נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

זקן

שטינברג, אברהם. "זקן" אנצקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ג'), תשס''ו, עמ' 264-349.

זקן

כד. זקן

זקן, זקנה וזיקנה מוזכרים במקרא 56 פעמים רקע מדעי הזקן והזיקנה במקרא ובחז"ל תוחלת החיים – קיצבת החיים של האדם היא קבועה מראש, אך אין היא מוחלטת, ויכולה היא להשתנות בהתאם למעשיו הפיסיים והרוחניים של האדם [31]. השינויים הגופניים והתיפקודיים החלים בזקן פרטי דינים

כללי

שינויי הדינים הנוגעים לזקן, יש מהם  התלויים בעצם הגיל, ויש מהם הקשורים בשינויים הפיסיולוגיים אשר חלים בעת הזיקנה וההזדקנות.

בענייני אורח חיים

תפילה – זקן רשאי להתפלל גם במקום גבוה, אם קשה לו לרדת משם [216].

זקן שקשה לו לצאת מביתו מחמת קור וגשמים, רשאי מן הדין להתפלל בביתו ביחידות [217].

אין לציבור לאחר זמן תפילת שחרית, כדי שיוכלו גם הזקנים לבוא ולהתפלל, אף על פי שבגלל זה יצטרכו הזקנים להתפלל ביחידות [218].

בברכה השלוש-עשרה שבתפילת העמידה, היא ברכת 'על הצדיקים', יש תפילה מיוחדת לשלומם של הזקנים – 'ועל זקני עמך בית ישראל'. יש הסבורים, שהכוונה דווקא לזקני התורה וזקני צדיקים [219]; ויש מי שכתב, שהכוונה לכל הזקנים בשנים, ולאו דווקא בני תורה [220].

נשיאת כפיים – כהן זקן המתקשה לעמוד, או שמתקשה לשאת את כפיו – יש מי שכתבו, שאין דברים אלו מעכבים בדיעבד, ויכול לברך ברכת כהנים על ידי סמיכה [221], ואם יכול להגביה ידיו לזמן קצר, עדיף שיגביה מכוחו בעת שאומר את התיבות של ברכת הכהנים, ויוריד ידיו בזמן שהחזן והכהנים מנגנים בין התיבות [222]; ויש מי שכתבו, שדברים אלו מעכבים אף בדיעבד, ולא יכול לעלות לדוכן אם צריך להיות נסמך [223].

שליח ציבור – מצווה מן המובחר ששליח ציבור יהיה זקן, ובפרט בימי תעניות [224]. אבל שליח ציבור שהזדקן, וקולו נחלש, אף שהיה קבוע הרבה זמן, הרשות ביד רוב הציבור לדחותו [225].

קריאת התורה – מי שנזדקן וקולו נחלש, ואי אפשר לשמוע ממנו קריאת התורה באופן שלא יחסר אף מילה, אין יוצאים הציבור ידי חובה בקריאתו [226].

לזקן דין קדימה בעליה לתורה, והוא קודם אף לחכם [227].

ברכת המזון – זקן שאכל פת בשיעור כזית ושבע בכך, מחוייב בברכת המזון מן התורה [228]. ואם אכל פחות מכזית ושבע בכך – יש סבורים, שחייב בברכת המזון [229]; ויש הסבורים, שאין לו לברך ברכת המזון [230].

בית כנסת – מותר לזקן להכנס לבית הכנסת במקלו, ואם נמנע מלעשות זאת אין בזה משום משנת חסידים, ואין להחמיר בזה כלל [231]; ויש מי שכתב, שהמחמיר תבוא עליו ברכה [232].

סדר הישיבה בבית הכנסת כך הוא: הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל, וכל העם יושבים שורה לפני שורה, כלפי הקודש וכלפי הזקנים [233].

שבת – זקן שאיננו יכול ללעוס פירות וכדומה, מותר לרסק ולמעוך אותם עבורו בשבת, אבל רק בשינוי [234].

זקן ההולך בביתו בלא מקל, וכשיוצא החוצה נשען על מקלו מחמת תשות כוחו, אסור לצאת במקלו בשבת בלא עירוב, כיוון שבביתו הולך בלא מקל [235], אבל במקום שיש עירוב רשאי ללכת עם מקלו [236]. ואם הזקין כל כך שאינו יכול ללכת בלי מקל כלל, מותר לצאת בו בשבת [237]. ואם זקוק למקל רק בעליה במדרגות, יש מי שהסתפק אם מותר לצאת במקלו בשבת [238].

שיעור מזון שתי הסעודות שמניחים לצורך עירובי תחומין, הוא כשש ביצים, אבל בזקן משערים את סעודותיו כפי אוכלו, ואין צורך בשיעור שש ביצים [239]; ויש המחמירים ומצריכים שיעור סעודה בינונית בזקן [240].

זקן שאושפז בבית חולים בגלל מחלה חריפה, והטיפול בו הסתיים בשבת, וקיים חשש שהזקן עלול להידבק במחלות זיהומיות השכיחות בבית החולים, או שתיטרף דעתו בגלל השהות במקום זר לו – יש מי שכתב, שמותר להסיעו בשבת בחזרה לבית האבות, אפילו על ידי יהודי, בתנאי שהוא רגיל לאותו מקום והוא מקום טוב, או להחזירו על ידי נהג שאינו יהודי, אם בית האבות הוא חדש עבורו, או שאיננו טוב [241]; יש מי שכתב, שבכל מקרה מותר להחזירו, אפילו על ידי ישראל, בדרך של שנים שעשוהו, בתנאי שאי אפשר לעשות זאת על ידי גוי, ובוודאי שמותר הדבר ביום-טוב [242]; ויש מי שאסר בכל מקרה על ידי ישראל, כולל ביום-טוב, ומצדד להתיר על ידי גוי [243].

פסח – זקן מופלג, שקשה לו לאכול מצה כצורתה, יכול לפוררה דק-דק, ולאוכלה כך בליל הסדר [244], ואפילו אם בולע את פירורי המצה בלא לעיסה כלל [245]. ואם אינו יכול לבלוע מצה יבשה, יאכל את המצה בעזרת לגימת מים [246], ואם גם זה איננו יכול, מותר לשרותה במים [247], ויש מי שכתב, שלזקן מותר לשרות אף ביין [248].

יום-כיפורים – זקן שהוא תשוש וחלש, אין לו להתענות כלל, ואפילו ביום הכיפורים [249]. ואם התחיל להתענות, ובתוך התענית נחלש, מאכילים אותו, ואפילו ביום הכיפורים [250].

זקן מותר לומר ווידוי של יום הכיפורים כשהוא נסמך על השולחן [251].

תעניות – עיר שיש בה דבר, היינו מחלה מדבקת כלשהי, אם יש בה חמש מאות איש, ומתו בה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, מתענים אנשי העיר ומתריעים, והיינו דווקא אם מתו בה בחורים, אבל הזקנים אינם בכלל מנין אנשי המדינה לעניין זה [252].

בכל יום ויום משבע התעניות האחרונות על עצירת גשמים, מעמידים ביניהם זקן וחכם שבהם, ואומר לפניהם דברי כיבושים, ואחר שגומר דברי הכיבושים, עומדים בתפילה, ומורידים לפני התיבה זקן ורגיל [253].

בענייני יורה דעה

שחיטה – הזקן שידיו מרתתות מחמת החולשה, יש חשש שידרוס בשחיטה, ולכן לא ישחט [254], ואינו נאמן לומר, שייזהר לשחוט בשעה שאיננו מרתת [255]. ומכל מקום נאמן הוא למפרע לומר, שלא אירע לו שום קלקול, ואין לאסור למפרע את שחיטתו, אם הוא מוחזק למומחה בהלכות שחיטה [256]. יש מי שכתב, שאין שיעור למידת הרתיתה, והכל לפי ראות עיני הדיין [257].

שוחט שהוא זקן יותר משמונים שנה לא ישחט [258], ויש מי שסבור שהכל לפי מה  שהוא האדם, שאם הוא תש כוח לא ישחט אפילו מבן חמישים שנה [259], ומאידך אם יש לו עדיין כוח והרגשה טובה, אפילו הוא בן מאה שנה, שחיטתו כשרה [260], ומכל מקום אין לסמוך על הערכת השוחט עצמו, אלא העיקר תלוי לפי ראות עיני הדיין, ולעת הזיקנה יש לחוש לשינויים מיום ליום, וראוי לרב להשגיח על כך [261]. ויש מי שכתב, שבזמן הזה נכון להגביל כל שוחט עד גיל שבעים שנה, אפילו עדיין מרגיש בכוחותיו [262].

שוחט זקן אם רואה טוב בעזרת משקפים, יכול להמשיך לשחוט [263]. ויש מי שכתב, שמעיקר הדין אין לקבל שוחט אשר מרכיב משקפים, אבל לא ניתן להדיחו ממשרתו עקב כך [264].

נידה – אשה זקנה, שעברו עליה שלוש עונות בינוניות (שהם תשעים יום) סמוך לזיקנותה, ולא ראתה דם, הרי זו בחזקת מסולקת דמים, שחדל להיות לה אורח כנשים, ואפילו היה לה לפני כן ווסת קבוע, איננה חוששת לווסתה, ומותרת לבעלה אף בעת ווסתה; ואם אחר כך חזרה וראתה דם, אינה חוששת משום ווסת, שרק מקרה הוא, אלא אם כן ראתה שלוש פעמים [265].

זקנה לעניין דין זה – יש אומרים, שהיא כל אשה, שקוראים לה סבתא בפניה ואינה מקפדת, אף על פי שהיא בושה [266], ולפי זה הדבר תלוי בכל אשה ואשה; ויש אומרים, שכל שראויה לקרותה סבתא היא זקנה, ואין הדבר תלוי בדעתה של כל אשה ואשה [267]. יש מי שכתב, ששלוש דרגות הן – יש זקנה הבאה בשנים הרבה, הראויה להיות אפילו אינה בושה; יש ילדה בשנים שראויה להיות אפילו מקפדת אם יקראו לה זקנה; ויש בינונית בשנים שראויה להיות בושה ואינה ראויה להקפיד בפירוש [268].

בהגדרת גיל הזקנה לעניין סילוק דמים מצינו דעות שונות – יש מי שכתב, שבדרך כלל נעלם הווסת אצל נשים בגיל 48 שנים לערך [269]; יש מי שדן להקל באשה בת 53 שנה [270]; יש מי שצידד שזקנה היא בת 58 שנה [271]; יש מי שכתב, שאם היא בת 60 שנה, הרי היא בכלל זקנה [272]; ויש מי שכתב, שלעניין מעשה אין אנו בקיאים לקבוע בוודאות גיל זקנה בדין זה, שיש נשים שבהיוולד להן נכד ראשון, אין הן מקפידות כשקוראים להן סבתא, ויש שמקפידות אפילו לאחר כמה נכדים, וגם במציאות יש נשים שדמיהן מסולקים מהן בגיל 45 שנה, ויש שממשיכות לראות דם ווסת עד גיל 55 שנה, ובדרך כלל אין סילוק הדמים בא בבת אחת, אלא מתמעט הווסת מעט מעט, עד שנפסק לגמרי, ומכל מקום מגיל 65-60 שנה יש לדונה כזקנה [273].

זקנה שראתה דם, הרי היא טמאת נידה, ודינה ככל אשה נידה, אלא שאיננה קובעת ווסת [274].

זקנה שראתה כתמים – טהורה [275], ונדחתה הדעה שזקנה הרואה כתמים טהורה, אלא שגם כתמים בזקנה – טמאים [276].

זקנה, אף שכבר פסקה לראות ווסתה, חוששת משום דם חימוד, ולכן צריכה לבדוק שבעה ימים נקיים לפני נישואיה [277].

מוהל – מוהל זקן, שידיו מרתתות, או שכהו עיניו מראות, אסור לו למול [278].

תלמוד תורה – למד אדם תורה בילדותו, ילמד תורה בזיקנותו; היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזיקנותו [279]. על כן גם זקן גדול, שתשש כוחו, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה [280], וחיוב זה הוא עד יום מותו [281].

כיבוד אב ואם – על פי הטבע, משנשא אדם אשה, עוזב הוא את אביו ואת אמו שגדל עמם, ודבק באשתו, וידור עמה בבית אחד [282], היינו הדורות השונים צריכים לגור בנפרד, ולהתפתח כל אחד בתחומי משפחתו המצומצמת. וכן חייב איש להקדים פרנסת אשתו לפרנסת אביו ואמו [283]. יחד עם זאת נשארים בתוקפם חיובי התורה לכיבוד ההורים [284], ודרך העולם היתה שהילדים נשארים סמוך להוריהם הזקנים לסעוד אותם, לסייע להם בכל צורכיהם, ולהיות להם למשיב נפש [285].

אם בן/בת הזוג מתנגד/ת שההורים הזקנים יגורו עם הבן/בת שלהם, יש תוקף  להתנגדותם, ושומעים להם [286]. ואפילו אם הסכימו, ואחר כך תוך כדי דיור משותף התברר להם שאין הם מסתדרים יחדיו, רשאים לחזור בהם [287].

אם יש להורים הזקנים כסף משלהם, חייבים הם לשלם לבניהם שכר דירה, אם גרים הם אצלם, אך על הבנים יש מצווה וחסד להכניסם לביתם, לזונם ולפרנסם [288].

כאשר יש צורך שהאב הזקן יגור עם ילדיו מחמת מצבו התשוש, ויכול לגור עם משפחת בנו או משפחת בתו, יעדיף להיות אצל חתנו ובתו [289].

אם אין הזקן יכול לחיות לבדו, וגם אינו יכול לחיות עם ילדיו, צריך ליטול מן הצדקה, ואם מגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאים [290].

קימה והידור – 'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן' [291] – מצווה זו נימנית בחשבון תרי"ג המצוות [292]. יש מי שחילק מצווה זו לשניים – קימה לחוד, והידור לחוד [293].

להלכה סבורים רוב הפוסקים, שבמצווה זו כלולים כל הזקנים, ואפילו זקן אשמאי, היינו רשע ועם הארץ, או בור ועם הארץ [294]. לכן מי שהוא זקן מופלג בזיקנה, אף על פי שאינו חכם, עומדים לפניו, ואפילו החכם שהוא צעיר עומד בפני הזקן המופלג בזיקנה. ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו, אלא כדי להדרו [295], ושאר כל אדם חייבים לקום מלוא קומתם בפני זקן [296]. אך יש מי שפסק להלכה, שאין חייבים לקום מפני זקן אשמאי [297].

ביחס לקימה מפני אשה זקנה – יש שכתבו שחייבים לעמוד מפניה [298], ויש חולקים [299].

יש הסבורים, שחייבים לקום גם מפני זקן סומא [300], ויש חולקים בדבר [301]. הסומא, יש שפסקו שהוא חייב לקום רק בפני אביו ואמו ורבו, אבל לא בפני סתם זקן [302], ויש שפסקו שחייב לקום גם מפני זקן סתם [303].

ביחס לזקן גוי, יש הסבורים להלכה שאינו בכלל קימה והידור, ואין עושים להם  דברים אלו אלא משום דרכי שלום [304], ויש הסבורים שמן הדין הם בכלל קימה והידור [305], ולכן אפילו זקן גוי מהדרים אותו בדברים, ונותנים לו יד לסומכו [306].

זקן בשנים וצעיר חכם – אם החכם מופלג בחכמה, והזקן מופלג בזיקנה, בישיבה מושיבים את החכם למעלה מהזקן, ובמסיבה של משתה ונישואין הזקן קודם; אם החכם מופלג בחכמה, והזקן אינו מופלג בזיקנה, החכם קודם גם במסיבה; אם החכם אינו מופלג בחכמה, והזקן מופלג בזיקנה, הזקן קודם אפילו בישיבה; אם שניהם אינם מופלגים, לא הזקן בזיקנה, ולא החכם בחכמה, בכל מקום הזקן קודם [307]. ויש מי שכתב, שאם שניהם אינם מופלגים חזר הדין כמו בשניהם מופלגים, היינו החכם קודם בישיבה, והזקן קודם במסיבה [308]. וכל זה הוא דווקא במקום שאין שום תקנה כיצד לנהוג, אבל בקהילה שהנהיגו בה סדר אחר, וקבעו שהחכם קודם בכל דבר, אין לזקן לערער על כך [309].

העומד בפני הזקן חייב מצד הדין לקום מלוא קומתו, ולהשאר עומד כל זמן שהזקן עומד [310]. לכן הנוסע באוטובוס חייב לפנות מקומו לזקן, והיינו דווקא אם הזקן עומד בתוך ארבע אמותיו, ולפנים משורת הדין יפנה מקומו לזקן, גם אם ראהו יותר מארבע אמות [311]; ויש מי שכתב, שמעיקר הדין מתקיימת המצווה בקימה בלבד, ואחר כך יכול לשבת, אבל משום הידור יש לקום ולפנות מקומו לזקן, ואפילו אם משלמים עבור מקום ישיבה יותר מאשר עבור מקום בעמידה [312]. ויש מי שסבור, שמעיקר הדין אין חיוב לפנות מקומו לזקן באוטובוס, אבל מדרך ארץ הוא לתת לו את מקומו [313].

אדם העוסק בתורה, אינו חייב לעמוד מפני זקן, ובפרט אם יבטל בזה מתורתו [314].

אבל וחולה פטורים ממצות קימה בפני זקן, אבל אם רוצים לקום בפניו, אין בזה איסור [315], ויש מי שכתב שגם הם חייבים לקום בפני זקן [316], אך דחו דבריו [317].

בעלי אומנויות פטורים מקימה לכבוד זקן בשעת עבודתם [318].

גיל הזיקנה ביחס למצות קימה והידור הוא שבעים שנה, כדין המשנה באבות [319], ויש שכתבו שהוא ששים שנה [320]. ספק הגיע לגיל שבעים שנה, יש מי שהסתפק אם חייבים לקום מפניו [321], ויש מי שפסק שחייבים לקום מפניו [322].

לא מצינו שתיקנו ברכה על מצות והדרת פני זקן. הראשונים דנו הרבה בדבר, למה על מקצת מן המצוות מברכים, ועל מקצתן אין מברכים, ואין לנו בזה אלא מה שנהגו העולם [323]. אכן חלק מהטעמים שנתנו הראשונים למצוות שונות שאין מברכים עליהם, יש בהם הסבר לעובדה, שאין מברכים על ברכת הידור זקן: הברכות נתקנו למצוות שבין אדם למקום, אבל מצווה שהיא בין אדם לחברו, אין מברכים עליה [324]; אין מברכים על מצווה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, מפני שאפשר שימחל חברו [325]; אין מברכים אלא על מצווה שיש זמנים ידועים למצוותה, אבל לא על מצוות שחיובן הוא תמידי [326]; אין מברכים על מצוות שכליות [327]; אין מברכים על מצוות שגם שאר אומות העולם עושים אותן [328].

תרומה – צעירה שהתארסה לכהן זקן בן מאה שנה, והלך הזקן למדינת הים, ואין יודעים מה עמו, אסורה לאכול בתרומה [329].

לקט – הזקנים קודמים ללקט, וכל שאר בני האדם מותרים בלקט רק אחרי שעברו הזקנים [330].

ביקור חולים – הזקן חייב בביקור חולים גם אצל הצעיר, וגם אם אינו לפי כבודו [331].

קבורת המת – הזקן חייב במצות קבורת מת, גם אם אינו לפי כבודו [332].

קדיש – אשה זקנה מעל שמונים שנה, שלא שמעו ממנה כמה שנים, יאמר הבן קדיש י"א חדשים, ויקבע יום היארצייט ביום שיגמור לומר קדיש, אבל לא יאמר תפילת מלא רחמים, ולא תפילת יזכור שאומרים בימים טובים [333].

בענייני אבן העזר

פריה ורביה – היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזיקנותו, שנאמר [334] 'בבקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך' [335], ודין זה נכון אף אם קיים כבר מצות פריה ורביה [336]. יש מי שסבור, שחיוב זה הוא מן התורה [337]; ויש אומרים, שחיוב זה הוא מדרבנן [338]. על כן מצווה לכתחילה שהזקן ישא אשה בת בנים, אפילו יש לו כבר ילדים מאשה קודמת [339].

מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, אסור לו לישא זקנה, אלא שבזמן הזה נהגו שלא לכוף על כך [340].

ייחוד – אסור לאיש להתייחד עם ערווה מן העריות, בין זקנה בין ילדה [341].

יש מי שכתב, שמעיקר הדין מותר לזקן שתש כוחו ונתבטל יצרו, להתייחד עם נשים, אך בכל זאת צריך להתרחק מהייחוד משום מראית עין [342]; יש מי שחולקים, וסוברים שגם זקן אסור בייחוד [343]; ויש מי שחילק בין זקן סתם שאסור בייחוד, לבין זקן שהוא חולה וידוע שלא יכול להתקשות ולבעול, ומכל מקום אין איסור ייחוד בזקן עם פנויה טהורה [344].

סירוס – אין איסור סירוס בזקן [345]. יש מי שכתב, שעל כל פנים יש איסור פצוע דכא בזקן, ואסור לבוא בקהל [346]. המסרס את הזקנה, פטור לכל הדעות [347].

נישואין – נשא אדם אשה בילדותו, ישא אשה בזיקנותו [348], שאסור לאדם לעמוד בלא אשה [349]; וכן אשה, אפילו היא זקנה, רוצה היא להינשא, שרוצה אשה בקב ותפלות, מקביים ופרישות [350].

דין זה הוא דווקא כשנושא אשה שהיא בת גילו, אבל לא ישא בחור זקנה, ולא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות [351], ודין זה הוא לאו דווקא בזקן ממש, אלא כל שהוא גדול ממנה הרבה שנים [352]. ואפילו במקום ייבום, שהיא מצווה מן התורה, משיאים לו עצה הוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה או להיפך, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך, ואל תכניס קטטה בביתך, ויועצים לו לחלוץ [353]. ואם היבם מסרב לשמוע לעצה זו, לדעת רוב הפוסקים אין כופים עליו לחלוץ, ורשאי לייבם מעיקר הדין [354]. ואם היבם והיבמה שניהם זקנים, רשאים להסכים מרצונם שלא ליבם ולא לחלוץ, ואין לבית דין עליהם כלום [355].

גזירת חכמים היא, שכל אשה שנתגרשה  או נתאלמנה, הרי זו לא תינשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום, כדי שיוודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון. וגזירה זו היא אפילו באשה שאינה ראויה ללדת, כגון זקנה, ואפילו היה בעלה זקן [356].

קביעת אבהות – בעניין קביעת אבהות נחלקו הפוסקים. יש הסבורים, שבזקן אין אומרים רוב בעילות אחר הבעל [357], ולכן אשה הנשואה לזקן שזינתה וילדה, חוששים לוולד משום ממזרות; ויש הסבורים, שגם בזקן אומרים רוב בעילות אחר הבעל [358], ולכן יש לייחס לזקן את האבהות על הוולד שנולד לאשתו, ואין הוא ממזר [359].

גירושין – אשה הנשואה לזקן שהוא חסר כוח גברא, והיא רוצה בילדים, חייב הזקן לתת לה גט, ואם אינו רוצה, יכול בית הדין לכופו על כך [360].

שליח שהביא גט, והניח את הבעל זקן, נותנו לאשה בחזקת שהוא קיים, ואין חוששים שמא מת, אלא הרי היא בחזקת גרושה, ואינה זקוקה ליבם [361]. יש הסבורים להלכה, שדין זה נאמר בכל זקן, ללא הגבלת גיל [362]; ויש שפסקו להלכה, שאם הבעל הוא מבן שמונים שנה עד מאה לא יתן לאשה את הגט, ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת [363], ואם כבר הגיע למאה שנה, שוב אין חוששים שמת, שכיוון שכבר האריך ימים יותר מדרך שאר בני הארץ, אינו כשאר כל האדם להיות קרוב למות [364].

יש אומרים, שזקן והוא חולה, אין חזקת חייו שונה מזקן שאינו חולה; ויש אומרים, שבמקרה כזה אין לו חזקת חיים אם הגיע לגבורות [365].

יש אומרים, שחילוקים אלו בגיל הזקן אינם אלא בשליח שהביא את הגט, והוא משום חומר איסור אשת איש, אבל בשאר דברים אין מקום לחילוקים אלו [366]; ויש מי שהוכיח, שאף בשאר דברים אמרו שזקן שהגיע לגבורות אינו בחזקת חיים [367].

זקן שאין לו כוח לתת בעצמו גט לאשתו, יכול לעשות שליח על כך [368].

חליצה – יש אומרים, שמצות חליצה צריכה  להתקיים לכתחילה מעומד [369], אך מכל מקום אם היה היבם זקן, נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו [370]; ויש אומרים, שאפילו לכתחילה מותרת חליצת המנעל בישיבה [371].

יבום – יבמה שנפלה לפני זקן ביותר שתשש כוחו, חולץ ולא מיבם [372], אלא שאם בא על יבימתו, מותר לקיימה [373], ומן התורה מותר לייבם, ואין האיסור אלא מדרבנן [374]. יש הסבורים, שאמנם לכתחילה לא ייבם; ויש אומרים, שאין כל מניעה לזקן לייבם, והוא יכול לחלוץ או לייבם, ואף על גב שאינו בר הולדה, הרי ביאתו ביאה לקנות את יבימתו, ויוצאה ממנו בגט [375]. זקנה – לכל הדעות הרי היא כשאר יבמות, שאם רצה חולץ לה, ואם רצה מייבמה [376].

קטלנית – אשה שנישאה לשני אנשים ומתו, לא תינשא לשלישי, והיא מוגדרת קטלנית. אבל אם היה אחד מהם זקן – יש אומרים, שאין דינה כקטלנית [377]; יש אומרים, שדינה כקטלנית, אף על פי שאחד מבעליה היה זקן [378]; ויש שכתבו, שדין זה הוא מחלוקת הפוסקים, ולא הכריעו בדבר [379].

נחלקו הפוסקים בהגדרת גיל הזקן לפטור אשה מדין קטלנית – יש הסבורים, שהוא מבן ששים שנה [380]; יש שכתבו, שהוא מבן שבעים שנה [381]; ויש מי שכתב, שהוא מבן שמונים שנה [382].

בענייני חושן משפט

דיין בסנהדרין – אין מושיבים בסנהדרין זקן מופלג בשנים [383]. בטעם הדבר, יש מהראשונים הסוברים שהוא מפני ששכח כבר צער גידול בנים [384]; ויש שכתבו, שהוא משום אכזריות [385].

יש מי שכתב, שמדובר באיש מבן שבעים שנה [386]; ויש שכתבו, שהוא מבן שמונים שנה [387]. ומכל מקום צריך להשתדל שיהיו כל הדיינים בסנהדרין בעלי שיבה [388], ויש מי שכתב שצריכים חברי הסנהדרין  להיות בעלי זיקנה בינונית [389]. יש שמשמע מהם, שאם יש לו עוד ילדים קטנים, הרי הוא כשר לסנהדרין [390], ויש מי שכתב שדין זה נאמר דווקא בזקן שאינו מוליד [391].

דין זה הוא לכתחילה, אבל אם אין שם מישהו אחר בקי כמוהו בחכמה ובכישרון, אזי נדחה האיסור [392].

דין זה הוא דווקא בדיני נפשות, אבל מותר להעמיד לכתחילה זקן כדיין בדיני ממונות [393]; ויש מי שסבור, שבדיני נפשות הוא פסול מן התורה, ובדיני ממונות הוא פסול מדרבנן [394]. זקן כשר לדון בדיני שור הנסקל [395].

זקן שישב בסנהדרין שלא כדין, אין הוראתו הוראה אפילו בדיעבד [396].

אם הושיבו חכם בסנהדרין ואחר כך נזדקן, אין מושיבים אותו עוד לאחר שנזדקן [397], ויש שחולקים בדבר זה [398].

השבת אבדה – זקן ואינו לפי כבודו, פטור מהשבת אבדה [399], היינו שאם מצא שק או קופה, וכל דבר שאין דרכו ליטול, מפני שהוא חכם או זקן מכובד, אינו חייב לטפל בכך [400]. ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, יש אומרים שרשאי לטפל באבדה ולהחזירה, אפילו כשאינו לפי כבודו, ואין בזה זילזול בכבוד התורה [401], ויש חולקים [402]. ומכל מקום אם הפטור הוא מחמת זיקנה, ושלא מחמת כבוד התורה, לדברי הכל רשאי להחמיר על עצמו ולטפל באבדה [403]. יש מי שכתב, שאמנם פטור הזקן מהשבת אבדה, אבל מכל מקום אם עשה כן קיים את המצווה [404].

יש הסבורים, שדין זה נאמר דווקא בזקן בחכמתו, שאינו לפי כבודו מפני חכמתו, אבל זקן או נכבד סתם אינו חשוב לומר שאינו לפי כבודו, אלא או יטפל באבדה, או יתן דמיה [405].

זקן שקיבל לפקדון חפצים שצריך לטפל בהם, כגון בגדים ושטיחים שיש לנערם, אף על פי שאין זה לפי כבודו, הרי הוא חייב  לטפל בחפצים כנדרש, שכן קיבל עליו מרצונו לשמור עליהם, או שיכול לשכור אחרים שיעשו את המלאכה, ועליו לשלם את שכרם [406].

פריקה וטעינה – מצא בהמת חברו רבוצה תחת משאה, והיה בעל הבהמה שם, אם הלך בעל הבהמה וישב לו, ואמר לזה שפגע בו, הואיל ועליך מוטלת מצות פריקה, אם רצונך לפרוק לבדך פרוק – פטור, אבל אם היה בעל הבהמה זקן, חייב חברו לטעון ולפרוק לבדו [407].

אם מוצא הבהמה הוא זקן ואינו לפי כבודו, פטור הוא מלפרוק, אבל אם רוצה לנהוג לפנים משורת הדין, נחלקו ראשונים אם רשאי [408].

מיסים – מנהג בישראל הוא לפטור ממיסים את הזקנים שאינם יכולים לעבוד עוד, ופטור זה כולל כל סוגי המיסים והארנונות המוטלים על הציבור [409].

הצלת נפשות – בדין הצלת חברו על ידי זקן, כשההצלה אינה לפי כבודו, יש מי שכתב שפטור, ודחו דבריו בתוקף [410].

אין הבדל בין צעיר לזקן בחיוב לרפאותם ולהצילם, הן לעניין עצם החיוב לטיפול מקובל, והן לעניין קדימות בטיפול [411].

בעניינים שונים

השתתפות בבנית מקוה – אף הזקנים צריכים להשתתף עם הציבור בבנין מקווה בעירם, למרות טענתם שנשותיהם זקנות, ואינן צריכות למקווה [412].

יום הולדת [413] – יש מי שכתב, שסעודה ביום ההולדת הששים היא סעודת מצווה [414]; ויש הסבורים, שסעודה ביום ההולדת השבעים היא סעודת מצווה [415].

יש שהסתפקו אם חייב אדם לברך ברכת שהחיינו ביום הגיעו לגיל שבעים שנה [416]; ויש מי שכתב, שיברך בלא שם ומלכות [417].

אשפוז במוסד – זקן הנמצא במוסד לתשושים, והחמיר מצבו, ולפיכך צריכים להעבירו למוסד לחולים סיעודיים, אלא שיש חשש שהעברה כזו תגרום לזקן נזק, שכן העברה ממקום מוכר לו למקום זר עלולה לפגוע בו נפשית, ומאידך השארתו במוסד לתשושים עלול לגרום נזק לזקנים אחרים שבמוסד, וכן עלול לגרום להפסד כספי רב לבעלי המוסד לתשושים – יש מי שכתב, שיש לעשות כל מה שאפשר כדי להשאירו במוסד המקורי; ואם לא ניתן לעשות זאת, ויש חשש לנזק לזקנים האחרים, מותר להעבירו למוסד לזקנים סיעודיים, אלא אם כן הערכת הרופאים היא שהעברתו תגרום לפיקוח נפש ממש, שאז הדבר אסור [418].

פנסיה – בכל מינוי של שררה, שלא התנו מראש את תקופת השירות, אין לסלק אדם  מתפקידו עקב גילו, כל עוד הוא כשיר לתפקידו, אלא אם סרח ונמצא בו פסול [419]. דין זה נכון לגבי רב [420], חזן [421], גבאי [422], שמש בית הכנסת [423], ורופא [424]. אמנם ביחס לרב, יש מי שכתב, שראוי לרב לפרוש מעצמו מכהונתו בהגיעו לגיל שבעים שנה, ואל יסרב לפרוש אם הציבור מבקש זאת ממנו מחמת זיקנותו [425]. ברם, גיל יוצא צבא בישראל מוגבל עד ששים שנה ולא יותר [426], וכן מוגבל גילו של הדיין בסנהדרין [427], ויש שהגבילו גם את גילו של השוחט [427].

אכן, אם המנהג באותו מקום הוא שבתום פרק זמן מוגדר, או בגיל מסויים, יסיים אדם את תפקידו, הרי שהדין עם המעביד, ואין העובד יכול לתבוע ממעבידו להאריך את עבודתו כפי עיקר הדין, אלא המנהג הוא הקובע [428].

על כן, אין להפסיק אדם מעבודתו נגד רצונו רק בגלל גילו, אלא אם כן מתקיימים התנאים הבאים: הותנה הדבר מראש ובמפורש; כך הוא מנהג המקום; כושר עבודתו השכלי ו/או הגופני של הזקן לא מתאים עוד לעבודתו; סרח ועשה מעשה פסול.

מי שקיבלוהו לעבודה סתם, ללא הגבלת זמן, והזקין ואינו יכול לעבוד עוד כמקודם, ואפילו אינו יכול לעבוד עוד כלל, מחוייב הציבור לספק לו את צרכי פרנסתו בכבוד, ולשלם לו את מלוא משכורתו, גם אחרי פרישתו מכהונתו [429].

ביטוח פנסיה – דבר טוב וראוי גם לאנשים כשרים ויראים, שידאגו בצעירותם לתכניות ביטוח פנסיה לעת זיקנתם, כדי שלא יצטרכו לעבוד הרבה [430], והיינו שאין בזה משום חסרון באמונה ובבטחון בה', וגם אין בזה חשש של הקדמת פורענות ופותח פה לשטן. הסיבה העיקרית להבטחת ההכנסה לעת זיקנה היא שמגיל ששים שנה ואילך ראוי לאדם לשבות ולנוח מעמל כפיים ומעבודת האדמה, ואז תידבק נפשו עם בוראה, ותעזוב העסקים הגשמיים [431]. ומכל מקום אל לו לאדם להיות בטל, שכן הבטלה מביאה לידי מחלות גוף ונפש, ועליו לדאוג לתעסוקה המתאימה לו, אם עבודה ופרנסה כפי יכולתו, ואם לימוד תורה ועשיית צדקה וחסד [432].

בעניינים עתידיים

עבודה במקדש – כהן כשר לעבודה עד שיזקין, היינו עד שידיו ורגליו רותתים מאין כוח [433], והזיקנה פוסלת בעבודת הכהן מעיקר הדין [434].

הלוי נפסל לעבודה מבן חמישים שנה [435], כיוון שכוחו מתחיל להכחיש מגיל זה [436], ויש מי שמנה לאו זה בתרי"ג המצוות [437]. יש מי שכתב, שדין זה נאמר רק בזמן שהיו נושאים את אוהל מועד ממקום למקום, ואינה מצווה שנוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים אלא בקול, שמעת שיתקלקל קולו מרוב זיקנה, ייפסל לעבודתו במקדש, ואינו נפסל אז אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים [438]. יש מי שכתב, שאחרי גיל חמישים שנה, חוזר הלוי לשיר ולייעץ לאחיו הלוויים [439], ויש מי שסבור שאינו חוזר לשיר, אלא רק לנעילת שערים [440].

יש מי שראה בדין זה את המקור הקדום ביותר לפרישה מעבודה כחובת הגיל [441].

כהן שהוא עצמו בעל הקרבן, אם הוא זקן שיכול לעבוד על ידי הדחק, נותן קרבנו לכל כהן שירצה, והעור והעבודה לאנשי המשמר; ואם אינו יכול לעבוד כלל, הרי הקרבן כולו לאנשי המשמר [442].

קרבן פסח – אין שוחטים את הפסח אלא על מי שראוי לאכול; ולכן זקן שאינו יכול לאכול כזית, אין שוחטים עליו את קרבן הפסח, אבל אם הוא אחד מבני החבורה, והאחרים יכולים לאכול, מותר לשחוט עליהם את הפסח [443].

ראיה, חגיגה, הקהל, שמחה – הזקן פטור ממצות ראיה [444], ומקרבן חגיגה [445], וממצות הקהל [446]. הזקן חייב בקרבן שמחה [447], ומשמע הגדרת זקן לעניין זה הוא מי שאינו יכול לעלות ברגליו.

כהן גדול – כהן גדול שהיה זקן, מותר להטיל עששיות של ברזל לתוך מי המקווה הצוננים, או לערבב מים חמים במי המקווה, כדי שתפוג צינתם [448].

סוטה – מי שאין לו אשה הראויה ללדת, וגם אין לו בנים, ונשא זקנה, וקינא לה כדין סוטה, אינה שותה, ולא נוטלת כתובתה; היו לו בנים, או אשה אחרת הראויה ללדת, הרי זה משקה אותה, אף על פי שהיא זקנה [449].

דיני טומאה – זקן ויושב בישיבה לדברי הכל אין צריך לקבל דברי חברות בפני שלושה, להיות נזהר בטומאה וטהרה, כדי להיות נאמן על המעשרות [450].

זקן שהיה בעל קרי וטבל, ולא הטיל מימיו קודם שיטבול, הרי זה טמא, מפני צחצוחי שכבת זרע, שאינם יוצאים אלא כשיטיל מים, וזקן לעניין זה הוא כל שאינו יכול לעמוד על רגלו האחת ולחלוץ מנעליו [451].

זקן שנשברה מפרקתו, אפילו בלא רוב בשר, מטמא באוהל כמת [452]. יש מי שכתב, שיתכן שהגיל לעניין זה הוא 98 שנה [453].

זקנה היא אחת מארבע נשים שדיין שעתן, ואינה מטמאה למפרע [454], וזקנה לעניין זה היא ככל זקנה לעניין סילוק דמים; עברו עליה שלוש עונות וראתה, וחזרו ועברו עליה שלוש עונות אחרות, או פחות או יתר וראתה, הרי היא ככל הנשים, ומטמאה למפרע [455], ואם ראתה ראיה ראשונה באונס, אף בשניה דיה שעתה [456].

עבדים – גזל עבדים והזקינו [457], יש שפסקו, שאומר לו הגזלן לנגזל הרי שלך לפניך, ומחזירם כפי שהם [458], והטעם, שדינם כקרקע שאינה נגזלת [459]; ויש שפסקו, שמשלם כשעת הגזלה [460].

מקורות והערות

 

[1] ראה רמב"ן עה"ת בראשית מו טו. וראה באברבנאל עה"ת בראשית כד א, שהזיקנה עצמה מתחלקת לשלושה שלבים;
[2] ראה להלן בפרטי דינים;
[3] אבות ה כא, לפי הפסוק 'תבא בכלח אלי קבר' (איוב ה כו), בכל"ח בגימטריא ששים, כן כתבו במחזור ויטרי שם, ובברטנורה שם, והוא

בירושלמי ביכורים ב א, וראה עוד בתויו"ט שם. ובביאור הגר"א שם, הביא ראיה מבני עלי שנאמר עליהם 'ולא יהיה זקן' (שמו"א ב לב), והיינו פחות מבן ששים שנה, כמבואר במו"ק כח א. וראה בתוס' שם ד"ה ומיתה, ובתורת האדם לרמב"ן, שער הפטירה, שגרסו ששים זו היא מיתת כל אדם, אך הגירסא בגמ' שלפנינו היא ששים זו היא מיתה בידי שמים;
[4] אבות שם; ב"ב עה א; טושו"ע יו"ד רמד א. והטעם לפי שכתוב אצל דוד וימת בשיבה טובה (דבהי"ב כט כח), וימי חייו היו שבעים שנה, כן כתבו במחזור ויטרי, ברטנורה, והגר"א אבות שם. חלוקה זו מבוארת גם במו"ק כח א;
[5] תיקוני הזוהר, תיקון תכא, אותיות מרובעות דקס"ה ע"ב ודקס"ו ע"א. וכתב בביאור הגר"א, שם, דס"ג ע"ב, דפליג על משנת רבי יהודה בן תימא באבות;
[6] בתחילת סידור האר"י, דיני בית הכנסת. וראה בשד"ח מע' זיי"ן כלל יז, בשם ס' כרם שלמה יו"ד סי' רמד. ביחס לשיטת האר"י הנ"ל ראה בס' בן יוחאי שער ז מענה צו; ברכ"י יו"ד סי' רמד; בן איש חי, שנה ב, פר' תצא סי"ב; מנ"ח מ' רנז סק"ג; מרגליות הים סנהדרין יז א, לו ב; נפש חיה או"ח סי' תקעו ס"ב; שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' סא; יחוה דעת ח"ג סי' ע;
[7] ראה להלן בפרטי דינים;
[8] ויקרא יט לב; תהלים עא יח; בראשית רבה נט ד;
[9] ראה הושע ז ט; משלי כ כט;
[10] ספרי האזינו לב כה;
[11] נפש חיה, או"ח סי' תקעו ס"ב;
[12] ראה לדוגמא אונקלוס דברים לב כה. אך ראה אונקלוס ויקרא יט לב, שתירגם דווקא את המונח 'זקן' במילה 'סבא', וכבר העירו על כך הר"ן קידושין לב ב, המנ"ח מ' רנז סק"א, וערוה"ש יו"ד רמד ט-יב, שהוא לכאורה דלא כתלמודנו. אך ראה ברמב"ן עה"ת ויקרא יט לב, מה שיישב הדבר;
[13] אבות ה כא;
[14] בראשית כד א. ראה פירושו של רש"ר הירש, שם, על המונח 'בא בימים';
[15] בכמה מקומות באיוב, כגון יב יב, טו י;
[16] ראה בנפש חיה, שם;
[17] ב"ק צב ב; ב"מ ס ב;
[18] פאה ח א; תענית ו ב;
[19] רש"י, תענית שם. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם פאה שם; כס"מ מתנות עניים א יא; תוס' רעק"א על הרע"ב פאה שם;
[20] אברבנאל עה"ת בראשית כד א;
[21] ראה סנהדרין יד א. התרגום בכמה מקומות מתרגם זקן = חכים – ראה תרגום יונתן ויקרא יט לב, דברים כא ב, ועוד. וראה בתוס' שם ד"ה יכול. וראה עוד מאמרו של מ. קורץ, לבירור המונח זקן במקרא, מכון ברוקדייל, 1977;
[22] קידושין לב א; בראשית רבה נט ט;
[23] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלג;
[24] שבת נא א;
[25] ראה שמות רבה ג ח; ס' החינוך, מ' רכב; פירוש המלבי"ם לאיוב יב יב, ועוד;
[26] סנהדרין פב א;
[27] שד"ח, מע' זיי"ן פאת השדה כלל ח. וראה באסתר רבה, פרשה ז, אמר לון המן, אמרין ליה למרדכי, זקנו הלוא השתחווה לזקני;
[28] ראה יבמות צז ב;
[29] ראה נדרים נז ב – ילדה שסיבכה בזקנה, בעניין ערלה;
[30] פרקי משה, ז, 36;
[31] ראה בנידון בקהלת רבה ג ד; רס"ג, אמונות ודעות, מאמר ו; א"ע עה"ת שמות כג כו. וראה תשובת הרמב"ם על קץ החיים, פורסמה ע"י יהושע ליבוביץ, קורות 1969 ,7-2:5. וראה עוד בספרו של א.א. אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, עמ' ,375 ואכמ"ל. וראה לעיל בחלק המדעי;
[32] אבות ה כא – בן מאה, כאילו מת ועבר ובטל מן העולם; וכן ראה בגיטין כח א, ובטושו"ע אבהע"ז קמא סח. וראה מחלוקת הרמב"ם מו"נ ב מז, והרמב"ן עה"ת בראשית ה ד, בעניין תוחלת החיים של בני האדם לפני המבול;
[33] בראשית ו ג;
[34] ראה בתרגומי התורה ובפירש"י שם, ובעיקר בפירוש א"ע שם. וכן משמע מירושלמי נזיר ז ב, שפירש הפסוק כמכוון לגופו של האדם בקבר;
[35] תהלים צ י. וראה ברמב"ן עה"ת בראשית מו טו, שבדורות האלה הימים בהם כשבעים שנה. וראה לעיל ברקע המדעי. וראה במשך חכמה ויקרא כז ד, על ההבדלים בתוחלת החיים בין זכר לנקבה;
[36] דברים ו ב. וראה בתנא דבי אליהו כו כה – כל המבקש וכו' חיים ארוכים וכו' יעשה את רצון אביו שבשמים, ואת רצון אביו ואמו; ובתדב"א זוטא סופכ"ד – התורה היא הנותנת לאדם חיים ארוכים;
[37] דברים ל כ. וראה ברכות סא ב;
[38] שמות כ יב. וראה רמב"ן שם;
[39] דברים יא כא, לפי פירוש בעל הטורים ואור החיים שם; טושו"ע יו"ד רפה א, ובש"ך שם סק"ב;
[40] דברים כב ז;
[41] דברים כה טו;
[42] דברים יז כ;
[43] משלי י כז;
[44] משלי כח טז;
[45] ירושלמי פאה א א, ובפני משה שם; דברים רבה ו ב. וראה עוד בחולין קמב א; ספרי פר' תצא, רצה;
[46] מגילה כז ב-כח א; תענית כ ב; ירושלמי תענית ג יא; מס' דרך ארץ, פתיחה ז. וראה על הנהגות אלו במסילת ישרים פי"ט;
[47] ברכות ה א;
[48] איכא סבי בבבל וכו' (ברכות ח א). בטעם הדבר ראה בכלי יקר עה"ת דברים יא כא. וראה עוד בילקוט שמעוני, עקב, תתעא, בשם מדרש ילמדנו;
[49] ברכות ח ב;
[50] ברכות יג ב;
[51] ברכות כב א. וראה בס' ראשית חכמה, שער האהבה יא לב;
[52] ברכות כד ב. וראה במשך חכמה דברים לב מז;
[53] ברכות מז ב. אך ראה בברכות, מז א, שהעונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. ובח"א מהרש"א שם כתב הטעם, שהוא סבור שעל ידי זה יאריך ימים ושנים, אך הוא טועה כי אריכות ימים יותר מדאי נמי אינו טוב;
[54] ברכות נד ב;
[55] פסחים קד א;
[56] יומא פו ב;
[57] מנחות מד א;
[58] אבות דר"נ מכת"י, הובא בתו"ש בראשית כד אות א;
[59] מכילתא דרשב"י יתרו כז;
[60] בראשית רבה נט א; מדרש שמואל ח, וכדכתיב צדקה תציל ממות (משלי י ב). וראה ר"ה יח א;
[61] מכילתא יתרו ב כא;
[62] ספרי במדבר קס;
[63] ראשית חכמה, שער הקדושה יב נא;
[64] ראה בהקדמה לס' חובות הלבבות;
[65] בראשית יח יא, כה ח;
[66] בראשית יט לא;
[67] בראשית כז א, לה כט;
[68] בראשית מד כ;
[69] יהושע יג א, כג א-ב;
[70] שמו"א ב כב;
[71] שמו"א ח א, כח יד;
[72] שמו"א יז יב;
[73] שמו"ב יט לג;
[74] מל"א א א;
[75] מל"א יא ד;
[76] מל"א טו כג;
[77] איוב מב יז;
[78] דבהי"ב כד טו;
[79] ראה פסחים פז א;
[80] אבדר"נ מכת"י, הובא בתו"ש בראשית כד אות ד;
[81] דברים לד ז;
[82] ראה ברמב"ן עה"ת דברים לא ב, שיטות שונות על זיקנותו של משה;
[83] בראשית רבה נט א;
[84] בראשית רבה מד כג;
[85] ברכות יח ב;
[86] יומא עז ב; סוכה כח ב; ביצה טז א, ועוד;
[87] ברכות ס א; יומא לה ב; סוכה כג א, ועוד;
[88] מו"ק כז א; ע"ז יא א; בכורות לח א, ועוד;
[89] חגיגה טז א;
[90] קידושין עא ב; סנהדרין מט ב;
[91] פסחים קג ב; שם קה א;
[92] סוטה י ב;
[93] כתובות צד א; סנהדרין ז א;
[94] בראשית כג א, 127 שנה;
[95] בראשית כה ז, 175 שנה;
[96] בראשית לה כח, 180 שנה;
[97] בראשית מז כח, 147 שנה;
[98] בראשית רבה, צו ד, 137 שנה;
[99] דברים לד ז, 120 שנה;
[100] בראשית רבה, שם, 400 שנה;
[101] ברכות כט א;
[102] ברכות לט א;
[103] עירובין סג א;
[104] מגילה כז ב-כח א;
[105] תענית כ ב;
[106] חולין כד ב;
[107] ע"ז יז ב;
[108] קידושין לא ב;
[109] תוס' ר"ה יח א ד"ה רבה;
[110] שבת קנב א;
[111] ספרי דברים לד ז;
[112] ספר התרומה, עז, קלה; סדר תנאים ואמוראים;
[113] ראה רמב"ן עה"ת בראשית מז ט;
[114] תענית ה ב, וברש"י שם;
[115] ברכות כח א, וברש"י שם;
[116] ב"מ פז א; סנהדרין קג ב; בראשית רבה סה ד; תנחומא, נח יד; תנחומא, חיי שרה א;
[117] מהרש"א ח"א סנהדרין שם. וראה באריכות בתו"ש בראשית כד אות' ו-ז;
[118] יבמות טז ב, על שר העולם, וראה בתוס' שם ד"ה פסוק. וראה עוד בענין הזקן שנכנס עם שמעון הצדיק ביום הכיפורים (יומא לט ב);
[119] ישעיה סה כ; זכריה ח ד; תהלים צב טו; משלי ג טז;
[120] מהרש"א ח"א ברכות מז א;
[121] איוב יב יב; שם לב ז,ט;
[122] ראה איוב לב ו ואילך;
[123] דברים כח ג; ישעיה ג ה; איכה ד טו;
[124] סוטה מט ב; סנהדרין צז א;
[125] אבות ד כ;
[126] רמב"ם בפיהמ"ש שם;
[127] אבות ו ח;
[128] תוספתא ע"ז פ"א; מגילה לא ב; נדרים מ א, בשינויי גירסא קלים;
[129] חגיגה יד א;
[130] ירושלמי מו"ק ג א;
[131] ברכות ח ב, וברש"י שם;
[132] ירושלמי מו"ק ג א;
[133] ב"ב י א;
[134] בראשית רבה סג ז;
[135] שמות רבה ה טו; ויקרא רבה יא ח. אמנם יש לפרש מדרש זה כחולק כבוד לזקנים בחכמה, ולאו דווקא זקנים בגיל. וראה עוד בילקוט שמעוני, שמות רמז קעב; תנחומא, שמות כט; תנחומא, שמיני יא;
[136] ספרי במדבר צב;
[137] דברים רבה ו ג;
[138] תנחומא, שמות כט;
[139] ראשית חכמה, שער היראה טו י;
[140] שבת קנא ב; קהלת רבה, יב א; ויקרא רבה, יח א;
[141] שבת קנב א;
[142] בראשית רבה נד א;
[143] אבות ב ד;
[144] ירושלמי שבת א ג. וכן ראה במל"א יא ד, בעניין שלמה המלך; ברכות כט א, בעניין יוחנן כהן גדול; קידושין פא ב, בעניין רב חייא בר אשי;
[145] ראה להלן. וראה בשו"ת רב"ז סי' נח, בטעם הדבר שרגיל בחז"ל ובפוסקים הצירוף 'זקן או חולה', או בסדר הפוך, עיי"ש;
[146] מידי בקשישותא תליא מילתא, בטעמא תליא מילתא (ב"ב קמב ב);
[147] משלי טז לא;
[148] ע"ז טז ב;
[149] פסחים קיב ב. וכן ראה בבן סירא כה ב;
[150] אור החיים עה"ת ויקרא יט לב;
[151] שערי תשובה לרבנו יונה, שער ב אות ט;
[152] ויקרא כז ד,ז;
[153] ויקרא כז ג,ז. אמנם ראה בא"ע שם, שכל זה הוא גזירת הכתוב;
[154] ערכין יט א;
[155] משלי כב ו;
[156] תהלים לב ו;
[157] תנחומא מקץ ז;
[158] תהלים עא ט;
[159] תהלים עא יח;
[160] תדב"א זוטא, כד ג;
[161] קהלת יב א;
[162] סוף קידושין;
[163] שבת קנב א;
[164] סוכה נג א;
[165] חולין כד ב;
[166] ירושלמי ביצה א ז, ובפני משה שם;
[167] רמב"ם דעות ד כ;
[168] תנחומא חיי שרה ב;
[169] עירובין נו א; מדרש מעשה תורה, המיוחס לרבנו הקדוש, בתוך הקובץ בית המדרש (יעלניק), ח"ב עמ' 94;
[170] שבת קנב א; רמב"ם דעות ד יט; טושו"ע או"ח רמ יד;
[171] אגדת בראשית מא ב;
[172] בן סירא ל כד;
[173] תנחומא חיי שרה ג. וראה בתו"ש בראשית כד אות ב;
[174] אבות ה כו. מן הראשונים יש שהתבססו על חלוקת הגילים שבמשנה בתיאור הזיקנה – ראה רמב"ן עה"ת במדבר ח כד; שירו של שמואל הנגיד (1055-990) 'ומי יגיד למאה', פורסם בספר השירה העברית בספרד ובפרובאנס, בעריכת חיים שירמן, כרך א, 1954, עמ' 131; שירו של אברהם אבן עזרא על מעגלי החיים, שירמן, שם, עמ' 558;
[175] ראה קהלת רבה א ג; מעשה טוביה, עולם קטן פ"א;
[176] שנות אליהו להגר"א על מס' פאה;
[177] קהלת יב א-ז. הסבר מפורט על פרטי התיאור של הזקן בקהלת ניתן על ידי חז"ל במס' שבת קנא-קנב, ובקהלת רבה יב ב-ו, וכן על ידי הרלב"ג בפירושו לקהלת. וראה עוד להלן. בין אומות העולם היו רבים מהרופאים והחכמים, שפירשו את הדברים הקולעים של שלמה המלך על הזיקנה;
[178] שבת קנא-קנב. מבוסס בעיקר על פרק יב בקהלת;
[179] שבת שם; ויקרא רבה יח א; תנחומא מקץ ז;
[180] בראשית כז א. אמנם ראה ברבנו בחיי שם, ובתו"ש שם אות' ג-יב, סיבות אחרות לכהות ראייתו;
[181] בראשית מח י;
[182] שמו"א ג ב;
[183] מל"א יד ד;
[184] דברים לד ז;
[185] שבת שם; ויקרא רבה שם;
[186] שמו"ב יט לו;
[187] חולין כד ב; מדרש תמורה א;
[188] ראה בעניין דוד במל"א א א;
[189] ראה בספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 441;
[190] רלב"ג בפירושו לקהלת פי"ב; עקדת יצחק על קהלת פי"ב. וראה יהושע ליבוביץ, דפים רפואיים, כה:447, 1966;
[191] נזיר נט א;
[192] ב"ק קיז א;
[193] תנחומא מקץ ז, על פי המסופר אצל ברזלי, שמו"ב יט לו. וראה בשבת קנב א, מחלוקת רב ורבה;
[194] ויקרא רבה יח א;
[195] תוס' שבת קיא א ד"ה אלא;
[196] חולין כא א, בעניין עלי הכהן (שמו"א ד יח);
[197] סוף מס' קינים; שבת קנב א, בשינויי גירסאות. ובקהלת רבה א ג נאמר, שעמי הארץ המזקינים דומים לקוף, ובני תורה המזקינים נשארים במעמדם. והדמיון לקוף, לפי שהוא הולך מזוהם וכפוף, כן כתב במתנות כהונה, שם. בענין תיאור עמי ארצות בכלל בתקופות שונות – ראה ירושלמי המבואר לאאמו"ר, חגיגה, בירורי מושגים, דכ"ט ע"ב ואילך;
[198] רמב"ם מו"נ ג נד. וכן כתב המהר"ל מפראג בפירושו לאבות ה כא;
[199] אור החיים עה"ת פר' ויחי. והגם שאמרו חז"ל זיקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר 'מתיישבת' לשלול דעתם של זיקני עם הארץ שמטרפת, ולעולם הכח השכלי והתבוני יאפס;
[200] אבות ד כ;
[201] תויו"ט אבות שם;
[202] רמב"ם בפיהמ"ש אבות שם; תפא"י שם;
[203] ראה דברי ברזלי, שמו"ב יט לב-לט. וראה בשו"ת מהר"ם מרוטנברג, פראג, סי' תתרו, שאם התנו שתי נשים, שהצעירה תפרנס את הזקנה בעת הצורך, החיוב עליה הוא לפרנסה במקומה הרגיל לה דווקא;
[204] מכילתא בשלח טו ה, ויתרו פ"ה. ראה בתו"ש כרך טז במילואים סי' לב, על המחלוקת העקרונית בין הרמב"ם וסיעתו, לבין הרב שלמה מן ההר והראב"ד וסיעתם, על דימויי ההגשמה במקרא ובמדרשים. אכן בנידוננו הדימוי של הקב"ה כזקן הוא רק כדי לשבר את האוזן, אבל אין זיקנה לפני הקב"ה, כמבואר ביבמות טז ב;
[205] תענית טו א; רמב"ם תעניות ד ב,ד;
[206] מאירי תענית שם;
[207] סנהדרין לו ב; רמב"ם סנהדרין ב ג;
[208] רש"י ומאירי סנהדרין שם; שו"ת הרשב"א ח"ו סי' קצא;
[209] רמב"ם שם; יד רמ"ה סנהדרין שם;
[210] לח"מ סנהדרין ב ג; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כט. וראה לאור ההלכה, עמ' קפו; מרגליות הים, סנהדרין לו ב אות ז; שו"ת חמדת צבי ח"ג סי' מט אות ד. וראה משנה הוריות א ד, הלשון זקן שלא ראה לו בנים, ואולי הכוונה בזקן שמעולם לא היו לו בנים, ובפיהמ"ש לרמב"ם שם כתב, שאינו כשר לדיני נפשות, לפי שהוא אכזרי, ולא ירחם על בני האדם, לפי שאינו יודע אהבת בנים. אך במשנה שבגמרא הוריות ד ב, הגירסא היא זקן שלא ראוי לבנים. וראה בתויו"ט הוריות שם, ומאמרו של הרב ש. ישראלי, התורה והמדינה, ט-י, תשי"ח-י"ט, עמ' תקפד ואילך, בעניין הגירסאות. וראה ברש"י הוריות שם, שכתב וקשיא לי מפני מה אינו ראוי להוראה, ולא תירץ, וכבר דנו בדבריו אלו בלח"מ שגגות יא א; הרב ב. רבינוביץ-תאומים, התורה והמדינה, שם, עמ' מט ואילך; הרב ישראלי, שם. וראה להלן בפרטי דינים, בדין זקן בסנהדרין;
[211] מגילה טז ב, וברש"י שם;
[212] כתובות מח א;
[213] שבת סד ב; מו"ק ט ב;
[214] ראה במ"מ יו"ט ז כ; ביאוה"ל סי' תקמז ס"ה ד"ה עושה;
[215] פרקי משה, ג, 3, 15-11;
[216] טושו"ע או"ח צ א; מג"א שם סק"ב;
[217] כף החיים או"ח סי' צ אות נו;
[218] שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' ג;
[219] מהרש"א ח"א מגילה יז ב; היעב"ץ בסידורו בית יעקב. וראה עוד במהר"ל חידושי אגדות ח"ג, ב"מ פז א; גבורות ה', סופ"ט;
[220] שו"ת צפיחית בדבש סי' ט. אכן, יש שלא גרסו כלל נוסח זה בתפילה – ראה סדר תפילות להרמב"ם, שגרס 'ועל שארית עמך בית ישראל';
[221] שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' א; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' יג;
[222] שו"ת כתב סופר, שם. וכן הכריע במ"ב סי' קכח סקנ"ב;
[223] שו"ת נובי"ק חאו"ח סי' ה; מ"ב סי' קכח סקנ"א;
[224] החפץ חיים לר' חיים פלאג'י סי' נה סל"ז;
[225] שו"ת אמונת שמואל סי' טז;
[226] שו"ת הר צבי חאו"ח ח"א סי' עב;
[227] שו"ת מהרי"ק החדשים סי' מא. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' כד;
[228] זוהר שמות דקנ"ג; שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים רכד; שו"ת משכן בצלאל סי' קנג; שו"ת משכנות יעקב חאו"ח סי' צו; בית האוצר אות א כלל מא; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' עו; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' יג; שם חי"ב סי' כה אות ה. וכן משמע מתשובת הרדב"ז שהובאה בשע"ת או"ח סי' קצז סק"ח, וביאוה"ל סוסי' קפד;
[229] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' מט; פנים יפות עה"ת ר"פ בחקותי;
[230] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' עו; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' יג. ועיי"ש שהביא שיטות שונות בנידון, ודן בדברי החת"ס;
[231] ב"ח או"ח סי' קנא; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' א. וכן משמע מהרמב"ם תפילה יא י; טושו"ע קנא ו;
[232] עולת תמיד סי' קנא סוסק"ה. וראה עוד בשו"ת יוסף אומץ לחיד"א סי' טו;
[233] רמב"ם תפילה יא ד; טושו"ע או"ח קנ ה. וראה בספרו של אאמו"ר שערי משה סי' קנ סקי"ג-סקי"ד. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג, חאו"ח ח"א סי' כא, בענין סדר הישיבה בבית הכנסת בזמן הזה ובמקומות שונים;
[234] מ"מ שבת כא כ; שו"ת זבחי צדק חאו"ח סי' כ;
[235] רא"ש, שבת פ"ו; מג"א סי' שא סקכ"ז;
[236] מ"ב סי' שא סקס"ו;
[237] מ"ב סי' שא סקכ"ג;
[238] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שמירת שבת כהלכתה, פי"ח הע' נט. וראה עוד בס' יסודי ישורון, ח"ה עמ' רכב;
[239] עירובין ל ב; טושו"ע או"ח תט ז; מ"ב שם סק"ל;
[240] ביאוה"ל שם. וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' צח;
[241] הרב נ. לאם, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 15;
[242] הרב א. שפירא, עמק הלכה, שם, עמ' 25 ואילך, ועמ' 35;
[243] הרב א.י. וולדינברג, עמק הלכה, שם, עמ' 32, ובשו"ת ציץ אליעזר, חי"ח סי' יג;
[244] ברכ"י או"ח סי' תסא אות א; ביאוה"ל סי' תסא ס"א ד"ה יוצא;
[245] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' מ;
[246] שו"ת בנין ציון סי' כט;
[247] רי"ף, פסחים פ"ב; מ"ב סי' תסא סקי"ח. וראה בשאילתות, שאילתא צא, שהוסיף ובלבד שלא נימוחה המצה;
[248] מג"א סי' תסא סק"ז;
[249] תשובות הגאונים בס' שערי תשובה, סי' שכה;
[250] כף החיים סי' תריח סק"ז. וראה בשו"ת חמדת צבי ח"ג סי' כ אות ד;
[251] ברכ"י או"ח סי' קלא; מקראי קודש להגרצ"פ פרנק, ימים נוראים, סי' מו;
[252] ירושלמי תענית ג ד; רמב"ם תעניות ב ה. וראה בלח"מ שם;
[253] תענית טו א; רמב"ם תעניות ד ב,ד; טושו"ע או"ח תקעט א;
[254] באה"ט יו"ד סי' א סקל"ב, בשם הסמ"ג, אך לא נמצא כן בסמ"ג – ראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' א. וראה עוד בשו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' ג; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' ג; שו"ת חזון נחום סי' נג. וראה בדרכ"ת יו"ד סי' א סקנ"ה באריכות;
[255] שו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' טז; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' א; שו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' מה. וראה עוד בשו"ת הלל אומר חיו"ד סי' א;
[256] שו"ת נוב"י שם;
[257] שו"ת כתב סופר, חיו"ד סי' ג;
[258] באה"ט יו"ד סי' א סקכ"ז, בשם בית יעקב סי' כה. וראה בשו"ת חזון נחום סי' נג, שצריך הוא לפרוש מרצונו, ואם אינו עושה כן, יכולים הקהל לספק לו מחייתו, ואז אינו יכול לכופם לקבלו עליהם. אך ראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' א, בשם מהר"א שטיין, שהוא חומרא בעלמא;
[259] ב"ח יו"ד סי' א;
[260] תשובה מאהבה ח"א סי' קיח. וראה עוד בשו"ת רב פעלים ח"ג חחו"מ סי' ו; שו"ת באר יצחק חיו"ד סי' ג; שו"ת עין יצחק ח"א חיו"ד סי' א; שו"ת הלל אומר חיו"ד סי' א; הגר"י רוזין מראגצ'וב, הובאו דבריו בנועם, כה, תשמ"ג-מ"ד, עמ' מז;
[261] שו"ת נחלת אב"י סי' לג;
[262] פתחי תשובה יו"ד סי' א סקי"ב, בשם שו"ת מאיר נתיבים סי' עו. וראה עוד בנידון בדרכ"ת יו"ד סי' א סקקע"ג; שו"ת אמרי דוד סי' ז; כף החיים יו"ד סי' א סקי"ח וסק"כ;
[263] דעת תורה יו"ד סי' א סק"נ. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' מ;
[264] שו"ת אמרי דוד סי' כח אות ב;
[265] שו"ע יו"ד קפט לא. וראה בביאור הגר"א שם סקמ"ט, ובס' טהרת הבית סי' ב ס"ט;
[266] נידה ט א, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה ט ה; טושו"ע יו"ד קפד ג, וקפט כח-כט;
[267] ירושלמי, הובא בתוס' נידה שם ד"ה כל; רמ"א יו"ד קפט כט;
[268] מי נידה לר' שלמה קלוגר, נידה ט ב. וראה בס' טהרת הבית, משמרת הטהרה, סק"ט;
[269] ס' הברית ח"א מאמר יז;
[270] שו"ת פנים מאירות סי' יב. ובשו"ת בית שלמה חיו"ד ח"ב סוסי' כח, חולק על הפנים מאירות, וסבור שצריך שתהא זקנה ממש;
[271] טהרת ישראל סי' קפט;
[272] ס' שערי טהר, הובא במשמרת הטהרה סי' ב סק"ט, והוא על פי המשנה באבות ה כא. וראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' נה וסי' קיד, שהיתה כבת 67, ובשו"ת אמרי יושר ח"א סי' קפב, אין ולאו ורפיא בידיה;
[273] שו"ת שבט הלוי יו"ד סי' קפט סכ"ח;
[274] טהרת הבית, משמרת הטהרה סי' ב סק"ט;
[275] שו"ת פנים מאירות ח"א סי' יב;
[276] סדרי טהרה, סי' קצ סקצ"ה; פת"ש, יו"ד סי' קצא סק"ב;
[277] שו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' קצא;
[278] ספר הברית סי' רסד סקל"ב;
[279] יבמות סב ב;
[280] רמב"ם תלמוד תורה א ח; טושו"ע יו"ד רמו א;
[281] רמב"ם שם י; טושו"ע שם ג;
[282] רד"ק בראשית ב כד;
[283] אדרת אליהו להגר"א בראשית ב כד;
[284] רד"ק שם;
[285] ראה רות ד יד-טו. וראה מעשה יעקב ובניו, ועל פי בראשית רבה פד טו, שכל אחד ואחד מהבנים משמש את אביו ביומו. וראה ס' חסידים סי' תקסד;
[286] רמב"ם אישות יג יד; טושו"ע אבהע"ז סי' עד ט-י;
[287] פסקי דין רבניים, ח"ב עמ' שנג. וראה עוד בס' דיני משפחה, סעיף 23. על שאלה זו של אשה המסרבת לגור עם חמותה, ראה עוד בשו"ת הרי"ף סי' רלה; שו"ת הר"י מיגאש סי' קא; שו"ת מהר"ם רוטנברג ח"ד סי' פא; שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קסח; שו"ת בנימין זאב סי' קלז; שו"ת דברי ריבות סי' קמ; שו"ת אהלי יעקב סי' נ; פסקי דין רבניים, כרך א עמ' רא; שם כרך ב עמ' שנג; שם כרך ג עמ' רצט; שם כרך ד עמ' קלא;
[288] שו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' שיא; שו"ת חות יאיר סי' קלד. וראה בשו"ת זקן אהרן מהדו"ת חחו"מ סי' קמו. על חיובי התמיכה הכספית והטיפול הגופני בהורים, ראה כתובות סא ב; רמב"ם אישות כב ג; טושו"ע יו"ד רמ ד; שם אבהע"ז פ ד-ה; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רכט, וחחו"מ סי' קעז; ערוה"ש יו"ד רמ ד-ה; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סג; שו"ת שבט הלוי יו"ד סי' קיא ס"ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' לח, וחי"ד סי' צב אות א; ספר כבוד אב ואם, פלדמן, יו"ד קמ סקל"ב; ספר אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 176-174; ספר סגולת ימים, עמ' 87 ואילך;
[289] שו"ת הרב"ז סי' לד;
[290] טושו"ע יו"ד רנה ב;
[291] ויקרא יט לב;
[292] סהמ"צ לרמב"ם מ"ע רט; סמ"ג עשין יג; החינוך מ' רנז;
[293] ראה סמ"ק סי' נא וסי' נב;
[294] הראשונים חלוקים בהגדרת אשמאי – ראה רש"י, תוס' בשם ר"ת, רמב"ן, רא"ש, ריטב"א, ר"ן – קידושין לב ב;
[295] קידושין לב-לג; רמב"ם תלמוד תורה ו ט; טושו"ע יו"ד רמד ז;
[296] טור שם; כס"מ שם;
[297] יראים השלם, סי' רלג. וראה באריכות ר"י פערלא על רס"ג מצוות עשה יא-יב. וראה בבן איש חי, שנה ב פר' תצא סקי"ב, שחילק בין זקן עם הארץ וזקן רשע;
[298] ס' חסידים סי' תקעח; נחל קדומים להחיד"א, פר' קדושים סי' לב; שו"ת בית יהודה ח"א חיו"ד סי' כח; שו"ת קרית חנה דוד ח"א חיו"ד סי' טו; שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' ס; יחוה דעת ח"ג סי' עב;
[299] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קנד. וראה בפי' החיד"א על ס' חסידים שם, ובבן איש חי שנה ב פר' תצא אות טז, שדעת האר"י שאין לעמוד, אך בשם בית יהודה מביא, שהנראה בפשיטות שחייבים לקום בפניה. וראה במנ"ח מ' רנז סק"ג, שלדעתו הוא מחלוקת הראשונים. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קיד;
[300] שו"ת שער אפרים סי' עח; ברכ"י יו"ד רמד א; בן איש חי, שנה ב פר' תצא סקט"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמו;
[301] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קנד; מנ"ח מ' רנז סק"ג;
[302] נחלת צבי לבעל פתחי תשובה יו"ד סי' רמ; גליון מהרש"א יו"ד סי' רמ;
[303] באה"ט יו"ד סי' רמד; מנ"ח מ' רנז סק"ג; גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז בהערה; שו"ת יד אליהו חלק פסקים סי' מב;
[304] תוס', רא"ש ור"ן, קידושין שם;
[305] רמב"ם שם; יראים השלם סי' רלג;
[306] רמב"ם שם; טושו"ע שם. וראה בכס"מ שם;
[307] ב"ב קכ א, וברשב"ם שם; טושו"ע יו"ד רמד יח; לאור ההלכה, עמ' קעו ואילך;
[308] שיטמ"ק ב"ב שם, כתב בשם הרא"ה. וראה עוד בשו"ת בנימין זאב סי' רמג, וסי' רנג. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלג, שבעל מעשים טובים קודם למי שאינו כזה. וראה בנידון בבן איש חי, שם סקי"ט;
[309] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' פט;
[310] שבועות ל ב; ר"ן ותורת חיים, שם; שבלי הלקט השלם סי' מג; שו"ע יו"ד רמב יח; שו"ת יין הטוב חיו"ד סי' יג; שו"ת הר צבי חאו"ח סי' צז; יחוה דעת ח"ג סי' עא; שו"ת יביע אומר ח"ו סי' כב. וראה עוד בהר צבי חאו"ח סי' קז סק"ב;
[311] יחוה דעת שם. וראה עוד בס' עשה לך רב, ח"ז סי' מו-מז;
[312] שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קיד;
[313] שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' קס-קסא;
[314] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' ס"ח סק"א;
[315] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כו; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כז;
[316] שו"ת יד אליהו סי' סה;
[317] גשר החיים ח"א עמ' קסו; שו"ת יביע אומר, שם;
[318] קידושין לג א; רמב"ם תלמוד תורה ו ב; טושו"ע יו"ד רמד ה; שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' יז;
[319] ס' יראים השלם, סי' לו; רא"ש קידושין פ"א סי' נג; טושו"ע יו"ד רמד א. וראה בב"י שם, ובביאור הגר"א שם סק"ה; חיי אדם כלל סט; קיצושו"ע קמד ב; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' יג; שם, ח"ו חיו"ד סי' כב; יחוה דעת ח"ג סי' ע;
[320] סידור האר"י, הובא במנ"ח מ' רנז סק"ג; מגן אבות לרשב"ץ סופ"ה דאבות, לדעת אונקלוס. ובבן איש חי, שנה ב, פר' תצא סקי"ב כתב, שמעיקר הדין הוא מבן שבעים שנה, אך צריך להיזהר מבן ששים שנה כדעת האר"י;
[321] שו"ת שלמת חיים חיו"ד סי' סב;
[322] יחוה דעת ח"ג סי' ע;
[323] שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפג. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' ברכת המצות, הע' 54;
[324] על פי רמב"ם ברכות יא ב;
[325] תשובת ר"י בן פלט, הובאה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תקיט;
[326] אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תקכג;
[327] אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תקכה והע' 129;
[328] שו"ת בנימין זאב סי' קסט;
[329] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' קמא סק"ב;
[330] פאה ח א. ובתענית ו ב, מחלוקת אמוראים, אם הנמושות המוזכרים במשנה הם הזקנים או ליקוטי בתר ליקוטי. הרמב"ם מתנות עניים א יא, פסק כמ"ד ליקוטי בתר ליקוטי, אך ראה בכס"מ שם, ובתוס' רעק"א על הרע"ב בפאה שם, שהלוקטים השניים הם הזקנים, ואין מחלוקת אלא בפירוש המילה, עיי"ש;
[331] שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' פד. וראה בהגה' חכמת שלמה, חו"מ סי' תכו; כלי חמדה פר' תצא; שלמי נדרים, נדרים לט ב;
[332] ב"מ ל ב;
[333] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רנח;
[334] קהלת יא ו;
[335] יבמות סב ב;
[336] יבמות סא ב; רמב"ם אישות טו טז; טושו"ע אבהע"ז א ח;
[337] הרי"ף, לפי שיטת הרד"ך, בית יז חדר ט (הובא בפ"ת שם סקי"ב); שו"ת תרומת הדשן סי' רסג;
[338] הרי"ף, לפי שיטת שו"ת הר"י מיגאש סי' קכט; רמב"ם שם; רא"ש יבמות פ"ו סי' ט;
[339] יבמות שם; רמב"ן במלחמות שם; טושו"ע שם. וראה בשו"ע, ברמ"א ובאוצה"פ שם, בחילוקי הדינים בעניין מכירת ספר תורה כדי לישא אשה בת בנים ושאינה בת בנים, וכשמתיירא שבת בנים תביא קטטה לביתו;
[340] רמ"א אבהע"ז א ג. וראה ברמב"ם אישות טו ז, שאיסור נשיאת זקנה הוא רק אם לא קיים מצות פריה ורביה. וראה במ"מ ובלח"מ שם, שו"ת הריב"ש סי' טו, שו"ת האלף לך שלמה חאבהע"ז סי' ג, אוצה"פ סי' כג סק"ד אות ב. וראה בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' ו, שהנושא זקנה איננו מקיים אפילו מצות לשבת יצרה;
[341] רמב"ם איסורי ביאה כב א; טושו"ע אבהע"ז כב א. וראה באוצה"פ שם סק"ב אות א;
[342] שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מ פכ"ב; שם ח"ז סי' מה אות ב; שם חי"ב סי' סז אות ב;
[343] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כב סק"ב; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' סה אות י. וראה בשו"ת זית רענן ח"א חאבהע"ז סי' א; שו"ת יהודה יעלה ח"ג סי' קמט; שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' יח;
[344] שו"ת אגרות משה שם. וראה באוצה"פ סי' כב סק"ב אות ב, ובנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כב סק"ב;
[345] רשב"א שבת קיא א; מנ"ח מ' רצא סק"א. וראה באוצה"פ סי' ה סקס"ד. ולא הובא דין זה ברמב"ם ובטושו"ע;
[346] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' ה סק"י;
[347] שבת קיא א, וברש"י ותוס' שם;
[348] יבמות סב ב. וראה בראשית רבה, סא ג – אם היו לך בנים בנערותך, קח לך אשה בזקנותך והעמד בנים. וראה עוד בתנחומא, חיי שרה ו;
[349] יבמות שם; רמב"ן במלחמות שם; רמב"ם אישות טו טז; טושו"ע אבהע"ז א ח. וראה באוצה"פ שם סקנ"ד, במחלוקת הפוסקים אם מוכרים ספר תורה כדי לישא אשה, אף על פי שכבר קיים מצות פריה ורביה;
[350] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' מא;
[351] רמב"ם איסורי ביאה כא כו; טושו"ע אבהע"ז ב ט – על פי יבמות קו ב; סנהדרין עו א. וראה בבאה"ט אבהע"ז א סקכ"ז, ערוה"ש אבהע"ז א ד, ובאוצה"פ שם סקמ"ה, אם הצעירה מתרצית לזקן מה הדין;
[352] שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חאבהע"ז סי' יד;
[353] יבמות קא ב; רמב"ם יבום וחליצה ד א. וראה בטושו"ע אבהע"ז קסו א. וראה במרדכי יבמות פ"ד בשם הראבי"ה, שו"ת תרומת הדשן סי' רסג, ובדרכי משה אבהע"ז סי' קסה סק"ג. וראה עוד בתרגום על רות ד ו;
[354] שו"ת יכין ובועז ח"א סי' קכד; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' לג;
[355] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' פה;
[356] תוספתא יבמות ו ז; יבמות מב ב; כתובות ס ב; רמב"ם גירושין יא כ; טושו"ע אבהע"ז יג א. והנה בכל המקורות התלמודיים גרסינן גם זקן וגם זקנה. אך ברמב"ם ובטושו"ע לא גרסו זקן, וראה בהגה' הגר"א יבמות שם;
[357] רש"ל פסחים פז ב; פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ה אות כה;
[358] הגה' מהר"ץ חיות סוטה כז א;
[359] שו"ת יביע אומר ח"ב חאבהע"ז סי' ב;
[360] שו"ת בנימין זאב סי' קכו; פסקי דין רבניים ח"ה סי' קנד;
[361] גיטין כח א; רמב"ם גירושין ו כח; טושו"ע אבהע"ז קמא סח, וראה במאירי גיטין שם;
[362] מ"מ גירושין ו כח, בדעת הרמב"ם והרשב"א; ב"י אבהע"ז סי' קמא, בדעת הרי"ף והרא"ש; רמב"ן במלחמות ב"ק קד ב; שו"ע שם, דעה ראשונה;
[363] טור אבהע"ז סי' קמא, בשם רמ"ה; הגהות מיימוניות גירושין שם, בשם ראבי"ה; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' סד, בדעת התוס';
[364] טור אבהע"ז סי' קמא, בשם הרמ"ה; שו"ע אבהע"ז קמא סח, בשם יש מי שאומר; וראה ברש"י גיטין כח א, שלדעתו זמן איפליג הוא תשעים שנה;
[365] ראה יש"ש גיטין פ"ג סי' ז; בית מאיר אבהע"ז קמא סח; תוס' רעק"א על משנה גיטין פ"ג אות כז, והגה' רעק"א על שו"ע אבהע"ז קמא סח; שו"ת מהר"י אסאד חאבהע"ז סי' קעג; תפארת יעקב, אבהע"ז סי' קמא סקקי"א; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רנח;
[366] תוס' יומא נה ב ד"ה והתנן;
[367] גבורות ארי, יומא שם. וראה עוד בערוה"ש אבהע"ז קמא קסז, ובשו"ת אגרות משה שם;
[368] ראה בית מאיר אבהע"ז סי' קיט; מחנה חיים על הרמב"ם, גירושין פ"ג;
[369] טושו"ע אבהע"ז קסט יב;
[370] ב"ש שם סקי"ב;
[371] ב"ש שם, בשם הרמב"ם ופוסקים אחרים;
[372] תוספתא יבמות ב ד; רי"ף ורא"ש, סופ"ק דיבמות; רמב"ם יבום וחליצה ו ד; טושו"ע אבהע"ז קעב י; הגה' הגר"א יבמות כ ב;
[373] תוספתא יבמות יא ג; יבמות כ ב; רי"ף ורא"ש שם; טושו"ע שם;
[374] ב"ש סי' קעב סקי"ב;
[375] רש"י יבמות כ ב ד"ה והזקן. וראה ביאור הגר"א אבהע"ז סי' קעב סקכ"א; שו"ת משפטי עוזיאל חאבהע"ז סי' פה; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' לג. וראה שיטות הראשונים בנידון אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שנב; שם ע' יבם/יבמה, עמ' תכג;
[376] תוספתא יבמות ב ד; רש"י יבמות כ ב ד"ה והזקן; רי"ף ורא"ש, סופ"ק דיבמות; רמב"ם יבום ו ז; טושו"ע אבהע"ז קעב טז. וראה בלח"מ שם; ב"ש שם סקי"ב; יש"ש יבמות פ"א סי' יג; ביאור הגר"א שם סקכ"א; באר הגולה שם סק"ע;
[377] שו"ת מהר"י ווייל סי' קפג; שו"ת הלכות קטנות סי' קנ; ב"ש אבהע"ז סי' ט סק"ו; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' כג; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' כג; שו"ת חבצלת השרון חאבהע"ז סי' כ; שו"ת באר חיים מרדכי ח"ב סי' מז; שו"ת אבני זכרון ח"א סי' יד; שו"ת יביע אומר, ח"ג חאבהע"ז סי' ה;
[378] שו"ת משפטי צדק סי' צז; פחד יצחק, אות ק, ע' קטלנית; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"א סי' קי;
[379] שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' ה; שו"ת דובב מישרים סי' עד. וראה בפתח תשובה שם סק"ב, ובאוצה"פ סי' ט סקט"ו אות א. וראה עוד בשו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' ח;
[380] שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' מה; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' מה; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' קיז; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמא; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קצ; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"א סי' קי; שו"ת פרשת מרדכי סי' טו; שו"ת שם אריה חאבהע"ז סי' לה;
[381] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' כג; שו"ת עטרת ישועה ח"א סי' לט; שו"ת שבט סופר חאבהע"ז סי' ד; שו"ת חבצלת השרון, מהדו"ת סי' עא; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' ה. וכן נוטה דעתו של בעל אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' כו, אם כי דחה שיטת החת"ס, וכתב שלא ברור דין זה כמה נחשב זקן לזה;
[382] הגה' חכמת שלמה אבהע"ז סי' ט. וראה בשו"ת אבני זכרון ח"א סי' יד, ובשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' מג, שדחו דבריו. וראה עוד בגיל הזקן באוצה"פ סי' ט סקט"ו אות א;
[383] סנהדרין לו ב; רמב"ם סנהדרין ב ג;
[384] רש"י ומאירי סנהדרין שם; שו"ת הרשב"א ח"ו סי' קצא;
[385] רמב"ם שם; רמ"ה סנהדרין שם. וראה בר"ח הוריות ד ב, שתלוי בכוח המוליד, מטעם שאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה;
[386] שו"ת יין הטוב ח"ב חחו"מ סי' ה;
[387] נפש חיה או"ח סי' תקעו ס"ב; הרב ב. רבינוביץ-תאומים, התורה והמדינה, ט-י, תשי"ח-י"ט, עמ' מט ואילך; שו"ת חמדת צבי ח"ג סי' מט;
[388] סנהדרין יז א; רמב"ם סנהדרין ב ו. וראה בלח"מ שם ה"ג. וראה עוד בברכות כח א, בעניין רבי אלעזר בן עזריה. וראה עוד בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' כט;
[389] מאירי סנהדרין לו ב. וראה מאמרו של הגר"י ניסים, התורה והמדינה, ז-ח, תשט"ו-י"ז, עמ' כא ואילך, והערות העורך שם;
[390] הרב ב. רבינוביץ-תאומים, התורה והמדינה, שם, בשיטת רש"י והרשב"א;
[391] מאירי סנהדרין שם, וכן משמע שיטת הר"ח הוריות שם. וראה בשו"ת חמדת צבי ח"ג סי' מט אות ה;
[392] דינא דחיי על סמ"ג עשין צז; שו"ת רב פעלים ח"ב חחו"מ סי' ד; מרגליות הים, סנהדרין לו ב אות ה; שו"ת יין הטוב שם, וכן הגר"י ניסים, התורה והמדינה, שם. וראה בהערות העורך שם, הע' 3, ובשו"ת חמדת צבי ח"ג סי' מט אות ו;
[393] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' פט; שו"ת יין הטוב שם; עמוד הימיני סי' ה. וראה בשו"ת נחלת אב"י סי' לג;
[394] הרב ב. רבינוביץ-תאומים, התורה והמדינה, ט-י, תשי"ח-י"ט, עמ' מט ואילך;
[395] רבנו יונה, סנהדרין לו ב. וראה מאמרו של הרב רבינוביץ-תאומים, התורה והמדינה, שם, שהרמב"ם חולק על דין זה;
[396] הרב רבינוביץ-תאומים, שם. וראה חידושי רבנו יונה, סנהדרין שם;
[397] שו"ת הרשב"א ח"ו סי' קצא; חידושי רבנו יונה, סנהדרין לו ב; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כט; שו"ת חיים שאל ח"א סי' פט; שו"ת רב פעלים ח"ב חחו"מ סי' ד; שו"ת יין הטוב שם;
[398] מאירי סנהדרין שם; חסדי דוד סנהדרין פ"ז דף ע"ג; שיורי כנסת הגדולה, או"ח בלשונות הרמב"ם, סוף הספר, דף קלו. וראה בעיקרי הד"ט או"ח סי' ל אות י;
[399] ב"מ ל א;
[400] רמב"ם גזלה ואבדה יא יג; טושו"ע חו"מ רסג א;
[401] רמב"ם שם יא יז; שו"ע חו"מ רסג ג;
[402] רא"ש ב"מ ל א; טור חו"מ סי' רעב, בשם הרא"ש; רמ"א שם, בשם יש חולקים;
[403] ערוה"ש חו"מ רסג ד;
[404] הר צבי או"ח ח"ב סי' קג;
[405] שיטמ"ק ב"מ ל א, בשם הריטב"א; חידושי הריטב"א שבועות ל ב; חידושי הר"ן ב"מ לג א, בשם הרמב"ן. וביחס להבדל בין אבדה בעיר ואבדה בשדה – ראה סיכום השיטות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' השבת אבדה, אות ט;
[406] שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שיג;
[407] ב"מ לב א; רמב"ם רוצח יג ח; טושו"ע חו"מ רעב ז;
[408] ראה לעיל. וראה בנמוק"י ב"מ ל ב;
[409] שו"ת הלכה למשה חחו"מ סי' יג;
[410] בחכמת שלמה, חו"מ סי' תכו – פטר, ובשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ג, דחה דבריו בתוקף;
[411] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ז;
[412] שו"ת מהר"י מינץ סי' ז; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' פח;
[413] בעניין יום הולדת סתם – ראה בס' עשה לך רב, ח"ד סי' כו. ובשו"ת בית דוד סי' קעו כתב, שאין איסור לחגוג יום הולדת, אך לא יברך שהחיינו. וכן כתב בילקוט יוסף, ח"ג סי' רכג ס"ד. וראה בס' שערי הלכה ומנהג, ח"ב סי' שב, שיש לעניין שמחה ביום ההולדת מקור בקבלה, וכתב שם ש'נהגו בזה רבותינו נשיאינו הק' [היינו אדמו"רי חב"ד] אף כי בצנעא';
[414] שו"ת בית ישראל סי' לב, והוא על פי מו"ק כח א. וראה בשו"ת הלל אומר חאו"ח סי' קלט;
[415] שו"ת בית ישראל שם; מקור חסד לר"ר מרגליות על ס' חסידים אות ריג;
[416] שו"ת חות יאיר סי' ע; שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' רלט; פרמ"ג או"ח סי' תמב במ"ז סק"ט;
[417] הגה' חת"ס או"ח סי' רכה;
[418] הרב י. זילברשטיין, בשיעורו לרופאים;
[419] רמב"ם כלי המקדש ד כא; שו"ת הריב"ש סי' רעא; רמ"א יו"ד רמה כב;
[420] שו"ת חת"ס חחו"מ סי' כא;
[421] שו"ת הרשב"א ח"א סי' ש; טושו"ע או"ח נג כה;
[422] שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קז;
[423] כנה"ג או"ח סי' נג הגב"י בד"ה ה"ה לכל משרה;
[424] שו"ת אורח משפט חחו"מ סי' כ. וראה עוד בעניין פרישה ממשרה עקב גיל, בפסקי דין רבניים ח"ג סי' צא; שם ח"ד סי' רו; הרב מ. סליי, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 151 ואילך;
[425] שו"ת יין הטוב ח"ב חחו"מ סי' ה;
[426] אברבנאל וספורנו עה"ת במדבר א כה; רמב"ן עה"ת במדבר כו סד. וראה בס' משפט המלוכה, פ"ד ס"ב;
[427] ראה לעיל;
[428] שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רפג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קנא, וח"ה סי' רטו; שו"ת מהריא"ז ענזל סי' יג; חזו"א ב"ק סי' כג; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' עה; שילם וורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, ח"א עמ' 233 ואילך; הרב מ. סליי, אסיא, שם. וראה עוד בשו"ת הגרי"א הרצוג, חיו"ד סי' עו;
[429] הגר"י ניסים, התורה והמדינה, ז-ח, תשט"ו-י"ז, עמ' כא ואילך; הרב ב. רבינוביץ-תאומים, התורה והמדינה, ט-י, תשי"ח-י"ט, עמ' מט ואילך; שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כו;
[430] שו"ת פרי השדה ח"ב סי' מד; שו"ת לחם ושמלה, חיו"ד ח"ב סי' סז; שו"ת כוכבי יצחק, ח"א סי' כב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' קיא; שם ח"ד סי' מח; שו"ת שבט הלוי, ח"ד סי' א אות ב; יחוה דעת ח"ג סי' פה; עשה לך רב, ח"ו סי' צב, בתשובות בקצרות. וראה ביחוה דעת, שם, שמכל מקום יזהר מחתימה על הסכם ביטוח המתיר עריכת ניתוחי מתים. וראה עוד בספרו של הרב מ. סליי, הביטוח בהלכה, פ"י עמ' 141;
[431] אברבנאל עה"ת פר' בהר, ענין השמיטה ד"ה הדרך הב';
[432] ראה מאמרו של הרב מ. סליי, אסיא, שם;
[433] חולין כד א; רמב"ם ביאת מקדש ז יב;
[434] שו"ת זכרון יהונתן חאבהע"ז סי' ב אות פג;
[435] במדבר ח כג-כו;
[436] רש"י במדבר ד ב;
[437] בה"ג סי' קסד. וראה בסהמ"צ לרמב"ם שורש ג, שחלק עליו. ובהשגות הרמב"ן שם כתב, שאם יבוא מצב בו יצטרכו לשאת את כלי המקדש בכתף, אולי לפני ביאת הגואל, יחזור הדין של הגבלת הלוויים בעבודה זו. וראה עוד הע' ר' חיים הלר לסהמ"צ שם, הע' 10;
[438] רמב"ם כלי המקדש ג ח. וראה חולין כד ב;
[439] רש"י במדבר ח כה; רש"י אבות ה כא;
[440] רמב"ן עה"ת במדבר ח כה. וראה בפי' הרא"ם וגור אריה על רש"י במדבר שם, בהסבר המחלוקת בין רש"י לרמב"ן;
[441] ראה – הרב מ. סליי, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 151 ואילך;
[442] ב"ק קי א; רמב"ם כלי המקדש ד ח;
[443] פסחים סא א; רמב"ם קרבן פסח ב ג,ה;
[444] חגיגה ד א; רמב"ם חגיגה ב א;
[445] רמב"ם חגיגה ב ד;
[446] רמב"ם חגיגה ג ב;
[447] רמב"ם חגיגה ב ד;
[448] יומא לא ב; רמב"ם עבודת יוהכ"פ ב ד. וראה רש"י ותוס' יומא לד ב; לח"מ עבודת יוהכ"פ שם;
[449] סוטה כה ב; רמב"ם סוטה ב י. וראה שם בראב"ד ובלח"מ;
[450] תוספתא דמאי ב י; בכורות ל ב; ירושלמי דמאי ב ג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב י ד;
[451] מקוואות ח ד; חולין כד ב; רמב"ם אבות הטומאות ה ז. וראה בתפא"י מקוואות שם, בבועז סק"ח;
[452] ש"ך יו"ד סי' שע סק"א, בשם הרש"ל, על פי חולין כא א;
[453] ס' לאור ההלכה, עמ' קפ, והוא כגילו של עלי במותו (שמו"א ד טו);
[454] נידה ט ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ד א;
[455] רמב"ם שם;
[456] רמב"ם שם ה;
[457] ב"ק צו ב;
[458] רמב"ם גזלה ואבדה ג ד; שו"ע חו"מ שסג א. וכן דעת רוב הפוסקים – ראה בנו"כ הרמב"ם והשו"ע שם;
[459] מ"מ שם;
[460] הרי"ף, הובא בטור חו"מ שסג. וכתבו נו"כ הרמב"ם והשו"ע, שזו גירסא משובשת.

 

* # *

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.