תורשה

לה. תורשה

 

אעבר בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים והיה שכרי [בראשית ל לב]; והיה בכל יחם הצאן המקשרות ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים ליחמנה במקלות ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב [בראשית ל מא-מב]

 

בפשטות נראה שסיפור מעשה יעקב בצאן לבן מבוסס על ההנחה, שתכונות תורשתיות מושפעות מהסביבה, שכן יעקב הציג מקלות מפוצלות לעיני הצאן בעת הייחום, והשיג כמות גדולה של צאצאים עקודים, נקודים וטלואים [1]. אכן, יש מי שכתב, שדבר זה היה אך למראית עין כלפי לבן, ובאמת כאשר יעקב מספר לנשיו על מעשהו, אין הוא מזכיר את השימוש שעשה בהצגת המקלות המפוצלות [2], אבל באמת הכיר יעקב את חוקי התורשה כפי שהיא ידועה לנו כיום ממחקריו של מנדל, כמבואר להלן. הנחת מחבר זה מבוססת על הידיעה כי צבע לבן בכבשים וצבע שחור בעזים היא תכונה שלטנית (דומיננטית), בעוד שטלאים בצבעים ובמיקומים שונים הן תכונות נכנעות (=רצסיביות), כמבואר להלן. לפיכך כבש לבן או עז שחורה יכולים להיות מונוזיגוטים, היינו שקבלו משני ההורים את הגן לצבע הלבן או השחור, ויכולים להיות הטרוזיגוטים, היינו שקבלו מהורה אחד את הגן לצבע לבן או שחור ומהורה אחר את הגן לטלוא, אלא שגן זה לא בא לידי ביטוי בהיותו נכנע. רק העברה תורשתית משני ההורים של הגן לטלוא יבוא לידי ביטוי ממשי בצאצא. כמו כן מבוססת הנחתו על הידיעה כי זכרים הטרוזיגוטים הם בעלי און-יתר ופוריות מוגברת לעומת זכרים הומוזיגוטים. שילוב הידיעות הללו מסביר את הצלחת יעקב: הוא הבחין בין הזכרים שלהם און-יתר, לבין הזכרים החלשים והאיטיים מבחינה מינית, היינו העטופים והמקושרים, והפריד ביניהם. הוא נתן אפשרות רק לבעלי האון-יתר להיזדווג, ובכך העלה את הסיכוי לטלואים בכל עונת ייחום, וכך הגיע לעושרו [3].

 

* # *

 

תורשה היא מכלול התהליכים הביולוגיים, שתוצאתם היא דמיון בין ההורים לצאצאים. הענף המדעי בתחום הביולוגיה והרפואה העוסק בחקר התורשה נקרא גנטיקה. הגנטיקה עוסקת בזיהוי ובהגדרת היחידות הבסיסיות של התורשה, היינו הגנים והכרומוזומים, באופן פעולתם, ובסטיות שלהם מן המצב התקין.

 

         אחד התחומים שחלו וחלים בו שינויים מדעיים מתמידים ומשמעותיים ביותר הוא המחקר הגנטי.

 

רקע היסטורי

 

בעולם העתיק נחלקו הדעות על התרומה התורשתית של האב והאם: היו שסברו, כי הישויות בעולם נגזרות מחומר ומצורה, כאשר החומר הגולמי נתרם על ידי הנקבה, בעוד שהצורה, שהיא התוכנית הקובעת את ישותו של הצאצא, נתרמת על ידי הזכר. תיאוריה זו היתה נחלתו של אריסטו, ולדעתו צורת האדם אינה באה לו אלא מזרע האב, ואילו האם אינה מספקת אלא את החומר הגולמי, הוא דם הווסת, אשר הצורה הניתנת בו מן האב עושה אותו לאדם. נמצא שרק האב מנחיל את התכונות התורשתיות לצאצאיו, ותפקיד האם הוא פחות ערך וחסר חשיבות; ולעומתם היו שסברו, שגם לאם יש חשיבות בהעברת תכונות תורשתיות, אם באופן שווה בין האב והאם, ואם באופן חלקי בלבד. תיאוריה זו, שהיתה נחלת הרופאים מאסכולת היפוקרטס, סברה כי כל חלקי הגוף של כל אחד מההורים מייצרים זרע, אשר נוצר בחלקי גוף שונים ומגיע לאיברי הרביה. ההפריה מתרחשת כאשר יש ערבוב בין התרומה הנקבית והתרומה הזכרית.

 

תחילת העת החדשה – מחלוקת שונה התעוררה במחצית השניה של המאה הי"ז למניין האומות, לאחר המצאת המיקרוסקופ, והיכולת לראות את תאי הזרע והביציות. היו שייחסו תכונות תורשתיות לביצית בלבד, והיו שייחסו את התכונות התורשתיות לתאי הזרע בלבד.

שתי אסכולות אלו נחלקו בבעיה נוספת: היו שסברו, כי האורגניזם השלם והמלא מצוי בצורה מוקטנת בתאי הרביה, בזרע או בביצית, ואין לו אלא לגדול במהלך ההריון; והיו שסברו, כי האורגניזם המלא נמצא בתאי הרביה, בזרע או בביצית, בצורה היולית ופוטנציאלית, והוא מתפתח ומתהווה לצורה הסופית במהלך ההריון.

רוב החוקרים הדגולים במאות הי"ז-י"ח למניין האומות הסכימו לעקרון של הקיום-המתמיד, היינו שהיצורים החיים מאז הבריאה ועד סוף כל הדורות מקופלים בתוך תאי הרביה (זרע או ביצית בהתאם למחלוקת), והקמת צאצאים מתבטאת רק בהוצאה לפועל ובגדילה של היצורים הקטנטנים שבתוך תאי הרביה.

         עד המחצית השניה של הי"ט למניין האומות היה מקובל לחשוב שתכונות תורשתיות יכולות להיות נרכשות, היינו שמצבים מיוחדים בעת הזיווג, או תכונות שונות שנרכשו במהלך החיים, יכולים לעבור לצאצאים. הראשון שערער על האמונה בדבר הורשת תכונות נרכשות היה הביולוג והגנטיקאי הגרמני אוגוסט וייסמן. הוא הוכיח שאין העברה תורשתית של תכונות נרכשות בניסוי אכזרי שבו חתך את הזנבות של עכברים במשך 22 דורות, הכליא עכברים כרותי-זנב, והראה שבכל הדורות לא נולד אף עכבר כרות-זנב.

 

הגנטיקה המודרנית-הקלאסית – המדען הראשון שתיאר בצורה מדעית ומבוססת את חוקי ההעברה הגנטית, וקבע כי תכונות העוברות בתורשה הן יציבות, ואינן ניתנות לשינוי בהשפעת גורמים סביבתיים, היה הכומר האוסטרי גרגור יוהאן מנדל, שהיה ראש המנזר בעיר ברונו שבאוסטריה. הוא פרסם את גילויו לראשונה בשנת 1865. הוא הוכיח זאת במחקר בהאבקת זנים שונים של אפונים, וקבע את כללי ההעברה התורשתית השלטנית (דומיננטית) והנכנעת (רצסיבית). אכן, דבריו לא מצאו הד בעולם המדע, ומאמרו נשכח למשך 35 שנה.

רק בשנת 1900 הגיעו שלושה חוקרים שונים, ובנפרד, לאותן מסקנות שאליהם הגיע מנדל, ומקצוע הגנטיקה בצורתו הקלאסית והמודרנית החל למעשה משנה זו.

 

הגנטיקה המולקולרית – המבנה המולקולרי של הדנ"א וחשיבותו התורשתית תואר לראשונה על ידי ג'יימס ואטסון ופרנסיס קריג בשנת 1953. מכאן ואילך קיבלה הגנטיקה המודרנית תנופה רבה בהבנת היסודות התורשתיים, ובאפשרויות לקידום מדעי בתחום האבחון והטיפול. הגנטיקה המודרנית מכונה גם הגנטיקה המולקולרית.

 

תכנית הגנום האנושי – אחד הביטויים הבולטים לתנופה המחקרית והמדעית בתחום זה היא תכנית הגנום האנושי, שהחלה לפעול בשנת 1988. זה היה מפעל בינלאומי גדול מאד, שמרכזו היה בארה"ב תחת ניהולם של משרד האנרגיה והמכונים הלאומיים לבריאות, והשתתפו בו מספר מדינות ומספר גופים מדעיים בינלאומיים, ביניהם גם ישראל. בכל אחת מהמדינות והגופים היו קבוצות מקצועיות שעסקו בהיבטים ייחודיים של הפרוייקט הגדול. מטרתו היתה למפות, לאפיין ולהגדיר את מלוא המבנה הגנטי של בני אדם. מטרת הזיהוי והאיפיון של כל הגנים בבני אדם הוא לאתר מחלות, לאבחן ולמנוע אותן, לנטר אותן, ולטפל בהן.

כבר בראשית התכנון של מפעל גדול ומורכב זה הוחלט לבחון את ההשלכות החברתיות, המשפטיות והאתיות של כל שלב בתכנית. לשם כך הוקמה מלכתחילה מחלקה מיוחדת לטיפול ולמעקב אחרי בעיות מסוג זה, ולצורך פעילותו הוקצו עבורו 5-3% מכלל התקציבים שיועדו לתכנית כולה.

         לאחר השלמת המיפוי הכולל של הגנום האנושי החלו להתארגן קבוצות מחקר גדולות למיפוי הגנים המיוחדים הגורמים למחלות בקבוצות אתניות שונות.

 

סיקור גנטי המוני – מאז שהחלה ההתפתחות הגנטית המודרנית ניתנו למדענים כלים המאפשרים סיקור אוכלוסיות גדולות לבירור נשאות של מחלות תורשתיות. תכנית הסיקור הגנטי ההמוני הראשון יצאה לפועל בארה"ב בשנת 1971, והתייחסה לאיתור נשאים למחלת תיי-זקס מקרב האוכלוסיה היהודית. כשנה לאחר מכן החל סקר המוני של אוכלוסית הכושים בארה"ב לאיתור נשאים למחלת האנמיה החרמשית.

בשנים הראשונות של הפעלת תוכנית סיקור זו נגרמה לאוכלוסיה הכושית הפליה לרעה בלתי מוצדקת מתוך אי-הבנת מושג הנשאות. הדבר היה בראשית שנות ה- 70 של המאה ה- 20, עת נחקקו חוקים במספר מדינות בארה"ב המחייבים סיקור גנטי לנשאות של אנמיה חרמשית באוכלוסית הכושים בארה"ב. בעקבות גילויי הנשאים הללו הם הופלו לרעה בקבלתם לחיל האוויר האמריקאי, בהעסקתם במקצועות אזרחיים שונים, ובתנאי הצטרפותם לפוליסות של ביטוח חיים.

בעקבות ניסיון היסטורי שלילי זה היתה התנגדות של פוסקי ההלכה, בעיקר בארה"ב, לתוכניות לסקירת נשאות של מחלות תורשתיות האופייניות ליהודים, אך לאחר מספר שנים, כאשר התבררה ההבנה הנכונה של מצב הנשאות, והדבר לא גרם עוד להפליה לרעה, הותרה הסקירה הגנטית בתנאים מתאימים, וכמבואר להלן.

 

רקע מדעי

המטען התורשתי העובר מדור לדור מרוכז ברובו הגדול בתוך הגרעין שבכל תא ותא, ומקורו בשילוב המטענים הגנטיים של האב ושל האם. חלק קטן מהמטען הגנטי מצוי בתוך גופיפים המפוזרים בתא מחוץ לגרעין, המכונים מיטוכונדריה, ומקורו אך ורק מן האם, ללא תרומה כלשהי מהאב.

         המטען התורשתי הוא ייחודי לכל אדם, והוא מהווה כעין 'תעודת זהות' ביולוגית, כך שאין שני בני אדם בעולם שזהים בתכונותיהם הגנטיות (פרט לתאומים זהים). מטען תורשתי זה אחראי למבנה הפיסי הייחודי של כל אדם, לנטיה להיווצרות מחלות שונות, וכן לחלקים שונים של תכונותיו הנפשיות, השכליות וההתנהגותיות.

 

כרומוזומים – המטען התורשתי בגרעין התא מצוי בתוך מבנים מיוחדים המכונים כרומוזומים. אורכו של הגנום האנושי הוא כשני מטרים. בבני אדם ישנם 46 כרומוזומים, המורכבים מ- 22 זוגות של כרומוזומים לא-מיניים הנקראים אוטוזומים, והם המרכיבים את רוב תאי הגוף, ועוד זוג כרומוזומים מיניים המבדילים בין הזכר לבין הנקבה, והם המרכיבים את תאי רביה (או תאי הנבט), שהם תאי הזרע והביציות. זוגות הכרומוזומים נבדלים אלו מאלו על פי המבנה שלהם, ועל פי תכונות הצביעה שלהם בתגובה לחומרים כימיים, וכל אחד מהכרומוזומים ניתן לזיהוי בהתאם לגודלו ולצורתו.

         תאי הרביה של הזכר והנקבה מכילים כל אחד רק מחצית המספר התקני של הכרומוזומים (23 כרומוזומים), והם מכונים תאים האפלואידיים. החיבור ביניהם יוצר תא אוטוזומלי, אשר מכיל מספר מלא של הכרומוזומים (46 כרומוזומים) שהם מהווים תערובת של תכונות גנטיות מהזכר ומהנקבה. תאים אלו מכונים דיפלואידיים.

 

דנ"א – החומר התורשתי המרכיב את הכרומוזומים הוא חומר חלבוני הנקרא דנ"א, שהוא סליל ארוך המורכב מארבעה יחידות בסיסיות ברצפים שונים. כל יחידה נקראת נוקליאוטיד, וכל נוקליאוטיד מכיל שלושה מרכיבים – שני מרכיבים זהים לכל הנוקליאוטידים, שהם סוכר הנקרא דיאוקסיריבוז, וחומצה זרחנית, ומרכיב משתנה אחד, שהוא אחד מארבע מולקולות-בסיס – אדנין, טימין, ציטוזין וגואנין. ארבעת הבסיסים היסודיים מתחברים ביניהם באופן כימי בדרך קבועה, כך שבסיס מסויים בסליל אחד של דנ"א מתחבר תמיד לבסיס מסויים בחוט האחר. כלל יסודי הוא שאדנין מתחבר אך ורק עם טימין, וציטוזין מתחבר אך ורק עם גואנין. כל כרומוזום  מורכב משתי שרשרות של דנ"א המחוברים ביניהם בצורה של סליל כפול. חיבורים אלו יוצרים את השרשרת של הסליל הכפול בצורת רוכסן.

         על פני הדנ"א מפוזרים רצפים רבים של נוקליאוטידים. מוכרים כיום יותר משלושה מיליון נוקליאוטידים על פני 46 הכרומוזומים. שילוב של שלושה נוקליאוטידים, היינו שלושה ממולקולות-הבסיס, כשהם מסודרים בסדר מסויים, מהווה קוד לחומצת אמינו אחת. קבוצה כזו מכונה קודון.

 

גנים – סדרת קודונים בסדר מסויים על פני הדנ"א מקודדים ליצירת שרשרת של חומצות אמינו, אשר מהווה חלבון מוגדר. קבוצה כזו, שהיא יחידה חלבונית זעירה הערוכה על פני הדנ"א, מכונה גן. במילים אחרות, גן בודד מוגדר כרצף של קודונים המכיל את כל המידע הדרוש לתא לייצר חלבון מוגדר אחד ומיוחד לאותו גן. מוכרים כיום כ- 30,000 גנים בבני אדם על פני 46 הכרומוזומים.

קבוצת הגנים התיפקודיים, היינו אותם גנים המקודדים ליצירת חלבונים מוגדרים, מהווה בסך הכל כ- 5-10% מכלל הדנ"א. כל השאר מורכב מרצפים של נוקליאוטידים שתפקידם איננו ידוע בשלב זה.

         כל אחד מהגנים הזהים במיקומם על אחד משני סלילי הדנ"א המרכיבים את הכרומוזום נקרא אלל – אחד מהם מועבר מהאב, והאחר מועבר מהאם.

 

המערכת הגנטית – ניתן לדמיין את המערכת הגנטית לשפה: הנוקליאוטיד הבודד המכיל אחד מארבעת הבסיסים הוא כעין אות לקידוד המידע הדרוש; הקודון  מהווה כעין מילה בקידוד המידע הדרוש; הגן מהווה כעין משפט בקידוד המידע הדרוש; והדנ"א כולו מהווה כעין פיסקה בעלת אלפי משפטים במידע התורשתי הכולל.

 

חלבונים – קיום החיים והתכונות הפיסיולוגיות השונות תלויים במבנה החלבונים ובתהליכי הבניה והפירוק שלהם. החלבונים הם עיקר 'החומר החי' בכל אורגניזם. הם אבני הבנין של הגוף בצורת רקמות חיבור, הורמונים וכד', והם גם החומרים הקובעים את גלגולי האנרגיה וחילוף החומרים בגוף בצורת תססים. 

החלבונים מורכבים משילובים שונים של עשרים חומצות אמינו, המהווים את אבני הבנין של החלבונים, והם נבדלים זה מזה ביחסים הכמותיים ובצורת הסידור של חומצות האמינו. מכיוון שיש 20 חומצות כאלו, ברור שיש אפשרות למספר בלתי מוגבל של חלבונים שונים בגוף.

 

'הצופן הגנטי' – המידע הדרוש להרכבת החלבונים מחומצות האמינו, וליצירת התססים השונים האחראיים לבנין ולפירוק של החלבונים ושל כל יתר אבות-המזון הנחוצים לתיפקוד התקין של הגוף (כגון שומנים ופחמימות), נמצא בגנים השונים המפוזרים על פני הדנ"א. יוצא, איפוא, שהתפקיד העיקרי של הדנ"א הוא לספק את כל המידע הדרוש לתא לייצר את אלפי החלבונים הנחוצים לקיום החיים. מכאן שהגנים מהווים את אבן הפינה לתהליך התורשתי, ולפיכך הם מכונים 'הצופן הגנטי'.

 

שונות גנטית – כל בני האדם זהים ביניהם ביחס למטען התורשתי ביותר מ- 99%, וכל ההבדלים בין בני האדם במראה, בתכונות, בנטיות למחלות, ובפוטנציאל השכלי הוא בשארית הקטנה של המטען התורשתי. כל אורגניזם חי שייך למין מסויים ומוגדר, והקוד התורשתי יגרום לעולם שצאצא ממין מסויים יהא תמיד מאותו מין, היינו מאדם תמיד ייוולד אדם, מסוס תמיד ייוולד סוס, ומשעורה תמיד תיוולד שעורה. אכן, הפרטים בתוך אותו מין שונים זה מזה במרכיבים תורשתיים משמעותיים, וכן ישנם שינויים בין קבוצות באותו המין. למשל, יש הבדלים במראה החיצוני בין בני האדם, וכן בתכונות רבות ובנטיות רבות למחלות, וכן יש הבדלים בין שבטים וגזעים שונים. כך שבנוסף לגורמים התורשתיים הבסיסיים המשותפים לכל בני האדם, או לכל מין מבעלי החיים והצמחים, יש גם גורמים תורשתיים המיוחדים ומייחדים פרטים וקבוצות בתוך מין בני האדם, או מין בעלי החיים או הצמחים.

 

גינוטיפ/פינוטיפ – גינוטיפ הוא המבנה והבסיס הגנטי, הקובע את התכונות העוברות מדור לדור; פינוטיפ היא הצורה החיצונית, הפיסית, הנראית לעינים, והניתנת למדידה ולתיאור על פי תצפית, והיא מהווה ביטוי לתורשה.

 

תכונות גנטיות – התורשה יכולה להתבטא בתכונות פיסיות טבעיות, כגון צבע העור, צבע העינים, גובה וכד'; היא יכולה להתבטא בנטיה לתכונות נפשיות או קוגניטיביות; היא יכולה להתבטא כמחלה מוגדרת, כגון המופיליה, תיי זקס, אנמיה חרמשית וכד'; והיא יכולה להתבטא כנטיה למחלות, כגון ממאירות.

 

הטרוזיגוט/הומוזיגוט – תכונה תורשתית או הפרעה תורשתית הטרוזיגוטית נובעת ממצב בו יש אלל לאותה תכונה או מחלה בסליל דנ"א אחד, ואלל ללא אותה תכונה או מחלה באותה עמדה בסליל הדנ"א השני. תכונה תורשתית או הפרעה תורשתית הומוזיגוטית נובעת ממצב בו שני האללים באותה עמדה בסלילי הדנ"א נושאים את הקוד לאותה תכונה או לאותה מחלה.

גנים בתאחיזה הם גנים המעבירים תכונות שונות, אשר מצויים קרובים זה לזה על פני הכרומוזום, ועוברים יחד לדור הבא בעת חלוקת התא. 

 

דומיננטי/רצסיבי/תאחיזת מין – תכונה או מחלה תורשתית יכולה להיות שלטנית=דומיננטית, היינו שהתכונה או המחלה תמיד באה לידי ביטוי ממשי בצאצא, גם אם בן הזוג השני איננו נושא כל פגם מקביל, היינו גם אם מדובר במצב הטרוזיגוטי. דבר זה קורה ב- 50% מהצאצאים של אדם בעל תכונה או מחלה זו.

         תכונה או מחלה בתורשה נכנעת=רצסיבית יכולה להיות במצב הטרוזיגוטי, שהוא מצב של נשאות לתכונה או למחלה, שבו רק אחד משני האללים מקדד לתכונה או למחלה; או במצב הומוזיגוטי, שבו שני האללים המקבילים מקודדים לאותה תכונה או מחלה. אדם שנושא את הגן הרצסיבי במצב ההטרוזיגוטי הוא בריא לחלוטין מבחינה אותה מחלה, ואף צאצאיו יהיו בריאים לחלוטין, אלא שחלקם יירשו את הגן הרצסיבי, ואף הם יהיו נשאים לאותה מחלה, נטיה או תכונה. גבר שיש לו גן רצסיבי לתכונה, למחלה או לנטיה מסויימת, שישא אשה שאף היא נשאית של אותו גן – 25% מצאצאיהם יהיו הומוזיגוטים לאותה מחלה או תכונה. המצב ההומזיגוטי הוא מצב בו יש ביטוי ממשי לתכונה או למחלה הרצסיבית.

         תכונה או מחלה הנובעת משינויים רצסיביים בתאחיזה לכרומוזום המין הזכרי, מועברת בדרך כלל מאם הנושאת תכונה זו. היא תבוא לידי ביטוי ממשי של המחלה או הנטיה ב- 50% מהזכרים שייוולדו, שכן אין להם אלל מקביל בריא, בעוד שאם ייוולדו נקבות, הן תהיינה נשאיות ב- 50% מהמקרים, אך לא תהיינה חולות, שכן יש להן כרומוזום נוסף, אשר עליו מצוי אלל בריא.

 

מוטציות – לעתים יש שינויים מזדמנים בגנים שונים, שאינם באים בהעברה מההורים, והם נקראים מוטציות. הכוונה היא לשינוי קבוע ברצף חומצות אמינו בדנ"א של גן, המועבר בתורשה, וגורם לחוסר זהות בין ההורה לצאצא בנקודה זו. המוטציות יכולות להתרחש באופן ספונטני, ללא סיבה מוכרת לנו, או שהיא יכולה לנבוע מהשפעה שלילית של הסביבה, כגון פגיעה בגן על ידי נגיף, או על ידי קרינה. בבני אדם ובבעלי חיים מתרחשות מוטציות רבות, שבדרך כלל אינן באות לידי ביטוי מוחשי, והן אינן משפיעות כלל על מצב הפרט או צאצאיו. אך יש מוטציות שמשפיעות לרעה על מצב הבריאות של הפרט, ואם המוטציה מתרחשת בתאי הרביה הן גם מועברות לדורות הבאים. מוטציות כאלו גורמות לשינויים בעלי משמעות תיפקודית, והם הבסיס למחלות גנטיות שונות באנשים ללא רקע תורשתי קודם למחלות אלו.

 

מחלות תורשתיות נגרמות בגין שינויים שונים במבנה הדנ"א, והן מתחלקות למספר קבוצות:

 

         מחלות או תיסמונות הנובעות משינויים מבניים בכרומוזומים, והם נקראים מחלות כרומוזומליות. מדובר בהיעדר חלקי כרומוזומים, היעדר כרומוזומים שלמים, עודף כרומוזומים, או ליקוי מבני אחר בכרומוזומים, כגון העברה (טרנסלוקציה) של חלקי כרומוזום אחד למשנהו.

         מחלות המועברות ב'תורשה פשוטה', היינו על פי חוקי מנדל בצורה שלטנית = דומיננטית, בצורה נכנעת = רצסיבית, או בתאחיזת הכרומוזום הזכרי. מחלות גנטיות הנובעות משינויים בגן בודד נקראות מונוגניות.

         מחלות תורשתיות רב-גורמיות, היינו הנגרמות עקב שילוב של הפרעות תורשתיות במספר גנים.

 

אבחנה גנטית – עד לתקופה האחרונה הוערכה התורשתיות בעיקר לפי הסיפור המשפחתי. כיום יש אפשרות לאבחן במדוייק מחלות תורשתיות רבות על ידי בדיקה גנטית מדוייקת, ולאתר את הגן הפגום. כמו כן ניתן לאתר אדם שהוא נשא למחלה גנטית, אף אם הוא עצמו איננו חולה במחלה, וכן ניתן לאתר מחלה או נשאות גנטית בעובר.

 

מיקום ואיפיון הגנים למחלות – המיקום של הגנים הפגומים אשר אחראיים למחלות תורשתיות רבות נתגלו במהלך השנים האחרונות של המאה ה- 20, והגנים האחראיים על מחלות תורשתיות נוספות הולכים ומתגלים כמעט מידי יום. כבר כיום הוגדרו כ- 5000 מחלות תורשתיות.

         ישנם הבדלים ניכרים במשמעות המעשית של איתור וזיהוי הגן האחראי למחלה תורשתית, או ההפרעה הכרומוזומלית האחראית לתיסמונת:

יש מקרים, שמציאת הגן הפגום או ההפרעה הכרומוזומלית מהווה הוכחה חד-משמעית להתפתחות המחלה בשלב כלשהו, אך גם במקרים כאלו יכולה להיות שונות רבה בין הנפגעים, כגון בתיסמונת דאון יש דרגות שונות של פיגור, והפרעות שונות במערכות גופניות (לב, עיכול, דם וכיוצ"ב); ויש מקרים, שמציאת הגן מעלה את השכיחות לתחלואה במחלה הנבדקת, אך אין וודאות שהאדם הנושא את השינוי הגנטי אכן יחלה במחלה זו, ואם יחלה – אין דרך לדעת מתי תתחיל מחלתו. דוגמא בולטת לקבוצה זו היא סרטן השד והשחלה. בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 נתגלו מספר גנים הקשורים להתפתחות סרטן השד והשחלה. לנשים הנושאות מוטציות בגנים אלו יש סיכון מוגבר לפתח סרטן השד וסרטן השחלה. בראשית התקופה שבה התגלה הקשר בין מוטציה גנטית זו לבין הנטיה לסרטן השד והשחלה בקבוצות סיכון מיוחדות של נשים, היתה מגמה ברורה בין הרופאים להמליץ על בדיקות סיקור של המוטציה הספציפית באוכלוסית הסיכון, ולהציע טיפול מונע של כריתת השדיים והשחלות באותן נשים שהמוטציה התגלתה בדמן. לאחר מכן סברו החוקרים שהקשר בין מציאת המוטציה לבין התפתחות סרטן השד ו/או השחלה איננו כה גבוה כפי שחשבו בתחילה, וכמו כן התברר שאף באלו שמפתחות סרטן השד ו/או השחלה הדבר קורה בגיל מבוגר מאד, ועד אז ישנם סיכונים רבים ומשמעותיים למות בגלל סיבות אחרות, ולפיכך נסוגו חלק מהחוקרים מההמלצה הקשה לכריתת שדיים ושחלות באופן מניעתי. בשלהי המאה ה- 20 שוב התחדשה הדעה והמגמה הרפואית להציע ניתוח מניעתי, לאור תוצאות טובות של מניעת התפתחות סרטן השד. יש לציין שמלבד המחלוקת המדעית-רפואית בנידון הרי גם הגישה של אוכלוסיות נשים בסיכון להמלצה לכריתת שדיים שונה ממקום למקום.

 

מחלות גנטיות ביהודים – יש מחלות תורשתיות ששכיחותן גבוהה במיוחד ביהודים, והן משתנות בין יהודים ממוצא שונה. כמו כן יש מחלות ממאירות שהנטיה לחלות בהן נובעת ממצאים גנטיים, ששכיחותן גבוהה יותר ביהודים.

 

סיקור גנטי המוני מתייחס לבדיקת אוכלוסיה גדולה של אנשים ללא תסמינים חולניים, אשר עלולים להיות נשאים של הפרעה גנטית. בדיקות הסיקור הן בדרך כלל פשוטות, ודרוש לשם כך רק מעט דם. לעתים יש צורך לגדל תרבית רקמה מתאי דם או עור, ולבצע את הבדיקות על תרביות התאים הללו.

יש שתוצאות הסיקור מאתרות באופן סופי את הנשאים למחלות גנטיות, ויש שהן רק מחשידות למצב כזה, ועדיין נזקקים הנבדקים החשודים לבדיקות נוספות.

בדיקות סיקור גנטיות שונות מבדיקות סיקור רפואיות אחרות בכך שהתוצאות שלהן בדרך כלל נוגעות לא רק לנבדק עצמו אלא גם לבני משפחתו.

 

         סיקור גנטי המוני יכול להתבצע במספר אוכלוסיות-יעד:

 

         ביילודים – לצורך גילוי מוקדם של מחלות תורשתיות שניתן לטפל בהן, ואשר טיפול מוקדם מביא לשיפור משמעותי באיכות החיים.

         באוכלוסיות לפני נישואין – לצורך גילוי נשאות רצסיבית בין שני בני הזוג המיועדים להינשא, ובכך למנוע נישואיהם ולידת ילדים חולים במחלה הרצסיבית.

         בנשים בהריון – לצורך גילוי מחלות תורשתיות בעובר, ושקילת הפלתו.

         באוכלוסיות של אנשים מבוגרים בסיכון מוגבר למחלות או נטיות תורשתיות שונות – לצורך איתור נטייתם למחלות אלו.

 

         קיימות סיבות אחדות לעידוד סיקור גנטי המוני: שיפור אמצעי האבחון והתחזית, ודיוק באבחנה ובהתפתחויות הצפויות אצל הנשא או החולה; אמצעי ייעוץ לשיקולי פוריות של בני הזוג; חיסכון בהוצאות כספיות לצורכי אבחון ובירור של מחלות מורכבות; אפשרויות עתידיות לטיפול, שעל ידי איתור נשאים במחלות גנטיות שונות ניתן יהא בעתיד לטפל בהם; שיפור המצב הנפשי של אנשים החשודים כנשאים של מחלות תורשתיות על ידי אבחנה ותחזית יותר וודאיים; אמצעי מחקר של מחלות תורשתיות ודרכי העברתם.

         לעומת זאת קיימות סיבות אחדות נגד סיקור גנטי המוני: החרפת בעיות נפשיות ו/או יצירת בעיות נפשיות באנשים לא-סימפטומטיים שמתגלים כנשאים; בעיות מוסריות בעקבות סיקור עוברים וילדים וההשלכות עליהם; חשש מפני סיקור בכפיה לצרכים שונים (צבא, ביטוח, בתי משפט, מזונות וכיוצ"ב); טעויות מעבדתיות ואחרות בסיקור המוני; הטבעת 'אות קין' (סטיגמה) חברתית שיכולה להיווצר לאחר גילוי נשאים. ובעיקר יש לציין כי מרבית המחלות השכיחות והחשובות מבחינת בריאות הציבור אינן ניתנות לאיתור גנטי פשוט, ולפיכך סיקור המוני לא יביא לשיפור משמעותי ביחס למרבית גורמי התחלואה החשובים באוכלוסיה.

         לפיכך, סיקור המוני לבעיה גנטית מוצדק רק לאחר שהוכח שיש לסיקור כזה תועלת ממשית למניעת מחלות או לריפויין, שעלותו מוצדקת, שתוצאותיו אמינות, שיש מעקב קפדני ומתמשך על הביצוע ועל התוצאות, ושיש גופי תמיכה נחוצים – רפואיים, פסיכולוגיים, סוציאליים, חינוכיים ואחרים – לאלו שיימצאו נשאים של הגן הנבדק. על מנת להצדיק סיקור גנטי המוני למחלות ולנטיות תורשתיות יש להגדיר היטב את מטרות הסיקור, ואין להצדיק סיקור רק על סמך הרצון הכללי להגיע לחברה בריאה מבחינה גנטית. כמו כן יש לבחור שיטות מעבדתיות שיצמצמו עד כמה שניתן את התוצאות השגויות. מבחן אמין צריך להבטיח יחס נכון בין רגישות המבחן, שהוא היחס בין אנשים שנמצאו חיוביים לבין השיעור האמיתי של החולים באוכלוסיה הנסקרת, לבין סגוליות המבחן, שהוא היחס בין האנשים שנמצאו שליליים לבין השיעור האמיתי של החולים באוכלוסיה הנסקרת. אם המבחן רגיש יתר על המידה, תוצאותיו יגרמו לשגיאות חיוביות, היינו שיימצאו אנשים בריאים כאילו הם חולים או נשאים. דבר זה יעורר פחדים ודאגות מיותרות, וכן בירורים ובדיקות נוספות שיגבירו את הדאגות ויגרמו לבזבוז משאבים. אם המבחן סגולי יתר על המידה, תוצאותיו יגרמו לשגיאות שליליות, היינו שיימצאו אנשים חולים או נשאים כאילו הם בריאים ותקינים. דבר זה יגרום לשאננות בלתי מוצדקת, ועלול לגרום לנזק עקב חוסר התייחסות מוקדמת נאותה למחלה המתפתחת, או נישואין של נשאים שילדיהם יהיו חולים במחלה הנבדקת, וכיוצ"ב. גם בדיקות שנמצא כי הן עונות על קני המידה המדעיים הללו צריכות מעקב קפדני אחרי תוצאות הסיקור ההמוני לאורך זמן, כדי לבחון את היעילות והצורך בהן.

         יש הסבורים, שאין הצדקה לסיקור גנטי של אוכלוסיה ללא תסמינים חולניים, למעט בני משפחה של חולים במחלות אוטוזומליות דומיננטיות עם התחלה מוקדמת של המחלה.

 

זיהוי גנטי – בעזרת מיפוי הדנ"א ניתן לזהות בני אדם, שכן הדנ"א מהווה 'טביעת אצבעות' ייחודית לכל אדם.

באמצעות מיפוי הדנ"א ניתן לקבוע אבהות, לזהות הורים לתינוקות שהוחלפו, לזהות רוצח או אנס, או לזהות נפגעים באסונות קשים כשלא ניתן להכיר את הנפגעים על פי המראה החיצוני.

הזיהוי הגנטי יכול להיעשות אפילו מקטע קטן של רקמה כלשהי, כגון שיער, טיפת דם, שכבת זרע, או קטע של עור. הזיהוי הוא בוודאות קרובה ל- 100%, שכן הסיכוי שלשני בני אדם יהא אותו הרכב של דנ"א הוא אחד ל- 30-3 מיליון.

 

ייעוץ גנטי – לאור הקידמה הרבה בתחום הגנטיקה התפתח בשנים האחרונות ענף מיוחד ברפואה הנקרא ייעוץ גנטי. למומחים העוסקים בכך מספר תפקידים:

מתן הסבר ליחידים או לבני משפחה על הבעיות הצפויות להתעורר עם גילוי הפרעה תורשתית במשפחה; הסבר השיטות והדרכים לגילוי הפרעות תורשתיות; הסבר ההסתברות לקשר בין הממצאים הגנטיים לבין מחלה, נשאות, או נטיה למחלה או לתכונה; הסבר על ההסתברות להעברת המחלה, הנשאות, או הנטיה למחלה או לתכונה לדורות הבאים; והסבר על מה ניתן או לא ניתן לעשות עם המידע.

הייעוץ צריך להינתן הן לפני ביצוע הבדיקות הגנטיות והן לאחריהן.

         יש שהייעוץ ניתן כדי למנוע נישואין, יש שהוא ניתן אחרי הנישואין ולפני לידת ילדים, יש שהוא ניתן כשהאשה בהריון, יש שהוא ניתן ליחיד, ויש שהוא ניתן לכל בני המשפחה.

         בנוסף לייעוץ גנטי הנוגע למידע בתחומים שתוארו לעיל יש לעתים קרובות צורך גם בסיוע ובתמיכה נפשית להתמודדות עם התוצאות.

         המשמעות המעשית של הייעוץ הגנטי בשנים הראשונות של העיסוק בתחום זה היה במניעת הולדת ילדים עם מחלות או מומים תורשתיים, או הפלה של עוברים שנתגלו כחולים במחלות או במומים תורשתיים. כיום התרחב נשוא הייעוץ הגנטי גם להשתתפות בסיקור גנטי למחלות שונות של היחיד, כגון נטיה למחלות ממאירות, או נשאות של מחלות ניווניות. בעתיד הקרוב יש להניח שהייעוץ הגנטי יכלול גם מתן 'מפה' ו'דרכון' גנטי של הפרט, ואף אפשרויות לטיפול גנטי.

         ייעוץ גנטי יכול שיינתן בדרך מסירת מידע בלבד, ללא הכוונה מצד המומחה, והיא הדרך המומלצת על ידי מרבית המומחים בשטח זה, ויכול שיינתן בדרך מכוונת, עם המלצות ברורות לדרכי פעולה על ידי היועץ/המומחה.

 

הנדסה גנטית היא טכנולוגיה אנושית של שינויים במבנה הדנ"א בכמה דרכים:

חיתוך קטעי דנ"א, חיבור קטעי דנ"א, חילוץ גנים מוגדרים מתוך הדנ"א, החלפת גנים בתוך הדנ"א, החדרת גנים חיצוניים, הגברת פעילות של גנים 'רצויים' או השתקת פעילות של גנים 'בלתי רצויים'. כל אחת מהפעולות הללו גורמת לשינוי בתכונת האורגניזם, בגין השינוי בתיפקוד הדנ"א המהונדס, או הגן שעבר שינוי או הוספה.

         למעשה בכל שנות ההיסטוריה האנושית נעשו פעולות הרכבה וכלאיים בצמחים ובבעלי חיים, אשר הביאו ליצירת זנים ומינים חדשים בעלי תכונות שונות מהמצב המקורי, וניתן לראות בזה צורה של 'הנדסה גנטית'. אך המושג במובנו המודרני מתייחס להגדרה דלעיל.

ההנדסה הגנטית החלה בראשית שנות ה- 70, והיא התאפשרה הודות לגילויים של שני סוגי תססים (אנזימים) מיוחדים: 

         הסוג האחד מסוגל 'לחתוך' את שרשרת הדנ"א בנקודות מוגדרות בהתאם לתכונות של רצף הבסיסים. מדובר בחומרים כימיים אשר 'מכירים' רצף מסויים של בסיסים, והם מסוגלים 'לחתוך' את שרשרת הדנ"א בגמר הרצף הספציפי. בכך ניתן לקבל אלפי יחידות קטנות של דנ"א, שגודלם ומיקומם באנשים בריאים מוכר וידוע. עד היום נתגלו כ- 150 תססים כאלו. באמצעות שיטה זו ניתן לאבחן מחלות גנטיות מוגדרות, כאשר רצפים ידועים של בסיסים 'נחתכים' על ידי התססים המתאימים, וגודלם ותכונותיהם נבדקים בהשוואה למצב התקין.

         הסוג השני מסוגל לחבר מחדש קטעי דנ"א שנחתכו, אך החיבור יכול להיעשות גם שלא על פי הסדר המקורי בגנום, אלא על פי סדר מבוקש בהתאם לצרכים מיוחדים. בדרך זו מתקבל דנ"א בעל תכונות חדשות. בדרכים כאלו ניתן לשנות את המבנה התורשתי של כל הצמחים, בעלי החיים ובני האדם.

         באמצעות התססים המיוחדים לחיתוך דנ"א ניתן גם לקטוע ולחלץ גן בודד או קבוצת גנים ממקומם על פני הדנ"א, ולשבט אותם בכמויות רבות. היינו ניתן ליצר העתקים זהים של הדנ"א המהונדס, בדרך כלל בתוך חיידקים, ובכך ניתן לקבל כמעט אין-סוף קטעי גנים רצויים. מדובר בדרך כלל בחילוץ גנים המייצרים חומרים נחוצים לבני אדם, כגון אינסולין או הורמון הגדילה. ניתן לאחות את הגנים הללו עם כרומוזומים של חיידקים, אשר ייצרו ויפיקו את החומרים הנחוצים הללו לתועלת בני האדם הזקוקים להם.

         באופן תיאורטי (בשלב זה) ניתן לחלץ גן פגום מתוך הדנ"א, ולהתמירו בגן תקין, ובכך לרפא את המחלה הגנטית.

 

         להנדסה הגנטית יש גם חשיבות כלכלית ומסחרית, בעיקר בחקלאות. שכן על ידי השינויים במבנה הדנ"א ניתן לייצר צמחים ובעלי חיים עם תכונות מיוחדות לתועלתם של בני אדם. למשל, ניתן לייצר עגבניות עם 'זמן מדף' ארוך, שלא יתקלקלו במשך ימים ארוכים; ניתן לייצר בננות גדולות יותר מהמצב הטבעי; ניתן לייצר ירקות שונים עם מראה מושך את העין; ניתן לייצר פירות וירקות עם עמידות גבוהה יותר למזיקים ולמחלות; ניתן לייצר פרות עם תכונות תזונתיות משופרות של החלב; ניתן לייצר כבשים עם תכונות משופרות של הצמר; ניתן לייצר שוורים עם תכונות משופרות של הבשר; ניתן לייצר דגים ללא קשקשים, ועוד.

אמנם לטכנולוגיה זו יש גם פוטנציאל של סכנה גדולה, כגון היכולת לייצר בשיטה כזו חיידקים פתוגניים למחלות קשות, ובכך ליצור מגפות המוניות, או נשק ביולוגי להשמדה המונית. כמו כן יכולות להיווצר מוטציות ממאירות, או מוטציות יוצרות-מחלות קשות, אשר יועברו לדורות הבאים בדרך תורשתית. כמו כן טרם הוכרעה השאלה המדעית-רפואית אם יש סכנה בריאותית לפירות וירקות שיוצרו בשיטות של הנדסה גנטית.

 

טיפול גנטי סומטי משמעותו החדרת גן בריא ותקין לתוך תא סומטי על מנת להחליף את הפעילות הגנטית הפגומה המקורית באותו תא, או על מנת לשנות את התהליכים הפתולוגיים של המחלה. ניתן לייצר גנים תקינים, ולהחדירם לתאים מתאימים שבהם מצוי הגן הפגום, או שהגן הנחוץ חסר לחלוטין. החדרת הגן הרצוי לתאי המטרה יכולה להיעשות בדרכים שונות. בדרך כזו ניתן יהא בעתיד למנוע מחלות קשות שהן כיום חשוכות מרפא, או לטפל בהן.

         בשנת 1980 נעשה ניסיון להחליף את הגן הפגום האחראי למחלת בתא-טלסמיה. הניסיון לא הצליח, ועורר בשעתו ביקורת אתית נוקבת בגלל הדרך בה בוצע הניסיון. בשנת 1989 אושר ובוצע הטיפול הגנטי-סומטי הראשון בארה"ב בניסיון טיפולי במלנומה ממאירה. הפרוטוקול הטיפולי-גנטי הראשון שאושר בארה"ב על ידי מכוני הבריאות הלאומיים בוצע בשנת 1990. החל מראשית שנות ה- 90 של המאה ה- 20 אושרו בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות כמה עשרות פרוטוקולים לטיפול גנטי, כולל החדרת חומרים גנטיים לטיפול במחלות ממאירות, והחדרת גנים לטיפול במחלות מולדות, שבהן יש חסר של יצירת חומר חיוני. בסוף שנת 1994 אושרו למעלה מ- 100 פרוטוקולים קליניים כאלו, ומספר החולים המטופלים עלה על 300, ובשלהי המאה ה- 20 בוצעו למעלה מ- 300 מחקרים כאלו עם יותר מ- 2000 חולים. אכן יש לציין כי ההתלהבות מהאפשרויות הטיפוליות שנפתחו על ידי טכנולוגיות ההנדסה הגנטית איננה מוצדקת, לפחות בשלבים הראשונים של הניסויים, שכן הקשיים היישומיים הם רבים, והתוצאות עד כה היו מאכזבות. כמו כן תוארו מספר מקרי מוות במהלך טיפולים כאלו. יחד עם זאת תוארו הצלחות בטיפולים גנטיים במספר מחלות.

 

טיפול גנטי גרמינלי מתייחס לשינויים בגנים של תאי הזרע או הביצית. טיפול כזה דומה במהותו לטיפול גנטי סומטי אלא שהשלכותיו הן מרחיקות לכת, ומשפיעות על כל תאי הגוף ועל הדורות הבאים.

התורשה במקרא ובחז"ל

 

שותפות האב, האם והקב"ה – חז"ל ידעו ותיארו את העובדה שהמבנה הגופני של האדם בא בתורשה הן מהאב והן מהאם: שלושה שותפין יש באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות, וגידים, וציפורניים, ומוח שבראש, ולובן שבעין; אמו מזרעת אודם, שממנו עור, ובשר, ושערות, ושחור בעין; והקב"ה נותן בו רוח ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודיבור פה, והלוך רגליים, ודעה ובינה והשכל [4].

         כמו כן ציינו חז"ל את העובדה שיש דמיון חיצוני בין אב לבן, ותיארו מצב כזה בכמה אישים: אברהם ויצחק [5], דוד וכלאב [6], ואפילו אחרי עשרה דורות [7].

         חז"ל גם ידעו שהאדם לא נוצר מכל הזרע אלא רק מן הברור שבו [8], ולפי ידיעותינו כיום מסתבר שהכוונה לגרעין שבתא.

 

תורשה בתכונות ובמידות – חז"ל הכירו גם בעובדה שיכולה להיות תורשה בתכונות ובמידות. הם קבעו, שרוב בנים דומים לאחי האם, ולכן הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה [9]. וכן קבעו חז"ל, שלעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, ואהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס [10]. וכן קבעו חז"ל, שמלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבש"ע, טיפה זו מה תהא עליה? גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר [11].

 

שונות בין בני אדם – חז"ל ידעו את העובדה שיש שוני בין בני האדם: 'ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו' [12].

 

מצבים ומחלות תורשתיים – מצינו תיאור של כמה מחלות ומצבים גופניים תורשתיים, שיש להן השלכות הלכתיות:

 

         מחלת דם תורשתית, המגבילה את מצות מילה [13].

         משפחת דורקטי, לעניין דם נידה ודם בתולים [14].

         לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין, ולא ממשפחת נכפין [15], והוא-הדין לגבי כל מחלה תורשתית, או מחלה מדבקת [16]. וכמו שלא ישא איש אשה ממשפחת מצורעים או נכפים, הוא הדין שלא תינשא אשה לאיש ממשפחות כאלו [17].

         גבוה לא ישא גבוהית, שמא יצא מהם תורן (היינו גבוה מאד); ננס לא ישא ננסת, שמא יצא מהם אצבעוני (היינו קטן מאד); לבן לא ישא לבנה, שמא יצא מהם בוהק (היינו לבן ביותר); שחור לא ישא שחורה, שמא יצא מהם טפוח (היינו שחור ביותר כקדירה) [18].

 

תכונות תורשתיות נרכשות – לפי חז"ל עולה כי יש תכונות תורשתיות שיכולות להיות מושפעות מנתונים סביבתיים:

 

         חוויות שנשים מתנסות בהן סמוך להיזדווגותן, יכולות לגרום לתכונות קבועות בצאצאיהן [19].

האב זוכה לבנו בנוי, ובכוח, ובעושר, ובחכמה, ובשנים, ובמספר הדורות לפניו [20]. יש מהמפרשים המבארים מאמר זה כמאמר תורשתי, לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב [21], אם כי גם לשיטה זו לפחות חלק מהתכונות איננו תורשתי [22]; ויש מהמפרשים המבארים את התכונות הללו כנרכשות על רקע של זכויות האב, ולא על רקע תורשתי [23]. יש מי שהוכיח, שאין הכוונה דווקא לאב אלא גם לאם [24].

         על מנת להשיג פרה אדומה היו מעבירים כוס אדום לפני הפרה בשעה שעולה עליה זכר, אם כי הפעולה נחשבה כיעילה דווקא בפרה "מוחזקת" ללדת פרות אדומות [25], היינו שילוב של תכונות מולדות ונרכשות.

 

בחירה חופשית מול דטרמיניזם גנטי – על פי השקפת היהדות קיימת בחירה חופשית לאדם בכל הנוגע לתפקודו המוסרי והחברתי, ואין גזרה מוקדמת או קביעה מולדת על האדם להיות טוב או רע, אלא שיכולות להיות לו תכונות ונטיות לכיוון חיובי או שלילי: "אילו הא-ל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמים, היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך וכו', והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו" [26], וכן "אי אפשר שיוולד האדם מתחילת עניינו בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שאי אפשר שייוולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות, אבל אשפר לאדם שייוולד בטבע מוכן למעלה או לחיסרון" [27]. על כן ברור שאין במדע הגנטיקה כדי לקבוע דטרמיניזם מוסרי.

 

פרטי דינים

 

סיקור גנטי – מותר לבצע בדיקות סקירה מוקדמות למחלות תורשתיות קשות כמו תיי זקס, כדי להימנע מנישואין של נשאי הגן, אבל יש לשמור על סודיות מלאה של הממצאים, ויש לעשות את הבדיקות רק בגיל נישואין [28].

מאז שנות ה- 80 של המאה ה- 20 חלה התפתחות רבה בתחום זה על ידי קבוצה המכונה 'דור ישרים', אשר נוסדה על ידי הרב יוסף אקשטיין בשנת 1983, שלו-עצמו נולדו ונפטרו מספר ילדים עם מחלת תיי-זקס. קבוצה זו מבצעת בדיקות סקירה למחלות גנטיות שונות, בדרך של שמירת סודיות קפדנית ביותר. הם מודיעים רק לבני זוג פוטנציאליים אם הם מתאימים זה לזו מבחינת מחלות אלו. שיטת 'דור ישרים' בישראל היא כה מוצלחת עד כי כמעט חיסלה את לידתם של תינוקות עם מחלת תיי-זקס בזוגות דתיים/חרדים צעירים. ארגון דור ישרים קיבל את ברכתם של למעלה מ-100 גדולי הפוסקים, ראשי הישיבות והאדמורי"ם בישראל, בארה"ב, באנגליה ובקנדה לפעילותם [29].

 

ייעוץ גנטי – שאלות הלכתיות מתעוררות ביחס לייעוץ גנטי בשלבים שונים:

         מי שאובחן בבדיקות גנטיות שהוא סובל ממחלה תורשתית, או בני זוג היודעים על מחלה תורשתית אצל ילדם, ויש לבני משפחה אחרים (כגון בן זוג, הורים, צאצאים, אחאים וכיוצ"ב) משמעות מעשית לידיעה זו, אין הם רשאים למנוע מסירת מידע זה, ובלבד שהתקיימו התנאים שעל פיהם אין איסור רכילות.

         יש מי שכתב, שאם נמצא בזוג העומד להינשא, ששניהם נושאים גנים פגומים, ויש חשש שיולידו ילדים בעלי מומים, יש לייעצם שלא להינשא זה לזו; ואם נישאו זה לזו, יש לייעצם להתגרש [30]; ויש מי שכתב, שאם נמצא שבני הזוג הם נשאים למחלה תורשתית נכנעת (=רצסיבית), אינם חייבים להתגרש, ולא להימנע מללדת ילדים [31].

 

נישואי קרובים – מצות חכמים לשאת את בת אחותו [32]. יש אומרים, שהוא-הדין גם בבת אחיו [33]; ויש שמשמע מהם, שדווקא בבת אחותו יש מצווה ולא בבת אחיו [34]. אך כבר כתב ר' יהודה החסיד, שלא לשאת את בת אחיו או בת אחותו [35], ומרבני דורנו העלו שבזמן הזה אין לשאת קרובי משפחה, כולל בת אחותו, בגלל החשש לסכנת מחלות תורשתיות בילדים, ושסיכון הצאצאים הוא בגדר של חמירא סכנתא, ויש להימנע מזה [36]; יש מי שכתב, שאם כוונתו לשם שמים – מותר, ורק אם כוונתו לשם יופי או ממון, ראוי לחשוש בזה, כי חמירא סכנתא מאיסורא [37]; ולעומתם יש מי שכתב, שדווקא בדורות האחרונים רואים שאין סכנה בנישואי קרובי משפחה אם המדובר באנשים בריאים [38].

בשנים האחרונות יש ירידה משמעותית בשיעור נישואי קרובים בעולם (פחות מ- 5%), אך יש מקומות גיאוגרפיים מוגדרים שבהם עדיין שיעור נישואי קרובים הוא גבוה מאד, למשל בין הערבים במדינת ישראל ובין הערבים הפלשתיניים. יש כפרים ועיירות נידחים בסין, שבהם מגיע שיעור נישואי הקרובים לכדי 90%.

מבחינה מדעית-אפידמיולוגית שוררת מחלוקת בין החוקרים על שיעור המחלות הרצסיביות בנישואי קרובים בהשוואה לנישואין בין אנשים שאינם קרובי משפחה. יש שהוכיחו שכיחות-יתר משמעותית במחלות רצסיביות בין נישואי קרובים בהשוואה לנישואין של אנשים ללא קרבה משפחתית; לעומתם יש שחישבו שהסיכון ללידת וולד עם נכות משמעותית בנישואי בני-דודים ראשונים הוא נמוך מאד. ממחקרים שונים עולה כי משתנים שונים משפיעים בצורה שונה על שיעור התחלואה של צאצאים להורים שהם קרובי משפחה: דרגת הקירבה המשפחתית בין בני הזוג, ככל שהקירבה גדולה יותר כן גדל הסיכון לוולדות. למשל, נבדקו קירבות מסוג דוד-בן אח, בני דודים-ראשונים, בני-דודים מרוחקים פעם אחת, ובני דודים שניים; נוכחות מחלות רצסיביות באותן משפחות, על סמך מחקרים חדישים בתורשה ניתן לומר כי הסיכון למחלה גנטית בנישואי בני-דודים ראשונים הוא נמוך מאד, אם אין סיפור של מחלות תורשתיות באותה משפחה; מחלות גנטיות שונות מושפעות באופן שונה על ידי נישואי קרובים.

 

נישואין עם בעלי מום וחולים – לא ישא אדם אשה, לא ממשפחת מצורעין, ולא ממשפחת נכפין [39], והוא-הדין שלא תינשא לאיש ממשפחת נכפים ומצורעים [40], ודברים אלו לא נאמרו רק לגבי נכפים ומצורעים, אלא לגבי כל מחלה תורשתית או מדבקת [41]; גבוה לא ישא גבוהית, שמא יצא מהם תורן, ננס לא ישא ננסית, שמא יצא מהם אצבעוני (וולד קצר כאצבע), לבן לא ישא לבנה, שמא יצא מהן בוהק (לבן ביותר), שחור לא ישא שחורה, שמא יצא מהם טפוח (שחור כקדרה) [42].

בשאלה אם מותר לאדם שיש לו מחלה תורשתית להימנע מלשאת אשה בת בנים – יש מי שאסר, ופסק שישא אשה בת-בנים אלא שמחוייב להודיע לה על מחלתו, ורק אם לא ימצא אשה בת-בנים שתסכים להינשא לו, מותר לישא אשה שאינה ראויה להוליד [43]; ויש מי שהסתפק בזה [44].

 

הנדסה גנטית וטיפול גנטי – יש [45] מי שהביא ראיה לעידן ההנדסה הגנטית בצמחים ובבעלי חיים מדברי אגדה: עתידה חיטה שתיתמר כדקל, ועולה בראש הרים; עתידה חיטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול [46].

יש מי שכתב, שאין להתיר שינויים גנטיים בדנ"א מטעם שמדובר בחלקיקים קטנים שאינם נראית לעין, כי במקרה זה מדובר באנשים שמטפלים בחלקיקים אלו, ומעבירים אותם ממין למין, ולכן זה נחשב ממש כנראה לעינים, ואין זה דומה כלל ל'תולעים' שאינם נראים לעין, ששם אכן אין מי שמטפל בהם ומעביר אותם ממקום למקום [47].

יש מי שכתב, שתיקון פגמים של בני אדם על ידי הכנסת גן בריא שחסר בחולה – מותר, ויבורכו החוקרים העוסקים בזה [48]; יש מי שכתבו, שיצירות בהנדסה גנטית שמשנות את סדרי בראשית, יש למנוע מלעסוק בזה [49]; ויש מי שהעלה ספק איסור עריות ושיבוש ענייני יוחסין וחשש שמא ישא אח את אחותו במקרים שבהם מערבבים גנים מאנשים או מנשים שונים [50].

אכן נראה שמבחינה עקרונית ניתן לומר, כי אכן טיפול גנטי סומטי איננו שונה מכל טיפול רפואי אחר, שכן מבחינה מהותית אין הבדל בין החידוש הטיפולי בעזרת שיטות גנטיות, לבין כל חידוש טיפולי בתקופות קודמות, כמו טיפול אנטיביוטי נגד חיידקים, השתלות איברים וכיוצ"ב. לפיכך, אם מאזן היעילות מול הסיכון בטיפול גנטי סומטי הוא לטובת החולה, הרי זה בגדר החיוב לרפא ולהתרפא, ככל טיפול רפואי אחר. מאידך, שינויים תורשתיים שלא למטרות ריפוי, או שינויים תורשתיים בתאי הרביה, שיש להן השלכות על הדורות הבאים הם בעייתיים יותר, ודורשים התייחסות מיוחדת. יש צורך בהגדרות חדשות של 'טיפול' ו'טובת מטופל' במצבים חדישים כגון אלו.

 

שימוש בחומר גנטי שנלקח מחיים – נראה שאין כל איסור להשתמש בתאים שנלקחו מאדם בחייו לצורך בירור או טיפול בו, שכן אין חיוב קבורה או איסור הנאה ברקמות ואיברים מן החי, וממילא אין האדם בעלים על חלקי גופו שהופרשו ממנו, כל זה בתנאי שניתן להימנע באופן מוחלט מזיהוי בעל התאים או הרקמות.

 

בעלות על חומר גנטי על תוצאות יישומיות של מחקרים גנטיים – יש מי שכתב, שהדבר תלוי בהסכם מפורש או בהסכם מכללא שבין הנבדק לבין החוקר, בין אם מדובר בגוף ציבורי או בגוף פרטי [51].

כמו כן אין לראות ברישום פטנטים על חידושים גנטיים משום פגיעה בזכויות הקנייניות של הפרט, או משום התייחסות ליצירת חיים חדשים בצמחים או בבעלי חיים כפעולה הנוגדת את כוחו של בורא עולם, שכן מטרת רישום הפטנט הוא רק לצורך הגנה על זכות היצרנים מפני מתחריהם.

 

זיהוי בני אדם על סמך בדיקת דנ"א – יש מי שכתב, שאף שלפי הסטטיסטיקה היא מהווה בירור גמור, שכן אמינותה היא קרובה ל- 100%, הרי שמבחינת ההלכה אין לדון בה ממש כוודאות אלא יש לדון האם היא רוב גמור או רוב סתם, וכן האם היא בגדר סימן מובהק או סימן בינוני או סימן גרוע. הסיבה לספקות ההלכתיות נובעת מהמגבלות הטכניות של הבדיקה, כגון דרגת המומחיות של הבודקים, רמת הבטיחות של מעבדה, האם הבדיקה היא השוואה בין דנ"א של הנפטר לבין דנ"א של אותו אדם מחייו, או שהיא השוואה לקרובי משפחתו, ועוד [52]; ויש מי שכתב, שבדיקת דנ"א היא סימן מובהק, ואפילו אם הבדיקה היא בהשוואה בין הנפטר לבין בני משפחתו [53].

ביחס לקבורה על סמך זיהוי קשר בין חלקי גופה שונים השייכים זה לזה, אפשר לקוברם בקבר אחד על סמך זיהוי כזה.

ביחס לאבלות – יש מי שכתב, להבדיל בין רווק לנשוי, במקרה של רווק אפשר לנהוג דיני אבלות על סמך זיהוי הגופה בעזרת דנ"א, אך בנשוי יש לחשוש שיתירו את האשה להינשא, ולכן אין לנהוג אבלות אלא על פי הוראת פוסק מובהק.

ביחס לירושה – אם לא ידוע על יורשים לאדם שנפטר, ובא אדם לדרוש את הירושה על סמך בדיקת זיהוי בעזרת דנ"א אפשר לסמוך על בדיקה זו, אבל אם יש יורשים מוחזקים ובא אדם לדרוש חלק בירושה רק על סמך הזיהוי בעזרת דנ"א, אי אפשר להוציא ממון מהיורשים המוחזקים, וכן אם רוצים לסלק אדם מירושה על סמך בדיקת דנ"א, כשאין התאמה בינו לבין אביו-הנטען, אי אפשר לנשלו מהירושה על סמך בדיקה זו.

בעניין הרשעה במשפט – בדיני ישראל אין להוכיח הרשעת אדם על סמך בדיקה כזו, אפילו היא וודאית וחותכת, אלא רק על פי שני עדם כשרים.

בעניין עגונה – יש מי שכתב, בדיקה של גוף האדם הנפטר על סמך נתונים קודמים שלו-עצמו נחשב יותר מסימן בינוני וקרוב לסימן מובהק, אמנם אין לסמוך אך ורק על בדיקה זו, אלא אם כן יש רגלים לדבר וצדדים נוספים על פי ההלכה, ואם בדיקת הדנ"א נעשית בהתאמה בין גופת הנפטר לבין קרובי משפחתו הרי זה לא יותר מסימן בינוני [54]; ויש מי שכתב, שבדיקת דנ"א היא סימן מובהק כשלעצמו, ואפילו אם זה בהשוואה בין הנפטר לבין בני משפחתו [55].

בכל מקרה שבדיקת דנ"א נעשית לצורך בירור הלכתי – היא חייבת להיעשות בשיתוף בית דין המוסמך לכך; הבדיקה צריכה להיעשות על ידי המומחים הגדולים והמובהקים ביותר בתחום זה, שיש להם כל הציוד החדיש והרלוונטי; יש לדון בכל מקרה לגופו, ולא להסיק מסקנות כלליות; בכל מקרה יש להיזהר מניוול המת, ולכן עדיף לבצע את הבדיקה על הפרשות מהגוף, ואם אין אפשרות אחרת, יש לשאול רב מוסמך כיצד לנהוג [56].

 

עניינים הלכתיים בתחום החקלאות – ניתן לגרום לשינויים מהותיים בצמחים ובבעלי חיים באמצעות שיטות של הנדסה גנטית. פעולות של הנדסה גנטית המבוצעות באותו המין של הצמח או בעל החיים בוודאי אין בו כל איסור. היינו כאשר מחדירים גנים מזן אחד לזן אחר באותה משפחה בוטנית או זואולוגית, ועל ידי זה משפרים את איכות הירק, הפרי, או בעל החיים, אין בזה כל איסור [57]. אמנם יש מי שהסתפק, אם למשל יהנדסו עגבניה כך שהיא תגדל על עץ ולא באדמה, יתכן שצריך יהא לברך עליה בורא פרי העץ [58]. אכן ניתן לבצע הכלאה גנטית גם בין מינים שונים אלו מאלו, והשאלה היא אם יש במעשה כזה משום איסור כלאיים. יש מי שכתב, שהכלאת צמחים על ידי העברת גנים ממין אחד לשני, וכן הכלאה על ידי העברת אבקה ממין אחד לזרע של מין אחר, יש בו משום איסור כלאי זרעים ואילן, אבל אם מכליאים שני מיני בעלי חיים, אין בזה איסור הרבעת בהמה, כי התורה אסרה דווקא להרביע שני גופות של בהמות, ולא חלקים מיקרוסקופיים של בעלי חיים שונים [59]; ויש מי שכתב, שאין איסור כלאיים גם בצמחים אלא כשהדבר נעשה כדרך הכלאה ובגוף העץ, וכמו בהרבעה של בעלי חיים [60]. אכן, אם מייצרים דנ"א סינטטי, או שמשתמשים במקור חיידקי לשם כך, לכל הדעות אין איסור כלאיים כשמוסיפים אותו לצמח [61].

 

דגים מהונדסים – דגים הכשרים לאכילה הם אלו שיש להם סנפירים וקשקשים [62]. חז"ל קבעו, שכל דג שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת [63].

         אם יצליחו מדענים לגדל דגים שבאופן טבעי ומקורי יש להם קשקשים, ועל ידי הנדסה גנטית הם ייווצרו ללא קשקשים, דבר שיש לו יתרון כלכלי ונוחות רבה – יש מי שכתב, שאם הדרך היא שהקשקשים נוצרים, אבל נושרים בגיל צעיר, בוודאי אין זה משנה את דין הדגים הכשרים, אבל אפילו אם שיטות ההנדסה הגנטית יגרמו להיעדר קשקשים מרגע יצירתם של הדגים, אם הם במקורם מין טהור, הרי הם כשרים [64]. ולהיפך, אם יצליחו לייצר קשקשים לדגים טמאים, אין זה הופך אותם לדגים טהורים, כי במקורם ובמהותם הם דגים טמאים, סימן הקשקשים נוצר על ידי בני אדם, ולא לסימנים כאלה התכוונה התורה [65].

 

בעלי חיים מהונדסים – יצירת בעלי חיים עם סימני טהרה, שייוולדו מבעלי חיים טמאים יישארו באיסורם, כדין דבר היוצא מן הטמא [66].

 

דטרמיניזם מול בחירה חופשית – חז"ל הכירו בעובדה, שקיים מאזן ומאבק בין הנטיות הטבעיות של האדם, לבין חינוכו, סביבתו ורצונותיו (מוטיבציה). הנטיות הטבעיות, שבלשוננו כיום ניתן לכנות חלק מהם בשם נטיה גנטית, מכונים בלשון חז"ל בשם 'יצר' (טוב או רע) או 'מזל' – מי שנולד במזל מאדים יתנהג בדרך שישפוך דם [67], והוא אולי מקביל על פי תפיסותינו כיום למי שנולד עם גן לתוקפנות, אך האפשרויות להפעלת התוקפנות בדרך כזו הן מגוונות, שכן מצד אחד הוא יכול להיות גנב או רוצח, ומצד שני הוא יכול להיות שוחט, מקיז דם, או מוהל, ובידו לכוון את הנטיה לשפיכת דם לכיוונים חיוביים [68].

עוד מן הראוי לציין את המסופר על מלך ערב ששמע את גדולתו של משה רבנו, ושלח את צייר-החצר שלו לצייר את משה. כאשר חזר הצייר הראה מלך ערב את הציור למומחי-החצר שלו, שידעו לקבוע את תכונות האדם על פי ציור פניו. המומחים קבעו כי משה רבנו הוא אדם רע מעללים, חומד ממון, ויש לו כל החסרונות שבעולם. המלך החליט לנסוע למדבר סיני בעצמו, ולראות את משה רבנו ואת התנהגותו. כשהגיע למדבר הסתבר לו שהצייר דייק מאד בציורו, ולפיכך נכנס למשה רבנו וסיפר לו את העניין כולו. להפתעתו אמר משה רבנו ששני המומחים שלו צדקו – הציור אכן מדוייק, וגם הניתוח של התכונות על פי הציור הוא אמת ויציב, אלא שמשה רבנו עבד על תכונותיו ומידותיו, והצליח להפוך מאדם בעל טבע שלילי לאדם עם מידות ותכונות חיוביות [69]. דבר זה עולה בקנה אחד עם המאזן הנדרש בין תכונה טבעית, כגון נתונים גנטיים, לבין מוטיבציה, השפעה סביבתית וחינוכית וכיוצ"ב, לעיצוב הסופי של תכונות האדם.

מקורות והערות 

[1] וכן משמע ממדרש במדבר רבה, ט, מג;
[2] בראשית לא יב;
[3] ראה בהרחבה במאמרו של י. פליקס, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 461 ואילך (פורסם גם בספרו של י. פליקס, טבע וארץ בתנ"ך, עמ' 27);
[4] קידושין ל ב; נידה לא א. וראה רמב"ן ויקרא יב ב, שגם דעת הרופאים בזמנו היתה כך. וראה תוס' ב"ק כה א ד"ה ק"ו, ותוס' ב"ב קיא א ד"ה קל וחומר, ותוס' זבחים סט ב ד"ה ק"ו. וראה בשאילתות, שאילתא נו, ובהגהות הגר"א נידה שם, שמוסיף דם בתרומת האשה;
[5] ב"מ פז א;
[6] תנחומא, חיי שרה;
[7] אלעזר בן עזריה ועזרא (ירושלמי יבמות א ו);
[8] נידה לא א;
[9] ב"ב קי א; ירושלמי סוף קידושין. ותימה שלא הובא דין זה בפוסקים;
[10] ב"ב קט ב (אמנם יתכן שההסבר לקביעה זו איננו עניין תורשתי אלא עניין סביבתי);
[11] נידה טז ב;
[12] משנה סנהדרין לז א;
[13] ראה יבמות סד ב; רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג ב-ג;
[14] כתובות י ב; רמב"ם אישות יא יב; טושו"ע אבהע"ז סח ה;
[15] יבמות סד ב; רמב"ם איסורי ביאה כא ל; טושו"ע אבהע"ז ב ז;
[16] שו"ת פרי השדה ח"ב סי' כו; שו"ת חתן סופר סי' קלז; שו"ת קנין תורה סי' יב;
[17] חזו"א יו"ד סי' קנד סק"ב;
[18] בכורות מה ב. ומפליא הדבר שאף אחד מהפוסקים לא הביא פרטי דינים אלו;
[19] ראה ברכות כ א, בעניין רבי יוחנן שעמד בשערי טבילה, וראה מהרש"א ח"א ב"מ פד א; פסחים קיא א, בעניין חיות שרואה אשה לאחר שטבלה במקווה; במדבר רבה, ט מג, ותנחומא נשא ג, בעניין ילד לבן להורים כושים; ע"ז כד א, בעניין פרה אדומה;
[20] משנה עדיות ב ט. וראה בתוספתא שם. וראה בירושלמי קידושין א ז, שמנה רק חמישה זכויות, ולא מנה את מספר הדורות לפניו;
[21] פיהמ"ש לרמב"ם והרע"ב בפירוש א';
[22] לפי הרמב"ם החכמה אינה תורשתית, ולפי הרע"ב העושר אינו תורשתי, עיי"ש;
[23] הרע"ב בפירוש ב'. וראה בספר לאור ההלכה, עמ' קפח ואילך;
[24] ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנד;
[25] ע"ז כד א;
[26] רמב"ם תשובה ה ד;
[27] שמונה פרקים לרמב"ם רפ"ח. וראה עוד בשו"ת הרמב"ם, מקיצי נרדמים, סי' שמה. וראה בשמונה פרקים שם, שהרמב"ם היה מודע לעובדה שיש מאמרי חז"ל או מדרשים שסותרים יסוד זה, אך לדעתו הם דעות מיעוט. וראה עוד בהגהמ"י, תשובה ה ב; אורות הקודש ח"א עמ' רנט-רס; תורת הרפואה, עמ' 265 ואילך;
[28] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' י;
[29] ראה עוד על העמותה בתחומין, כא, תשס"א, עמ' 116;
[30] הרב י. זילברשטיין, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' קיא;
[31] שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א;
[32] יבמות סב ב; רמב"ם, איסורי ביאה ב יד; רמ"א אבהע"ז ב ו;
[33] רמב"ם שם; רמ"א שם; רשב"ם בתוס' יבמות סב ב, ד"ה והנושא;
[34] רש"י יבמות סב ב, ד"ה והנושא; ר"ת בתוס' שם. וראה באוצה"פ סי' ב אות מב;
[35] צוואת ר' יהודה החסיד, אזהרה כב, וכן משמע מס' חסידים סי' תעז. וראה בזה – שו"ת נובי"ת חאהע"ז סי' עט; שו"ת דברי חיים, ח"א חאהע"ז סי' ח; שד"ח, מערכת חתן וכלה, אות ה; מקור חסד לר"ר מרגליות על צוואת ר' יהודה החסיד שם, אות לב; שו"ת יביע אומר ח"ב חאהע"ז סי' ז אות' ח-יא; אוצה"פ סי' ב אות מא;
[36] שו"ת באר משה ח"ו סי' קנט-קס; הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' ב אות א; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' מד;
[37] שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תשלז;
[38] שערי הלכה ומנהג, ח"ד סי' כד;
[39] יבמות סד ב; רמב"ם, איסורי ביאה כא ל; טושו"ע אבהע"ז ב ז;
[40] חזו"א יו"ד סי' קנד סק"ב;
[41] שו"ת פרי השדה ח"ב סי' כו; שו"ת חתן סופר סי' קלז; שו"ת קנין תורה בהלכה סי' יב;
[42] בכורות מה ב. ופלא שאף אחד מהפוסקים לא הביא פרטי דינים אלו;
[43] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' עא וסי' עג;
[44] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' א סק"א;
[45] א. גולדשמידט וא. מעוז, אסיא, חוב' סה-סו, תשנ"ט, עמ' 50 ואילך. אמנם פשט הדברים הוא לעניין השפע העתידי ולאו דווקא לעניין שינוי מהותי – ראה פיהמ"ש לרמב"ם בהדקמה לפ' חלק;
[46] כתובות קיא ב;
[47] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז אות כז;
[48] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חחו"מ סי' תכה סק"א;
[49] שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קכא; הרב מ. הרשלר, רפואה והלכה, א, תש"מ, עמ' שז ואילך. וראה א"ע ורמב"ן ויקרא יט יט, וס' החינוך מ' סב, שטעם איסור כלאיים הוא שלא לשנות סדרי בראשית. אכן הדוגמא שדן בה בשו"ת שבט הלוי היא יצירת דגים שיש להם באופן טבעי קשקשים לדגים ללא קשקשים, ולא ברור למה זה ייקרא שינוי סדרי בראשית. כמו כן לא ברור מדוע השתלת איברים לרפואה, או מתן אנטיביוטיקה שהורגת חיידקים אינם מהווים שינוי בסדרי בראשית, בעוד שטיפול בגנים יהיו אסורים משום שינוי סדרי בראשית;
[50] תורת הרפואה, עמ' 265 ואילך. וסביר להניח שספקו מתייחס דווקא בשינויים גנטיים בתאי הרביה, שמשפיעים על יצירתו של הוולד, ולא כאשר מדובר בתיקונים גנטיים סומטיים, שמונעים מחלות ופגמים באדם ללא יצירה חדשה, וי"ל;
[51] הרב מ. הלפרין, קובץ הציונות הדתית – מוקדש לכבודו של ד"ר זרח וורהפטיג, 2001, עמ' 442 ואילך;
[52] הרב מ. קליין, בשם הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ, תחומין, כא, תשס"א, עמ' 121 ואילך. כל העניינים הקשורים לזיהוי שנידונים להלן מבוססים על מאמר זה;
[53] הגרז"נ גולדברג, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 110 ואילך;
[54] הרב מ. קליין, שם;
[55] הגרז"נ גולדברג, שם;
[56] הרב מ. קליין, שם;
[57] א. גולדשמידט וא. מעוז, אסיא, חוב' סה-סו, תשנ"ט, עמ' 50 ואילך;
[58] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז אות כז;
[59] שו"ת מנחת שלמה, שם. וכן כתבו בשמו בהליכות שלמה ח"ב פ"י סט"ז. אמנם ראה מה שהובא בשם הגרש"ז אויערבאך, בספר כשרות ארבעת המינים, עמ' קפא-ב, שלדעתו לא נאסרו כלאי צמחים אלא כאשר מרכיבים חלק של צמח אחד לצמח אחר, כאשר יש בכוחו של החלק להצמיח צמח שלם, אבל אם מחברים חלקים מצמח אחד למשנהו, כאשר אין לחלק המורכב כוח להצמיח בעצמו צמח שלם, אין בזה איסור כלאיים. וכבר העירו על כך במאמר א. גולדשמידט וא. מעוז, אסיא, חוב' סה-סו, תשנ"ט, עמ' 50 ואילך. וראה בהליכות שלמה שם הע' 60 בנידון. וראה גם בחזו"א כלאים, סי' ב אות טז, שלדעתו יש איסור כלאיים גם בהעברת חומר תורשתי, ולאו דווקא ייחור מלא. וראה במאמרם של א. גולדשמידט וא. מעוז, אסיא שם, ובהערות העורך 20-21 שם, בהבנת דברי החזו"א. עוד כתב החזו"א שם, שאין איסור כלאיים בבעלי חיים בדרך של הזרעה מלאכותית, שכן באיסור הרבעת בהמה קובע מעשה ההרבעה, ולא התוצאה, ואם מעשה ההרבעה איננו ישיר כמכחול בשפופרת, אין איסור הרבעה (ראה רמב"ם כלאיים ט א-ב; טושו"ע יו"ד רצז ג); לעומת זאת בכלאי צמחים קובעת התוצאה, ואם נוצר מין חדש משני מינים שונים, הרי זה כלאיים, גם אם דרך היצירה לא היתה בצורה טבעית ושגרתית. וראה בנספח ג בטעמים השונים של איסור כלאיים, ובוודאי לשיטות שאיסור זה הוא חוק בלא טעם, או שכל איסורי כלאיים נובעים מהצורך להרחיק את היהודי מע"ז, אין להרחיב את האיסור אלא במה שהוגדר, ואפילו לשיטות שטעם הכלאיים הוא כדי לשמור על המינים כפי שנוצרו במעשה בראשית ולא לערבב בין המינים, יתכן שאין דורשים טעמא דקרא להסיק הלכה, וי"ל;
[60] הגר"ש ישראלי, התורה והארץ, כרך ג, תשנ"ז, עמ' 118 ואילך;
[61] א. גולדשמידט וא. מעוז, אסיא, שם;
[62] ויקרא יא ט-י; חולין נט א; שם סו א; רמב"ם מאכלות אסורות א כד; טושו"ע יו"ד פג א;
[63] נידה נא ב;
[64] שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קכא;
[65] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז אות כז;
[66] ראה משנה בכורות ה ב; רמב"ם מאכלות אסורים א ה; טושו"ע יו"ד עט ב – שכמין בהמה טהורה שנולדה מבהמה טמאה, שאף על פי שהוולד מפריס פרסה ומעלה גרה והרי הוא כמין שור או שה לכל דבר, הרי זה אסור באכילה. יש אומרים שאיסורו מפני שיצא מן הטמא – שו"ת בית שלמה חיו"ד ח"א סי' קמד; הגר"ח על הרמב"ם מאכלות אסורים ג יא; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' עה; שערי יושר ש"ג פכ"ה; ויש אומרים, שאין איסורו משום יוצא מן הטמא, אלא שהוא גזירת הכתוב לאוסרו – פלתי סי' פז סק"י; חוו"ד סי' פא סק"ב; אמרי משה סי' ד אות יז;
[67] שבת קנו א;
[68] וראה באריכות בתפא"י קידושין פ"ד מי"ד בבועז סק"א, בעניין היחס בין הכוחות הטבעיים ובין ההשפעות החיצוניות, כגון האקלים, המאכלים, החינוך והתעסוקה;
[69] תפא"י קידושין פ"ד מי"ד, ביכין סקע"ז. רמזים ודיונים על תכונותיו המולדות הגרועות של משה רבנו מצינו גם בספרות החסידות – ראה דגל מחנה אפרים, סוף פר' כי תשא; אור פני משה, ריש פר' חוקת; בעל שם טוב על התורה, ח"ב, פר' שמות, סע' ט. לעומת זאת ראה בעין איה, ברכות פ"א סי' קמד, שמשה נולד בסגולה עליונה מטבעו, אך טיפס עוד יותר לעילא ולעילא. ואגב יש להעיר כי התפא"י עצמו לא ציין את המקור לאגדה זו, אלא כתב רק "מ"כ" = מצאתי כתוב. אגדה זו מוזכרת גם בס' אור פני משה לר' משה מפשוורסק על פר' חוקת, וגם שם כתוב "שמעתי אומרים", וכן בס' אך פרי תבואה לרבה של ליסקא בפר' תצוה מביא אגדה זו ופותח "שמעתי בשם המדרש" (וראה עוד בשיטמ"ק נדרים סופ"ד). ואמנם חכמי ישראל נחלקו על אגדה זו אם מקורה טהור, או שהוא מספרי עכו"ם קדמונים – ראה קונטרס זכות רבים וקונטרס טובה תוכחת מאת הרב חיים יצחק אהרן רפפורט, ירושלים תרנ"ד, הכולל גם את דעתו של המהרי"ל דיסקין, והסכמת האדר"ת שם; הרב י.ל. הכהן מימון, סיני, אדר תשט"ו; סוף שו"ת זכר יהוסף, קונטרס תהלוכות האגדות פ"ט. וראה באריכות על אגדה זו, על מקורותיה, ועל הדיון בה במאמרים – רבינוביץ א, בדד, 1:7, 1995; הרב נ.ד. שפירא, ספר רפאל, תש"ס, עמ' תרו ואילך. וראה גם בס' אישים ותקפות להרב מרדכי הכהן, תשל"ז, מאמר פני משה.

 

* # *