נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

רופא

, "רופא" אנצקלופדיה הלכתית רפואית [ערכים ישנים], עמ' 46.

רופא

מו. רופא יחידי במקרא ביחס לאדם

 

* # *

 

העוסק באיבחון, בטיפול ובריפוי חולים או פצועים נקרא רופא [1], ובארמית אסיא [2].

 

המושג רופא מוזכר בתורה רק פעם אחת בפסוקנו, אך כאן מדובר על מומחים בחניטה, שבעצם לא היו רופאים במובן המקובל של המושג.

 

בתלמוד ובספרות הפוסקים מצינו תארים וכינויים שונים לעוסקים ברפואה: רופא או אסיא סתם הוא בדרך כלל רופא פנימי, העוסק ברפוי באמצעות תרופות, דיאטות וכד'. אמנם יש מי שכתב, שרופא בלשון חז"ל הוא מוהל [3], ויש מי שכתב, שהוא מנתח [4]; רופא אומן [5], מתייחס למנתח [6]; רופא מומחה [7] מתייחס לרופא מוכר ומורשה.

         יש מי שכתב, כי השורש 'רפה' הוא-הוא שורש הפועל 'רפא' והשם רופא [8], מכאן שתפקיד הרופא הוא לגרום להרפייה ומנוחה [9]. זאת בניגוד למונחים המתייחסים למקצוע הרפואה בלשונות העמים האחרים שמשמעותם הוא כישוף, ידע, או פעילות פיזית.

 

רקע היסטורי

 

הרופא אצל אומות העולם

 

במצרים העתיקה היה רופא מומחה מיוחד לכל מחלה, היינו היתה התמחות מאד פרטנית. רמת הרפואה המצרית היתה המתקדמת בין ארצות העולם העתיק. הרופאים המצרים עסקו גם בחניטה, כמבואר בפסוקנו, והגיעו להישגים מרשימים בתחום זה.

 

ביוון העתיקה עסקו הרופאים ברפואה כללית, ומעמדם החברתי היה מן הנמוכים בין כל העיסוקים ביוון. בין הרופאים המפורסמים של יוון יש לציין בעיקר את היפוקרטס (חי בשנים 460 – 370 לפסה"נ), גדול הרופאים של יוון העתיקה, שנקרא אבי הרופאים; הרופילוס (חי בתחילת המאה ה- 3 לפסה"נ), וארסיסטרטוס (חי במחצית הראשונה של המאה ה- 3 לפסה"נ), מגדולי האנטומיסטים בעת העתיקה.

 

ברומא העתיקה היו רבים מהרופאים עבדים, ובעיקר עבדים משוחררים, ורובם היו זרים. הרופאים הרומאיים היו בדרך כלל רופאים צבאיים. רוב הרופאים היו בורים, ואף לא ידעו קרוא וכתוב. היחס אליהם מצד האוכלוסיה הכללית היה יחס של זלזול, אלא אם כן היתה להם הצלחה. שיטות הוראת הרפואה היו בדרך של שוליות, היינו רופא לקח עמו מספר תלמידים שבאו עמו לבית החולה, ולמדו מהפרקטיקה המעשית [9]. רק בודדים מהרופאים הרומיים היו אנשים חופשיים, משכילים, ובעלי ידע בתחום הרפואה. מבין הרופאים הרומאיים המפורסמים יש לציין את אסקלפיאדס (חי במאה ה- 1 לפסה"נ), סורנוס (חי בשנים 90 – 150), שנחשב לגדול רופאי הנשים של העולם העתיק; ובעיקר גלינוס (חי בשנים 129 – 200), גדול הרופאים של העולם העתיק אחרי היפוקרטס.

 

אף רמתו של הרופא בימי הביניים היתה לרוב נמוכה ביותר, הן בידע והשכלה כלליים, והן בידיעת הרפואה והניתוח.

 

רק בעת החדשה הפך מקצוע הרפואה להיות מקצוע אקדמי, רמת הרופאים עלתה מאד, ומעמדם החברתי נחשב לאחד מהגבוהים ביותר בחברה.

 

הרופאים תוארו בספרות הפרוזה והשירה בדרכים שונות: יש שהרופא מתואר לחיוב, כמציל וכעוזר; יש שהוא מתואר לשלילה, כרודף בצע, טועה ומזיק; ויש שהוא מתואר באופן סטירי. בין אומות העולם היו רבים שהתייחסו בשלילה לרופאים, ועקב כך טבעו מטבעות לשון ופתגמים לגנות את הרופאים, כגון ההבדל היחיד בין שודדים ורופאים הוא, כי פשעיהם של הראשונים מתחוללים בהרים, ואילו של האחרונים מתחוללים ברומא גופה (המאמר הזה מיוחס לגלינוס); או נוכל לקבוע בתורת כלל, כי יותר שאומה נעשית משופעת ברופאים, יותר היא מתדלדלת באנשים. נכתבו אף ספרים שלימים בגנותם של הרופאים והרפואה.

 

באופן כללי יש לציין, כי בעולם העתיק לא היה כל פיקוח על הרופאים, ולא היה כל מוסד ציבורי שנתן רשיונות לעוסקים ברפואה. בימי הביניים נעשה נסיון להנהיג רשיון רפואי על ידי פרידריך ה- 2 מלך נאפולי וסיציליה בשנת 1231, אך הוראה זו לא נשמרה. אחר כך נעשה ניסיון דומה על ידי הנרי ה- 8 מלך אנגליה בשנת 1518, אך גם פקודה זו לא נשמרה. בתקופות שונות בימי הביניים היתה הזכות להענקת רשיון רפואי נתונה בידי האפיפיורים ונציגיהם ברבים ממדינות אירופה. היהדות היתה הראשונה בהיסטוריה האנושית שדרשה רישוי רפואי, כמבואר להלן.

 

שכר הרופא היה דבר מקובל ומוסדר כבר מימים קדמונים. היו מדינות וזמנים שבהם קבלו הרופאים את שכרם מקופת הציבור, והתגמולים הכספיים היו קבועים בהתאם למשתנים שונים, והיו מקומות וזמנים שבהם עסקו הרופאים ב"רפואה פרטית", וקבלו שכר בהתאם לדרישות שהציבו. את שכר הרופא שילמו בדרך כלל מראש, עוד לפני שהיתה ידועה מידת הצלחתו של הטיפול הרפואי, ויש שקצבו את שכר הרופא מראש, שיקבל על עצמו את הטיפול באדם מסויים לעולם.

 

הרופאים בעת העתיקה השתמשו בכלים שונים לביצוע פעולות רפואיות ולאיחסון תרופות. הרופאים החזיקו את התרופות בנרתיק מיוחד [10], או בסל מתכת מיוחד, או בארגז עץ מיוחד, ועל מכסה הסל או על דלת המתכת של הארגז היו תולים תחבושות ומספרים [11]; מקיזי דם היו משתמשים במסמר מיוחד "מסמר הגרע" [12]; את הסממנים היו הרופאים מבשלים בכף גדולה, "תרווד גדול של רופאים", שהכילה מלוא חפניים של אדם בינוני [13]; נגעים ומורסות פתחו הרופאים בעזרת מקדח קטן [14].

 

כיום מקובל שרופאים (ועובדי בריאות אחרים) לובשים חלוק לבן בעת עבודתם. מנהג זה החל בשלהי המאה הי"ט, כאשר הרפואה הפכה להיות יותר מדעית. המטרה הראשונית היתה הגנה מפני מזהמים. במשך הזמן הפך החלוק הלבן להיות סמל למעמדם של העוסקים בבריאות, שכן מבחינה תרבותית מסמל הלבן נקיון, טהרה וחיים. כמו כן היה בזה משום הצדקה לפעולות פולשניות, מכאיבות ובלתי-נעימות במהלך הבירור והטיפול הרפואי. יש מהרופאים הרואים בחלוק הלבן סמל של סמכותיות, וכן השפעה על מערכת יחסי חולה-רופא.

 

הרופא היהודי

 

לפי תפיסת היהדות הרופא האמיתי הוא הקב"ה [15], כמבואר במקומות רבים במקרא [16]. אכן, נתנה התורה רשות לרופא לרפא, ושיתף הקב"ה את הרופא עמו בתהליך הריפוי, כשלוחו של מקום [17].

 

מאז ומעולם היתה כמיהה מצד היהודים לשמש כרופאים. אין ספק, שכבר בתקופת המקרא היו רופאים מקצועיים, שעסקו בריפוי ובטיפול בחולים ובפצועים [18]. מצינו במקרא שהכהנים [19] והנביאים [20] שימשו בתפקידים 'רפואיים' שונים. אכן, אין לייחס להם משמעות של רופאים מקצועיים, אלא רק עיסוק בתחום שהתורה הגדירה, או פעולה חד-פעמית בכוח הנבואה, ולא מצינו בשום מקום שהכהנים או הנביאים נקראו רופאים, אף שכמובן מושג זה היה ידוע היטב גם בתקופת המקרא.

 

בזמן שבית המקדש היה קיים היה שירות רפואי לכהנים במקדש. בן אחיה היה ממונה על חולי המעיים [21], היינו בגלל שהיו הכהנים מהלכים יחפים על רצפת בית המקדש, והיו אוכלים בשר ושותים מים, היו באים לידי מחלות מעיים, ובן אחיה היה ממונה על רפואתם [22], והיה מבקר את הכהנים, ומרפא כל תחלואיהם, ועוסק בהם תמיד הוא ואנשיו שתחת ידו [23].

 

מבחינת היחס בין רופאים יהודיים לבין דרגתם באמונה ניתן לראות ארבע תקופות:

 

תקופת התלמוד, שבהם היו אישים רבניים דגולים שהיו להם ידיעות מבוססות ברפואה, אך רק מעטים מהם שימשו בפועל כרופאים.

 

תקופת ימי הביניים, שבהם שימשו אישים דגולים כרופאים פעילים וכרבנים בפועל, ושילוב כזה לא היה נדיר אז כלל ועיקר. אמנות הרפואה בין היהודים היתה נפוצה הן בעולם המוסלמי-ערבי והן בעולם הנוצרי-אירופי, והיה זה מקצוע נפוץ בין האנוסים.

 

התקופה החדשה, בה נוצר נתק כמעט מוחלט בין רופאים יהודיים לבין רבנים או שומרי תורה ומצוות.

 

החל מראשית העת החדשה חלו שתי תהפוכות: מצד אחד הגבילו הגויים את היהודים בהשכלתם האוניברסיטאית בכלל ובתחום הרפואה בפרט, וכן הוטלו איסורים דתיים-נוצריים על העסקת רופאים יהודים; ומצד שני התעוררה התנגדות מתוך שלומי אמוני ישראל ללימודים כלליים, ובתוכם לימודי הרפואה. כפועל יוצא מתהליכים אלו קרה שמי שיצא ללימודי רפואה אקדמיים סבל הן מהסביבה הלא-יהודית העויינת והן מהסביבה היהודית-החרדית. מכאן ההסבר שהתפתחו רופאים יהודים חילוניים בלבד, עד שהמליצו עליהם בדרך החידוד "רופא חולים – מתיר איסורים".

 

התקופה החדישה, בה יש מגמת עליה של רופאים פעילים שהם בעלי ידע רב בתורה והלכה, ופריחה מחודשת של רופאים יהודים שומרי תורה ומצוות. אכן, כמעט שאין בנמצא בתקופה זו שילוב של רופאים שהם גם רבנים פעילים.

בשנים האחרונות חל שינוי בשתי המגמות: נפתחו האפשרויות החופשיות ליהודים ללמוד כל מקצוע חופשי באוניברסיטה, כולל רפואה; וכמו כן פחתה ההתנגדות העקרונית ללימודי רפואה מצד הרבנים.

 

היהודים תרמו לרפואה מאז ומתמיד, ובדרך כלל היה אחוז היהודים בין הרופאים גבוה יותר מאחוז היהודים באוכלוסיה הכללית. הרופאים היהודים תרמו הן בידיעותיהם המקוריות והן בתרגומים של כתבים רפואיים. הרבה ספרי רפואה בתחומים שונים נתחברו על ידי רופאים יהודים בימי הביניים, הן בעולם הדובר ערבית והן בעולם הדובר לטינית. היהודים הצטיינו בתרגום כתבים רפואיים מיוונית ולטינית לערבית, או מערבית ללטינית. כמו כן תרמו הרופאים היהודיים למוסר הרפואה, בחיבור שבועות ותפילות, שהם בעיקרם קודים אתיים.

 

בארץ ישראל היו כנראה רופאים יהודים בודדים מאז חורבן הבית ועד אמצע המאה הי"ט. אסף הרופא במאה ה- 6 או ה- 7 ישב זמן מה בארץ ישראל. בתעודות מתקופת כיבוש הארץ על ידי הערבים עד מסעי הצלב נזכרים שמות של רופאים יהודיים, בעיקר בירושלים וברמלה. גם בתקופת מסעי הצלב היו כנראה רופאים יהודים בודדים, בעיקר בבתי החולים שנוסדו על ידי מסדרים נוצריים  שונים. אשתורי הפרחי (1355-1280) עסק כרופא בבית שאן, וטוביה הרופא פעל כרופא בירושלים בתחילת המאה הי"ח.

אכן, הרפואה היהודית בארץ ישראל מתחילה למעשה בשנת 1843 [24]. בשנת 1824 נשלח מאנגליה רופא-מסיונר נוצרי בשם ג'ורג' דלטון, אך הוא נפל למשכב כעבור כשנה, ובהיעדר רופא אחר בכל ארץ ישראל שיוכל לטפל בו הוא נפטר ממחלתו. באותה שנה הובא ארצה רופא-מיסיונר נוסף בשם אדווארד מקגוואן. משה מונטיפיורי לא סבל את העובדה שנעשית בארץ עבודה מיסיונרית בכיסוי של עזרה רפואית, ולפיכך הביא לארץ בשנת 1843 את ד"ר שמעון פרנקל (1880-1806), שעבד בירושלים. בשנת 1844 הוקם בית החולים היהודי הראשון בירושלים, וד"ר פרנקל שימש בו כרופא ראשי.

 

היחס היהודי לרופא ולמקצוע הרפואה היה בדרך כלל יחס חיובי.

בן סירא הקדיש פרק שלם בספרו (פרק לח) לתהילתם של הרופאים: 'הדר פני רופא וכבדהו, כי יקום לך בעת צרה; הרופא והמרפא יצרם ה', ומלכים יכבדוהו; חכמת רופא תרוממנו ונגידים עליו יתמהו' [25]. בכמה מקורות חז"ל מופיע מאמר זה בנוסח שונה במקצת: "כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו" [26].

         על פי ההלכה אסור לגור בעיר שאין בה רופא [27]. לעומת זאת אין לגור בעיר שראש העיר הוא רופא [28]. מספר טעמים נאמרו להלכה זו: מפני שהרופא עסוק במלאכתו, ולכן לא יוכל לתת תשומת לב מספקת לצרכי העיר; או להיפך, שצרכי העיר יסיטו את מחשבותיו מעיסוקו ברפואה ועקב כך יגרום נזק לחולים.

         הרופא נדרש להתנהגות מוסרית ולדוגמא לאחרים: אסיא, אסי חיגרתך [29], היינו רופא, רפא את מומך.

 

"טוב שברופאים לגהינום" [30] הוא מאמר חז"ל חריג ביחסו לרופא. רבים הם הפירושים שנאמרו על מאמר זה, ועצם העובדה שיש כל כך הרבה פירושים מעידה על חריגותו בחז"ל. יש לציין, כי הגמרא לא דנה כלל בקטע זה של המשנה, ואין לנו פירוש עליו מאת האמוראים.

         יש מי שכתב, כי כוונת מאמר זה היא לרופא שאינו ירא מן החולי, ואינו משבר לבו למקום, ופעמים שהורג נפשות, ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא [31], היינו מדובר על רופא בעל בטחון עצמי וגאווה אישית מופרזים, וכן רופא שאינו מוכן לטפל בחינם בחולים חסרי אמצעים [32]; יש מי שכתבו, שמאמר זה בא לגנות דרכם של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר, ואם נהג כשורה כל-שכן שהוסיף זכות לעצמו [33]; יש מי שכתב, שאין הכוונה לרופאים ממש, אלא לרופאי אליל ומאחזי עינים [34]; יש מי שכתב, שהמשנה באה להזהיר את הרופאים שידקדקו במלאכתם, ויראו תמיד גהינום פתוחה תחתיהם אם יקרה אסון לחולים באשמתם [35]; יש מי שכתב, שזו דעת יחיד, אבל רוב חכמי התלמוד סבורים שהרופאים הם בעלי תורה ויראי ה' [36]; יש מי שכתבו, שכוונת המאמר לא על רופא כשר והגון אלא על רופא החושב את עצמו לטוב ולמומחה שברופאים שאין כמוהו, שעקב כך הוא סומך על ידיעותיו ואינו מתייעץ עם חבריו הרופאים, ואף אינו מעיין היטב בספרי הרפואה, גם כשיש לו ספק במצב. רופא כזה מעותד לגהינום, כי קרוב לוודאי שיטעה ויהרוג נפשות [37], או שעומדים על דעתם בנוכחות רופאים גדולים מהם, ונשענים על ניסיונם העצמי [38]; יש מי שכתב, שהכוונה לרופאים המתייאשים מטיפול בחולים לפני הזמן הראוי, ובכך גורמים למותם, ואינם מתאמצים דיים לרפא את החולים [39]; יש מי שכתבו, שהכוונה לרופאים  העוסקים בתחומי רפואה שעל פי דעת אותם פוסקים אין לרופאים לעסוק בהם, כגון מחלות פנימיות [40], או ניתוחים [41]; יש מי שכתב, שהכוונה למי שהוא באותו מקום הטוב שברופאים, ואינו עוסק ברפואה מחשש שיש גדולים ממנו, הוא לגהינום, כי מתרשל הוא בהצלה כשיכול להציל נפשות [42]; יש מי שכתב, שהמאמר מתייחס לאותם רופאים שעוסקים ברפואה למען בצע כסף, שעלולים לעשות מעשים פסולים ולגרום למותם של חולים, ואז ירשו גהינום [43]; יש מי שכתב, שהמאמר מתייחס לאיסיים, שכן 'אסיא' הוא רופא בארמית [44]; יש מי שכתב, שמאמר זה מתייחס לנוצרים הראשונים, שחלקם היו רופאים, ונאמרו הדברים בלשון סתר [45]; יש מי שפירש, שגם הרופא הטוב ביותר עלול להגיע לגהינום אם יתרשל אי פעם בתפקידו, דהיינו גם אם כל ימיו עסק בנאמנות ברפואת חולים והגיע להישגים מרשימים, למרות זאת אם יתרשל פעם אחת בתפקידו, עלול הוא להגיע לגהינום, שכן הוא מופקד על חיי בני אדם [46]. על דרך החידוד יש אומרים ש'טוב' הוא בגימטריא י"ז, ואותו רופא המתפלל רק י"ז ברכות של תפילת העמידה, ומשמיט את ברכת 'רפאנו', כי חושב שהוא-הוא הרופא, הרי הוא לגהינום, כי אין הוא יודע שהוא רק שליחו של הקב"ה, ולכן בגאוות לבו יגרום לחולים נזקים רבים [47]; יש מי שאומר, שהטוב שברופאים, היינו מי שמתייחס במלוא הרצינות וכובד הראש לתפקידו, הוא נוחל גהינום בחייו, מכיוון שבעבודתו המסורה והאחראית הוא סובל יסורי גוף ונפש בהשתדלותו לעזור לחולים קשים [48].

 

פרטי דינים

 

עניינים כלליים

 

בענייני אורח חיים

 

רופא שנמצא במקום שאין מחסור ברופאים, וברור שהחולה יכול להשיג רופא שיטפל בו, ולא מדובר במצב של חירום, רשאי הרופא שלא לקבל חולה בזמן שהוא אוכל, או בזמן מנוחתו וכיוצ"ב [49]; אבל אם מדובר במצב שיש בו אפילו ספק סכנה, חייב הרופא לעשות כל מה שיכול, ואפילו מעירים אותו באמצע הלילה משנתו [50], ואפילו יש שם רופאים אחרים שיכולים לטפל בחולה, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות [51], וכן אם מדובר ברופא מומחה שאין גדול ממנו, הרי הוא חייב לטפל בחולים הקשים בכל עת [52]. אכן, בתנאים הקיימים כיום, שיש תורנות רופאים, אין חיוב על רופא מסויים שאיננו תורן לטפל בחולים בעת מנוחתו או אכילתו וכיוצ"ב [53].

 

רופא בעת טיפולו, אף שלוקח שכר, נחשב כעוסק במצווה (מצות השבת אבדה), ולפיכך הוא פטור באותה שעה ממצוות אחרות, כגון תפילין וקריאת שמע, ואם הטיפול הוא נחוץ, אסור לו להפסיק הטיפול לצורך מצוות אלו, וגם אפשר שלא יצא ידי המצווה; אבל אם הטיפול לא נחוץ באותו זמן, ויכול לקיים גם המצווה וגם הטיפול, הרי הוא חייב בכך [54].

 

רופא שמוטל עליו לטפל בגדולי מעלה, שיש לחוש לנזקו, מותר לו להקדים ולהתפלל שחרית אחרי עלות השחר; אבל כאשר אין הכרח גדול מחייב את הקדמת התפילה, יאחר להתפלל עד שיגמור מלאכתו היותר נכבדה [55].

רופא שנקרא בדחיפות לטפל בחולה שיש בו סכנה, חייב לצאת מבית הכנסת אפילו באמצע שמונה עשרה או קריאת התורה, ואפילו אם יעבור זמן התפילה [56]. ואם הפסיק בתפילתו כדי לטפל בחולה – אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש; ואם לאו – חוזר לתחילת הברכה שפסק בה; ואם פסק בשלוש הברכות הראשונות – חוזר לראש, ואם פסק בברכות האחרונות – חוזר לרצה [57].

         רופא שהתחיל לטפל בחולה לפני התחלת זמן התפילה, ונמשך הטיפול עד שעבר זמנה של אותה תפילה, הרי הוא פטור מתפילה זו, וגם אינו צריך להתפלל תשלומין בתפילה הבאה [58], אבל אם התחיל בטיפול או בניתוח אחרי התחלת זמן התפילה, ונמשך הטיפול עד שעבר זמנה של אותה תפילה, הרי הוא חייב בתשלומין בתפילה הבאה [59].

 

מותר לרופא להתחיל ניתוח בבוקר, אף שהוא צפוי להימשך זמן רב, ועקב כך יעבור זמן המנחה [60].

 

מותר לרופא לקחת עביט של מי רגלים בידו כדי לבצע בדיקת שתן לצורך רפואתו של חולה, אף על פי שתפילין בראשו, ואין צריך לחלוץ אז את התפילין, ובעל נפש יחמיר לעצמו [61].

 

בענייני יורה דעה

 

יש מי שכתב, שרופא פטור מלרפא במצבים שאינם לפי כבודו, כמו שזקן פטור מהשבת אבדה במצב שאינו לפי כבודו [62]; ויש מי שדחו דבריו, וכתבו שאף רופא גדול ומפורסם חייב לטפל בכל חולה [63].

 

הכותב על בשרו בכתב שאינו מתקיים ואינו שורט כלל, אין בזה איסור מדין כתובת קעקע [64]. לפיכך, מותר לרופא (ולכל אדם) לכתוב על בשרו מספר טלפון, או תוצאות בדיקות וכיוצ"ב, כאשר הוא צריך לזכור זאת בתוך זמן קצר.

 

יש מי שכתב, שרופא מותר ללבוש מלבושי גויים [65], ובתנאי שכוונתו לתועלת כדי שיוכל להתקבל ולהרוויח, ולא כדי להידמות לגויים משום שחץ וגאווה [66]. גם מותר לו לגלח את פניו [67]. יש מי שהתיר לרופא יהודי לחגור חרב כאות כבוד, לפי המנהג שהיה מקובל אז [68].

 

מי שאסר הנאתו על חברו והוא רופא, וחלה חברו – אם אין דרך ליתן שכר לרופא, יכול לרפאותו אפילו בידיים, ואפילו אם יש שם רופא אחר, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות [69]; אבל אם דרך ליתן שכר לרופא, לא ירפאנו בחינם [70], אבל בשכר יכול לרפאותו, ואפילו יש שם רופא אחר [71].

 

בענייני אבן העזר

 

חתן שהוא רופא, ויש רופא אחר בעיר, ולא מדובר במצב של סכנה, ספק אם הוא רשאי לטפל בחולים בשבעת ימי המשתה שלו [72]. ואם הורי החתן הרופא או אחיו הם החולים, רשאי הוא לטפל בהם, אפילו אם יש רופא אחר בעיר, ואין הכלה יכולה להתנגד לכך [73].

 

בענייני חושן משפט

 

רופא הפורש ממשרה ציבורית, ויש לו בן שאף הוא רופא, אין הציבור מחוייב למנות את הבן תחת אביו [74].

 

רופא שצריך לכתוב חוות דעת על רופא אחר, כגון שהוא מנהל מחלקה, וצריך לכתוב דין וחשבון על רופא צעיר, מותר לו לכתוב את האמת, ואפילו היא שלילית, ואין בזה משום רכילות ולשון הרע, ובתנאי שכותב רק את הנחוץ, ויש לדברים אלו תועלת [75]. ועדיף שיכתוב בעצמו מכתב כזה שיש בו דברים שליליים על הזולת, או שיתן למזכירה לכתוב את המכתב ללא שם הרופא, ויוסיף בעצמו אחר כך את שם הרופא; ואם דבר זה בלתי אפשרי, מותר לתת למזכירה לכתוב הכל [76].

 

מותר לרופא לכתוב מכתב-סיכום רפואי על חולה, ואפילו על קטן, אף על פי שיש בו פרטים על מומים ומחלות, שכן הדבר נעשה לתועלתו של החולה, ודרך זו ידועה ומקובלת על כולם, ומותר גם לתת למזכירה לכתוב מכתבים רפואיים כאלו [77].

 

החובל בחברו איננו רשאי להביא לנחבל רופא שירפאהו בחינם, אלא מביא רופא אומן ומרפאהו בשכר [78]. הטעם: רופא המרפא חינם, שווה חינם [79], מפני שאינו מתבייש מהחולה, וממשיך אותו בדברים ורפואות שאינן מועילות [80]. וכן אם החובל הוא עצמו רופא, יכול הנחבל לדרוש שירפאהו רופא אחר, והחובל ישלם את שכר הריפוי [81]. וכמו כן לא יכול החובל להפנות את הנחבל לריפוי אצל רופא שהוא אוהבו על מנת שירפא את הנחבל בחינם, אלא יכול הנחבל לדרוש טיפול רפואי בשכר מלא [82].

         החובל בחברו איננו רשאי להביא לנחבל רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט, אלא ישלם לרופא הנמצא באותו מקום גם אם שכרו גבוה יותר [83]. הטעם: רופא שבא מרחוק עתיד לילך לדרכו, ואיננו חושש אם גרם נזק לחולה [84].

         החובל בחברו, ונסע הנחבל לבית חולים, ושם ביצעו בו בדיקות שונות, חייב המכה לשלם לניזוק את דמי הנסיעה לבית החולים, ואת כל ההוצאות של הבדיקות והטיפולים בבית החולים. דין זה נכון גם אם התברר שלא נגרם לנחבל נזק פנימי הדורש בירור וטיפול זה, ודין זה נכון אפילו אם יש לנחבל ביטוח רפואי בקופת חולים או בחברת ביטוח והם משלמים את ההוצאות, בכל זאת חייב החובל לשלם את הנזק לנחבל [85].

אדם שחש ברע, וחברו הזעיק רופא או אמבולנס, חובת תשלום שכר הרופא חלה על החולה או בני משפחתו, אפילו אם החולה לא ביקש שיזמינו עבורו רופא, ואפילו התנגדו בני המשפחה להזמנת רופא, ואפילו אם הרופא לא הצליח ברפואתו, ואפילו אם החולה נפטר עד שהגיע אליו הרופא [86]. אף אם טיפל הרופא בחולה מיוזמתו ומבלי שנתבקש לכך, חייב החולה לשלם לו שכרו, ולא יכול לומר שהרופא התכווין רק לגמילות חסדים [87].

         מי שחלה, וחברו שילם עבור טיפולו הרפואי, חייב החולה להחזיר לחברו את ההוצאות, ואפילו שכר בטלה חייב לשלם לו [88].

 

אחד מבני חצר שביקש להיעשות רופא אומן, בני החצר מעכבים עליו, מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים; וכן מי שיש לו בית בחצר השותפים, הרי זה לא ישכירנו לרופא [89], ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד, אותו אחד מעכב עליו [90]. אכן, יש מי שכתבו, שדין זה הוא דווקא במוהל או מקיז דם [91], או במלמד אומנות הרפואה [92], אבל רופא המרפא חולים, לא יכולים בני החצר למחות בידו [93]. לפיכך, אין השכנים יכולים למחות בידי רופא הרוצה לפתוח מרפאה פרטית בבית משותף [94]. עוד יש מי שכתב, שאם הרופא יכול לבקר בביתו של החולה, יכולים השכנים למחות ביד הרופא לפתוח מרפאה בביתו [95], אך מכיוון שכיום המנהג הוא שהחולה הולך אל הרופא, וכמעט שאין מצבים של ביקורי בית על ידי הרופא, לפיכך כיום אין השכנים יכולים לעכב את הרופא לקבל חולים בביתו [96]. ויש מי שחילק בין רופא המטפל במחלות מסוכנות, שאין השכנים יכולים לעכב בעדו, לבין רופא המטפל בייעוץ לשמירת הבריאות או במחלות קלות, שאז יכולים השכנים למחות בידו [97]. וכן אם בין השכנים יש חולה שהרעש מפריע לו, או שהמרפאה בבית המשותף גורמת לירידה ניכרת בערך הנכס, ובהפסד ממון רב לשכנים, אם יכול הרופא לקבל את החולים במקום אחר, או אם הוא מטפל בחולים שאינם מסוכנים, יכולים השכנים לעכב בעדו [98].

 

מי שרוצה לפתוח מירפאה רפואית בסמיכות למירפאה אחרת, יש מי שמשמע ממנו [99], שבאומנות של מצווה לא יכול אחד לעכב בעד חברו לעסוק בקרבת מקום באותו עניין, והוא כדין מלמד תינוקות [100]. לפיכך, לא יכול רופא לעכב בעד רופא אחר לפתוח מרפאה בקרבתו.

 

עניינים מיוחדים

 

רשיון רפואי ומומחיות רפואית

 

העיסוק ברפואה איננו תלוי רק ברצונו של אדם להיות רופא, שכן לא כל הרוצה ליטול את השם רופא מובהק יבוא ויטול [101]. ואמנם היהדות היתה הראשונה בהיסטוריה האנושית שדרשה מהרופאים לקבל רשיון על מנת לפוטרם מנזקים ורשלנות בשגגה [102]. יש מי שכתב, שהצורך בקבלת רשות לעסוק ברפואה הוא מהותי, ולא רק על מנת לפטור מנזיקין [103].

יש הסבורים, שמדובר ברשיון מקצועי שניתן על ידי דיינים הבקיאים בחכמת הרפואה [104]; יש הסבורים, שהרשיון ניתן על ידי גוף רפואי-מקצועי, ורשות בית הדין ניתנה רק כראיה שיש לאותו איש מעמד של רופא בקי ומקובל על הציבור [105]; ויש מי שכתב, שבית הדין רק מאשר את תעודותיו של רופא הבא מחוץ לעיר, כאשר בידו כתב הסמכה מרופאים מובהקים [106].

אכן, בדורות האחרונים הכריעו הפוסקים שמתן דיפלומה מבית ספר לרפואה מוכר, ומתן רשיון לעיסוק ברפואה מטעם משרד הבריאות הוא הרשות ההלכתית בימינו, ואין צורך באישור נוסף מטעם בית דין [107].

 

התנאי הראשוני לקבלת רשיון לעסוק ברפואה הוא ידיעת חכמת הרפואה, שיהא בקי ויודע בחכמה ומלאכה זו [108]. כפל הלשון "חכמה ומלאכה" מעיד כנראה על הצורך בבקיאות תיאורטית (חכמה) ומעשית (מלאכה) כאחת. ולפיכך מוטלת על הרופא חובה לדרוש ולתור בחכמת הרפואה טרם עוסקו ברפואה [109], וכל מי שאינו יודע בטיב מלאכת הרפואה, לא יהא לו עסק בה [110].

 

לא יעסוק אדם ברפואה, גם אם הוא רופא, במקום שיש גדול ובקי ממנו [111]. אכן, כיום באופן מעשי לא יכול המומחה הגדול לטפל בכל החולים, ולפיכך רשאי וגם חייב הרופא הקטן יותר בחכמה לטפל בחולים, ובלבד שיהא בקי באותה רפואה [112]. דין זה נכון גם אם הרופא היותר מומחה דורש תשלום גבוה מאד עבור שירותו, שאז מותר לפנות לרופא בקי פחות [113]. וכמו כן במחלות מוכרות וידועות, ובמחלות שגרתיות, יכול לטפל גם רופא זוטר [114]. ומכל מקום על הרופא הזוטר המטפל בחולה להתייעץ עם הרופא הבכיר והמומחה יותר [115]. ואמנם יש מי שכתבו, שבזמננו אין מקום להסתייגות של הבקי ביותר, שכן גם רופא זוטר מתמצא במחלות שגרתיות, וההנחה היא שבמצבים מסובכים יותר הוא מפנה ליועץ-מומחה או לבית החולים [116].

 

בית הדין רשאי וצריך לבטל את רשיונו של רופא שנמצא אשם בהתנהגות רשלנית ופושעת [117].

 

על החולה מוטלת חובה לחפש ולפנות לרופא היותר מומחה [118], אם אינו יקר ביותר [119].

אם יש לפניו רופא ירא שמים ושומר מצוות שאינו מומחה כל-כך, ורופא מומחה יותר שאינו שומר מצוות ואף כופר, יש להעדיף את המומחה, אף שהוא כופר ואף שהוא נכרי, ובלבד שידוע שאיננו מסית ומדיח [120].

 

שכר הרופא

 

תשלום לרופא עבור שירותו נחשב כדבר מקובל בספרות ההלכה: אדם חש בעיניו, נותן ממון לרופא [121]; רופא אומן תיקרא, ושכר הרבה תקבל [122]; רצוי שהרופא יקח שכר, כי רופא המרפא בחינם – שווה חינם [123], מפני שאינו מתבייש מהחולה, וממשיך אותו בדברים ורפואות שאינן מועילות [124]; ממקורות רבים משמע, שהיה מקובל לתת לרופא שכר גבוה [125]. ומהרופאים הקדמונים יש מי שכתב: "ככל שתרבה לדרוש בעד שירותיך בקביעת המחיר בעד טיפוליך, כן תגדיל את ערכך בעיני הבריות. אלה שאתה מרפא בחינם, יראו את אומנותך כחסרת ערך" [126].

 

מצינו בכמה עניינים חיוב לשלם לרופא שכר רפואתו: חיוב תשלום לרופא כאחד מחמשת תשלומי הנזק שחייב החובל בחברו [127]; אחריות הבעל לשאת בהוצאות הריפוי של אשתו [128]; אחריות הבעל לשאת בהוצאות הריפוי של אשתו אם נשתטית [129]; אחריות היורשים לשלם הוצאות הריפוי של הנפטר [130]; אחריות היורשים לשלם הוצאות הריפוי של האלמנה [131]; חלוקת הוצאות הריפוי בין שותפים כשאחד מהם חלה [132].

 

יש הסבורים [133], שהתורה התירה במפורש לרופא לקחת שכר עבור שירותו, אף על פי שבדרך כלל צריך לקיים מצוות בחינם, וריפוי הוא מצווה מן התורה, ודבר זה מעוגן בחיוב תשלום לרופא כאחד מחמשת חיובי התשלום של החובל בחברו [134]; ויש הסבורים [135], שבאופן עקרוני אסור לרופא לקחת שכר החכמה והלימוד, שכן הוא עושה מצווה, ומצוות חייבים לקיים בחינם [136], אבל שכר הטורח והבטלה מותר לקחת [137].

 

בהגדרת 'שכר החכמה והלימוד' יש מי שכתבו, שהכוונה היא מה שהרופא מלמד את החולה מה יעשה לרפואתו [138]; ויש מי שכתב, שהכוונה היא להשכלתו הרפואית של הרופא, היינו מה שלמד הרופא שבעזרתו הוא מרפא את החולה [139].

בהגדרת 'שכר הטורח ושכר הבטלה' יש מי שכתב, שמונחים אלו אחד הם, והכוונה ששכר בטלה מותר ביחס לטורח [140]; ויש מי שכתב, ששכר בטלה לחוד ושכר טורח לחוד, ורשאי לקחת שכר על הטורח הקשור בטיפולו בחולה, או על ביטול זמנו בגין הטיפול בחולה [141].

         הפוסקים נתנו דוגמאות שונות לשכר לימוד וחכמה לעומת שכר טורח ובטלה – יש מי שכתב, שרופא האומר לחולה לקחת סם פלוני הוא שכר לימוד וחכמה, אבל כשהולך אצל החולה, ובפרט כשהולך לשם כך מעיר לעיר [142], או כשכותב לו לבית המרקחת שיתנו תרופה מסויימת, הרי זה נקרא שכר טורח [143]; ויש מי שחולק וסובר, שכתיבת מרשם לבית המרקחת דומה לאמירה לחולה שיקח סם פלוני, ואין היא בגדר טורח [144]. יש מי שכתב, שאם הרופא היה ממילא בטל ממלאכה, אין לו שכר בטלה, אבל מכל מקום יש לו שכר טורח [145]. חישוב שכר הבטלה הוא מחלוקת הפוסקים [146].

 

יש מי שכתבו, שאף אם התנה בשכרו הרבה, אין לרופא אלא שכר הטורח והבטלה, ואין החולה חייב לתת לו מה שהתנה שכר מופקע, כי מפני דוחק השעה הבטיח, ואומרים אנו ששיטה בו [147]; יש מי שכתבו, שדווקא בתרופות וסממנים שנמצא ביד אחד והעלה בדמיהם, אין לו אלא שכרו, ולא מחוייב ליתן הפקעת השכר, כי מפני דוחק השעה הבטיח, ואומרים אנו ששיטה בו, אבל בעניין רופא, אף שלכתחילה אסור לרופא לקחת שכר הלימוד והחכמה, מכל מקום אם התנה הרבה בשכרו חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו, ואין לו דמים [148]. לשיטה זו יש מי שכתב, שהיינו דווקא אם יש עוד רופאים כמוהו, אבל אם אין עוד רופא מובהק כמוהו, אין לו אלא שכרו [149]; ויש מי שמשמע ממנו שאין הגבלה כזו, ובכל מקרה רשאי הרופא להתנות כמה שירצה, והחולה חייב לשלם לו [150].

דין זה נכון לא רק במקרה שכבר נתנו לרופא את השכר המופקע, אלא אפילו אם רק התחייבו לכך, צריכים לשלם לו מה שהתחייבו [151]. ומכל מקום לכל הדעות אם הגיע השכר המופקע לידי הרופא, אין מוציאים ממון מידו, אף על פי שיש מצווה עליו לרפאותו [152], ואף על פי שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה [153]. ומכל מקום, רופא הדורש שכר גבוה יותר מצורך פרנסתו, מפסיד הוא משכר המצווה להחיות נפש מישראל [154]. יש מי שכתבו, שהטעם שחייבים לתת לרופא כל מה שידרוש שאם לא כן נעלת דלת בפני החולים [155], והיינו שלא יהיו אנשים שירצו להיות רופאים, או שהרופאים לא ירצו לטפל בחולים, אם לא יובטח להם שכרם המלא.

יש מי שכתבו, שהרופא יכול לתבוע את שכרו בבית דין, אפילו אם לא התנה מראש עם החולה על שכרו [156]; ויש מי שכתבו, שבמקרה כזה לא יכול לתבוע שכרו בבית דין, אלא אם כן הסכים החולה מראש על השכר [157].

         יש מי שכתב, שאם התנה עם הרופא אפילו שכר גבוה מאד, חייב לשלם לו, אפילו אם הרופא לא טרח כלל, אלא רק באמירתו ציווה לעשות כך וכך, חייב החולה לשלם שכר האמירה [158].

         יש מי שכתב, שהאיסור על הרופא לקחת שכר חכמה ולימוד הוא דווקא אם לא התנה עם החולה קודם לכן, אבל מותר לרופא להתנות מראש ואין בזה איסור [159]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה עובר הרופא על איסור, אלא שאם התנה עם החולה, הרי הוא חייב לשלם לו [160].

 

כיום מקובל שרופאים יהודים לוקחים שכר גבוה בהרבה מסתם שכר בטלה, ודבר זה מותר הוא [161], והרבה טעמים נאמרו בדבר: בזמנינו, שרופאים מקבלים משכורת קבועה וזה כל עיסוקם, הדבר מותר מדין טורח ובטלה, כי יכולים היו להרוויח ולקבל שכר גבוה בבית חולים של גויים, או להתעסק במחקר, וכן בגלל העובדה שהם משועבדים להימצא בבית חולים או במרפאה [162]; מכיוון שידוע שיהודים יותר מרוצים מטיפולם של רופאים יהודיים, ואין מי שירצה ללמוד רפואה בלי שידע שיהא מותר לו לקבל שכר הרבה, הרי זה כאילו התנו החולים מעיקרא שכך ישלמו לו [163]; בימינו שעולה ממון רב וזמן רב ללמוד רפואה, מותר לרופא לקחת שכר שיחזיר לו גם הוצאות הלימוד, כי מעיקר הדין לא היה חייב ללמוד מקצוע זה [164]; עצם הדין שאסור לרופא לקחת שכר לימוד ומותר רק שכר בטלה הוא דווקא במי שיש לו פרנסה אחרת ומתבטל ממנה כדי לעסוק ברפואה, אבל בזמננו כל פרנסתם של הרופאים הוא מעיסוקם ברפואה, הרי זה בבחינת 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שמותר גם לרב וגם לרופא לקבל שכר קבוע מהקופה הציבורית על מנת שיוכלו לעסוק במלאכתם [165], והחולים מעדיפים שכך יהא המצב, כדי שהרופא יהא פנוי לטפל בהם, ולכן לא שייך גדרי שכר בטלה בימינו [166]; בגלל העובדה שיכולים לתבוע את הרופא על רשלנותו, ואז ישלם מה שיקלקל, מותר לו לקחת שכר [167].

         יש מי שכתב, שטוב עושים אותם רופאים שעובדים במשך היום בשירות ציבורי ומקבלים שכר בטלה בלבד, ובזה מקיימים המצווה של הצלת נפשות, ויש להם הזכות לרפא חולים, ומלבד זאת מקבלים חולים באופן פרטי במשך כמה שעות ביום, שמזה יכולים להרוויח לפרנסתם כראוי להם [167].

 

יש מי שכתב, שאם מלינים את שכר הפעולה של רופא עוברים באיסור 'בל תלין' [168]; ואם הרופא נוהג לשלוח חשבון לאחר גמר הטיפול, אין איסור 'בל תלין' חל לפני קבלת החשבון [169]. ואפילו אם עשה הרופא פעולה רפואית אסורה, כגון שביצע הפלה שלא על פי דין תורה, אם עשה כן לפי בקשת החולה, הרי היא חייבת לשלם לו שכרו [170].

 

המזמין תור אצל הרופא ולא הופיע, אם בגללו לא קיבל הרופא חולה אחר, הרי הוא חייב לשלם לרופא את שכרו; ואם יכול היה הרופא להזמין חולה אחר, ולא עשה כן, פטור המזמין מלשלם; אם הגיע החולה למרפאתו של הרופא, אך הרופא איחר בדרך בלתי סבירה, מותר לחולה לעזוב את המרפאה מבלי לשלם; אבל אם התמהמה הרופא בגלל מצב של פיקוח נפש, אין לחולה לעזוב בלי תשלום, אלא אם כן הוא מתייסר מאד, ולא מסוגל להמתין לרופא [171].

 

הרופא רשאי לקחת שכר על קביעת המוות וכתיבת תעודת פטירה, ואין בזה איסור הנאה מהמת, כי הוא בהבלעה, או משום שזה חלק מצרכי הקבורה והוא אומנותו של הרופא [172].

 

אסור לרופא לרמות חברות ביטוח או משרדים ממשלתיים על ידי מילוי טפסים כוזבים, או על ידי עריכת ביקורים מיותרים אצל החולה שלא לצורכו של החולה אלא רק כדי לגבות תשלומים נוספים, בין אם הכוונה לגרום להטבות כספיות לרופא עצמו או לחולה שבטיפולו. דבר זה אסור  גם בחברות של גויים, ואף אסור לומר לרופא גוי שיבצע את המרמה [173].

 

התלמוד משבח את הרופא המטפל בעניים בלא תשלום [174], וגדולי הרופאים היהודיים בימי הביניים העלו על נס את הדרישה המוסרית שהרופא יטפל בעניים בחינם. כך בשבועת אסף הרופא: "ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל ואביון לרפא"; וכן כתב יצחק ישראלי: "ראה חובה מיוחדת לעצמך ללכת ולטפל בחולים עניים ונצרכים, כי אין לך מצווה גדולה מזו" [175]; וכן כתב יעקב צהלון: "ולא יקבל שכר מעניים" [176].

         רופא המסרב לטפל בחולה שאינו מסוגל לשלם – יש מי שכתב, שהוא עושה איסור חמור, ויש כוח ביד בית הדין לכופו לטפל חינם [177]; יש מי שכתב, שדין הכפיה הוא רק אם אין רופא אחר שיכול לטפל בחולה העני, אבל אם יש עוד רופאים, וכפי שהדבר הוא במציאות של ימינו, אין להטיל חובת ריפוי בחינם על רופא אחד יותר מאשר על אחרים, ובמקרה כזה יש חובה על הממונים להסדיר התנדבויות בתורנות, או לשלם לרופא מקופת הציבור עבור הטיפול בעניים שאינם יכולים לשלם בעצמם [178]; ויש מי שכתב, שלעולם אין כופים רופא לטפל בחינם, מחשש שאז יעשה את הרפואה בדרך בלתי מועילה, ובעיקר שבסכנת נפשות יש לחוש עד שיכפו את הרופא תצא נפשו של החולה [179]. ואמנם מחברים אחדים תיארו תקנות ציבור שונות לטיפול בחולים עניים [180].

 

יש מי שכתב, שמותר לרופא לקחת שכר עבור הוראת הרפואה לתלמידים [181]; ויש מי שכתב, שגם הוראת רפואה לתלמידים היא בגדר האיסור של לקיחת שכר חכמה ולימוד [182].

 

יש מי שכתב, שהרופא רשאי למחול על שכרו, ויש בזה מידת חסידות [183]; יש מי שכתב, שאין בזה מידת חסידות מצד הרופא שיטפל בחינם בחולים, כי רופא המטפל בחינם – שווה חינם [184], שכשאין הרופא מקבל שכר אין לבו ומחשבתו מדקדק בעיקר צורך החולה כיוון שאינו מצפה לקבל שכר [185]; ויש מי שכתב, שהחולה צריך לשלם ולהמריץ את הרופא לקבל שכרו, אבל הרופא רשאי למחול על שכרו [186]. ומכל מקום, מותר לרופא ליטול שכר מועט, ואין הוא בכלל רופא המרפא בחינם – שווה חינם [187].

 

חברות תרופות וחברות לייצור מכשירים רפואיים, אשר מעוניינות לשווק את תוצרתם בדרכים מסחריות, עושים זאת לעיתים על ידי תגמול לרופאים בדרכים שונות, כדי 'לעודד' את הרופאים להעדיף את תוצרתה של חברה אחת על פני תוצרים דומים של חברות אחרות.

         יש מי שכתב [188], שאסור לרופא לקבל כל תגמול מחברת תרופות או חברה למיכשור רפואי, ואפילו מדובר במתנה חסרת ערך משמעותי כמו עט או נייר-פירמה וכיוצ"ב. לדעתו יש במעשה כזה משום איסור שוחד [189], אשר חל לא רק על דיינים אלא גם רופאים [190]. בתנאים מסויימים ובצורות מסויימות של תיגמולים יכולים להיות קשורים איסורים נוספים, כגון איסור גנבת דעת; איסור הסגת גבול, ויורד לאומנות חברו; גרם נזקין.

 

שביתת רופאים ואחיות

 

שביתות מאורגנות של רופאים היא תופעה ידועה במדינות רבות. בישראל התקיימו שלוש שביתות רופאים גדולות. בשנת 1973, שביתה שנמשכה חודש ימים; בשנת 1976, שביתה שנמשכה שלושה חדשים; בשנת 1983, השביתה 'הגדולה', שנמשכה ארבעה חדשים. במהלך השביתה הגדולה והמאורגנת בקיץ שנת תשמ"ג התפטרו הרופאים מעבודתם הציבורית, והקימו מוקדי רפואה לטיפול פרטי בחולים. בהמשך השביתה נטשו הרופאים באופן מאורגן את מקומות עבודתם, השאירו רק צוות מצומצם מאד, ונסעו למרחקים. כמו כן היתה קבוצה גדולה של רופאים שהכריזה שביתת רעב. שביתה זו עוררה דיונים רבים, ובין השאר התייחסו אליה גם פוסקי ורבני דורנו [191]. מגזרים אחרים במערכת הבריאות הרבו בשביתות, והם כוללים אחיות, עובדי מינהל ומשק, רוקחים ועובדי מעבדות [192].

 

יש מי שכתבו, שמותר לרופאים לשבות בדרך שלא תביא לסיכון חייהם של חולים, אף אם הדבר כרוך בהתפטרותם, בניתוק קשרי עובד-מעביד עם משרד הבריאות או קופות החולים, ובפריצת הסכמי  שכר, שכן במקרים כגון אלו הדיון הוא כמו שביתת כל פועל, ואין הוא מיוחד לרופאים דווקא; אבל אסור לרופאים לשבות רעב, או לעזוב את מקומות עבודתם, לנטוש את בתי החולים, ולנסוע למרחקים, שאז יש חשש פיקוח נפש [193]; ויש מי שכתבו, שבכל מקרה ובכל צורה אסור לרופאים לשבות, שכן חובתם מן התורה לרפא חולים ולהציל נפשות קודמת לכל דרישות שכר, אף אם הדרישות לשכר הן מוצדקות מצד עצמן, ואם מונעים עצמם מלרפא עוברים על איסור 'לא תעמוד על דם רעך' [194], אלא שמותר להם לדרוש שכר גבוה עבור שירותיהם, ובכך ללחוץ על המעבידים לשפר את משכורותיהם, ואף לגבות תשלום מיוחד מכל חולה שיש ביכולתו לשלם [195].

 

         בעת אחת משביתת הרופאים הגדולות בישראל בשנת תשמ"ג (1983), בשלב בו נטשו הרופאים במאורגן את בתי החולים, כתבו הגרי"י ווייס והגרש"ז אויערבאך להנהלת בית החולים שערי צדק (י' סיוון תשמ"ג) כדלקמן: "היות ושמענו כי יש רופאים שנטשו את עבודתם בבית החולים ועזבו את חוליהם ומצב נוכחות הרופאים בביה"ח היא אפילו למטה מהרגיל ביום שבת קודש ואשר הוא לכל הפחות הנצרך להצלת נפשות ופקוח נפש המותר אפילו בשבת קודש ועל פי הלכה המפורשת בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו סע' א) 'הרופא המונע עצמו לרפאות הרי זה שופך דמים', לכן החיוב מוטל עליכם להשתדל שתהיה נוכחות רופאים בביה"ח לא פחות מאשר ביום שבת קודש ועל כל הרופאים החיוב לקיים את האמור לעיל. אבקשכם להעביר הוראתנו זו לכל רופאי ביה"ח" [196]. בהמשך השביתה הנ"ל, בשלב בו פתחו רופאים רבים בשביתת רעב, כתבו הגאונים הנ"ל להנהלת בית החולים שערי צדק (ח' תמוז תשמ"ג) כדלקמן: "היות ושמענו כי יש רופאים אשר בדעתם לערוך שביתת רעב, הננו באנו לומר כי על פי התורה אין לאדם רשות לעשות שום פעולה אשר יכולה להביאו לידי נזק אישי כמו הרעבה חלקית כאשר מדובר על זמן ממושך בשביל תוספת שכר, כפי הנאמר: 'אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו' (רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א). ובוודאי הרופא העושה כן ומחליש עצמו ולא יוכל לפעול ולרפאות כראוי, בנוסף על כל הנ"ל יש בזה גם כן משום הדין של 'הרופא המונע עצמו מלרפאות הרי זה שופך דמים' (שו"ע יו"ד סי' שלו). החיוב שלא להימנע עצמו מלרפאות הוא גם כשהרופא נדרש לכך מחמת שחבריו עשו שלא כהלכה. אבקשכם להעביר הוראתנו זו לכל רופאי בית החולים" [197]. בשלב הסופי של השביתה הגדולה פרסמו הרבנים הראשיים לישראל דאז, הגר"א שפירא והגר"מ אליהו, פסק הלכה (טז תמוז תשמ"ג) כדלקמן: "למשלחות הרופאים שפנו לרבנים הראשיים לישראל לדעת פסק הלכה בעניין שביתת הרופאים, ופסקנו להם שאם התביעה שלהם היא למסור סכסוך זה לבוררות, יש בזה מן הצדק בהפסקת הטיפול בחולים מסויימים. הואיל ועכשיו המעבידים מסכימים למסור את הסכסוך הכספי לבוררות מוסכמת, יש איסור חמור לרופאים להפסיק את הטיפול הרפואי לחולים הנזקקים לעזרתם וההיתר הקודם אינו קיים. על כן חייבים כל הרופאים להפסיק שביתתם, כולל שביתת הרעב, ולחזור לעבודה מיד, ולא יעברו על הלאו "לא תעמוד על דם רעך".

         בעת שביתת האחיות הגדולה בישראל בשנת תשמ"ו (1988) כתבו הגרי"י ווייס והגרש"ז אויערבאך להנהלת בית החולים שערי צדק כדלקמן: "לכבוד כל הצוות הסיעודי. הננו בזה להזהיר אתכם באזהרה חמורה על פי דעת תורתנו הק' על דבר אשר התברר לנו בקשר עם החמרת השביתה של האחיות, כי המצב הקיים הוא ממש פיקוח נפש. וכפי שכבר פסקנו בנידון במכתנו להנהלת בית החולים, על כגון זה נאמר בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו סע' א): 'הרופא המונע עצמו מלרפאות הרי זה שופך דמים'. וזה הדין לגבי כל האחים והאחיות. לכן החיוב מוטל על האחים והאחיות לשוב לעבודה לכל הפחות במחלקות וכו' (וכאן באה רשימה של מחלקות אשפוז)" [198].

 

שבועות רופאים

 

שאלת שבועות הרופאים התעוררה מבחינה הלכתית ביחס לעדות רופא בבית הדין. מן הראוי לציין, כי במקורות חז"ל וספרות ההלכה אין כלל איזכור לשבועת רופאים, קרוב לוודאי בגין העובדה, שאין להישבע כלל אפילו על דבר אמת [199].

 

עדות רופא

 

באופן כללי, כל אדם היודע עדות על חברו הרי הוא מצווה מן התורה להעיד בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו, בין בעדות שיזכהו בו [200]. לפיכך, רופא הנקרא להעיד בבית משפט לצד התובע או הנתבע, ויש לו מה לתרום לעשיית הצדק, זכותו וחובתו להופיע כעד מומחה [201].

 

מי שנשבע שלא יעיד נגד חברו, או שלא יגלה לחברו דבר שיצילנו מן ההפסד, אין השבועה חלה, כי הרי זה כמי שנשבע לבטל המצווה [202]. לפיכך, גם אם נשבע הרופא לחולה שלו שלא יעיד נגדו, אין שבועתו חלה [203]; ויש מי שכתב, שאם נשבע לפני קבלת המידע, אסור לו לגלות, אבל אם ידע ואחר כך נשבע, חייב לגלות [204].

 

בדין שבועת הרופא, שנשבעים הסטודנטים לרפואה כשמסיימים את חוק לימודיהם, ושבועה זו כוללת גם את עניין שמירת הסוד הרפואי – יש לכאורה חלות לשבועה זו גם בעניין עדות, שכן היא שבועה בכולל. לפיכך, אם צריך הרופא להעיד בבית דין על אודות החולה שלו, ובכך להפר את הסודיות הרפואית, מצווה להתיר לו תחילה את שבועתו על ידי חרטה, לפני שמצווים עליו לגלות את סודות החולה, בהיות הדבר מצווה [205]. אכן, נכון לחנך את הסטודנטים לרפואה שלא יישבעו בגמר לימודיהם, אלא רק יצהירו שמקבלים עליהם את מוסר הרפואה, ואז לא יהא כל צורך להגיע לשאלות של חלות השבועה.

 

יש מי שכתב, שמעיקר הדין מותר לצדדים בדיון משפטי הנוגע לרשלנות רפואית להגיש חוות דעת רפואית מטעמם, אף שהרופא המומחה נוטל שכרו מהם, והנוטל שכר להעיד – פסול [206], אולם זה רק בעדים שכבר ראו את המעשה ומחוייבים להעיד, אבל מי שאינו מחוייב להעיד, ונוטל שכר כדי ללכת ולראות העניין כדי שיהא עד – מותר;  אבל עדיף ונכון יותר שבית הדין ימנה מומחה רפואי מטעמו בכל מקרה של דיון משפטי הנוגע לרשלנות, ושכרו ישולם על ידי הצדדים בשווה [207].

 

 

מקורות והערות

 

[1] ירמיה ח כב; דבהי"ב טז יב;
[2] ב"ק פה א; בראשית רבה כג ה;
[3] רש"י ב"ב כא א ד"ה רופא; רש"י סנהדרין יז ב ד"ה רופא. וראה סמ"ע חו"מ סי' קנו סק"ג;
[4] פחד יצחק ע' רופא;
[5] סנהדרין צא א;
[6] ראה שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' פב; פחד יצחק, ע' רופא;
[7] ע"ז כז א. המושג "מומחה" פירושו מנוסה – ראה רא"ש סנהדרין פ"א סי' ב, בשם רבינו שרירא גאון;
[8] רש"י תהלים ס ד. וראה בספר השרשים לר' יונה אבן ג'אנח, 484: מרפא = רפיון;
[9] ראה תוספתא אהלות ד ב, על תודוס הרופא; דברים רבה ו יג, תלמיד של רופא שאמר לרבו, מורי כבר לימדתני כל סדרן של רפואות;
[10] ירושלמי ברכות ה ב; ירושלמי ר"ה א ג; ירושלמי תענית א א;
[11] ראה משנה כלים יב ג; רמב"ם כלים ט ו; שם י ח;
[12]  כלים יב ד. וראה בתפא"י שם;
[13] כלים יז יב;
[14] אהלות ב ג;
[15] ראה בברכ"י יו"ד סי' שלו אות א – 'שכינה' בגימטריא 'רופא חנם';
[16] בראשית כ יז; שמות טו כו; במדבר יג יג; דברים לב לט; מל"ב כ ה; ירמיה יז יד; תהלים ו ג; שם ל ג; שם קג ג, ועוד;
[17]  ראה ע"ז נה א; גשר החיים ח"א פ"א סי' ב סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' א;
[18] ראה למשל ירמיה ח כב; דבהי"ב טז יב;
[19] ויקרא פרק יג;
[20] אליהו ובן הצרפתית (מל"א יז), אלישע ובן השונמית (מל"ב ד);
[21] משנה שקלים ה א;
[22] ירושלמי שקלים שם; פיהמ"ש לרמב"ם שקלים שם;
[23] רמב"ם כלי המקדש ז יד. וראה עוד בשערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' נח;
[24] על תולדות הרפואה ורשימת הרופאים בארץ ישראל מראשית הרפואה בשנת 1824 ועד קום המדינה  ראה בספר נ. לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ-ישראל 1799 – 1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998. וראה גם א. מיכלין, הרפואה קכו:338, 1994; נ. לוי וא. מיכלין, הרפואה, קכו:341, 1994; ש. שורץ, הרפואה קלה:401, 1998. וראה עוד בספרו של ד. מרגלית, דרך ישראל ברפואה, תש"ל, עמ' 266 ואילך;
[25] בן סירא לח א-ג;
[26] ראה ירושלמי תענית ג ו; שמות רבה כא ז; תנחומא מקץ י; ילקוט איוב, תתקכ;
[27] סנהדרין יז ב; רמב"ם דעות ד כג.  אמנם רש"י שם ד"ה רופא כתב שהכוונה למול תינוקות, אך לפי הרמב"ם שם רופא הוא כפשוטו וכמשמעו;
[28] פסחים קיג א. וראה רש"י שם ד"ה שראשה, ותוס' ב"ב קי א ד"ה ולא, בפירושים אחר למאמר זה;
[29] תנחומא בראשית יא; בראשית רבה כג ה. וראה בספר חכמי ישראל כרופאים, עמ' 94, שיר 'מוסר השכל' שחיבר רב האי גאון: … חקור חולים ובקר את מזורים, ודבר על לבבם נואשים ומרים, … דעה חכמה ואם דעתה פליאה, דעה חשבון ובין ספרי רפואה, … ושיקוי מחלתך גם מזורך, אזי תמצא לך, גם לחברך;
[30] משנה קידושין פב א; ירושלמי קידושין ד יא; אבות דרבי נתן לו ה; מס' סופרים טו י. וראה בספר הרפואה והיהדות, עמ' 250, על מקבילות למאמר זה בין אומות העולם. ובאופן דומה ראה בפירוש אברבנאל עה"ת בראשית מא א: הרופא הסכל חברו של מלאך המוות;
[31] רש"י קידושין שם ד"ה טוב;
[32] ראה להלן;
[33] רמב"ן, תורת האדם, סוף שער הסכנה; כסא רחמים להחיד"א על אבות דר"נ לו ה;
[34] קלונימוס בן קלונימוס, בספרו אבן בוחן (ראה סיכום דבריו במאמרו של ש. קוטק, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 23);
[35] שבט יהודה (שלמה אבן ווירגא), מאמר מא;
[36] אוצר החיים ליעקב צהלון, בהקדמה;
[37] מהרש"א קידושין שם; בנין יהושע על אבות דרבי נתן שם; פתח עינים להחיד"א, סוף קידושין; שו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שלו; עץ יוסף על עין יעקב, קידושין שם; תפא"י סוף קידושין אות ע"ז; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יח. וכן משמע מביאור הגר"א יו"ד סי' שלו סק"ד;
[38] שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' פב;
[39] מאירי, קידושין שם;
[40] כרתי ופלתי, יו"ד סי' קסח סק"ה;
[41] פחד יצחק, ע' טוב;
[42] תורת הטור לאאמו"ר, משפטים, אות קעד;
[43] שערי משה לאאמו"ר, ח"ב סי' לט אות ב;
[44] פרויס, עמ' 23 ואילך;
[45] הרב ב. ישר, ברורים, עמ' 46-45. וראה ע"ז כז ב, בעניין יעקב איש כפר סכניא;
[46] בשם ר' שמעון משקופ, הובא על ידי א. שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 28;
[47] מובא בשם רבי מאיר מפרמישלן, בספר מרגניתא דרבי מאיר;
[48] א. שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 28, מפי השמועה. וראה עוד בעניין מאמר חז"ל זה במאמרו של הרב י.א. שפירא, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' שלה ואילך; ובמאמרו של ש. קוטק, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 21 ואילך;
[49] שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יח; הגרי"ש אלישיב, ספר הזכרון להגרי"ב ז'ולטי, תשמ"ז, עמ' תג ואילך, והנ"ל, שו"ת קובץ תשובות סי' קכד;
[50] שו"ת ישכיל עבדי שם; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאבהע"ז סי' פ סק"א;
[51] ירושלמי נדרים ד ב;
[52] שו"ת ישכיל עבדי שם, על פי אגרות הרמב"ם, שכתב אחרי שיצא טבעו ברוב הארצות שהוא עוסק בריפוי בכל שעות היממה, ביום ובלילה, עד שהוא כחולה שאין בו סכנה;
[53] שו"ת ישכיל עבדי, שם;
[54] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' לח סק"ו. וראה עוד בילקוט יוסף ח"א הל' תפילה סע' סב. וראה עוד בדיני העוסק במצווה פטור מהמצווה במה שנוגע לצוות רפואי במאמרו של הרב נ. נריה, חוב' אסיא, נא-נב, תשנ"ב, עמ' 9 ואילך;
[55] שו"ת הרמב"ם (בלאו) ח"ב סי' קנח; שם (פריימן), סי' כז;
[56] שו"ת לב חיים ח"ב סי' קמח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ז; שם ח"י סי' יג סק"ד-ה;
[57] על פי טושו"ע או"ח קד ה;
[58] ראה מ"ב סי' צג סק"ח; שם סי' קו סק"ג. וכן דעת רוב האחרונים – ראה נשמת אברהם חאו"ח סי' צג סק"א;
[59] נשמת אברהם שם, על פי טושו"ע או"ח קח ח;
[60] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' עב סק"א;
[61] על פי טושו"ע או"ח מג ט;
[62] חכמת שלמה חו"מ סי' תכו;
[63] הרב מ.ד. וולנר, התורה והמדינה (עריכה מחודשת, תשנ"א), ג, עמ' 373 ואילך; שו"ת קובץ תשובות סי' קכד;
[64] שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קיא סק"א; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' קפ סק"א. וראה באריכות שיטות הפוסקים בנידון בספר פתשגן הכתב להגר"ח קנייבסקי סי' יח, וסיים שם שהרוצה להקל בכל כתיבה על בשרו אם אינו כתב המתקיים, יש לו על מי לסמוך, וכבר כתבו האחרונים שמנהג העולם להקל בזה;
[65] שו"ת מהרי"ק שורש פח; רמ"א יו"ד קעח א. וראה בש"ך שם סק"ד, ובביאור הגר"א שם סק"ז;
[66] שו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' ל;
[67] פחד יצחק, ע' לרופא אומן. אמנם ראה בספר חכמי ישראל כרופאים, עמ' 202, שהחוזה מלובלין התיר לד"ר ברנרד ללבוש מלבושי גויים, אך לא התיר לו לגלח את הזקן;
[68] אלה המצוות לר' משה חגיז, מ' רסב;
[69] הרא"ש נדרים מא ב, בשם הירושלמי;
[70] נדרים מא ב; ירושלמי נדרים ד ד; רמב"ם נדרים ו ח-ט; טושו"ע יו"ד רכא ד. וראה עוד בשו"ת הריב"ש סי' תעו;
[71] ש"ך שם סקכ"א;
[72] חינא וחסדא כתובות ד' קכט ע"א;
[73] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' סד סק"א;
[74] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' שו סוסק"א, על פי ערוה"ש או"ח נג כח;
[75] נשמת אברהם ח"ה חחו"מ סי' תכ סק"ג, על פי חפץ חיים, הל' רכילות כלל ט, בבאר מים חיים סק"ח;
[76] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם שם;
[77] הגרש"ז אויערבאך והגרא"י וולדינברג, הובאו דבריהם בנשמת אברהם שם;
[78] ב"ק פה א; רמב"ם חובל ומזיק ב יח; טושו"ע חו"מ תכ כא;
[79] ב"ק שם;
[80] שיטמ"ק, ב"ק ריש פ' החובל;
[81] שיטמ"ק שם;
[82] שיטמ"ק שם;
[83] ב"ק שם; טושו"ע שם כב. וראה לח"מ שם, שהרמב"ם השמיט דין זה;
[85] רש"י ב"ק שם;
[86] שו"ת ציץ אליעזר חכ"א סי' נח; הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חחו"מ סי' תכ סק"א. על פי שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' ז; אור שמח, שכירות ז א; [86] שו"ת חבצלת השרון ח"ב חחו"מ סי' כד; שו"ת צבי תפארת סי' לב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ט; שם חי"ח סי' עז. וראה עוד בשו"ת הרא"ש כלל פה סי' ב; שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' רו;
[87] דיני ממונות ח"ג עמ' עא, הע' 4;
[88] משך חכמה, דברים טו יג;
[89] ב"ב כא א; רמב"ם שכנים ו יא; טושו"ע חו"מ קנו א;
[90] טושו"ע שם;
[91] ראה רש"י ב"ב שם; חי' חת"ס ב"ב כ ב;
[92] ערוה"ש שם ד;
[93] סמ"ע שם סק"ג. וראה עוד בשו"ת הריטב"א סי' כז;
[94] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ל. וראה שם, שהוא דווקא כשרוב החולים הבאים למרפאה הם יהודים, עיי"ש;
[95] ט"ז חו"מ שם;
[96] שו"ת משכנות ישראל (גרוסמן), סי' יד;
[97] הרב י. שיף, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 138 ואילך;
[98] הרב שיף, שם;
[99] שו"ת חת"ס חחו"מ סי' עט;
[100] ב"ב כא ב; רמב"ם ת"ת ב ז; טושו"ע יו"ד רמה כב;
[101] פלא יועץ, אות ר', ע' רופא;
[102]  כמבואר בתוספתא גיטין ג יג; ב"ק ו ו; שם ט ג, ונפסק להלכה בתורת האדם, ענין הסכנה, ובטושו"ע יו"ד שלו א: "ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין … ואם ריפא ברשות בית דין וטעה והזיק, פטור מדיני אדם";
[103] ערוה"ש יו"ד שלו ב. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' כב;
[104] דברי שאול יו"ד סי' שלו; מעשה אברהם (אברהם ניסים אשכנזי) חיו"ד סי' נה;
[105] בית הלל, יו"ד סי' שלו; ערוה"ש יו"ד שלו ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' כב; הרפואה והיהדות, עמ' 266; כתבי הגרי"י וויינברג ח"א סי' מה;
[106] שולחן גבוה (יוסף מולכו) יו"ד סי' שלו סק"ז;
[107] בית הלל, יו"ד שלו א; שו"ת עולת שמואל סי' קח; שיורי ברכה או"ח סי' שכח אות ט; ערוה"ש יו"ד שלו ב; שו"ת ציץ אליעזר שם;
[108] תורת האדם, עניין הסכנה;
[109] פלא יועץ, שם;
[110] צידה לדרך, מאמר חמישי, כלל ב, פ"ב;
[111]  תורת האדם, שם; טושו"ע יו"ד שלו א. וראה מעשה אברהם חיו"ד סי' נה, שהרופא עובר על איסור אם הולך לרפא חולה במקום שיש גדול ממנו. וראה עוד במסגרת השולחן ובשיורי ברכה, יו"ד שלו א;
[112] שו"ת ציץ אליעזר ח"ה, רמת רחל, סי' כב;
[113] שו"ת ציץ אליעזר, שם;
[114] שו"ת ציץ אליעזר, שם; שו"ת קובץ תשובות סי' קכד;
[115] שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חיו"ד סי' יח; כרם שלמה, יו"ד סי' שלו;
[116] כתבי הגרי"י וויינברג, ח"א סי' מה; שו"ת קובץ תשובות סי' קכד; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתסו; הרב י. יגל, הרפואה קיא:49, 1986; הנ"ל, ברקאי, ד, תשמ"ז, עמ' 60 ואילך;
[117] שו"ת מעשי אברהם ח"ד הל' בקור חולים, י, נה;
[118] ברכ"י יו"ד סי' שלו אות ד; מעשה אברהם חיו"ד סי' נה;
[119] שו"ת ציץ אליעזר ח"ה, רמת רחל, סי' כב;
[120] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' ח אות א;
[121] כתובות קה א;
[122] סנהדרין צא א; בראשית רבה סא ז;
[123] ב"ק פה א. וראה ברא"ש שם פ"ח סי' א;
[124] שיטמ"ק ב"ק ריש פ' החובל;
[125] ראה סמ"ג עשין עד; שו"ת התשב"ץ ח"א סי' תקפא; יש"ש ב"ק פ"י סי' לח; הגהות מיימוניות בתשובות לס' נזיקין סי' כב; שו"ת בנימין זאב סי' ד; רמ"א חו"מ רסד ז; קרבן נתנאל על הרא"ש יבמות דק"ו אות ת;
[126] יצחק ישראלי, מוסר הרופאים, סי' מ;
[127] שמות כא יט; ב"ק פה א; רמב"ם חובל ומזיק ב יח; טושו"ע חו"מ תכ כא;
[128] כתובות נא א; רמב"ם אישות יד יז; טושו"ע אבהע"ז עט א;
[129] טושו"ע אבהע"ז ע ד;
[130] רמ"א חו"מ קח א;
[131] כתובות נב ב; טושו"ע אבהע"ז עט ב;
[132] טושו"ע חו"מ קעז ב-ג;
[133] תוס' רבינו יהודה החסיד שירליאון, ברכות ס א; תוס' הרא"ש שם. וכן משמע שיטת תרגום אונקלוס ותרגום יונתן עה"פ ורפא ירפא (שמות כא יט): ואגר אסיא ישלם;
[134] שמות כא יט; ב"ק פה א; רמב"ם חובל ומזיק ב יח; טושו"ע חו"מ תכ כא. לשיטה זו, עצם הרשות לרופא לרפאות באה לחדש שמותר לרופא לקבל שכר עבור שרותו;
[135] תורת האדם, שער הסכנה; ספר חסידים סי' תתי (וראה במשנת אברהם שם סק"ב); טושו"ע יו"ד שלו ב; ש"ך שם סק"ד; בית הלל שם;
[136] כמבואר בבכורות כט א; קידושין נח ב; כתובות קה א-ב (ובטעם הדבר ראה מחנה אפרים שכירות סי' יז). וראה ריטב"א נדרים מא ב, שמחוייב הרופא לרפא בחינם כדין השבת אבדה. וראה גם בס' כפתור ופרח פרק קנד. העקרון שאסור לקחת שכר עבור מצווה נדון בעיקר ביחס להוראת תורה והוראת דין תורה על פי הפסוק בדברים ד ה, וכמבואר בבכורות כט א 'מה אני בחינם אף אתם בחינם';
[137] תורת האדם שם; טושו"ע שם. והוא על פי בכורות שם, בעניין שכר בטלה להוראת דין;
[138] פרישה יו"ד סי' שלו סקי"א; ש"ך יו"ד שם סק"ה; שבט יהודה יו"ד שם;
[139] הרב ח.ד. הלוי, תורה שבעל פה, יח, תשל"ו, עמ' כט ואילך;
[140] מחנה אפרים, הל' שכירות סי' יז;
[141] שו"ת חקרי לב מהדו"ת חאו"ח סי' ט. וראה מאמרו של הרב ח.ד. הלוי, ברקאי, ב, תשמ"ה, עמ' 22 ואילך;
[142] שו"ת חקרי לב שם;
[143] ערוה"ש יו"ד שלו ג; עשה לך רב ח"ג סי' לא;
[144] שו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' כד. וראה עוד בספר חסידים סי' רצה, דוגמאות לשכר טורח ובטלה;
[145] מחנה אפרים שכירות סי' יז;
[146] ראה רבנו גרשום ורש"י בכורות כט ב ד"ה כפועל, וכדעתם נפסק בטור וברמ"א חו"מ רסה א; לעומת תוס' בכורות שם ד"ה כפועל, וכדעתם נפסק במחבר חו"מ שם. וראה עוד שיטה בשו"ת הרא"ש כלל נו סי' ה; סמ"ע חו"מ סי' ט סק"ה;
[147] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקנו; ריטב"א יבמות קו א (וראה חידושי הריטב"א קידושין ח א, וראה בברכ"י יו"ד סי' שלו סק"ח, שעמד על הסתירה בדברי הריטב"א); מרדכי ב"ק סי' קעב, בשם המהר"ם מרוטנברג; שו"ת בעי חיי חיו"ד סי' רלז. וראה בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' נא;
[148] תורת האדם, סוף שער המיחוש, ובחידושי הרמב"ן יבמות קו א (הובאו דבריו גם בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קמה, שו"ת התשב"ץ ח"ד (חוט המשולש) סי' כ, בחידושי הריטב"א קידושין ח א סוד"ה לעולם דלא, ובמגיד משנה גזלה ואבדה יב ז); חידושי הרשב"א יבמות קו א; שו"ת בנימין זאב סי' ב; כפתור ופרח סוף פמ"ד; יש"ש ב"ק פ"י סי' לח; דרכי משה יו"ד שלו סק"א. ובטעם הדבר שברופא לא אומרים ששיטה זו, מאחר ושכר הרופא הוא מהדברים שמקובל לשלם עליהם תשלום גבוה, לפיכך לא חל כאן כלל זה – ראה תוס' יבמות קו א ד"ה אין לו;
[149] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקנו, בשיטת הרמב"ן בתורת האדם. וראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' כה;
[150] טושו"ע יו"ד שלו ג;
[151] ש"ך שם סק"ז. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' כה;
[152] רמ"א שם;
[153] ט"ז שם סק"ג. וראה בחכמת שלמה שם, שהביא שיטות חלוקות אם אומרים שחייב לשלם כמה שהתנה, או אומרים ששיטה בו ואין לו אלא שכרו, ומסיק שעל כל פנים לדינא אין להוציא מיד המוחזק;
[154] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתצז;
[155] מטה משה, עמוד גמילות חסדים ח"ד פ"ג; צדה לדרך מאמר ה כלל ב פ"ב;
[156] ב"ח וש"ך, יו"ד שלו ג;
[157] שו"ת התשב"ץ, חוט המשולש, ח"ד סי' כ; חכמת שלמה, יו"ד שם;
[158] שו"ת בנימין זאב סי' רפ;
[159] שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קמה;
[160] שו"ת שערי רחמים (רחמים יוסף פרנקו) ח"א חאו"ח סי' יד. וראה עוד במאמרו של ש. קוטק, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 34 ואילך;
[161] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' נב; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתצז. וראה גם במקורות שבהערות הבאות;
[162] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שלו סק"ט. וראה שם, שלדעתו העובדה שרופא יכול היה ללמוד מקצוע אחר ולהרוויח היטב איננו נחשב כשכר בטלה;
[163] שו"ת אגרות משה, שם;
[164] הערות הגר"ש ישראלי, ברקאי, ב, תשמ"ה, עמ' 33-32, והנ"ל, שו"ת חוות בנימין, ח"ג סי' קי; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתצז;
[165] ובכך דינו של רופא לעניין שכר הוא כדינם של רבנים ודיינים, כמבואר בתוס' בכורות כט א ד"ה מה אני; תוס' כתובות קה א ד"ה גוזרי; רא"ש בכורות כט ב; טושו"ע יו"ד רמו ה; תוס' יו"ט בכורות ד ו. וראה במדבר רבה יא ח. וכבר האריכו מאד הראשונים והאחרונים בדין פרנסת רבנים – ראה כס"מ ת"ת ג י; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' קסד; ערוה"ש יו"ד רמו יח, ואכמ"ל;
[166] שו"ת אגרות משה, שם; הרב ח.ד. הלוי, תורה שבעל פה, יח, תשל"ו, עמ' כט ואילך; תורת היולדת פנ"ח הע' ג; הרב י. יגל, הרפואה, קיא:49, 1986;
[167] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתצז;
[168] שו"ת תשורת ש"י מהדו"ת סי' פו; תורת היולדת, פנ"ח ס"ב;
[169] תורת היולדת שם הע' ה;
[170] תורת היולדת, שם;
[171] תורת היולדת, סוף פנ"ח;
[172] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמג; שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' שסז;
[173] גרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ד חחו"מ סי' שנט סק"א;
[174] ראה תענית כא ב, במעשה אבא אומנא;
[175] ספר מוסר הרופאים ליצחק ישראלי, סי' ל;
[176] יעקב צהלון, בהקדמה לספרו אוצר החיים;
[177] שו"ת תשובה מאהבה ח"ג חיו"ד סי' שלו;
[178] שו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' כד; שם חי"ד סי' כז אות ב;
[179] שו"ת שאלת יעקב סי' ה;
[180] ראה פלא יועץ אות רי"ש מערכת רופא; טוב ירושלים, עמ' קד; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' מ אות ז;
[181] שבט יהודה (עייאש) יו"ד סי' שלו; משנת חסידים על ס' חסידים סי' תתי;
[182] שו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' כד. וראה עוד מאמרו של ש. קוטק, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 34 ואילך;
[183] שו"ת שבות יעקב סי' פו;
[184] גליוני הש"ס למהר"י ענגיל ב"ק פה א;
[185] רא"ש ב"ק פ"ח סי' א;
[186] הרב י. זילברשטיין, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 24 ואילך;
[187] הרב זילברשטיין, שם;
[188] Rosner F and Weiberger D, Tradition 32(3):19, 1998;
[189] שמות כג ח; דברים כז כה; כתובות קה א-ב; רמב"ם סנהדרין כג א-ב; טושו"ע חו"מ ט א;
[190] ראה ערוה"ש חו"מ ט א; פלפולא חריפתא  בשם הרא"ש, הובא בפת"ש חו"מ לד סקי"ח. וראה מאמרם של פ. רוזנר וד. וינברגר, שהביאו כן בשם הגר"ד פיינשטיין;
[191] על שלבי השביתה הגדולה ועל התייחסות הפוסקים אליה ראה בספר אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 30 ואילך;
[192] על שביתות במיגזר הרפואי בישראל ראה – ש. פנחס, הרפואה קיב:100, 1987;
[193] עשה לך רב, ח"ו סי' סג; הרב ח.ד. הלוי, ברקאי, ב, תשמ"ה, עמ' 22 ואילך; שו"ת בנין אב ח"ג סי' סט; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' שלג סק"א;
[194] קול צופיך, עמ' תסט ואילך; שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' לט אות א; הרב מ. לופז, תורה שבעל פה, כה, תשמ"ד, עמ' פה ואילך; הגר"ש גורן, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 41 ואילך, והנ"ל, תורת הרפואה, עמ' 292 ואילך;
[195] הגר"ש גורן, שם;
[196] פסק זה הועבר אישית לכל רופאי המרכז הרפואי שערי-צדק בירושלים – ראה ספר אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 30 ואילך;
[197] אף פסק זה הועבר אישית לכל רופאי המרכז הרפואי שערי-צדק בירושלים – ראה ספר אסיא, שם;
[198] על שביתות פועלים בכלל ראה – הרב מ. לופז, תורה שבעל פה, כה, תשמ"ד, עמ' פה ואילך; שו"ת בנין אב ח"ג סי' סט. על שביתת מלמדים בישיבות ראה – שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' עד; שם חחו"מ ח"ב סי' נט;
[199] ראה רמב"ם סוף הל' שבועות: וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל. וראה טושו"ע יו"ד רג א-ד, בעניין נדרים. וראה קוהלת ה א-ו; שם ח ב-ג. וראה עוד בספר בן סירא כג ט;
[200] ב"ק נה ב; רמב"ם עדות א א; טושו"ע חו"מ כח א;
[201] ראה א. שטינברג, הרפואה קכח:657, 1995;
[202] שבועות כט א; רמב"ם שבועות ה טו; טושו"ע יו"ד רכח לג, ובנו"כ שם;
[203] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב. וראה עוד במאמרו של הרב רקובר, נועם, ב, תשי"ט, עמ' קפח ואילך;
[204] הגרי"ש אלישיב, מוריה, אלול תשנ"ח, גליון א-ב (רנג-ז);
[205] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב;
[206] ראה רמ"א חו"מ לד יח;
[207] הרב ש. דיכובסקי, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 327 ואילך.

 

* # *

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.