חניטה

מז. חניטה יחידי במקרא

 

* # *

חניטה היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני רקבון וסירחון, על ידי מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. מקור השם העברי לפעולה זו הוא לשון בושם וריח טוב [1], והוא מלשון 'התאנה חנטה פגיה' [2]. הקשר הזה נובע כנראה מריחות הבשמים המתלווים למעשה החניטה, המזכירים את ריח האילן בשעת הבשלת פגי התאנה [3].

בלעז נקרא החנוט בשם מומיה [4]. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה חימר או שעווה. שם זה ניתן לחנוטים המצריים על ידי היוונים. השם הלאטיני למלאכת החניטה נגזר ממילה שפירושה לתוך בשמים [5], ובדרך כלל הכוונה לשמן אפרסמון, שבלשון התלמוד הוא נקרא גם פלייטון [6]. ממנו נגזרו שמות לחניטה בשפות לועזיות שונות. ואמנם המושג 'בושם' משותף להרבה לשונות עתיקות, כגון ערבית ולטינית, והוא מתייחס לצמח בושם, שהוא האפרסמון, ובגלל ריחו הונח המושג על כל דבר שריחו טוב.

רקע היסטורי

תיאורי החניטה המצרית נשתמרו בעיקר בכתביהם של ההיסטוריונים היווניים הרודוטוס (425-484 לפנה"ס), ודיודורוס (בסביבות 40 לפנה"ס). פרטים נוספים על החניטה נתקבלו ממחקר על חנוטים רבים שנשתמרו בקברים מצריים, ונחשפו על ידי הארכיאולוגים. חלק מהחנוטים הללו נשתמרו בצורה מופלאה, כולל תוי פנים. לפירסום רב זכו החנוטים של הפרעונים תחות-ענח'-אמון ורעמסס השני. כמו כן נשתמרו ציורי קיר שונים המדגימים את תהליכי החניטה. החנוט העתיק ביותר הידוע לנו הוא של סקר-אם-סאף, בנו של פפי הראשון, שלפי השערת הארכיאולוגים חי לפני למעלה מ- 5,000 שנה, והוא נמצא כיום בגיזה שבמצרים.

על פי סיכום התיאורים השונים הללו עולה, כי היו שלוש שיטות אפשריות לחניטה. החונטים היו מציעים למשפחות הנפטר לבחור את אחת השיטות הללו לפי מחירם: דרך יקרה, פחות יקרה, וזולה.

החניטה בצורה היקרה נעשתה למלכים ולעשירי העם, והיא בוצעה כדלקמן: ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל [7]. המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר יחד עם הגופה. לתוך חלל הגולגולת הכניסו תערובת של בשמים שונים, ואת הנחיריים סתמו היטב בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין של תמרים, הושרו בבשמים שונים, והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף של עצים, ובעיקר עץ ארז, ובשמים אחרים כגון מור וקינמון, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך 70 יום, לאחר שנרחצה ביין של תמרים (כך לפי הרודוטוס), או שתהליך החניטה נמשך 40 יום [8]. לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב, ביצעו חתכים אורכיים בחלקים שונים של הגוף, ולתוכם הכניסו בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי. יש הסבורים, שהפשתן העדין שבו השתמשו המצרים לעטיפת החנוטים הוא אטון מצרים [9]. אחר כך היו מציגים את הגופה לאוויר, עד להתייבשותה ולהצטמקותה.

הדרך הפחות יקרה היתה כדלקמן: מילאו את הבטן בשמן מעץ ארז, על ידי החדרתו בעזרת מזרק, מבלי לעשות חתך בגופה, ומבלי להוציא את איברי הבטן. לאחר מספר ימים הוציאו את השמן, אשר גרם למיסמוס האיברים הפנימיים, וכך יצא תוכן הבטן החוצה. הגופה הושרתה בנתר, אשר גרם להמסת הבשר, ולא נשאר מן הגוף אלא עורו ועצמותיו.

הדרך הזולה היתה מיועדת לעניי העם בלבד. תוך הבטן נשטף בחומר ממיס, העמידו את הגופה בנתר למשך 70 יום, ואחר כך החזירו את הגוף לקרובי הנפטר.

המצרים שימרו גופות גם באמצעות דבש, ולפי עדות היסטורית חנטו את גופו של אלכסנדר מוקדון בדבש. גם גופו של אריסטובולוס השני נשמר בדבש זמן רב, עד שאנטוניוס שלח את גופו לקבורה [10].

החונטים היו כת של מומחים, ובתורה הם קרויים רופאים [11]. מקצוע זה עבר בירושה מאב לבן. החונטים היו מהאנשים המכובדים בחברה המצרית. אכן, האיש שביצע את החתך בגופה להוצאת תוכן הבטן נאלץ לברוח, והסובבים אותו רדפו אחריו, זרקו עליו אבנים, וקללו אותו. הסיבה היא, שהמצרים תיעבו כל מי שפגע בגוף המת.

לפי אמונת המצרים הבטיחה החניטה חיים-שלאחר-המוות נעימים. לפי אמונתם, יש לשמר את הגוף לאחר המוות בצורה הטובה ביותר, כדי להכינו לקראת תחית המתים, וחזרת הנשמה לגוף המקורי. יש מי שכתב, שהמצרים היו חונטים את מתיהם בגלל אמונתם, שכל זמן שהגוף קיים יש לנפש דבקות בגוף, וכל עניינם היה לדרוש אל המתים [12].

כיום נוהגים המטפלים במתים במדינות שונות להזריק פורמלין לכלי הדם, כדי לשמר את הגופה.

החניטה במקרא ובפרשנות ישראל

תיאור החניטה מוזכר במקרא רק אצל יעקב ואצל יוסף [13]. יש מי שכתבו, שעלה בדעתו של יעקב לחנוט את רחל כדי להביאה לקבורה בארץ, אך לא היו הרופאים שיכלו לעשות זאת [14].

יש מי שכתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו [15]; ויש מי שכתב, שכיוון שציווה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו [16]. נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו [17]. הראשונים נחלקו בשאלה מי חנט את יעקב – יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, שהשבטים חנטו אותו לפי הוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאים המצריים בגופו של יעקב [18].

ביחס ליוסף מצינו מחלוקת תנאים אם הרופאים חנטו אותו, או השבטים חנטו אותו [19].

נחלקו המפרשים והפוסקים, כיצד היתה החניטה אצל יעקב ויוסף. יש שכתבו, שהיו חותכים את כריסו של הנפטר, ומוציאים את בני מעיו שלא יסריח [20]. והכוונה שהיו מוציאים את כל האיברים הפנימיים כגון המוח, הלב, הכבד והמעיים, והיו מושחים את כל הגוף מבפנים ומבחוץ בשמן אפרסמון, וממלאים אותו במיני בשמים המייבשים את הגוף, והיו צריכים להחליף הבשמים יום-יום, עד שהגוף התקשה והתיבש, ואינו מתעפש ואינו מסריח [21], ואף שלשיטה זו חתכו את הבטן והוציאו האיברים, כתבו חלק מהפוסקים, שאין כאן לא משום צער למת, ולא משום בזיון [22], משום שהדבר נעשה לכבודו ולצורכו של המת [23]; יש שכתבו, שלא הוציאו את האיברים הפנימיים בשעת חניטה, אלא שמרחו את האפרסמון על הטבור, ודרכו הוא נכנס לתוך הגוף [24], או שהכניסו את הבשמים דרך הטבור לתוך חלל הבטן [25], אבל חיתוך הגוף והוצאת האיברים לשיטת חלק מהפוסקים הוא בזיון למת; יש מי שכתב, שכך עשו רק אצל יעקב, אבל אצל יוסף חנטו כרגיל [26], ויש מי שחלק על כך [27]; ויש מי שכתב, שהחניטה היתה על ידי סוגי בשמים אשר שרפו את הבשר, והשאירו את העצמות [28].

בתלמוד מסופר, שהורדוס המלך טמן בדבש למשך שבע שנים את גופתה של בת חשמונאי, אשר התאבדה בגללו [29].

פרטי דינים

נחלקו הפוסקים בשאלה אם חניטה מותרת או אסורה: יש הסבורים, שאין כל איסור במעשה החניטה, גם אם עושים אותה בדרך של חיתוך הבטן והוצאת האיברים, כי הדבר נעשה לכבודו של המת, ולכן אין כאן צער למת ולא בזיון [30]; יש הסבורים, שחניטה בדרך של חתך בבטן והוצאת האיברים אסורה היא משום בזיון וניוול המת, ומשום ביטול קבורה של חלקי גוף [31], אבל אם מחדירים הסממנים דרך נקבים בגוף אין חשש בזה; יש מי שכתב לאסור כל חניטה, אפילו בלא חיתוך והוצאת איברים, משום שעיכול בשר המת הוא חלק מהכפרה למת [32], ואם כן בחניטה כשמונעים את עיכול הבשר מעכבים את כפרת המת [33]. מבין האוסרים חניטה יש מי שהתירו הקפאת המת, כיוון שאין עושים שום דבר בגוף המת [34]; ויש מי שאסר הקפאת המת, כי יש בזה אי שוויון בין עשירים לעניים, שאסור בענייני קבורה [35], אלא אם כן צריכים להעביר את המת למקום רחוק. לשיטת האוסרים את החניטה, יש מי שכתב, שגם אם ציווה הנפטר לפני מותו שיחנטו אותו, אין שומעים לו [36].

בישראל לא נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה למקום רחוק, נוהגים לבצע פעולות שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחיריים, כדי לעכב את רקבונו וסרחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחית שהוציאו מגוף המת בצנצנת, ולשולחה עם  המת להקבר עמו, ומכל מקום אין להוציא איברים פנימיים מגופו של המת [37]. יש מי שכתב, שאמנם מעיקר הדין אין כל איסור בשימור כזה, אבל בגלל שפריצי עמינו פקרו מאד בכבוד הנפטרים אין להתיר אלא רק בצורך גדול [38].

בדין טומאת מת של החנוטים המצריים, יש מי שכתב שהם מטמאים עד היום בטומאת מגע ומשא, כי עצמותיהם אינם נפרכים, ובקושי נשברים, אבל אינם מטמאים באוהל, כדין מת עכו"ם [39]. ובעניין יעקב ויוסף, כתבו מרבני דורנו, שהם מטמאים ככל המתים [40].

כהן אסור להיטמא לחנוטים [41].

יש מי שהתיר להשתמש בגופות של חנוטים לצורך רפואה [42].

אסור למכור חנוט יהודי, כי מת אסור בהנאה [43].

 

מקורות והערות

 

[1] תרגום יונתן לחניטה שבפסוקנו הוא בסמא, מלשון בשמים;
[2] שהש"ר ב יג. כן כתבו א"ע, חזקוני, רשב"ם, ודעת זקנים מבעלי התוספות, בפסוקנו;
[3] וראה בפירושו של רש"ר הירש על פסוקנו;
[4] וכן הוא בדברי חלק מהפוסקים, ראה למשל משל"מ אבל ג א; שם יד כא;
[5] אנציקלופדיה עברית, ע' חניטה, כרך יז, עמ' 703;
[6] ראה שבת סב א, וברש"י שם. בעניין זיהוי האפרסמון והבלסם ראה מאמרו של ז. עמר, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 473;
[7] וראה בפסחים פד ב, נימנין בקרבן פסח על מוח שבראש, ופירש"י שם ד"ה ואין נימנין, מוח הראש יכול להוציא ולגוררו בקיסם דרך האף;
[8] כך לפי התורה בפסוקנו. וראה רש"י ורבנו בחיי כאן;
[9] משלי ז טז. ראה במפרשים שם;
[10] יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר א, 1:9; הנ"ל, קדמוניות היהודים, ספר יד, 4:7;
[11] כמבואר בפסוקנו. ואגב, בתרגום השבעים קראו לרופאים אלו אנאפיאסטיה, שפירושו חופרי קברים;
[12] יערות דבש, ח"א דרשה ז;
[13] כמבואר בפסוקנו. בעניין חניטת יעקב מבחינה השקפתית, ראה יערות דבש, ח"א דרשה ז, ופירושי המלבי"ם ורש"ר הירש על פסוקנו;
[14] ראה רמב"ן עה"ת בראשית מט ז; תורת משה להחת"ס פר' ויחי;
[15] רמב"ן בראשית מט ז;
[16] שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' מ;
[17] בראשית רבה ק ד. וראה בתורת משה לחת"ס על פר' ויחי;
[18] ראה זוהר, ויחי, ר"נ ב; רבנו בחיי בפסוקנו; לקט הקמח, פסחים סופ"ה; ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' שפג;
[19] בראשית רבה ק יב. א"ע בראשית נ כו, כתב שהרופאים חנטו את יוסף;
[20] שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט;
[21] אברבנאל בראשית נ ב. וראה מדרש אגדה, הובא בתו"ש ויחי פ"נ אות ו, ובהערות שם; תויו"ט פסחים ד ט;
[22] שו"ת הרשב"א שם; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפד;
[23] שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח;
[24] זוהר ח"א פר' ויחי עה"פ ויחנטו אותו, דר"נ ע"א. וראה בדעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית נ ב, שהמתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים, כדי להוציא טנף שבמעיו, וכדי שלא יסריח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב, ומשמע ששיטתם כדעת הזוהר. וכן כתב הרב שעוועל, בפירושו על רבנו בחיי בראשית נ ב, שלשיטת הרבנו בחיי משמע שלא היו מוציאים מבפנים כלום;
[25] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו, על פי לקט הקמח על משניות פסחים סופ"ה;
[26] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו. ואגב, מה שכתב שם, שאין טעם לשפוך שמן אפרסמון לתוך גוף מלא קיא וצואה, ועל כן אי אפשר בלי הוצאת בני המעים הפנימיים, לכאורה לא דק, כי מטרת החדרת הבשמים לבטן, לפי השיטה השניה שתוארה לעיל בחלק ההיסטורי, היתה למוסס את האיברים הפנימיים;
[27] שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח, שהעיר שבזוהר כתוב במפורש, שגם ביוסף עשו כן;
[28] תויו"ט פסחים ד ט. ולדעתו זוהי הכוונה של מה שכתוב אצל שאול ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם (שמו"א לא יב, וראה בפירוש הרד"ק שם), וכן מה שנאמר ששורפים על המלכים (ע"ז יא א), הוא בדרך זו. וכן בשו"ת צפנת פענח, ח"א סי' כ, שהחניטה אצל יעקב היתה ללא חיתוך בגופו, אלא כמו הך דנזיר נא ב, דאשקוה מי דקלים וסכיא נשא, ושלקו במי טבריא, היינו שהשתמשו בחומרים שהמיסו את הבשר. וראה לעיל בחלק ההיסטורי, שכל הדרכים הללו אכן היו נהוגים במצרים הקדומה;
[29] ב"ב ג ב;
[30] שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי. ומשמע לכאורה שגם החת"ס חיו"ד סי' שלו מודה לכך, ולכן לשיטתו עשו כן ליוסף, אלא שליעקב לא הוצרכו לכך, עיי"ש. וכן משמע כשיטה זו לפי המפרשים שהחניטה אצל יעקב ויוסף היתה בחיתוך הבטן והוצאת האיברים. וראה בשו"ת המצרף, ח"ב סי' רז, שנטה להתיר החניטה;
[31] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כא (הובאו דבריו גם בשו"ת עמק הלכה ח"א סי' מט); שו"ת מהר"ץ חיות סי' ו; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' מ. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו;
[32] כמבואר בסנהדרין מז ב. וראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמג-קמד, באיסור קבורה במוזוליאום בגלל מניעת עיכול בשר;
[33] שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח. וכתב שם, שרק יעקב ויוסף לא נצרכו לכפרה זו, ולכן יכלו לחנוט אותם. וראה בס' כל בו על אבלות ח"א פ"א סי' ג אות יט, שחלק עליו בזה;
[34] עמק הלכה שם; כל בו על אבלות שם;
[35] שו"ת חמדת צבי ח"ג סי' מד;
[36] כמבואר במו"ק כז א, ובשו"ע יו"ד שנג;
[37] גשר החיים, ח"א פ"ה אות ז;
[38] שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' רג. וראה בשו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קח, מה שכתב בנידון;
[39] משל"מ אבל ג א. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו, ובשו"ת מנחם משיב דף קיז – בעניין החנוטים המצריים ובעניין טומאת כהנים להם;
[40] תו"ת שמות יג אות עג; תו"ש שמות יג אות רע. והוכיחו כן מסוכה כה א, פסחים סז א, ונזיר מה א, בעניין טומאת עצמות יוסף שהיה חנוט. ואאמו"ר בתורת הטור, אות כט, דחה ראיות אלו, עיי"ש. ויש להעיר, שלכאורה מדוע ייגרע חנוט מסתם מת לעניין טומאה, ומדוע הוצרכו לראיות על כך; [4] גינת וורדים חיו"ד ח"א סי' ד. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו;
[42] שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקעט;
[43] משל"מ אבל יד כא. וראה שם שדן בשאלת מכירה של חנוט נכרי, ותלה הדבר במחלוקת הפוסקים אם מת עכו"ם אסור בהנאה.

 

* # *