נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

אלם

שטינברג, אברהם. "אלם" אנצקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ב'), תשס''ו, עמ' 205-223.

אלם

נג. אלם

 

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה' [שמות ד יא]

 

יחידי במקרא

 

* # *

 

השומע ואינו מדבר הוא הנקרא אילם [1].

 

אילמות היא הפרעה בשפה ודיבור, שסיבתה יכולה להיות הפרעה מלידה, או הפרעה נרכשת (היינו מי שהיה מדבר ונשתתק), יכולה להיות מלאה או חלקית, ויכולה להיות קשורה בהבעת השפה או בהבנתה.

 

יש להבחין בין המושג שפה לבין המושג דיבור. שפה היא הבעה והבנה של דעות, רעיונות או רגשות באמצעות סימנים מקובלים, קולות, תנועות, מילים ומשפטים, ולמעשה נכללות כאן פעולות כמו דיבור, קריאה, כתיבה, הבעות פנים, קריצות, שפת חרשים וכיוצ"ב. דיבור הוא ההבעה המכנית של השפה בעזרת מילים ומשפטים, באמצעות הפה.

לבעלי חיים שונים יש שפה מסויימת משלהם, אך הדיבור הוא מיוחד לאדם בלבד.

 

העולם מורכב מדומם, צומח, חי ומדבר, ורק האדם מיוחד מכל בעלי החיים ביכולתו לדבר [2]. היכולת השפתית המגוונת של בני האדם על כדור הארץ היא רבה ביותר. בשלהי המאה ה- 20 נמנו כ- 3950 לשונות ודיאלקטים שונים; בפפואה-גיניאה החדשה נמצא רכוז הלשונות הגדול ביותר, והוא מגיע לכ- 870; בלשונם של האסקימואים יש 63 צורות של זמן הווה; בלשון אספרנטו אין אף פעול יוצא מן הכלל, בעוד שבשפה האנגלית יש 283 פעלים יוצאים מן הכלל; באלפבית הקמבודי יש מספר אותיות הרב ביותר – 74. ייחוד נוסף לאדם הוא יכולתו להשתמש בצורה מדוייקת ומורכבת בכפות ידיו ובאצבעות ידיו, מה שאין כן בעלי חיים אחרים [3].

 

שתי תכונות מיוחדות אלו, היינו הדיבור והשימוש בכף היד, נובעות מהיצירה המיוחדת של מוח האדם. הן המרכז המפעיל את השפה, והן המרכז המפעיל את כפות הידיים, נמצאים במוח בקירבה רבה.

הדיבור מופעל על ידי מרכז-דיבור שנמצא במוח. מרכז זה אחראי הן על הבעת שפה מדוברת, והן על הבנת השפה המדוברת. חצי הכדור של המוח הגדול, שבו נמצא מרכז הדיבור, מכונה חצי-כדור דומיננטי. מלבד מרכז עיקרי זה קיימים מנגנונים נוספים, שפעולתם התקינה והמשוכללת יוצרת שפה מדוברת.

 

קיימות סיבות אחדות להפרעות בשפה ודיבור. להלן סיבות לאילמות ראשונית, הנובעת מפגיעות שונות במרכזים מוחיים האחראיים להפקת השפה והדבור, או פגיעות באיברים המפעילים את הדבור:

 

נזק מוחי במרכזים האחראיים ליצירת השפה, היינו במרכז הדיבור, נקרא אל-הגה או דיספזיה (בהתאם לחומרת הפגיעה). סוג השתקת נקבע בהתאם לשטף הדיבור, רמת ההבנה של שפה, יכולת החזרה על משפטים, יכולת קריאת שמות לחפצים, וכן הפרעות נילוות כמו קריאה, כתיבה ותיפקוד נוירולגי אחר.

נזק מוחי במרכזים האחראיים לתכנון ובצוע תנועות רצוניות של איברי הדיבור לפי פקודות מילוליות נקרא שתקת-הבצוע או דיספרקסיה של הדיבור. מרכז זה איננו יוצר את השפה, אלא מתאם את תנועות השרירים הנחוצים להפקת הדיבור. במצב זה אין חולשת שרירים של איברי הדיבור אלא חוסר יכולת להפעילם לפי פקודה רצונית.

נזק מוחי במרכזים האחראיים להפעלת שרירי הדיבור נקרא אנארתריה או דיסארתריה. זה יכול לנבוע מחולשת שרירים של איברי הדיבור (שפתיים, לשון, חיך וכד'), או הפרעה בתיאום התנועות בצורה יעילה ונכונה, בעיקר עקב נזק למוח הקטן.

נזק במיתרי הקול גורם להפרעה בהוצאת הקול, מצב הנקרא שתקת או דיספוניה.

כל ההפרעות הללו נובעות מפגיעות במרכזים המתאימים במוח או באיברי הדיבור.

 

לעומת אלו יכולה להיות אילמות משנית, הנגרמת עקב הפרעות מחוץ למערכת הישירה של השפה והדיבור:

מצבים פסיכיאטריים הגורמים לאילמות מדומה או אמיתית (היסטריה; אוטיזם).

פגור שכלי, המלווה בדרגות שונות של הפרעות בשפה ודיבור.

אילמות משנית לחרשות, עקב חוסר חשיפה לקולות דיבור.

הפרעות דיבור במקרא ובחז"ל, והיחס לאילם

 

לפי חז"ל נובעת האילמות מהפרעה ישירה באיברי הדיבור: 'אילם ואילמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו' [4].

הסיבה המוסרית לאילמות היא מפני שמנשקים על אותו מקום [5].

לפי הראשונים, הסיבה העיקרית לאילמות היא משנית לחרשות: "כל מי שמפרש 'תאלמנה' [6] לשון אתחרשון לא משתבש, שתאלמנה משמע לשון חרש, דכתיב [7] 'או מי ישום אלם', מי גרם לאילם שלא ידבר, חרשותו גרמה לו, שאלו היה שומע היה מדבר" [8].  וכן: "חרש בלשוננו הוא שאינו מדבר, ורז"ל קוראים גם כן לאילם חרש, לפי שסיבת האילמות היא חרשות, יתחדש בעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברין לו, וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות, וקרא לאילם בסבת האילמות חרש" [9].

 

מצינו במקורותינו מספר אישים שסבלו מהפרעות דיבור שונות: משה היה כבד פה וכבד לשון [10]. בדרך כלל מקובל לפרש מצב זה כגמגום, אך יש מי שכתב, שהכוונה רק שמשה לא היה בקי בלשון המצרים, אך אין הכוונה שהיתה למשה הפרעה שפתית כלשהיא [11]; בני אפרים, שהיו להם הפרעות בהיגוי, שנאמר: 'ויאמרו לו אמר נא שבלת ויאמר סבלת' [12]; בשעה שעמדו בני ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, לא היה בהם וכו' אילמים וכו' [13]; שני האילמים בשכנותו של רבי, שלאחר שנתרפאו התברר שהיו תלמידי חכמים [14]; שני המקרים שלא ידעו מהיכן להביא את העומר, והיה שם אילם בכל מקרה, שרמז מהיכן אפשר להביא העומר [15]; הכהן הגדול יוסף בן אלם מציפורי, ששימש פעם אחת ביום הכיפורים במקום הכהן הגדול שאירע בו פסול של קרי [16]; לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות משובחים, וכל שהוא אילם ולועס ממנו – לשונו מתרפא [17].

 

באופן כללי התייחסו חז"ל לאילם כבר-דעת, כמבואר להלן [18]. אך הגדרה כזו מתאימה רק לאילמים שהסיבה היא פגיעה במרכז הדיבור המוחי ההבעתי ולא ההבנתי, או שהפגיעה היא באיברי הדיבור עצמם, או אילמים באופן מישני לירידה בשמיעה ללא חרשות מלאה. אך ללא ספק יש אילמים שמצבם נובע מהפרעה נרחבת יותר בהבנת השפה, או מפגיעה מוחית והתנהגותית אחרת, ועל כן יש להם חסרון בדעת. ואמנם חז"ל הצריכו בדיקה של האילם כדי לברר שמא נטרפה דעתו, היינו במי שהוא במצב חריף, ונוגע למי שהיה מדבר ונשתתק, כמבואר להלן. אכן, לפי המבואר לעיל ייתכן שכל אילם צריך בדיקה, כדי להבדיל בין סיבה לאילמות גרידא, לבין סיבה לאילמות עם פגיעה שכלית.

 

פרטי דינים

 

הלכות כלליות

 

אילם הוא כפקח לכל דבריו ונחשב כבן דעת [19], בין שהיה אילם מלידה, ובין שהיה בריא ונשתתק [20], ולכן חייב בכל המצוות.

אכן, האילם שונה מהפיקח בכך שצריך בדיקה, וכן שונה הוא מהפיקח בכמה מצוות התלויות בדיבור, שיבוארו לקמן.

 

צורת הבדיקה היא סדרת שאלות, שהתשובה עליהן היא הן או לאו, כגון ששואלים אותו נכתוב גט לאשתך והוא אומר הן, נכתוב גט לאמך והוא אומר לאו [21], או שבודקים אותו בחורף בפירות הנמצאים בחורף, ובקיץ בפירות הנמצאים בקיץ, וצריך להשיב הן או לאו לפירות המתאימים, אך לא בבגדים הנמצאים בעונות השונות [22].

בודקים אותו שלש פעמים [23]. יש אומרים, שצריך לבדוק שלש פעמים הן ושלש פעמים לאו, שהן שש בדיקות [24]; ויש אומרים, שאין צריך אלא שלש בדיקות בלבד [25].

אין בודקים אותו אלא לסירוגין ושלא כסדרן, היינו שואלים אותו שאלה אחת שתשובתה לאו, ושתי שאלות שתשובתן הן ולהיפך [26]; ויש אומרים, שדי בסירוגין אפילו כסדרם, היינו הן ולאו, הן ולאו, הן ולאו [27].

יש אומרים, שצריך לשהות שעה בין שאלה לשאלה [28].

יש מי שכתב, שצורת הבדיקה תלויה בדעת הבודקים אותו שיבדקוהו באופן שימצאוהו לבן דעת כפי האפשר [29]. לפיכך יתכן שצורת הבדיקות שבחז"ל הן לאו דווקא, ואפשר לבדוק גם בדרכים אחרות, וכגון כיום שיש מבחנים מתוחכמים בפסיכולוגיה ובנוירופסיכולוגיה, המסוגלים לברר עד כמה האילם הוא בר דעת, ואם נטרפה דעתו, ומה סוג האילמות שלו, יתכן שניתן לסמוך על הידע כיום לסייע לדיינים להחליט אם האילם הוא בר דעת או לא.

באיזה אילם נדרשת הבדיקה? יש אומרים, שבין אם נשתתק מחמת חולי, ובין אם נשתתק פתאום מתוך בריאות שלימה, צריך בדיקה; יש אומרים, שדווקא אם נשתתק מתוך בריאות צריך בדיקה שלוש פעמים, אבל נשתתק מחמת חולי אין צריך בדיקה אלא פעם אחת; ויש אומרים, שבנשתתק מחמת חולי לא צריך בדיקה כלל [30].

אף אילם מלידה צריך בדיקה [31].

דין הבדיקה נאמר במפורש בכמה עניינים: נתינת גט [32]; משא ומתן, ואותן העדויות והירושות שהאילם כשר בהן [33]; שחיטה, והפרשת תרומות [34].

 

בענייני אורח חיים

 

האילם חייב בכל המצוות, אפילו באותן התלויות בדיבור, כגון קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון, וקריאת המגילה. אכן, אין יוצא ידי חובתו בהרהור, ואין לו תקנה אלא שישמע מאחרים בתורת שומע כעונה [35].

 

האילם חייב בהנחת תפילין [36].

 

בשאלה אם אילם מצטרף לזימון בברכת המזון, נחלקו האחרונים – יש מי שסבורים, שאינו מצטרף, אף על פי שחייב בברכת המזון מן התורה, ועונה לזימון בהרהור [37]; יש מי שהסתפק בדין זה [38]; יש מי שסבור, שמצטרף לזימון בעשרה, שאין עניית המיעוט מעכבת, אך לא לזימון בשלשה, שצריך שישמעו השנים מפי המזמן [39]; ויש מי שסבור, שבעשרה מצטרף האילם רק אם אכל פת שחיוב הזימון מצרפו, אבל כשאכל ירק שצירופו רק משום שעונה ברוך שאכלנו, אין האילם מצטרף, שלא יכול לענות [40].

 

אילם מצטרף למניין ככל הפקחים [41], ואפילו הם שנים או יותר, כל שהרוב הם פקחים שיכולים לענות אמן, אין עניית המיעוט מעכבת [42].

 

כהן אילם אינו יכול לעלות לדוכן לנשיאת כפים [43]. יש מי שכתב, שכבדי פה וכבדי לשון אין נושאים כפיהם [44].

 

יש מי שכתבו, שאילם לא יכול לעלות לתורה [45]; ויש מי שכתב, שאילם חשוב יכול לעלות לתורה ואחר יברך [46].

 

בענייני יורה דעה

 

אילם ששחט, ואינו לפנינו לברר אם מומחה הוא – יש אומרים, שהשחיטה כשרה בדיעבד כבכל אדם, שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם, ולא גרע חזקת האילם משאר בני אדם [47]; יש אומרים, שדווקא אם נודע לנו שבקי הוא בטיב העולם דינו כשאר בני אדם [48]; ויש סבורים, שאין אומרים באילם שמומחה הוא בשחיטה אף בדיעבד, לפי שהאילמים רובם אינם מומחים [49].

 

אם אחר מברך יכול האילם לקיים המצווה לכתחילה, כגון לשחוט, אם הוא מומחה [50], לכסות הדם [51], או לתרום תרומה [52].

 

האילם לא יתרום לכתחילה מפני שאינו יכול לברך, אך בדיעבד תרומתו תרומה [53], לפי שאין הברכות מעכבות [54].

יש מי שכתב, שאם נשתתק לאחר שכבר היה מדבר, מותר לתרום לכתחילה [55].

 

האילם הוא כבריא לעניין שבועות, נשבע כל מיני שבועות, ונשבעים על טענתו [56].

יש מי שכתב, שאם האילם מושבע מאחרים והוא כופר בכתב, אף על פי שבוודאי נחשב כפירה גמורה, מכל מקום אין זו שבועה, כמו שהנשבע בעצמו בכתב לא נחשב כשבועה [57].

 

אחד האחרונים הסתפק בשאלה אם אילם יכול להפר נדרי אשתו ברמיזה [58].

 

בענייני אבן העזר

 

אילמות היא מום באשה [59]. ויש מי שכתב, שאשה מגמגמת היא עילה לבטל שידוכין [60].

 

בעדות אשה להעיד שמת בעלה, אם כתב האילם שמת פלוני בן פלוני, סומכים על כתיבתו לאחר שבדקוהו, ואף על פי שאילם פסול לעדות הקילו משום תקנת עגונות [61]. ואין הבדל בין פקח ונשתתק, לבין מי שנולד אילם [62].

 

אילם ואילמת קידושיהם קידושין גמורים מן התורה [63]. האילם יכול לקדש בקידושי כסף על ידי רמיזה [64], וכן יכול לקדש על ידי קידושי שטר [65].

לעניין אמירת "הרי את מקודשת לי", שאינו יכול לומר, יכול לכתוב את המילים הללו, ויכתוב בפירוש שמבקש מהעדים שידעו שכוונתו במסירת הטבעת לאשתו היא ברורה ומוחלטת לשם קידושין [66].

 

האילם שכתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי, או שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין ראשו, הרי אלו יכתבו ויתנו לאחר שבדקוהו [67].

בעל שהוא אילם, שמינה בכתב את הסופר לכתוב גט לאשתו, נחלקו ראשונים בדינו – יש אומרים, שהגט בטל מן התורה, כי חייב לומר לסופר בפיו [68]; ויש אומרים, שמותר לו לכתוב שליחות זו משום תקנת עגונות, כדרך שהתירו לו בהרכנה [69].

בשאלה אם האילם יכול להיות שליח להביא את הגט, נחלקו הפוסקים – יש פוסלים, מטעם שצריך לומר בפיו בפני נכתב ובפני נחתם ולא מועיל שיכתוב [70]; ויש מכשירים, משום שהכתב מוכיח, וכל שכן הוא מעדות על מיתת בעלה [71].

 

אילם ואילמת שחלצו, חליצתם פסולה, שנאמר בהם אמירה, ואף על פי שאין הקריאה מעכבת, הרי זה בראוי לקריאה, אבל שאינם ראויים לקרות, הקריאה מעכבת בהם [72]; וגם כתיבת הפסוקים איננה מועילה, שאין אמירה אלא בפה [73]. יש אומרים, שחליצתם פסולה מן התורה [74]; ויש מי שכתב, שהיא פסולה רק מדרבנן [75].

 

בענייני חושן משפט

 

האילם פסול לעדות מתוך הכתב, והוא גזירת הכתוב [76].

אף מי שהיה מדבר ונשתתק פסול לעדות [77]. חתם על שטר כשהיה פקח ונשתתק, אינו יכול להעיד על כתב ידו [78], אבל על ידי דימוי חתימתו – מקיימים [79].

חתימת האילם על שטר בתורת עד – מחלוקת הפוסקים אם כשר לכך [80], או פסול [81].

 

האילם, מקחו מקח, וממכרו ממכר, ומתנותיו קיימות, בין במטלטלין בין בקרקע, לאחר שבדקוהו [82].

 

אילם יכול לעשות שליח [83].

 

אם כתב האילם בכתב ידו שזה יורשו, אף על פי שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו, הרי זה נאמן לאחר שיבדקוהו [84].

 

בעניינים עתידיים

 

בשאלה אם אילמות היא מום בכהנים הפוסלת אותם לעבודה, נחלקו האחרונים – יש מי שסובר, שהוא מום [85]; ויש הסוברים, שאינו מום [86].

 

זקני בית דין, חברי הסנהדרין, פסולים אם הם אילמים [87].

 

האילם חייב בהבאת בכורים, ואינו קורא, ככל אותם הפטורים ממקרא בכורים שמכל מקום מביאים, שהאילם נקרא בר-חיוב, ואינו אלא אנוס בקיום החיוב [88]. ויש מי שהסתפק בדין זה [89].

 

אם השביעו את האילם והרכין בראשו שאינו יודע, אף על פי שידע, פטור מקרבן שבועת העדות מגזירת הכתוב [90].

 

האילם פטור ממצות הקהל, שדרשו מהפסוק 'ולמען ילמדו' [91], פרט לשומע ואינו מדבר [92].

 

האילם פטור ממצות ראיה, שלמדו בגזרה שווה ממצות הקהל [93]. יש מי שכתב, שמכל מקום קטן שלא מדבר עדין, חייב בראיה [94].

 

אילמת, אם היא סוטה, אינה שותה את המים המאררים, שנאמר: 'ואמרה האשה אמן אמן' [95], פרט לאילמת [96]. יש מי שכתב, שאם בשעת הקרבת המנחה לא היתה אילמת, ואחר כך קודם השתיה נעשתה אילמת, משקים אותה [97].

אילם, אם אשתו סוטה, אינה שותה, שכן הוקשה האשה לאיש [98], ולכן כל מום המעכב בה מעכב בו, וכשם שאילמת אינה שותה, כך האילם אינו משקה [99].

 

אביו או אמו של בן סורר ומורה שהיו אילמים, אין הבן נעשה סורר ומורה על ידם, שנאמר: 'ואמרו אל זקני עירו' [100], ולא אילמים [101].

 

יש שפסקו, שאילם שפטור, כמו שפטור ממצות ראיה [102]; ויש שפסקו, שאילם חייב בחגיגה [103].

 

יש מי שכתב, שמלך ודיין פסולים אם הם אילמים, מדין מום הפוסל בהם [104].

 

מקורות והערות

 

[1] חגיגה, ב ב. ואילם הוא נוטריקון בלשון ארמית: אשתקיל מלוליה, היינו ניטל דבורו (חגיגה שם). ובירושלמי חגיגה ב א, הסביר רב, שאלם כולל ג' לשונות: יתחרשן, יתפרכן, ישתתקן. ויש סבורים שהשורש הוא מלשון מאלמים אלומים (בראשית, לז ז), היינו שפיו קשור – ראה בתו"ש בראשית פל"ז אות' סח-סט, ותו"ש כרך כד, פי"ד אות יא. ומכאן אשה שהיא קשורה וכלואה נקראת אלמנה, והיא נקראת גם צרורה (שמו"ב כ ג). וראה במהר"ל, נצח ישראל, פ"ה סוד"ה ונטל, שאילם הוא מלשון אלמות, והוא לשון חוזק ותוקף, ובא הלשון על מי שהוא קשה כמו אבן להוציא ממנו דיבור. ואולי ניתן לומר שאלם הוא נוטריקון: א'ין ל'ו מ'ילים;
[2] ראה תרגומי אונקלוס ויונתן על הפסוק 'ויהי האדם לנפש חיה' (בראשית, ב ז) – רוח ממללא. והסביר באוהב גר, שם: שהנשמה ההיא נתנה באדם כוח הדבור אשר בו הוא עליון על כל החיים אשר על הארץ. וראה עוד בפירש"י ורמב"ן שם;
[3] ראה גם חובות הלבבות שער הבחינה פ"ה;
[4] יבמות, קד ב. וזהו כנראה פשט הכתוב (תהלים, לח יד) וכאלם לא יפתח פיהו. וראה רמב"ן עה"ת שמות ד יא "והאילמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון"; ובויקרא יט כג כתב הרמב"ן "העלגות אוטם וסגירות בגידי הלשון";
[5] נדרים כ א. וראה בשו"ע אבה"ע כה בו, בהגהות הרמ"א, ובאוצה"פ שם אות ו;
[6] תהלים לא יט;
[7] בפסוקנו;
[8] פירוש המיוחס לרש"י, ב"ר פא ה. וראה רש"י מנחות סד ב ד"ה חרשא;
[9] פיהמ"ש לרמב"ם תרומות א ב. ולשיטה זו מובנת הערת הרמב"ם במו"נ ג י, על מי ישום אלם שבפסוקנו, שלא שייכת פעולה על היעדר. יתר על כן, בשו"ת אגרות משה חאה"ע ח"ג סי' לג, כתב: "אבל כשהוא שומע הרי אין בו שום חסרון וקלקול במוח, ומה שאינו מדבר אין בזה שום שייכות להמוח ולעניין הדעת, אלא הוא מחלה וחסרון באיברים אחרים שאין שייך לקלקול הבנה…". לפי המתואר כאן אכן צדק הגרמ"פ שיש אילמים כאלה. אך כפי שנתבאר ברקע המדעי, יש מצבי אילמות שנובעים מפגיעה מוחית, ואצלם ללא ספק שייכת בעיה של חסרון בהבנה; ויש להעיר, שלפי הסוברים שאילמות היא תמיד מישנית לחרשות, לא ברור איך יסבירו את המציאות שיש אילמים שאינם חרשים;
[10] בפסוקנו;
[11] הרשב"ם עה"פ;
[12] שופטים יב ו. וראה בפירש"י ורד"ק שם;
[13] ויקרא רבה יח ד;
[14] חגיגה ג א;
[15] ירושלמי שקלים ה א. מעשים אלו בשינוי לשון הובאו גם בבבלי מנחות סד ב, ושם נכתב חרשא במקום אילם, ופירש"י חרש ששומע ואינו מדבר, וזה מתאים לגירסת הירושלמי שהמדובר באילם. ומה שכתב בקרבן העדה בירושלמי שם, שהאילם היה שאינו שומע ואינו מדבר הוא תימה, דהוא נגד דברי רש"י ופשט הלשון בירושלמי. וע"ע ברש"ש מנחות שם;
[16] תוספתא יומא א ד; יומא יב ב; ירושלמי מגילה א י;
[17] דברים רבה א א;
[18] וכן משמע מהנהו תרי אילמים, חגיגה ג א. וראה בש"ך יו"ד סי' א סק"ל;
[19] חגיגה ב ב; יבמות קד ב; רמב"ם אישות ב כו;
[20] רמב"ם מכירה כט ג; טושו"ע חו"מ רלה יח;
[21] ירושלמי גיטין ז א;
[22] גיטין ע ב; רמ"א אה"ע קכא ה. וראה בנשמת אברהם חאהע"ז סי' קכא סק"ה, מה שהביא בשם הגרש"ז אויערבאך;
[23] משנה גיטין סז ב; רמב"ם גירושין ב טז; טושו"ע אה"ע קכא ה;
[24] רש"י, תוס', רשב"א, ר"ן – גיטין ע ב;
[25] כס"מ וב"י לדעת הרמב"ם, שם;
[26] ראה פירוט ברש"י גיטין שם; טור אה"ע סי' קכא; ב"ש אה"ע שם סק"ז;
[27] ירושלמי, שם. וראה בב"י שהביא מהמרדכי, שהירושלמי לא דק בלישניה;
[28] רש"י, שם. וראה בב"ש, שם;
[29] ב"י, אה"ע סי' קכא, ד"ה והרמב"ם, ע"פ פיהמ"ש להרמב"ם גיטין סז ב;
[30] ראה בב"ש אה"ע קכא סק"ה, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' אלם, עמ' יג;
[31] רמב"ם מכירה כט ג; טושו"ע חו"מ רלה יח; חידושי הרשב"א, גיטין עא א; ב"י אה"ע סי' קכא. וראה בב"ש, ט"ז ופר"ח, שם;
[32] גיטין סז ב; רמב"ם גירושין ב טז; טושו"ע אה"ע קכא ה;
[33] גיטין עא א; רמב"ם מכירה כט ג, ונחלות ד א, ועדות ט יא; טושו"ע חו"מ לה יא, רלה יח, רעט א;
[34] תב"ש יו"ד סי' א סקנ"ז;
[35] שו"ת שאגת אריה סי' ו; מנ"ח מ' תכ. ועיי"ש הטעם שלא אמרינן כאן כל הראוי לבילה וכו';
[36] ס' חסידים סי' תשעד;
[37] בן איש חי, שנה א פ' קרח סי"ב; ערוה"ש או"ח סוסי' קצט. הטעם כיון דאינו ראוי לבילה וכו';
[38] פמ"ג או"ח סי' קצט בא"א סק"ה;
[39] שו"ע הרב או"ח קצט י, ושם ר א;
[40] קצות השולחן ח"ב לח ב;
[41] שו"ע או"ח נה ח. ומקורו בב"י בשם מהר"ם;
[42] שו"ע הרב שם יא;
[43] כך משמע מהמ"ב סי' קכח סקנ"ג, עיי"ש;
[44] רמב"ם נשיאת כפים טו א. וראה בכס"מ שם;
[45] שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' כז; שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' כ אות ג;
[46] פרמ"ג או"ח סי' קמ במשב"ז סוסק"ב, אך ראה שם שהשאיר בצ"ע;
[47] ש"ך יו"ד סי' א סק"ל;
[48] שמ"ח שם סל"ג, תב"ש שם, דרכ"ת שם סקק"פ;
[49] ב"ח יו"ד שם. וראה בביאור הגר"א שם סקל"ב;
[50] טושו"ע יו"ד א ז. וראה בט"ז שם סקי"ז; כף החיים שם סקקס"ד וסקקס"ח; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' נד, ד"ה ומאי דקמן;
[51] דרכ"ת יו"ד סי' א סקקפ"א;
[52] ב"י, יו"ד שם;
[53] משנה תרומות א ו; ירושלמי שם ה"ד;
[54] תויו"ט שם;
[55] רמב"ם בפיהמ"ש תרומות שם. וראה ברדב"ז על הרמב"ם תרומות ד ד, שחזר בו הרמב"ם בדין זה. וע"ע בתוס' רעק"א ואנשי השם על המשנה תרומות הנ"ל;
[56] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנז; נתיבות המשפט חו"מ סי' צו סק"ט. וראה עוד במחלוקת השבות יעקב הנ"ל והשב יעקב חיו"ד סי' מט, אם יכול האילם לכתוב את שבועתו, אם כתיבה כדבור או לא. וראה בקצוה"ח סי' צו סק"ג;
[57] קצוה"ח שם;
[58] צפנת פענח, נדרים יב יג. וטעם הספק, כיוון שצריך לומר לשון של הפרה לא שייך ברמיזה, או שאין לשון ההפרה מעכב אלא כשיכול לדבר, אבל באילם ברמיזה לא מעכב;
[59] שו"ת מלבושי יו"ט חאה"ע סי' ד; שד"ח מערכת חי"ת כלל קז, ד"ה ומה שכתב;
[60] שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' נא;
[61] גיטין עא א; רמב"ם גירושין יג כח; טושו"ע אה"ע יז יב. וראה בב"ש סי' קמב סקי"א;
[62] ערוה"ש אהע"ז יז עד. וראה בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' רל;
[63] כנה"ג סי' מד; שלטי גבורים, גיטין רפ"ז בשם ריא"ז. וכן משמע ברמב"ם אישות ב כו;
[64] שלטי גבורים, שם;
[65] ברית אברהם סי' עב אות ג;
[66] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאהע"ז סי' כז סק"א. ועיי"ש שדחה פקפוקיו של השו"ת פני יהושע ח"ב סי' פד;
[67] גיטין עא א; רמב"ם גירושין ב טז; טושו"ע אה"ע קכא ה. וראה בערוה"ש כאן, מה שהסביר בטעם הדבר. וע"ע בב"ש סי' קמב סקי"א;
[68] ב"י אה"ע סי' קכ, לדעת תי' א ברא"ש גיטין פ"ז סי' יט. וראה בב"ש אה"ע סי' קכ סק"ח;
[69] ב"י שם, לדעת תי' ב של הרא"ש שם. ובשו"ת רד"ך בית יט מוכיח שכן דעת הר"ן, הסמ"ג והסמ"ק. וראה ברמב"ם גירושין ב טז, ובשו"ע אה"ע, קכ ה, בשם יש מכשירין, שבנשתתק מכשירין ע"י כתב ידו;
[70] שו"ת הריב"ש סי' רמ; רמ"א אה"ע קמב ז; ב"י סי' יז. ועי' ב"ש שם סקי"א;
[71] ר"ן גיטין ה א. ועי' ביאור הגר"א אה"ע סי' קמב סקכ"ג;
[72] יבמות קד ב; רמב"ם יבום ד יג; טושו"ע אה"ע קסט מג;
[73] תוס' גיטין עא א, ד"ה והא;
[74] רשב"א קידושין כה א, ושו"ת הרשב"א ח"א סי' כו; תוס' יבמות שם, ד"ה דאמר; ערוך לנר, יבמות שם; שו"ת עונג יו"ט סי' ב;
[75] קרית ספר על הרמב"ם, יבום פ"ד;
[76] גיטין עא א; רמב"ם עדות ט יא; ב"י חו"מ סי' כח. ועיי"ש בגמ' שני טעמים. ואם אילם הוא פסול הגוף ראה ברשב"ם בב"ב קכה א, ד"ה ונתחדש; קצוה"ח סי' מו סקי"ט; נתה"מ שם ביאורים סק"כ; דברי משפט שם סל"ו; מנ"ח מ' עה. וראה בתו"ש ויקרא פ"ה אות מד;
[77] רמב"ם שם. וראה בסמ"ע סי' לה סקכ"ד;
[78] רא"ש גיטין רפ"ו; טושו"ע חו"מ מו לו;
[79] ש"ך שם סקצ"ה, ועיי"ש בסמ"ע. ובקצוה"ח שם כתב, שאילם הוא פסול הגוף, ולכן פסול גם לקיום השטר;
[80] ש"ך חו"מ סי' מו סקצ"ג לדעת הרי"ף, בעה"מ ושאר פוסקים. ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' פב;
[81] ש"ך שם, לדעת הרמב"ם, הטור והמחבר; קצוה"ח שם סקי"ט;
[82] רמב"ם מכירה שם; טושו"ע חו"מ רלה יח;
[83] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ריב;
[84] רמב"ם נחלות ד א; טושו"ע חו"מ רעט א;
[85] שו"ת מלבושי יו"ט, שם;
[86] שו"ת חוות יאיר סי' רכ; שד"ח מערכת חי"ת כלל קז, ד"ה ולעניין אילם;
[87] ירושלמי סנהדרין ח א;
[88] שו"ת חלקת יואב קמא אונס סי' ד;
[89] משל"מ בכורים, ג ד. וטעמו – שמא אינו בר-חיוב כלל מטעם כל הראוי לבילה וכו';
[90] תוספתא שבועות ג ח; גיטין עא א. וראה בתוס' גיטין שם, ד"ה אמר ר' זירא, שפירשו אילם היינו שאנו שומע, והיינו חרש, וכ"כ הרשב"א ותוס' רי"ד, שם. ועי' באמרי בינה הל' עדות סי' מח, ובפנ"י גיטין שם, ובגליון הש"ס שם, מה שהקשו על התוס' הנ"ל. וע"ע בתו"ש ויקרא ה אות לח;
[91] דברים לא יב;
[92] חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב א;
[93] חגיגה שם; רמב"ם שם, ועיי"ש שלמד לראיה מפסוק בהקהל;
[94] ראה שפ"א חגיגה ו א, ד"ה עד;
[95] במדבר ה כב;
[96] סוטה כז ב; רמב"ם סוטה ב ג. וראה בתוס' סוטה כז א, ד"ה דכתיב, הטעם אי משום דצריך לקיים מקרא כדכתיב, או משום שאינה יכולה לקבל השבועה שהכהן משביעה. ועי' שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנו, תומים סי' צו סק"ה, שו"ת הרי"ם מגור חיו"ד סי' יג – למה אינה יכולה לקבל השבועה בכתב;
[97] מנ"ח מ' שסו;
[98] סוטה כא ז;
[99] סוטה כז ב; רמב"ם שם;
[100] דברים כא כ;
[101] סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י. והטעם משום קרא כדכתיב, או משום שכתוב זה מיותר ולא בא אלא למעט – גמ' שם;
[102] רמב"ם חגיגה ב ד. וראה מאירי חגיגה ב א;
[103] תוס' חגיגה ב ב, ד"ה שומע. ונחלקו האחרונים בטעמם: ראה טורי אבן באבני שהם, ג א, ומנ"ח מ' פח;
[104] הגר"ש ואזנר, הובאו דבריו באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ג, עמ' יח-יט.

 

* # *

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.