יום-טוב

נט. יום-טוב

 

וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם [שמות יב טז]

 

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכר יום טוב:

 

שמות כג-יד (משפטים), ויקרא כג-ב (אמור)

 

מספר ימים בשנה נקראים בתורה בשם מועדים ואלו הם: ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של סוכות, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים. כל אלו נקראים בלשון חז"ל ימים טובים, ובדברי קבלה גם ימי הפורים נקראים ימים טובים [1]. כל המועדים נקראים בתורה גם מקראי קדש וגם שבת, מלבד יום-הכיפורים שנקרא שבת שבתון.

ערבי ימים-טובים

הקזת דם – בזמן התלמוד אסרו חז"ל להקיז דם בערב חג השבועות משום סכנה, שבו יצא מזיק לעולם ששמו טבוח [2], וגזרו חכמים  שלא להקיז דם בכל ערבי ימים טובים [2]. יש מי שכתב, שערב ראש השנה וערב יום הכיפורים אינם בכלל האיסור [3].

יש הסבורים, שדין זה נכון גם בימינו, ואסור להקיז דם בכל ערבי ימים טובים [4], פרט לערב יום-טוב האחרון של פסח, שאינו רגל בפני עצמו [5]. אבל אם חל יום-טוב ביום ראשון בשבוע, מותר להקיז בערב שבת שלפניו [6]. יש מי שכתב, שכן צריך להיות מנהג האשכנזים [7]. אכן, אם יש חשש סכנה בהימנעות מפעולה זו בערבי ימים טובים, מותרת ההקזה בערב יום-טוב גם לשיטה זו [8], ואפילו בערב שבועות [9]; ויש הסבורים שבימינו לא חל דין זה כלל, ומותר להקיז דם לרפואה בערבי ימים טובים [10], משום שלשיטתם נאמר דין זה דווקא לימי התלמוד [11], או שכיוון שדשו בה רבים, הרי שומר פתאים ה' [12]. יש מי שכתב, שכן צריך להיות מנהג הספרדים [13].

בדיקות דם – יש מי שכתב, שמכל מקום הוצאת דם לבדיקה רפואית איננה דומה להקזת דם, ולפיכך אין היא בכלל הגזרה, ומותר לבצע בדיקות דם לכל השיטות [14]; ויש מי שכתב, שמכל מקום טוב להימנע גם מזה [15].

ניתוחים – יש שלמדו מכאן, שיש להימנע בערבי ימים טובים מכל פעולה רפואית פולשנית, כגון ניתוחים, אלא אם כן יש חשש סכנה בדבר, או שעקב כך יתבטל תורו, ויצטרך לחכות זמן רב, והדבר יהיה כרוך בסבל רב [16].

יום-טוב

רפואה ביום-טוב – כל דיני הרפואה ביום-טוב דינם כמו בשבת [17]. לפיכך, חולה שאין בו סכנה, אסור לעשות עבורו ביום-טוב כל דבר שכרוך בעשיית מלאכה, ואפילו בישול תרופה כלשהי, וכן אסור להעביר עבורו תרופה מרשות לרשות, במקום שאין בו עירובי-חצרות, אלא אם כן הוא מעביר את התרופה בדרך שינוי, או שגם דרך אדם בריא לאוכלה [18]. ואפילו אם מדובר בטיפול רפואי שהוא בדרך אכילה, אם הדבר איננו ראוי לבריאים אלא רק לחולים, אין הוא מוגדר כדבר השווה לכל נפש, ולפיכך הוא אסור לחולה שאין בו סכנה כמו בשבת [19].

תרופות ביום-טוב – ביחס ללקיחת תרופות ביום-טוב מצינו דעות חלוקות בין הפוסקים, שכן בתלמוד בבלי אין כל דיון ביחס לתרופות ביו"ט, וכן ברמב"ם ובטושו"ע לא נכתב בפירוש דין רפואה ביום-טוב, שאיננה כרוכה בעצמה באיסור; ולעומת זאת מצינו בתלמוד ירושלמי כמה מקורות הדנים בעניין רפואה ביו"ט, מהם אוסרים [20], ומהם מתירים [21]:

יש האוסרים מנימוקים שונים: משום גזירת שחיקת סממנים כמו בשבת [22]; משום שלא ידוע בבירור אם תהא ההנאה מגעת ביום-טוב [23]; משום שאינו שווה לכל נפש [24]; משום ביטול עונג יום-טוב, והפרת שמחת החג [25], והיינו דווקא בתרופות שגורמות הרגשה רעה; על פי הדרשה 'אך אשר יאכל לכל נפש' [26], יאכל – לא לרפואה [27]; ויש מי שכתב, שמשום ששבת ויום-טוב אחד הם, אין זה גדר של גזרה לגזרה, ואפילו בדבר שאינו שייך ביום-טוב [28]. יש מי שכתב, שלרוב הראשונים אסור לשתות דבר משום רפואה ביו"ט ראשון [29].

יש המתירים בתנאים מסויימים: אם ברור לו שתהא ההנאה מהתרופה מגעת ביו"ט, ותועלתה תהיה מיידית, כגון שישקיט את כאביו [30]; אם התרופות אינן גורמות לצער ולביטול שמחת יו"ט [31]; אם יש לו צער וצורך קצת, מותר להתחיל בטיפול תרופתי ביום-טוב, ואם התחיל מערב יום-טוב, מותר להמשיך ביום-טוב גם ללא כל צער [32].

ויש הסבורים, שאין כלל איסור לקיחת תרופות ביום-טוב [33].

מותר להוציא תרופות עבור חולה שאין בו סכנה מרשות לרשות ביום-טוב [33א].

ביום-טוב שני של גלויות לכל הדעות מותר להשתמש בתרופות [34].

עקירת שן – יש מי שכתב, שמותר לעקור שן ביום-טוב לצורך רפואה [35]; ויש מי שסובר, שהוצאת שן מותרת רק ביום-טוב שני של גלויות, ורק על ידי גוי [36].

טלפון – ביום-טוב מותר לטלפן אפילו עבור חולה שאין בו סכנה, ואפילו על ידי יהודי [37]. והטעם: שרוב הפוסקים סבורים, שהמצאת אש ביו"ט אינה אסורה אלא מדרבנן, ולכן אף אם נדלקת נורית במרכזיה – מותר.

מת המוטל לקוברו ביום-טוב ראשון, לא יתעסקו בו ישראל, ואפילו יסריח, אבל יתעסקו בו עממים, אפילו מת בו-ביום, ואפילו אם יכולים להשהותו עד מחר שלא יסריח [38]. יש אומרים, שכל זה בעשיית קבר, ארון ותכריכין, אבל להלביש את המת, ולחמם לו מים לטהרו, ולהוציאו ולשומו בקברו, מותר על ידי ישראל [39]; ויש אומרים, שאף דברים אלו לא התירו בישראל, וצריך לעשותם על ידי נכרים [40]. ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כדעה המקילה, בוודאי אין למחות בידו [41].

מת ביום-טוב ראשון אסור להלינו עד יום-טוב שני של גלויות כדי שיתעסקו בו ישראל, אלא מוטב שיקברוהו גויים ביום הראשון [42]. ודין זה נכון אפילו בתלמיד חכם [43]. ואם עברו והשהו את המת ליום-טוב שני – יש מי שכתב, שלא יקברוהו ישראל משום קנס [44]; ויש מי שכתב, שאין לקנוס את המת בגלל שאחרים נהגו שלא כדין [45].

קבורת חלקי גוף – חלקי גוף שהוצאו לצרכי השתלה, אסור לקוברם ביום-טוב, אפילו על ידי גוי, ואסור להוציאם אלא על ידי גוי, ומותר לטלטלם על ידי ככר ותינוק [46].

יום טוב שחל להיות ביום ששי, ויש לפנינו חולה שכעת איננו זקוק לטיפול שיש בו חילול שבת ויום-טוב, אך לפי מהלך מחלתו מסתבר מאד שמחר, ביום שבת, יצטרך לטיפול כזה – יש מי שכתבו, שעדיף לתת לו את הטיפול ביום-טוב שהוא רק איסור לאו, אם על ידי זה יוכלו למנוע טיפול בשבת שהוא באיסור סקילה [47]; ויש מי שכתב, שאם ביום-טוב אין סיבה לטיפול רפואי, אסור לחללו, אף אם בכך ימנעו חילול שבת שהוא חמור יותר, ורק אם מצבו של החולה יוחמר על ידי העיכוב בטיפול, או אם יש ספק שמא לא יועיל הטיפול למחרת, צריך לטפל בו ביום-טוב [48].

יילוד בהמה – אין מיילדים את הבהמה ביום-טוב, אבל מסעדים אותה, היינו אוחזים בוולד שלא יפול לארץ, ונופחים לו בחוטמו, ונותנים הדד בפיו [49].

יום-טוב שני של גלויות

טיפול רפואי שאיסורו משום שבות מותר לעשותו ביום-טוב שני של גלויות, פרט ליום-טוב שני של ראש השנה, אפילו על ידי ישראל, ואפילו עבור חולה שאין בו סכנה [50], ואפילו כשהמחלה איננה כוללת כל הגוף, אלא חושש רק באחד מאיבריו, שעל ידי זה מרגיש הצער בכל הגוף [51], ומותר אפילו לכתחילה, וללא כל שינוי [52].

תרופות – לכן מותר לקחת תרופות ביום-טוב שני של גלויות [53], ומותר לקחת גם כדורי שינה ביום-טוב שני [54], פרט ליום-טוב שני של ראש השנה, שדינו כיום טוב ראשון [55].

טיפול רפואי שאיסורו מן התורה, אסור לעשותו ביום-טוב שני של גלויות [56]. ואם חלה כל גופו, מותר רק על ידי גוי [57].

יש מי שכתב, שעדיף לעשות מלאכה להצלת נפשות על ידי בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור לארץ, שלגביו האיסור קל יותר [58]; ויש מי שכתב, שאין הבדל אם המלאכה לפיקוח נפש נעשית על ידי בן ארץ ישראל או בן חו"ל, מכיוון שכל איסור יום-טוב שני של גלויות הוא רק מדרבנן, ובמקום פיקוח נפש מותר לעשות מלאכה, ואין זה דומה לשבת, שאז יש להדר להפחית באיסורים [59].

יש מי שנסתפק אם מלאכה מן התורה ביום-טוב שני של גלויות מותרת עבור חולה שאין בו סכנה על ידי שינוי [60].

קידוש – חולים המאושפזים בבית חולים, ויש צורך לקדש עבורם בליל יום-טוב שני של גלויות מבעוד יום, מותר לעשות כן בימים האחרונים של פסח וסוכות, בשני הימים הטובים של ראש השנה, וביום-טוב שני של שבועות, אבל יש להחמיר לקדש בלילה בימים טובים הראשונים של פסח וסוכות, וביום-טוב ראשון של חג השבועות [61].

בן ארץ ישראל שנסע לחו"ל בגלל מחלה על דעת לשוב אחרי שיתרפא, דינו כבן ארץ ישראל, ואינו נוהג יום-טוב שני של גלויות, ואפילו אם הטיפול הרפואי עלול להימשך כמה שנים, וגם ייאלץ החולה לעסוק בפרנסה קבועה במשך שהותו שם, כיוון שמטרתו היא רק לשם כך, ודעתו לחזור לארץ ישראל בגמר הטיפול, הרי הוא נידון כבן ארץ ישראל [62].

מת ביום-טוב שני של גלויות יתעסקו בו ישראל לקוברו, אפילו ביום טוב שני של ראש השנה [63]. יש אומרים, שהכוונה להתיר את כל צרכי הקבורה, כולל עשיית הקבר, ארון ותכריכין וכיוצ"ב, ואפילו אפשר בעממים, יתעסקו בו ישראל [64]; ויש אומרים, שאם אפשר בעממים עושים את הקבר, הארון והתכריכים על ידי גוי, ושאר הדברים עושים על ידי ישראל, כמו ביום-טוב ראשון, אלא שאם אין אפשרות על ידי גוי, מותר על ידי ישראל [65].

מקורות והערות

 

[1] אסתר ט יט,כב;
[2] שבת קכט ב;
[3] שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' שמ;
[4] דרכי משה, או"ח סי' תסח סק"ג, ורמ"א או"ח תסח י; לבוש או"ח סי' תצג ס"ה; מג"א שם סקמ"ז; שו"ע הרב או"ח תסח יב; מטה אפרים סי' תרכה ס"י; כף החיים סי' תסח סקצ"ט;
[5] מג"א סי' תסח סקמ"ז. וראה בשו"ת ציץ אליעזר שם, מה שכתב על דבריו;
[6] יפה ללב או"ח סי' תסח סק"ד;
[7] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מו;
[8] א"ר או"ח סי' תצג סקי"ט; מ"ב סי' תסח סקל"ח;
[9] מטה אפרים סי' תרכה ס"י;
[10] כך משמע שיטת הרמב"ם והטושו"ע, שדין זה לא מוזכר אצלם כלל;
[11] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מו;
[12] רי"ף, הובא בדרכי משה שם; פר"ח או"ח סוסי' תסח. וראה בא"ר או"ח סי' תצג סקי"ט;
[13] שו"ת ציץ אליעזר, שם;
[14] שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' שמ;
[15] תורת היולדת פמ"ו ס"ד;
[16] שו"ת ציץ אליעזר שם. וראה שם, שמסתפק בדין ניתוחים, ובפרט ליוצאי עדות הספרדים, שיש מקום להקל;
[17] חיי אדם יו"ט קג ב; קיצושו"ע צח לג;
[18] שמירת שבת כהלכתה פל"ג סכ"ה, ובהע' צ, בשם הגרש"ז אויערבאך;
[19] ראה שמירת שבת כהלכתה פ"ב הע' לו, ושם פל"ג סכ"ד והע' פט;
[20] ירושלמי שבת יז ב; ביצה ד ד. ובתוספתא כפשוטה מו"ק פ"ב ה"ו הוכיח מירושלמי פסחים פ"ד ה"ח 'אין מונעים רפואה במועד [=חול המועד] מאדם ומבהמה', משמע שביום-טוב אסור;
[21] ביצה ה ב. וראה בשו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב סי' שצד; שו"ת עבודת השם חאו"ח סי' ד; שו"ת מהרש"ם ח"ו, באהלי שם מנכד המחבר, קונ' דיני יו"ט, אות ג; א. שטינברג, אסיא, א, עמ' 33 ואילך;
[22] מג"א סי' תקלב סק"ב, ובפרמ"ג בא"א שם; מחצית השקל סי' תריג סק"ד; המהרש"ם בהג' אורחות חיים סי' תקלב; מ"ב סי' תקלב סק"ה. וכן משמע שיטת הרמב"ן, הרשב"א, המאירי והריב"ב  – הובאו דבריהם בשטמ"ק ביצה שם. וכבר הקשו על שיטה זו, שהרי שחיקת סממנים אסורה מדרבנן מדין טוחן, וטחינה ביו"ט אינה אסורה אלא מדרבנן – טושו"ע או"ח תצה ב; וכן שייך להתיר ביו"ט מטעם מתוך – ראה ספר החיים סי' שכח פ"ו; שו"ת עבודת השם חאו"ח סי' ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ז אות ז; תו"ש מילואים לכרך י-יא, אות לז. ואמנם ראה בריטב"א, מובא בשטמ"ק ביצה כב א, ובב"י או"ח סי' תריג, שאין לאסור משום שחיקת סממנים ביו"ט. וראה מה שכתב בנידון בנפש חיה סי' תצו ס"ב; הרב ב. הירשמן, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' קצ ואילך;
[23] ריטב"א, מובא בשטמ"ק ביצה כב א; מ"מ יו"ט א כד;
[24] נחל אשכול הל' מו"ק סי' מג אות ד; אמרי בינה הל' יו"ט סי' ב; שמירת שבת כהלכתה פל"ג סכ"ד. וכן משמע בירושלמי שבת יז ב, לפי פירוש הפנ"מ שם, שאיסור רפואה ביו"ט הוא מפני שאינו אוכל נפש, ומוכיח כן בתו"ש מילואים לכרך י-יא אות לז מירושלמי ביצה ד ד; ירושלמי שבת ז ב; ראבי"ה ביצה סי' תשנה. וכן משמע מהרמב"ן בתורת האדם, סוף שער מיחוש, שיסוד האיסור משום שאינו שווה לכל נפש. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה שם, הע' פט, בגדרי דבר השווה לכל נפש. אך ראה בשו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב סי' שצד אות ח, בשו"ת בגדי כהונה חאו"ח סי' ז, ושו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ז אות ו, שרפואה נקראת דבר השווה לכל נפש;
[25] קרן אורה מו"ק י ב; בעל שפת אמת, בשו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב סי' שצד-שצה; תו"ש מילואים לכרך י-יא, אות לז. וראה עוד בחליפת האגרות בין בעל האבני נזר לבין בעל השפת אמת, באוצר מכתבים ומאמרים מבעל השפת אמת (תשמ"ו), עמ' כג ואילך;
[26] שמות יב טז;
[27] מדרש חפץ, הובא בתו"ש שמות פי"ב אות שמב. וראה בתו"ש מילואים לכרך י-יא אות לז, ובשו"ת דברי מנחם ח"ד סי' ב, שזהו מקור חדש לאיסור, והטעם אינו משום שחיקת סממנין, אלא בגלל הפרת שמחת החג. וכתב שם, שהוא דרש חדש שלא נמצא במקורות ספרי חז"ל, ומוכיח שבדרך כלל לשון 'יאכל' ממעט רפואה – סוכה מ א; ירושלמי שביעית ז א; רמב"ם שמיטה ויובל ה יא; שו"ת רדב"ז החדשות ח"א סי' תצט;
[28] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פב אות ג. והוא על פי ביצה יח א ותוס' שם, לעניין טבילת כלים בשבת ויו"ט;
[29] שו"ת מהרש"ם ח"ו, באהלי שם מנכד המחבר, קונ' דיני יו"ט, אות ג;
[30] שו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב סי' שצד-שצה; שו"ת בגדי כהונה חאו"ח סי' ז-ח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ז. וראה ריטב"א, הובאו דבריו בשיטמ"ק ביצה כב א; שו"ת זכר יהוסף סי' קצו;
[31] בעל שפת אמת, בשו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב סי' שצד-שצה; תו"ש מילואים לכרך י-יא, אות לז; הגרי"ש אלישיב, מוריה, אלול תשנ"ח, גליון א-ב (רנג-ד);
[32] ס' החיים סי' שכח פ"ו. וראה מה שכתב על דבריו המהרש"ם בהג' אורחות חיים סי' תקלב;
[33] הגה' רא"מ הורוויץ, שבת קלד ב; שו"ת עבודת השם חאו"ח סי' ד. וכן משמע בירושלמי ביצה ה ב, ובב"י או"ח סי' תריג. וראה עוד בילקוט יוסף, ח"ד שבת כרך ד, סי' שכח ס"נ. וראה שם בהע' נו, שלדעת הגר"ע יוסף יש להכריע להקל;
[33א] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' קנא;
[34] מחצית השקל סי' תקלב סק"ב; מנחת שבת סי' צא סקי"ג; ילקוט יוסף ח"ד שבת כרך ד, סי' שכח סוף הע' נה. וכן משמע מחיי אדם קג ב;
[35] שו"ת עבודת השם חאו"ח סי' ד;
[36] שו"ת אהלי יעקב סי' מא; שע"ת או"ח סי' תצו סק"ב. וראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ז אות ז;
[37] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' תקב סק"א;
[38] ביצה ו א; רמב"ם יו"ט א כג; רא"ש ביצה פ"א סי' ה; טושו"ע ורמ"א או"ח תקכו א. וראה במ"ב שם סק"א, שגם לקראים אסור לקוברו. וראה בבאוה"ל שם ד"ה ואפילו, שלשטית היש"ש אין לקוברו אפילו על ידי עממים, אך דעה זו נדחתה מהלכה;
[39] טושו"ע שם. וראה ברמ"א שם;
[40] שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תקז; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' יט; ביאור הגר"א או"ח שם;
[41] מ"ב שם סקי"ב;
[42] שו"ע שם ב; מ"ב שם סקט"ו. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"י סי' רכא אות א, שהביא פוסקים החולקים על דין השו"ע, ומעדיפים לדחות הקבורה ליום-טוב שני, ולדעתו יש ללמד זכות על הנוהגים כן, בעיקר בגלל הבעיות ההלכתיות הכרוכות בקבורת מת ביום-טוב, עיי"ש;
[43] מ"ב שם סקט"ז;
[44] שו"ת רמ"ע מפאנו סי' טז;
[45] ביאוה"ל שם ד"ה אסור;
[46] שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קלד;
[47] העמק דבר, במדבר יז יב, והרחב דבר שם סק"א; שמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' קג; הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' שכח סק"ב;
[48] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' סט;
[49] שבת קכח ב; רמב"ם יום-טוב ד טז; טושו"ע או"ח תקכג ג;
[50] טושו"ע או"ח תצו ב, וברמ"א שם;
[51] חיי אדם קג ב; מ"ב שם סק"ו;
[52] מ"ב שם סק"ה;
[53] מ"ב סי' תצו סק"ז. וראה עוד בשמירת שבת כהלכתה פל"א סכ"ח;
[54] שו"ת באר משה ח"ח סי' קנ;
[55] שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' שצד-שצה; שמירת שבת כהלכתה שם;
[56] רמב"ן, תורת האדם, שער המיחוש; רמ"א או"ח תצו ב. אמנם ראה בשעה"מ יו"ט א כד, שכתב בדעת הסמ"ג ל"ת עה, שהתיר אף מלאכות דאורייתא, אך אין הכרח בפירושו – ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כג, ע' יום טוב שני של גלויות, הע' 621;
[57] מ"ב שם סק"י; שעה"צ שם סק"י;
[58] ס' יו"ט שני כהלכתו, פ"ג הע' צו, בשם הגרש"ז אויערבאך;
[59] ס' מעדני שלמה עמ' לה הע' י, בשם הגרי"ש אלישיב;
[60] שעה"צ שם סק"ט;
[61] שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' מא;
[62] הגרש"ז אויערבאך, הובראו דבריו בס' יום טוב שני כהלכתו (הרב ירחמיאל דוד פריד), פ"ה הע' כה;
[63] ביצה ו א; רמב"ם יו"ט א כג; טושו"ע או"ח תקכו ד. וראה בשו"ע שם פרטי דינים בנידון;
[64] רא"ש ור"ן, ביצה שם; המחבר או"ח שם;
[65] שו"ת תרומת הדשן סי' פב; מרדכי הל' אבל; רמ"א שם.

 

* # *