מחלות

סג. מחלות

 

ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך [שמות טו כו]

 

פרשנות המקרא

 

מכילתא: רבי יצחק אומר, הא אם אין בהם מחלה מפני מה הם צריכים רפואה, אלא 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' בעולם הזה, ואם אשים 'כי אני ה' רפאך' לעולם הבא.

 

תלמוד בבלי, ברכות ה א: 'אם שמוע תשמע' – אמר ר"ל כל העוסק בתורה, יסורין בדלין ממנו וכו', אמר לו רבי יוחנן הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו שנאמר 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך', אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו.

 

תלמוד בבלי, סנהדרין קא א: 'כל המחלה' – וכי מאחר שלא שם מחלה רפואה למה, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך', ואם לא תשמע – אשים, אף על פי כן 'אני ה' רפאך'.

 

תלמוד בבלי, סנהדרין צ א: 'כל המחלה' – ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו', רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים חיצוניים והלוחש על המכה ואומר 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך'.

 

מדרש רבה, במדבר ז א: 'כי אני ה' רפאך' – בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו רובן בעלי מומין וכו' כיוון שבאו למדבר סיני וכו', אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותם וכו', שנאמר 'כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו', הרי שנתרפאו.

 

רש"י: 'לא אשים עליך' – ואם אשים הרי הוא כלא הושמה 'כי אני ה' רפאך' זהו מדרשו, ולפי פשוטו 'כי אני ה' רפאך' ומלמדך תורה ומצוות למען תינצל מהם כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי וזהו איזון מצוות.

 

רשב"ם: 'כל המחלה אשר שמתי במצרים' – שעשיתי מימיהם דם ולא היה להם מים לשתות, 'לא אשים עליך כי אני ה' רפאך' אשר רפאתי למים כדכתיב לשון זה באלישע כשריפא המים.

 

אבן עזרא: 'כל המחלה' – יש לך לזכור כי בעיניך ראית המחלה והנגעים והמכות אשר שמתי במצרים בעבור שמרדו בי, ואם אתה תשמור חוקי תמלט מהם שלא אעשה לך כאשר עשיתי להם. ועוד כי אני אהיה רופאך מכל מחלה שגזרתי להיותה על הארץ, אין לך צורך לרופא כאשר רפאתי המים המרים שאין יכולת ברופאים לרפאם.

 

רמב"ן: 'כל המחלה אשר שמתי במצרים' – אין דרך שיבטיח אדם את עבדו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים ולא כן כל ההבטחות שבתורה, אבל זו אזהרה שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצריים כי בשומעם בקולו ינצלו מכל אותה המחלה כי המחלה ההיא ראויה לבא על כל עוברי רצונו כאשר באה על מצרים שלא שמעו אליו וכו', ואמר 'כי אני ה' רפאך', הבטחה שאסיר מקרבם מחלה באה כדרך כל הארץ כאשר רפאתי המים.

 

רבנו בחיי: 'ויאמר אם שמוע תשמע' – ע"ד הפשט יאמר אם תקיים את התורה לא תחלה לעולם בשום חולי, לא בחליי הטבע שהם מצד המאכלים הנכנסים בגוף, ולא בחליי המקרה שהם הבאים מחוץ לגוף וכו'. ושמעתי עוד כי עשר מכות שהסימן שלהם דצ"ך עד"ש באח"ב הסימן הזה עולה חמש מאות ואחד כמנין אש"ר, ולכך יאמר הכתוב כל המחלה שהוא מנין אש"ר ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

 

ספורנו: 'כי אני ה' רפאך' – והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש, והוא כי אמנם כל מצוותי הם לרפאות את נפשך מחליי התאוות והדעות הנפסדות למען תהיה קדוש לה' אלקיך וכו'.

 

רש"ר הירש: 'מחלה' – אינה מציינת רק מחלת הגוף, אלא כל הפרעה ועיכוב בנוחות ההרגשה, כולל ההרגשה הנפשית וכו', ובייחוד גם לגבי אי נוחות הנגרמת לצורך ייסור וענישה וכו', נמצא זה פירוש דבר ה': שמירת מצוותי תגן עליך מפני ייסורים הבאים לחנך אותך, פן אשים אותם עליך כדרך אשר שמתי במצרים. ה' אינו נותן את ברכתו לאנשים ולמדינות שאינם שומרים את משפטיו, מצוותיו וחוקיו, ובלי שמירה זו הם נידונים לכילון. שמירת מצוות ה' היא איפוא תרופה המונעת בעד כל צרת הגוף והחברה.

 

משך חכמה: 'כי אני ה' רפאך' – ר' יצחק אומר, הא אם אין בהם מחלה מפני מה הם צריכים רפואה, אלא 'כל המחלה' ואם אשים 'כי אני ה' רפאך'. פירוש דכתיב 'יככה ה' בשחין מצרים וכו' אשר לא תוכל להרפא' (דברים כח כז), ובבכורות מא א: דלא מחסי, יעויין שם (דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ). לכן אמר 'כי אני ה' רפאך' – על דרך פלא, מה שלא על פי הטבע.

 

 

מקומות נוספים שבהם מוזכרות מחלות באופן כללי:

שמות כג-כה (משפטים), דברים ז-טו (עקב), דברים כח-נט,ס,סא (כי תבא)

 

* # *

מחלה [1] או חולי [2] היא הפרעה מוגדרת במצב הבריאות, אשר מורכבת מתסמינים אופייניים. המחלות נובעות מפגיעה בתיפקוד של אחד או יותר מהמערכות של הגוף או הנפש. מחוללי המחלה, מהלך המחלה, מהות הפגיעה, התחזית של המחלה, הטיפול והמניעה של המחלה יכולים להיות ידועים, או בלתי ידועים.

מצינו בחז"ל הסברים אחדים למושג 'מחלה': יש שהסבירו את המושג בדרך של גימטריא [3]; יש שהסבירוהו מלשון יוונית 'חולי', שהוא מרה ירוקה [3]; יש שהסבירו, שמשמעות המושג מחלה היא מלשון מחילה [4], שכן מחלה מביאה למחילה בגלל היסורים והתשובה; ויש אומרים, שעיקר משמעות השם הוא מתוק [5], והושאל למשמעות המקובלת בדרך של לשון סגי נהור [6].

מצינו במקרא נגזרות מהמושג מחלה כשם פרטי של בני אדם [7], וכן כשם מקום [8]. אם כי סביר להניח שמקור השם במקרים אלו הוא 'מחול' ולא 'מחלה'.

 רקע מדעי

הגדרה – מחלה מוגדרת כסטיה מהתיפקוד התקין של הגוף כולו, או של אחד יותר ממערכותיו. הסטיה יכולה להיות זמנית וחולפת, או קבועה וכרונית.

חלוקה – מחלות מתחלקות לתורשתיות, ממאירות, זיהומיות, דלקתיות, מטבוליות (הפרעות בחילוף החומרים), רעלניות, חבלתיות, אוטו-אימוניות, וסקולריות (הפרעות בכלי הדם ובאספקת הדם), אורגניות, פסיכיאטריות.

התייחסות רפואית – הרפואה המודרנית מתייחסת למחלות בכמה מישורים המשלימים זה את זה. באופן כללי מחלקים את הגישה למחלה להיבט קליני, היינו האבחנה, התחזית, והחלופות הטיפוליות; היבט אטיולוגי, היינו חיפוש הסיבה למחלה בסיוע גנטיקה, פתולוגיה, בקטריולוגיה, רנטגנולוגיה ועוד; היבט אפידמיולוגי, היינו המדע העוסק בלימוד נפיצות מצבי בריאות ומחלה באוכלוסיות, וחקר הגורמים הכלליים למחלות.

גורמי מחלה – מחלה יכולה להיות מולדת או נרכשת. מחלות מולדות יכולות להיות על רקע של שינויים גנטיים בעובר, או על רקע של שינויים טרום-לידתיים בעובר בגלל הפרעות אמהיות (זיהומים תוך-רחמיים, הפרעות שילייתיות וכד'). מחלות נרכשות יכולות להיגרם עקב שינויים פנימיים או השפעות חיצוניות. שינויים פנימיים יכולים לנבוע מתגובה בלתי תקינה של הגוף לגורמים חיצוניים, היינו אלרגיה או מחלות אוטו-אימוניות. השפעות חיצוניות יכולות להיות עקב פגיעה על ידי חומרים כימיים (אלכוהול, תרופות, סמים, מתכות, חומצות, בסיסים, הכשות, נשיכות וכד') ופיסיקליים (חבלות, תאונות, טמפרטורות סביבתיות, קרינה, חשמל, טביעה וכד'), על ידי גורמים ביולוגיים (נגיפים, חיידקים, ריקציות, חד-תאיים, תולעים), או כתוצאה מהפרעות תזונתיות.

אפידמיולוגיה – שכיחות המחלות השונות באוכלוסיות כלליות או בקבוצות אוכלוסיה מוגדרות נחקרת במדע האפידמיולוגיה.

אבחנה (דיאגנוזה) – איבחון המחלה נעשה על ידי קבלת נתונים עובדתיים מהחולה ו/או מכריו (אנמנזה); בדיקה פיזיקלית של גוף החולה, או של תיפקודו ההתנהגותי ו/או השכלי; וביצוע בדיקות מעבדה מתאימות לתלונות ולממצאי הבדיקה הפיסיקלית. בדיקות אלו כוללות בדיקות דם, שתן, נוזל שדרה, ביופסיה, אמצעי הדמיה, אמצעים חשמליים ועוד.

האיבחון יכול להיעשות בשלב של סיקור מוקדם למחלות, עוד בטרם הופעת סימני מחלה, או שהוא ייעשה בעקבות פניה של חולה למערכת הרפואית לאחר הופעת סימפטומים או סימנים של סטיה בריאותית. אלו יכולים להיות כאבים, שינויים בטמפרטורת הגוף, שינויים במשקל הגוף, תחושת חולשה, שינויים בהתנהגות או במצבי הרוח, שינויים בצבע העור, הופעת בלוטות או גידולים, שינויים בווסת, שינויים במתן צואה או שתן, שינויים בצבע היציאות או בצורתם וכיוצ"ב.

תחזית (פרוגנוזה) – מחלה יכולה להסתיים בהבראה מלאה, בהבראה חלקית, בנכות, במצב קבוע וכרוני, או במוות. יש מחלות שהתחזית על אופן סיומה ידועה באופן ספציפי לגבי החולה הנידון; יש שהתחזית ידועה באופן סטטיסטי, אך לא ספציפית לגבי חולה מסויים; ויש מחלות שלא ניתן לקבוע תחזית סבירה לגבי החולה הספציפי, בין אם חוסר היכולת לקבוע את התחזית נוגע לעצם מהלך המחלה, ובין אם הדבר מתייחס למשך הזמן של המחלה או של תוצאותיה.

טיפול – קיימים טיפולים שונים ומגוונים, הן באופיים והן בדרך ביצועם. ישנם טיפולים מניעתיים, תזונתיים, תרופתיים, כימיים, ניתוחיים, שיקומיים, הקרנות ועוד. יש שהטיפולים הם פשוטים, ויש שהם מורכבים מאד. יש שמשתמשים במכשירים שונים (עירוי, הנשמה, דיאליזה וכד'), או בהשתלה של איברים.

הטיפולים צריכים להיות מותאמים לאבחנה, לחולה הייחודי, וליכולת הציבורית. ככל שהטיפול ניתן בשלב מוקדם יותר, כן גדולה יותר יעילותו. בדרך כלל עדיף טיפול מונע על פני טיפול לאחר שהמחלה התבססה.

שיטות האבחנה והטיפול ברפואה הקונבנציונלית שונים מאד מאלו של הרפואה המשלימה.

נתונים על תחלואה בישראל – להלן נתונים על מחלות שונות בישראל בשלהי המאה ה- 20 [9]:

מחלות כלליות – סך מספר המתים בשנה ממחלות ומתאונות היה כ- 35,000 נפש. ארבע סיבות המוות העיקריות של כלל האוכלוסיה לפי סדר יורד של השכיחות הם: מחלות לב, מחלות ממאירות, שבץ מוחי ותאונות. בתת-חלוקה לפי קבוצות אוכלוסיה: בגילאים 4-0 שנים – סיבות סב-לידתיות, מחלות מולדות, תאונות; בגילאים 24-5 שנים – תאונות, מחלות ממאירות, התאבדויות; בגילאים 64-25 שנים – מחלות ממאירות, מחלות לב, תאונות; בגילאים 74-65 שנים – מחלות ממאירות, מחלות לב, שבץ מוחי; בגילאים מעל 75 שנים – מחלות לב, מחלות ממאירות, שבץ מוחי.

מחלות לב – שיעור אשפוזים שנתי בגין מחלות לב: גברים כ- 57,000, נשים כ- 34,000. מספר הצינתורים שבוצעו בשנה היה כ- 23,000. מספר ניתוחי המעקפים היה כ- 5,500. מספר הנפטרים לשנה ממחלות לב היה כ- 12,000.

מחלות כלי דם במוח – שיעור האשפוזים השנתי בגין מחלות אלו היה כ- 13,000 חולים. מספר הנפטרים מסיבה זו היו כ- 3,000.

מחלות ממאירות – כ- 15,000 אנשים לשנה מאובחנים כסובלים ממחלה ממארת כלשהי. שיעור ההיארעות המתוקנן לגיל היה גבוה ב- 10% בגברים יהודים לעומת נשים יהודיות. הסרטן השכיח בין הנשים היה סרטן השד, ואחריו סרטן המעי הגס, השחלות, צוואר הרחם, הריאות, לימפומה, המוח; בין הגברים היה הסרטן השכיח סרטן הערמונית, ואחריו סרטן המעי הגס, הריאות, שלפוחית השתן, הקיבה, לימפומה, הכליות. מספר הנפטרים לשנה ממחלות ממאירות היה כ- 8,000.

סוכרת – מספר חולי הסוכרת על כל סוגיו בשלהי המאה ה- 20 נע בין 360,000-160,000 חולים, מתוכם כ- 130,000 נמצאו בטיפול רפואי. שכיחות הסוכרת עולה עם הגיל: 1% מתחת לגיל 45 עד 17% מעל גיל 75. ההערכה היא, כי כ- 800 ילדים סובלים מסוכרת תלויית אינסולין, ובכל שנה מתגלים כ- 150 מקרים חדשים. מספר הנפטרים מסוכרת לשנה היה כ- 1,100 אנשים.

אסתמה – כ- 220,000 אנשים סבלו מאסתמה. שיעור הילדים בגילאים 12-6 שנה הסובלים מאסתמה נע בין 9-3% על פי סוגי האוכלוסיה והגדרת המחלה. כ- 160 חולים נפטרים כל שנה ממחלה זו.

מחלות זיהומיות – כ- 30,000 מקרים של מחלות המחייבות הודעה דווחו לשנה בשלהי המאה ה- 20, מתוכם כמחצית מחלות מעיים חיידקיות (סלמונלה, שיגלה, קמפילובקטר), כחמישית מקרי אלח-דם, וכ- 7% דלקות כבד נגיפיות. כ- 600 אנשים נפטרו לשנה ממחלות זיהומיות, לא כולל מחלות דרכי הנשימה.

יתר לחץ-דם – כחצי מיליון אנשים מגיל 20 שנה ומעלה סובלים מיתר לחץ דם, אם ההגדרה של מצב זה היא מדידה חד פעמית של 160/95 או למעלה מזה.

הסיבות למחלות על פי התורה וחז"ל

הסיבה היסודית למחלות בני האדם היא אי-שמירת תורה ומצוות; ולהיפך, קיום תורה ומצוות הם הערובה למניעת מחלות ולריפויין. תפיסת-יסוד זו עולה במפורש ובהרחבה מן התורה, מחז"ל ומהראשונים כדלקמן:

'כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך' [10], וכי מאחר שלא שם, רפואה למה לי? מקרא זה מעצמו נדרש, אם תשמע לקול ה' – לא אשים, ואם לא תשמע – אשים, אף על פי כן – כי אני ה' רופאך [11]; לא אשים עליך, ואם אשים – הרי הוא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך [12]; דברי תורה שנתתי לכם, רפואה הם לכם, חיים הם לכם [13]; 'כי אני ה' רופאך', ומלמדך תורה ומצוות, למען תינצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם, אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצוות [14].

מבקש אתה שלא לחוש באוזניך, ולא באחד מאיבריך, הטה אוזנך לתורה, ואתה נוחל חיים [15].

שער שאינו פתוח למצוות, פתוח לרופא [16].

כל המבזה תלמיד חכם, אין לו רפואה למכתו [17].

'[התשובה] הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה, וישובו אליו החיים בכל רעננותם. המדיצינה [=הרפואה] עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכוחותיו' [18].

הסברים אחרים – אכן מצינו בחז"ל הסברים נוספים להיווצרות המחלות כדלקמן:

'והסיר ה' ממך כל חלי' [19], אמר רב זה העין, היינו עין הרע [20], שכן רב היה אומר, תשעים ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ; שמואל אמר, זה הרוח, שכן שמואל היה אומר, הכל ברוח, אך לא ברור אם הכוונה לרוח במובן של שדים ורוחות, או לרוח כאחד מהמרכיבים של סיבות המחלה בין היוונים, או יתכן שהכוונה לרוח האדם ונשמתו [21]; ר' יוסי בר' חנינא אמר זו צואה, שכן צואת החוטם, וצואת האוזן, רובם קשה, ומיעוטם יפה; ר' חנינא אמר, זו צינה, שכן ר' חנינא היה אומר, הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים, שנאמר [22] 'צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם'. צנים היא צינה; פחים הם פח ומוקש, או חום [23]; ר' אלעזר אומר זו מרה [24]. כנראה הכוונה למרה ירוקה, המכונה ביוונית חולי, וזאת על פי שיטת חכמי יוון, שכל המחלות באות מתערובת של ארבעה ליחות [25]. ולמה נקרא שמה מחלה? שהיא מחלה כל גופו של אדם; דבר אחר, מחלה – ששמונים ושלושה חולאים תלויים במרה, מחלה – בגימטריא שמונים ושלושה [26].

תשעים ותשעה מתים בשרב, ואחד בידי שמים [27]. ביחס למושג 'שרב', לא ברור האם הכוונה לחום שבסביבה החיצונית, או לחום פנימי, היינו מחלת חום גבוה.

עודף הדם הוא המקור לכל תחלואי האדם [28].

שינוי בהרגלים הוא סיבה למחלות [29].

תזונה בלתי נכונה והרגלי חיים בלתי נאותים אף הם מהווים סיבה למחלות [30].

רופאי העולם הקדמון האמינו שכל המחלות באות מתערובות של ארבעה ליחות: דם, לובן, מרה ירוקה, ומרה שחורה. גישה זו כמעט שאיננה מצויה במקורות חז"ל [31].

לעומת זאת עסקו חז"ל בהסתכלות ובלימוד מעשי של אנטומיה ופתולוגיה בבעלי חיים, ולפיכך הבסיס של חז"ל להסבר מחלות ופגיעות היה סטרוקטורלי, היינו הסבר הפגיעות  החולניות על פי שינויים במבנה של האיברים, וזהו גם ההסבר הקרוב ביותר להשקפת המדע החדיש [32].

מחלות במקרא, בתלמוד ובמדרשים [33]

אחילו – ראה חום.

אסכרה [34], או סרונכי [35], או חינכי [36], או עינבתא [37] – היא המיתה הקשה ביותר מבין תשע מאות ושלושה מיני מיתות [38], והיא נחשבת לקללה קשה [39], ולמיתה רעה [40]. מקור המושג אסכרה הוא מהמילה סכר, היינו חסימה וסגירה, שכן מהות המחלה היא חסימת הגרון ודרכי הנשימה [41].

חז"ל נתנו מספר סיבות על מה ולמה באה מחלה זו, חלקן טבעיות, וחלקן מוסריות [42].

המחלה פוגעת בגרון ובשקדים, וגורמת למוות קשה עקב חניקה [43]. המחלה נפוצה כנראה יותר בלילה [44]; היא פוגעת בעיקר בילדים [45], והמשמרות היו מתענים בימי רביעי בשבוע על תינוקות, שלא יעלה אסכרה בפיהם וימותו [46], אך גם מבוגרים חלו במחלה זו ומתו ממנה, כגון המרגלים, מוציאי דיבת הארץ [47], וכן שנים עשר אלף זוגות התלמידים של רבי עקיבא, שמתו בין פסח לעצרת [48].

אסכרה היא אחת מצרות הציבור, שמתענים ומתריעים עליה, מפני שהיא מחלה מדבקת [49].

יוצא, איפוא, כי אסכרה היא מחלה מדבקת, הפוגעת בעיקר בילדים, מקורה בגרון ובשקדים, והיא גורמת למוות קשה בחניקה. תיאור זה מתאים ביותר למחלת הדיפטריה. זוהי מחלה זיהומית חריפה, הנגרמת על ידי חיידק, ואשר גורם לנפיחות של הלוע והגרון, ועקב כך נגרמים קשיים ניכרים בנשימה, בדיבור ובבליעה. כיום המחלה נדירה ביותר בגלל קיומו של חיסון נגד המחלה.

אשתא – ראה חום.

בולמוס [50] – מקור המילה הוא יווני [51], והכוונה לתחושת רעב מופרזת ביותר. מצב זה נחשב כמסוכן, ומותר להאכיל את החולה במצב הזה גם מאכלים אסורים, עד שיאורו עיניו, אם כי  חייבים להאכילו הקל-הקל תחילה [52]. יש מי שכתב, שהוא חולי האוחז מחמת רעבון, עיניו כהות, והוא מסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא [53]. פירוש זה מתאים לתיאור המחלה המוכרת ברפואה בשם דומה, אשר תוארה ברפואה המודרנית בשנת 1979. המחלה מאופיינת בהתקפים בלתי נשלטים של בליעת כמויות גדולות של מזון בתוך פרק זמן קצר, הקאות, שימוש-יתר במשלשלים, ופחד חולני מהשמנה. חולים אלו סובלים מהפרעות דכאוניות, ויתכן שזו הסיבה שהיא נחשבה כמחלה מסוכנת; ויש מי שכתב, שהוא מין ממיני החולאים שנופל בו האדם, ואינו מרגיש כלל, וזה החולה הוא מין ממיני החולאים הנקראים בלשון חכמים נכפין וכו', וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם [54]. פירוש זה מתאים למחלה כפיונית (אפילפסיה), או למצב של ירידה ברמות הסוכר בדם (היפוגליקמיה), שגורמת בין השאר לאיבוד הכרה ולפירכוסים, והטיפול בו הוא בהאכלת סוכרים.

דלקת – ראה חום.

דם – מי שאחזו דם [55] הוא מצב של עודף דם [56].

הדרוקן – מקור השם הוא מילה יוונית שמשמעותה מים. חז"ל תיארו שלוש צורות קליניות של מחלה זו, כשהביטוי העיקרי הוא נפיחות כללית, או נפיחות הבטן [57], ולחולים אלו יש ירוקת פנים [58], וכנראה הכוונה לחיוורון. הדרוקן הוא אחד המצבים הגורמים למוות פתאומי [59]. ואמנם כאשר סיבת הבצקות היא אי-ספיקת לב, ישנה סבירות למוות פתאומי.

הסיבה העיקרית למחלת ההדרוקן היא עבירת זנות [60]. גורמים אחרים למחלה זו הם רעב, כשפים [61], והפרעות כלייתיות. כאשר הסיבה לבצקות היא רעב, מדובר בתמונה דומה לשחפת המקראית.

סביר להניח, שהדרוקן היא תיסמונת של בצקות כלליות, או מיימת [62].

חום – חום גוף גבוה הוא סימן שכיח במחלות רבות, ובעיקר במחלות זיהומיות. במקרא ובתלמוד מצינו מונחים שונים לחום גוף גבוה, אך ברוב המקרים לא ניתן לזהות באמצעותם מחלות מוגדרות.

בתורה מצינו את המונחים הבאים למחלות חום: קדחת, דלקת, חרחר [63]. דלקת בשפה העברית המודרנית מתייחסת לשם כללי בפתולוגיה, המציין תגובה רקמתית לגירויים הגורמים נזק בגוף, ובין יתר הסימנים של הדלקת כלול גם חום מקומי. אך בהקשר המקראי מדובר במחלת חום. חרחור – יש שמשמע ממנו שאין המונח מתייחס למחלת חום [64]; ויש מי שפירש את המונח כמתייחס למחלת חום [65]. יש מי שכתב, שכל המונחים הללו מתייחסים לדרגות הולכות וגדלות של מחלות חום [66]; ויש מי שכתב, שקדחת היא חום יום-יומי, ודלקת היא חום שלישוני או רביעוני [67]. לפי פירוש זה מדובר בשתי צורות של מחלת קדחת-הביצות.

בתלמוד מצינו מספר מונחים למחלות חום, שברובם קשורים למושגי חום: אש, שמש, חמה, וחלקם קשורים לתופעת הלוואי של מחלת חום שהיא צמרמורת.

שלוש צורות של חום עם צמרמורת וסימור שיער מתוארות בתלמוד: צימרא ברא [68]; צימרא גוונא [69]; אשתא צמירתא [70]. צורה זו נחשבת למחלה מסוכנת, שמותר לחלל עליה את השבת [71], וכמו כן מותר להאכיל חולה כזה מפירות ערלה [72].

אשתא דגרמי [73] – הכוונה למחלת חום הגורמת לכאב עצמות.

חמה [74] – חום גבוה. שם זה לקוח מכינוי השמש, שהיא חמה ביותר.

שמשא בת יומא, שמשא עתיקתא [75] – הדימוי לשמש מובן, לפי שהשמש היא חמה ביותר.

בטיפול במחלות חום, הבדילה  הגמרא במשך הזמן של החום – יום אחד, שני ימים, שלושה ימים, או חום ממושך [76]. יתכן שמדובר כאן במחלת קדחת-הביצות, עם חלוקה קלינית לפי קצב ההתקפים של גלי החום [77].

תלגא [78] – כנראה מדובר בחום עם צמרמורת וחיוורון, או חום שנובע מצינה וקור, שכן תלגא הוא מלשון שלג, שהוא קר ולבן.

אחילו [79] – חום שגורם לכאבי עצמות. אולי הכוונה לחום המלווה דלקת עצמות.

יש חום גוף שנחשב לטבעי, ולא מרמז על מחלה כלשהי, והוא נקרא צמרא [80].

חום גבוה בחורף מעיד על מחלה קשה יותר מאשר בקיץ [81]. יש מי שכתב, שמדובר על עוצמת המחלה [82], אך אולי יתכן לפרש שמדובר על שכיחות המחלה, אמנם מחלות חום שכיחות יותר בחורף.

בדרך כלל מהווה חום גבוה סימן למחלה, וגם כיום מהווה חום גבוה סימן מחשיד למחלה, שיכולה להיות מסוכנת, ושצריך לחלל בגללה את השבת, אלא אם כן הוכח על ידי רופא אחרת [83]. יש שראו בחום שליח של מלאך המוות [84]. לעומת זאת, יש שחום נחשב לגורם חיובי, שכן החום נחשב ככוח מזין [85], ובתור שכזה הוא יעיל לפחות ששה ימים, אך לא יותר משנים עשר יום [86]. מחז"ל היה מי שסבר שהחום מגין על הגוף [87], ואולי זה במובן של ביטוי למנגנון הגנה של הגוף מפני פלישת גורמי מחלה.

הדיבור קשה לחולים עם חום גבוה [88].

חינכי – ראה אסכרה; חרחר – ראה חום; סרונכי – ראה אסכרה; עינבתא – ראה אסכרה.

סימטא [89] – היא מורסה המלווה בחום.

עוית – מחלה הגורמת לכיווץ שרירים [90]. אופי המחלה המדוייק לא התפרש, ויש הרבה מצבים חולניים שתוצאתם היא התקפים של כיווץ שרירים. לפי חז"ל עווית באה כעונש למי שמשמש בעמידה [91], וכן קורית המחלה לכל מי שהסתכל על בני עם העוים [92].

פודגרא [93], או צינית [94] – מחלה הפוגעת ברגליים [95]. יש מי שכתבו, שצינית היא מכה שתחת פרסת הרגל [96]; ויש מי שכתב, שצינית הוא חולי הנקרא בערבית 'סלעה', וחכמים קוראים אותה בת ארעא, לפי שמוגלתה עבה וגופה קשה, והיינו שמדובר במכה המתהווה ברגליהם של ההולכים יחף, על ידי שמתבקע העקב ומתמגל בפנים, או שנצרר הדם בפנים בגלל דריכה על חוד אבן, ונהפך לדלקת [97]. מקובל לחשוב, שמדובר במחלת השגדון [98]. מחלה זו מתבטאת בעלית רמת חומצת השתן בדם, ובשקיעה של גבישי חומצת שתן במקומות שונים. השקיעה בכליות גורמת ליצירת אבני כליות, והשקיעה בפרקים, ובאופן טיפוסי בפרקי בוהני הרגלים, גורמת לכאבים עזים. אכן יש הסבורים, שכל כאב בכפות הרגליים, מסיבה כלשהי, מכונה פודגרא; ויש הסבורים, שהפודגרא היא נמק ברגלים [99].

צינית – ראה פודגרא; צמרא; צמירתא – ראה חום.

צפדינא [100], או צפרנא [101] – מחלה שלפי חז"ל סימנה המובהק הוא דימום מהחניכיים [102], והמחלה מתפשטת מהפה לתוך מערכת העיכול. רבי יהודה הנשיא, רבי יוחנן ואביי סבלו ממחלה זו [103]. לפי זה מסתבר, שמדובר במחלה שנקראת גם בעברית המודרנית בשם זה – צפדינה [104], והיא תוצאה של חוסר בויטמין C. חסר זה גורם להפרעה ביצירה התקינה של רקמת החיבור בגוף, ועקב כך קיימת הנטיה לדמומים ולשטפי דם, ואמנם שטפי הדם והזיהומים של החניכיים הם הסימנים האופייניים של מחלה זו.

קדחת – ראה חום.

קורדייקוס [105] – מצב בלבולי זמני וחולף, שבו האדם איננו מבחין בין שחור לאדום [106], והוא תוצאה של שתיית יין מגיתו [107]. בהסבר מצב רפואי זה מצינו דעות אחדות:  יש מי שכתב, שהכוונה לדפיקות לב, והזיעה ניגרת מהגוף [108], ואולי הכוונה לאוטם בשריר הלב; יש מי שכתב, שמדובר באחת הצורות של מחלת הכפיון [109]; יש מי שסבור, שמדובר במצב הבלבולי שלאחר שתיית אלכוהול; ויש מי שסבור, שהוא מצב בלבולי הקורה עקב ירידה ניכרת ברמת הסוכר בדם, לאחר אכילה עשירה בפחמימות.

מי שנתקף בקורדייקוס, ואמר כתבו גט לאשתי, לא אמר כלום; אמר כתבו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתבו, אין דבריו האחרונים כלום [110].

שבץ [111] – הוא עווית ואפיסת כוחות התוקפת את האדם לפני מותו [112]. אין עדות במקרא ובחז"ל, שמדובר בהכרח באותה מחלה בצורתה במודרנית, המתייחסת  לשבץ-לב, או לשבץ-מוח, במובן של אוטם שריר הלב, או אוטם מוחי [113].

שימשא – ראה חום; תלגא – ראה חום.

מקורות והערות

 

[1] בפסוקנו, וכן שמות כג כה;
[2] דברים כח סא;
[3] ב"ק צב ב; ב"מ קז ב;
[4] ראה ילקוט שמעוני, רות רמז תר;
[5] כהוראת השורש 'חל"ו' בערבית;
[6] דעת מקרא על רות א ב;
[7] כגון מחלת (בראשית כח ט); מחלי (שמות ו יט); מחלה מבנות צלופחד (במדבר כז א); מחלון (רות א ב); מחלה מזרע מנשה (דבהי"א ז יח);
[8] אבל מחולה (שופטים ז כב);
[9] כל הנתונים להלן הם על פי 'מצב הבריאות בישראל – 1999', בהוצאת המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, פרסום 213;
[10] בפסוקנו. ובאופן דומה – 'ועבדתם את ה' אלהיכם וגו', והסרתי מחלה מקרבך' (שמות כג כה);
[11] סנהדרין קא א;
[12] מכילתא עה"פ;
[13] מכילתא עה"פ;
[14] רש"י עה"פ. וראה ברמב"ן עה"פ שם. וראה עוד בדרשות הר"ן דרוש ששי. וברמב"ן עה"ת ויקרא כו יא – כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצוות ה' אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וכו';
[15] דברים רבה י א;
[16] במדבר רבה ט יא;
[17] שבת קיט ב;
[18] אורות התשובה, פ"א;
[19] דברים ז טו;
[20] רש"י שם ד"ה כל חולי. מצינו בחז"ל הסברים למחלות ולפגעים בבני אדם, שנגרמים על ידי שדים, מלאכי חבלה, שטן, מזיקים, רוחות, מזלות, ועין רעה;
[21] כמו בקהלת ח ח, וראה רש"י וא"ע שם;
[22] משלי כב ה;
[23] רש"י ב"ב קמד ב ד"ה צינים, וראה בתוס' שם ד"ה הכל, וד"ה חוץ. וראה ירושלמי שבת יד ג, שתשעים ותשעה מתים בצינה, ואחד בידי שמים;
[24] ב"מ קז ב; ויקרא רבה טז ח;
[25] וראה רש"י סוטה ה א ד"ה אדם, שהסביר את הקשר בין המחלות למרה בכך שמרה, היא לחלוחית היוצאת מן המרירה שבכבד, ומתגברת באדם, הכל לפי החודשים ושינויי העתים, ולפי המאכל שאוכל, ועל ידה באים חוליים ונגעים ומכאובים;
[26] ב"ק צב ב; ב"מ קז ב;
[27] ירושלמי שבת יד ג; ויקרא רבה טז ח;
[28] ב"ב נח ב;
[29] ב"ב קמו א;
[30] רמב"ם דעות פ"ד, ומו"נ ג יב; א"ע שמות כג כה;
[32] וכבר כתב י.ל. קצנלסון, בהערותיו למדרש הרפואה, ח"א פ"א אות ג, שנדיר למצוא בספרות התלמוד רמזים להשקפה היוונית הזו. אמנם ראה מדרש תמורה, א. וראה סוטה ה א, וברש"י שם ד"ה אדם;
[33] המחלות מתוארות בסדר א-ב;
[34] שבת לג ב. ראה על היסוד האטימולוגי של מונח זה במאמרו של ד. שפרבר, ספר רפאל, בעריכת הרב י.א. מובשוביץ, תש"ס, עמ' תרטו ואילך;
[35] יומא פד א. גם כאן וגם בסוטה ח ב, תירגם רש"י בו"ן מלנ"ט, אך בד"ה אחר ביומא שם כתב אישטרנגילו"ן, שפירושו דלקת השקדים, או חניקה. וראה רש"י תענית יט ב ד"ה ואסכרא, ובכתובות ל ב ד"ה סרונכי, שכתב שסרונכה היא מחלת אסכרה;
[36] גיטין סט א. רש"י תירגם אישטרנגילו"ן, כמו שתירגם סרונכי, וראה בהערה קודמת;
[37] ע"ז כח א. רש"י תרגם גם מושג זה בו"ן מלנ"ט, בדיוק כפי שתירגם אסכרה. וראה נדרים מא ב ברש"י ד"ה בורדס, שבפירושו השלישי שם הסביר שמדובר בו"ן מלנ"ט;
[38] ברכות ח א; תנחומא, מקץ, י;
[39] ראה תענית כז ב, וברש"י שם ד"ה ברביעי;
[40] יבמות סב ב;
[41] ראה שבת לג ב, שאסכרה באה על עוון לשון הרע, ומקורו בפסוק בתהלים סג יב 'כי יסכר פי דוברי שקר'. וראה רמ"א או"ח תקעו ה, שכתב על אסכרה – פירוש חולי סוגר הגרון, מעניין 'ויסכרו מעינת תהום' (בראשית ח ב). וקצת פלא שלא הביא הגמ' שבת הנ"ל, והמקור שהביאה הגמ'. רש"י בכל מקום בתלמוד מתרגם אסכרה בו"ן מלנ"ט, שפירושו פצע טוב;
[42] ראה ברכות מ א; שבת לג א-ב; פסחים קה א;
[43] כתובות ל ב. וראה תיאור בברכות ח א;
[44] ברכות מ א;
[45] תענית כז ב;
[46] מס' סופרים יז ה; תענית שם; ירושלמי תענית ד ג; איכה רבתי א נה. וראה תו"ש בראשית פ"א אות תקצז;
[47] סוטה לה א; ויקרא רבה יח ד;
[48] יבמות סב ב;
[49] תענית יט ב; רמב"ם תעניות ב יג; טושו"ע או"ח תקעו ה. וראה בב"י, רמ"א ומ"ב באו"ח שם; ריטב"א תענית שם; לח"מ תעניות שם – כמה אנשים צריך שימותו מאסכרה, כדי שיצטרך הציבור להתענות ולהתריע;
[50] יומא פג א; קהלת רבה ז כה, וכגי' המתנות כהונה שם;
[51] וראה בר"ח יומא פג א, שבולמוס בלשון יוון הוא גרונו של שור;
[52] יומא שם; רמב"ם מאכלות אסורות יד טז; טושו"ע או"ח תריח ט. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלו;
[53] רש"י יומא שם ד"ה מי שאחזו;
[54] רמב"ם בפיהמ"ש, יומא שם. וראה בספרו הרפואי של הרמב"ם, פרקי משה ברפואה פט"ז סכ"ג-כ"ד, שתיאר הפרעה זו בעיקר בנשים בהריון, על רקע של הפרעה בקיבה;
[55] שבת נג ב; בכורות לג ב;
[56] היינו פוליציטמיה. אמנם רש"י כתב אינפונדר"א, שפירושו שלשול, וראה רש"י ב"ק מז ב ד"ה התריז, ובס' אוצר לעזי רש"י;
[57] כלה רבתי, א; שבת לג א. וראה שם, שמספר אמוראים סבלו ממחלה זו. כמו כן תיאור האשה הסוטה לאחר שתיית המים המאררים, שגורמים לה לירך נופלת ולבטן צבה (במדבר ה כא), מתאים לתיאור ההדרוקן, וכן כתב יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספר ג, פי"א, 6;
[58] תוס' יבמות ס ב ד"ה סימן;
[59] עירובין מא ב;
[60] האשה הסוטה (במדבר ה כא); סימן לעבירה – הדרוקן (שבת לג א; יבמות ס ב), היינו על ידי עבירה בא הדרוקן (תוס' יבמות שם ד"ה סימן);
[61] שבת שם;
[62] אמנם רש"י עירובין מא ב ד"ה הדרוקן כתב, שהיא חולי הפה מושג"א, ובאוצר לעזי רש"י (541) תירגם פטרת (מחלת הפה), וראה מה שכתב בהסבר זה. ומעניין לציין, שאותו מושג צרפתי כתב רש"י גם ביחס לצפדינא (ע"ז כח א), ומשמע שלדעתו הדרוקן וצפדינא היא אותה מחלה, אך כבר העיר בהגה' הב"ח עירובין שם, שלא משמע שהדרוקן היא חולי הפה אלא חולי הבטן. יתר על כן, רש"י בעצמו בברכות כה א ד"ה הדרוקן כתב, שהוא חולי המצבה את הכרס, ובעיקר יש לציין כי פירוט התיאורים בחז"ל לא מתאים למחלת הצפדינה, וצ"ע;
[63] דברים כח כב. קדחת מוזכרת גם בויקרא כו טז;
[64] תרגום יונתן, דברים שם;
[65] רש"י דברים שם. ואולי הוא דומה למה שנאמר במשנה טבול יום א ג, שהכוונה לחלק שנחרך ונשרף בככר לחם בעת האפיה, והוא לשון חום ואש;
[66] א"ע דברים שם;
[67] היינו מלריה. בלשון העברית המודרנית נקראות כל צורות המחלה הזו בשם קדחת-הביצות. המחלה נגרמת על ידי מינים שונים של הפרוטוזואה פלסמודיום, אשר מועברים לאדם על ידי עקיצת יתושי אנופלס. המחלה מתבטאת בעיקר בהתקפות מחזוריות של צמרמורות, חום גבוה, והזעה מרובה, ומלווים בתשישות כללית. המלריה היתה מוכרת היטב בעולם העתיק, והיפוקרטס כבר הבדיל בין הסוגים הקליניים השונים של המחלה;
[68] גיטין סט ב;
[69] גיטין שם;
[70] שבת סז א; פסחים כה ב; ע"ז כח א;
[71] ע"ז כח א; רמב"ם שבת ב ה; טושו"ע או"ח שכח ז. וראה במ"ב שם סקי"ט, שזיהה מחלה זו כטיפו"ס וכדומה;
[72] פסחים כה ב. רש"י תירגם מלויי"ד, כלומר מיחושים או מחלה באופן כללי, וכאן הכוונה למחלת חום;
[73] ברכות לב א. רש"י תירגם מלויי"ד, וראה בהע' קודמת;
[74] ע"ז כח ב; בראשית רבה יט א;
[75] גיטין סז ב;
[76] עתיקתא = כרוני;
[77] ראה לעיל בתיאור המלריה. וכן נראה בעניין אשתא תלתא (שבת סז א); אשתא בת יומא (שבת סו ב; סנהדרין מז ב). וראה בערוך, ע' אש (א);
[78] גיטין סז ב;
[79] ברכות לב א; גיטין ע א. וראה שם על הסיבות להופעת מחלה זו;
[80] פסחים נה ב; חולין נא א. אך ראה לעיל שיש צמרא שהוא סימן למחלה;
[81] יומא כט א. ואגב, הלשון 'סתו' במקרא (שה"ש ב יא) ובחז"ל פירושו חורף, כפי שפירש"י בשה"ש שם וביומא כן, ולא כפי שבימינו מכונים החדשים תשרי-כסלו, שהם העונה שבין הקיץ לחורף;
[82] רש"י שם;
[83] ראה שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז אות ג; שמירת שבת כהלכתה פל"ב סי"א, ופל"ג ס"א;
[84] נדרים מא א;
[85] יבמות עא ב; סנהדרין קח ב;
[86] סנהדרין שם. וראה ברש"י שם ד"ה אין לך;
[87] נדרים מא א-ב;
[88] נדרים מא א, לפי גירסת הרא"ש והגר"א;
[89] שבת סז א; ע"ז כח ב. וראה שם בדרכי הרפוי של מורסה זו;
[90] ראה רש"י ישעיה כא ג. וראה רש"י חולין ס ב ד"ה עוית שכתב שהוא קרנפ"א בלעז, ובאוצר לעזי רש"י פירש שהכוונה להתכווצות שרירים;
[91] גיטין ע א;
[92] חולין ס ב;
[93] סוטה י א; סנהדרין מח ב; במדבר רבה כג יג; תנחומא, מסעי יב;
[94] ירושלמי שבת ו ו;
[95] המלך אסא חלה לעת זקנתו ברגליו (מל"א טו כג), ולדעת חז"ל (סוטה י א) הוא סבל מפודגרא. וראה רש"י שם, שגם בלשון הלועזית שהיתה מדוברת בסביבתו נקראה המחלה כך. בהנחה שהמלך אסא סבל משגדון, יש מי שהסבירו את סיבת מותו המהירה ממחלה שבדרך כלל איננה קטלנית, בגלל סיבוך של המחלה בפגיעה כלייתית, או סיבוכים כלייתיים אחרים המלווים לעתים את מחלת השגדון – ראה ד. נבריסקי ומ. אליס, הרפואה קלה:58, 1998;
[96] רש"י שבת סה א ד"ה בת; טושו"ע או"ח שא כח;
[97] פיהמ"ש לרמב"ם שבת שם, לפי תירוגומו ופירושו של הרב קאפח;
[98] היינו גאוט. על מחלה זו בכתביו הרפואיים של הרמב"ם ראה פרקי משה ברפואה פ"ט סק"ג וסקכ"א, ושם פכ"ב סנ"ז;
[99] היינו גנגרינה. ראה במאמרם של א. דה-פריס, א. וינברגר, קורות, ו, טבת תשל"ה, עמ' 561 ואילך;
[100] יומא פד א; ע"ז כח א;
[101] ב"מ פה א;
[102] בלשון חז"ל הדימום הוא מה'ככי', ולפי תירגום רש"י למושג זה בע"ז כח א הכוונה לחניכיים, והוא מסתבר יותר מבחינה רפואית, כמבואר להלן בהגדרת המחלה המודרנית. אמנם בברכות נו א, התירגום של רש"י הוא שיניים טוחנות, וכן משמע פירושו ביומא פד א, וכן כתבו התוס' ע"ז כח א ד"ה ככי, שהם השיניים הגדולות;
[103] ראה במקורות הנ"ל;
[104] אכן רש"י בב"מ ובע"ז שם תירגם מושג"א, שפירושו פטרת – ראה אוצר לעזי רש"י. אך יש לציין, כי רש"י תירגם באותו מושג (מושג"א) גם את המושג הדרוקן (עירובין מא ב);
[105] על משמעות השם, ומקורותיו ברפואה היוונית – ראה בספרו של פרויס, עמ' 321-320;
[106] ירושלמי תרומות א א. וראה שם, שמשמע שמדובר בשוטה. וראה בחזו"א אבהע"ז סי' פו סק"ח, שמדובר במצב שמבעתו הרוח, וזה אינו כבלבול הדעת של שוטה, ואינו אלא לשעה, וכל ביעתותא דרוח בכלל זה, שאינן אלא מיחושים קלים לפי שעה, ומה שאמרו דר"י מדמה לשוטה, היינו דגזרו בו משום שוטה גמור;
[107] גיטין סז ב;
[108] ערוך ע' קרדייקוס;
[109] פיהמ"ש לרמב"ם גיטין ז א;
[110] גיטין סז ב; רמב"ם גירושין ב יד; טושו"ע אבהע"ז קכא א-ב;
[111] שמו"ב א ט. בעניין מקור השם ראה תנחומא מצורע ב – אין שבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר (שמות כח יג) 'ועשית משבצת זהב', והיינו ששאול מת בגלל קטגוריא של נוב עיר הכהנים, וראה רלב"ג שם. ובתירגום יונתן 'רתיתא', היינו רטט ורעדה;
[112] רד"ק שם;
[113] וייתכן שהביטוי המקראי הושאל למחלה המודרנית, מפני שפעמים רבות אוטם שריר הלב או אוטם המוח גורם למוות מהיר.

 

* # *