טריפה

פרשנות המקרא טריפת בהמה

הגדרות וטעמים

הטריפה המתוארת בתורה – טריפה האמורה בתורה היא שטרפה  אותה חית היער ושברה אותה, ונטתה למות, ועדיין לא מתה, ואף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות, הרי זו אסורה משום טריפה [145].

הרחבה הלכתית – להלכה אין הבדל בין אם טרפה אותה חית יער, או שנפלה מהגג ונטרפה, או שחלתה במחלה ונטרפה, בין אם הגורם היה בידי בשר ודם, ובין שהיה בידי שמים, אלא כל שאין כמוה חיה י"ב חודש, הרי זו טריפה [145]. ואמנם עיקר הטריפה שאיננה חיה מפורש הוא בתורה, אלא שפירוט הדברים המטריפים נאמרו למשה בסיני [146].

זמן חיותה של בהמה טריפה – נחלקו חז"ל אם טריפה חיה אם לאו: יש אומרים, שאין היא חיה יותר משלושים יום; יש אומרים, שאינה חיה יותר מי"ב חודש; ויש אומרים, שיכולה לחיות מספר שנים [147]. להלכה נפסק כשיטת הסוברים, שטריפה איננה חיה י"ב חודש [148].

יש מהפוסקים שכתבו, שטריפת בהמה לעולם איננה חיה יותר מי"ב חודש, והאומרים אחרת טועים הם [149], ואם הבהמה חיה י"ב חודש על כורחך הוא נס [150]; יש אומרים, שברוב המקרים אין טריפה חיה י"ב חודש, אבל מיעוטא דמיעוטא חיה יותר מי"ב חודש, אף על פי שהיא טריפה [151]; יש מי שכתב, שלא נאמר שיעור י"ב חודש אלא בספק טריפה, אבל טריפה וודאית אפילו חייתה י"ב חודש הרי היא טריפה, שאין העניין אלא אקראי בעלמא וסיבה נסתרת, ואנו על הרוב אנו דנים [152]; ויש מי שסובר, שאמנם אפשר שתחיה בהמה המוגדרת כטריפה, או שלא תחיה בהמה שלא הוגדרה כטריפה, וכללי הטריפות אינם אלא הלכה למשה מסיני [153], ולא נאמרו הכללים והפרטים הללו אלא לפי מה שהיה במציאות בזמן מתן תורה, או בזמן התנאים והאמוראים, ואף על פי שהשתנו הטבעים בזה, אין ההלכה משתנה ביחס להגדרת הטריפות בבהמה [154]. יש מי שכתב, שחז"ל קבעו זמן של י"ב להגדרת טריפה משום שהכתוב תלה טריפות בחיות, ומסתבר שהיא צריכה לחיות פרק זמן של שנה, כך שעוברים עליה כל עונות השנה ותעמוד הבהמה במצבי מזג אוויר קר וחם, לח ויבש [155]; ויש מי שכתבו, שחז"ל קבעו שיעור זה לפי ניסיונם, שבדקו בעלי חיים רבים עם מחלות ופגיעות שונות, ומצאו שלא חיו יותר מי"ב חודש [156].

מספר מצבי הטריפות – שמונה סוגי טריפות נאמרו למשה מסיני [157], ואחד מהם, היינו הדרוסה, נאמר בפירוש בתורה [158]. יש מחז"ל שמנו שמונה עשרה מיני טריפות [159], אלא שבעצם הם כלולים בשמונה הטריפות [160]. פירוט הטריפות האפשריות בבהמה וחיה הם שבעים טריפות [161].

טעמי איסור אכילת טריפה – מצינו מספר טעמים ביחס לאיסור אכילת טריפות: יש שכתבו, שיש בטריפה ארס הדורס, וכדמות סם רע שיזיק תולדות האדם [162], וידוע הדבר מדרכי הרפואה, שבשר כל הטריפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטריפות מורה חולי בבהמה [163]; יש מי שכתב, שאיסור מאכלות האסורות אינו אלא לצורך בריאות הנפש,  לפי שהן מתעבות ומשקצות את הנפש הטהורה המשכלת, ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות [164]; ויש מי שכתב, שאיסור הטריפה כלול במצווה 'ואנשי קדש תהיון לי', שאין בה שיקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה [165].

קביעות מצבי הטריפות – באופן כללי ידוע, שהיו ויהיו דעות מדעיות שונות ומנוגדות למה שנקבע בש"ס ובפוסקים ביחס להלכות טריפות, אך אין מדמים בטריפות, ואין אומרים בטריפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה [166], ואין להוסיף ואין לגרוע על הטריפות, ואין בדעות המדעיות כדי לשנות את ההלכה [167].

ידיעות חז"ל בווטרינריה – יש מחכמי ישראל מי שציין במיוחד את הלכות שחיטה וטריפות כדוגמא לידיעתם המקיפה של חז"ל בכל החכמות [168], ואמנם על פי הידיעות הנוגעות להלכות טריפות יש לראות בחז"ל את מפלסי הדרך בענף האנטומיה הפתולוגית, כ- 1,500 שנה לפני פיתוחו ברפואה העולמית [169]. בסיס התיאורים הפתולוגיים של חז"ל הנוגעים להלכות טריפה היה סטרוקטורלי, היינו מבוסס על שינויים במבנה האיברים, על בסיס של צבע, צורה, מיקום, גודל, פגיעות חבלתיות, נוכחות טפילים, וגופים זרים, שהוא ההסבר הקרוב ביותר להשקפת המדע החדיש [170]. זאת בניגוד לידע ולדעות המועטות, שרווחו בעולם העתיק בהסבר מחלות ופגעים שונים.

דינים כלליים

גרימת טריפה – יש מי שכתב, שאסור לגרום טריפות לבהמה טהורה בידיים [171]; ויש חולקים וסבורים שאין איסור כזה [172].

טריפות בהמה חיה ועוף – בדרך כלל כל הטריפות שוות בבהמה, בחיה ובעוף [173], היינו בכל האיברים המצויים בצורה שווה בבהמה, בחיה ובעוף, דינם שווה, חוץ מטריפות באיברים שאינם מצויים בהם, ושהם שונים ביניהם [174], וחוץ משתי טריפות, שהעוף יתר בהן על הבהמה, אף על פי שיש להם אותם איברים [175].

דגים אין במינם טריפות [176], אך אם נולדו בהם סימני טריפות, ונטמאו כשהם מתנדנדים, הרי יש בדבר ספק אם הם נחשבים כמתים הואיל ונטרפו, או שאינם מקבלים טומאה עד שידמו כאבן ולא יתנדנדו [177].

האם טריפה יולדת – נחלקו חז"ל אם טריפה יולדת או שאיננה יולדת [178], ונפסק להלכה שטריפה איננה יולדת [179], והיינו שאם ראינו נקבה בבהמה או בעוף שילדו, בידוע שאינן טריפה [180], והיינו דווקא אם נתעברה לאחר שנטרפה [181]. ויש להעיר, שמבחינה רפואית תלוי מה סיבת הטריפה, ואי אפשר לומר כלל בכל הטריפות אם יולדת אם לאו.

יש מי שכתב, שהכוונה שאיננה מתעברת, ואיננה יולדת [182]; ויש הסבורים, שדווקא איננה יולדת, אך יכולה היא להתעבר [183].

יש מי שסבור שטריפה זכר אינו מוליד [184]; ויש מי שסבור שטריפה זכר מוליד [185]. ומבחינה רפואית אי אפשר לקבוע כללים בזה, כי תלוי מה היא הטריפות, ואיך היא משפיעה על איברי המין, ועל ההפרשות ההורמונליות.

זהירות בטריפות – באופן כללי נזהרו חז"ל בפסיקותיהם בענייני טריפות, ומסופר על רב אשי, שכאשר הגיעה אליו שאלה של טריפות, היה מכנס ומביא את כל טבחי מתא מחסיא, ומחליט יחד עמם בשאלה הנידונה, כדי להתחלק באחריות [186]. ואמנם היו בתקופת חז"ל מומחים לטריפות, שנהגו להתייעץ עמם, כגון רבי יוחנן, ששלחו לו הרבה שאלות בטריפות [187], ודימו אליו כל מי שהיה חכם בטריפות [188]; טרופאי דמערבא [189], שהיו מורי הוראות בטריפות [190]; וטבחי מתא מחסיא, אשר היו בקיאים בטריפות [191].

איסור אכילה – בהמה, חיה ועוף שנמצאה בהם טריפה, אסורים באכילה, בין לישראלים ובין לכהנים [192], והאוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורים שנטרפו – לוקה [193].

האוכל מן הטריפה חלקים שאינם ראויים לאכילה, כגון עצמות וגידים, אף על פי שהוא אסור, הרי זה פטור מעונש, ואין חלקים אלו מצטרפים עם בשר טריפה ראוי לאכילה לשיעור כזית [194].

חשיבות ההקפדה בענייני טריפות – ההקפדה בענייני טריפות היא סמל להנהגה טובה [195]; ואפילו אם הורה חכם בבהמה מסברא, ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה [196], אלא אם יש לו קבלה שהיא מותרת [197]. מאידך, אוכלי טריפות הם דוגמא לאפיקורסים ומומרים לתיאבון או להכעיס [198].

פסול לעדות – אוכל טריפות פסול לעדות, ואין הוא חוזר לכשרותו אלא עד שייראה ממעשיו שניחם על רעתו, וילבש שחורים ויכסה שחורים, וילך למקום שאין מכירים אותו, ויחזיר אבדה בממון חשוב, או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב [199]. יש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא בטבח ששוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים, אבל השוחט לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו, כיוון שעשה תשובה, חזר להכשרו [200]; ויש מי שכתב, שהיינו דווקא אם עשה כן במזיד, או שמוחזק לכך, אבל אם אפשר לומר שבטעות נעשה הדבר, יש לו תקנה שילמד ויחכם, ויקבל דברי חברות, היינו שיקבל עליו עניני פרישות, שאין נוהגים כן רוב המון העם, ויעשה תשובה [201].

סופיות הטריפה – בהמה כיוון שנטרפה, שוב אין לה היתר [202].

טריפה / נבלה – כל שנפסלה בשחיטתה, הרי היא נבלה; וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גרם לה להיפסל, הרי היא טריפה [203].

חזקת היתר – בהמה שנשחטה, בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה [204], היינו שכל בהמה, חיה ועוף בחזקת בריאים הם, ואין חוששים להם שמא יש בהם טריפה, לפיכך כשישחטו שחיטה כשרה, אינם צריכים בדיקה שמא יש בהם אחת מן הטריפות, אלא הרי הם בחזקת היתר עד שייוולד להם דבר שחוששים לו, ואחר כך בודקים על אותו דבר בלבד [205]. מכל מקום המנהג הפשוט בישראל, שצריך לבדוק את הריאה בבהמה וחיה אם יש בה סירכה [206], מפני שהטריפות שכיחות בריאה [207].

כתיבת תפילין – כותבים תפילין על עור בהמה חיה ועוף טהורים, גם אם הם טריפה [208].

שבת – העושה אחד מבעלי החיים טריפה בשבת, אפילו אם יחיה איזה זמן, חייב מדין שוחט, כי נחשב לנוטל נשמה; ואם יש רפואה למכה זו, אינו חייב [209].

יום-טוב – עגל שנולד מבהמה טריפה ביום טוב, מותר לשוחטו ולאוכלו, ואין הוא מוקצה [210].

וולד של טריפה – שחט בהמה טריפה, ומצא בה בן תשעה חי, צריך שחיטה להתירו, ואין שחיטת אמו מועלת לו; ואם הוא בן תשעה מת, או שלא גמרו חודשיו, אף על פי שהוא חי במעי הטריפה, הרי זה אסור, מפני שהוא כאיבר אמו [211]; ויש מי שכתבו, שאם נמצאת האם טריפה, טוב לאסור כל הוולדות שנמצאו בתוכה, מספק שמא אינן בני תשעה חדשים [212].

אפרוח או עגל מן הטריפה – אפרוח שנולד מביצת טריפה, או עגל שנולד מפרה טריפה, מותרים באכילה [213]; ויש מי שכתב, שנוהגים להחמיר באפרוח שנולד מביצת טריפה [214], אך יש מי שכתב, שאין טעם לחומרה זו [215].

ביצת טריפה, אפילו נגמרה כולה, אסורה באכילה, ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות [216], ואיסור זה הוא מן התורה [217]. היה העוף ספק טריפה, כל הביצים שתלד בערימה ראשונה, משהים אותן, אם טענה ערימה שניה והתחילה ללדת, הותרו הראשונות, שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד, ואם לא ילדה, הרי הן אסורות [218].

אין מוכרים ביצת טריפה לעכו"ם, שמא יחזור וימכרנה לישראל [219], ומכל מקום אין לקנות מן העכו"ם ביצים טרופות כלל [220].

חלב מבהמה טריפה אסור, כמו בשרה [221].

בהמה כשרה שינקה מן הטריפה, או טריפה שינקה מן הכשרה, חלב הנמצא בקיבתן מותר [222]; ויש האוסרים בחלב צלול הנמצא בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה [223], ולשיטה זו אין חוששים שמא ינקה מן הטריפה, והכל מותר, כל זמן שאין יודעים בוודאי שינקה מן הטריפה [224].

גבינה – אסור להעמיד גבינה בקיבת בהמה טריפה [225].

גבינות שנעשו מחלב בהמה, ואחר כך נמצא שהבהמה טריפה, אם אפשר להניח, שהטריפות אירעה סמוך לשחיטתה, הגבינות מותרות; ואם יש מקום להניח שהיתה טריפה שלושה ימים קודם שחיטתה, הגבינות אסורות [226]. דין זה נכון גם בביצים מתרנגולת שנשחטה ונמצאה טריפה [227].

שיעורים – טריפה מצטרפת עם נבילה לשיעור אכילה, אף על פי שאיסורים משני לאווין שונים אינם מצטרפים זה עם זה, הרי נבלה וטריפה יוצאים מן הכלל הזה, הואיל והטריפה תחילה נבלה [228].

איסורי אכילה נוספים – האוכל מחלב של טריפה, חייב משום אוכל חלב, ומשום אוכל טריפה [229]. וכן האוכל איבר מן החי מן הטריפה, חייב משום שניהם [230]. וכן האוכל גיד הנשה של טריפה, חייב משום שניהם [231]. גדרי האיסורים הללו הם משום איסור חל על איסור בכולל, במוסיף או בבא בבת אחת.

השוחט אותו ואת בנו, ונמצא אחד מהם טריפה, בכל זאת חייב משום 'אותו ואת בנו' ולוקה [232].

כיסוי הדם – השוחט חיה או עוף ונמצאו טריפה, הרי הם פטורים מכיסוי הדם [233].

מכירה – השוחט את הפרה ומכרה לחברו, ואחר כך נודע שהיא טריפה, מה שאכל אכל, ויחזיר לו את הדמים; ומה שלא אכל, יחזיר את הבשר לטבח, ויחזיר לו את הדמים [234].

גנב, טבח ומכר – מי שגנב בהמה ושחט אותה ונמצאה טריפה, אף על פי כן משלם תשלומי ארבעה וחמישה [235]. וכן אם גנב בהמה טריפה, וטבח או מכר אותה, משלם תשלומי ארבעה וחמישה [236].

מתנות כהונה של זרוע לחיים וקיבה, אינם חלים בבהמה טריפה [237], ואפילו בספק טריפה, פטור ממתנות כהונה [238].

ראשית הגז נוהג גם בבהמה טריפה [239].

במצות שילוח הקן, אם היתה האם טריפה, חייב לשלחה, אבל אם היו האפרוחים טריפה, פטור משילוח [240].

קרבנות – בהמה טריפה אסורה לקרבן על המזבח [241]. ואף על פי שאינה ראויה לקרבן, אין פודים אותה, אלא תירעה עד שתמות ויקברוה [242]. אבל וולד שנולד לבהמה טריפה, מותר למזבח [243]. וכן אפרוח שנולד מביצת יונה טריפה, מותר למזבח [244].

בהמת קדשים שנשחטה ונמצאה טריפה, הרי זו תצא לבית השריפה [245].

שחט קרבן פסח בשבת, ונמצא טריפה במקום סתר – פטור [246].

בכור תמים שנשחט, ונמצא טריפה אחר שהופשט, העור יישרף, והשבר יקבר; ואם נשחט במומו, הבשר יקבר, והעור יינתן לכהנים [247].

המולק עוף קדשים ונמצא טריפה, הרי זו נבלה לכל דבר, שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח [248].

מצורע שהביא שתי ציפורים לטהרתו, ושחט אחת מהן, ונמצא שהיא טריפה, יקח זוג ציפורים לשניה [249].

בהמה טריפה דומה לבהמה בעלת מום בהלכות קדשים, בכך שאין שניהם ראויים כקרבנות אם אמר 'הרי זה עולה' [250]. אכן, בכמה הלכות נתקדשו בעלי מומים, וטריפה איננה קדושה גם בהם, כגון מעשר בהמה, שהטריפה פטורה [251]; וכגון תמורה, שהממיר קרבן בבהמה טריפה, אין הקדושה חלה עליה, ולפיכך אינו לוקה [252]. והיינו, משום שבעל מום אין חסרונו אלא לגבוה, מה שאין כן בטריפה, שאסור אף להדיוט [253].

טומאה – טריפה בחייה איננה מטמאה [254].

טריפה שנשחטה שחיטה כשרה, אף על פי שהיא אסורה באכילה, הרי היא טהורה [255]. אבל אם נגע בה הקודש, נטמא מדברי סופרים, וזו מעלה יתירה שעשו בקודש [256].

משכב בהמה – השוכב עם בהמה טריפה חייב, ככל שוכב עם בהמה [257].

מקורות והערות

 

[1] בראשית לא לט; שם לז לג; במדבר כג כד;
[2] שמות כב ל; ערוך, ע' טרף (ב); רש"י חולין נו א ד"ה או שטרפה; תוס' חולין לז א ד"ה ודלמא. וראה באריכות ברמב"ם מאכלות אסורות ד ו-ט, וס' החינוך מ' עג. וראה דרשות שונות להלכה מפסוק זה בחולין סח א; חולין עג ב; חולין קב ב; זבחים פב ב; תרגום אונקלוס עה"פ. אך כבר כתב רש"י חולין מב א ד"ה ובשר, שמכל מקום טריפה משמע טריפה ממש, וראה בס' החינוך שם;
[3] ראה אונקלוס שמות כא יב, ובמכילתא שם;
[4] ראה רש"י ברכות נט א ד"ה כטרפא;
[5] הכתב והקבלה עה"פ;
[6] ראה רש"י יומא לט א ד"ה טרף. וראה עוד במלבי"ם עה"פ;
[7] ראה בב"ק טז ב, וברש"י שם;
[8] ראה להלן, מחלוקת בדבר זה;
[9] רמב"ם מאכלות אסורות ד ח;
[10] חולין לז א; שם נח ב;
[11] מ"מ מאכלות אסורות ד ו;
[12] מ"מ שחיטה ה א. וראה להלן בהגדרת טריפת בהמה;
[13] 'טרף נתן ליראיו' (תהלים קיא ה); טרף לישנא דמזוני היא (עירובין יח ב), על הפסוק והנה 'עלה זית טרף בפיה' (בראשית ח יא). וראה פירוש הרש"ר הירש עה"פ;
[14] 'הטריפני לחם חקי' (משלי ל ח);
[15] וראה בזבחים פח א, סכין מטרפת היתה במקדש, ופירש"י שם ד"ה סכין, שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד, ומטרפת את הקדשים;
[16] כגון טרף יין ושמן (שבת יט ב); טרף בקלפי (משנה יומא ד א); לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף (ברכות לד א), כלומר מפני בילבול. וראה הכתב והקבלה עה"פ;
[17] שנטרפה דעתה (משנה נידה ב א). וייתכן שהמקור לשימוש זה הוא בגלל התנועות שעושה הנטרף לפני מותו;
[18] ראה רש"י ב"מ יד ב ד"ה דאמר ליה;
[19] רמב"ם איסורי ביאה א יב. וראה בתוס' רי"ד שבת קלו א;
[20] שו"ת ארץ צבי סי' צו;
[21] שו"ת חקרי לב חאבהע"ז סי' יא;
[22] ראה ע"ז ה ב – 'מכל החי', למיעוטי טריפה; חולין מב א – 'זאת החיה', למיעוטי טריפה; חולין קמ א – 'שתי צפרים חיות', למעט טריפה. וראה תוס' חולין קמ א ד"ה טרפות, שאולי יש לחלק בין חי לחיות;
[23] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' מט ואילך;
[24] ראה להלן;
[25] רש"י ב"ק נא א ד"ה נעביד, ורש"י סנהדרין עח א ד"ה הכל מודים, ורש"י מכות ז א ד"ה אם תמצא; תוס' ערכין כ א ד"ה לאתויי; הר"י מיגאש, הובאו דבריו בשיטמ"ק ב"ק כו ב; יד רמה, סנהדרין עח א; מרדכי, חולין, רפ"ג; רמב"ן וריטב"א מכות ז א; שו"ת צמח צדק החדשות סי' עה; עצי ארזים אבהע"ז סי' יז סוסקקל"ב;
[26] תוס' חולין מב ב ד"ה ואמר, ותוס' בכורות לז ב ד"ה כדי; רמב"ן גיטין נו ב. וראה רמב"ן והרשב"א יבמות קכ ב;
[27] שבת נג ב; ב"ק ב ב. וראה בתו"ת שמות פכ"א אות קפט;
[28] ר"ת בתוס' חולין מב ב ד"ה ואמר. וראה עוד בתבו"ש סי' לא סק"ו; פלתי שם סק"ה; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' נב; מראות הצובאות סי' יז סקקכ"ה; אוצה"פ סי' יז סל"ב סקרס"ח אות ב;
[29] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לב אות ב; שו"ת מעשה חושב ח"ד סי' כג וסי' כו – אליבא דרמב"ם רוצח ב ח. וראה עוד שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רסח;
[30] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' מט ואילך; ד. פרימר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' שג – אליבא דרמב"ם רוצח ב ח. ושיטות אלו חלוקות בהבנת שיטת האחיעזר בדעת הרמב"ם הנ"ל – ראה שו"ת אחיעזר חיו"ד סי' טז אות ו; שם ח"א סי' יב אות ה; שם, ח"ג סי' סה אות יד. וראה עוד בשו"ת עמודי אור סי' מח. וראה מנ"ח מ' לד אות ד, שההבדל בין טריפת אדם לטריפת בהמה אליבא דהרמב"ם היא מסברא, או שמצא כן באיזה מקום; ובצפנת פענח מהדו"ת יסודי התורה ה ה כתב שהאומד בנהרג אם היה בן קיימא אין זה גדר דין רק גדר טבעיות, וזה שייך לרופאים;
[31] רמב"ם שחיטה י יב-יג;
[32] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ד. ולכאורה לדעתו זו אין טעם בהגדרת טריפת אדם לפי כללי הטריפות בבהמה, כי בין כך ובין כך מה שיקבע הוא מה שיאמרו הרופאים, וי"ל. וראה עוד בחזו"א נשים הל' אישות סי' כז סק"ג;
[33] חזו"א יו"ד סי' ה סק"ג, ואישות סי' כז סק"ג; שו"ת אגרות משה, שם;
[34] ראה ב"ש סי' יז סקצ"ז; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רסח;
[35] יבמות קכ ב, ובראשונים שם; נידה כד א, וברש"י שם. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי נב, וח"ו סי' סד, שאם עשו לו רפואה, יכול לחיות; וראה בחזו"א אישות סי' כז סק"ג, שבזמננו שמנתחים מצב כזה, בטל דינו כטריפה. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' טרפה, עמ' ח-ט;
[36] חולין מג א. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם בכורות מה ב;
[37] ערכין כ א. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, עמ' ח, עוד מצבים שמנו הפוסקים כטריפת אדם;
[38] ר"ת בתוס' זבחים קטז א ד"ה ודילמא. וראה עוד בתוס' חולין מב ב ד"ה ואמר, עירובין ז א ד"ה כגון (וראה בתויו"ט יבמות טז ד), גיטין נו ב ד"ה וניקר, ב"ק נא א ד"ה נעביד, בכורות לז א ד"ה כדי; פסקי תוס' סוף זבחים; רשב"א ע"ז ו א; כס"מ גירושין יג טז; ב"ח יו"ד סי' קצד; שו"ת אחיעזר ח"א סוסי' יב; מנ"ח מ' לד;
[39] ב"ש אבהע"ז סי' יז סקצ"ז. וראה בחזו"א נשים הל' אישות סי' כז סק"ג. וראה באריכות באוצה"פ סי' יז סל"ב סקרס"ח;
[40] מ"מ גירושין יג טז, בשם הירושלמי, הרמב"ן והרשב"א; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' מח; פר"ח יו"ד סי' לא סק"ז. וראה עוד ביד רמה, סנהדרין עח א; הר"י מיגאש, בשיטמ"ק ב"ק כו ב; טושו"ע אבהע"ז יז לב;
[41] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' נב; כרתי ופליתי יו"ד סי' לא סק"ה; קרן אורה יבמות קכ ב; חזו"א נשים הל' אישות סי' כז סק"ג. וראה עוד בגדרי י"ב חודש בטריפת אדם באנתציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' טרפה, עמ' א-ד;
[42] תוס' רי"ד שבת קלו א ד"ה מאי לאו; שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' סא;
[43] תוס' רי"ד שם;
[44] פתח הדביר או"ח סי' קצט אות ט, וסי' שכח אות ו;
[45] פתח הדביר או"ח סי' ריט אות ג, הובא בשד"ח מערכת ברכות סי' יב;
[46] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ז;
[47] תוס' רי"ד שבת קלו א ד"ה מאי לאו; פתח הדביר או"ח סי' קצט אות ט, וסי' שכח אות ו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות יד; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' סא; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ז. וראה במנ"ח מ' רצו, ובמ' תר, שנסתפק בדבר, ותלה השאלה במחלוקת הראשונים, ובמ' לב, בדיני פיקוח נפש, כתב שמחללים עליו את השבת;
[48] מנ"ח מוסך השבת, בדיני שוחט;
[49] ריב"ם, הובא בתוס' רי"ד שבת קלו א; מנ"ח מ' לב, במלאכת שוחט;
[50] תוס' רי"ד שם;
[51] שו"ת צפנת פענח סי' קמה אות ב; ס' ברכת אהרן על מס' ברכות סי' רפו אות ד. ולא אומרים שהרג גברא קטילא, ומכל מקום יש כאן נטילת נשמה, ודלא כדעת המנ"ח מוסך השבת אות כט;
[52] רמב"ן ריש מכות, ד"ה ואי קשיא;
[53] מנ"ח מ' מח סק"ב; פרי תבואה, קונטרס הראיות סי' כו; שו"ת מחזה אברהם, ח"ג חחו"מ סי' כט;
[54] מנ"ח מ' מח סק"ב;
[55] מנ"ח מ' רס סקי"א;
[56] שו"ת מחזה אברהם שם. וראה בשו"ת בית יצחק חלק או"ח סי' יח אות טז;
[57] מנחת חינוך מ' רמח סקי"ד;
[58] שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמג; שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' רנב; זוכר הברית סי' י סקל"ו;
[59] תוס' רי"ד שבת קלו א; שבלי הלקט הל' מילה סי' א; זוכר הברית סי' ז סקכ"ו; שו"ת חת"ס שם. וראה בשו"ת מהר"ם שיק שם, שהסתפק בכך. וראה עוד באור שמח מילה א יד; כורת הברית סי' רסה סקכ"ה, וסי' רסו סק"ל;
[60] ב"ק יא ב, לפי תוס' שם ד"ה בכור; רמב"ם בכורים יא יז; סמ"ג עשין קמד; טושו"ע יו"ד שה יב; ש"ך יו"ד שה סקט"ז;
[61] שיטמ"ק ב"ק יא א, בשם המאירי;
[62] ש"ך יו"ד שה סקט"ז;
[63] הגה' יד שאול יו"ד שם; מגדול עוז, בדיני פדיון הבן, ברכת הורי פלג א אות ל; כלי חמדה פר' במדבר סוף אות ב;
[64] ש"ך שם; מגדל עוז, שם. וראה מה שכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שה אות ג;
[65] יד אברהם על הש"ך שם. וראה עוד בשו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שצט;
[66] שו"ת באר משה ח"ח סי' קכא, וציין שם לעיין בס' ליקוטי פנחס על יו"ד שה יב באריכות. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' טרפה, עמ' כח-ל;
[67] שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' צט. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' שה אות ג, ובהע' 26, מה שהקשה על תשובה זו;
[68] שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לב;
[69] שו"ת דברי מלכיאל, ח"ב סוסי' צח; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קכ;
[70] שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תרפב;
[71] מנ"ח מ' א סק"ב;
[72] יבמות קכא א; רמב"ם גירושין יג טז – וגירסתו שם 'והעלו ממנו איבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה'; טושו"ע אבהע"ז יז לב;
[73] כס"מ גירושין יג טז; ב"ש אבהע"ז סי' יז סקצ"ז. וראה באריכות באוצה"פ סי' יז סל"ב סקרס"ח;
[74] פר"ח יו"ד סי' לט סק"ז; עצי ארזים אבהע"ז סי' יז סוסקקל"ב;
[75] קרן אורה יבמות קכ ב; חזו"א נשים הל' אישות סי' כז סק"ג;
[76] שלטי גבורים גיטין כח א; רמ"א אבהע"ז קמא סח;
[77] שו"ת מגיד מראשית, חיו"ד סי' ב. על דעתו של הר"ח אלפאנדרי יש מספר גירסאות – ראה הגרי"ש נטנזון בהסכמתו לשו"ת שבות יעקב, ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' רא; ברכ"י אבהע"ז סי' טו אות ד; עין הרועים, ערך טריפה; שו"ת חקרי לב חאבהע"ז סי' יא; פת"ש אבהע"ז טו סקי"א; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כח אות ב; אוצה"פ סי' טו סק"ס; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ז;
[78] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' רא; טיב קידושין סי' לז סק"ב; משנת אברהם ח"ב סי' ט; שו"ת ארץ צבי סי' צו; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' סא;
[79] תוס' רי"ד שבת קלו א. וראה בגינת ורדים אבהע"ז כלל ב סי' ד, שטריפה אינו פוטר מחליצה וזוקק לייבום, ותמה עליו בשו"ת חקרי לב חאבהע"ז סי' נז. וראה עוד בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' לג אות ג; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צט אות ז;
[80] סנהדרין עח א; רמב"ם איסורי ביאה א יב. והיינו, אף על פי שהבא על אחת העריות כשהיא מתה, פטור מכלום (יבמות נה ב; סנהדרין סו ב; רמב"ם שם), וטריפה סופה למות מחולי זה, אך כל זמן שהיא חיה יש לו הנאה מביאתו;
[81] סנהדרין עח א. ותימה שהרמב"ם השמיט דין זה;
[82] מנ"ח מ' רצא סק"א;
[83] ראה תורת היולדת, מהדו"ב פ"ס הע' ז;
[84] ראה רמב"ם רוצח ב ט; תוס' יבמות כה ב ד"ה הוא, ותוס' סנהדרין ט ב ד"ה לרצונו; מרדכי סנהדרין סי' תרצה. וראה עוד בתומים חו"מ סי' לג סקי"ב; חיד' הרי"מ שם סק"ח; אור שמח עדות כ ז;
[85] ב"י חו"מ סי' לג;
[86] ש"ך שם סקט"ז. ובתומים שם סקי"ב המליץ עבורו;
[87] סנהדרין עח א מחלוקת; רמב"ם עדות כ ז. וראה עוד בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' עד; שו"ת צפנת פענח (וורשא) סי' נד;
[88]  תומים שם;
[89] דרכי משה חו"מ סי' לג אות ט; סמ"ע שם סקכ"ו; ש"ך שם סקט"ז; אורים שם סקכ"ה; תומים שם סקי"ב;
[90] ב"י חו"מ סי' לג, והאחרונים בהע' קודמת בדעתו. וראה עוד לח"מ עדות כ ז; תומים  שם. וראה באריכות בס' מצות ראיה, חו"מ סי' לג סט"ז;
[91] סנהדרין עח א, וברש"י שם; רמב"ם רוצח ב ט;
[92] דברים יג ו. סנהדרין שם; רמב"ם רוצח שם. ואם שיטה זו היא אליבא דרבי טרפון בלבד, או גם אליבא דרבי עקיבא, במחלוקתם בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש (ר"ה כו א, וב"ק צ ב) – ראה ברמב"ן וריטב"א מכות יב א; מאירי סנהדרין עח א; תומים סי' ז סק"ז; טורי אבן ר"ה כו א; ערוך לנר סנהדרין עח א. וראה עוד באור שמח, רוצח ב ט; קובץ שיעורים ח"ב סי' לט; חוות בנימין ח"ב סי' פט. וראה בצפנת פענח קונטרס השלמה עמ' 63, בגדרי ההבדל בזה;
[93] תוס' סנהדרין עח א ד"ה בפני; רמ"ה ומאירי, סנהדרין שם. ובגדר מצות בית דין להרוג אדם טריפה, שהרג את הנפש בפניהם – ראה בערוך לנר סנהדרין עח א; דינא דחיי, לאווין רב; שו"ת בית יצחק חחו"מ סי' ב אות יב; אבן האזל נזקי ממון י ז; קובץ שיעורים ח"ב סי' לט;
[94] ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ע' חיבי מיתות בית דין, עמ' תרכה;
[95] מים חיים להפר"ח, הובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ה;
[96] מנ"ח מ' לד;
[97] לימודי השם, לימוד קסח;
[98] תוס' חולין מב ב ד"ה ואמר; יד רמה, סנהדרין עח א; שו"ת ריב"ש סי' רנא; צפנת פענח ערכין א א. וראה עוד בפתח הדביר או"ח ח"ב סי' קצט;
[99] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ה;
[100] מ. הלפרין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 84 ואילך; הנ"ל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 55 ואילך;
[101] תוס' רי"ד שבת קלו א; שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לז; מנ"ח מ' לד; ערוך לנר סנהדרין פה א; שו"ת אחיעזר חאבהע"ז סי' יט אות ב. וראה עוד באור שמח עדות כ ז; חיד' הגרי"ז הלוי, רוצח א יג;
[102] אמנם ראה במנ"ח מ' מט, שכתב שהמכה טריפה אינו מוזהר בלאו של החובל בחבירו ואינו לוקה, ודינו כמי שיוצא ליהרג, שהמכהו פטור, כמבואר בסנהדרין פה א, וברמב"ם ממרים ה יב, וצ"ע;
[103] סנהדרין עח א, אפילו למי שסובר שטריפה חיה; רמב"ם רוצח ב ח;
[104] מנ"ח מ' לד;
[105] רמב"ם רוצח ב ח, שכתב 'פטור מדיני אדם'; ס' מלחמה ומצווה להתשב"ץ; מאירי סנהדרין שם; שו"ת אחיעזר חאבהע"ז סי' יט (אך ראה מאמרו של מ. הלפרין, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 55 ואילך, הע' 82, שלדעת האחיעזר חיו"ד סי' טז אות ו משמע, שסובר שאין איסור רציחה בטריפה); שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ה. וראה עוד בס' המפתח לרמב"ם, הוצאת פרנקל, על הרמב"ם שם;
[106] שו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט; אור שמח רוצח ב ד; חי' הגרי"ז הלוי על רמב"ם רוצח א ג; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ו, ושם ח"י סי' כה פ"ה ופכ"ז;
[107] שו"ת תפארת צבי סי' יד; הגרז"נ גולדברג, מוריה, ח (ד-ה), עמ' נג-נד. וראה עוד במאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' מט ואילך;
[108] מנ"ח מ' נא; עמוד הימיני סי' לב אות ב. וראה באריכות בשו"ת אור גדול סי' א;
[109] מנ"ח מ' מט;
[110] שו"ת בית יצחק חאו"ח סי' יח אות טז;
[111] שם אות טו;
[112] המאירי סנהדרין עח א. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ה קונט' המצוות סי' טז אות ב;
[113] מנ"ח מ' לד; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רסח; שו"ת אחיעזר ח"א סי' ט אות ב. אך ראה במנ"ח שם, שהסתפק אם אנו אומרים שאין דמים לבן חורין, פטור מתשלום ליורשים גם בטריפה;
[114] ברכות לב ב; רמב"ם תפילה טו ג; טושו"ע או"ח קכח לה;
[115] ס' ברכת אהרן (ר' אהרן לעווין) על מס' ברכות, סי' רפו אות ד;
[116] רמב"ם מלכים ט ד; מאירי סנהדרין עב ב. וראה במנ"ח מ' רצו, שלא נמצא מקור לשיטה זאת;
[117] מנ"ח מ' רצו. וראה שם שהסתפק בדין רודף בבן נוח טריפה;
[118] ספר המקנה, ח"א כלל ח פרט יא;
[119] שו"ת תפארת צבי סי' יד; שו"ת מחנה חיים ח"ב חחו"מ סי' ב; הגרז"נ גולדברג, מוריה, שם;
[120] המאירי שם;
[121] מנ"ח מ' נא;
[122] ראה הרב י.ל. הילפרין, הלכה ורפאוה, ב, תשמ"א, עמ' קמו ואילך; הנ"ל, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 183 ואילך;
[123] הגרז"נ גולדברג, שם;
[124] ירושלמי תרומות ח ד;
[125] מאירי סנהדרין עב ב, והובאו דבריו גם בשיורי כנסה"ג יו"ד סי' קנז הגהב"י אות לו, ובמגדול עוז להיעב"ץ, אבן בוחן, פינה א אות עט. ויש להעיר מדברי המאירי סנהדרין ע א שכתב, סיעה של בני אדם שפגעו בהם עכו"ם והיה ביניהם טריפה, אסור להרוג את הטריפה כדי להציל את השאר; מנ"ח מ' רצו. אמנם ראה במנ"ח מ' תר, שהשאיר בצ"ע; תפארת ישראל, בועז, יומא סופ"ח; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' קסב. וראה בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' יח סקט"ו;
[126] שו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט. וראה גם בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת אור גדול סי' א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט אות ד;
[127] שו"ת תפארת צבי סי' יד;
[128] ראה בשו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב אות ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רנב הע' 24;
[129] פסחים כה ב, יומא פב ב, סנהדרין עד א, וראה בפירש"י פסחים כה ב ד"ה מאי חזית;
[130] ראה במאמרו של מ. הלפרין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 84 ואילך; הנ"ל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 55 ואילך;
[131] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ז-ט; דברי מנחם, סי' כז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רנב אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ה; שם חי"ז סי' י, וסי' עב; הרב מ. שטרן, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ב, עמ' לט ואילך;
[132] הרב מ. שטרן, בשבילי הרפואה, שם; וראה מאמרו של מ. הלפרין, באסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 55 ואילך, שכתב שלשיטת הסוברים שלא שייך באדם טריפה סברת מאי חזית וכו', ומותר להציל את הבריא בנפשו של הטריפה, אולי מותר להשתמש באיברי אדם טריפה כדי להציל אחרים. ויש להעיר על דבריו, שלעניין השתלות לא תועיל סברא זו, שכן גם המושתל הוא בדרך כלל טריפה, ואם כן חוזרת סברת מאי חזית וכו' למעיקרא, שלגבי שניהם הדין שווה;
[133] ראה שו"ת אחיעזר ח"א סי' יט; מנ"ח מ' רצו, ומ' תר; מנחת סולת על מנ"ח מ' לד; פרשת דרכים דרוש יז; תפא"י סוף יומא. וראה עוד שו"ת חוות בנימין ח"ב סי' פט;
[134] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' י, וסי' עב; הרב מ. וינברגר, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 109 ואילך;
[135] מאירי סוטה מה ב. וראה בדבר אברהם סי' ה אות ד;
[136] מנחת סולת על החינוך מ' לד;
[137] דבר אברהם ח"א סי' ה אות ג; צפנת פענח על הרמב"ם, ערכין א א;
[138] שו"ת שרידי אש, ח"א, הימום בהמות בנספח א;
[139] משנה בכורות ז ז; רמב"ם ביאת מקדש ו ז. וראה עוד ברמב"ם איסורי מזבח ב י, בכס"מ שם;
[140] ב"ק מא א; רמב"ם נזקי ממון י ג;
[141] ב"ק שם, ובפירש"י שם ד"ה הוי. אך ראה ברמב"ם שם, שפסק שמועד לטריפה הרי הוא מועד לשלם, וראה במ"מ שם, ובמאירי ב"ק שם;
[142] סנהדרין עח א; רמב"ם וראב"ד נזקי ממון י ז. וראה במנ"ח מ' נא, שהסתפק בשור של שותפין, שאחד מהם הוא טריפה, אם נהרג;
[143] מנ"ח מ' לד;
[144] גיטין מג א. ותימה שהרמב"ם לא הביא דין זה;
[145] רמב"ם מאכלות אסורות ד ח-ט;
[146] מ"מ שם, ומ"מ שחיטה ה א;
[147] חולין נז ב;
[148] רמב"ם מאכלות אסורות ד ט; רמב"ם שחיטה יא א; טור יו"ד כט. וראה עוד בגדרי טריפה אינה חיה בשו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד סי' ג;
[149] שו"ת הרשב"א ח"א סי' צח; שו"ת הריב"ש סי' תמז;
[150] ש"ך יו"ד סי' נז סקמ"ח;
[151] יש"ש חולין פ"ג סי' פ. וראה בש"ך שם;
[152] מאירי חולין מב א;
[153] רמב"ם שחיטה י יב-יג. וראה עוד בנידון בפלתי יו"ד סי' נז סק"י; פרמ"ג יו"ד סי' נז בשפ"ד סקמ"ח; מלוא הרועים ח"א אות ט, טריפה חיה; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' לה ד"ה אני איני;
[154] חזו"א יו"ד סי' ה אות ג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ג ענף ב; שם חיו"ד ח"ג סי' לו; שם חחו"מ ח"ב סי' עג אות ד;
[155] ס' יראים סי' סו;
[156] רמב"ן ור"ן, חולין ריש פ"ג;
[157] חולין מג א; רמב"ם שחיטה ה ב; סמ"ג עשין סג; טושו"ע יו"ד כט;
[158] בפסוקנו; רמב"ם שם ג. וראה בדרכי משה, בדגול מרבבה יו"ד סי' כט, ובפרמ"ג פתיחה להל' טריפות, למה צריך הלכה למשה מסיני בדרוסה, אם הוא מפורש בתורה;
[159] חולין מב א;
[160] ראה ביאור הגר"א יו"ד סי' כט סק"א;
[161] רמב"ם שחיטה י ט. וראה בס' מזון כשר מן החי, עמ' 292-279, סיכום דרכי המיון השונות של הטריפות;
[162] חזקוני וא"ע שמות כב ל;
[163] ס' החינוך, מ' עג;
[164] אברבנאל ויקרא יא יג;
[165] רמב"ן עה"ת שמות כב ל;
[166] חולין מח ב; ב"ב קל ב. וראה ברש"י חולין נה ב ד"ה שהרי, ובתוס' ב"ב קל ב ד"ה שהרי, בדוגמאות לכלל זה;
[167] ראה רמב"ם שחיטה י יב-יג; חזו"א יו"ד סי' ה אות ג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ג ענף ב, חיו"ד ח"ג סי' לו, וחחו"מ ח"ב סי' עג סע' ד. ואגב יש לציין, שבמספר הלכות מצינו חריגה מכלל זה, היינו שהוסיפו הפוסקים טריפות שלא נמצאו בש"ס, ואכמ"ל;
[168] כוזרי, מאמר רביעי, לא: 'ומזה כל מה שנזכר בהלכות שחיטה והלכות טריפות, שיש בהן מן החכמות מה שנעלם רובו מגאלינוס';
[169] מבחינה היסטורית, הרופא הראשון שכתב אנטומיה פתולוגית בצורה פחות או יותר ברורה ושיטתית היה ג'יובני מורגאני (1771-1682), והפתולוגיה הפכה להיות ענף מוגדר ונפרד ברפואה רק במאה ה-19 למניינם, על ידי הפתולוג הצרפתי ג'ן קרוביליאר (1874-1791) – ראה א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו, עמ' 7-5; הנ"ל, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 193 ואילך;
[170] ראה א. שטינברג, שם;
[171] רש"י ע"ז יא א ד"ה עיקור;
[172] תוס' ע"ז שם ד"ה עיקור. וראה חידושי הריטב"א ע"ז שם;
[173] חולין נו א; רמב"ם שחיטה ו יז; טור יו"ד מט. וראה בתוס' חולין כ א ד"ה אילימא;
[174] רמב"ם שחיטה י י, וראה שם פירוט מצבים אלו;
[175] רמב"ם שם י יא. וראה בראב"ד ובנו"כ שם;
[176] חולין עה א;
[177] חולין שם; רמב"ם טומאת אוכלין ב ו – בעיה שלא נפשטה;
[178] תוספתא חולין ג ו; חולין נז ב-נח א; ע"ז ה ב; זבחים קטז א;
[179] תוס' חולין נח א ד"ה והלכתא; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא, ושחיטה יא א; טושו"ע יו"ד נז יח, ושם פו ט;
[180] תוס' חולין נז ב ד"ה סימן; רמב"ם שם;
[181] חידו' רעק"א ליו"ד סי' פז ד"ה נסתפקתי;
[182] פר"ח יו"ד סי' נז;
[183] יש"ש חולין פ"ג סי' פ; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כט;
[184] שער המלך, שחיטה יא א; שו"ת מים חיים, סי' ב. וראה בשד"ח מערכת טי"ת כלל כח;
[185] אבני מילואים שו"ת סי' ח. וראה בכרתי ופלתי יו"ד סי' נז סק"ח; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כט; שו"ת רעק"א סי' רד; שו"ת בית הלוי ח"ב סי' ל; מחזיק ברכה יו"ד סי' כז אות יג;
[186] סנהדרין ז ב; הוריות ג ב;
[187] חולין צה ב;
[188] חולין נ א;
[189] חולין נה ב;
[190] רש"י שם ד"ה טרופאי;
[191] סנהדרין ז ב; הוריות ג ב;
[192] בפסוקנו; יחזקאל מד לא; חולין מב א; חולין קב ב; מנחות מה א;
[193] רמב"ם מאכלות אסורות ד ו; סמ"ג לאווין קלג-קלד;
[194] רמב"ם מאכלות אסורות ד יח, על פי חולין קיז ב;
[195] יחזקאל ד יד; חולין לז ב;
[196] רמ"א יו"ד קטז ז;
[197] ש"ך שם סק"ח;
[198] הוריות יא א;
[199] סנהדרין כה א; רמב"ם עדות יב ט; טושו"ע חו"מ לד לד. וראה טושו"ע יו"ד קיט טו;
[200] כס"מ, עדות שם;
[201] רמ"א יו"ד קיט יח; ט"ז שם סקי"ז;
[202] חולין סח ב. וראה ברא"ש חולין פ"ד סי' ז; כו"פ יו"ד רסי' נו; שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' לב – מחלוקת אם מועילה פעולת אדם להחזיר טריפה לכשרותה;
[203] חולין לב א;
[204] ביצה כה א; חולין ט א;
[205] רמב"ם שחיטה יא ג;
[206] רמב"ם, שם ז; שו"ע יו"ד לט א;
[207] ש"ך שם סק"ב;
[208] שבת קח א; רמב"ם תפילין א י; סמ"ג עשין כב,כה; טושו"ע או"ח לב יב; שם יו"ד רעא א;
[209] מנ"ח מוסך השבת, בדיני שוחט;
[210] ביצה ו א;
[211] חולין עה א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות ה טו; טושו"ע יו"ד יג ג;
[212] סמ"ג סוף לאווין קלו; או"ה סוף כלל נה; הגהמ"י מאכלות אסורות ה טו; רמ"א יו"ד יג ג;
[213] חולין נח א; תמורה לא א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא; טושו"ע יו"ד פו ז. אך ראה בתפא"י עדויות ה א, ביכין אות ט, שחילק בין אפרוח מביצת טריפה שכשר, לבין וולד של בהמה טריפה שאסור, ולכאורה מטושו"ע יו"ד עט ג, משמע שלא כדבריו, וי"ל;
[214] רמ"א יו"ד פו ז;
[215] ש"ך שם סקכ"א. וראה בערוה"ש יו"ד פו ב;
[216] עדיות ה א; חולין נח א; תמורה לא א; טושו"ע יו"ד פו ג;
[217] ש"ך שם סק"ח; ערוה"ש יו"ד פו ג. וראה בתוס' ב"ק מז א ד"ה מאי, שחילקו בין שנולדה מיד לאחר שנטרפה, לבין שנולדה זמן מה לאחר שנטרפה;
[218] חולין נז ב-נח א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא; טושו"ע יו"ד פו ט. וראה עוד בנידון בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' כא;
[219] חולין סד א; טושו"ע יו"ד פו י. וראה בכס"מ מאכלות אסורות ג יט. וראה בשו"ע, רמ"א וש"ך שם סק"ל, אם מותר למכור לעכו"ם ביצת טריפה טרופה בקערה. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' יט;
[220] רמב"ם מאכלות אסורות ג יט;
[221] חולין קטז ב; טושו"ע יו"ד פא א; ביאור הגר"א שם סק"א;
[222] חולין קטז א-ב; טושו"ע יו"ד פא ו;
[223] ר"ת בתוס' חולין קטז ב ד"ה הכי; רא"ש שם; טושו"ע שם, בשם יש אוסרים; רמ"א שם 'והכי נהוג';
[224] רמ"א שם;
[225] רמב"ם מאכלות אסורות ט טז; טושו"ע יו"ד פז יא. וראה שם ובנו"כ טעמים שונים לאיסור זה;
[226] טושו"ע יו"ד פא ב. וראה באריכות בנו"כ שם;
[227] רמ"א יו"ד פו ג;
[228] רמב"ם מאכלות אסורות ד יז; שם יד ה. וראה באבני מילואים בשו"ת סי' ד, שהביא מקור לדין זה של הרמב"ם מספרי דברים יד כא. וראה עוד בנידון במנ"ח מ' תעב; כתבי הגר"ח על הש"ס עמ' רנה-רנו; חידושי הגרי"ז הלוי על הרמב"ם דע"ט ע"א ד"ה מכתבו;
[229] חולין לז א-ב; שם קג א; רמב"ם מאכלות אסורות ז ב;
[230] חולין קג א; רמב"ם שם ה ה;
[231] חולין שם; רמב"ם שם ח ו. וראה באריכות בנו"כ הרמב"ם, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אין איסור חל על איסור;
[232] חולין פא ב, מחלוקת; רמב"ם שחיטה יב ה; סמ"ג לאווין קמט;
[233] חולין פה א, מחלוקת; רמב"ם שחיטה יד י; טושו"ע יו"ד כח יז;
[234] בכורות לז א; רמב"ם מכירה טז יב; טושו"ע יו"ד קיט יג; שם חו"מ רלד ב;
[235] ב"ק ע א; רמב"ם גניבה ב ח; טור חו"מ סי' שנ;
[236] ב"ק עז ב; רמב"ם שם ב ט; טור שם;
[237] ספרי דברים יח ג; חולין קלו ב; נידה נא א; טושו"ע יו"ד סא ו. וראה ברש"י ור"ן חולין שם, על המקור לפטור זה. וראה בתו"ת דברים פי"ח אות י, שתמה על כי הרמב"ם השמיט דין זה, וכבר קדמו בזה בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ק, וראה מה שתירץ בזה. וראה עוד ביד אברהם יו"ד שם, מה שכתב בנידון;
[238] ש"ך יו"ד סי' סא סק"ג;
[239] חולין קלו ב; נידה נא א – מחלוקת; רמב"ם בכורים י ז. וראה בר"ן חולין שם, ובכס"מ שם, מה שכתבו בשיטת הרמב"ם;
[240] חולין קמ א; רמב"ם שחיטה יג ט,יא; טושו"ע יו"ד רצב א,ז;
[241] מנחות ה ב; תמורה כט א; רמב"ם איסורי מזבח ב י. וראה בגמ' ורמב"ם וכס"מ שם, דרשות שונות למקור הלכה זו. וראה בשו"ת התשב"ץ ח"א סי' סז, חקירה ארוכה איך היו עושים בקדשים בבדיקות הריאה ושאר טריפות. וראה עוד במשך חכמה ויקרא ד י; שם יז י;
[242] תמורה ל ב; רמב"ם שם;
[243] תמורה שם; חולין נח א; רמב"ם שם ג יב;
[244] תמורה לא א; רמב"ם שם ג יג;
[245] פסחים פב ב; רמב"ם איסורי מזבח ב יא. וראה בתויו"ט זבחים יב ד ד"ה וחכמים;
[246] פסחים עב ב; רמב"ם שגגות ב י. וראה תוס' פסחים עג א ד"ה שחטו;
[247] זבחים קג-קד; רמב"ם בכורות ג י. וראה בשיטות אלו בלח"מ שם, ובתויו"ט שם;
[248] זבחים סט א; רמב"ם פסולי המוקדשין ז ג;
[249] נגעים יד ה; רמב"ם טומאת צרעת יא ט. וראה שם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, אם רק הראשונה מותרת בהנאה, או ששתיהן מותרות, עיי"ש;
[250] תמורה כג ב; רמב"ם מעשה קרבנות טו ו;
[251] בכורות נז א; רמב"ם בכורות ו יד; שם י יד; סמ"ג עשין ריב. וראה במשל"מ בכורות שם;
[252] תמורה יז א; רמב"ם תמורה א יז. וראה בכס"מ ולח"מ שם;
[253] משך חכמה שמות כב ל;
[254] תוס' זבחים סט ב ד"ה אי;
[255] חולין עב ב; רמב"ם אבות הטומאות ב ו;
[256] חולין עג א; רמב"ם שם ח;
[257] רמב"ם איסורי ביאה א יב.

 

* # *