משכב זכור

פט. משכב זכור

 

ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא [ויקרא יח כב]

 

פרשנות המקרא

 

תלמוד בבלי, סנהדרין נד ב: 'ואת זכר לא תשכב' – הרי זו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מנין, אמר רבי עקיבא, כתיב 'לא תשכב' קרי ביה נמי 'לא תשכב' [וראה בפירוש הכתב והקבלה כאן].

 

תלמוד בבלי, יבמות פג ב: 'משכבי אשה' – איזהו זכר שיש בו שני משכבות, זה אנדרוגינוס, במה דברים אמורים בזכרות שלו, אבל בנקבות שלו פטור, מאי טעמא, 'את זכר' כתיב, זכר גרידא מנא לן, מ'אשה', באשה שלא כדרכה מנין, מ'ואת זכר'.

 

תלמוד בבלי, נדרים נא א: 'תועבה' – מאי תועבה, תועה אתה בה.

 

אבן עזרא: 'ואת זכר' – אחר שמצאנו הן שכבתי אמש את אבי הנה אזהרה לשוכב ונשכב, ויאמר רב חננאל ז"ל כי יש מי שיחדש בגופו כצורת בשר אשה, וזה לא יתכן בתולדה, ויש אומרים אנדרוגינוס. וכל הצער הזה בעבור היות 'משכבי אשה' לשון רבים ודברי יחיד שני משכבים. והנכון בעיני כי המצווה כפשוטה גם אנשי התושיה חייבו מיתה עליה, והכתוב אחז דרך כבוד לאמר כמו לא תקרב, ואחר שהזכר נברא לעשות והנקבה להיעשות הזהיר הכתוב שלא תהפוך דברי השם, ויש משכב להוציא הזרע על כן מילת 'משכבי' לשון רבים, ואין ראוי להאריך. והזכיר 'תועבה' כי הוא דבר נתעב לנפש קדושה אפילו בתולדה.

אבן עזרא (ויקרא כ-יג): 'תועבה עשו' – אם הנשכב איננו אנוס.

 

משך חכמה (ויקרא כ-יג): 'ואיש אשר ישכב וכו' עשו שניהם' – פירוש כי אמרו שזממה נתן השם יתברך באשה, שאם לא כן היתה תובעת ונרבעת בשוק, הוא כי הבושה גדולה אצלה. לכן אמרו ביבמות (פה א) שהיא מרגילה. מה שאין כן בזכרים, המה שניהם שווים לסיבת התועבה, וזה 'עשו שניהם', כי מעשה בא משניהם.

 

מקומות נוספים בתורה שבהם מוזכר משכב זכור:

ויקרא כ-יג (פר' קדושים), דברים כג-יח (פר' כי תצא)

 

* # *

 

רקע היסטורי וחברתי

 

משכב זכור [1] היה נוהג בין אנשי דור המבול, ואף כתבו 'כתובות' ביניהם [2]; הוא היה קיים בקרב אנשי סדום ועמורה [3]; יש אומרים, שחם ביצע מעשה סדום בנח אביו [4]; משכב זכור היה נפוץ אצל המצרים והכנענים הקדמונים [5]; הוא מתואר במעשי שבט בנימין בענין פילגש בגבעה [6]; הוא נהג בימי מלכי ישראל, החל מרחבעם [7]; נבוכדנצר הרבה במשכב זכור [8].

 

אכן, בין בני ישראל מתקופת התלמוד ועד לדורות האחרונים היה משכב זכור דבר נדיר, וכמעט שאיננו מתואר בספרות התלמוד והפוסקים [9]. לעומת זאת, משכב זכור הינו תופעה נפוצה בכל תרבויות העולם, כולל בעולם המערבי המודרני. יש שקבעו כי  4-6% מכלל הגברים באוכלוסיה הם הומוסקסואלים, ו-10% מהגברים חוו אי-פעם התנהגות הומוסקסואלית בחייהם. אכן במחקרים מאוחרים יותר התברר כי רק 2% מהגברים בארה"ב קיימו יחסים עם גברים אחרים, ורק 1% מאוכלוסית הגברים בארה"ב הם הומוסקסואלים מוחלטים.

 

בין המדענים והחוקרים יש דעות שונות ביחס לסיבות הגורמות לאנשים מסויימים להתנהג כהומוסקסואלים. יש הסבורים, שמדובר בבעיה נפשית והתנהגותית; יש הסבורים, שמדובר בבעיה חברתית-תרבותית; יש הסבורים, שמדובר בהפרעה הורמונלית; ויש הסבורים, שמדובר בנטיה תורשתית. החוקרים הסבורים שמדובר במצב נפשי-התנהגותי נרכש הציעו למעלה מ-60 הסברים אפשריים למצב זה.

 

הגישה להומוסקסואליות עברה הרבה גלגולים בתרבות המערבית. בתקופות שונות התייחסו למעשה זה כסטיה מינית חמורה ובלתי טבעית; כמחלה נפשית על רקע של בעיות ילדות, או בעיות נפשיות ופחדים שונים, או הפרעות בהתפתחות הרגשית; כהתנהגות נרכשת ונלמדת; כנטיה רפואית גנטית או הורמונלית; ולאחרונה – כדרך חיים חליפית ונורמטיבית, שיש לעגן אותה בזכויות הפרט.

 

בשנים האחרונות הפכה ההומוסקסואליות בארה"ב להתנהגות גלויה, ואף ראויה לחיקוי. בעבר – פוליטיקאי או איש צבא שנתפס כהומוסקסואל היה חייב להתפטר; כיום, רבים בעמדות בכירות בחיים הפוליטיים והתרבותיים בארה"ב הם הומוסקסואלים גלויים ומוצהרים. קבוצות אלו יצרו לעצמם מועדונים ומקומות מפגש פומביים, והקימו תנועה חזקה לשימור זכויות הפרט של הומוסקסואלים, המוצגים כקבוצת מיעוט, הנרדפת שלא בצדק. בעקבות  מאבקים רבים של קבוצות-שידול ולחץ של פוליטיקאים, אנשי רוח ורופאים השתנתה הגישה הציבורית והחוקית בארה"ב, וכיום יש הכרה גוברת והולכת לראות במעשים אלו התנהגות חליפית תקינה. בעקבות השינויים החברתיים הללו חלו שינויים גם בעמדת הפסיכיאטרים. בעבר סברו הפסיכיאטרים שמצב זה הוא מחלה, אחר כך הם הגדירו את המצב כסטיה מינית. בעקבות לחצים כבדים של קבוצות הומוסקסואליות, קיבלה החברה הפסיכיאטרית האמריקאית  ביום 14.12.1973 החלטה להסיר את ההגדרה 'הומוסקסואליות' מהרשימה של סטיות מיניות, החל מההוצאה השלישית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות. החלטה זו התקבלה בדרך של הצבעה במועצת החברה הפסיכיאטרית האמריקאית, למרות שבאותו זמן נערך סקר בין פסיכיאטרים רבים בארה"ב, אשר העלה שרובם התייחסו להומוסקסואליות כמחלה. דרך קבלת ההחלטה, וכן עצם ההחלטה, זכתה לביקורות חמורות. כיום הגישה של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה היא שאם ההומוסקסואל סובל סבל נפשי מהסטיה שלו, ורוצה לשנות את נטיותיו המיניות, הרי הוא מוגדר כסובל מהפרעה פסיכוסקסואלית, אך במקרים אחרים אין לראות בהומוסקסואליות הפרעה נפשית או מחלה [10].

 

השאלה אם התנהגות הומוסקסואלית היא תקינה או חולנית נוגעת להיבטים רפואיים, פסיכיאטריים וחברתיים-תרבותיים. יש להבדיל בין נטיה להומוסקסואליות, היינו משיכה מינית מתמדת ובלעדית לבני אותו מין, לבין התנהגות הומוסקסואלית, היינו מגע מיני גלוי ופעיל עם בן אותו מין. יש דרגות משיכה שונות בין אנשים עם נטיה הומוסקסואלית, ובתוכם יש בוודאי מצבים מולדים, ויש מצבים נרכשים. מכל מקום ברור, שגם אם לנטיה הומוסקסואלית יש הסברים ביולוגיים, אין זה מחייב את התוצאה של התנהגות הומוסקסואלית פעילה. התנהגות הומוסקסואלית גלויה ופעילה היא במרבית המקרים תוצאה של בחירה חופשית להתנהגות כזו. יתר על כן, כיום ברור הדבר, שיש אנשים עם דחפים הומוסקסואליים פנימיים, וקשיים ניכרים להתמודד עם הנטיות הללו, אך חלק גדול מההומוסקסואלים רואים בהתנהגות זו דרך חיים חליפית תקינה ונורמטיבית, הם אינם מנסים להתמודד עם נטיותיהם ההומסקסואליות, והם מטיפים לחופש מיני בהתנהגות הומוסקסואלית ברמה שכלית ומוסרית, בבחינת מומרים להכעיס. במשאל שנערך בין הומוסקסואלים ולסביות בו נשאלו האם הם מוכנים להפוך את נטייתם המינית על ידי תרופה פשוטה וללא כל מאמץ, הסכימו לכך רק 5% מהלסביות ו-14% מההומוסקסואלים.

 

פרטי דינים

 

מבחינה רעיונית והלכתית, משכב זכור הוא איסור חמור ובגדר תועבה, ואין זה משנה לעצם האיסור אם המצב מוגדר על ידי מאן-דהוא כמחלה, כנטיה, או כבחירה חופשית, שכן הרבה מעשים רעים נעשים על ידי אנשים שיש להם נטיה לכך, ואין זה פוטר אותם מבחינה מוסרית להילחם בנטייתם האסורה.

 

יש הטוענים, שפעילות הומוסקסואלית היא בבחינת אונס, בגלל הדחף הפנימי שאינו ניתן לשליטה. דבר זה בוודאי איננו נכון ביחס לאותם אנשים הנוהגים בהומוסקסואליות מתוך תפיסה שזו דרך נכונה, ומתוך הצדקה אידיאולוגית ושיכנוע רצוני. אכן, טענה זו איננה נכונה גם ביחס למרבית המקרים הנעשים מתוך דחף פנימי, שכן למרות הנטיה הפנימית קיימת אפשרות לגבור על נטיה זו באמצעים חינוכיים [11], ובמאמצים טיפוליים, אם כי הפסיכיאטרים חלוקים בדעתם אם יש הצלחה טיפולית בהיגמלות ממצב ההומוסקסואליות, ובמעבר בריא ותקין להטרוסקסואליות. גם ביחס למיעוט המקרים, שהדחף הוא בלתי ניתן לשליטה, אין זה משנה לגבי הגדרת עצם האיסור, אלא רק ביחס להפעלת העונש, בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין בכל מקרה לגופו.

 

אכן מבחינת ההלכה אין כלל דין אונס במשכב זכור, שכן אין קישוי אלא לדעת [12], וזכר אינו יכול לבעול אלא אם כן התאווה לכך, ועל כן  אין היתר אפילו בפיקוח נפש בעניני עריות [13].

 

יש המבדילים בין המעשה ההומוסקסואלי שהוא אסור, לבין המחשבות והנטיות ההומוסקסואליות, שאינן אסורות; אך קשה לקבל דעה זו, שכן הרהורי עבירה קשים מעבירה [14], ודין הומוסקסואליות כדין עריות, והלכה היא שאסור להרהר בעבירת זנות ועריות [15]. ואף שאין עונש אלא על מעשה, ולכן אין לוקים על לאו זה [16], אבל לוקים על זה מכת מרדות [17], שכן גם מחשבות רעות אסורות, ויש לחזור בתשובה עליהם [18].

 

יש הטוענים, שהומוסקסואליות היא מחלה או סטיה שניתנת לריפוי. היינו יש קבוצת אנשים עם נטיות הומוסקסואליות חזקות שניתן לשנות את נטיותיהם באמצעים פסיכואנליטיים, או במודיפיקציות התנהגותיות. דרכים אלו מעוררים בעיות הלכתיות קשות, שכן שיטות הטיפול דורשות חשיפה מינית לנשים, כדי להרגיל את ההומוסקסואל להנאה מאשה.

 

מדין תורה משכב זכור אסור באיסור חמור ביותר, נכפלו בו הלאווים [19], ונחשב על ידי התורה כמעשה תועבה [20]. המושג 'תועבה' מוסבר על ידי חז"ל כנוטריקון של 'תועה אתה בה' [21], היינו שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר [22]. ליקוי חמה נגרם בין השאר בעוון משכבי זכור [23].

 

יש המסבירים את האיסור בכך, שהקב"ה חפץ ביישובו של עולם, ולכן ציווה שלא להשחית הזרע במעשה שאין בו כל סיכוי כלל ליישוב העולם, מלבד העובדה שעניין זה הוא טירוף נמאס ומכוער בעיני כל בעלי השכל [24]; יש המסבירים אותו בכך, שמניח את אשתו והולך אצל זכרים [25], ובכך הורסים את התא המשפחתי; ויש מי שכתב, שמשכב זכור הוא מהתועבות הגדולות, ואין צורך לזה שום טעם במה שהוא תועבה, והוא איסור ערווה, ואין זה רק כדי שישאו אשה ויקיימו מצות פריה ורביה [26].

 

באיסור משכב זכור, דין העראה כדין גמר ביאה [27].

 

הבא על הזכר, או שהביא זכר עליו, כיוון שהערה, אם היו שניהם גדולים, הרי הם נסקלים, בין שהיה בועל או נבעל [28]. ואיסור זה הוא על כל בני האדם, כולל גוי ועבד כנעני [29].

 

איסור משכב זכור המחייב מיתה וכרת הוא דווקא בביאה דרך פי הטבעת [30]; והאיסור הוא רק בין שני גברים [31].

 

הבא על הזכור והביא הזכור עליו בהעלם אחת, אף על פי שהם שני גופים, אינו חייב אלא חטאת אחת; במה דברים אמורים, כשהיה אותו הזכור עצמו, אבל אם היה זכור אחר, בין שבא על שנים, בין שבא על זה והביא זה עליו, חייב על כל גוף וגוף [32].

 

מי שרודף אחרי חברו למשכב זכור, מצילים את הנרדף בנפש הרודף, כשאר כל העריות [33].

מי ששטוף במשכב זכור, ונהנה יותר בזה ממשכבי אשה, הרי זה מום גדול, ונחשב כמקח טעות בקידושין, ואם אי אפשר להשיג ממנו גט בקלות, יש להתיר את אשתו מדין קידושי טעות; אבל אם רק תקפו יצרו פעם אחת, אף שהוא רשע גמור בכך, אין להגדיר מצב זה כקידושי טעות, והאשה צריכה גט [34].

 

מקורות והערות

 

[1] משכב זכר פירושו יחסי מין בין אשה לאיש, והוא שם נרדף לאשה שהיא בעולה – ראה במדבר לא יח; שופטים כא יא. משכב זכור נקרא גם קדש – דברים כג יח; סנהדרין נד ב. אך ראה אונקלוס ורמב"ן עה"ת שם. וראה פירוש הכתב והקבלה דברים טז טז – שהבדיל בין המושג זכר, שמגדיר את המין, היינו בניגוד לנקבה, לבין זכור, שמגדיר בתוך מין הזכר דווקא את אלו שהגיעו לגדלות וליכולת להוליד, עיי"ש. וראה סנהדרין ט ב וברש"י שם ד"ה פלוני, שהומוסקסואליות מכונה גם רביעה;
[2] בראשית רבה כו ט;
[3] בראשית יט ה. מכאן המושג המודרני 'מעשה סדום', המתייחס למשכב זכור. הייחוד של אנשי סדום בנידון היה בכך שהם ראו במשכב זכור דרך ממוסדת, ואף הכריחו את אורחיהם לעשות זאת – ראה בראשית רבה נ י; עקדת יצחק, בראשית שער כ. 'מעשה סדום' במובנו היהודי הוא דווקא משכב זכור, אך במשפט האנגלי הוא כולל גם משכב-אשה שלא כדרכה, ומובן זה התקבל על ידי בית המשפט העליון בישראל – ראה ח. כהן, ע"פ 224/63 בן עמי נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח(3), 225, 231;
[4] רש"י בראשית ט כב;
[5] ויקרא יח ג, בתו"כ שם, ובפירוש הרמב"ן שם. וראה סוטה יג ב, שפוטיפר רצה לקיים עם יוסף משכבי זכור ונסתרס;
[6] שופטים יט כב. וראה רמב"ן עה"ת בראשית יט ח, בהבדל ביניהם;
[7] מל"א יד כד. וראה מל"א טו יב; מל"ב כג ז. וכן בראשית ימי בית שני אומר הנביא מלאכי ב יא: 'ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים', ולפי סנהדרין פב א הכוונה למשכב זכור;
[8] שבת קמט ב;
[9] עד כדי כך היה המעשה נדיר, שר"י קארו כלל לא דן בדיניו בשולחן ערוך. אמנם הוא היה נפוץ בין העבדים, ולכן אסרו חכמים לעשות חבורה של עבדים וקטנים לקרבן פסח (פסחים צא א). וכן היה נפוץ בין הגויים בתקופת התלמוד, ולכן אסרו למסור תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או אומנות, מפני שכולם חשודים על משכב זכור;
[10] וראה מאמרם של י.ב. ולוולסקי וד.ב. ווינשטין, אסיא, חוב' נט-ס, אייר תשנ"ז, עמ' 108 ואילך, שעצם העובדה שהתורה אסרה משכב זכור מעידה שקיימת נטיה כזו, אלא שצריך להתגבר עליה. וראה שם, עצות לייעוץ חינוכי לתלמיד שמגלה בעצמו נטיות הומוסקסואליות;
[11] ראה שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קטו. וכתב שם, שבאופן טבעי לא יכולה להיות כל תאווה למשכב זכור, שהוא נגד מהות הבריאה, ואין זה אלא תאווה רצונית מחמת העובדה שהדבר אסור, והיצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון הקב"ה, עיי"ש. אמנם ראה בתוס' סנהדרין ט ב ד"ה לרצונו, שיכול להיות במשכב זכור שיצרו תוקפו, וכשר לעדות אחרת, וצ"ע;
[12] יבמות נג ב; רמב"ם איסורי ביאה א ט; שם סנהדרין כ ג;
[13] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' נט. אכן, ביחס לאשה מצינו טענה שיצרה תקף אותה, ולכן אם תחילתה באונס, גם אם סופה ברצון, אינה אסורה על בעלה – כתובות נא ב; רמב"ם איסורי ביאה א ט; שם סנהדרין כ ג. וראה בכס"מ שם;
[14] יומא כט א;
[15] ברכות יב ב; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת מז; סמ"ג לאווין טו; ס' החינוך מ' שפז. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הרהור עברה, עמ' תרי ואילך;
[16] עצי ארזים אבהע"ז סי' כא סק"א;
[17] רמב"ם איסורי ביאה כא ב;
[18] רמב"ם תשובה ז ג;
[19] ראה בנידון – ויקרא יח כב; ויקרא כ יג. ובדברים כג יח – ולא יהיה קדש מבני ישראל, ודרשו חז"ל (סנהדרין נד ב), שהכוונה למשכב זכור. וראה רמב"ם סהמ"צ ל"ת שנ; רמב"ן עה"ת דברים כג יח; ס' החינוך מ' רט;
[20] בפסוקנו. וראה סנהדרין פב א – ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים (מלאכי ב יא), זה משכב זכור;
[21] נדרים נא א;
[22] וראה בהסבר עניין זה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קטו;
[23] סוכה כט א. וראה רש"י שם, שלא ידע טעם הדבר;
[24] ס' החינוך מ' רט;
[25] תוס' ורא"ש נדרים נא א;
[26] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קטו. וראה שם, שבגלל הקלה בחומרת האיסור של משכב זכור הוכיח זיופו של פירוש תורה המיוחס לרבי יהודה החסיד, עיי"ש. וראה הדברים החריפים בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סוסי' קיג; שם חאו"ח ח"ד סי' קטו;
[27] יבמות נד ב; רמב"ם איסורי ביאה א יד;
[28] סנהדרין נד א; רמב"ם איסורי ביאה א יד;
[29] ראה רמב"ם מלכים ט ה; שם איסורי ביאה יד יח; ס' החינוך מ' רט. אמנם ראה שם במנ"ח סק"ו;
[30] ככתוב 'משכבי אשה', שכולל הן כדרכה והן שלא כדרכה, ובזכר יכול להיות רק שלא כדרכה, היינו בפי הטבעת. וראה רמב"ם איסורי ביאה א יד – הבא על הזכור או הביא זכור עליו, ודרך ביאה בזכר היא רק בפי הטבעת;
[31] ויקרא כ יג; יבמות פג ב; סנהדרין נד א-ב; רמב"ם איסורי ביאה א יד טו; סמ"ג לאווין צד;
[32] כריתות ג א; רמב"ם שגגות ה ג;
[33] סנהדרין עב ב; רמב"ם רוצח א יא;
[34] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' קיג.

 

* # *