קטן

ק. קטן

 

ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולקבה עשרת שקלים ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף ולקבה ערכך שלשת שקלים כסף [ויקרא כז ה-ו]

 

 

קטן מתייחס לאדם מינקות עד בגרות. הכוונה לאדם צעיר לימים [1], ובעיקר כשהדבר בא בהשוואה לאדם מבוגר יותר [2]. בהלכה משמש מושג זה כהיפוכו של גדול, אשר זכויותיו שונות מהגדול, וגילו משתנה בהתאם לעניין ההלכתי הנדון.

 

מושגים שונים משמשים לתקופת החיים הראשונה עד הבגרות [3], אם כי לרבים מהם יש משמעויות יותר מוגדרות בתוך תקופת החיים הראשונה:

בן ובת [4]; ילד [5], המשמש באופן מתחלף למושג קטן. ילד נגזר מהולדה [6]. מצינו שילד משמש כביטוי לאיש צעיר מעל גיל הבגרות המקובלת [7]; נער [8], מתייחס לאף לתינוק [9]. כמו כן משמש מושג זה למשרת או עבד [10]. לעומת זאת המושג נערה מתייחס מבחינה הלכתית לגיל מוגדר ומצומצם של אשה, והוא ששה חדשים במעבר שבין קטנה לבוגרת. אך במובן רחב יותר מתייחס מושג זה לאשה צעירה בכלל [11], וכן לשפחה או משרתת [12]; עלם [13], מתייחס לבחור צעיר שהגיע לבגרות [14], ועלמה היא נערה [15]. יש שמושגים ייחודיים לגיל צעיר ביותר משמשים גם באופן כללי לקטן, כגון עובר [16], ותינוק [17], שבדך כלל מתייחס ליילוד בן יומו  [18].

 

המושג אדם [19] כולל גם קטן, ואפילו בן יום אחד [20]. לעומת זאת המושג איש [21] משמעותו גדול ולא קטן [22], אלא אם כן יש ריבוי מיוחד לכלול קטן במושג איש [23]. וכמו כן המושג אשה ממעט קטנה [24].

 

הענף ברפואה העוסק בטיפול במחלות ילדים ובהתפתחות הילד הוא רפואת ילדים. כיום מטפלים רופאי ילדים בילדים שמעל גיל היילוד ועד גיל הבגרות, ולאחרונה התפתח ענף מיוחד ברפואת ילדים המטפל במתבגרים.

 

רקע היסטורי

 

במרבית התרבויות האנושיות נחשבים ילדים כדבר ברוך ורצוי. דבר זה נכון במיוחד בעם ישראל. אכן, בכל התקופות ההיסטוריות, עד למאה הי"ח למניינם, היה יחסם הכללי של אומות העולם לילדים משפיל ומדכא, ועל פי התיאורים הספרותיים בעולם הרחב היו מרבית הילדים מוכים ומוזנחים. יתר על כן, הריגת תינוקות וילדים היה מעשה מקובל, נפוץ ונסבל בתרבויות רבות. בחלק מהמקרים נעשה הדבר לצורך עבודה זרה, כגון המולך [25], וכן היו שהקריבו את בנם בכורם [26]. בישראל כמובן היה דבר זה אסור בתכלית האיסור, ונחשב לרציחה גמורה [27]. יוצא מן הכלל בהקשר זה הוא מעשה העקדה, שבה נדרש האב (אברהם) להקריב את בנו (יצחק) כעולה לקב"ה, אלא שבפועל הדבר לא קרה, ויש רואים בכך דוגמא חינוכית נגד המצב שהיה קיים באותה עת בתרבות העמים. המצב השני החריג הוא דינו של בן סורר ומורה       [28], ואף כאן יש בזה יסוד חינוכי גרידא, שהרי התנאים לביצוע העונש החמור של בן סורר ומורה הם כאלו שדבר זה לא היה ולא נברא [29].

 

במקרא ובתלמוד מצינו תיאורים בודדים בלבד על מחלות ופציעות בילדים: מפיבושת בן יהונתן היה נכה רגלים בהיותו בן חמש שנים [30]. הסיבה היתה נפילה; בן הצרפתית שהתעלף או מת, ואליהו החיה אותו [31]; בן השונמית שסבל מכאבי ראש חזקים ומת, ואלישע החיה אותו [32]; מחלת אסכרה, הפוגעת בעיקר בילדים [33].

 

מאז ומעולם היה הטיפול בילדים נתון בידי רופאים כלליים. רפואת ילדים כענף מיוחד ונפרד בתחום הרפואה התפתחה רק במאה השנים האחרונות, כאשר התברר כי קיים שוני רב, ולעתים אף מהותי, בין המבוגר לילד מבחינת הצרכים הרפואיים, ומבחינת הגישה הרפואית וההתפתחותית.

בארה"ב החלה ההתפתחות הנפרדת של רפואת ילדים במחצית השניה של המאה הי"ט למניינם. בשנת 1848 הוקם בית החולים לילדים הראשון בבוסטון, ובשנת 1865 הוקם בית החולים לילדים השני בפילדלפיה, אשר מתפקד עד היום. בשנת 1869 יצא לאור ספר הלימוד בראשון ברפואת ילדים על ידי סמית. בשנת 1888 נוסדה החברה האמריקאית לרפואת ילדים כגוף נפרד מההסתדרות הרפואית האמריקאית. דבר זה בא כביטוי לצרכים המיוחדים של ילדים בהשוואה למבוגרים, בעיקר בתחומי ההתפתחות, התזונה והמחלות הזיהומיות. בשנת 1931 נוסדה האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, ובשנת 1933 החלו בבחינות התמחות מסודרות בתחום זה.

 

בשנים האחרונות התפתחו מקצועות-על ברפואת ילדים, העוסקים באופן ייחודי בהיבטים שונים של מחלות ילדים, כגון מחלות לב בילדים, מחלות ריאות בילדים, מחלות עצבים בילדים וכיוצ"ב. התפתחויות דומות במקצוע רפואת הילדים התרחשו במרבית המדינות המערביות.

 

רקע מדעי

 

הילדות מתחלקת למספר תקופות: גיל היילוד, בארבעת השבועות הראשונים לחיים; גיל הינקות, עד סוף שנת החיים הראשונה; גיל הפעוט, בשנים 5-2; גיל בית הספר; גיל ההתבגרות, בזכר בין השנים 20-14, ובנקבה בין השנים 18-12. הגבולות בין תקופות הילדות השונות מבוססות בעיקר על הגילים השונים, אך יש בזה שרירותיות מסויימת, ובעיקר קיימת שרירותיות במעבר מגיל הילדות לבגרות.

 

הדבר המייחד את תקופת הילדות היא הגדילה הפיסית וההתפתחות השכלית. מן הלידה ועד הבגרות מגדיל הילד את גובהו פי 3.5 ואת משקלו פי 20. חלק מהתכונות הפיסיות של הילדים זהים למבוגרים, אלא שהממדים יותר קטנים, וחלק מהתכונות הפיסיות של הילדים שונים באופן מהותי מהמבוגר. הגדילה וההתפתחות של הילד/ה מתנהגים לפי כללים קבועים וצפויים במצב התקין והבריא.

 

מדדים שונים נבחנים במהלך הגדילה וההתפתחות:

 

המדדים הפיסיים (כגון הגובה, המשקל, היקף הראש) משתנים באופן הדרגתי מהגיל הרך ועד גיל הבגרות, לרוב עד גיל 18 שנה. השינויים הללו תלויים במין, בגזע, בנתונים תורשתיים, במצב התזונתי, במצב הבריאותי, במקום הגיאוגרפי, ובתקופה. קצב הגדילה משתנה בגילים שונים, הוא גבוה במיוחד בשנת החיים הראשונה ובתקופת ההתבגרות, ובין תקופות אלו קצב הגדילה הוא איטי יותר. קיימים גרפים וטבלאות המציגים אחוזונים של התפתחות גופנית, ועל פיהם ניתן לבדוק אם ילד או ילדה נתונים מתפתחים מבחינה פיסית בצורה תקינה ומתאימה לגילם, למינם ולגזעם.

 

המדדים המייצגים התפתחות מינית של הזכר והנקבה, כגון גיל הופעת שערות במקום הערווה ובבית השחי, הגדלת הנפח של האשכים ושק האשכים בזכר, או הגדלת נפח השדיים בנקבה, וגיל הופעת הווסת הראשונה בנקבה. גם כאן קיימות טבלאות התפתחות מתאימות.

 

המדדים המייצגים התפתחות שכלית, כגון הופעת החזרים שונים של היילוד, דרכי תקשורת עם הסביבה (חיוך, בכי, שפה, דיבור), התפתחות תנועתית (התהפכות, ישיבה, זחילה, עמידה, הליכה), תיאום תנועות עדינות (שרבוט, ציור, בניית מגדלים), יכולת למידה (קריאה, כתיבה, חשבון, שפה), התפתחות האישיות, התפתחות ההתעניינות המינית, דרכי התנהגות, התמצאות מרחבית, חשיבה מופשטת, תיאום חושים שונים, וידע כללי. מדדים אלו נבדקים במבחני התפתחות פסיכומוטורית ובמבחני מנת משכל, אשר מותאמים לגיל ולתרבות.

 

מדדים המייצגים התפתחות ספציפית של מערכות הגוף. כל המערכות בגוף מתפתחות בהדרגה מבחינת תיפקודן המיוחד להן. ההתפתחות מתבטאת הן בהגדלה פיסית של ממדי האיברים והרקמות, והן בהרחבה ובעידון של התיפקודים המיוחדים לכל איבר ולכל רקמה. תיפקודים אלו ניתנים להערכה באמצעות בדיקות מעבדה מתאימות לנושא הנבדק.

 

הצרכים הפיסיים, הנפשיים והרוחניים של ילדים שונים מאלו של המבוגרים, והם משתנים בהתאם לגיל, למין, לסביבה ולתרבות. קיים הרכב תזונתי נכון לילדים בגילים שונים, אשר משתנה בהתאם לגיל, לקצב הגדילה ולמצב הבריאותי. ההתפתחות וההתבגרות הנפשית של ילד או ילדה אף הם מותאמים לגיל, לסביבה ולתרבות, ושונים מאלו של המבוגר. דבר זה נכון אף לדרכי הלמידה, תכני הלמידה, וההתפתחות הרוחנית והערכית.

 

להלן נתונים שונים על ילדים (גילאים 0 – 18 שנה) בישראל [34]:

 

בסוף שנת 1998 מנתה אוכלוסיית הילדים בישראל 2,061,600 ילדים, אשר היו 34.1% מכלל האוכלוסייה. מתוכם היו 1,500,000 ילדים יהודים. בסוף שנת 1996 היו בממוצע 2.3 ילדים במשפחה, כאשר 34.5% מהמשפחות היו עם ילד אחד, 30.8% – 2 ילדים; 4.2% – 6 ילדים ויותר. 93,199 ילדים גדלו במשפחות חד-הוריות (הכוללות אלמן/ה, גרוש/ה ורווק/ה). בשנת 1996 חיו מתחת לקו העוני 33.4% מכלל הילדים. בשנת 1996 נמסרו לאימוץ 182 ילדים, ו- 1550 ילדים הושמו במשפחות אומנה בשנת 1994. 23 בנים ו- 357 בנות נישאו מתחת לגיל 17 שנה בשנת 1998. בשנת 1992 הנשים שנישאו מתחת לגיל 19 שנה היוו 22.2% מכלל הנשים הנישאות. במגזר היהודי היו בשנת הלמודים תשנ"ז 1,290,224 ילדים בגני ילדים ובבתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, ומתוכם היו 36,629 ילדים במסגרות של חינוך מיוחד, הכולל ליקויי למידה, פיגור שכלי והפרעות התנהגותיות, ו- 11,348 תלמידים הוגדרו כמחוננים. בשנת 1994 דווח על 2,180 ילדים שנולדו עם מומים שונים, שהם שיעור של 19 ילדים לכל 1000 לידות חי. בשנת 1997 היו 587 ילדים עיוורים, 2560 ילדים הסובלים מחרשות או ליקויי שמיעה, 491 ילדים אוטיסטיים. בשנת 1995 נולדו 91 תינוקות עם תיסמונת דאון. סך שיעור חולי הסרטן בילדים יהודים בגילאים 14-0 שנה בשנים 1994-1990 היה 15.0 בנים ו- 11.4 בנות לכל 100,000. בשנת 1996 הגיעו לחדרי מיון ואושפזו במחלקות הילדים של בתי החולים 490,270 ילדים. בשנת 1996 היו 268 ילדים מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, ו- 71 ילדים בטיפולי יום פסיכיאטריים. בשנת 1996 היה שיעור תמותת תינוקות יהודים בסך 5.0 לכל 1,000 לידות חי. בשנת 1994 היו קטינים בגילאים 17-12 3.0% מכלל עברייני הסמים, כולל שימוש בסמים וסחר בסמים. בשנת 1993 היו 827 ניסיונות התאבדות של קטינים שהגיעו לחדרי מיון, ובשנת 1996 היה המספר 222, כאשר אחוז הבנות גבוה בהרבה מאחוז הבנים. בשנת 1995 היו 2,236 פניות של נערות יהודיות עד גיל 19 שנה לוועדות להפסקת הריון, מתוכן 445 מתחת לגיל 16 שנה. שיעור ההפלות החוקיות שבוצעו בישראל בנערות עד גיל 15 שנה מכלל ההפלות החוקיות שבוצעו בשנת 1992 היה 0.9%, ושיעור זה בנערות בגיל 19-15 שנה היה 10.6%. 4.2% מהלידות בישראל בשנת 1992 היו של אמהות קטינות בגילאים 19-15.

בשנת 1980 נוסדה בישראל המועצה הלאומית לשלום הילד, העוסקת במכלול עניינים הנוגעים לזכויותיהם ולרווחתם של הילדים בישראל, כולל חינוך, בריאות, מצוקה, התעללות, עבריינות, חקיקה, תקשורת ועוד.

 

תיסמונת הילד המוכה נוסחה ותוארה לראשונה על קמפה וחבריו בשנת 1962. הגדרתו המקורית של קמפה היתה קפדנית ומצומצמת: "מצב קליני בילד צעיר, שסבל מהכאות פיזיות רציניות, בדרך כלל מהורה או הורים-אומנים". מאז הורחבה התיסמונת, הן בשמותיה והן בהגדרותיה. ההגדרה המורחבת המקובלת כיום היא: "פגיעה פיזית או נפשית, התעללות מינית, או הזנחה טיפולית בילד מתחת לגיל 18 שנה על ידי אדם האחראי לטובת הילד, בנסיבות המוכחות שבריאות הילד או טובתו ניזוקים על ידי כך". בתיסמונת המורחבת נכללים המצבים הבאים: מכות או התעללויות פיזיות, כולל שברים, כויות, פציעות וחבלות חוזרות; הזנחה תזונתית; הזנחה רפואית, כולל מניעה של טיפול רפואי נדרש; התעללות מינית, כולל אונס, גילוי עריות, ויחסי מין עם קטינים אחרים; התעללות רגשית או חסך רגשי, כולל הפחדה, כליאה, ומניעת יחסים חברתיים.

בעבר חשבו שלא תיתכן תופעה כזו שהורים יפגעו בכוונה תחילה בילדיהם. אכן כיום ידוע שהתופעה הזו היא שכיחה, ונחשבת לאחת מסיבת המוות השכיחות בילדים, בעיקר בתינוקות עד גיל חצי שנה. התופעה נפוצה בכל התרבויות. אכן קשה להעריך את השכיחות המדוייקת של התופעה בגלל בעיות של הגדרה, דיווחים לקויים, והתייחסות תרבותיות-חברתיות שונות. בישראל, בשנת 1994, נפתחו 774 תיקים פליליים במשטרה בגין עבירות נגד ילדים בתוך המשפחה, הכוללים הזנחה או נטישה של קטין, פגיעה ותקיפת קטין, והתעללות בקטין. מתוכם היו בשלבי תביעה 192 תיקים, 4 הורשעו ואחד זוכה. באותה שנה נפתחו 206 תיקים פליליים במשטרת ישראל בגין פגיעה מינית בילדים, כולל עבירות מין נגד ילדים וגילוי עריות כלפי ילדים. מתוכם היו 34 בשלבי תביעה, ו- 10 הורשעו. בארה"ב, בשלהי המאה ה- 20, כ- 10.6% מכלל האשפוזים של ילדים בגין חבלות כהות נבעו מתיסמונת הילד המוכה.

הסיבות לתופעה זו הן שונות ומגוונות. יש שנתנו נוסחה לכך: הורים מיוחדים (בדרך כלל הורים שסבלו בילדותם מהזנחה, תנאי חיים קשים, או שהם מרגישים בודדים או בלתי רצויים) + ילד מיוחד (לרוב ילד בלתי רצוי, חולה כרוני או נכה, בוכה הרבה וכיוצ"ב) + משבר + סביבה חברתית-תרבותית מתאימה (המעודדת אלימות, עונשים גופניים ויחס קשה לזולת) = ילד מוכה. היינו, יש צורך בשילוב נתונים רבים כדי להגיע למצב הפתולוגי של ילד מוכה או מוזנח.

כאשר מתקבל ילד לטיפול רפואי בגלל חבלות חוזרות או מוזרות, או כשיש חשש להזנחה תזונתית או רפואית, או כשיש חשש להתעללות מינית בילד, חובת על הצוות הרפואי לבצע בדיקות מתאימות לאישור או שלילת האפשרות שאכן מדובר בתיסמונת הילד המוכה. בכל מקרה שיש חשד סביר לתיסמונת הילד המוכה יש לדאוג לטובת הילד על ידי דיווח לרשויות המתאימות, טיפול בילד ובהוריו, ומעקב אחרי התוצאות.

 

הגדרות הלכתיות

 

ביחס לרוב דיני התורה קטן הוא עד גיל שלוש עשרה שנה ויום אחד [35], וקודם שיהיו לו שתי שערות למטה במקום הערווה [36]; מגיל זה ואילך הוא נקרא גדול ובר-מצווה [37]. שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני [38]. השנים והסימנים אינם עצם הגדלות, אלא הם רק ראיות והוכחות להבחין על ידם את הגדלות [39].

 

ביחס לרוב דיני התורה קטנה היא עד גיל שתים עשרה שנה ויום אחד, וקודם שהביאה שתי שערות במקום ערווה [40], ושיעור זה הוא הלכה למשה מסיני [41]; מגיל זה, אם הביאה שתי שערות, היא נקראת נערה במשך ששה חדשים ויום אחד; ומאז ואילך היא נקראת בוגרת [42]. נערה ובוגרת מאובחנת גם בהופעת סימנים עליונים [43], שהם שמונה סימנים במבנה השדיים, בצורתן ובגודלן, ומבנה הבשר שמעל מקום הערווה [44]. סימן שלישי לגדלות אשה הוא בנים, היינו אשה שילדה הרי זה כסימנים, או עדיף מסימנים [45].

 

בדרך כלל, כל שהגיע לכלל שנים, היינו זכר בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, ונקבה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, חזקה שהביא גם סימנים, היינו שתי שערות במקום ערווה [46]. אכן, אין סומכים על חזקה זו לעניין איסורי תורה [47], ובמצבים אלו יש לבדוק את הסימנים סמוך למקרה, ורק שילוב ברור וידוע של גיל וסימנים מגדירים את האדם כגדול/ה. אם בדקו לאחר זמן – נחלקו הפוסקים אם הוא נחשב גדול למפרע אם לאו [48]. ולעניין הוצאת ממון נחלקו הפוסקים אם חזקה זו מועילה אם לאו [49].

 

קטן פורח [50] – יש מי שכתב, שהוא קטן שהביא סימנים, אבל עדיין לא בא לכלל י"ג שנה ויום אחד [51]; ויש מי שכתבו, שהוא קטן בתוך י"ג שנה שהביא שתי שערות קטנות, שאינן בשיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן [52].

 

קטן גוי – יש אומרים, שאף הוא מוגדר כשהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד [53]; ויש אומרים, שאין שיעור גדלות של גוי דומה לישראל, אלא שיעורו בכל אחד לפי מה שהוא, שאם רואים בית דין שדעתו שלימה, הרי הוא כגדול, ואם לאו – הרי הוא כקטן [54].

 

בהלכות שונות מצינו דיון בפוסקים מה דינו של קטן שהגדיל בתוך תקופת קיום המצווה, או חלות הדין, היינו האם אומרים שכיוון שבהיותו קטן נדחה מקיום המצווה, אינו חוזר ונראה לחיוב המצווה אף כשהגדיל, או שאומרים שחוזר ונראה לחיוב. כגון קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני [55]; קטן שהגדיל בתוך חג הסוכות [56]; קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה [57]; קטן שהגדיל בתוך יום תענית [58]; קטן שמת לו מת, והגדיל בתוך שבעה [59]; קטן שקידש אשה וגדל לעניין גט [60]; בן מיצר קטן שהגדיל [61], ועוד.

כמו כן מצינו דיונים בהלכות שונות על קטן שעשה מעשה הלכתי, או שעשו עבורו פעולה הלכתית, אם יכול לחזור בו לאחר שהגדיל. כגון קטן שנתגייר אם יכול יכול למחות כשהגדיל [62]; חזקת שלוש שנים בקרקעות של קטן, לעניין מחאה לאחר שהגדיל [63], ועוד.

 

ברוב ההלכות, כאמור לעיל, הגדרת הגיל של קטן/גדול הוא גיל מוחלט, ואיננו משתנה לפי מצב שכלי או אחר של הקטן. אכן בעניינים שונים מצינו הגדרות שונות ביחס לגיל הקטן [64].

 

יש שההגדרות מתייחסות לגילים שונים של קטן וקטנה בהתאם להלכות המיוחדות:

 

קטנה משהגיעה לגיל שלוש שנים ויום אחד, ביאתה ביאה לכל דבר [65], ושיעור זה הוא הלכה למשה מסיני [66].

 

קטן מבן תשע שנים ויום אחד, ביאתו ביאה לכל דבר [67], ושיעור זה הוא הלכה למשה מסיני [68].

 

קטן שנחשב כחולה שאין בו סכנה בשבת, נחלקו האחרונים בגילו, בין תשע שנים ועד שנתיים-שלוש שנים, כמבואר להלן.

 

עונת הנדרים, או מופלא הסמוך לאיש – יש אומרים, שהיינו שנה אחת קודם הזמן שהוא ראוי להביא סימני גדלות, היינו בקטן הוא י"ב שנה ויום אחד, ובקטנה הוא י"א שנה ויום אחד [69]; ויש אומרים, שהיינו מי שהגיע לגיל גדלות, אך טרם הביא שתי שערות [70].

 

קטן סמוך לפירקו, היינו שנה או חצי שנה קודם שנעשה גדול, וזה הזמן הראוי לאב להשיא אשה לבנו [71].

 

האב יכול לכפות טיפול רפואי על בנו עד הגיעו לתחילת גיל ארבע עשרה שנה, ועל בתו עד הגיעה לתחילת גיל שלוש עשרה שנה; אחרי גיל זה יכול הקטן או הקטנה לסרב לטיפול הרפואי. אכן, האב מצידו מחוייב להטיל על ילדיו כוח השפעתו בדרכים הדרושים מכוח חיוב חינוכי, הגם שהבן או הבת יכולים להתנגד לטיפול הדרוש [72].

 

הלכות שלגביהן מוגדר האדם כקטן עד עשרים שנה: למכור בנכסי קרקעות אביו [73], אילונית [74], סריס [75], עונשין בידי שמים [76], שירות בצבא [77], הכהנים לא הניחו לאחיהם להתחיל בעבודה במקדש עד שיהיו בני עשרים שנה [78], מחצית השקל [79].

 

יש שההגדרות מתייחסות למצבים שונים של קטן וקטנה בהתאם להלכות המיוחדות:

 

קטן שאינו צריך לאמו, היינו כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, או כל שניעור משנתו ואינו קורא אמא אמא [80]. בהגדרת הגיל הזה – יש הסבורים, שהוא כבן ארבע או כבן חמש שנים; ויש שכתבו, שהוא כבן חמש או כבן שש שנים, כל אחד לפי חורפו [81]. הגדרה זו מתייחסת לחיוב סוכה, ולחיוב עירוב תחומין.

 

כל עוד הוא סמוך על שולחן אביו הרי הוא מוגדר כקטן, ואפילו הוא גדול בשנים [82]. הגדרה זו מתייחסת לזכות האב במציאת בנו או בתו. וכן מצינו חלוקה כזו בדיני החובל בבניו [83].

 

היודע להבחין בין צרור אבנים לבין אגוזים, וזורק צרור ונוטל אגוז, והוא עונת הפעוטות [84]. הגדרה זו מתייחסת לענין זכיה המטלטלין ולענין מיאון וגירושין. גיל הפעוטות הוגדר כבן שש או כבן שבע שנים, ועד כבן תשע או כבן עשר שנים, לפי חורפו ולפי העניין [85].

 

הגדרות הנוגעות לחובת החינוך למצוות וההפרשה מאיסורים. חובה זו חלה מדברי סופרים על כל קטן לפי שכלו, ולפי עניין המצווה ודרכי קיומה [86]:

 

קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע [87]; קטן היודע להתעטף, חייב בציצית [88]; קטן היודע לשמור תפיליו, אביו לוקח לו תפילין [89]; קטן היודע למי מברכים, מזמנים עליו [90], ועולה לתורה לקריאת מפטיר בארבע פרשיות [91]; קטן היודע ללכת, מותר להוציאו בשבת [92]; קטן היודע לנענע, חייב בלולב [93]; קטן היודע לשחוט, אוכלים משחיטתו [94]; קטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה, אינה צריכה למאן [95]; קטן היודע לשמור גופו, אוכלים על גופו טהרות; היודע לשמור את ידיו, אוכלים על ידיו טהרות; היודע לישאל – ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור [96]; קטן היודע לפרוס כפיו, חולקים לו תרומה בבית הגרנות [97]; קטן שיכול לאכול כזית צלי, שוחטים עליו את הפסח [98]; קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, חייב בראיה [99]; בגיל החיוב לחנך קטנים בלבוש מדין 'לא ילבש וגו' – יש מי שכתב, שכל זמן שהקטן או הקטנה צריכים לאמם, לא שייך חינוך לזה, ורשאים להלבישם כל מה שנוח להלביש, ורק מעת שהקטן או הקטנה מתחילים להרגיש ולהתבייש בצורת הבגדים, יש לחנכם לאיסור זה [100]; קטן שהוא פיקח והגיע לחינוך אסור לו לחלל שבת, ואסור לו ללבוש בגד של ארבע כנפות בלא ציצית, וכל זה אפילו בצינעא, כי גם הקטן שמבין חייב מצד עצמו במצוות ואיסורים, אלא שחיוב זה איננו חזק כמו גדול [101]; בעניין חינוך לאמונה, אין לו זמן קבוע, ולפעמים אף קודם שיכול הקטן לדבר צריך לחנכו באמונה, אם כבר יש לו הבנה להכיר את אביו ואת אמו [102].

חובת חינוך של האב היא גם על הבת לכל המצוות שבתורה [103].

 

קטנות היא חזקה שעשויה להשתנות, ולכן איננה חזקה. לפיכך, בת שיש ספק אם הגיעה לגיל י"ב שנה ויום אחד, אין מעמידים אותה על חזקת קטנות לומר וודאי קטנה היא, ואינה יכולה לחלוץ, אלא אם יצא הקול שהיא גדולה, אין זה נגד חזקה [104]; וכן אשה שנתקדשה, ויש ספק אם בשעת הקידושין היתה קטנה או גדולה, הרי היא צריכה גט מספק, ואין מעמידים אותה על חזקתה שקטנה היתה, כי זו חזקה העשויה להשתנות, וממילא תלך לה [105].

 

יש שהקטן או חלקים ממנו משמשים להגדרת שיעורים בהלכות שונות, כגון שיעור הוצאת שמן בשבת, כדי לסוך איבר קטן של קטן בן יומו [106]; שיעור הוצאת סיד בשבת, כדי לסוך קטנה שבבנות [107]; שיעור טלית החייבת בציצית היא בגודל שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו [108]; שיעור טומאה של שברי כלי חרס דקים הוא אם מחזיקים שמן בכדי סיכת קטן [109]; שיעור נקב בתיבה לעניין מים גלויים, כדי שתכנס בו אצבע קטנה של קטן [110], ועוד.

יש שיכולתו של קטן מהווה מדד להלכה, כגון ספר תורה תפילין ומזוזות צריכים להיכתב באותיות ברורות ונפרדות, וכל אות שאין תינוק, שאינו לא חכם ולא סכל, יכול לקרותה – פסול [111], וכן כתב הגט צריך להיות מבורר, עד שידעו לקרותו קטנים שמכירים אותו כתב, שאינם לא חכמים ביותר ולא סכלים ביותר אלא בינוניים          [112].

 

מצות חינוך

 

קטן פטור מכל המצוות [113] עד שיגדיל, אלא שמדיני חינוך קבעו חז"ל חיובים שונים במצוות ואיסורים שונים, בהתאם לדרגת הבנתו של הקטן, ובהתאם לדרישות המצוות והאיסורים השונים.

 

באחרונים מצינו מספר מקורות לחיוב החינוך של הקטן למצוות: יש מי שכתב, שהוא מדברי קבלה [114], על פי הפסוק 'חנך לנער על פי דרכו' [115]; יש מי שכתב, שהוא תקנת שמואל הנביא [116]; ויש מי שכתב, שהוא מתקנת משה [117].

 

יש אומרים, שמצות חינוך היא דווקא במצוות מן התורה [118], או במצוות דרבנן שיש להם שורש מן התורה [119], או במצוות שאף הקטנים היו באותו הנס [120]; ויש אומרים, שמצות חינוך חלה על כל המצוות מדרבנן [121].

 

יש מי שכתב, שסתם בן שש שנים הוא בר חינוך לכל המצוות שאין צריך בהן ידיעה ולימוד [122]; ויש מי שכתבו, שחייבים לחנך בכל מצווה כל זמן שאפשר וראוי לכך, ואפילו פחות מבן חמש שנים [123], אלא שבדבר שצריך עשייה והבנה צריך גיל מסויים, וכל אחד חייב לחנכו לפי חריפותו, ואם אין בו הבנה, אין בו חיוב חינוך [124].

 

צריך להיזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להישבע תמיד כגויים, וזה הדבר כמו חובה הוא על אבותיהם, ועל מלמדי תינוקות [125].

 

כל מצווה שהקטן יהיה פטור ממנה כשיגדל, או שיש דבר שגורם לפוטרו אילו היה גדול, אין חייבים לחנכו בה [126].

 

יש מי שכתב, שאין כלל עניין חינוך ביחס למצווה מקרית, אלא רק למצוות קבועות וחוזרות [127].

 

לדעת רוב הפוסקים יש חיוב לחנך גם את הבת הקטנה במצוות שתהיה חייבת כאשה [128]. יש מי שכתבו, שהחיוב לחנכה הוא במצוות שתתחייב בהם מן התורה, אבל מידת חסידות היא לחנכה בקטנותה גם במצוות שתהא חייבת בהן מדרבנן [129].

 

עיקר החיוב לחינוך הקטן הוא על האב [130]. אכן, הפוסקים דנו ביחס לחיוב החינוך של אישים אחרים:

 

האם – יש אומרים, שאין היא חייבת [131]; ויש אומרים, שאף האם חייבת בחינוך בנה [132].

אפוטרופוס – יש אומרים, שיש עליו חיוב לחנך את החסוי כמו חיוב האב כלפי בנו [133]; ויש אומרים, שדינו כדין האם, ולשיטת הסוברים שהאם פטורה מחינוך, כמבואר לעיל, אף אפוטרופוס פטור [134].

בית דין – יש אומרים, שהם חייבים לחנך הקטן במקום שאין אב [135]; ויש חולקים וסבורים שאין בית דין מצווה בחינוך הקטנים [136].

יש מי שכתב, שכל אדם חייב בחינוך הקטנים, אף שאינם שלו [137]; ויש מי שכתב, שלאחרים אין מצווה לחנך קטנים של אחרים [138].

ולעניין הקטן עצמו נחלקו הפוסקים אם יש עליו חיוב מדרבנן לקיים מצוות, או שהוא עצמו פטור אפילו מדרבנן, ורק אחרים חייבים לחנכו [139].

 

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, כגון שאכל נבלות, או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווים עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת; במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו, אבל לספות לו איסור בידיים, או להרגילו בחילול שבת ומועד – אסור [140].

 

דין זה, שאסור לספות איסור בידיים לקטן נלמד מכמה מקורות: באיסור שרצים נאמר 'לא תאכלום כי שקץ הם' [141], ודרשו לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים [142]; באיסור דם נאמר 'כל נפש מכם לא תאכל דם' [143], ודרשו להזהיר הגדולים על הקטנים [144]; ובאיסור טומאת כהנים נאמר 'אמר אל הכהנים וגו' ואמרת אלהם' [145], ודרשו להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יטמאו אותם בידיים [146].

יש שלמדו משלושת איסורים אלו לכל איסורים שבתורה [147]; ויש הסבורים, שהאיסור מן התורה הוא דווקא בשלושה איסורים אלו, אבל בשאר איסורים אין איסור לספות לקטן מן התורה אלא רק מדרבנן [148]. בשבת יש לימוד מיוחד מהפסוק 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו' [149], שהגדולים מוזהרים על הקטנים [150].

 

רוב הפוסקים סבורים, שאסור לספות לקטן בידיים גם איסורי דרבנן ואיסורי שבות [151]; יש אומרים, שמותר לספות לקטן בידיים איסור מדרבנן [152]; ויש מי שכתב, שבאיסור דרבנן שאין לו כל עיקר מן התורה, לכל הדעות מותר לספות בידיים [153].

 

הסתייגויות לאי-חיוב הפרשת קטן מאיסורים:

 

אף על פי שמעיקר הדין אין בית דין מצווים להפריש את הקטן מאיסורי תורה – יש אומרים, שאם הגיע לחינוך, יש חיוב על בית הדין להפרישו מאיסורים מדין חינוך מדרבנן [154]; יש אומרים, שחיוב מדרבנן להפריש קטן מאיסורים מדין חינוך הוא רק על אביו, שצריך לגעור בו ולהפרישו, כדי לחנכו בקדושה ופרישה [155], ומוחים ביד אביו שלא יניח את הקטן לעבור על איסור תורה [156]; יש אומרים, שאף אמו חייבת להפרישו מאיסורים [157], יש אומרים, שאין האם חייבת בכך [158], ויש מי שהסתפק בכך [159]; יש אומרים, שאף קטן שהגיע לחינוך אין בית דין ולא אביו ואמו חייבים להפרישו מאיסורים, שדין חינוך הוא רק לקיום מצוות, ולא להזהיר מלעבור על עבירות [160]; ויש מי שכתב, שרק בטומאת כהנים מצווה האב להפריש את הקטן, אבל בשאר איסורים, ואפילו באיסורי תורה, אין בית דין מצווים להפרישו [161].

 

אם יש צורך ברור לקטן – יש אומרים שמותר לספות לו אפילו איסור מן התורה, ולכן מותר להאכילו ביום-הכיפורים [162], וכל שכן שבאיסור דרבנן, אם הוא לצורך הקטן, מותר להאכילו גם בידיים [163], ויש חולקים [164].

 

יש מי שכתבו, שמן התורה מותר להאכיל לקטן איסור פחות מכשיעור [165].

 

מה שאין בית דין מצווים להפריש קטן הוא דווקא באיסורים שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחברו, מפרישים אותו בית דין [166], וראוי לבית דין להכותם על הגנבה, כדי שלא יהיו רגילים בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין [167], וכן צריך האב להפריש את ילדיו הקטנים מלשון הרע, מחלוקת, שקר וקללות [168].

 

יש מי שכתבו, שהאיסור לספות לקטן דבר איסור בידיים הוא דווקא אם נתן לו ממש, אבל אם מעמיד לפניו את האיסור, והקטן לוקח בעצמו, אין איסור זה [169], והיינו דווקא אם לא אמר לקטן לאכול את האיסור או לעשות דבר אסור [170].

 

אם יש חינוך מצווה בדבר – יש אומרים, שמותר לספות לקטן, כגון להאכילו פסח שלא למנויו, או ללמדו לתקוע שופר בשבת [171]; ויש חולקים [172].

 

יש מי שכתב, שבכל איסור התלוי בזמן, כגון אכילה ביום הכיפורים, או אכילת חמץ, או אכילה לפני קידוש, מותר להאכיל קטן בידיים, ורק דבר שהוא אסור בעצמו ותמיד, אסור להאכילו בידיים [173].

 

נאמנות הקטן

 

באופן כללי הקטן אינו נאמן בדברים שהם מן התורה, אבל בדברים שהם מדרבנן, או לצורך התרת עגונה, הרי הוא נאמן, אם הדבר הוא בידו [174], או כשהוא מסיח לפי תומו [175], ואם לא התחזק האיסור [176].

 

קטן שיש בו דעת לבדוק, נאמן על בדיקת חמץ [177].

 

קטן שהוא מכיר ונבון נאמן לומר זה פלוני אחי פלוני, וזו היא יבמתו, וחולצים על פיו [178].

 

קטן המסיח לפי תומו נאמן להתיר שבויה לכהן [179].

 

נאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן, וסומכים על עדותו בדבר זה, שכן שיעור אלפיים אמה בשבת הוא מדבריהם [180].

 

נאמן קטן להעיד בגודלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות [181].

 

נאמן הקטן לומר המקום הזה הוא בית הפרס, היינו שדה שנאבד או נחרש בו קבר [182].

 

         בקיום שטרות נאמן אדם להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו, ולומר זה כתב ידו של אבי, או של רבי, או של אחי [183].

 

קטן אין להאמינו בטביעת עין אפילו כשהוא מעיד על איסור דרבנן [184].

 

קטן אינו נאמן על טבילת כלים [185], אבל אם הטבילו את הכלים לפני גדול, הרי זו טבילה [186].

 

אין לקטן דין עד להיות נאמן באיסורים [187], ומכל מקום בקטן חריף ובקי בדבר, ויש רגלים לדבריו – יש להחמיר, אם מעיד על דבר איסור [188].

 

עונשין

 

קטן שחטא בילדותו – יש מי שכתב, שצריך לשוב בתשובה כשיגדיל על מה שחטא בקטנותו [189]; ויש מי שכתב, שאין על הקטן שום איסור בקטנותו, ולכן לא צריך תשובה וכפרה כשיגדיל [190], ומכל מקום טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אם הכה את אביו או עבר על שאר עבירות [191].

 

חיוב עונשין בידי בית דין הוא מבן שלוש עשרה שנה ויום אחד, ודבר זה הוא הלכה למשה מסיני [192]. חיוב עונשין בידי שמים הוא מבן עשרים שנה [193], ויש מי שכתב, שהכוונה שבעולם הזה אין הקב"ה עונשו בחייו קודם עשרים שנה, אבל אחר מיתה, כל מעשה אדם כל ימיו משהגיע לכלל דעת, ואפילו לעונת הפעוטות, כשכבר יודע שהיא עבירה, צריך לסבול לפי מעשיו [194]. ויש מי שכתב, שדברים רבים שאין בית דין של מטה מענישים עליהם מחמת קלותם, על אלו אין בית דין שלמעלה מעניש עד גיל עשרים שנה [195].

נחלקו הפוסקים [196] האם האב נענש בחטאים שחוטא בנו עד גיל שלוש עשרה שנה ויום ואחד על שלא חינכו כראוי, או להיפך שהבן עד גיל זה נענש בעוון אביו, וכמבואר במקורות תלמודיים שונים שהבנים מתים בגלל עבירות שונות של האבות. ואמנם חז"ל ייחסו מספר עבירות כסיבה לעובדה שבנים של אדם מתים כשהם קטנים – נדרים, ביטול תורה, מזוזה, ציצית, שנאת חינם [197], שלא בכה והתאבל על אדם כשר [198].

 

יש שמיתת קטנים היא על עוון הדור [199]; ויש שקטנים מתים בלא עוון, אלא על שום שלא היה ראוי לצאת מהם דבר טוב [200].

 

קטן פחות מעשרים שנה חייב בכרת, וחייב בקרבן אשם תלוי אם שגג על ספק חטא שעל וודאו חייבים קרבן חטאת [201].

 

שונות

 

רוב קטנים אינם סריסים, ורוב קטנות אינן איילוניות [202].

 

קטן שהגיע לחינוך, נחלקו הפוסקים אם יכול להוציא את הרבים ידי חובתם במצוות מדרבנן [203].

נחלקו הפוסקים אם קטן הוא בכלל ערבות של ישראל זה לזה, ואז יכול להוציא גם גדול במצוות דרבנן, אפילו אם באותו זמן אינו יוצא לעצמו [204], או שאינו בכלל ערבות, ואינו יכול להוציא אחר ידי חובתו אפילו במצוות דרבנן, אלא אם כן הוא יוצא באותו זמן לעצמו [205].

 

פרטי דינים

 

בענייני אורח חיים

 

קטנים נוהגים ללכת בגילוי ראש [206], אבל נכון לכסות ראשם כדי שתהא עליהם אימת שמים [207].

 

יש אומרים שגם קטנים מחוייבים בנטילת ידיים שחרית, ועל הוריהם ליטול את ידיהם [208]; ויש אומרים, שאין צורך להקפיד על נטילת ידיים שחרית לקטנים שטרם הגיעו לחינוך, ואין לחוש לנגיעתם באוכלים ללא נטילת ידיים זו [209].

 

מעיקר הדין קטן פטור מציצית, ומדברי סופרים שכל קטן היודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות [210]; יש מי שכתב שלא סתם היודע להתעטף, אלא היודע להשליך שתי כנפות לאחוריו ושנים לפניו [211], ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע [212]. יש מי שכתב, שקטן לפני גיל חינוך לציצית מותר להלבישו בגד ארבע כנפות ללא ציצית, ואין בזה משום איסור להאכילו בידיים [213]. מנהג האשכנזים שאין הנערים מתעטפים בטלית גדול עד שנושאים להם נשים [214].

 

קטן פטור מהנחת תפילין אלא אם כן הוא יודע לשמור תפיליו בטהרה, כגון שלא יישן בהם, ולא יפיח בהם, ולא יכנס בהם לבית הכסא, שאז אביו לוקח לו תפילין [215]. יש אומרים, שהיינו אפילו קטן שהגיע לחינוך, שבשאר מצוות אביו חייב לחנכו, אבל מתפילין הוא פטור [216]; יש אומרים, שדווקא קטן שלא הגיע לחינוך אביו פטור מלקנות לו תפילין, וגדר גיל חינוך לעניין תפילין הוא משיודע לשמור גופו בנקיון, אבל אם הגיע לכלל יכולת לשמור על גופו, אפילו הוא קטן, אביו חייב בחינוכו בתפילין [217]; ויש מי שכתב, שאפילו כשהגיע לי"ג שנה ויום אחד, שבשאר המצוות הוא חייב מן התורה, מכל מקום אם אינו יודע לשמור גופו, הרי הוא פטור מתפילין [218].

יש אומרים, שקודם י"ג שנים אין נותנים לקטן להניח תפילין [219], וכן נהגו בירושלים ובצפת [220], וכן נוהגים האשכנזים, ואף בין הספרדים יש שקבלו מנהג זה [221]; ויש שכתבו שעכשיו נוהגים להניח שנים או שלושה חודשים קודם שיגיע לגיל מצוות [222], או חודש אחד קודם שיגיע למצוות [223].

 

קטן, אפילו אם הגיע לחינוך, פסול לכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה, ואם כתבם – הרי הם פסולים וייגנזו [224].

 

קטן פטור מקריאת שמע [225]. יש אומרים, שהיינו אפילו קטן שהגיע לחינוך [226]; ויש אומרים, שדווקא אם לא הגיע לחינוך, אבל קטן שהגיע לחינוך, אביו חייב ללמדו קריאת שמע [227], וגם שיקראנה בזמנה עם הברכות שלפניה ולאחריה [228], ויש מי שכתב, שגיל זה הוא כבן שש ושבע [229]; ויש מי שכתב, שאף קטן שלא הגיע לחינוך, מלמדים אותו קריאת שמע [230].

יש מי שכתבו, שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערווה של קטן, עד שיחזיר פניו [231]; ויש מי שכתבו, שאין איסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערווה של קטן [232]. ואין נכון לקרוא קריאת שמע אצל תינוקות [233].

הישן עם בניו או בנותיו הקטנות, יכול לקרוא קריאת שמע, אפילו בשרו נוגע בהם, ללא הפסקת טלית, אלא יחזיר פניו מהם [234]. ולעניין זה הגדרת קטן הוא עד גיל שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה – אחת עשרה שנה ויום אחד, ובתנאי שתבניתם כגדולים, היינו שדים נכונו ושערך צמח; ואם עדיין לא הגיעו להתפתחות כזו, הרי הם קטנים בזכר עד גיל שלוש עשרה שנה ויום אחד, ובנקבה עד גיל שתים עשרה שנה ויום אחד [235], ואם הביאו סימנים אלו קודם לי"א או לי"ב שנה, אין חוששים לזה, וכן אם לא הביאו סימנים אחרי גיל י"ב או י"ג שנה, אסור לקרוא קריאת שמע ללא הפסק טלית [236].

אסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערווה, אפילו של קטן או קטנה [237]. יש הסבורים, שלעניין זה האיסור הוא אפילו בקטן או קטנה שלא ראויים עדיין לביאה; יש הסבורים, שהאיסור הוא דווקא אם הם בגיל הראוי לביאה [238]; ויש מי שכתב, שכל שאין דעתן של בני אדם עליהם מחמת קטנותן, אין איסור זה חל, ואין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאותן וקטנות גופן [239].

קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, מרחיקים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות [240]. וקטן לעניין זה הוא עד גיל שש או שבע שנים [241]. ומכל מקום, טוב וישר להרחיק מכל צואת קטנים, אפילו בני שמונה ימים [242].

 

קטן חייב בתפילה, והיינו קטן שהגיע לחינוך אביו חייב ללמדו תפילת שמונה עשרה [243].

 

האב חייב לחנך את בנו הקטן שהגיע לחינוך בברכות השחר ובברכות התורה [244].

 

מותר לתת אוכל ושתיה לקטנים לפני תפילת שחרית, ואסור לענותם [245].

 

אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת הקב"ה [246].

אסור לאדם להביא לבית הכנסת את ילדיו הקטנים שלא הגיעו עדיין לגיל חינוך; אבל מצווה להביא את ילדיו שהגיעו לגיל חינוך [247].

 

קטן שהגיע לגיל שלוש עשרה שנה נקרא בר-מצווה [248], ואביו צריך לומר עליו "ברוך שפטרני מעונשו של זה" [249].

נחלקו הפוסקים אם לברך ברכה זו בשם ומלכות או בלא שם ומלכות [250], ויש מהגדולים שבעצמו בירך בשם ומלכות כשנעשו בניו בני י"ג שנה, אבל לאחרים הורה לברך בלא שם ומלכות [251]. ומכל מקום אין עונים אמן אחרי ברכה זו [252].

קטנה שהגיעה לגיל מצוות, היינו בת י"ב שנה ויום אחד – יש אומרים, שיברך האב ברוך שפטרני וכו' בלא שם ומלכות [253]; ויש אומרים, שאין לברך ברכה זו כלל על בת [254].

בכל מקרה אין האם מברכת ברכת ברוך שפטרני, לא על הבן ולא על הבת [255].

 

יש שכתבו, שצריכים לערוך סעודת מצווה, ותלבש בגדי חג, ורצוי שתלבש בגד חדש ותברך ברכת 'שהחיינו' [256]; יש שדחו מכל וכל עריכת חגיגות פומביות לבת-מצווה, ובוודאי לא בבית הכנסת, שאין לו כל מקור בהלכה, ואין לסעודה דין סעודת מצווה, ושכיום הוא חיקוי של הרפורמים, ולכן יש להימנע מכך [257]; ויש שכתבו, שאמנם אסור לעשות חגיגה פומבית ובבית הכנסת, אך מותר לציין את המאורע באופן צנוע, בחוג המשפחה בבית, או בין החברות בכתה [258].

 

כהן קטן אינו נושא כפיו בפני עצמו כלל, אבל עם כהנים שהם גדולים נושא כפיו כדי ללמוד ולהתחנך [259], ואף רשאי לברך [260]. גיל החינוך לעניין זה הוא כשיודע לישא כפיו כמנהג הכהנים [261].

 

קטן חייב בברכת המזון מדברי סופרים, והיינו קטן שהגיע לחינוך אביו חייב ללמדו ברכת המזון [262], ואפילו אכל רק כזית ולא כדי שביעה [263]. יש מי שכתב, שגיל קטן לחינוך זה הוא כבן שבע ושמונה [264], וקטנים מתחת לשמונה שנים מותר לחנכם מעט מכל הברכות עד שידעו לברך כתיקונן [265]. ויברך מכל ברכה מעט, מה שיוצא ידי חובתו מעיקר הדין [266]. ויכול קטן להוציא גדול ידי חובת ברכת המזון, אם הגדול אכל פחות משיעור שביעה [267].

קטן היודע למי מברכים, מזמנים עליו, בין לשלושה בין לעשרה [268], ומצינו בפוסקים הגדרות שונות ביחס לגיל הקטן לעניין זה: דווקא כשנכנס לשנת השלוש עשרה והביא סימנים [269]; כשנכנס לשנת השלוש עשרה, ואפילו לא הביא שתי שערות [270]; בן עשר ובן תשע שנים [271]; בן תשע ושמונה [272]; בן שבע ושמונה [273]; לכל הפחות בן שש שנים, אבל קטן מזה אפילו יודע למי מברכים אינו כלום [274]; אפילו פחות מבן שש, ואפילו לא הגיע לחינוך, אם יודע למי מברכים [275]. ויש חולקים וסבורים להלכה שקטן אינו מצטרף לזימון עד שיהיה גדול ממש [276]. ומכל מקום לכל הדעות אין הקטן מזמן לאחרים עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד, ויביא שתי שערות [277].

יש מי שכתב, שקטנים שהגיעו לחינוך מזמנים לעצמם [278]; ויש מי שכתב, שאין קטנים מזמנים לעצמם כלל [279].

 

מחנכים את הקטן אף לשאר ברכות הנהנין, ואין בזה משום ברכה לבטלה [280], ודווקא בקטן שהגיע לחינוך [281].

 

אין עונים אמן אחר תינוק המברך כדי להתלמד [282], אבל אם ברך לפטור עצמו, כל שהוא בן חינוך עונים אחריו [283], ואם אינו בגיל חינוך, אין לענות אמן אחר ברכותיו [284].

צריך אדם ללמד את בניו הקטנים שיענו אמן אחר ברכות [285].

 

בעיקר הדין אם אפשר לצרף קטן למניין עשרה אם לאו הוא מחלוקת הראשונים – יש אומרים, שאפשר לצרף למניין אפילו קטן בעריסה [286]; יש אומרים, שאפשר לצרף דווקא קטן מבן שש שנים ומעלה, היודע למי מתפללים [287]; ויש אומרים, שאין לצרף קטן כלל עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד [288]. יש אומרים, שמצרפים קטן לעשרה על ידי חומש שנותנים בידו [289]; ויש חולקים וסוברים, שאין חומש או ספר תורה מועיל לצרפו על ידי כך [290].

מפוסקי דורנו יש מי שכתב, שאין בידינו להכריע בעניין זה, ומכיוון שרוב הראשונים סבורים שאין לצרף קטן למניין, אף שכל עניין זה הוא מדרבנן, יש להחמיר כדעת הרוב; אבל בשעת הדחק, כגון שאין אפשרות להשיג מנין של עשרה גדולים באותו בית כנסת, אפשר לסמוך על דעת המקילים ולצרף קטן למניין [291], ואפילו אם יש עוד בתי כנסת באותה עיר, נחשב קיום המניין באותו בית כנסת כשעת הדחק, ומותר לצרף הקטן [292]. ולדעה זו, צירוף הקטן מועיל גם לתפילה וגם לקריאת התורה, וכאשר מצרפים קטן למניין עשרה הדרך העדיפה שיהיה לפניו על השולחן ספר תורה, ואפילו הוא פסול, ויאחז הקטן את עץ החיים בעת התפילה, וטוב ששליח הציבור לא יתפלל שמונה עשרה בלחש ואחר יחזור בקול כפי שנוהגים בדרך כלל, אלא יגיד בקול רם מיד [293]; ויש מי שכתב, שאפילו בשעת הדחק אין לצרף קטן למנין [294].

אין להתיר מניין של עשרה קטנים, אף שמתכוונים לחינוך, ואף יש לעכבם מלקיים מניין כזה [295].

 

קטן אינו רשאי לעבור לפני התיבה כשליח ציבור אפילו באקראי, עד שיביא שתי שערות [296]; ויש מי שכתבו, שהיינו דווקא באקראי, אבל להיות שליח ציבור קבוע, או להתפלל בתעניות ובמעמדות, איננו רשאי עד שיתמלא זקנו [297].

יש מי שכתב, שמותר לקטן לעבור לפני התיבה בתפילת ערבית במוצאי שבת [298]; ויש מי שכתב, שלכתחילה אין להרשות לקטן להיות שליח ציבור אפילו בתפילת ערבית [299].

יש שכתבו, שבתפילת מוסף לא יעבור לפני התיבה מי שהוא פחות מבן עשרים שנה [300], אך מנהג ישראל שגם צעירים כאלו עוברים לפני התיבה במוסף [301].

 

יש לחנך את הקטן לקריאת התורה [302]. ונהגו לכבד בגלילה את הקטנים שיש בהם דעת להבחין עניין שבקדושה, כדי לחנכם במצוות [303].

קטן אינו עולה לתורה בימי חול ובימים טובים [304].

כהן קטן אינו עולה לתורה, ואפילו אם הוא הכהן היחיד בבית הכנסת, קורים לישראל במקום כהן [305].

 

סתם קטן נחשב כחולה שאין בו סכנה, ולפיכך מותר לומר לגוי בשבת להדליק נר לצורכו [306], ומותר לומר לגוי לעשות מדורה בשביל קטן במדינות הקרות [307], ומותר לומר לגוי לבשל עבור קטן שאין לו מה לאכול [308]. וכן תינוק שרגיל בחלב מסויים, או בכל מאכל אחר, ויש חשש לקלקול קיבה אם ישנו את מאכלו, יש להכין מבעוד יום את המאכל שהוא רגיל לו לכל השבת, אבל אם לא הכינו כנ"ל מבעוד יום, מותר לחלל עליו את השבת, כדי להכין לו את מאכלו, ולא יעשו ניסיון להאכילו מאכל אחר [309]. וכמו כן מותר לעשות כל צרכיו הנוגעים לבריאותו, ולאו דווקא הכנת מזונו בלבד [310].

בעניין גיל הקטן להגדרתו כחולה שאין בו סכנה מצינו מספר דעות באחרונים: עד גיל שלוש עשרה שנה [311], עד גיל תשע שנים [312], עד גיל שש שנים [313], עד גיל שנתיים-שלוש [314].

 

קטן וקטנה היודעים בעניין שבת, חייבים בקידוש בשבת מדין חינוך [315], ויכול הקטן לקדש לעצמו, ואף יכול להוציא קטנים אחרים ידי חובתם [316].

קטן היודע בעניין שבת, חייב בהבדלה [317], ויכול הקטן להבדיל לעצמו, ואף יכול להוציא קטנים אחרים ידי חובתם [318].

קטן, אפילו שהגיע לחינוך, מותר להאכילו בשבת לפני הקידוש, בין לפני הקידוש בלילה, ובין לפני הקידוש בשחרית [319], וכן מותר להאכילו לפני הבדלה [320].

 

אין מלמדים תינוקות דברים חדשים בשבת [321].

 

קטן, אפילו שלא הגיע לחינוך, שבא לכבות דליקה בשבת, צריך למחות בידו, כי מן הסתם הוא עושה על דעת אביו; אבל אם ברור שעושה מדעת עצמו, אין בית דין מצווים עליו להפרישו [322].

 

מי שהחשיך בדרך בערב שבת, ויש לו חפצים חשובים לו, ואין עמו בהמה להניח החפצים עליה, אם היה עמו שוטה וקטן, נותנו לשוטה, ואם היה עמו חרש וקטן, נותנו למי שירצה [323]. יש מהפוסקים שכתבו, שבדרך כזו יש איסור על הגדול לגרום איסור לקטן, אלא הכוונה שמותר לו לשים על הקטן כשהוא מהלך וליטלו ממנו לפני שהוא עומד [324]; ויש מי שכתב, שהמדובר שנתן על הקטן בערב שבת, ואין זה דין של מאכילו בידיים [325].

 

כאשר יש צורך לעשות מלאכה עבור חולה שיש בו סכנה, ואפשר לעשות את המלאכה בדרך של הקל-הקל תחילה מבלי לפגוע בחולה, מותר לבקש מקטן שיעשה את המלאכה. בכל מקרה יש עדיפות ראשונה לעשות המלאכה על ידי גוי, אבל כשאין אפשרות כזאת – יש הסבורים, ששימוש בקטן עדיפה על פני עשיית המלאכה בשינוי, כלאחר יד, או בשניים שיעשו את המלאכה יחד; ויש הסבורים, שעדיף לעשות בשינוי, ורק כשאי אפשר – מותר לעשות על ידי קטן.

 

הכל עולים לתורה בשבת למניין שבעה, ואפילו קטן שיודע למי מברכים [326]. אכן, כיום נוהגים שאין קורים לתורה קטן כלל, ואפילו להוספות [327]. אמנם גם כיום יכול קטן לעלות למפטיר, ולברך ברכות ההפטרה [328]. יש אומרים שקטן עולה למפטיר גם בארבע פרשיות [329], אלא שיש אומרים שזה דווקא קטן שיודע למי מברכים [330], ויש מי שכתב, שגם קטן שאינו יודע למי מברכים – עולה [331]. ויש אומרים, שבפרשיות פרה וזכור הקטן אינו עולה למפטיר [332]. ומכל מקום אם כבר עלה הקטן למפטיר לא ירד, אפילו בפרשת זכור ובפרשת פרה [333].

 

שלושה ישראלים ששבתו בבקעה, ועשו מחיצה סביבם, דינם כשיירה, ומותר להם לטלטל אפילו בשטח של כמה מילין מוקפים, אבל אם אחד מהשלושה הוא קטן, אין הוא משלים להגדרת שיירה [334]; ויש חולקים [335].

קטן שיכול ללכת ברגליו, והוא בוכה ומסרב ללכת, מותר לשאתו בכרמלית, כיוון שהוא מצטער, אבל אם הגדול אינו רוצה ללכת לאט עם הקטן ולכן רוצה לשאתו – אסור [336].

ילד חולה שצריך להביאו לרופא בשבת, אם הוא יודע ללכת אלא שההליכה קשה עליו, מותר לשאת אותו גם ברשות הרבים גמורה, ואם המקום הוא כרמלית, מותר לשאת גם ילד שעדיין איננו יודע ללכת בעצמו; וברור שאם מדובר בילד בספק סכנה, מותר לשאתו בכל מקום ובכל דרך, אלא שעדיף שלא יחזיק הילד חפצים שאינם קשורים לרפואתו, אלא אם כן הוא מבוהל מאד, שאז מותר לתת לו צעצוע להרגעתו [337].

בנות קטנות שעושים להן נקבים באזניהן כדי לשים בהם תכשיטים כשיגדלו, יוצאות בשבת במקום שאין עירוב בחוטין ובקיסמים ששמים בנקבים כדי שלא ייסתמו, והיינו דווקא אם החוטים והקיסמים אינם צבועים [338].

מותר לשים את עירוב החצרות בבית של קטן הגר בחצר [339]. קטן גובה עירובי חצרות [340].

בעירוב חצרות ובשיתוף מבואות צריך לזכות על ידי אחר לכל אחד מדיירי החצר או המבוי, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים, מפני שידם כידו [341]. יש אומרים, שהגדרת גדול וקטן הוא אם סמוך על שולחן אביו אם לאו, ויש אומרים שההגדרה היא גדול או קטן ממש לפי הגיל [342].

אם הקטן הוא אחד מאנשי החצר, אפילו אינו יכול לאכול כזית, הרי הוא אוסר עד שיערבו עליו [343].

מערב אדם עירובי תחומין עבור בנו ובתו הקטנים, בין מדעתם בין שלא מדעתם, ואפילו מיחו בו שלא לערב עבורם, ואפילו עירבו הם עירוב אחר – אינו כלום; אבל אינו מערב עבור בנו או בתו הגדולים, אפילו הם סמוכים על שולחנו [344].

קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו, היינו אם ערבה אמו לצפון ואביו עירב לדרום, אמו מוליכה אותו אצלה, ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו, כי עד גיל שש עדיין צריך לאמו הוא [345].

 

מותר להוציא את הקטן ביום-טוב לרשות הרבים [346].

 

מותר לספר ריבוי שערות של קטן בחול המועד אם הוא מצטער בכך [347].

בגדי קטנים מותר לכבס בחול המועד, כי הדבר נחשב כאילו יש להם רק בגד אחד, משום שדרכם להתלכלך תדיר [348], ומכל מקום אין לכבסם בפרהסיא [349].

 

קטן שיש בו דעת לבדוק, היינו שהגיע לחינוך [350], כשר לבדיקת חמץ, ונאמן לומר שבדק את הבית ואין בו חמץ, אפילו אם הבית ידוע שלא נבדק מבלעדיו, אך דווקא קודם שש שעות, אבל לאחר שש שעות אינו נאמן [351]. מכל מקום לכתחילה לא נכון לצוות על קטן לבדוק את הבית [352].

 

נוהגים שאביו של בכור קטן מתענה עבורו בערב פסח תענית בכורות; ואם האב בעצמו הוא בכור, אמו מתענה תחתיו עד שיגדל [353]; ויש אומרים, שבכל מקרה אין אמו מתענה תחתיו [354].

 

קטן המקריא את ההלל לגדול, צריך הגדול לחזור על כל מילה שמקריא לו [355].

 

קטן או קטנה שאינם מבינים מה שמספרים על יציאת מצרים, יכולים לאכול מצה בערב פסח כל היום [356], אבל אם יש בהם דעת להבין, אין להאכילם מצה [357].

 

קטן שיכול לאכול פת, מחנכים אותו במצוות, ומאכילים אותו כזית מצה בפסח, כדרך שמחנכים אותו בשאר מצוות [358].

יש מי שכתב, שאם הקטן מברך בעצמו על המצה כשאוכל כזית בשיעור זמן של יותר מכדי אכילת פרס, אין אנו מצווים להפרישו, אבל אין לומר לו לברך על אכילת מצה ומרור אלא כשיכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס, ויש להקל בו בשיעור הגדול של תשע דקות [359].

 

מצווה לספר את ניסי יציאת מצרים בליל הסדר לילדים הקטנים, והאב צריך להתאים את הסיפור לפי דעתו של הבן, וצריך לעשות שינויים בליל הסדר כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה [360].

נחלקו תנאים אם קטן חייב בארבע כוסות בפסח [361]. יש אומרים, שהמחלוקת היא אפילו בקטן שהגיע לחינוך [362]; ויש אומרים, שהמחלוקת היא דווקא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל אם הגיע לחינוך, לדברי הכל חייבים [363], ומכל מקום אין הקטן צריך לשתות רוב רביעית כגדול, אלא כמלוא לוגמיו שלו [364].

 

קטן שהגיע לחינוך מצווה להביאו לבית הכנסת לחנכו במצוות שופר [365]. הגדרת גיל החיוב לעניין זה הוא כבן שבע ושמונה [366], או כבן שש ושבע [367].

גדול השומע תקיעות מקטן, לא יצא ידי חובתו [368].

התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבים אותם מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה כדי שילמדו; ומותר לגדול להתעסק עמהם כדי ללמדם ביום טוב, בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך [369].

קטן אפילו שהגיע לחינוך מותר לו לתקוע כל היום בראש השנה, גם לאחר השלמת כל הקולות [370].

 

רבו השיטות בעניין דרגות החינוך לשעות והשלמת הצום ביום כיפור בגילים שונים של קטן [371]. רוב הפוסקים הכריעו כדלקמן: קטן פחות מתשע שנים, אין מענים אותו ביום כיפור כלל; קטן בן תשע או בן עשר שנים, מחנכים אותו לשעות, שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילים אותו בשלוש שעות וכיו"ב, ולפי כוח הבן מוסיפים לענותו בשעות; בן אחד עשרה שנה, בין קטן ובין קטנה, או בן שלוש עשרה בזכר או בת שתים עשרה בנקבה שלא הביאו עדיין שתי שערות, מענים ומשלימים מדברי סופרים כדי לחנכם במצוות; בן שלוש עשרה ויום אחד או בת שתים עשרה ויום אחד, שהביאו שתי שערות, מתענים ומשלימים מן התורה [372].

קטן פחות מתשע שנים אין מענים אותו, ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחים בידו [373].

מלבד השעות שחייבו בהם חכמים לענות את הקטנים לפי גילם, או בכל השעות בקטנים ביותר, מותר להאכילם ואסור לענותם, ואף האב מותר להאכילם, ואין בזה גדר חינוך או איסור להאכיל בידיים [374]. אמנם יש שכתבו, שבאותן שעות מותר להאכילם רק את ההכרחי להם ולא יותר [375], ואין להאכילם דברים של תענוג ומעדנים [376], אך רבו החולקים על כך, ומעולם לא ראינו שנזהרים בזה [377].

 

שאר עינויים ביום הכיפורים, כגון רחיצה וסיכה, מותרים הקטנים בכולם, חוץ מנעילת הסנדל [378]. ואם ההליכה בלא מנעל תגרום לו צער, ואין לו מנעלים מותרים ביום-הכיפורים, מותר לו לנעול מנעלי עור [379]. ובזמננו שגם קטנים אינם רגילים לילך יחפים, נוהגים רבים להנעילם נעלי עור, אם אין להם מנעלים מותרים [380]. יש אומרים, שדין זה נכון גם בקטן שהגיע לחינוך [381]; ויש אומרים, שהיינו דווקא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל קטן שהגיע לחינוך, מחנכים אותו בכל העינויים [382]. ומכל מקום כתבו האחרונים, שבזמן הזה אין נוהגים לרחוץ ולסוך את הקטנים [383].

 

קטן פטור מסוכה, אבל קטן שאין צריך לאמו, חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות [384], וחיוב זה הוא בין באכילה ובין בשינה [385]. יש הסבורים, שאסור לגדול להאכיל קטן בידיים מחוץ לסוכה [386], והגדרת הגיל לעניין זה הוא כבן חמש כבן שש [387]; ויש שכתבו שהגיל הוא מבן שש שנים ומעלה [388]; ויש שכתבו, שאין איסור להאכיל קטן מחוץ לסוכה [389]. ומכל מקום כל זמן שאינו יכול לסבול הצינה והקור בלילה, אין נוהגים לחנכו לישן בסוכה [390].

 

קטן היודע לנענע, חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות [391].

אין נותנים את הלולב ביום-טוב ראשון של סוכות לקטן, כי הקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזיר לגדול – לא קנה הגדול [392].

 

אסור לספר את הקטנים ולכבס את בגדיהם בשבוע שחל תשעה באב בתוכו [393], אך נוהגים להקל בכיבוס הבגדים [394].

יש מי שכתבו, שאין לתת לקטן בשר ויין בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל דווקא קטן שהגיע לחינוך [395]; ויש מי שכתבו, שדבר זה אסור אף לקטן שלא הגיע לחינוך [396].

יין של כוס ברכת המזון או של הבדלה בשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים לתת לתינוק לשתות, ואם אין תינוק, מותר בעצמו לשתות יין הבדלה [397], ותינוק היינו מי שהגיע לחינוך אבל לא הגיע עדיין להתאבל על ירושלים [398]. ולעניין הבדלה במוצאי תשעה באב שחל להיות ביום ראשון, ישתה בעצמו לכתחילה, ואין צריך לתת לקטן [399].

 

אין לענות את הקטנים בצומות מדרבנן, כולל תשעה באב, ואפילו סמוך לפרקם [400]; ויש מי שכתב, שיש לחנך את הקטנים לצום בתשעה באב, ולא בשאר צומות [401].

קטן האוכל בתשעה באב, אם חל הצום ביום ראשון, מותר לו לאכול מבלי שיבדיל תחילה, וישמע הבדלה במוצאי תשעה באב [402].

קטן מותר בנעילת הסנדל בתשעה באב ובאבלות [403].

 

נהגו שלא מתענים קטנים מתחת לשמונה עשרה שנה, וקטנות מתחת לחמש עשרה שנה [404].

 

מחנכים את הקטנים ואת הקטנות שהגיעו לחינוך לשמוע קריאת מגילה בפורים [405], ומנהג טוב הוא להביא את הקטנים והקטנות לשמוע מקרא מגילה [406].

גדול השומע קריאת המגילה מן הקטן – יש אומרים, שלא יצא ידי חובתו [407]; ויש אומרים, שהקטן יכול להוציא גדולים ידי חובתם [408].

 

מצווה לחנך את הקטנים במשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים [409].

מותר לשלוח מנות בפורים על ידי קטן, אף על פי שאין בו דין שליחות [410].

השולח מנות לקטן – יש מי שכתב, שיצא ידי חובתו [411]; ויש מי שכתב, שלא יצא ידי חובתו [412].

הנותן מתנות לאביונים לקטן, יצא ידי חובתו [413].

 

קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק נר חנוכה אם יש לו בית לעצמו [414]. יש אומרים, שקטן שהגיע לחינוך צריך להדליק אף בתורת מהדרים [415]; ויש אומרים, שאין חיוב לחנך את בנו להידור, רק לעצם המצווה [416]. ומכל מקום למהדרים מן המהדרים, שמוסיף והולך כל לילה, די שהקטן ידליק נר אחד לכל לילה [417]. יש אומרים, שהקטן אף יכול להדליק לאחרים להוציאם ידי חובתם [418]; ויש חולקים [419].

אין להניח לקטנים לשחק אצל נרות חנוכה, אף על פי שאין מצווה להפרישם מהאיסור, לפי שלא יהיה כאן פרסום הנס [420].

 

מצווה לחנך את הקטנים בהכנסת אורחים [421].

 

בענייני יורה דעה

 

קטן היודע לשחוט, כשר לשחיטה ואוכלים משחיטתו, והוא שגדול עומד על גביו [422], והיינו קטן שיודע לאמן ידיו לשחיטה, אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה, אבל אם אין יודע לאמן ידיו לשחיטה, אפילו גדול עומד על גביו וראה ששחט כהלכה, אין אוכלים משחיטתו [423].

הגדרת קטן לעניין זה – יש אומרים, שהוא מבן י"ג שנה ויום אחד [424]; יש אומרים, שמעל גיל זה הכל לפי חורפו ובקיאותו בדיני שחיטה [425]; ויש אומרים, שאין נותנים קבלה והיתר לשחיטה למי שהוא פחות מי"ח שנה [426].

 

קטן שהוא חולה שאין בו סכנה – יש אומרים, שמותר להאכילו איסור מדרבנן [427]; ויש אומרים, שהדבר אסור [428].

אסור לתת לקטן לשחק עם חגב טמא חי, שמא ימות החגב ויאכלנו הקטן [429], אבל מותר לתת לקטן חגב טהור חי, ואין חוששים שמא יאכלנו חי, שאין זה דרכו של קטן [430].

 

קטן עד שלוש שנים שאכל מאכלי בשר, מותר להאכילו מיד מאכלי חלב מבלי לשהות שש שעות, ומגיל שלוש שנים נהגו להמתין שעה אחת בלבד [431]. יש מי שכתבו, שכאשר הוא בן חמש או שש שנים, צריך לחנכו להמתין שלוש שעות, וכשהוא בן תשע או עשר, יש לחנכו להמתין שש שעות כמו גדול [432].

 

גוי קטן שאינו מזכיר עבודת כוכבים ומשמשיה, אינו אוסר יין במגעו אלא בשתיה [433].

גוי וישראל שמערים יין יחדיו, היין מותר בדיעבד, אבל אם המסייע היהודי היה קטן – היין אסור [434].

 

גוי קטן איננו יכול לבטל עבודה זרה של גוי [435].

 

אסור לישראל גדול להקיף את פאת ראשו של קטן, ואם הקיף חייב מלקות [436], ואף לאשה אסור להקיף פאת ראשו של קטן, ואיסור זה הוא מדרבנן [437], אבל מותר לקטן להיות ניקף על ידי גוי [438].

נוהגים שלא לספר קטן עד שיגיע לגיל שלוש שנים, כדי לחנכם אז במצות פאת הראש [439].

 

קטנה שלא הגיע זמנה לראות דם ווסת היא פחותה מבת י"ב שנה ויום אחד, אף על פי שהביאה שתי שערות, או שלא הביאה שתי שערות אף על פי שהיא בת י"ב שנה ויום אחד [440]. קטנה כזו איננה חוששת לווסת, ואינה צריכה לפרוש סמוך לווסתה, ואף לא בשעת הווסת עצמה, כל זמן שלא קבעה לראות שלוש פעמים [441].

חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טהרה, ואין הנשים בודקות אותן, משהגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טומאה, ונשים בודקות אותן. אין בודקים אותן ביד, מפני שסורטים אותן וגורמים להן דימום, אלא הנשים סכות אותן בשמן מבפנים, ומקנחות אותן מבחוץ, והן נבדקות מאליהן, שסיכת השמן מביא את הדם אם הגיע זמנה לראות [442].

כל הבועל את הבתולה, ואפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה, בועל בעילת מצווה ופורש [443].

כל אשה, ואפילו היא קטנה, שתבעוה להינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים, מחשש לדם חימוד [444].

יש מי שכתב, שמותר ליטול תינוק מידה של נידה [445], אך חלקו על דבריו [446].

 

האב יכול להפר את נדריה של בתו הנערה [447]. נערה המאורסה – אביה ובעלה מפירים את נדריה [448].

קטן או קטנה שהגיעו לעונת נדרים, היינו שנה אחת לפני גיל בגרותם, בקטן בן י"ב שנה ויום אחד, ובקטנה בת י"א שנה ויום אחד – נדריהם, שבועותיהם והקדשם נבדקים, ואם יודעים לומר לשם מי נדרו, לשם מי נשבעו, או לשם מי הקדישו – נדריהם נדר, שבועותיהם שבועות, והקדשם הקדש; קודם הזמן הזה – אפילו יודעים לשם מי נדרו, נשבעו או הקדישו, אין נדריהם נדר, ואין הקדשן הקדש; לאחר הזמן הזה, אפילו לא הביאו שתי שערות, ואפילו לא יודעים לשם מי נדרו או נשבעו – נדרם נדר, והקדשם הקדש, וזהו מופלא סמוך לאיש [449].

קטנה שהגיעה לעונת נדרים [450], או נערה – אביה מיפר נדריה כל זמן שלא נישאת, וכל זמן שלא בגרה [451]. נישאה – הבעל מיפר לה משתיכנס לחופה [452].

בעל קטן אינו מיפר נדרי אשתו, ואפילו היא נשואה, לפי שאין לו אישות [453], ואפילו הוא מופלא סמוך לאיש – אינו מיפר [454].

 

קטן שהשביע גדול, והגדול ענה אמן, הרי הוא חייב כאילו נשבע בעצמו [455].

קטן שנשבע והוא יודע טעם השבועה, אף על פי שאינו חייב לקיים השבועה [456], כופים אותו לעמוד בדבריו, יש אומרים, שהכוונה שהאב כופה עליו, ויש אומרים שבית דין הם הכופים [457], כדי לחנכו ולאיים עליו שלא ינהג קלות ראש בשבועות; ואם היה הדבר שנשבע עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן נגרם לו נזק, כגון שנשבע שיצום זמן רב, מכה אותו אביו או רבו וגוער בו, ומראה לו שהותרה שבועתו, כדי שלא יהא רגיל להקל ראש בשבועה [458].

 

קטן פטור מתלמוד תורה, אבל אביו חייב ללמדו תורה, ואין האשה חייבת ללמדו תורה. החיוב ללמדו תורה חל משיתחיל לדבר, ואז מלמדו הפסוק 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' [459], ופסוק ראשון של קריאת שמע, וכשיהיה בן שלוש שנים שלימות, מלמדו אותיות התורה, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות [460].

לעניין בת – חייב האב ללמדה מצוות השייכות לה [461], ובזמננו מצווה ללמדה תנ"ך ומוסרי חז"ל וכיוצ"ב לחיזוק האמונה [462].

 

מעיקר הדין קטן כשר למילה [463].

 

גר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין, שזכות היא לו להתגייר, וזכין לאדם שלא בפניו [464].

 

מחנכים את הקטנים לעשות מזוזה בבתיהם [465]. אבל קביעת המזוזה צריכה להיעשות על ידי גדול, ואם קטן קבע את המזוזה – צריך להסירה, ולקובעה על ידי גדול [466].

 

קטן לא יתרום תרומה [467], ובהגדרת הגיל של קטן לעניין תרומה – נחלקו תנאים, ונפסק כדעת האומר שהכוונה עד שיגיע לעונת נדרים, אבל משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה, ואפילו בתרומה מן התורה [468].

קטנה משהגיעה לגיל של שלוש שנים ויום אחד, ונישאת לכהן – תאכל בתרומה [469], ואם בא עליה אחד מן הפסולים, פסל אותה מן התרומה אם היא בת כהן [470].

קטן משהגיע לגיל של תשע שנים ויום אחד, פוסל ואינו מאכיל בתרומה [471].

כהן קטן שעדיין לא ראה קרי, וקטנה שעדיין לא ראתה דם נידה, יכולים לאכול תרומת חוץ-לארץ [472], וכן יכולים לאכול חלת חוץ לארץ [473].

ישראל המאכיל תרומה את בנו הקטן פטור מחומש [474].

 

הגדולים מוזהרים על הכהנים הקטנים שלא ייטמאו [475]. יש אומרים, שהכוונה שלא יטמאו את הקטנים בידיים [476]; ויש אומרים, שהכוונה היא להפריש את הקטן מטומאה, אם הוא בא לטמא עצמו [477].

גיל הכהן הקטן לדין זה הוא אפילו קטן שלא הגיע לחינוך [478], ואפילו אינו בר הבנה [479], ואפילו תינוק בן יומו [480].

כהן קטן הוזהרו הגדולים שלא לטמאו אף לקרובים, והרי הם כרחוקים אצלו [481]. יש אומרים, שמותר לכהן קטן להיטמא לקרוביו כגדול מדין חינוך [482], ויש מי שהסתפק בדין זה [483].

בעניין כהן קטן הזקוק להיכנס לבית חולים, שיש שם ספק טומאת מת – יש מי שכתב, שמותר לגדול להביאו לפתח בית החולים, ומשם מוטב שייכנס לחדרו של הרופא על ידי גוי, או על ידי קטן אחר, ורק אם הוא מפחד, מותר לגדול להכניסו, אבל בכל מקרה אסור לאביו או לאחיו הגדולים להכניסו לבית החולים. וכל זה דווקא אם אין חשש סכנה, אבל במקום סכנה – הכל מותר [484].

 

קטן שמת אחד מקרוביו שחייבים להתאבל עליהם, אינו נוהג אבלות, שאין אבלות בקטן [485]. וכן אין מחנכים קטן לאנינות [486]. אבל מקרעים את כסותו של אבל קטן שהגיע לחינוך מפני עגמת נפש, שיבכו הרואים, וירבו בכבוד המת, ולא מפני שהוא אבל [487].

מי שהיה קטן בשעת מיתה של קרוב שחייב להתאבל עליו, והגדיל תוך שבעה – יש אומרים, שהוא פטור, מכיוון שלא חלה עליו אבלות בשעת קבורה [488]; ויש אומרים, שמקיים אבלות שבעה ושלושים משהגדיל [489].

אין קטן נחשב לגדול הבית לעניין אבלות, אלא אם כן הגיע למצוות, שהוא בן י"ג שנה, שחלה עליו אבלות [490].

אין מספידים את הקטנים, ולעניין זה גיל קטן בבני עניים ובבני זקנים הוא חמש שנים, ובבני עשירים בני שש, אחד זכרים ואחד נקבות [491].

 

יש מי שכתבו, שאומרים צידוק הדין וקדיש על תינוק משעברו עליו שלושים יום [492], ומחזיקים יארצייט שלו, ומדליקים עליו נר נשמה [493]; יש מי שכתב, שאומרים רק על קטן מבן י"ב חודש [494]; ויש שכתבו שאין אומרים קדיש אלא על ילד מבן י"ג שנים ומעלה [495]. יש שפקפקו אם אב אומר קדיש על בנו, וכתבו שמעיקר הדין אינו אומר, אך נהגו שהאב אומר קדיש על בנו [496].

 

קטן שמת כשהוא פחות מי"ג שנים, יש נוהגים שלא להזכיר נשמתו, לפי שאינו בן עונשין [497], ויש נוהגים להזכיר [498].

 

נחלקו אמוראים בשאלה קטן מאימתי בא לעולם הבא: אחד אומר משעה שנולד, אחד אומר משעה שסיפר, אחד אומר משעה שנזרע, ואחד אומר משעה שיאמר אמן [499]. משעה שנזרע – היינו משעה שנקלט הזרע במעי אמו, ואפילו הפילה ונמחה, יש לו חלק לעולם הבא [500].

עוד נחלקו אמוראים אם קטני בני רשעי ישראל באים לעולם הבא, ומכל מקום כולם מסכימים שקטני בני רשעי עכו"ם אינם באים לעולם הבא [501].

 

כל שישן עמו בחייו, נקבר עמו במותו, ולכן מותר לקבור איש עם בתו הקטנה, ואשה עם בנה הקטן, ועם בן-בנה הקטן [502].

 

אבל שיש לו בנים קטנים, אין לו לבטלם מלימודם [503], ומותר לכבס את בגדיהם [504].

מי שמתה אשתו אסור לו לשאת אשה אחרת עד שיעברו עליו שלושה רגלים, אבל אם יש לו בנים קטנים, מותר לארס ולכנוס מיד אשה אחרת, אבל אסור לו לבוא עליה עד שלושים יום [505].

 

בענייני אבן העזר

 

אסור להשיא אשה לקטן, שזה כמו זנות [506]. אבל מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שלא יבואו לידי זנות או הרהור [507].

 

לא ישא אדם קטנה שאינה ראויה להוליד, משום ביטול פריה ורביה [508].

 

בעילה לעניין איסורי ביאה השונים מוגדרת בנקבה מבת שלוש שנים ויום אחד, ובזכר מבן תשע שנים ויום אחד. גדול הבא על קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד, או קטן בן תשע שנים ויום אחד הבא על גדולה – הגדול או הגדולה חייבים מיתה, או כרת, או מלקות, בהתאם לדרגת איסורי העריות, והקטן או הקטנה פטורים [509]. וכן לעניין הגדרת זנות הגיל בקטנה הוא החל מבת שלוש שנים ויום אחד, ובקטן החל מגיל תשע שנים ויום אחד [510]. ויש מי שכתב, שאף שבפחותה מבת שלוש שנים אין זו ביאה, אבל מכל מקום יש בזה איסור מדרבנן [511]. וקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שבא על אשה גדולה, אין היא נאסרת על בעלה [512].

אין איסור הוצאת זרע לבטלה אם משמש עם קטנה, אף על פי שאינה ראויה ללדת, מפני שמשמש כדרך כל הארץ [513].

 

קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד ואילך שנשבית, אסורה לכהן [514].

 

גם קטנה שנתגרשה או שנתאלמנה, אף על פי שלא היתה ראויה ללדת, צריכה להמתין שלושת חודשי הבחנה לפני שתינשא לאחר, אבל קטנה שממאנת אינה צריכה להמתין שלושת חודשי הבחנה [515].

 

באופן כללי אין עדות קטן מועילה להתיר עגונה כאשר הוא מעיד שמת בעלה, אבל אם שמע מן התינוקות כמספרים סיפור ואומרים "עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם, ופלוני עלה אחר מיטתו, כך וכך עשו במיטתו", הרי זה מעיד מפיהם על פי דברים אלו וכיוצא בהם, ומשיאים את אשתו [516].

 

נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא, משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה [517]. ונחלקו הפוסקים אם הכוונה שהקטן נאמן להכשיר משפחה שהיתה מוחזקת פסולה [518], או שהוא נאמן רק לעניין אכילת תרומה של דבריהם בלבד, אבל לא לעניין יוחסין [519].

 

מותר לאב לחבק את בתו ולנשקה, ותישן עמו בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים; הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח, זה ישן בכסותו, והיא ישנה בכסותה; ואם היתה הבת בושה לעמוד ערומה בפני אביה, או שנישאת, או שנתקדשה, וכן אם האם בושה לעמוד עירומה בפני בנה, ואף על פי שהם קטנים, אין ישנים עמהם אלא בכסותם [520].

 

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמותיהם של הבנים באות לבית הספר, ונמצא מתגרה בנשים; וכן אשה לא תלמד קטנים, מפני שאבותיהם באים לבית הספר, ונמצאו מתיחדים עמה [521].

 

אין איסור ייחוד עם קטנה שהיא פחות מבת שלוש שנים ויום אחד, ועם קטן שהוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד [522].

 

יש אומרים, שבקטנה פחות מבת שלוש שנים ויום אחד, אין חופתה חופה, כיוון שאינה ראויה לביאה כלל [523]; ויש אומרים, שחופתה חופה [524].

קטנה משהגיעה לגיל שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה [525].

האב מקדש את בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה, ובמעשי ידיה, ובכתובתה [526].

זכאי האב לקדש את בתו הקטנה או הנערה גם שלא לדעתה [527], אבל חכמים אסרו לקדש את בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה [528]. וכתבו הפוסקים, שאין זה איסור ממש, אלא שאין ראוי לעשות זאת [529]. אמנם כאשר הנסיבות מחייבות, יש שהתירו גם נישואי קטנה [530]. ומכל מקום גם מדין תורה אסור לאב למסור את בתו שלא לשם אישות, בין בשכר ובין בחינם [531].

 

במשך הדורות מצינו תקנות ומנהגים שונים ביחס לגיל נישואי קטנה. למשל, הרב שלמה עבדאללה תיקן בירושלים בשנת הת"ץ, שלא תנשא אשה פחותה מבת י"ב שנה [532]. אמנם היו שהערימו על התקנה, ויצאו מחוץ לחומות ירושלים וקידשו קטנה מבת י"ב שנה [533]. בתימן הוצרכו לחתן קטנות יתומות, כדי שלא יחטפום המוסלמים לשמד [534].

הרבנות הראשית לישראל, בתקנותיה משנת תש"י, תיקנה שאסור לשאת קטנה מתחת לגיל שש עשרה שנה [535].

 

קטנה שהשיאה אביה, אם נתאלמנה או נתגרשה בחיי האב, הרי היא ברשות עצמה, ואף על פי שהיא עדיין קטנה, כיוון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם [536].

נתקדשה כשהיא קטנה או נערה שלא לדעת אביה, אינה מקודשת, ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותן קידושין, אינה אסורה על הכהן [537]. ואם נתרצה האב אחר שנתקדשה – יש אומרים, שחוששים לקידושין [538]; ויש אומרים, שגם במקרה זה איננה מקודשת כלל [539].

האב נאמן לאסור את בתו מן התורה [540].

אב שאמר שקידש את בתו הקטנה, וגירשה כשהיא קטנה, והרי היא קטנה, נאמן לפוסלה מהכהונה; ואם אמר שקידש אותה וגירש אותה כשהיא קטנה, ועכשיו היא גדולה – אינו נאמן; ואם אמר נשבית ופדיתיה, בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה – אינו נאמן [541].

 

קטנה שקידשוה או שהשיאוה אמה או אחיה, מן התורה אין קידושיה קידושין, אך חכמים תקנו לה קידושין, כדי שישאוה ולא תצא לזנות, ואם מיאנה לאחר זמן ואמרה אי אפשי באיש זה, יוצאת ומותרת לכל אדם, ואינה צריכה הימנו גט [542].

 

קטן שקידש או נשא אשה, אינו כלום, שלא תיקנו לו חכמים נישואין, כי הוא יגיע לידי נישואין מן התורה כשיגדל [543], ואפילו שלח לה סבלונות לאחר שהגדיל – אינה מקודשת, שמחמת קידושין ראשונים שלח [544].

יש מי שכתב, שקטן שקידש לו אביו אשה – קידושיו קידושין [545], אך הכרעת רוב הפוסקים שלא כדעה זו [546].

 

קטנה פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד שנבעלה, אפילו בא עליה גדול, אם נישאה אחר כך, כתובתה מאתים; וקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שבא על הגדולה, אם נישאה אחר כך כתובתה מאתים; ודווקא שלא הסיר בתוליה, אבל אם הסיר בתוליה כתובתה מנה [547].

קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה, אין לה כתובה; ואם הגדיל, ובא עליה לאחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה, אבל תוספת כתובה שכתב לה בקטנותו אין לה, ואינה גובה כתובתה אלא מבני חורין ולא מנכסים משועבדים שנמכרו בקטנותו [548].

קטן שהשיאו אביו, כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה, והיינו דווקא עיקר כתובה – מנה או מאתיים, אבל לא תוספת כתובה [549].

 

האב חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש [550], וכופים אותו על כך [551], וחיוב זה חל עליו אפילו בא על הפנויה בזנות וילדה, ואפילו מתה האשה [552]; ויש מי שכתב, שחיוב המזונות הוא מדין תנאי הכתובה, ומגדרי חיוב מזונות האשה, ולכן אם מתה האשה, פטור ממזונות הילדים [553].

יש אומרים, שחייב לזון את בניו הקטנים פחות מבני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם [554]; ויש אומרים, שבמקרה כזה אין כופים אותו [555].

מבני שש ומעלה יש חיוב על האב לזון בניו ובנותיו מתקנת חכמים (תקנת אושא), ואין כופים על כך, אבל מכלימים אותו ומכריזים עליו בציבור שהוא אכזרי [556]. ואם הוא אמיד, אף כופים אותו לפרנס את ילדיו [557].

כמו כן חייב האב לתת לבניו ובנותיו הקטנים מבני שש כסות המספקת להם, וכלי תשמיש, ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד [558].

בזמנינו עשתה הרבנות הראשית לישראל תקנה המחייבת את האב לפרנס את בניו ובנותיו הקטנים עד גיל חמש עשרה שנה בחיוב משפטי גמור, ובכל דרך של כפיה [559]. אכן, בהבדל מתקנת אושא שעד גיל שש כופים את האב לזון את בניו ובנותיו גם אם נפלו להם נכסים ממקום אחר [560], החליטה הרבנות הראשית לא לכפות במצב כזה עד גיל חמש עשרה [561]. תקנה זו איננה מבוססת על החיוב המוסרי מדין צדקה, אלא היא יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, אשר איננה נובעת מדיני צדקה כלל, ואיננה מוגבלת על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה [562]. תקנה זו של הרבנות הראשית הביאה למבוכה רבה בפסקי הדין של בתי הדין בישראל – יש שחייבו בהתאם לתקנה זו, יש שהתעלמו ממנה לחלוטין, יש שחייבו מדין צדקה, ויש שאף הציעו להעלות את גיל החיוב לשמונה עשרה שנה [563]. מועצת הרבנות הראשית בישיבתה מיום ט תמוז תשל"ו, החליטה שלאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו יש להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל שמונה עשרה שנה. אולם הרב הראשי דאז, הגר"ע יוסף, הסתייג מההחלטה, ועקב אי-אישורו היא לא התקבלה [564].

בני זוג שמתגרשים, ויש להם ילדים קטנים, אם הם גדולים מבני שש שנים, יכול האב לומר שאם הם אצלו, יתן להם מזונות, ואם הם אצל אמם, לא יתן להם מזונות [565], ואפילו כאשר האם רוצה לזון אותם, יכול האב לעכב, ואם הקטנים אינם רוצים להיפרד מאמם, יכול האב לומר שכיוון שאינם שומעים להיות אתו, אין עליו לפרנסם [566], ויש מי שכתב, שמעל גיל שש שנים יכול האב לדרוש שהקטנים יעברו אליו [567]. ואם הם פחות מבני שש שנים – יש מי שכתב, שאין מפרישים אותם מהאם [568], ולדעה זו יש מי שכתבו, שהיינו דווקא אם בני הזוג נשארים לגור באותה עיר, אבל אם האב גר בעיר אחרת, הוא יכול לדרוש את הילדים [569]; ויש מי שכתבו, שגם פחות מבני שש שנים יש זכות לאב לדרוש אותם כדי לחנכם [570]. ויש מי שכתבו, שבכל מקרה הכל תלוי בראות בית הדין באיזה מקום טוב יותר עבור הקטנים [571], בין אם המדובר בהטבה גשמית, ובין אם המדובר בהטבה רוחנית וחינוכית [572].

 

האב חייב בריפוי בניו ובנותיו הקטנים, כמו שהוא חייב במזונותיהם [573]. יש מי שכתב, שהאב חייב אפילו לחזר על הפתחים כדי להביא רפואה לילדו החולה [574]; ויש מי שכתב, שאמנם חייב להוציא לרפואת בניו יותר מאשר לרפואת אחרים, אבל לא חייב למכור ביתו ורכושו לשם כך [575].

 

הנושא את הקטנה, אף על פי שאין קידושיה קידושין גמורים, אם מתה תחתיו – יירשנה [576]. אבל אם קידשה אביה, ונישאת שלא לדעת אביה – אם מתה, אין הבעל יורשה, אלא אם כן רצה האב בנישואיה [577].

 

קטנה היודעת לשמור את גיטה – מתגרשת; ושאינה יודעת לשמור את גיטה – אינה מתגרשת. הגדרת קטנה לעניין זה הוא כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, היינו שנותנים לה צרור אבנים וזורקת אותו, אגוז ונוטלת [578], והוא גיל הפעוטות, מבן שש ועד בן עשר, כל אחד לפי חורפו [579]. לפיכך אם קידשה אביה כשהיא קטנה ומת, או שנישאת – אם היא יודעת לשמור גיטה, הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה, ואם אינה יודעת לשמור את הגט, אם גירשה – אינה מגורשת [580]. ועל ידי אביה – יש אומרים, שמתגרשת גם אם איננה מבחנת בין צרור לאגוז; ויש אומרים, שכל שאינה מבחנת, אינה מתגרשת אפילו על ידי אביה [581].

המקדש קטנה על ידי אביה, וגירשה כשהיא קטנה בעודה ארוסה, ואביה חי – יש אומרים שרק אביה יכול לקבל את גיטה, ואפילו בעל כורחה, ומשיגיע הגט ליד האב – נתגרשה; ויש אומרים, שגם היא יכולה לקבל גיטה [582]. גירשה כשהיא נערה, אם הגיע הגט לידה, או ליד אביה – נתגרשה [583].

קטנה שנישאת, אין אביה יכול לקבל גיטה [584].

קטנה המתגרשת על ידי אביה יש להחמיר לכתוב לה שני גיטין, וליתנה לה האחד בנוסח שאר גיטין, והאחר יכתוב בו "בתך פלונית דהות אנתתי וכו'", ואם מוסר הגט לידה מדעת אביה, אין צריך אלא גט אחד בנוסח שאר גיטין [585].

נערה המאורסה, היא או אביה מקבלים את גיטה [586], אבל נערה שנישאה, אינה מתגרשת בקבלת הגט על ידי אביה [587].

קטנה שאמרה התקבל לי גיטי, אינו גט עד שיגיע לידה, לפיכך אם רצה הבעל לחזור קודם שיגיע הגט לידה – יחזור [588]. ואם אמר האב לשליח צא והתקבל לבתי הקטנה גט, אם רצה הבעל לחזור, לא יחזור [589].

 

קטנה שנישאה על ידי אמה או אחיה, שקידושיה הם רק מדרבנן, בעלה זכאי במציאתה, ובמעשי ידיה, ובהפרת נדריה, ויורשה, ומיטמא לה, כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון [590].

 

מי שאנס נערה בתולה, קונסים אותו לשלם משקל חמישים סלעים, וקנס זה הוא מן התורה [591].

האונס קטנה פחות מבת שלוש שנים ויום אחד, אין לה קנס, לפי שאין ביאתה ביאה [592].

האונס קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד ועד שתביא שתי שערות, יש לה קנס [593].

קטנה שזינתה אפילו ברצון נחשב הדבר כאילו זינתה באונס, לפי שפיתוי קטנה אונס הוא, ואין רצון לקטנה. דין זה אמור לא לעניין עונשין לקטנה, שהיא פטורה ממילא, אלא לעניין להיאסר על בעלה [594].                    

 

המוציא שם רע על הקטנה או על הבוגרת, פטור מן הקנס ומן המלקות, ואינו חייב עד שיוציא שם רע על הנערה [595].

 

קטן וקטנים בני יבום הם, ומותרים ביבום אף על פי שיש לחשוש שמא הקטן יהיה סריס והקטנה תהיה איילונית, מפני שהולכים אחר הרוב [596].

קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד, אם בא עליה יבם קנאה, והרי היא אשתו לכל דבר ועניין [597].

קטן משהגיע לגיל של תשע שנים ויום אחד אם בא על יבימתו – קנאה [598].

ביאת יבם קטן מגיל תשע שנים ויום אחד הרי הוא כמאמר בגדול, לפיכך אם בא על יבמה, פסלה על כל האחים [599]; אבל מאמר של קטן אינו כמאמר של גדול [600].

קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבימתו, אינו יכול לפוטרה בגט עד שיגדיל [601], שגט קטן אינו גט [602].

יבמה שנפלה לפני יבם קטן, אין לה מזונות, עד שיגדל [603], והיינו לאחר שלושה חדשים ממות בעלה, שעד אז יש לה מזונות משל בעלה [604].

 

קטן אינו חולץ ליבימתו, ואם חלץ – אינה חליצה, ואין היבמה נפסלת על האחים [605].

קטנה אינה חולצת עד שתביא שתי שערות [606]. קטנה שחלצה לגדול, תחלוץ שוב לאחר שתגדיל [607], ואם לא חלצה משהגדילה – נחלקו חז"ל והפוסקים אם חליצתה פסולה ונפסלת על האחים אם לאו [608].

 

בענייני חושן משפט

 

הקטן פסול להיות דיין [609]. יש אומרים, שכל מי שהוא בן י"ג שנה, והוא מפולפל ובקי בחדרי תורה, הרי הוא כשר לדון, אפילו לא הביא שתי שערות [610]; ויש אומרים, שרק מי שהוא בן י"ח שנה ומעלה כשר לדון [611].

 

אין מקבלים עדות על קטן אפילו בפניו, כי ביחס לקטן בפניו הוא כמו שלא בפניו [612].

קטן פסול לעדות מן התורה, ואפילו היה הקטן נבון וחכם [613]. אמנם יש מי שכתב, שזהו דווקא על פי דין תורה, אבל משום תקנת הקהל יכולים לתקן קבלת עדות גם של קטן [614].

עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל קטנים היינו, הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, אינם נאמנים [615].

אלו דברים שנאמנים להעיד בגודלם מה שראו בקוטנם: נאמן אדם לומר כשהוא גדול זה כתב ידו של אבי, זה כתב ידו של רבי, זה כתב ידו של אחי, והוא שיצטרף עמו אחר שמכיר כתב ידן כשהוא גדול [616], ודווקא אם מעיד על כתב ידם של אנשים אלו, הרי הוא נאמן, אבל לא על של אחרים [617].

 

אין מקבלים פקדונות מן הקטנים, ואם עבר וקיבל, יקנה לו בו ספר תורה, או דבר שאוכל פירותיו [618].

הטוען טענת גנב בפקדון של קטן, אף על פי שנתן לו כשהוא קטן, ותבעו כשהוא גדול, ונשבע ואחר כך באו עדים, הרי זה פטור מן הכפל, שאין נתינת קטן כלום, וצריך שתהיה נתינה ותביעה שווים בגדול [619].

 

אין קניין קטן כלום, לפיכך עדים שראו קניין שלו, לא יכתבו עליו שטר [620].

 

קטן שלווה, חייב לשלם כשיגדיל [621]. אין נפרעים מיורשים קטנים בעודם קטנים שום הלוואה מחוב אביהם, אפילו היה עליו שטר מקויים, ואפילו היה בו נאמנות, ואפילו היה בו כל תנאי שבעולם [622].

 

קטן שערב את אחרים, אין חייב לשלם כלום, אפילו כשיגדיל [623].

 

השכיר הוא מן הנשבעים ונוטלים, ואפילו היה השכיר תובע את הקטן, הרי זה נשבע ונוטל [624], ואם היה השכיר קטן, נשבע בעל הבית ונפטר [625].

 

אין נשבעים על טענת קטן, ואין משביעים את הקטן [626]. יש אומרים, שדין זה הוא בשבועת התורה, אבל שבועת היסת – נשבעים, ואפילו היה קטן שאינו חריף לעניין משא ומתן, נשבעים היסת על טענתו, שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחינם, או מפני שלעניין היסת טענת קטן היא טענה, או שטענת קטן טענת ברי היא, ולא נתמעט קטן משבועת התורה אלא מגזירת הכתוב [627]; ויש מי שכתב, שאף שבועת היסת אין משביעים על טענת קטן, שטענת קטן אין בה ממש, והיא טענת שמא בלבד [628].

הפקיד קטן ותבע בהיותו קטן, ואפילו הפקיד כשהוא קטן ותבע כשהוא גדול, אין נשבעים על טענתו [629].

דין יתומים לעניין שבועה ולעניין זיבורית הוא בין גדולים ובין קטנים [630].

 

ניזק הבא לגבות נזקו מקטן, אינו נפרע אלא מן הזיבורית [631].

 

המחזיק בקרקעות של קטן שלוש שנים, אינה חזקה, ואפילו הגדיל לאחר מכן, והחזיק זה בפניו שנה או שנתיים [632]. ואם החזיק בפניו לאחר שהגדיל שלוש שנים רצופות – יש אומרים, שזו חזקה [633]; ויש אומרים, שאף במקרה כזה אין זו חזקה [634].

קטן שהחזיק בקרקע של אחר – יש אומרים, שאין לו חזקה, ואפילו התחיל האב להחזיק והשלים בו הקטן את שני החזקה, לא עלתה לו חזקה; ויש אומרים, שיש לו חזקה [635].

 

גם בקטנים חלים דיני בר-מצרא, אבל לא בקטנים שהם יתומים [636].

 

קטן אינו עושה שליח, ואינו נעשה שליח [637]. יש אומרים, שהמשלח קטן לדבר עבירה, אם אי אפשר שמעשה השליחות יתבטל, הרי שהוא נעשה שליח לדבר לחייב את המשלח [638]; ויש אומרים, שכיוון שאין שליחות לקטן בכל התורה כולה, אף לדבר עבירה אין להם שליחות, והמשלח פטור [639].

 

קטן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר מן התורה, אבל חכמים תקנו שיהיה נושא ונותן ומעשיו קיימים משום כדי חייו [640].

הפעוטות, היינו בני שש עד בני עשר שנים, כל אחד לפי חורפו, מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים, בתנאי שאין שם אפוטרופוס, אבל יש שם אפוטרופוס, אין מקחן מקח ואין ממכרן מכר [641].

קטן או קטנה שהגדילו, היינו שהביאו שתי שערות והזכר מבן שלוש עשרה שנה ויום אחד והנקבה מבת שתים עשרה שנה ויום אחד, אף על פי שאינם יודעים בטיב משא ומתן, מקחם מקח וממכרם ממכר במטלטלים, אבל בקרקע אין מעשיהם קיימים עד שידעו בטיב משא ומתן, ולעניין מכירת קרקעות של אביו נחשב הבן כקטן עד שיהא בן עשרים שנה, ואפילו יודע בטיב משא ומתן לפני כן [642].

 

זכין לקטן שלא בפניו, ואפילו הוא בן יום אחד [643]. יש אומרים, שדין זה הוא רק מדרבנן [644]; ויש אומרים, שזכיה זו היא מן התורה [645].

קטן שמבחין בין צרור אבנים לבין אגוז, צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו, ואין זוכה לאחרים [646]. ומה שזוכה לעצמו היינו דווקא כשיש דעת אחרת מקנה, כגון במתנה ובמכירה, אבל לא במציאה [647]. יש אומרים, שבדעת אחרת מקנה, זוכה מן התורה [648]; ויש אומרים, שאינו זוכה אלא מדרבנן [649].

קטן אינו זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדבריהם [650].

 

מציאת קטן היא שלו רק מפני דרכי שלום, לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידו, אינה יוצאה בדיינים [651], אבל כל דבר שיש דעת אחרת מקנה לקטן, כגון שכירות וכיוצא בו – מוציאים בדיינים [652].

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו, אף על פי שהם גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סמוכה על שולחנו, הרי אלו של האב; אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו, אף על פי שהוא קטן אינה שלו [653]. ואם נתנו מתנה לקטן הסמוך על שולחן אביו, הרי היא של אביו, אבל לא בבנו הגדול [654]; יתום קטן הסמוך על שולחן אחרים, מציאתו לעצמו [655].

 

הגוזל מקטן דבר שנקנה לו מדרבנן, כגון על ידי מתנת שכיב מרע – יש מי שכתב, שאינה יוצאה בדיינים [656]; ויש מי שכתב, שאף היא יוצאה בדיינים [657].

הגוזל ומת, והניח הגזלה לפני יתומים קטנים, והגזלה קיימת, או אף כשהגזלה אינה קיימת, אלא שהניח להם אביהם אחריות נכסים, חייבים לשלם את הגזלה         [658].

 

קטנה יש לה חצר, ויש לה ארבע אמות, ולפיכך מציאה שנפלה לחצרה המשתמרת, או לארבע אמותיה, הרי היא שלה; קטן אין לו חצר, ואין לו ארבע אמות, ולפיכך מציאה שנפלה לחצרו או לארבע אמותיו, הרי היא אינה שלו [659].

 

בשאלה אם הדין של מצווה לקיים דברי המת חל גם ביחס לקטנים – דנו האחרונים ונחלקו בדבר [660].

מי שמת, והניח בנים גדולים וקטנים, אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים, ולא הקטנים ניזונים מזונות הגדולים, אלא חולקים בשווה [661].

מי שמת, והניח בנות גדולות וקטנות, ולא הניח בן, אין אומרים יזונו הקטנות עד שיתבגרו ויחלקו שאר נכסים בשווה, אלא כולן חולקות בשווה [662].

מי שהשיא בנות גדולות, ונשארו בנות קטנות, ומת בלא בן, אין נוטלים פרנסה לקטנות ואחר כך חולקות הנכסים, אלא כולן חולקות בשווה [663].

 

יתומים קטנים שירשו נכסים, זקוקים לממונה המפקח על נכסיהם ומטפל בהם, והוא הנקרא אפוטרופוס, שהיא מילה יוונית שמשמעותה ממונה או מנהל [664]. אפוטרופוס יכול להתמנות בשני אופנים: במינוי על ידי אבי היתומים בחייו, או על ידי בית דין לאחר מות האב, ומאליו על ידי שהיתומים סמכו אצלו [665].

 

פועל שעבד יחד עם בני ביתו, והתנה עם בעל הבית שלא יאכלו ממה שהם עושים, לא הוא ולא בני ביתו, אינו יכול לפסוק על הקטנים שלא יאכלו, שאין הם אוכלים משל אביהם או משל אדוניהם, אלא משל שמים [666].

 

הגונב שוה פרוטה ומעלה מהקטן אף הוא עובר על לא תעשה [667]. קטן שגנב פטור מכפל, ומחזירים הקרן לבעלים אם הוא קיים [668].

גנב או גזל בהיותו קטן, והגניבה או הגזלה קיימת כשהוא גדול, חייב להחזיר; ואם הגניבה או הגזלה לא קיימת כשהגדיל, כגון שנאבדה או נאכלה כשהיה קטן, פטור מהשבת הגניבה או הגזלה אף כשהגדיל [669], ומכל מקום ממידת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו [670]; ואם היתה קיימת כשנעשה גדול, ואחר כך איבדה בידיים, או שאבדה באופן ששומר שכר היה חייב, חייב לשלם, אבל אם אבדה באונס – פטור [671]. ומידת חסידות שישלם כשיגדיל, ואם נהנה – חייב מן הדין לשלם מה שנהנה [672].

 

ראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כוח הקטן על הגניבה, כדי שלא יהיו רגילים בה, וכן אם הזיקו שאר נזיקין [673], וראוי גם לעונשם עונש ממון, כדי שלא יהיו רגילים בכך [674]. אמנם קטן שהזיק – לא רק שהוא עצמו פטור מלשלם, אלא שגם אביו פטור [675].

יש מי שכתב, שקטן שהזיק חייב לשלם את נזקו כשיגדיל [676]; יש שכתבו, שהוא פטור לעולם [677]; ויש מי שכתב, כי לפנים משורת הדין ראוי לאדם שהזיק בעודו קטן לשלם את דמי הנזק כשיגדיל [678].

 

הקטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת, שאם מכלימים אותו והוא נכלם ומצטער – יש לו בושת, ואם לאו – אין לו בושת [679].

 

המקלל את הקטן הנכלם, הרי זה לוקה [680].

 

המדליק אש והזיק לקטן, הרי הוא חייב בנזק [681].

 

החובל בבת קטנה, משלם דמי הנזק לאביה [682], בין שפצעה בפניה, ובין שקטע ממנה איבר כלשהו [683], וכן דמי השבת משלם לאב [684]; אבל הצער, הבושת, והריפוי משלם לבת עצמה [685].

 

האב שחבל בבניו הסמוכים על שולחנו – פטור [686]. יש אומרים, שאינו פטור אלא מן השבת, אבל בשאר תשלומים – חייב [687]; ויש אומרים, שאף משאר תשלומים פטור [688], לפי שאין לך אדם שאינו מכה בנו, ופעמים שהוא חובל בו יותר על הראוי, ואם אתה מעמידו לדין, אין לך איבה גדולה מזו, ושוב לא יסמכם על שולחנו [689].

 

'חושך שבטו שונא בנו, ואהבו שחרו מוסר' [690], וכי יש אדם ששונא בנו, אלא מתוך שאין מוכיחו על התורה והחכמה ודרך ארץ – עתיד לשנאותו, אבל אם מוכיחו – נעשה אוהבו [691]. לפיכך, האב או המלמד צריך לעתים להכות את הבן או התלמיד כדי להטיל עליהן אימה, אבל אינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, שלא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה [692], ודווקא אם הבן או התלמיד לא מקבל תוכחת דברים [693].

אם המלמד הכה את תלמידו עד שחבל בו והזיק לו – יש מי שכתב, שפטור מכל חמשת תשלומי הנזק, ומכל מקום כדי לגדור בעד התפרצויות כעס של מלמדים חייבו לשלם לרופא [694]; יש מי שכתב, שגם מלמד חייב בכל התשלומים אם הזיק לתלמידו [695]; ויש מי שכתב, שדווקא אם ברור שהאב או המלמד הכו בדרך ובמטרה חינוכית, אבל אם מנסיבות המקרה נראה שהכו מתוך כעס, הרי הם חייבים בנזיקין [696].

מלמד תינוקות שמכה אותם יותר מידי, יש לפטרו מתפקידו [697].

יש מי שכתב, שדרכי החינוך משתנים מדור לדור, וכאשר הכאת בנים ותלמידים היא מעשה מקובל – מותר להכות, אך במידה ובזהירות, בעוד שבזמנים שהכאת ילדים ותלמידים נחשבת למעשה פסול, אין להכות כלל, כי הדבר עלול להביא לנזק גדול מהתועלת הצפויה, ויש לנקוט בשיטות חינוכיות אחרות [698].

 

בעניין "תיסמונת הילד המוכה", חובה על הרופא, או על כל אדם היודע על כך בוודאות למסור לרשויות המתאימות, כדי להציל את הילד מפני הוריו, ויש להורים דין רודף כלפי הילד, ואין בזה דין מוסר מצד המדווח [699]. יש לדאוג להוצאת הילד מרשות הוריו המכים, אלא שיש לדאוג שימסרוהו למשפחה או למוסד שומר תורה ומצוות    [700], ואם על ידי הדיווח לרשויות יש חשש שיוציאוהו מרשות ההורים וימסרוהו למוסד לא דתי, עדיין חובה לעשות כן, כדי להציל את חייו של הילד המוכה [701].

דין נכון גם כאשר יש עדות להתעללות מינית של האב בבתו או של מורה בתלמידיו, שאין בזה דין מוסר להודיע על כך לשלטונות כדי להציל את הקטן או הקטנה ממצב זה [702]. 

במקרה שהאם מאיימת שתתאבד אם יוציאו את ילדה מחזקתה, אם יש עדויות ברורות שהאם מכה את ילדה באכזריות, יוציאו אותו למרות איומיה; ואם אין עדויות ברורות אלא רק השערות בנידון, כגון שרואים סימני חבלה על הילד, אבל אין עדים שהאם היא שעשתה זאת, אין להוציא את הילד מחזקתה, כי יש חשש פיקוח נפש לאם המאיימת להתאבד, ומכל מקום יש לאיים עליה ולהתרות בה שלא תפגע בילד [703].

 

האב שהרג את בנו בשוגג, גולה על ידו; במה דברים אמורים, כשהרגו שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה, אבל אם יסר את בנו כדי ללמדו תורה, או חכמה, או אומנות, ומת – פטור מגלות [704].

 

קטן הרודף אחר חברו להורגו, ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הרודף, ולפיכך אף קטן הבא במחתרת מותר להורגו [705].

 

מלך שהניח בן קטן, משמרים לו את המלוכה עד שיגדל [706]. ובעניין מינויים אחרים, כגון רבנות וש"ץ – יש אומרים, שבכל המינויים, מי שמת והניח בן קטן, משמרים לו את המינוי עד שיגדל [707]; ויש אומרים, שדווקא במלוכה שומרים לו, אבל בשאר מינויים אין שומרים לקטן על השררה [708].

 

שור, אחד תם ואחד מועד, שהמית קטן או קטנה, הרי זה נסקל, כמו שהמית את הגדול [709].

 

עניינים עתידיים

 

קטן שהדיח אנשי עיר לעבודה זרה, אין דנים בה דין עיר נידחת, אלא הרי הם כיחידים שעבדו עבודת כוכבים [710].

 

קטן פטור ממחצית השקל, ואם התחיל אביו לתת עליו מחצית השקל – אינו פוסק, אלא נותן עליו בכל שנה ושנה, עד שיגדיל ויתן על עצמו [711]. קטן ששקל שקלים לבית המקדש – מקבלים ממנו [712].

 

קטן וקטנה פטורים ממיתת בית דין [713], וכן אינם חייבים מלקות, ואפילו לאחר שהגדילו [714].

 

קטנה משהגיעה לגיל של שלוש שנים ויום אחד, אם בא עליה אחד מן העריות, הרי הוא מומת על ידה, אבל היא פטורה לפי שאינה בת עונשין [715].

הבא על הקטנה אשת הגדול, והיא גדולה מבת שלוש שנים ויום אחד, אם קידשה אביה, הרי הבועל בחנק, והיא פטורה מכלום; ואם היא בת מיאון, מכים אותו מכת מרדות [716].

הבא על נערה המאורסה, אם היא בתולה, והיא בבית אביה, שניהם בסקילה; היתה בוגרת, או שנכנסה לחופה, הרי זו בחנק; הבא על הקטנה המאורסה בבית אביה, הוא בסקילה והיא פטורה [717]; ונערה מאורסה בת כהן שזינתה – בסקילה [718].

 

אשת קטן, ואפילו היתה יבמה שבא עליה היבם כשהוא בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, הבא עליה פטור [719]. ואם הבועל בא עליה אחרי שהיבם נעשה גדול, אבל עדיין לא בא עליה היבם משנעשה גדול – יש אומרים, שהבועל חייב מיתה, ויש אומרים שגם במקרה כזה הבא עליה פטור, אלא אם כן בא היבם עליה קודם [720].

 

קטן בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, שבא על שפחה חרופה כשהיא גדולה – יש מי שכתב, שהיא לוקה והוא חייב קרבן, אלא שאינו מביאו עד שיגדל ויהיה בן דעת [721]; ויש מי שכתב, שמאחר שבעל כשהוא קטן, הרי הוא פטור [722].

 

זכר גדול ששכב משכב זכור עם קטן בן תשע שנים ומעלה, הוא נסקל והקטן פטור; ואם היה קטן פחות מתשע שנים – שניהם פטורים, וראוי לבית דין להכות הגדול על ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע [723].

 

קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הבהמה, או הביאה עליו, היא נסקלת על ידו, והוא פטור; היה בן תשע או פחות, אין סוקלים את הבהמה. וכן קטנה בת שלוש שנים ויום אחד שהביאה בהמה או חיה עליה, בין כדרכה, בין שלא כדרכה – הבהמה נסקלת, והיא פטורה; ואם היתה בת שלוש שנים ומטה, אין הבהמה נסקלת [724].

 

כהן גדול רשאי לשאת לאשה רק נערה בתולה, לא קטנה ולא בוגרת [725]. אשה שנבעלה לקטן פחות מבן תשע שנים ויום, הרי היא מותרת לכהן גדול, ואין ביאה זו נחשבת כלל לפוסלה מדין בעולה [726].

 

קינא הבעל לאשתו מקטן, היינו שאמר לה אל תסתרי עם פלוני והיה קטן, אין זה קינוי, והיינו קטן עד תשע שנים ויום אחד [727].

קטנה אשת גדול, וגדולה אשת קטן, הן בין הנשים שאינן ראויות לשתות מדין סוטה [728].

 

מופלא סמוך לאיש, הקדישו הקדש מן התורה, ולוקים על הקדשו אם אכל אדם ממה שהקדיש [729], ומכל מקום, אין חייבים על מעילה זו קרבן [730]. יש מי שהסתפק אם מיעטו הכתוב גם מחומש כמו שמיעטו מקרבן [731].

 

האב מדיר את בנו הקטן בנזיר, ואף על פי שלא בא לעונת הנדרים, אבל האם איננה מדרת בנה בנזיר; ואפילו באב היינו דווקא אם שתק הבן, אבל אם מיחה והתנגד, או מיחו קרוביו, או עשה מעשה להראות שאינו מסכים, הרי זה איננו נזיר [732]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא בקטן שהגיע לחינוך [733]; ויש מי שכתב, שיכול להדירו מרחם אמו [734].

האב מדיר את בנו הקטן בנזיר, אבל לא את בתו [735].

קטן שהגיע לעונת נדרים, ונדר בנזיר, הרי זה נזיר, ומביא קרבנותיו [736].

 

אין אדם יכול להחרים את בנו ובתו הקטנים, שכן אין לו רשות למוכרם עולמית, ואין גופם שלו [737].

 

קטן היודע לפרוס כפיו, חולקים לו תרומה בבית הגרנות [738].

קטנה בת ישראל שנישאת לכהן אוכלת בתרומה [739], אבל אם נישאה שלא מדעת אביה, בין בפניו ובין שלא בפניו, אף על פי שקידשה אביה, אינה אוכלת בתרומה [740].

 

נידה קוצה חלה, וכהן קטן שלא ראה קרי ואין טומאה יוצאת מגופו אוכל אותה [741].

 

קטן שהגיע לעונת הנדרים – יש אומרים, שיכול להביא ביכורים; ויש אומרים, שאינו מביא [742].

 

נחלקו הפוסקים לעניין גיל השמירה של כהנים ולוויים בבית המקדש אם הוא דווקא מגיל שלוש עשרה שנה ויום אחד, או גם פחות מזה [743].

 

כהן קטן פסול לעבודה במקדש [744], ומכל מקום הכהנים לא הניחו להתחיל בעבודה במקדש עד גיל עשרים שנה [745]. וכן אין לוי קטן נכנס לעבודה במקדש בכל עבודת לוויים [746].

 

קטן מותר לאכול קדשים, ואפילו קדשי קדשים [747], ומכל מקום אין חולקים להם קדשים, ואפילו קדשים קלים [748].

 

אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים [749].

קטן משהגיע לגיל של תשע שנים ויום אחד, אם בא על בהמה, הרי הוא פוסל את הבהמה מעל גבי המזבח [750].

 

קטן אינו שוחט קדשים, אף על פי שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכה מחשבה, וקטן אין לו מחשבה; ואפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר, כיצד – היתה עולה עומדת בדרום, ומשכה הקטן להביאה לצפון ושחטה, שהרי ממעשיו ניכר שמחשבתו לשחיטת קדשים, הרי זו פסולה [751].

 

קטן היודע לאכול בשר, מחנכים אותו באכילת כזית מבשר קרבן פסח [752], וצריך להאכיל אותו את הפסח במינוי בבני חבורה [753].

אדם מביא ושוחט קרבן פסח על ידי בנו ובתו הקטנים [754].

אין עושים חבורות של קטנים כמנויים על קרבן פסח, אבל שוחטים על הקטנים כשהם חלק מחבורה [755].

מי שלא מל אחד מבניו הקטנים, הרי הוא מעוכב מלהקריב קרבן פסח [756].

הקטן – אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבים אותו מלהימנות על קרבן פסח [757].

 

מעיקר הדין פטור הקטן מן הראיה [758], אבל קטן שהגיע לחינוך, אביו חייב מדברי סופרים להעלותו לירושלים ולהיראות בו, ואם לא הגיע לחינוך – פטור [759]. שיעור גיל הקטן לעניין זה הוא כל שאינו יכול לאחוז בידיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית [760].

 

למצות הקהל חייבים להביא גם את הקטנים [761]. יש מי שכתב, שהיינו קטנים הקרובים לגיל חינוך, שיכולים לשאול וללמוד [762]; ויש מי שכתב, שהכוונה לקטנים ביותר [763].

 

הכל צריכים דעת להקרבת קרבנות חוץ ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים כשהם מחוסרי כפרה [764].

 

קטן שהגיע לעונת נדרים יכול להמיר קרבן [765].

 

קטן מטמא בכל הטומאות, ואפילו בטומאת מת, ואפילו קטן בן יומו שנגע, או נשא, או האהיל על המת – נטמא, והרי הוא טמא מת [766].

קטן שיש בו דעת כשר להזות על טמא מת לטהרתו [767]. יש מי שכתב, שאף כהן קטן יכול להזות על מצורע לטהרתו [768].

קטן היודע לשמור גופו, אוכלים על גופו טהרות; היודע לשמור את ידיו, אוכלים על ידיו טהרות; היודע לישאל – ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור  [769]. ואם אינו יודע לישאל, אפילו ברשות היחיד ספקו טהור [770].

הפוסקים נחלקו בדין מעשה ודיבור של קטן להכשיר אוכל לקבל טומאה – אם הדבר הקובע הוא דיבורם, או מעשיהם, וכן איזה מעשה הוא הניכר ביחס למחשבתם   [771].

חלוק של קטן אינו מיטמא במדרס עד שיהיה בו כשיעור שלושה טפחים על שלושה טפחים [772].

כסא של קטן שיש לו רגלים, אף על פי שאין בו גובה טפח – טמא מדרס [773].

עגלה של קטן, שלפעמים משחק בה ולפעמים יושב בה – טמאה מדרס [774].

 

קטן מטמא בנגעים [775].

 

אין בועל נידה טמא אלא אם כן היה הבועל יותר מבן תשע שנים ויום אחד [776], וכן דווקא אם היתה הנבעלת יותר מבת שלוש שנים ויום אחד [777].

 

קטן מיטמא בזיבה, ואפילו קטן בן יומו [778], ואף מראיה ראשונה [779].

זב גדול בודקים אותו בשבעה דרכים, ואם קרתה הזיבה בגלל אחד מהם – תולים בהם, ואינו טמא; אבל בקטן בודקים רק בחמישה דרכים, כי אין תולים לו לא במראה ולא בהרהור, שאין לקטן מראה והרהור המביאים לידי זוב [780].

חכמים גזרו על הגויים שיטמאו כזבים לכל דבריהם, והוא שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום, והנקבה בת שלוש שנים ויום אחד [781].

קטן הרואה קרי אינו מטמא [782]. ולעניין זה קטן הוא עד תשע שנים ויום אחד, ומגיל זה הרי הוא מטמא בקרי [783].

 

קטנה נעשית זבה גדולה מגיל עשרה ימים, והיינו אם ראתה מיד לאחר הלידה, הרי היא נידה שבעה ימים, ואם אחר כך ראתה שלושה ימים, הרי היא זבה גדולה [784].

דין אשה שהיא טמאה מחמת תשמיש, והרי היא כרואה קרי, הוא מגיל שלוש שנים ויום אחד [785], ואין אשה טמאה טומאת קרי בתשמיש המיטה אלא אם כן היה האיש השוכב עמה מבן תשע שנים ויום אחד [786].

 

בן סורר ומורה לא חל על קטן, אף על פי שהוא נהרג על שם סופו, אלא דווקא עד שיהיה בן שלוש עשרה שנה ויום אחד ויביא שתי שערות [787].

 

יש מי שכתב, שקטנה הפחותה מבת שלוש שנים ויום אחד אסורה מדין יפת תואר [788]; ויש מי שמשמע ממנו שגם קטנה משלוש שנים ויום אחד יכול שיחול עליה דין יפת תואר [789].

 

מקורות והערות

 

[1] שמו"א כ לה; שמו"ב ט יב; מל"א ג ז; ישעיה יא ו, ועוד;
[2] בראשית ט כד; שם כז טו; שם כט טז; שם מב יג; שופטים א יג; שמו"א יז יד;
[3] המושגים להלן מסודרים בסדר א-ב;
[4] ראה שמות כא לא; ב"ק מג ב. וראה רש"י ב"ק מד א ד"ה ת"ל;
[5] בראשית ד כג; שם כא ח; שם לז ל; שמות ב י ועוד;
[6] ראה מו"נ א ז;
[7] ראה ערכין יח א במשנה, שהכוונה לאיש מבן עשרים ועד בן ששים;
[8] בראשית ד כג; בראשית מב כב; שם מד ל; מל"ב ד כו; ירמיה א ו; דבהי"א כב ד;
[9] שמות ב ו. וראה רמב"ן שם, שהילד מיום היוולדו ייקרא נער. וראה גם רשב"ם שם; שמו"א א כב;
[10] בראשית כב ג. וראה מו"נ ב לב;
[11] אסתר ב ב;
[12] בראשית כד סא;
[13] בראשית לז ל; בראשית לג א;
[14] שמו"א יז נו; שמו"א כ כב;
[15] בראשית כד מג; ישעיה ז יד; משלי ל יט; שיר השירים א ג;
[16] שמות כא כב;
[17] ראה רמב"ם אישות א א,י;
[18] שבת קנא ב; נידה מג ב;
[19] ראה על מושג זה במו"נ א יג;
[20] נידה מד א. וראה שבת קנג א; ערכין ג א. וראה עוד בבית האוצר א כלל יא;
[21] ראה על מושג זה במו"נ א ו;
[22] תו"כ ויקרא כ י; קידושין יט א. וראה רש"י נזיר כט ב ד"ה ור' יוסי, שלא מצאנו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג. אך ראה מה שכתבו על כך בדעת זקנים מבעלי תוספות בראשית מג יז; החיד"א בספרו פני דוד עה"פ בראשית שם. וראה תוס' סנהדרין סט א ד"ה בידוע; שד"ח מערכת האל"ף כלל קנח, וכלל שנב;
[23] ראה ערכין ג א;
[24] יבמות סא ב; רמב"ם איסורי ביאה יז יג. וראה בשד"ח מערכת האל"ף כלל שנב ד"ה ודע;
[25] ראה ויקרא יח כא; שם כ ב-ה; מל"ב כג י; שם יז לא; ירמיה לב לה; תהלים קו לז;
[26] ראה מל"ב ג כז;
[27] ויקרא יח כא; דברים יב לא; ישעיה נז ה; ירמיה ז לא; שם יט ה; שם לב לה; יחזקאל טז כ;
[28] דברים כא יח-כא. וראה בהרחבה סנהדרין פ"ח; רמב"ם ממרים פ"ז; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, עמ' שסב ואילך;
[29] סנהדרין עא א; תוספתא סנהדרין יא ו;
[30] שמו"ב ד ד; שם ט יג; שם יט כז;
[31] מל"א יז יז-כד;
[32] מל"ב ד יח-לז;
[33] תענית כז ב;
[34] הנתונים מתוך "ילדים בישראל", שנתון סטטיסטי 1999, מטעם המועצה הלאומית לשלום הילד;
[35] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול, עמ' קלט ואילך, בדרך החישוב של שנים אלו. ומה שנאמר בכל מקום י"ג שנה "ויום אחד" – דעת רוב הפוסקים, שלא צריך יום אחד יותר, אלא הכוונה שצריך י"ג שנה שלימות מיום ליום, אך יש חולקים וסוברים שהכוונה אמנם ליממה נוספת מלאה, ולא מועיל חסרון אפילו של שעות – ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, הע' 34-30;
[36] וראה שד"ח מערכת חליצה סי' א סקמ"ד, על אופן בדיקת הסימנים, ואנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' קמ ואילך, במהות הסימנים הללו, וביחס שבין שנים וסימנים;
[37] אבות ה כא; נידה מה ב, מחלוקת; רמב"ם שביתת העשור ב יא, שם אישות ב י; טושו"ע או"ח תרטז ב; שם אבהע"ז קסז ג; שם חו"מ לה א. וראה תוס' סנהדרין סט א ד"ה בידוע, שדווקא בדורות המאוחרים גיל הגדלות הוא י"ג שנה, אבל בדורות ראשונים הוא היה מוקדם יותר;
[38] רש"י אבות שם פי' ב, ורע"ב שם; שו"ת הרא"ש כלל טז סי' א; שו"ת מהרי"ל סי' נא. וראה ברכ"י או"ח סי' נה. וראה אסמכתות מפסוקים לשיעור זה ברש"י אבות שם; רע"ב ותויו"ט שם; אורחות חיים הל' תפילה אות עג; שו"ת מהרי"ל שם;
[39] שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נא. וראה באריכות בצפנת פענח אישות ב ט;
[40] נידה מו א, מחלוקת; רמב"ם אישות ב א; טושו"ע אבהע"ז קנה יב. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדולה, עמ' קסט ואילך, בעניין מהות הסימנים;
[41] שו"ת מהרי"ל סי' נא;
[42] כתובות לט א; קידושין עט א; נידה סה א; רמב"ם אישות ב ב; רמ"א יו"ד רלד א;
[43] ראה נידה מח א, ורש"י שם ד"ה בא סימן; רמב"ם אישות ב ב;
[44] ראה פירוט הסימנים הללו באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' קע-קעא;
[45] יבמות יב ב-יג א, מחלוקת. וראה עוד בר"ן נדרים לה ב ד"ה משמשות; סדרי טהרה על נידה נב ב ד"ה ודע דמסקינן. בגדרי סימן זה, ובשיטות הפוסקים בנידון – ראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' קעג-קעה;
[46] נידה מו א; רמב"ם גירושין יא ד; טושו"ע אבהע"ז קנה יט. זו נקראת "חזקה דרבא", וראה בשיטות הפוסקים בענין חזקה זו באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול, עמ' קנ; שם כרך יג, ע' חזקה(ב), עמ' תקצח-ט;
[47] ראה שיטות הפוסקים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם;
[48] ראה ב"י אבהע"ז סי' מג; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' סא; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' א; פת"ש חו"מ סי' לה סק"א;
[49] ראה שיטות הפוסקים באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול, עמ' קנא, וכרך יד, ע' חזקת ממון, עמ' קיד-קטו;
[50] ברכות מז ב;
[51] רש"י שם ד"ה קטן;
[52] תוס' שם ד"ה קטן;
[53] שו"ת חלקת יואב חאו"ח סי' א; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' יד. וראה מאירי ושטמ"ק כתובות יא א, בשם הראב"ד. וראה עוד בנחל יצחק סי' ז וסי' פט; אור שמח איסורי ביאה ג ב;
[54] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שיז; מנ"ח מ' קצ; שד"ח פאת השדה מע' ג סי' ו. וראה תוס' רי"ד כתובות יא א. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' טז. וטעמם – לא ניתנו שיעורים לבן נח, ושיעור גדול הוא בכלל השיעורים שניתנו בהלכה למשה מסיני;
[55] פסחים צג א; רמב"ם קרבן פסח ה ז;
[56] סוכה כז ב;
[57] ראה שו"ת פרי הארץ סי' א; ברכ"י או"ח סי' תפט אות כ; שע"ת שם סק"כ; שו"ת מהר"ש אנגיל ח"ז סי' קיב; מנ"ח מ' שו; שו"ת כת"ס חאו"ח סי' צט; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רסט; ערוה"ש או"ח תפט טו; שו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב סי' תקלט; שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' ס; שו"ת הר צבי חאו"ח ח"ב סי' עו; שו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' כז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נה;
[58] ראה שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שסג; שו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב סי' תכו; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קל; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כז;
[59] רא"ש, מו"ק פ"ג סי' צו; טושו"ע יו"ד שצו ג; ב"ח שם; ט"ז שם סק"ב;
[60] שו"ת הרא"ש כלל לה; טור ורמ"א אבהע"ז לא ט;
[61] רמב"ם שכנים יד ג; טושו"ע חו"מ קעה לד; שו"ת מהר"ם אלשקר סי' קיח; שו"ת מהרלב"ח סי' ס-סא;
[62] טושו"ע יו"ד רסח ז; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רנג; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' סא;
[63] כתובות יז ב; ב"מ לח א; רמב"ם טוען ונטען יד ז; טושו"ע חו"מ קמט יט-כג;
[64] ראה שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' סב ד"ה והנה לדידי;
[65] משנה נידה ה ד (מד ב), וש"נ. וראה שם פירוט הלכות שונות הנובעות מהגדרה זו;
[66] נידה לב א; רמב"ם בפיהמ"ש נידה ה ד. וראה בתויו"ט שם;
[67] משנה נידה ה ה (מה א), וש"נ. וראה שם פירוט הלכות שונות הנובעות מהגדרה זו;
[68] נידה לב ב. וראה תויו"ט נידה ה ה;
[69] רש"י נידה מו א ד"ה כי. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם תרומות א ג, ושם נידה ה ו במהדורא ראשונה שכתב כשיטת רש"י, אך במהדורא בתרא חזר בו בנידה, וראה בהערה הבאה;
[70] רמב"ם נדרים יא ג; פיהמ"ש לרמב"ם נזיר ד ו; בה"ג הל' מיאון;
[71] סנהדרין עו ב; רמב"ם איסורי ביאה כא כה;
[72] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מז;
[73] גיטין סה א. וראה משל"מ גירושין ב יט;
[74] נידה מז ב;
[75] יבמות פ א;
[76] שבת פט ב, וברש"י שם ד"ה דל; רש"י תענית ה ב ד"ה ימיו; בראשית רבה נח א, ורש"י עה"ת בראשית כג א. וראה ירושלמי סנהדרין יא ה. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין פ"ז סומ"ד, שכתב "מפי השמועה למדנו שאין הקב"ה מעניש את החייב כרת רק אחר עשרים שנה". וראה עוד מקורות בשד"ח מערכת האל"ף כלל יט. אמנם בשו"ת חכם צבי סי' מז וסי' מט-נ, שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסד, שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קנה ושו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' פו פיקפקו בזה, וכתבו שאולי הוא רק דברי אגדה ואין למדים ממנה, וראה מה שכתב בנידון בפאת השדה מערכת האל"ף סי' נד. אך כבר דחה זאת בהגה' מהר"ץ חיות שבת שם. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' יז אות ב;
[77] שמות ל יד, ובפירש"י שם; במדבר א ג, ובפירש"י שם;
[78] רמב"ם כלי המקדש ה טו. וראה בהשגות הראב"ד שם, ובנו"כ. ולענין עבודת הלוויים במקדש – ראה חולין כד א; רמב"ם כלי המקדש ג ז, ובנו"כ שם – אם החל לעבוד מגיל שלוש עשרה, או מגיל שלושים. וראה בדבהי"א כג  כד-לב, ובדבהי"ב לא יז, שהחלו לעבוד בגיל עשרים שנה, וי"ל;
[79] שמות ל יד; רע"ב ותפא"י שקלים א ג; הגר"א על ירושלמי שקלים א ג. וכן משמע דעת הרמ"א או"ח תרצד א. אמנם הרמב"ם שקלים א ז, פסק שכל מי שמוגדר כגדול חייב בשקלים, ומשמע מבן י"ג שנה. וראה בשיטות אלו בשער המלך שם; מנ"ח מ' קה סק"א; ערוה"ש או"ח פג ג-ד. וראה באריכות בשו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' א;
[80] עירובין פב א; כתובות סה ב; ערכין ב ב;
[81] ראה כס"מ סוכה ו א; ביאור הגר"א או"ח סי' תרמ סק"א;
[82] ב"ב יב א, מחלוקת; טושו"ע חו"מ רע ב;
[83] ב"ק פז ב; רמב"ם חובל ד יט; טושו"ע חו"מ תכד ז;
[84] סוכה מב ב; גיטין סד ב-סה א; רמב"ם גירושין ב יט, ושם זכיה ומתנה ד ז; טושו"ע אבהע"ז קמא ו, ושם חו"מ רמג טו;
[85] ראה מג"א סי' קצט סק"ו, ובמחצית השקל שם;
[86] תוספתא חגיגה א א; סוכה כח ב; שם מב א-ב; חגיגה ד א; ירושלמי סוכה סופ"ג, ועוד. וראה תוס' סוכה כח ב ד"ה כאן; תוס' ערכין ב ב ד"ה שהגיע; מאירי חגיגה ב א; מג"א סי' שמג סק"ג; מ"ב שם סק"ג;
[87] סוכה מב א;
[88] סוכה מב א; ערכין ב ב;
[89] סוכה מב א; ערכין ב ב;
[90] ברכות מח א; ערכין ג א;
[91] ב"ח וט"ז או"ח סי' תרפה;
[92] ראה להלן;
[93] סוכה מב א; ערכין ב ב;
[94] סוכה מב ב;
[95] יבמות קז ב;
[96] סוכה מב א;
[97] סוכה מב א;
[98] סוכה מב ב;
[99] חגיגה ב א; שם ו א;
[100] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' סב אות ד;
[101] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' עט;
[102] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' עו;
[103] מ"ב סי' שמג סק"ב; משך חכמה בראשית יח יט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קיג. וראה תוס' נזיר כח ב ד"ה בנו; מג"א סי' שמג;
[104] אור זרוע ח"א סוסי' תרעב;
[105] שו"ת מהרי"ט ח"א סי' יא וסי' מא. וראה עוד דוגמאות בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חזקה(ב), עמ' תרלא;
[106] שבת עז ב; רמב"ם שבת יח ב;
[107] שבת עח ב; רמב"ם שבת יח יא;
[108] מנחות מ ב; רמב"ם ציצית ג א; טושו"ע או"ח טז א. ובעניין שיעור הקטן לדין זה ראה בראב"ד ובכס"מ ציצית שם, ובמ"ב שם סק"א;
[109] כלים ב ב; חולין נה א;
[110] ירושלמי תרומות פ"ח; רמב"ם רוצח יא יג;
[111] מנחות כט ב; רמב"ם תפילין א יט; טושו"ע או"ח לב טו;
[112] רמב"ם גירושין ד י;
[113] ראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ח בגדר הפטור, וכן אם הוא מקיים מצוות – האם יש לו שכר כמצווה ועושה, או כמי שאינו מצווה ועושה;
[114] חיי אדם סו א;
[115] משלי כב ו;
[116] טו"א חגיגה ו א ד"ה והא;
[117] העמק דבר, דברים יא א. ובעניין חינוך למניעת איסורים ראה להלן;
[118] שו"ת רמ"ע מפאנו סי' קיא; א"ר או"ח סי' קפו סק"ג, בדעת הלבוש; אמרי בינה חאו"ח סי' יד;
[119] פרמ"ג או"ח סי' קפו בא"א סק"ג;
[120] פרמ"ג שם; שו"ת חקרי לב חאו"ח סי' צט, וחיו"ד סי' קנב;
[121] מג"א סי' שמג סק"ב; שו"ע הרב שם ג; חיי אדם סו ב; פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות י;
[122] מגדל עוז ליעב"ץ תעלה ג;
[123] וראה ר"ן יומא פב א, ושל"ה שער האותיות אות דרך ארץ – אפילו בקטן שלא הגיע לחינוך, שיש להרגילו במצוות ובמידות טובות;
[124] ראה פרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות י, בדעת ראשונים;
[125] סוכה מו ב; רמב"ם שבועות יב ח, וראה רדב"ז שם, שכתב גם זה מבואר בדברי הגאונים, ודברים שהשכל מורה;
[126] ראה חגיגה ו א. ולעניין חוסר הכוונה של קטן במצוות הצריכות כוונה – ראה טו"א שם; אמרי בינה או"ח סי' יד; אחיעזר ח"ג סי' פא;
[127] ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רכד; שם חאו"ח ח"ד סי' צא אות א;
[128] מג"א סי' שמג סק"א; פרמ"ג פתיחה כוללת שם; שו"ע הרב או"ח שמג ב; מ"ב סי' שמג סק"ב;
[129] מגדל עוז להיעב"ץ תעלה ג; משך חכמה בראשית יח יט. וראה בשיטות הפוסקים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חנוך, עמ' קסד-ה;
[130] כך משמע מנזיר כט א; סוכה מב א; ערכין ב ב, ותוס' שם ד"ה אביו. וראה ב"ח או"ח סי' יז; ביאוה"ל סוסי' לז;
[131] מג"א סי' שמג סק"א; ברכ"י שם סק"ז; שו"ע הרב שם ד;
[132] אורח מישור נזיר כט א; מחצית השקל על המג"א שם; אליה רבה סי' תרמ סק"ד; חיי אדם סו ב; ערוך לנר סוכה ב ב; שו"ת חקרי לב חאו"ח סי' ע. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם עמ' קסה-ו, בשיטות הפוסקים בנידון;
[133] ערוה"ש חו"מ רצ ל; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' ג; שד"ח מערכת חי"ת כלל נט; שערי עוזיאל ח"א. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' צה, שאולי הוא-הדין גם במלמד תינוקות;
[134] שו"ת חקרי לב סי' ע, וסי' עד; פתח הדביר שמג ג;
[135] תוס' נזיר כח ב ד"ה בנו; תו"י יומא פב א; תרומת הדשן סי' צד. וראה רש"י עירובין צו ב ד"ה אין מעכבין; מג"א סי' תרמ סק"ג, ופרמ"ג בא"א שם סק"ד; חיי אדם סו ג;
[136] תוס'  נזיר שם; תו"י יומא שם; הגהמ"י שביתת העשור פ"ב; רמ"א או"ח שמג א, בשם י"א; מ"ב שם;
[137] בכורי יעקב סי' תרמ סק"ה;
[138] ראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' צא אות א;
[139] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חנוך, עמ' קסב-ג;
[140] שבת קכא א; יבמות קיד א, מחלוקת; נידה מו ב; רמב"ם שבת יב ז, שם מאכלות אסורות יז כז-כח, שם אבל ג יב; סמ"ג לאווין סה; טושו"ע או"ח שמג א; רמ"א יו"ד שעג א. אך ראה תוס' גיטין נה א ד"ה ועל. וראה עוד בנידון בתוס' שבת קכא א ד"ה שמע; מ"מ שבת כד יא; מחצית השקל סי' רסט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ט;
[141] ויקרא יא מב;
[142] יבמות קיד א;
[143] ויקרא יז יב;
[144] תו"כ ויקרא יז יב; יבמות שם. וראה מלבי"ם ויקרא שם;
[145] ויקרא כא א;
[146] יבמות שם; רמב"ם אבל ג יב; רמ"א יו"ד שעג א;
[147] רמב"ן ויקרא כא א; שו"ת תרומת הדשן פסקים סי' סב. וראה בטעם האיסור בתרומת הדשן שם; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ט;
[148] לבוש או"ח שמג א; פרמ"ג שם במשב"ז סק"א, ובפתיחה כוללת ח"ב אות ט. וראה עוד ב"י או"ח שם; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא אות כה, בדעת הרשב"א. וראה שו"ת בית הלוי ח"א סי' טו;
[149] שמות כ י;
[150] מכילתא שמות שם, ורש"י עה"פ. וראה בגליון הש"ס יבמות קיד א, בשם מוצל מאש סי' ד. וראה באמרי בינה שבת סי' ז, ובשו"ת אחיעזר שם, שדנו בשאלה מדוע צריך לימוד מיוחד לשבת, אחרי שיש לימוד שבדרך כלל מוזהרים גדולים על קטנים. וראה עוד בשו"ת הרי"ם חאו"ח סי' ג; ביאוה"ל סי' רסו ס"ו ד"ה ודווקא;
[151] רמב"ם שבת כד יא; שם מאכלות אסורות יז כו; תוס' ר"ה לב א סוד"ה תניא; מרדכי שבת סי' שסט; שו"ת רשב"א ח"א סי' צב; שו"ת הריב"ש סי' שצג-שצד; שו"ע שם. וראה עוד בנידון בשו"ת הראנ"ח סי' קיב; שו"ת חקרי לב חאו"ח סי' סט; פר"ח יו"ד סי' קטז סקי"א; שו"ת רעק"א סי' טו; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג, ושם ח"ו סי' יג; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רו; שם מהדו"ג ח"א סי' קיז וסי' קכ; שו"ת משיב דבר ח"א סי' כ; שו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' כב-כג; שד"ח מערכת הקו"ף כלל נ;
[152] חי' הרשב"א יבמות קיד א (אך ראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' צב); ר"ן יומא רפ"ח; ב"י או"ח סי' רסט. וראה באריכות בשיטות הפוסקים בנידון בשו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' ג אות' ג-ח; שם ח"ה חיו"ד סי' יא;
[153] שו"ת אגודת אזוב המדברי חיו"ד סי' יב;
[154] תוס' שבת קכא א ד"ה שמע; רשב"א וריטב"א יבמות קיד א; רמ"א או"ח שמג א, בשם י"א; חיי אדם סו ג. וראה עוד אור שמח שבת כד יא; ערוך לנר יבמות קיד א ד"ה ובזה; שו"ת משיב דבר ח"א סי' כ; מנ"ח מ' לב; אחיעזר ח"ג סי' פא סקכ"ב;
[155] רמב"ם מאכלות אסורות יז כח; תו"י יומא פב א, בתי' א; תוס' נזיר כח ב ד"ה בנו; יש"ש יבמות פי"ד סי' ז; שו"ע ורמ"א שם, בשם י"א;
[156] כס"מ שבת כד יא;
[157] מאירי יומא עח א; ערוך לנר סוכה ב ב. וראה עוד במשך חכמה בראשית יח יט ד"ה כי ידעתיו(ג);
[158] מג"א סי' שמג סק"א, וסי' תרטז סק"ב;
[159] ראה במנ"ח מ' לב, סוף מוסך השבת;
[160] תו"י יומא פב א, בשם ר"א ממיץ; תוס' נזיר כח ב ד"ה בנו, בתי' א; שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכח; שו"ת תרומת הדשן סי' צד; גור אריה עה"ת ויקרא כא א; שו"ת חקרי לב סי' ע;
[161] ראה טור יו"ד סי' שעג וטור או"ח סי' שמג. וראה פירוש הטור הארוך על התורה, ויקרא כא א;
[162] שו"ת הרשב"א שם; מאירי עירובין מ ב;
[163] רשב"א שם;
[164] ריטב"א יבמות קיד א; שעה"מ שביתת עשור א ג, בדעת הרמב"ם; באוה"ל סי' שמג, בדעת השו"ע;
[165] מנ"ח מ' יג סוסק"א; אחיעזר ח"ג סי' פא אות יד;
[166] ראה מ"מ גנבה א י. וראה ב"ח או"ח סוסי' שמג; פרמ"ג שם משב"ז סק"ב;
[167] רמב"ם שם;
[168] מ"ב סי' שמג סק"ג;
[169] שו"ת קנאת סופרים בהשמטות לשנות חיים סי' קלד; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא. וראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סוסי' ט;
[170] שו"ת מהרי"ם פאדווא מבריסק רסי' יא; שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' יג אות ב;
[171] תוס' פסחים פח א ד"ה שה; מג"א סי' שמג סק"ג, בשם מהרי"ו;
[172] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; הגה' חת"ס על המג"א שם. וראה ערוה"ש או"ח תקפט יא; שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' יג אות' ג-ד;
[173] הרב א. וינטר, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' רכ ואילך. וראה המו"מ שם עם הגרז"נ גולדברג באריכות;
[174] ראה ביאור הגר"א יו"ד סי' קכ סקל"ו, וסי' קכז סקל"ב;
[175] ב"ק קיד ב; רמב"ם גירושין יב טז; שם איסורי ביאה כ א,יד; שם איסורי ביאה יח יח; שם גזלה ואבדה ו טו; טושו"ע אבהע"ז ג א; שם ז א; שם יז ג; שם חו"מ לה ו; שם שע א. וראה פר"ח יו"ד א ה;
[176] שו"ת ריב"ש סי' רמה; רמ"א יו"ד קכז ג;
[177] רמב"ם חמץ ומצה ב יז; טושו"ע או"ח תלז ד;
[178] רמב"ם יבום ד לא; טושו"ע אבהע"ז קנז ב; שם קסט ח;
[179] יבמות כז ב; ב"ק קיד ב; רמב"ם איסורי ביאה יח יח. וראה במ"מ שם, ובביאור הגר"א אבהע"ז סי' ז סק"ב;
[180] כתובות כח א-ב; רמב"ם שבת כח יט; טושו"ע או"ח שצט יא; שם חו"מ לה ו;
[181] כתובות שם; רמב"ם אישות טז כה; טושו"ע אבהע"ז צו טו; שם חו"מ לה ה;
[182] כתובות שם; טושו"ע חו"מ לה ה;
[183] כתובות שם; רמב"ם עדות ז ב, יד ג; טושו"ע חו"מ לה ד-ו, מו יז;
[184] תבו"ש יו"ד סוסי' סג; שו"ת שואל ומשיב ח"א סי' קפב;
[185] שו"ת תרומת הדשן סי' רנז; טושו"ע יו"ד קכ יד;
[186] תרומת הדשן שם; רמ"א שם. וראה בפת"ש שם סקי"ד, בעניין נאמנותו בטבילת כלים מדרבנן, כגון זכוכית;
[187] שו"ת ריב"ש סי' רמה; רמ"א יו"ד קכז ג;
[188] רמ"א שם;
[189] שד"ח מערכת הקו"ף כלל נב;
[190] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ג; שם ח"ב סי' י. וצ"ע שלא הביא דעת השד"ח בהע' לעיל, שחולק על זה;
[191] רמ"א או"ח שמג א;
[192] שו"ת הרא"ש ריש כלל יז; שו"ת מהרי"ל סי' כא. וראה ברכ"י או"ח סי' נה אות ח. ואולי הוא על המבואר באבות דרבי נתן טז ב, שבי"ג שנה נולד יצר הטוב, ועד אז שולט רק יצר הרע, ולכן אין להענישו עד י"ג שנה;
[193] ראה לעיל. וראה בראשית רבה כו ב, שלפני המבול העונש בידי שמים היה רק מבן מאה שנה, וראה מה שכתב בנידון במשך חכמה בראשית ה לב;
[194] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסד;
[195] שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' פו;
[196] ראה לבוש או"ח סי' רכה; מג"א שם סק"ד. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' כט אות' ב-ג;
[197] שבת לב ב;
[198] שבת קה ב; מו"ק כה א;
[199] שבת לג ב;
[200] ב"ק לח ב;
[201] דעת תורה סי' ה סקי"א; דרכ"ת שם סקכ"ה. ודלא כתיבת גומא להפרמ"ג, פר' חיי;
[202] יבמות סא ב; בכורות יט ב; נידה לב א;
[203] ראה שד"ח, מערכת הקו"ף, כלל מט;
[204] ראה חכמת שלמה על שו"ע או"ח סי' קפו;
[205] פרמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ב סקי"ז; שם סי' תפט במשב"ז סק"ב. וראה שמירת שבת כהלכתה ח"ב פנ"א הע' לא;
[206] נדרים ל ב; מג"א סי' ב סק"ו;
[207] מג"א שם. וראה בשו"ת אור זרוע ח"ב סי' מג, שהתרעם על שנהגו בשמחת תורה לקרות לקטנים לתורה, ומברכים בראש מגולה;
[208] פרמ"ג או"ח סי' ד במשב"ז סק"ז; ארצות החיים סי' ד סע' ה; מ"ב שם סק"י; לב חיים ח"א סי' סז; בן איש חי שנה א פר' תולדות סע' נ; סידור בית יעקב;
[209] שו"ע הרב או"ח ד ב; דעת תורה או"ח סי' ד; אשל אברהם או"ח סי' ד סע' ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' ב;
[210] סוכה מב א; ערכין ב ב; רמב"ם ציצית ג ט; טושו"ע או"ח יז ג. וראה ב"ח או"ח סי' קצט, שגיל זה הוא כבן שש ושבע;
[211] הגהמ"י שם אות כ, בשם הירושלמי; רמ"א שם;
[212] מרדכי סוכה סופ"ג; רמ"א שם. וראה עוד גדרים בתוס' ערכין ב ב ד"ה היודע; פי' ריבב"ן סוכה שם; ב"ח או"ח סי' טז;
[213] שפת אמת סוכה שם;
[214] מהרי"ל, הל' נישואין; שו"ת תשב"ץ קטן סי' תסב; מ"ב שם סק"י, עיי"ש. וראה בנידון בבני יששכר תשרי, מאמר יג אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' ח אות ב;
[215] מכילתא שמות יג י; ברכות כ ב; סוכה מב א; ערכין ב ב; ירושלמי ברכות ג ג; רמב"ם תפילין ד יג; טושו"ע או"ח לז ג;
[216] רש"י ברכות שם ד"ה ומן; רשב"א, ברכות שם. וראה במקורות בהע' לעיל, טעמים שונים לפטור הקטן;
[217] תוס', רשב"א ורא"ש ברכות שם; המחבר בשו"ע שם. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' ג, במנהגי הספרדים בנידון;
[218] ס' העיטור הל' תפילין ח"ז. וראה ביאור הגר"א או"ח סי' לז סק"ו;
[219] רמ"א שם;
[220] ארץ חיים, סי' לז;
[221] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' י;
[222] מג"א שם סק"ד; שו"ע הרב שם סע' ג; חיי אדם סו ב; מ"ב שם סקי"ב;
[223] ערוה"ש שם סע' ד; שו"ת ציץ אליעזר שם. וראה בשו"ת יביע אומר שם אות ג, ביחס לקטן שהוא יתום בנידון;
[224] מנחות מב ב; רמב"ם תפילין א יג; טושו"ע או"ח לט א, ושם יו"ד רפא א,ג.  וראה במ"ב שם סק"ג, ובביאוה"ל שם ד"ה או קטן;
[225] ברכות כ א;
[226] רש"י שם ד"ה קטנים; טושו"ע או"ח ע ב, דעה א. וראה בשו"ע הרב שם, ובביאוה"ל שם ד"ה קטנים, שגם פטורים מברכות קריאת שמע;
[227] רי"ף ברכות שם; תוס' שם ד"ה וקטנים; רמב"ם קריאת שמע ד א; טושו"ע או"ח ע ב, דעה ב;
[228] רמב"ם שם; מ"ב שם סק"ו;
[229] פרמ"ג או"ח סי' קו בא"א סק"ג;
[230] סמ"ג עשין יח;
[231] ראה רמב"ם קריאת שמע ג טז, וראה בכס"מ שם;
[232] ראה שו"ע יו"ד רסה ח. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' יד;
[233] מג"א סי' פא סק"א. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' יג;
[234] ברכות כד א; רמב"ם קריאת שמע ג יח; טושו"ע או"ח סי' עג;
[235] ברכות שם, מחלוקת; רמב"ם שם יט; טושו"ע שם;
[236] כס"מ שם; טושו"ע שם;
[237] טושו"ע או"ח עה ד;
[238] המחבר והרמ"א או"ח שם. וראה בבן איש חי שנה א פר' בא אות ח;
[239] חזו"א או"ח סי' טז סק"ח. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' יד;
[240] סוכה מב ב; רמב"ם קריאת שמע ג ו; טושו"ע או"ח פא א;
[241] מ"ב שם סק"א;
[242] מג"א שם א; מ"ב שם סק"ג;
[243] ברכות כ ב; רמב"ם תפילה ו י; טושו"ע או"ח קו ב;
[244] מגדל עוז להיעב"ץ תעלה ג;
[245] מג"א סי' קו סק"ג; מ"ב שם סק"ה;
[246]<18>שו"ת בנימין זאב סי' קסג; רמ"א או"ח צח א;
[247] מס' סופרים יח ו; תוס' חגיגה ג א ד"ה כדי; אור זרוע ח"ב סי' מח; רמ"א או"ח קמט א; מ"ב סי' צח סק"ג, בשם השל"ה; מ"ב סי' קכד סקכ"ח. וראה עוד בנידון בס' שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' סי' טו; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' נ;
[248] הקידומת 'בר' בהיותה צמודה לאיזה-שהוא מושג מופשט משמעותה כושר, יכולת או פוטנציאל, ואף במושג 'בר-מצווה' אין הכוונה שהוא מקיים מצוות אלא שיש לו הכושר והפוטנציאל המשפטי המכשירה אותו לקיים מצוות – ראה זילברג, ע"פ 222/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני ואלמוני פ"ד יד 2511 ואילך;
[249] בראשית רבה סג י; מהרי"ל הל' קריאת התורה; רמ"א או"ח רכה ב, וביאור הגר"א; מעשה רב להגר"א סי' יא. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' כט אות א;
[250] ראה במקורות הנ"ל. דעת המהרי"ל והגר"א לברך בשם ומלכות, וראה בחיי אדם סה ג, ששמע שכן נהג הגר"א. וכן הורו המהרי"ל דיסקין והגר"ש סלנט – ראה הליכות שלמה פכ"ג הע' 150. אך הרמ"א שם פסק שלא לברך בשם ומלכות, וכן פשט המנהג. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' קמב, שמביא בשם החזו"א שהורה שלא לברך בשם ומלכות. וראה עוד שם ח"ד סי' נה; בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' כג אות ד;
[251] הגרש"ז אויערבאך – ראה הליכות שלמה פכ"ג ס"מ;
[252] שערי אפרים שער ד סכ"ה; הליכות שלמה פכ"ג אות נח;
[253] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רכב; שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' כט;
[254] שו"ת קול מבשר ח"ב סי' מד; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' קנו. וראה עוד פרמ"ג או"ח סי' רכה בא"א סק"ה; שו"ת דברי מנחם חאו"ח סי' לח; הלכות נשים לאאמו"ר פ"ב אות 3;
[255] שו"ת קול מבשר, שם; שו"ת דברי ישראל ח"ב לקט כתבים ותשובות, סי' ז;
[256] בן איש חי, שנה א, פר' ראה אות יז; שו"ת ישכיל עבדי ח"א חאו"ח סי' כח; הגר"י ניסים, נועם, ז, תשכ"ד, עמ' א ואילך; שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' כט;
[257] שו"ת זקן אהרן ח"א סי' ז; שו"ת דברי ישראל ח"ב ילקו"ת סי' ז;
[258] שו"ת שרידי אש ח"ג סי' צג; שו"ת קול מבשר ח"ב סי' מד; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קד; שם ח"ב סי' צז; שם ח"ד סי' לו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' לג אות א; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' קנו;
[259] מגילה כד א, ותוס' שם ד"ה ואי; רמב"ם תפילה טו ד; טושו"ע או"ח קכח לד;
[260] שו"ת רדב"ז ח"א סי' תקסה; מג"א שם סקמ"ט; מ"ב שם סקקכ"ג;
[261] סוכה מב א; מ"ב שם סקקכ"ג;
[262] ברכות כ ב; רמב"ם ברכות ה א; טושו"ע או"ח קפו ב. וראה תוס' עירובין צו ב סוד"ה דילמא;
[263] עולת תמיד סי' קפו סק"ד; מג"א שם סק"ג; שעה"צ שם סק"ד;
[264] ב"י או"ח סי' קצט, בדעת הרמב"ם ברכות ה ז;
[265] ב"ח או"ח סי' קצב; מג"א סי' קפז סק"א; שו"ע הרב שם ד; מ"ב שם סק"ד ושעה"צ שם סק"ז;
[266] שו"ע הרב שם. וראה עוד בס' וזאת הברכה, עמ' 264;
[267] ברכות שם; רמב"ם שם טז; טושו"ע שם. וראה בראב"ד שם, יראים השלם סי' רנג, יש"ש ב"ק פ"ז סי' לז – שיטות אחרות בנידון;
[268] ברכות מח א; רמב"ם ברכות ה ז; טושו"ע או"ח קצט י. וראה מאירי ברכות שם. וראה עוד בשיטות השונות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ע' זמון, עמ' רפד ואילך;
[269] תוס' ברכות שם ד"ה ולית; ראב"ן סי' קפה; ערוך ע' פרח(ד); בה"ג הל' ברכות פ"ז. והיינו קטן פורח – ראה לעיל;
[270] רי"ף ברכות שם, בשם רבוותא;
[271] רי"ף שם; מג"א סי' קצט סק"י;
[272] ערוך, ע' פרח(ד), בשם רה"ג;
[273] רמב"ם ברכות ה ז. וראה ב"י או"ח סי' קצט;
[274] שו"ת הריב"ש סי' תנא; המחבר שו"ע שם; מ"ב שם סקכ"ד;
[275] תמים דעים לראב"ד סי' א, בשם רבים המקילים (אך הראב"ד עצמו חולק);
[276] שבלי הלקט השלם סי' ט, בשם רב נטרונאי גאון; ספר המנהיג סי' עח, בשם רב שר שלום גאון; רא"ש ברכות פ"ז סוסי' כ; רמ"א שם (וכתב 'וכן נוהגין ואין לשנות'). וראה מג"א שם סק"ז;
[277] מג"א שם; שו"ת משכנות יעקב חאבהע"ז סי' לט; מ"ב שם סקכ"ז. וראה בשעה"צ שם אות טז;
[278] מאירי ברכות מז ב, בשם יש מי שאומר;
[279] כס"מ ברכות ה ז. וראה כף החיים או"ח סי' קצט סקי"ח;
[280] ר"ה כט ב; טושו"ע או"ח קסז יט; ראבי"ה ח"ב עמ' 215;
[281] חי' רשב"א עירובין מ ב; שו"ת הר"ן סי' ג;
[282] ברכות נג ב; רמב"ם ברכות א יג; טושו"ע או"ח רטו ו;
[283] רא"ש ברכות שם, בשם הראב"ד; טושו"ע שם. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' יג, ושם ח"ח חאו"ח סי' כה שאלה ד;
[284] מ"ב שם סקט"ז. וראה בס' חינוך הבנים למצוות, הע' סו;
[285] רמ"א או"ח קכד ז;
[286] רא"ש ברכות פ"ז סי' כ, בשם רב האי גאון; ר"ת בתוס' ברכות מח א ד"ה ולית; שבלי הלקט השלם סי' ט, בשם רה"ג ור"ת; המנהיג סי' עח, בשם ר"י;
[287] שו"ת הריב"ש סי' תנא; מאירי ברכות עמ' פה; טושו"ע או"ח נה ד, בשם יש מתירים;
[288] רמב"ם תפילה ח ד, וכס"מ שם; רמב"ן, רשב"א ורא"ש ברכות מז ב; המחבר שו"ע שם, בשם גדולי הפוסקים. וראה עוד בשיטות הפוסקים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' דבר שבקדושה, עמ' תשכ-תשכב. וראה עוד בילקוט יוסף, ח"א הל' קדיש ס"א והע' א;
[289] תוס' ברכות מח א ד"ה ולית; רא"ש שם; טור סי' נה, בשם יש מתירים; מג"א שם סק"ח; שו"ע שם ה; מ"ב שם סקכ"ד;
[290] שבלי הלקט שם, בשם רש"י (וראה בתשובות רש"י סי' רעז); ר"ת ור"י בתוס' ברכות שם; רמ"א שם;
[291] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' יח;
[292] שו"ת אגרות משה שם;
[293] שו"ת אגרות משה שם;
[294] שו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח ט;
[295] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' צח;
[296] ב"י או"ח סי' נג. וראה בלבוש שם; שד"ח מערכת הקו"ף כלל מט. וראה מ"ב שם סקכ"ה, אם צריך לבדוק שתי שערות במי שהגיע לי"ג שנה ויום אחד;
[297] תוס' חולין כד ב ד"ה נתמלא;
[298] טושו"ע שם י. וראה בב"י שם;
[299] רמ"א שם; מ"ב שם סק"ל. וראה שיטות הפוסקים בנידון בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' י;
[300] שו"ת שערי דיעה ח"א סי' יז; שו"ת אפרקסתא דעניא סי' כב. וראה תו"ת שמות פ"ל אות כב;
[301] ראה באריכות בשו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' א;
[302] ראה רמ"א או"ח תרסט ו; מ"ב שם סקי"ג;
[303] שער אפרים, שער י סי' כב; מ"ב סי' קמ סק"ז;
[304] מג"א סי' רפב סק"ו; מ"ב שם סקי"א;
[305] מ"ב סי' רפב סקי"ב;
[306] רמ"א או"ח רעו א;
[307] טושו"ע שם ה;
[308] רמ"א או"ח שכח יז;
[309] חזו"א או"ח סי' נט סק"ג; שמירת שבת כהלכתה ח"א פל"ז ס"א, בשם הגרש"ז אויערבאך;
[310] שמירת שבת כהלכתה שם ס"ב והע' ז. וראה שם בסע' ג יב דוגמאות לטיפולים שונים שמותרים בקטנים בשבת כדין חולה שאין בו סכנה;
[311] שו"ת אור לציון ח"ב פל"ו ס"ד;
[312] שמירת שבת כהלכתה פל"ז ס"ב; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' עח. וראה מה שכתבו על שיטה זו ביסודי ישורון ח"ד עמ' רנז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ב אות ז;
[313] שו"ת ציץ אליעזר שם;
[314] חזו"א או"ח סי' נט סק"ג; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שכח סקנ"ד;
[315] מג"א סי' שמג סק"ג; מ"ב שם סק"ג;
[316] שמירת שבת כהלכתה ח"ב פנ"א ס"י. וראה עוד שם בסע' יג-טו;
[317] מ"ב סי' שמג סק"ג;
[318] שמירת שבת כהלכתה ח"ב פנ"ח סי"ט. וראה עוד שם פרטים בנידון;
[319] מג"א סי' רסט סק"א; מ"ב שם סק"א. וראה בס' מועדים וזמנים ח"ז סי' רנה, שכתב שדין זה הוא דווקא באחרים, אבל אביו חייב לחנכו שלא לאכול לפני קידוש, אך ראה בשו"ת נתיבות אדם סי' י, שחלק עליו בזה;
[320] שמירת שבת כהלכתה ח"ב פנ"ט ס"י;
[321] נדרים לז א; רמב"ם ת"ת ב ב; טושו"ע יו"ד רמה יד;
[322] שבת קכא א, וברש"י שם; יבמות קיד א; רמב"ם שבת יב ז, ובמ"מ שם; טושו"ע או"ח שלד כה. וראה שו"ת כת"ס חאו"ח סי' מז;
[323] שבת קנג א, מחלוקת; רמב"ם שבת כ ז;
[324] רמב"ן ורשב"א, שבת שם; הגהות הרמ"ך על הרמב"ם שם;
[325] מ"מ שם. וראה בפרמ"ג או"ח סי' רסו בא"א סק"ח; מרומי שדה שבת שם; שו"ת בית יצחק חאו"ח סי' מד סק"ח;
[326] מגילה כג א; רמב"ם תפילה יב יז; טושו"ע או"ח רפב ג;
[327] מ"ב שם סקי"ב;
[328] רש"י ברכות נג ב ד"ה אבל; תוס' שם מו ב ד"ה והטוב; טושו"ע או"ח רפד ד;
[329] מרדכי הובא בב"י או"ח סי' רפב; מהרי"ל סי' קסז; רמ"א או"ח רפב ד; שו"ת הב"ח סי' קנח. וראה עוד בשו"ת דבר משה ח"א חאו"ח סי' כ; שו"ת גדולת מרדכי סי' ד; שו"ת באר המים סי' טו;
[330] ט"ז או"ח סי' תרפה סק"ב;
[331] ב"ח או"ח סי' תרפה. וראה עוד בילקוט יוסף, מועדים, סוף הל' ארבע פרשיות;
[332] ב"ח וט"ז שם, בשם הרש"ל. וראה במ"ב שם סקכ"ג, ובביאוה"ל שם ד"ה או בד'. וראה בשו"ת ריב"ש סי' לה, וסי' שכו, במנהגים שונים שונים כאשר רוצים שהקטן יעלה למפטיר כשהקריאה במפטיר היא חובת היום, ומוציאים בשבילה ספר תורה שני. וראה מה שכתבו על מנהגים אלו באנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הפטרה, עמ' ב, הע' 44. וראה באריכות בשיטות ובמנהגים השונים בעניין קטן העולה לתורה או להפטרה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' א. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' יג אות יא; יחוה דעת ח"א סי' פה;
[333] ב"ח וט"ז או"ח סי' תרפח; ברכ"י או"ח סי' רפד סק"ג; שולחן ערוך הרב שם סקט"ז;
[334] ירושלמי עירובין א י, ספק; רמב"ם שבת טז יב; רמ"א או"ח שס א;
[335] ב"י או"ח סי' שס, וראה ביאור הגר"א שם סק"ו; ישועות יעקב שם סק"א;
[336] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' צא אות א;
[337] שמירת שבת כהלכתה פי"ח סנ"א;
[338] שבת סה א; רמב"ם שבת יט יב; טושו"ע או"ח שג כ. וראה במ"ב שם סקס"ט ובביאוה"ל שם ד"ה אבל;
[339] טושו"ע או"ח שסו ג;
[340] עירובין לא ב; ירושלמי עירובין ג ב; רמב"ם עירובין א טז; טושו"ע שסו ג;
[341] עירובין עט ב-פ א; נדרים פח ב; גיטין סד ב; רמב"ם עירובין א כ; טושו"ע או"ח שסו י;
[342] ראה בנו"כ הרמב"ם והשו"ע בשיטות הראשונים בנידון;
[343] תוספתא עירובין פ"ה; רמב"ם עירובין ד יב; טושו"ע או"ח שעא ו;
[344] עירובין פב ב; רמב"ם עירובין ו כא; טושו"ע או"ח תיד א;
[345] עירובין פב א; כתובות סה ב; ירושלמי סוכה ב ט; רמב"ם עירובין ו כא; טושו"ע או"ח תיד ב. וראה במ"ב שם סק"ז-ח. וראה מ"מ וכס"מ סוכה ו א;
[346] שבת קכד ב; ביצה יב א – מחלוקת; רמב"ם יו"ט א ד; טושו"ע או"ח תקיח א;
[347] טושו"ע או"ח תקלא ו; מ"ב שם סקט"ו. וראה בשמירת שבת כהלכתה ח"ב פס"ו ס"ל והע' קכו-קכז;
[348] ירושלמי מו"ק ג ב; תוס' מו"ק יד א ד"ה שאין, ותוס' תענית כט ב ד"ה מי; טושו"ע או"ח תקלד א. וראה שו"ת תרומת הדשן סי' פח, ורמ"א שם, בהבדל בין בגדי קטנים ביותר לילדים קטנים סתם;
[349] מג"א שם סק"ד;
[350] מ"ב סי' תלז סקי"ט;
[351] פסחים ד ב; רמב"ם חמץ ומצה ב יז; טושו"ע או"ח תלז ד; מ"ב שם סקט"ז. וראה במ"מ שם, וביאור הגר"א או"ח סי' תלז סק"ח;
[352] ח"י סי' תלב סק"י; מ"ב סי' תלז סקי"ח;
[353] רמ"א או"ח תע ב;
[354] מ"ב שם סק"ט;
[355] סוכה לח א; ירושלמי ברכות ג ג; רמב"ם חנוכה ג יד; מג"א סי' תכב סק"ה. והטעם – שהקטן חייב מתרי דרבנן והגדול רק חד דרבנן – ראה תוס' מגילה יט ב ד"ה ור' יהודה;
[356] שו"ת תרומת הדשן סי' ז; רמ"א או"ח תעב ב;
[357] מ"ב שם סקי"ג;
[358] רמב"ם חמץ ומצה ו י. וראה במ"מ וברבנו מנוח שם. וראה עוד בשו"ת מהרי"ל דיסקין סי' ד;
[359] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שמירת שבת כהלכתה, מהד' ראשונה, פרק חינוך הבנים למצוות, הע' ס;
[360] שמות יג ח; פסחים קיד ב-קטז ב; רמב"ם חמץ ומצה ז ב-ג; טושו"ע או"ח תעג ו-ז;
[361] פסחים קח ב;
[362] ר"ן פסחים שם; פר"ח תעב טו, בדעת הרמב"ם;
[363] תוס' פסחים צט ב ד"ה לא; שו"ת הרא"ש כלל יד סי' ה; מהרי"ל סדר ההגדה; טושו"ע תעב טו;
[364] מ"ב שם סקמ"ז; ביאוה"ל רעא יג;
[365] ערכין ב ב; מטה אפרים סי' תקפט ד; מ"ב סוסי' תקפז;
[366] ר"י מלוניל ר"ה לג ב;
[367] רבנו מנוח בהל' שופר ב ז;
[368] ר"ה כט א; רמב"ם שופר ב א-ב; טושו"ע או"ח תקפט ג;
[369] ר"ה לב ב-לג ב; ירושלמי ר"ה ד ט. כך היא שיטת הרמב"ם שופר ב ז. וראה בהשגות הראב"ד שם ובנו"כ שיטות אחרות. וראה עוד בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצח; כפות תמרים ר"ה לג א; פר"ח סי' תקפח;
[370] רמ"א תקצו א;
[371] ראה מ"מ ולח"מ שביתת העשור ב י-יא; ביאור הגר"א או"ח תרט"ז ב. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חנוך, עמ' קפג-ח;
[372] יומא פב א, מחלוקת; ירושלמי יומא ו ד, שם ח ג; רי"ף יומא שם; רמב"ם סהמ"צ לאווין סט, ושביתת העשור ב י-יא; רוקח סי' ריז; רא"ם סי' נא, בשם בה"ג; ס' החינוך מ' שיג; טושו"ע או"ח תרטז ב. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' נב;
[373] רמ"א שם;
[374] פר"ח או"ח סי' תריא סוסק"א. וראה במרחשת סי' יז סק"א;
[375] מנ"ח מ' שיג;
[376] ס' חנוך לנער פ"ו אות טו;
[377] שו"ת נתיבות אדם סי' י;
[378] יומא עח ב; רמב"ם שביתת עשור ב ז; טושו"ע או"ח תרטז א;
[379] הליכות שלמה ח"ב פ"ה סי"ט;
[380] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ס אות כא. וראה עוד שו"ת זרע אמת ח"ג דצ"ב ע"א;
[381] ר"ן יומא רפ"ח; שו"ע שם;
[382] מאירי יומא שם; רמ"א או"ח שם; ביאור הגר"א שם;
[383] לבוש או"ח תרטז ב; מג"א שם סק"א;
[384] עירובין פב א; סוכה כח א-ב; רמב"ם סוכה ו א; טושו"ע תרמ א-ב;
[385] שו"ת תרומת הדשן סי' צד; שו"ע הרב תרמ ד; בכורי יעקב סי' תרנז סק"ג;
[386] מג"א סי' תרמ סק"ג; חיי אדם סו י; מ"ב סי' תרמ סק"ה;
[387] רמב"ם שם; מאירי יבמות טו א; שו"ע שם. וראה כס"מ שם, שההבדל הוא בין אביו בעיר או אביו אינו בעיר; ובמג"א וט"ז שם סק"ב, שההבדל הוא לפי חורפו;
[388] אור זרוע ח"ב סי' קפו; ט"ז שם. וראה ביאור הגר"א או"ח שם סק"א. וראה עוד בפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ט; ערוך לנר סוכה כח ב; ביאור הגר"א או"ח שם סק"א; מ"ב סק"ד-ה; חזו"א או"ח סי' קא (לז) ז, ועירובין פ"ו הל' כא;
[389] פרמ"ג או"ח סי' תרמ בא"א סק"ג; לבושי שרד על המג"א שם. וראה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' ריא;
[390] הליכות שלמה ח"ב פ"ט סכ"ד. וכתבו בהע' 149 שם, שהגרש"ז אויערבאך לא חינך קטנים לישון בסוכה עד הגיעם למצוות. וראה ערוה"ש תרמ ב;
[391] סוכה מב א; ערכין ב ב; ירושלמי סוכה ג ט; רמב"ם לולב ז יט; טושו"ע או"ח תרנז א. וראה בראבי"ה סי' תרפג, ובהגהמ"י שם אות ר, בשם הירושלמי, שצריך לדעת לא רק לנענע אלא להוליך ולהביא מעלה ומטה, ולפנינו אין בירושלמי. וראה בפרמ"ג שם משב"ז סק"א, מ"ב שם סק"ב, ובשעה"צ שם סק"ב. וראה שם בסק"ד, אם אביו חייב לקנות לו לולב, או רק לתת לו משלו;
[392] סוכה מו ב; רמב"ם לולב ח י; טושו"ע או"ח תרנח ו. וראה ר"ן סוכה מז ב, ובנו"כ שם, אם מדובר דווקא בקטן שלא הגיע לעונת פעוטות, או לאו דווקא. ואם מועיל להקנות לקטן לזמן, היינו שיקנהו לולבו מתחילה רק על זמן נטילת הלולב, ואחר כך יהא שלו כבתחילה – ראה קצוה"ח סי' רמא סק"ד; נתיבות שם סק"ה; חזו"א אבהע"ז סי' עד סקי"ד; מעדני ארץ, שביעית, סי' טו;
[393] טושו"ע או"ח תקנא יד. וראה מ"ב שם סקפ"ב;
[394] רמ"א שם. וראה בנידון בשו"ת נתיבות אדם סי' יד;
[395] מג"א סי' תקנא סקל"א; חיי אדם קלג טז; שו"ת אור לציון ח"א סי' לח; שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' נ;
[396] אליה רבה שם סקכ"ד; דגול מרבבה שם; מ"ב שם סק"ע ושעה"צ שם אות עו;
[397] רמ"א או"ח תקנא י;
[398] מ"ב שם סק"ע;
[399] מ"ב סי' תקנו סק"ג. וראה בס' ועלהו לא יבול ח"א עמ' קצו, שהגרש"ז אויערבאך נהג תמיד לשתות בעצמו את יין ההבדלה, גם בשבוע שחל בו תשעה באב;
[400] שו"ת רמ"ע מפאנו סי' קיא; מג"א סי' תקנ סק"ב; חיי אדם סו י; חכמת אדם קנב יז; פרמ"ג או"ח סי' תקנ בא"א סק"ב, ובפתיחה כוללת ח"ב אות י;
[401] חי' חת"ס כתובות נא א ד"ה לתעניתא. וראה בשו"ת חקרי לב חיו"ד ח"ג סי' קנב, שמחנכים את הקטנים לשעות;
[402] שו"ת ישועת משה (אהרונסון) סי' מ; שמירת שבת כהלכתה ח"ב פס"ב סמ"ה. וראה בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' לט;
[403] חכמת אדם קנב יז. וראה מה שדנו בדבריו בס' מועדים וזמנים ח"ז סי' רנא; שו"ת נתיבות אדם סי' יד אות ג;
[404] ראה מג"א סי' תקעו סק"י; מ"ב שם סקל"ב;
[405] ירושלמי מגילה ב ה; רמב"ם מגילה א א; טושו"ע או"ח תרפט א; מ"ב שם סק"ג. וראה ביאור הגר"א או"ח תרפט סק"א-ג. וראה עוד בנידון בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קיא; שו"ת חקרי לב חאו"ח סי' צד, וחיו"ד סי' קנב;
[406] רוקח סי' רלו; טושו"ע שם ו. וראה מה שכתב במ"ב שם סקי"ח, ובביאוה"ל שם ד"ה מנהג. וראה עוד בילקוט יוסף, מועדים, הל' קריאת המגילה, סי"ד והע' כה-כו שם. וראה ביאור הגר"א על אסתר ט כח, שמשמע ממנו שחיוב הקטן בקריאת מגילה הוא מעיקר הדין והתקנה של מרדכי ואסתר ולא רק מדין חינוך. וראה בנידון בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' רכט;
[407] מגילה יט ב, מחלוקת; רמב"ם שם ב, וראה אור שמח שם; טושו"ע שם ב;
[408] מאירי שבת כג א, בשם העיטור. וראה בפתח הדביר אות' יח-יט. וראה עוד בשיטות הפוסקים בנידון בשו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' כז;
[409] פרמ"ג או"ח סי' תרצה בא"א סקי"ד;
[410] שו"ת יהודה יעלה אסאד חאו"ח סי' רז; חי' חת"ס גיטין כב ב; שו"ת דבר אברהם ח"א סי' יג אות ד;
[411] ערוה"ש או"ח סוסי' תרצה;
[412] בן איש חי פר' תצוה סט"ז;
[413] בן איש חי, שם;
[414] טושו"ע או"ח תרעז ב; מג"א שם סק"ח. וראה ערוה"ש שם ד;
[415] רמ"א או"ח תרעה ג; לבוש שם; א"ר שם סק"ז;
[416] מאירי שבת כג א; מג"א סי' תרעז סק"ח ובמחצה"ש שם; פרמ"ג או"ח סי' תרעא במשב"ז סק"א. וראה מ"ב סי' תרעז סקי"ג;
[417] מ"ב סי' תרעה סקי"ד;
[418] מאירי ור"ן שבת כג א, בשם העיטור; טושו"ע או"ח תרעה ג, בשם ויש מי שאומר; מג"א סי' תרפט סק"ד;
[419] מאירי שבת שם; פר"ח או"ח תרעה ג;
[420] לקט יושר עמ' 153, בשם מהרא"י;
[421] אהבת חסד לבעל הח"ח ח"ג פ"ב;
[422] סוכה מב ב; רמב"ם שחיטה ד ה; טושו"ע יו"ד א ה. וראה בט"ז שם סקכ"ז, ובשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ח"א סי' ג ד"ה ובדבר, ושם סי' ה;
[423] תוס' שם ד"ה והיודע; טושו"ע שם;
[424] ב"י שם בשם העיטור; רמ"א שם. וראה בפת"ש שם סקי"א;
[425] יש"ש חולין פ"א סי' א; ט"ז שם סקט"ז;
[426] מרדכי, ריש חולין; רמ"א שם;
[427] כנה"ג הגהב"י יו"ד סי' פא אות נה. וראה שו"ת חקרי לב חאו"ח סי' סט;
[428] ש"ך יו"ד סי' פא סקכ"א; פר"ח שם סקכ"א. וראה עוד בשד"ח מערכת הקו"ף כלל נא;
[429] שבת צ ב, מחלוקת; פיהמ"ש ורע"ב שבת ט ז; פר"ח יו"ד סי' פה סק"ד;
[430] שבת שם; פר"ח שם;
[431] שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' פד; אמת ליעקב להגר"י קמינצקי על יו"ד סי' פט; שו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ד; שם ח"ג חיו"ד סי' ג. וראה שם סיכום שיטות רבים בנידון;
[432] שו"ת חלקת יעקב ח"ב חיו"ד סי' טז-יח, ושם ח"ג סי' קמז; שו"ת יביע אומר שם ושו"ת יחוה דעת ח"ג עמ' קפז; שו"ת שבט הלוי שם; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תלה. וראה שם שכתב, שאין לדברים אלו מקור;
[433] ע"ז נז א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא ו; טושו"ע יו"ד קכד א. וראה בט"ז שם סק"א, בהגדרת קטן לעניין זה;
[434] תוס' ע"ז שם ד"ה הוה; טושו"ע שם קכה ג;
[435] ע"ז מג א; רמב"ם ע"ז ח ט;
[436] נזיר נז ב, מחלוקת; תוס' שבועות ג א ד"ה ועל; רמב"ם ע"ז יב א; טושו"ע יו"ד קפא ה;
[437] נזיר שם; רמב"ם שם ה, וראה בהשגות הראב"ד שם ובנו"כ; טושו"ע שם ו;
[438] רמ"א יו"ד שם ה; ביאור הגר"א שם סק"ח;
[439] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הקפת הראש, עמ' תקמו הע' 103, במקורות על פי הקבלה;
[440] נידה ה א; רשב"א בתורת הבית הארוך בית ז שער ד; טור יו"ד רסי' קצ; שו"ע יו"ד קפט כז; ט"ז יו"ד סי' קפד סק"ה; ש"ך שם סקי"א. אמנם ראה רש"י נידה ה א ד"ה אין חוששין, שמספיק שהיא בת י"ב שנה, אך דבריו נדחו ע"י הפוסקים דלעיל;
[441] רשב"א בתורת הבית הקצר ריש שער ג; טושו"ע יו"ד קפד ג; רמ"א יו"ד קפט כח; ט"ז יו"ד סי' קפד סק"ו; ש"ך שם סק"ב; שו"ע הרב שם סקי"ז;
[442] נידה י ב, וברש"י שם; רמב"ם משכב ומושב ד ח. ופלא שלא ציין את שיטת הבדיקה, וצ"ע. וראה עוד פרטי הלכות ביחס לווסת בקטנה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' וסת, עמ' תקפד-ה;
[443] נידה סה ב; רמב"ם איסורי ביאה יא ח; טושו"ע יו"ד קצג א; שם אבהע"ז סג א;
[444] נידה סו א; רמב"ם איסורי ביאה יא ט; טושו"ע יו"ד קצב א;
[445] שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' נח, וסי' רל;
[446] ראה ערוה"ש יו"ד קצה ה; דרכ"ת שם סק"ט; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צב;
[447] במדבר ל ד-ו; כתובות מז א;
[448] נדרים סו ב; שם עד ב; כתובות לט א; רמב"ם נדרים יא ט; טושו"ע יו"ד רלד ה;
[449] נזיר כט ב; גיטין סה א; תמורה ב ב; נידה מה ב; רמב"ם נדרים יא א-ג (וראה משל"מ שם); שם ערכין א טו; טושו"ע יו"ד רלג א-ב. וראה רמב"ם נדרים שם, שמופלא סמוך לאיש שהקדשו הקדש וכו' הוא מן התורה, וראה רדב"ז שם; ראב"ד נזירות ב יג, ובנו"כ שם. וראה משל"מ נזירות ב יג, מי נידה להמהרש"ק נידה מה ב, חי' החת"ס לנידה שם, שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ט, שו"ת צפנת פענח ח"א סי' צח, ושו"ת הר צבי חיו"ד סי' קצב, אם מופלא סמוך לאיש שנדר יכול לשאול על נדרו;
[450] ראה הערה קודמת;
[451] נדרים ע א; נידה מז א; רמב"ם נדרים יא ו-ז; טושו"ע יו"ד רלד א;
[452] נדרים עג ב, מחלוקת; רמב"ם שם ח; טושו"ע שם ב;
[453] רמב"ם נדרים יב יד; טושו"ע יו"ד רלד כז;
[454] ראה אור שמח על הרמב"ם שם;
[455] רמב"ם שבועות ב א, וראה בכס"מ שם;
[456] ראה נידה מה ב;
[457] ראה מקורות וציונים ברמב"ם פרנקל;
[458] רמב"ם שבועות יב ז, מדברי גאונים; רמ"א יו"ד רלג א;
[459] דברים לג ד;
[460] סוכה מב א; רש"י אבות ה כא; רמב"ם תלמוד תורה א א,ו; טושו"ע יו"ד רמה ה; רמ"א שם ח. וראה עוד ספרי עקב פיסקא מו. פרטים על שיטות ההוראה של קטנים, ופרטים בהלכות מלמדים סוכמו ברמב"ם הל' תלמוד תורה פ"ב, ובטושו"ע יו"ד סי' רמה. וראה משנה אבות ה כא – בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד, וראה במפרשים שם. וראה ביחס לגילים אלו בכתובות נ א, ובתוס' שם ד"ה שיהא וד"ה בר. וראה עוד תוס' ב"ב כא א ד"ה בבציר. וראה ב"ב כא א, שיהושע בן גמלא זכור לטוב שהיה הראשון שייסד בתי ספר בכל עיר ועיר ללמד תורה לילדים בני שש ושבע ואילך;
[461] ס' חסידים סי' שיג;
[462] ליקוטי הלכות להח"ח סוטה פ"ג; מאזניים למשפט (הגר"ז סורוצקין), סי' מב;
[463] רמב"ם מילה ב א; טושו"ע יו"ד רסד א;
[464] כתובות יא א; רמב"ם איסורי ביאה יג ז; טושו"ע יו"ד רסח ז. וראה באריכות הלכות שונות בגיור קטן באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גרות, עמ' תמד ואילך. וראה עוד על הליכי גרות בקטנים בשו"ת בנין אב ח"א סי' מב;
[465] ברכות יז ב; רמב"ם תפילין ה י; טושו"ע יו"ד רצא ג. אמנם ראה בס' העיטור הל' תפילין חלק ז, ומאירי ברכות שם, שאין חיוב חינוך קטן במזוזה;
[466] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' עה אות א; שם חי"ח סי' לג אות ו;
[467] תרומות א א; נידה מו ב; רמב"ם תרומות ד ב; טושו"ע יו"ד שלא ל;
[468] נידה שם; ירושלמי יבמות יג ב; רמב"ם תרומות ד ה; טושו"ע יו"ד שלא לג. אמנם ראה ביאור הגר"א יו"ד שם סקע"ח, שפסק כדעת הסובר עד י"ג שנה;
[469] נידה מד ב; רמב"ם תרומות ו ג;
[470] נידה מד ב; רמב"ם איסורי ביאה א יג; טושו"ע אבהע"ז ו ט, ושם ז י;
[471] נידה מה א; תרומות ח יא;
[472] בכורות כז א; רמב"ם תרומות ז ט;
[473] רמב"ם ביכורים ה י; טושו"ע יו"ד שכב ה; רמ"א או"ח תנז ב, ובמ"ב שם סק"כ;
[474] משנה תרומות ז ג; רמב"ם תרומות י יא. וראה בתוס' רעק"א למשניות שם;
[475] תו"כ ויקרא כא א; יבמות קיד א; רא"ש ריש הל' טומאה;
[476] רמב"ם אבל ג יב; רמב"ן עה"ת ויקרא שם; שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכח; רמ"א יו"ד שעג א; מ"ב ושעה"צ רסי' שמג. וראה עוד בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות ו; מנ"ח מ' רסג סקי"ד;
[477] מאירי יבמות שם; טור יו"ד שם; ב"ח יו"ד שם. וראה עוד בשו"ת ר"א מזרחי סי' עט-פ; שו"ת נובי"ת חאו"ח סי' א; בית הלוי ח"א סי' טו אות ב;
[478] ב"ח או"ח סי' שמג;
[479] מג"א שם סק"ב;
[480] פרמ"ג שם במשב"ז סק"א;
[481] מנ"ח מ' רסד; שו"ת ושב הכהן סוסי' נו;
[482] שו"ת חקרי לב חיו"ד סוסי' קמה; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא אות ו;
[483] שו"ת ושב הכהן שם;
[484] הגרח"פ שיינברג, מוריה, אלול תשמ"ד, עמ' 60;
[485] מו"ק יד ב; מרדכי מו"ק סי' תתע. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חנוך, עמ' קצג-ד, במחלוקת הפוסקים אם מחנכים קטן לאבלות אם לאו. וראה עוד בנידון בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' יא;
[486] ראה שד"ח מערכת אנינות אות יד;
[487] מו"ק יד ב; רמב"ם אבל ח ד, וברדב"ז שם; רמב"ן תורת האדם, ענין הקריעה; טושו"ע יו"ד שמ כז. וראה עוד ב"ח ופרישה שם סקמ"ז; מנ"ח מ' רסד אות ט; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כט;
[488] רא"ש סוף מו"ק; טושו"ע יו"ד שצו ג. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר שם;
[489] ט"ז שם סק"ב, בשם מהר"ם מרוטנברג;
[490] טושו"ע יו"ד שעה ב, בשם יש מי שאומר;
[491] שמחות פ"ג; מו"ק כד ב, מחלוקת; רמב"ם אבל יב ט; טושו"ע יו"ד שמד ד. ובטעם ההבדל בין עשירים לעניים ראה רש"י ור"ן מו"ק שם; תורת האדם ענין ההספד; ט"ז וש"ך שם סק"ב;
[492] המחבר יו"ד שם; ש"ך שם סק"ג. וראה שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' קמב;
[493] שו"ת ויצבר יוסף סי' כא;
[494] רמ"א שם;
[495] שד"ח מע' אבלות כלל קנא וכלל ריב; הגרצ"פ פרנק, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מט פ"ו, ובשערי הלכה ומנהג שם;
[496] שו"ת נובי"ת חאו"ח סי' ח; שו"ת שבות יעקב ח"ב חיו"ד סי' צג; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' יז;
[497] ראה עיקרי הד"ט סי' לז אות יא; פחד יצחק ע' השכבה; שד"ח אבלות כלל ריב;
[498] גשר החיים ח"א פל"א;
[499] סנהדרין קי ב;
[500] רש"י שם ד"ה משעה שנזרע;
[501] סנהדרין שם. וראה עוד בירושלמי שביעית סוף פ"ד;
[502] טושו"ע יו"ד שסב ג. וראה בש"ך שם סק"ג;
[503] טושו"ע יו"ד שפד ה;
[504] שם שפט ב;
[505] מו"ק כג א; רמב"ם אבל ו ה; טושו"ע יו"ד שצב ב;
[506] יבמות סב ב; סנהדרין עו ב; רמב"ם איסורי ביאה כא כה; טושו"ע אבהע"ז א ג. אמנם ראה מכילתא שמות כא י – חייב אדם להשיא את בנו קטן; ובס' חסידים סי' תתרפד וסי' תתשמח – מצווה לאדם כשהוא בקטנותו שיקח אשה, וישיא בניו כשהם קטנים. ואולי הכוונה בכל אלו סמוך לפרקן, וכדלקמן בהערה הבאה;
[507] יבמות סב ב; סנהדרין עו ב; רמב"ם איסורי ביאה כא כה; טושו"ע אבהע"ז א ג. וראה בביאור הגר"א שם סק"ו, ובאוצה"פ שם;
[508] נידה יג ב, ורש"י שם; רמב"ם אישות טו ז, ובמ"מ שם (וראה גם גירושין יא א, איסורי ביאה כא יח); טושו"ע אבהע"ז כג א;
[509] נידה מד א; רמב"ם איסורי ביאה א יג,יח; רמ"א אבהע"ז כ א;
[510] נידה מד ב, מה א; רמב"ם איסורי ביאה יח ו, ותרומות ח יא; טושו"ע אבהע"ז ו ט. וראה סנהדרין סט ב, במחלוקת ב"ש וב"ה בקטן בן שמונה שנים. וראה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רלא, שדחה שיטת השואל לעשות זונה גם פחותה מבת ג' שנים;
[511] שו"ת רעק"א סי' קעב;
[512] רמ"א אבהע"ז כ א. וראה באוצה"פ שם סקי"ב;
[513] רמ"א אבהע"ז כג ה;
[514] כתובות יא ב; רמב"ם איסורי ביאה יח ג; טושו"ע אבהע"ז ז א;
[515] יבמות לד ב; שם מב ב; רמב"ם גירושין יא כ-כב; טושו"ע אבהע"ז יג א,ו;
[516] יבמות קכא ב; רמב"ם גירושין יג ח-ט; טושו"ע אבהע"ז יז יג. וראה עוד באוצה"פ שם;
[517] כתובות כח ב; רמב"ם עדות יד ג; טושו"ע חו"מ לה ו;
[518] ראב"ד, מובא בר"ן כתובות שם; ב"י וב"ח בדעת הטור. וכן משמע בשו"ע שם. וראה חזו"א אבהע"ז סי' ב סקכ"ו;
[519] ר"ן כתובות שם, ושכן משמע דעת הרמב"ם. וראה ברכ"י חו"מ שם אות ד, שכן משמע דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו דין זה;
[520] קידושין פ ב; רמב"ם איסורי ביאה כא ז; טושו"ע אבהע"ז כא ז. וראה שם בהגדרת גיל הבן והבת לעניין זה;
[521] קידושין פב א, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה כב יג; טושו"ע אבהע"ז כב כ; שם יו"ד רמה כ-כא. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מ פכ"ז, ושם חי"ד סי' צז ביחס לשיטות הפוסקים בגדרי דין זה, ובעיקר ביחס למתכונת בתי הספר שבימינו;
[522] רמב"ם איסורי ביאה כב י; טושו"ע אבהע"ז כב יא;
[523] רש"י סנהדרין נה ב ד"ה אוכלת, ושם סט א ד"ה נשאת; שיטמ"ק כתובות ד א, בשם הרמב"ן;
[524] משל"מ אישות ג יא, בדעת התוס' והרשב"א. וראה חופת חתנים סע' ז, שלדעתו לדברי הכל אין חופתה חופה, עיי"ש;
[525] נידה מד ב; רמב"ם אישות ג יא; טושו"ע לז א;
[526] קידושין מא א; כתובות מו ב; רמב"ם אישות ג יא; טושו"ע אבהע"ז לז א. וראה באריכות במשל"מ אישות שם, בענין אב שקידש בתו כשהיא קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד. וראה פרטי דינים רבים בקידושי קטנה בטושו"ע שם סי' לז;
[527] כתובות מ ב; קידושין מא א, סד א; רמב"ם אישות ג יא; טושו"ע אבהע"ז לז א;
[528] קידושין מא א; רמב"ם אישות ג יט, י טז; טושו"ע אבהע"ז לז ח, נו ד;
[529] רמב"ם שם, וראה כס"מ אישות י טז, שאף שלשון הגמרא היא איסור, הרי לדעת הרמב"ם אין בזה איסור אלא שאין ראוי לעשות כן. וראה גם בשו"ת התשב"ץ, חוט המשולש, ח"ד סי' יט;
[530] ראה תוס' קידושין מא א ד"ה אסור;
[531] ויקרא יט כט, ובתו"כ שם; סנהדרין עו א;
[532] ראה שו"ת יוסף אומץ סי' ק;
[533] ראה בספרו של א.ח. פריימן, ספר קידושין ונישואין, עמ' רעו-ז;
[534] ראה בספר הליכות תימן, עמ' 292;
[535] תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ'  169-168. וראה עוד על תקנות שונות להגבלת גיל הנישואין של קטנה במאמרו של ז. וורהפטיג, תחומין, טו, תשנ"ה, עמ' 106 ואילך;
[536] כתובות מג ב; קידושין מד ב; רמב"ם אישות ג יב; טושו"ע אבהע"ז לז ג, נה ז;
[537] קידושין מד ב, מחלוקת; רמב"ם אישות ג יג; טושו"ע אבהע"ז לז ד,יא;
[538] ר"ן קידושין שם; שו"ת רשב"א סי' אלף ריט; שו"ת ריב"ש סי' קצג;
[539] רי"ף קידושין שם; שאילתות שאילתא נט; בה"ג סוף הלכות קידושין; רמב"ם וטושו"ע שם. וראה באריכות בנו"כ הרמב"ם והשו"ע בשיטות השונות בנידון;
[540] קידושין סד א; כתובות כב א; רמב"ם אישות ט י; טושו"ע אבהע"ז לז כא;
[541] קידושין סד א; רמב"ם איסורי ביאה יח כד; טושו"ע אבהע"ז לז כו-כז; טושו"ע שם ז ח;
[542] יבמות קז ב; שם קיב ב; רמב"ם אישות ד ז; שם יא ו; טושו"ע אבהע"ז מג ב; שם קנה א-ב. וראה רש"י ברכות כז א ד"ה שממאנין. וראה פרטי דינים של מיאון בקטנה ברמב"ם גירושין פי"א, ובטושו"ע אבהע"ז סי' קנה;
[543] יבמות קיב ב; רמב"ם אישות יא ו; טושו"ע אבהע"ז מג א. וראה במשל"מ שם, שהסתפק בקטן שקידש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל, עיי"ש באריכות. וראה מה שכתב בנידון בשד"ח, מערכת המ"ם, כלל קסא, ד"ה והנה;
[544] קידושין נ ב; רמב"ם אישות ד כ; טושו"ע אבהע"ז מג א;
[545] ר"י בר ברזילי, מובא בראב"ן בסוף הספר, במהרי"ק שורש לב, ובמשל"מ גירושין ו ג. וראה מה שכתבו על שיטתו בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' מא; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' סב; שו"ת שאגת אריה הוספות לסי' א; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' פג;
[546] ראה בס' רביד הזהב, מובא בפת"ש אבהע"ז סי' מג סק"א, וכן נעשה מעשה בעיר וילנא בהסכמת הגר"א; ערוה"ש אבהע"ז מג ח, שבהסכמת הגר"א הותרו כל הקטנים שנישאו בלא גט;
[547] כתובות יא א-ב; רמב"ם אישות יא ג; טושו"ע אבהע"ז סז ד;
[548] כתובות צ א, ובחי' הרשב"א שם; רמב"ם אישות יא ז; טושו"ע אבהע"ז סז יא;
[549] כתובות צ א; רמב"ם אישות יא ז; טושו"ע אבהע"ז סז יא. וראה תוס' סנהדרין עו ב ד"ה סמוך;
[550] כתובות מט ב; שם סה ב; רמב"ם אישות יב יד; טושו"ע אבהע"ז עא א;
[551] תוס' כתובות סה ב ד"ה אבל; ח"מ שם סק"א;
[552] טושו"ע אבהע"ז שם ד; ב"ש שם סק"א;
[553] ר"ן כתובות שם;
[554] רא"ש כתובות פ"ד סי' תד; טושו"ע אבהע"ז עא א;
[555] שו"ת הרשב"א ח"ב סי' שצא;
[556] כתובות מט ב; רמב"ם אישות יב יד-טו, ומתנות עניים ז י; טושו"ע אבהע"ז שם, ויו"ד רמח א;
[557] ב"ב קעד ב; רמב"ם מתנות עניים שם; טושו"ע יו"ד רנא ד;
[558] רמב"ם אישות יג ו; טושו"ע אבהע"ז עג ו;
[559] תקנות הרה"ר לישראל, תש"ד, פורסם בספר תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 128-127;
[560] כדעת הרא"ש לעיל;
[561] כדעת הרשב"א לעיל;
[562] בית הדין הרבני הגדול (הדיינים עוזיאל, הרצוג, ולקובסקי), תש"ז – פורסם באוסף פסקי דין (וורהפטיג), עמ' קנ. וראה עוד בשו"ת משפטי עוזיאל חאבהע"ז ח"א סי' ב; שו"ת ישכיל עבדי ח"ד חאבהע"ז סי' טו;
[563] ראה פד"ר, יא, עמ' 215, ביה"ד הרבני בחיפה, תיק תשל"ח2490/. וראה סיכום פסקי הדין בנידון במאמרו של ז. וורהפטיג, תחומין, טו, תשנ"ה, עמ' 101 ואילך;
[564] וורהפטיג, שם;
[565] טושו"ע אבהע"ז פב ז;
[566] ח"מ שם סק"ט; ב"ש שם סק"ח;
[567] שו"ת מבי"ט ח"א סי' קסה;
[568] רמב"ם אישות כא יז;
[569] שו"ת מהרשד"ם חאבהע"ז סי' קכג; שו"ת מבי"ט שם; שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' פט;
[570] ראב"ד שם; שו"ת הרא"ש כלל פב;
[571] שו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' לח; שו"ת הרדב"ז, הובא בפת"ש שם סק"ז;
[572] שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' נ;
[573] ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קנ; שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מז;
[574] שו"ת מנחת יצחק שם;
[575] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חחו"מ סי' תכו סק"א;
[576] יבמות פט ב; כתובות קא א; גיטין נה א; רמב"ם אישות כב ד (וראה באריכות בהגמ"י שם אות ב); שם נחלות א ח; טושו"ע אבהע"ז צ ג;
[577] קידושין מה ב; רמב"ם שם ה; טושו"ע שם ד;
[578] גיטין סד ב; רמב"ם גירושין ב יט; טושו"ע אבהע"ז קמא ו;
[579] תוס' שם ד"ה כל;
[580] גיטין, רמב"ם וטושו"ע שם;
[581] ראה בה"ג הל' מיאון; רשב"א, ר"ן ומאירי, גיטין שם; רא"ש יבמות פי"ד סי' ג; שו"ע שם; סדר הגט אות צה. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גרושין, עמ' תח-תט, בדין גט לקטנה המאורסה;
[582] כתובות מו ב; גיטין כא א; רמב"ם גירושין ב יח; טושו"ע אבהע"ז קמא ד. וראה בב"ש שם סק"ו, בשיטות הפוסקים בנידון. וראה בסדר הגט אות צד;
[583] רמב"ם שם; טור שו"ע שם ב-ג;
[584] טור שו"ע אבן העזר קמא ה; סדר הגט אות צג;
[585] סדר הגט אות צו;
[586] גיטין סד ב; קידושין מג ב; רמב"ם גירושין ב יח; טושו"ע אבהע"ז קמא ב;
[587] סדר הגט, אות צב;
[588] גיטין סה א-ב (וראה חי' חת"ס שם); קידושין מד ב; רמב"ם גירושין ו ט (וראה שם מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד בטעם הדבר); טושו"ע אבהע"ז קמא ג. ולעניין נערה המאורסה אם עושה שליח לקבלת גיטה – ראה שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' סט;
[589] גיטין שם; רמב"ם שם ב יח; טושו"ע שם;
[590] יבמות קח א, מחלוקת; רמב"ם גירושין יא טז; טושו"ע אבהע"ז קנה י;
[591] דברים כב כח-כט; כתובות כט א; חולין כו ב; רמב"ם נערה בתולה א א; טושו"ע אבהע"ז קעז א;
[592] כתובות כט א; רמב"ם נערה בתולה א ח;
[593] כתובות מ ב, מחלוקת; רי"ף ורא"ש, כתובות שם; רמב"ם שם. אך ראה בכס"מ שם, בשם הראב"ד. וראה בהרחבה פרטי דינים של אונס באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אונס(ב), עמ' שס ואילך;
[594] יבמות לג ב; שם סא ב; ירושלמי סוטה א ב;
[595] כתובות מ ב; רמב"ם נערה ג ב. וראה בכס"מ ומשל"מ שם;
[596] יבמות סא א, מחלוקת; רמב"ם יבום ו ג; טושו"ע אבהע"ז קעב יב;
[597] נידה מד ב; רמב"ם יבום א יז; טושו"ע אבהע"ז קסז ד. וראה תוס' קידושין י א ד"ה וחייבים, ותוס' סנהדרין נה ב ד"ה וחייבים, שקנאה מן התורה. וראה עוד מאירי יבמות קיא ב;
[598] נידה מה א; רמב"ם יבום ה יח; טושו"ע אבהע"ז קסז א-ב;
[599] יבמות צו א-ב; רמב"ם יבום ה יח; טושו"ע אבהע"ז קע טז. וראה שם פרטים בנידון;
[600] טושו"ע שם. וראה באריכות בפרטי דינים אלו באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שסד ואילך;
[601] נידה מה א; טושו"ע אבהע"ז קסז ב;
[602] יבמות קיא ב; טושו"ע שם ה. וראה עוד ב"ב קנו א;
[603] יבמות מא ב; רמב"ם אישות יח יז; טושו"ע אבהע"ז קס ג;
[604] ב"ש שם סק"ה;
[605] יבמות סא ב; שם קד ב; שם קה ב, מחלוקת; רמב"ם יבום א טז; שם ו ג; טושו"ע אבהע"ז קסט מג;
[606] יבמות סא ב, ושם קה ב, מחלוקת; ירושלמי יבמות יב ד; רמב"ם יבום א יז; טושו"ע אבהע"ז קסט מג;
[607] יבמות קד ב;
[608] ראה שיטות הפוסקים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה, עמ' תרלו-ז;
[609] טור חו"מ סי' ז. וראה ב"ח ופרישה שם;
[610] טושו"ע שם ג, דעה ב; סמ"ע שם סק"ט;
[611] טושו"ע שם, דעה א, על פי שבת נו ב;
[612] טושו"ע חו"מ כח יט. וראה סמ"ע שם סקנ"ז;
[613] ב"ב קכה ב; רמב"ם עדות ט ז (וראה שם ז-ח בענין קביעת גיל גדלות לעדות); טושו"ע חו"מ לה א. וראה עוד פרטי דינים בנידון בשו"ע שם סע' א-ו ונו"כ;
[614] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שיא, ובמיוחסות לרמב"ן סי' רעט. וראה עוד בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' שצג;
[615] כתובות יח ב; רמב"ם עדות ג ו; טושו"ע חו"מ מו יז,לז;
[616] כתובות כח א; רמב"ם עדות ז ב, יד ג; טושו"ע חו"מ לה ד-ו, מו יז;
[617] המחבר חו"מ לה ד. וראה מה שכתבו הסמ"ע שם סק"י, והש"ך שם סק"ד;
[618] ב"ב נא ב; רמב"ם אישות כב לב; שם שאלה ופקדון ז י; טושו"ע אבהע"ז פו א;
[619] ב"ק קו ב; רמב"ם גניבה ד ט;
[620] רמב"ם מלה ולווה כו י; טושו"ע חו"מ צו ד;
[621] רמב"ם מלוה ולוה כו י;
[622] רמב"ם מלוה ולוה יב א; טושו"ע חו"מ קח ג, קי א. וראה שם בסי' קח סע' ג-ז, ובסי' קי סע' א-ט, פרטים שונים בנידון;
[623] רמב"ם מלוה ולווה כו יא; טושו"ע חו"מ קלב א;
[624] טושו"ע חו"מ פט ב. וראה בסמ"ע שם סק"ד;
[625] רמ"א שם;
[626] שבועות לח א, מב א; רמב"ם טוען ונטען ה ט-יב; טושו"ע חו"מ צו א-ב;
[627] ר"י מיגאש, רמב"ן, רשב"א ור"ן, שבועות שם; רמב"ם וטושו"ע שם. וראה שם עוד פרטי דינים בנידון שבועת קטן;
[628] העיטור הל' מלוה ע"פ. וראה ראב"ד שכירות ה ז;
[629] ב"ק קו ב; רמב"ם שכירות ב ז, ובראב"ד ונו"כ שם; שם גניבה ד ט; טושו"ע חו"מ צו א; שם שנב א;
[630] גיטין נ ב; רמב"ם מלוה ולוה יד א; שם יט א; טושו"ע אבהע"ז צו טז; שם חו"מ קח ג,יז-יח; שם שב ב; תיט ג;
[631] טושו"ע חו"מ קח כא. וראה בסמ"ע שם סקנ"ח;
[632] כתובות יז ב; ב"מ לח א; רמב"ם טוען ונטען יד ז; טושו"ע חו"מ קמט יט;
[633] רמב"ם שם; המחבר בשו"ע שם;
[634] ראב"ד שם; רמ"א שם. וראה במ"מ שם בשיטות הראשונים בנידון, וכתב שאין לאחד מהפירושים הכרח גמור בגמרא. וראה בשו"ע שם סע' יט-כג, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ע' חזקת קרקעות, עמ' שלט ואילך, פרטים שונים בנידון;
[635] ראה רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן – ב"ב מב א; מ"מ טוען ונטען יג ב;
[636] טושו"ע חו"מ קעה מז, וברמ"א שם;
[637] פסחים צא ב; גיטין סה א; קידושין מב א; ב"ב פז ב; רמב"ם שלוחין ב ב; טושו"ע חו"מ קפח ב; שם אבהע"ז קמא כה;
[638] נמוק"י ב"מ י ב; נתה"מ סי' קפב;
[639] תוס' ב"מ י ב; רשב"א ב"ק נא א;
[640] גיטין נט ב; רמב"ם מכירה כט א;
[641] כתובות ע א; גיטין סה א; ב"ב קנה ב; רמב"ם מכירה כט ו-ז; טושו"ע חו"מ רלה א-ב. וראה בהרחבה פרטי דינים של קניני קטן ברמב"ם מכירה כט ו-יז; טושו"ע חו"מ סי' רלה;
[642] גיטין סה א; ב"ב קנה א, מחלוקת; רמב"ם מכירה כט יב-יג; טושו"ע חו"מ רלה ח-ט;
[643] ב"ב קנו ב-קנז א; רמב"ם זכיה ומתנה ד ח; טושו"ע חו"מ רמג יח;
[644] תוס' כתובות יא א ד"ה מטבילין; תוס' סנהדרין סח א ד"ה קטן;
[645] רשב"א ב"מ עא ב; ר"ן קידושין מב א. וראה עוד בנידון בשו"ת מהרי"ט חאבהע"ז סי' מא, וחחו"מ סי' כא; מחנה אפרים זכיה סי' ה; קצוה"ח סי' רמג סק"ז;
[646] סוכה מב ב; גיטין סה א; רמב"ם זכיה ומתנה ד ז; טושו"ע חו"מ רמג טו;
[647] תוס' פסחים צא ב ד"ה איש; תוס' גיטין לט א ד"ה קטנים; תוס' קידושין יט א ד"ה האומר; תוס' סנהדרין סח ב ד"ה קטן; ר"ן גיטין וקידושין שם; רא"ש קידושין פ"א סי' כה; מ"מ זכיה ד ז, בדעת הרמב"ם; משל"מ לולב ח י, בדעת הרמב"ם; רמ"א חו"מ רמג טו. וראה בש"ך שם סק"ו;
[648] תוס' שם; ר"ן ורא"ש שם; מ"מ מכירה כט יא; משל"מ לולב שם. וראה מחנה אפרים זכיה ומתנה סי' ד; קצוה"ח סי' רלה סק"ד;
[649] רש"י סוכה מו ב ד"ה מקני; נמוק"י ב"מ יא א. וראה פנ"י גיטין סד ב. וראה עוד בשיטות הפוסקים בנידון בנקודות הכסף חו"מ סי' שה סקי"א; שד"ח מערכת הזי"ן כלל י;
[650] רמב"ם מעשר שני ה ט;
[651] גיטין כט ב; רמב"ם גזלה ואבדה יז יג; טושו"ע חו"מ רע א;
[652] רמ"א שם. וראה סמ"ע שם סק"א;
[653] כתובות מז א; ב"ק פז ב; ב"מ יב ב; ב"ב יב א; רמב"ם גזלה ואבדה יז יג; טושו"ע חו"מ רע ב;
[654] רמ"א שם;
[655] רמ"א שם;
[656] שו"ת מבי"ט ח"א סי' קכב;
[657] תקפו כהן סי' ל; ש"ך חו"מ סי' רע סק"א;
[658] ב"ק קיב א, מחלוקת; רשב"א, רא"ש ומאירי ב"ק שם; טושו"ע חו"מ שסא ז. אך ראה שיטמ"ק ב"ק שם, בשם הראב"ד והרמ"ה, שפסקו כסומכוס שהם פטורים לשלם;
[659] ב"מ י ב יא א, מחלוקת; רמב"ם גזלה ואבדה יז י; טושו"ע חו"מ רמג כג; שם רסח ה. וראה פרטי דינים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חצר(ב), עמ' קפג ואילך;
[660] ראה באריכות בשד"ח מערכת המ"ם כלל ריט;
[661] ב"ב קלט א; רמב"ם נחלות ט יב; טושו"ע חו"מ רפו א-ג. וראה עוד פרטי נחלות של קטנים ברמב"ם שם י ד-ו, ובטושו"ע שם רפז א-ג;
[662] ב"ב קלט א; רמב"ם אישות יט כב; טושו"ע אבהע"ז קיב יח;
[663] רמב"ם אישות כ ח, וראה מ"מ שם; טושו"ע אבהע"ז קיג ט;
[664] ראה ערוך ע' אפוטרופוס; רע"ב ביכורים א ה, וגיטין ה ד;
[665] סיכום דיני אפוטרופוס ראה בטושו"ע חו"מ סי' רצ; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' אפוטרופוס, עמ' קכא ואילך;
[666] ב"מ צג א; רמב"ם שכירות יב יד; טושו"ע חו"מ שלז יז;
[667] ב"ק קט ב; רמב"ם גנבה א א; טושו"ע חו"מ שמח ב;
[668] רמב"ם גנבה א ח; טושו"ע חו"מ שמט ג. וראה ביאור הגר"א שם סק"ב;
[669] רמב"ם שם; טושו"ע חו"מ צו ג; שם שמט ג. ודלא כפירש"י ב"ק צח ב ד"ה ואכפייה – ראה שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' פח;
[670] שו"ת יביע אומר ח"ח חחו"מ סי' ו;
[671] שו"ת אגרות משה שם;
[672] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קעז. וראה באריכות בדין זה בשו"ת יביע אומר ח"ח חחו"מ סי' ו. והסיק שם, שפטור לשלם אפילו לאחר שיגדל, ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממידת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו;
[673] רמב"ם גניבה א י; טושו"ע חו"מ שמט ה. וראה פת"ש שם סק"ב;
[674] ראה בטעם הדבר בשו"ת יהודה יעלה סי' קסד;
[675] הגהות אשרי, ב"ק פ"ח סי' ט;
[676] הגהות אשר"י ב"ק פ"ח אות ט; משל"מ לווה ומלווה ד יד ד"ה והיכא; שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קמז. וראה עוד שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שעה;
[677] תפארת שמואל על הרא"ש ב"ק פ"ח סק"ב; מ"ב סי' שמג סק"ט, בשם הגר"א והט"ז. וראה עוד שו"ת תרומת הדשן, פסקים סי' סב; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קעז; פת"ש חו"מ סי' שמט סק"ב;
[678] שו"ת רדב"ז ח"א סוסי' תלב. וראה שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קעז;
[679] ב"ק פו א-ב (לעניין תשלומים); רמב"ם חובל ומזיק ג ד; טושו"ע חו"מ תכ לז;
[680] רמב"ם סנהדרין כו א-ב;
[681] נמוק"י ב"ק סופ"ב;
[682] ב"ק פז ב פח א, מחלוקת; רמב"ם חובל ד יד; טושו"ע חו"מ תכד ז;
[683] סמ"ע שם סק"ח;
[684] ב"ק שם; רמב"ם וטושו"ע שם;
[685] רמב"ם שם; טושו"ע שם ו; רי"ף, רא"ש, רמב"ן ומאירי ב"ק שם. אמנם ראה בשיטמ"ק ב"ק שם בשם הרמ"ה, ורמב"ן במלחמות שם בשם בעל המאור, שהבושת משלם לאב;
[686] ב"ק פז ב; רמב"ם חובל ד יט; טושו"ע חו"מ תכד ז;
[687] תוס' ב"ק שם ד"ה וקתני, תי' ב; רא"ש ב"ק שם סי' ח; רמ"א שו"ע שם;
[688] תוס' שם, תי' א; רמב"ם שם, וראה במ"מ; המחבר בשו"ע שם; רמב"ן ב"ק שם במלחמות;
[689] רמב"ן שם;
[690] משלי יג כד. וכן שם כב טו – 'אולת בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו', ושם כג יג – 'אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות';
[691] ילקוט שמעוני עה"פ. וראה גם שמות רבה א א;
[692] רמב"ם תלמוד תורה ב ב; טושו"ע יו"ד רמה י. מקורו בב"ב כא א, וכתובות נ א, כי מחית לינוקא וכו', ויורד עמו לחייו וכו'. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' ל אות ד. וראה מקורות הלכתיים על מנהגי ההכאה של בנים ותלמידים בפסק דינו של שופט בית המשפט העליון  הרב ש. אסף, ע"פ 7/53 ראסי נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ז 790 ואילך. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' רפ;
[693] חיי אדם סו ב;
[694] שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קמ. וראה עוד בשו"ת תרומת הדשן סי' ריח;
[695] שו"ת קרית חנה סי' כב;
[696] הרב א.ח שרמן, תחומין, טז, תשנ"ו, עמ' 160 ואילך;
[697] ראה גיטין לו א, בענין מלמד תינוקות שפשע בהם, בהיה חובטן יותר מידי, והדירוהו על דעת רבים שלא ילמד עוד תינוקות, עיי"ש;
[698] הרב י. לוי, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 157 ואילך. וראה גם בס' מנחת שמואל סי' לג, בשם הר"ח מוולוזין. וראה עוד נ. גוטל, שנה בשנה תשס"א, עמ' 164 ואילך;
[699] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' תכד סק"ב, ושם ח"ד סי' שפח סק"א; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד שם; הרב א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, כרך א, תש"מ, עמ' שלו;
[700] נשמת אברהם שם;
[701] שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' נב;
[702] שו"ת ציץ אליעזר שם;
[703] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. זילברשטיין, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 213 ואילך;
[704] מכות ח א-ב; רמב"ם רוצח ה ה;
[705] סנהדרין עב ב; רמב"ם גניבה ט ט; שם רוצח א ו;
[706] רמב"ם מלכים א ז; ס' החינוך מ' תצז;
[707] שו"ת דבר משה ח"א סי' ב; שו"ת זרע אברהם חחו"מ סי' כא;
[708] שו"ת בית שלמה חאו"ח סי' יג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' פב; שו"ת חקרי לב חאו"ח סי' יח. וראה בשד"ח מערכת חזקה במצוות, סי' ז אות סה;
[709] שמות כא לא; מכילתא שם; ב"ק מג ב; רמב"ם נזקי ממון י א. וראה רמב"ן וא"ע עה"פ בטעם הדבר שהוצרכה התורה לפרט שגם על הריגת קטנים חייב השור סקילה;
[710] סנהדרין קיא ב; רמב"ם ע"ז ד ב;
[711] שקלים א ג; רמב"ם שקלים א ז;
[712] שקלים א ד. וראה באריכות בקצוה"ח סי' רלה סק"ד, בנתה"מ שם סקי"ג, ובאבני מילואים סי' כח סקל"ג;
[713] ראה נידה מד ב, מה א; סנהדרין נה ב; רמב"ם אישות ב כג, ואיסורי ביאה א יג-יד. וראה חי' הר"ן סנהדרין נד ב;
[714] קידושין סג ב; יבמות פ א; רמב"ם שם;
[715] נידה מד ב; רמב"ם איסורי ביאה א יג;
[716] נידה שם; רמב"ם שם ב. וראה ברמב"ם, ראב"ד ונו"כ שם, אם אסורה על בעלה אם לאו;
[717] דברים כב כג; סנהדרין סו ב; רמב"ם איסורי ביאה ג ד-ה;
[718] סנהדרין נ ב; רמב"ם שם ה. וראה עוד פרטי דינים של נערה מאורסה ברמב"ם שם ד-יא;
[719] קידושין יט א; רמב"ם איסורי ביאה ג א;
[720] ראה שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' נד;
[721] רמב"ם איסורי ביאה ג יז, ושגגות ט ג. וראה בביאור שיטה זו בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' י;
[722] ראב"ד שם. וראה בכס"מ ולח"מ שם;
[723] סנהדרין נד א-ב, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה א יז; ס' החינוך מ' רט;
[724] סנהדרין נה ב; נידה מה א; רמב"ם איסורי ביאה א טז-יז;
[725] יבמות נט א, מחלוקת; שם סא ב; רמב"ם איסורי ביאה יז יג;
[726] כתובות יא ב, מחלוקת; רמב"ם אישות יא ג; רא"ש כתובות שם. וראה ירושלמי כתובות א ג; מנ"ח מ' רעב;
[727] סוטה כו ב; רמב"ם סוטה א ו; טושו"ע אבהע"ז קעח ב;
[728] רמב"ם סוטה ב ב-ג. וראה שם בהל' ד, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהבדל שבין קטנה שהשיאה אביה, וקטנה שהשיאוה אמה או אחיה;
[729] נידה מו ב; רמב"ם נדרים יא ה;
[730] נידה מו ב. וראה משל"מ נדרים יא ה; אור שמח מעילה ה ו;
[731] מנ"ח מ' קכז;
[732] נזיר כח ב; רמב"ם נזירות ב יג-טו;
[733] תויו"ט נזיר ז א;
[734] קרן אורה נזיר כט א;
[735] נזיר שם; רמב"ם שם;
[736] רמב"ם נזירות ב יג;
[737] ערכין כח א; רמב"ם ערכין ו כא; סמ"ג עשין קלב. וראה עוד בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' לא אות ו;
[738] סוכה מב א; רמב"ם תרומות יב כב. וראה תוס' שם ד"ה היודע לפרוס;
[739] יבמות קיג א; גיטין נה א; עדיות ז ט; רמב"ם תרומות ו ו;
[740] קידושין מה ב; רמב"ם תרומות ח טז;
[741] בכורות כז א; רמב"ם תרומות יב א; טושו"ע יו"ד שכב ה;
[742] ראה ירושלמי תרומות א א, ובפני משה שם;
[743] ראה המפרש תמיד כז רע"א; ראב"ד כלי המקדש ג ב; באר שבע ריש תמיד; משל"מ בית הבחירה ח ה;
[744] חולין כד ב; רמב"ם כלי מקדש ה טו;
[745] רמב"ם שם. וראה בנו"כ שם;
[746] ערכין יג ב. וראה ראב"ד כלי המקדש ה טו, ונו"כ שם;
[747] זבחים צט א; רמב"ם מעשה הקרבנות י יז;
[748] קידושין נג א; מנחות עג א; רמב"ם שם;
[749] נדרים לו א; רמב"ם מחוסרי כפרה א ה;
[750] נידה מה א; רמב"ם איסורי מזבח ד ג;
[751] חולין יב ב; רמב"ם פסולי המוקדשין א ו. וראה לח"מ שם;
[752] סוכה מב ב, וראה תוס' סוכה שם ד"ה יכול; רמב"ם קרבן פסח ב ג-ד. וראה תוס' פסחים פח א ד"ה שה; מ"מ חמץ ומצה ו י;
[753] מנ"ח מ' ז; שו"ת משיב דבר ח"א סי' מא;
[754] פסחים פח א; רמב"ם קרבן פסח ב ח-ט;
[755] פסחים צא א; רמב"ם קרבן פסח ב ד;
[756] יבמות ע ב; רמב"ם קרבן פסח ה ה;
[757] רמב"ם שם ו. וראה בכס"מ ומשל"מ שם;
[758] חגיגה ב א; רמב"ם חגיגה ב א;
[759] חגיגה ד א; רמב"ם חגיגה ב ג;
[760] חגיגה ב א; שם ו א, מחלוקת; רמב"ם שם. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חנוך, עמ' קפא-ג;
[761] חגיגה ג א;
[762] רמב"ן דברים לא יב;
[763] מהרש"א חגיגה שם. וראה מנ"ח מ' תריב, שנסתפק בגיל הקטנים למצות הקהל. וראה במנ"ח שם, טו"א ושפ"א חגיגה שם, שנסתפקו אם החיוב להביא קטנים להקהל הוא גם בכאלו שכשיגדלו יהיו פטורים מן המצווה, עיי"ש;
[764] נדרים לה ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א ה;
[765] תמורה ב ב; רמב"ם תמורה א ח;
[766] ערכין ג א; נידה מג ב; רמב"ם טומאת מת א יד;
[767] פרה יב י; יומא מג א, מחלוקת; רמב"ם פרה י ו;
[768] מנ"ח מ' קעג אות יא;
[769] סוכה מב א; רמב"ם אבות הטומאות טז י. וראה ברמב"ם שם, פרטי ספקות טומאה בקטן;
[770] סוטה כח ב. וראה תוס' סוכה שם ד"ה היודע לישאל;
[771] ראה משל"מ טומאת אוכלין יד ב;
[772] משנה כלים כז ה; רמב"ם כלים כג ו;
[773] משנה כלים כז ה; רמב"ם כלים כה ב;
[774] שבת סו א; ביצה כג ב; רמב"ם כלים כה טז;
[775] ערכין ג א; טומאת צרעת ט א;
[776] נידה מה א; רמב"ם משכב ומושב ב י;
[777] נידה מד ב; רמב"ם שם;
[778] ערכין ג א; נידה מג ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א ד;
[779] נידה לב ב; רמב"ם שם יב. וראה בראב"ד שם;
[780] רמב"ם מחוסרי כפרה ב ד;
[781] רמב"ם משכב ומושב ב י;
[782] תו"כ ויקרא טו טז; ספרי פר' תצא פיס' רנה;
[783] תו"כ שם; נידה לב ב. אמנם יש שכתבו, שגם קטן בן יומו מטמא בקרי – ראה יראים השלם סי' שצא; מג"א סי' תנז סק"ז, אך נדחו דבריהם – ראה שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כב; חק יעקב או"ח סי' תנז סקי"ב; ברכ"י או"ח שם; א"ר שם סק"ט; שו"ע הרב שם;
[784] נידה מג ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א ד;
[785] נידה לב א; רמב"ם אבות הטומאות ה ט;
[786] רמב"ם שם יט;
[787] סנהדרין סח ב; רמב"ם ממרים ז ה;
[788] חיד' מהרי"ט קידושין עח א;
[789] ראה תוס' הרא"ש קידושין עח א.

 

* # *