יבום וחליצה

קיב. יבום וחליצה

 

כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה [דברים כה ה]; ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו [דברים כה ט]

 

אטר ואטרת

יבמה חייבת להתיר הקשר ולחלוץ הסנדל בימינה [1]. אם היא איטרת, חולצת בשמאלה, שהיא כימין כל אדם [2], ולא מחמירים שתחלוץ פעמיים [3].

חליצת הנעל של יבם צריכה להיות מרגלו הימנית. באיטר נחלקו הפוסקים – יש הסבורים, שאף אצלו חולצים מרגל ימין של כל אדם, שלדעתם הקפידה התורה על ימין כל אדם, ולא על ימין שלו [4]; יש הסבורים, שחולץ מרגל שמאל שהוא ימינו, כדינו בהנחת תפילין [5]; יש הסבורים, שחולץ משתי רגליו, לפי שהדבר ספק היכן ימין שלו, אם הולכים אחריו או אחרי רוב בני אדם [6]. ובשיטה זו יש מי שכתב, שתחלוץ בשתי הרגלים בבת אחת [7], ויש מי שכתב, שתחלוץ בשתיהן בזה אחר זה [8]; יש הסבורים, שאין האיטר חולץ כלל ועיקר, כשם שכהן פסול לעבודה, מפני שאין לו ימין [9]; ויש מי שחילק בין איטר מלידה שהוא כשר לחליצה ברגל שמאל, שהיא רגלו הימנית, לבין מי שנעשה איטר, שהוא פסול לחליצה [10].

באופן עקרוני, איטר רגל הוא כל מי שעוקר ראשונה את רגלו השמאלית [11]; ויש הסבורים, שאין איטר רגל אלא אם הוא צועד בשמאל וגורר את ימינו אחריה ומעמידה על אותו מקום של השמאל, כך שלעולם אין הימין נמצאת לפני השמאל [12]. ויש להעיר, שציור זה מתאים לשיתוק חלקי של פלג הגוף הימני, ולא לאיטרות במובן המקובל.

השולט בשתי רגליו אינו איטר [13]. וכן העוקר רגלו השמאלית תחילה רק בזמן שפונה שמאלה אינו איטר, שדרך בני אדם לעקור הרגל הקרובה לצד שהוא פונה [14].

יש מי שכתב, בעניין חיילים שהורגלו לעקור תחילה רגל שמאל כדרך אנשי הצבא, אך כל כוחם ברגל ימין, שיחלצו בשתי הרגליים [15]; יש מי שכתב, שאם הרגיל עצמו, דינו כאיטר מלידה לכל דבר [16]; יש מי שכתבו, שהרגיל עצמו לא משנה כלל, ונשאר כדינו [17]; יש מי שכתב, שאם הדבר ברור שהוא ימני, אלא שהורגל על ידי הצבא לעקור תחילה רגל שמאל, יחלוץ ברגל ימין, ורק אם הוא ספק שהורגל על ידי הצבא, יחלוץ בשתי הרגלים [18]; ויש מי שכתב, שיבדקו אותו בבעיטה בכותל או בעליה במדרגות, ואם מתברר שעדיין רוב כוחו ברגל ימין, יחלוץ בימין של כל אדם [19].

בדין דייני חליצה – יש מי שכתב, שאיטר איננו פסול כדיין [20], ויש מי שפקפק בכך [21].

 

אילונית

אילונית פטורה מן הייבום ומן החליצה [22], ואם חלצה לאחים, לא נפסלה מכהונה, שאין זו אפילו כחליצה פסולה [23].

צרת אילונית מותרת להתייבם, ואפילו אם האילונית היא ערווה [24]. והטעם – שהאילונית אינה בת ייבום וחליצה, והרי זו כמי שאינה ונפלה הזיקה על צרתה.

 

אילם ואילמת

 אילם ואילמת שחלצו, חליצתם פסולה, שנאמר בהם אמירה, ואף על פי שאין הקריאה מעכבת, הרי זה בראוי לקריאה, אבל שאינם ראויים לקרות, הקריאה מעכבת בהם [25]; וגם כתיבת הפסוקים איננה מועילה, שאין אמירה אלא בפה [26]. יש אומרים, שחליצתם פסולה מן התורה [27]; ויש מי שכתב, שהיא פסולה רק מדרבנן [28].

 

אנדרוגינוס

אנדרוגינוס שמת אחיו בלא בנים – יש אומרים, שאינו חולץ ואינו מייבם, וכן אשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתייבמת [29]; יש אומרים, שאנדרוגינוס הוא כזכר גמור לעניין חליצה וייבום [30]; ויש אומרים, שחולץ וחולצים לאשתו מספק, ומותרת לכהן כדין ספק חלוצה [31].

 

גידם וגדמת

יבמה שהיא גידמת – חולצת, אפילו אם צריכה לחלוץ בשיניה, בגופה, או בעקב זרועה [32].

אשה שנקטע אגודל יד ימינה, ולא יכולה להתיר קשרים ביד ימין, עדיף שתתיר הקשרים ביד שמאל, ותחלוץ הנעל ביד ימין, מאשר שיעשו החליצה במנעל ללא שרוכים [33].

היתה היבמה קיטעת, ואינה יכולה לעמוד בשעת החליצה, אף לסוברים שהיבמה צריכה לעמוד, חולצת לכתחילה בישיבה [34].

זקן

יש אומרים, שמצות חליצה צריכה  להתקיים לכתחילה מעומד [35], אך מכל מקום אם היה היבם זקן, נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו [36]; ויש אומרים, שאפילו לכתחילה מותרת חליצת המנעל בישיבה [37].

יבמה שנפלה לפני זקן ביותר שתשש כוחו, חולץ ולא מיבם [38], אלא שאם בא על יבימתו, מותר לקיימה [39], ומן התורה מותר לייבם, ואין האיסור אלא מדרבנן [40]. יש הסבורים, שאמנם לכתחילה לא ייבם; ויש אומרים, שאין כל מניעה לזקן לייבם, והוא יכול לחלוץ או לייבם, ואף על גב שאינו בר הולדה, הרי ביאתו ביאה לקנות את יבימתו, ויוצאה ממנו בגט [41].

זקנה לכל הדעות הרי היא כשאר יבמות, שאם רצה חולץ לה, ואם רצה מייבמה [42].

חולה

יבם שתבעתו יבימתו לכנוס או לחלוץ, ועמד בדין וחלה, חייב במזונותיה, כיוון שחלה לאחר שעמד בדין [43].

מי שיש לו תחבושת על רגלו, הרי זה פוסל בחליצה, אבל בשעת הדחק, שיש לחוש שמא תתבטל החליצה, אם התחבושת נתונה על מיעוט הרגל, ודבוקה היא לפצע, יש להקל [44].

חולה שאינו יכול לעמוד, רשאי לחלוץ בישיבה [45].

חרש וחרשת

חרש וחרשת פסולים לחליצה בכל מקרה, ואם חלצו – חליצתם פסולה, מפני שצריך קריאה, ואינו יכול לקרוא, או מפני שאין להם דעת כלל [46]. יש הסבורים,  שחליצה הנעשית בבית דין כשרה גם בחרש, כי בית דין עומדים על גביו, ומורים לו לעשות החליצה כתיקנה [47]; ויש הסבורים, שחליצת חרש פסולה בכל מקום, ולא מועיל מה שבית דין עומדים על גביו [48]. ואם היה חרש מעיקרו, ולמד לדבר בבית ספר לחרשים, אף שדיבורו עילג, יכול לחלוץ [49].

יש הסבורים, שכיוון שחרש אינו יכול לחלוץ, מותר לו לייבם אף בזמן הזה, שלא אמרו שעכשיו מצות חליצה קודמת אלא כשאפשר בחליצה, אבל אם אי אפשר בחליצה, מצות ייבום במקומה עומדת [50].

חרש שנשא פיקחת, ונפלה לייבום לפני אחיו הפיקח, הרי היא כשאר כל היבמות, אם רצה חולץ, ואם רצה מייבם [51].

שני אחים, אחד חרש ואחד פיקח, ומת הפיקח בלא בנים, ונפלה אשתו לייבום לאחיו החרש, כונס אותה לאשה, ואם בא עליה קנאה, ופטר את צרתה, כדין כל ייבום, והרי היא אשת איש גמורה [52], ואין החרש יכול להוציא לעולם את יבימתו, שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה, ואין גיטו יכול להפקיעה [53]. ויש מי שכתב, שאף אם היבם החרש שומע קול מצילתיים וכד', אבל אינו מבין דיבור, לא יכול לגרש את יבימתו [54].

שני אחים חרשים, שמת אחד מהם, ונפלה אשתו לייבום לאחיו החרש, יכול לייבמה, אבל אם רצה להוציא בגט – מוציאה [55].

חרשת, בין אשת פיקח ובין אשת חרש, שנפלה לייבום, בין לפני אח חרש ובין לפני אח פיקח – מתייבמת, ואם רצה היבם לגרשה בגט לאחר הייבום, הרי זה מגרש [56].

אשת חרש או חרשת לא מתייבמת במקום שהיא אסורה על היבם איסור ערווה, כגון שהיבם נשוי לאחותה, ובזה דינה ככל אשה, ואין עליה זיקת ייבום כלל, ומותרת לשוק [57].

 

טומטום

טומטום פוטר את אשת אביו מן היבום, שאף הוא בכלל הדרשה 'ובן אין לו', עיין עליו [58].

טומטום חולץ ולא מייבם, לפי שהוא ספק; ואם נקרע ונמצא זכר, נחלקו הדעות בין התנאים [59]. להלכה – יש מי שסבור, שאם רצה חולץ, ואם רצה מייבם [60]; ויש אומרים, שאינו חולץ ומייבם, כי הוא ספק סריס [61].

מעוברת

כל יבמה צריכה להמתין שלושה חודשים ממיתת הבעל לפני שתתייבם, שמא מעוברת בעלה היא ואסורה בייבום [62]. דין זה חל גם במקרים שברור שאין היבמה מעוברת, כגון בתולה שנתאלמנה מן האירוסין, וכן קטנה, זקנה ועקרה [63].

מי שמת, והניח אשתו מעוברת וילדה, פוטר הוא מן החליצה ומן היבום, שהעובר נידון כוולד לפטרה מן הייבום [64].

הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת, אם ילדה וולד בן קיימא, חייבים היבם והיבמה בקרבן, שהרי בא על אשת אחיו שלא במקום מצווה [65]; ואם הפילה לאחר שכינסה, או שלא שהה הוולד שלושים יום, חייב לחזור ולבוא עליה, ואינו יכול להוציאה בגט, כיוון שביאת מעוברת לא שמה ביאה [66].

הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת לא תינשא צרתה לשוק, שמא יהיה הוולד בן קיימא, ואין הוולד מתיר עד שיצא לאוויר העולם [67].

הכונס את יבימתו נמצאת מעוברת והפילה, לכל הדעות אינם חייבים בקרבן [68]; כינס את יבימתו ונמצאת מעוברת והפילה, רשאי לקיימה [69]; הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת – יש אומרים, שבעודה מעוברת צריך לגרשה בגט [70], אך רוב הראשונים סוברים שאינו צריך לגרשה, אלא מפרישים אותם וממתינים, שאם תפיל יחזור ויקיים, ואם תלד וולד גמור – יוציאה [71]; נמצאת מעוברת וילדה וולד של קיימא, חייב להוציאה, ואינה צריכה ממנו גט [72].

החולץ למעוברת והפילה, צריכה חליצה מן האחים, שחליצת מעוברת אינה חליצה, ואף על פי כן פסולה לכהונה, והוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו [73].

 

יילוד

תינוק בן יום אחד פוטר את אמו מייבום וחליצה, אפילו מת בשעה שנולד [74]. אבל אם נולד מת, אינו פוטר מייבום וחליצה, ואפילו כלו לו חודשיו [75]; ויש הסבורים, שאם הדבר ספק שמא כלו לו חודשיו, אפילו נולד מת, חולצת ולא מתייבמת [76].

 

פתי

פתי כשר לחליצה, גם אם הוא פתי ביותר, ובתנאי שמסוגל להבין משמעות החליצה, שבמעשה זה תהא האשה מותרת לעולם [77].

 

גוסס

הגוסס זוקק לייבום, שכל זמן שהוא גוסס, יבימתו אסורה להינשא; ופוטר מן הייבום, שאם מת אחד והניח בן גוסס, אשתו פטורה מייבום וחליצה [78].

מי שנטה למות, ואין לו זרע מאשתו, ואחיו גר במקום רחוק, אין לו תקנה לגרשה על תנאי, או לגרשה ולשאתה מחדש על תנאי שאם תיפול ליבם לא תהיה מקודשת, אלא כשמצבו יחמיר מאד, ויהיה חשש למותו בתוך ימים אחדים, יסדרו גט כדי שלא תיפול ליבם, ולא תתייחד אשתו עמו מאז; אבל אם יש חשש לעיגון ברור, כגון שהיבם הוא מומר, מותר לגרש ולשאת על תנאי [79].

 

סריס

סריס חמה שמת, אשתו פטורה מן היבום ומן החליצה; וכן יבם שהוא סריס חמה, לא חולץ ולא מייבם, ואין לו זיקה כלל, ויבימתו מותרת לשוק. ויש שכתבו, שאם בשעת מיתה נרפא הבעל הסריס – הרי זה מייבם [80]. אמנם יש מי שכתב, שבימינו אין אנו בקיאים בסריס חמה וודאי, ולכן דנים אותו כספק סריס וחולץ [81].

אבל סריס אדם, בין שהבעל הוא סריס, ובין שהיבם הוא סריס, חולץ וחולצים לאשתו, ומייבם ומייבמים את אשתו [82]. ואם היה ספק סריס – חולץ [83].

עובר שנסתרס במעי אמו על ידי אדם, כגון שהושיט ידו לרחם האשה וסירס העובר שבמעיה, אינו חולץ ואינו מייבם לדברי הכל, שהרי הוא גם סריס חמה וגם סריס אדם [84].

מי שנסתרס בקטנותו – יש אומרים, שדינו כסריס אדם, שחולץ וחולצים לאשתו [85]; ויש אומרים, שדינו כסריס חמה, ולא חולץ ולא חולצים לאשתו [86].

מי שאין בו סימני סריס, אבל יש בו מום או מחלה באיברי ההולדה מלידה, ומעולם לא יכול היה להוליד – יש מי שכתב, שזה אינו נקרא סריס חמה, וזוקק לחליצה [87]; ויש אומרים, שדינו כסריס חמה, ולא חולץ [88].

פצוע דכא שנפצע לאחר שנשא את אשתו – יש אומרים, שאשתו מתייבמת לאחיו הכשר [89]; ויש אומרים, שאשתו של פצוע דכא אסורה ליבם, אלא אם כן היא גיורת, שאז היתה מותרת לבעלה הפצוע דכא [90].

הניח בן סריס, פוטר מן היבום [91].

 

עיוור

יבם שהוא עיוור, רשאי לייבם [92], אך נחלקו הפוסקים ביחס לחליצה – יש אומרים, שהוא כשר לחלוץ לכתחילה [93]; ויש אומרים, שלא יחלוץ לכתחילה, כי היבם צריך לראות את הרוק [94], והיינו דווקא בעיוור בשתי עיניו [95]. אם יש אח אחר שהוא פיקח, יחלוץ הוא ולא העיוור [96]. ואם אין אחר אלא העיוור – יש אומרים, שלכתחילה לא יחלוץ, שהרי אפשר בייבום [97], ויש אומרים שבמקרה כזה מותר, כדי שלא תתעגן, והוא גם לדעת הסוברים שלכתחילה לא יחלוץ, כי אין לך דיעבד גדול מזה [98].

 

עיוור פסול להיות דיין לחליצה [99]. יש אומרים, שפסול דיין לחליצה הוא דווקא בעיוור בשתי עיניו, אבל העיוור בעין אחת, כשר להיות דיין לחליצה [100]; ויש מי שכתבו, שגם עיוור בעין אחת פסול כדיין בחליצה [101]. לשיטה זו – יש מי שכתבו, שהפסול הוא אפילו בדיעבד [102], אבל אם נישאת כבר, או שהלך היבם למרחקים, כדאים הם המכשירים לסמוך עליהם בשעת הדחק [103]; ויש מי שכתב, שהפסול בעיוור בעין אחת הוא רק לכתחילה [104]. ואם כהו עיניו – יש מי שכתב, שדינו כסומא בעין אחת, ולא יהא דיין לחליצה [105]; ויש מי שכתב, שכבר נתפשט הדבר להיתר [106].

דיין לחליצה שמרכיב משקפים, יכול לשמש כדיין [107], ויש מי שכתב, שהמנהג להחמיר בראית רוק בחליצה [108].

 

עקר ועקרה

עקרה מלידה ומטבע ברייתה, פטורה מייבום וחליצה, אבל מי שנעשתה עקרה אחרי לידתה, חייבת ביבום וחליצה [109]. ואם קבעו הרופאים על סמך בדיקות מהימנות שמצב העקרות הוא מלידה, כגון שנולדה ללא רחם – יש מי שכתב, שאפשר לסמוך על קביעה רפואית בזה, ואין לאשה זו כל זיקה ליבום ולחליצה [110]; ויש מי שכתבו, שדבר זה הוא ספק, וחולצת מספק [111].

 

קטן

קטן שהוא מכיר ונבון נאמן לומר זה פלוני אחי פלוני, וזו היא יבמתו, וחולצים על פיו [112].

 

שוטה

אשת שוטה פטורה מן החליצה ומן הייבום [113], ושוטה שחלץ אין חליצתו חליצה [114]. וכן יבמה שוטה אינה חולצת [115], ואם חלצה, אין זה חליצה כל עיקר, ואינה פוסלת על האחים [116], ואפילו אם גדול עומד על גביהם, אין זה מועיל כלל [117].

מי שהיה שוטה בעת קידושיו, אלא שהטעו את האשה, ואחר כך התברר שאינה יכולה לדור עמו, ונהרג, ואחיו אינו רוצה לתת בשום אופן חליצה, יש להתירה לעולם בלא חליצה, כי הקידושין בטלים למפרע [118].

שוטה שבא על יבימתו קנאה, ופטר את צרתה, שכן ביאת יבום אינה צריכה דעת [119]; ויש מי שכתב, שיתכן ששוטה אינו קונה אפילו ביבימתו, שאין לו שום דעת, והוא גרוע מחרש [120].

 

שיכור

שיכור שאינו מכיר כלום, שבא על יבימתו – לא קנה [121].

 

שינה

הבא על יבמתו כשהוא ישן, לא קנה אותה [122]; הבא על יבמתו כשהיא ישנה, קנה אותה, היינו שזוכה בנחלה, וצריכה גט אם בא להוציאה [123].

 

הזרעה מלאכותית

בן הנולד מהזרעה באמבטיה או מהזרעה מלאכותית – יש אומרים, שנחשב כבנו של בעל-הזרע לכל דבר, ולפיכך הוא אסור בקרובי בעל-הזרע, יורשו בנכסיו, אמו פטורה מייבום וחליצה, בעל הזרע קיים מצות פריה ורביה, וחייב במזונותיו [124]; יש אומרים, שהנולד מהזרעה באמבטיה דינו כבנו של בעל-הזרע רק לחומרא ולא לקולא, היינו אסור לישא אחותו מבעל-הזרע, אך אינו יורשו, אינו פוטר אמו מייבום וחליצה, ולא קיים בעל הזרע מצות פריה ורביה [125]; ויש הסבורים, שגם אם בנתעברה באמבטיה דינו כבנו רק לחומרא, אבל בהזרעה מלאכותית דינו כבנו לכל דבר [126]. נימוקם: כשנתעברה באמבטיה לא ניתן להוכיח בבירור שמבעל זרע זה נתעברה, מה שאין כן בהזרעה מלאכותית.

אם הזריעו זרע מוקפא באשה, והבעל נפטר מיד לאחר ההזרעה, בטרם היה סיפק לזרע להיקלט, ואחר כך נולד זרע של קיימא – יש מי שכתב, שהצאצא נחשב כבנו של בעל הזרע לכל דבר, כולל לעניין ירושה, אך איננו פוטר את אמו מייבום וחליצה, מכיוון שבשעת מותו עדיין לא היתה מעוברת [127]; אך רבים חלקו עליו, וסוברים שמיד עם כניסת הזרע לגוף האשה הרי זה נחשב כהריון, ואף אם הקליטה תתרחש לאחר כמה ימים, הרי זה פוטר מיבום וחליצה [128].

אם הזריעו זרע מוקפא באשה לאחר מות בעלה, היינו שהפשירו את הזרע המוקפא לאחר מות הבעל – יש מי שכתב, שאין לנולד שום יחס קירבה לתורם הזרע, אפילו לשיטות הפוסקים שבדרך רגילה של הזרעה מלאכותית הוולד מתייחס אחרי תורם הזרע, שכן עם מותו של התורם פוקע קשר היחס. דין זה נכון לכל דיני התורה, כולל ענייני ירושה וייבום, ולפיכך חייבת האשה בחליצה לפני פעולת ההזרעה [129]; ויש מי שכתב, שאם הזריעו זרע מוקפא לאשת התורם לאחר מותו, הרי הוא יורש את אביו, אך למרות זאת האשה חייבת ביבום וחליצה, מפני שבעת מותו של הבעל היה זה מחוסר מעשה של הכנסת הזרע לגוף אשתו, ומיד עם מותו חלה חובת הייבום, מה שאין כן לעניין ירושה, שלא קובע המצב ברגע המוות דווקא [130].

הפריה חוץ גופית

הפריה חוץ-גופית בין יבם ליבמתו – לא קיים בדרך זו מצות ייבום, כי מצווה זו תלויה במעשה ממש.

יש מי שכתב, שאם נפטר אדם והותיר אשה ואחים ללא ילדים חיים, אך הותיר גם ביצית מופרית – האשה פטורה מיבום וחליצה אם הרתה מהביצית המופרית בתוך שנה מיום פטירת בעלה [131]. אכן יש לדחות גישה זו, שכן לביצית המופרית אין מעמד הלכתי של עובר, ובעיקר משום שבמצב זה מיד עם מותו של הבעל חלה חובת יבום, ועדיין היה זה מחוסר מעשה להכנסת הביצית המופרית לגוף האשה.

 

מקורות והערות

 

[1] ירושלמי יבמות יב א; תוס' יבמות קה א ד"ה מי. וראה בב"י אבה"ע סי' קסט, ובמ"מ יבום וחליצה ד ו;
[2] מרדכי, הובא בדרישה אבה"ע סי' קסט אות טו; רמ"א אה"ע קסט כד;
[3] ב"ש סי' קסט סקכ"ד; סדר חליצה אות נד;
[4] סמ"ג עשין נב; סמ"ק וסה"ת, הובאו בב"י, שם;
[5] טור אבה"ע סי' קסט. וראה רשב"א חולין ר"פ גיד הנשה;
[6] ר"ן ומרדכי חולין ר"פ גיד הנשה; שו"ע אה"ע קסט כה, וכן הכריע הרמ"א;
[7] ב"י שם;
[8] מהרש"ל, הובאו דבריו בב"ח שם;
[9] רמב"ן, יבמות קד א. וראה רשב"א חולין צב ב; שו"ע שם;
[10] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קנה. וראה בשו"ת קול מבשר ח"א סוסי' יב. וראה באריכות בדין איטר לחליצה בשו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב סי' עא וסי' צא; סדר חליצה, סע' כו-כז; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' לה, ושם ח"י סי' קלט; שו"ת יביע אומר ח"ה חאבהע"ז סי' יח;
[11] רש"י בכורות מה ב, ד"ה איטר. וראה יומא יא ב, שדרך בני אדם לעקור רגל ימין ראשונה;
[12] שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מג; שו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב סי' צא. וכתב שם, שאין לעשות מעשה לפי זה, אבל יש לצרף להיתר במקום ספק ספקא. וראה בשו"ת בית שלמה (סקאלא) סי' קמח;
[13] מרדכי, יבמות פי"ב; טושו"ע אבה"ע סי' קסט כד;
[14] פחד יצחק, ע' איטר (א). וראה בב"י אבה"ע סי' קסט, ובזכור לאברהם אה"ע ע' חליצה, אות יב;
[15] שו"ת חבצלת השרון ח"ב חאבהע"ז סי' פא;
[16] שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' סא;
[17] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' סו; שו"ת יביע אומר ח"ב חאבהע"ז סי' כ;
[18] שו"ת הרב"ז סי' סד, ובהגהת בן המחבר שם;
[19] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' לה. וראה עוד בנידון שו"ת בית שלמה חאהע"ז סי' קנ; שו"ת רבי שאול משה סי' א. וראה בנשמת אברהם חאהע"ז סי' קסט אות ג, שהגרש"ז אויערבאך נסתפק בשאלה זו, ופלא שלא הביא כל הדעות הנ"ל;
[20] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סוסי' צג;
[21] שו"ת קול מבשר ח"א סוסי' יב;
[22] יבמות כד א. וראה באריכות בדיני ייבום וחליצה באילונית בפסד"ר ח"ג עמ' רמח;
[23] יבמות עט ב;
[24] יבמות יב א, כדעת רבא ור' יוחנן; רמב"ם יבום וחליצה ו כא; טושו"ע אבהע"ז קעג ט;
[25] יבמות קד ב; רמב"ם יבום ד יג; טושו"ע אה"ע קסט מג;
[26] תוס' גיטין עא א, ד"ה והא;
[27] רשב"א קידושין כה א, ושו"ת הרשב"א ח"א סי' כו; תוס' יבמות שם, ד"ה דאמר; ערוך לנר, יבמות שם; שו"ת עונג יו"ט סי' ב;
[28] קרית ספר על הרמב"ם, יבום פ"ד;
[29] משנה בכורים ד ג, לפי כל הגירסאות, פרט לגירסת הגמרא; תוספתא יבמות סופ"ב; רי"ף יבמות סופ"א; רמב"ם ייבום וחליצה ו ב; טושו"ע אהע"ז קעב ח; ב"י אהע"ז סי' קעב; ביאור הגר"א אהע"ז סי' קעב ח. ומשמע עיקר הטעם משום שאינו מוליד, עיי"ש בתוספתא וברמב"ם, וכן בפיהמ"ש יבמות ב ג;
[30] משנה בכורים ד ב, לפי גירסת הגמרא; טור אבה"ע סי' קעב, בשם ר"י ורא"ש; שו"ע אבהע"ז קעב ח בשם י"א;
[31] ב"י שם, בשם רמ"ה; ב"ש שם סק"י;
[32] יבמות קה א; ירושלמי יבמות יב ו; רמב"ם יבום ד יח; טושו"ע אבהע"ז קסט לא. וראה בבראשית רבה, פא ב, ובכנה"ג סי' קסט הגב"י אות לו, בשם הגאונים. והבה"ג בהל' חליצה כתב, שגידמת איננה חולצת, והוא נגד הגמ' והפוסקים – ראה אנציקלופדיה תלמודית ע' גדם הערה 70, וע' חליצה הערה 272;
[33] שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' סא;
[34] רש"י יבמות קו א ד"ה ישיבתה. וראה בביאור הגר"א אבהע"ז סי' קסט סקמ"ד;
[35] טושו"ע אבהע"ז קסט יב;
[36] ב"ש שם סקי"ב;
[37] ב"ש שם, בשם הרמב"ם ופוסקים אחרים;
[38] תוספתא יבמות ב ד; רי"ף ורא"ש, סופ"ק דיבמות; רמב"ם יבום וחליצה ו ד; טושו"ע אבהע"ז קעב י; הגה' הגר"א יבמות כ ב;
[39] תוספתא יבמות יא ג; יבמות כ ב; רי"ף ורא"ש שם; טושו"ע שם;
[40] ב"ש סי' קעב סקי"ב;
[41] רש"י יבמות כ ב ד"ה והזקן. וראה ביאור הגר"א אבהע"ז סי' קעב סקכ"א; שו"ת משפטי עוזיאל חאבהע"ז סי' פה; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' לג. וראה שיטות הראשונים בנידון אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שנב; שם ע' יבם/יבמה, עמ' תכג;
[42] תוספתא יבמות ב ד; רש"י יבמות כ ב ד"ה והזקן; רי"ף ורא"ש, סופ"ק דיבמות; רמב"ם יבום ו ז; טושו"ע אבהע"ז קעב טז. וראה בלח"מ שם; ב"ש שם סקי"ב; יש"ש יבמות פ"א סי' יג; ביאור הגר"א שם סקכ"א; באר הגולה שם סק"ע;
[43] תוס' כתובות ב ב ד"ה לפיכך; תוס' יבמות מא ב ד"ה עמד; טושו"ע אבהע"ז קס א. וראה תוס' שם, שלדעת רש"י פטור;
[44] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קד-קה;
[45] רמ"א אבהע"ז קסט יב;
[46] יבמות קד ב, קי ב; רמב"ם יבום ו ג; טושו"ע אבהע"ז קעב יא-יב; רמב"ן יבמות שם; רשב"א חולין יב א;
[47] תוס' יבמות קד ב ד"ה והא; תוס' גיטין כב ב ד"ה והא; תוס' חולין יב ב ד"ה מאן; רשב"א חולין שם, בדעת התוס';
[48] רמב"ן יבמות שם סוד"ה והא; רשב"א חולין שם, בשם רבנו יונה; ריטב"א ור"ן גיטין כב ב; קרית ספר, יבום פ"ד. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה, עמ' תרל-תרלג;
[49] שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' לז; שו"ת בנין אב ח"ג סי' נח;
[50] ראה שו"ת שב יעקב חאבהע"ז סי' לו; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכז, וח"ג סי' קלה; שו"ת כנסת יחזקאל סי' סח;
[51] יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ו ז; טושו"ע אבהע"ז קעב יג,טז;
[52] ירושלמי יבמות ו א; רמב"ם יבום ו ג; טושו"ע אבהע"ז קעב יב;
[53] יבמות קיב ב; רמב"ם וטושו"ע שם;
[54] שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' נב;
[55] יבמות, רמב"ם וטושו"ע שם. וראה בב"ש אבהע"ז סי' קעב סקי"ד; משל"מ גירושין ב יז; ערוך לנר יבמות קיב ב; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"א סי' כד – בשיטת הירושלמי בנידון;
[56] יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ו ו; טושו"ע אבהע"ז קעב יא;
[57] יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ז טז-יז; טושו"ע אבהע"ז קעה י-יד;
[58] מדרש הגדול דברים כה ה; קובץ שיעורים ב"ב קמ ב;
[59] יבמות פא א, ושם פג ב; בכורות מב ב;
[60] רמב"ם יבום ו ד;
[61] רא"ש יבמות פ"ח סי' ט; שו"ע אבהע"ז קעב ט. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יט, ע' טומטום, עמ' רג ואילך;
[62] יבמות מא א-ב; רמב"ם יבום א יט; טושו"ע אבהע"ז קסד א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שנג, בגדי איסור זה;
[63] יבמות שם, ורמב"ן, רשב"א וריטב"א שם; תוס' שם מא ב ד"ה הא; אור זרוע ח"א סי' תרלג; יש"ש יבמות פ"ד סי' כח;
[64] יבמות לו א, ושם פז א; רמב"ם יבום א ה; טושו"ע אבהע"ז קנו ד;
[65] יבמות לה ב, וברש"י שם;
[66] יבמות לה ב-לו א, מחלוקת; רמב"ם יבום א כ; טושו"ע אבהע"ז קסד ג. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שנה-ז;
[67] יבמות שם; ירושלמי יבמות ד א; רמב"ם שם כא; טושו"ע שם;
[68] תוס' יבמות לו א ד"ה איגלאי; תוס' הרא"ש, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי שם;
[69] יבמות לה ב, ושם לו ב, מחלוקת; רמב"ם שם כב; טושו"ע שם ה;
[70] מאירי יבמות לו ב, דעה א;
[71] רמב"ם וטושו"ע שם. וראה בשיטות הראשונים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שסא-ג;
[72] יבמות לה ב; רמב"ם שם; טושו"ע שם ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' שסג;
[73] יבמות לה ב; רמב"ם יבום א כ; טושו"ע אבהע"ז קסד ב; מ"מ, יבום שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה אות ה, ועמ' תתיא;
[74] נידה שם; רמב"ם שם ה; טושו"ע שם קנו ד. וראה באריכות בשו"ת עזרת כהן סי' קד;
[75] שו"ת הר"י מיגאש סי' קנב; טושו"ע אבהע"ז קנו ד, וב"ח שם; שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' מד;
[76] הגה' רבנו פרץ על סמ"ק מ' רפו; טור ורמ"א אבהע"ז שם. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבם, עמ' תיז-ח;
[77] שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' טז; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קסד;
[78] אהלות א ו; שמחות א א; טושו"ע אבהע"ז קנו ג. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כג-כה;
[79] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קמז. וראה רמ"א אבהע"ז קנז ד;
[80] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא ע' יבם, עמ' תכ הע' 431. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קסב-קסג, בעניין יבם שהיה סריס מלידה לפי עדות הרופאים מחמת חיסרון באיברי ההולדה, והתיר את האשה אף על פי שהיו לו שערות, עיי"ש;
[81] רמ"א אבהע"ז קעב ו;
[82] יבמות עט ב; נידה מז ב; רמב"ם יבום ו א-ח; טושו"ע אבהע"ז קעב א,ג. וראה בגמ' שם, ובירושלמי יבמות ח ה – מחלוקת תנאים באיזה סריס חולצים ובאיזה אין חולצים. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבם, עמ' תיח ואילך. וראה עוד בשו"ת אחיעזר ח"א חאבהע"ז סי' לה; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' מו. ונסתפק שם, אם באשה גם כן יש לחלק בין סריסה בידי שמים לסריסה בידי אדם, עיי"ש;
[83] שו"ת הריב"ש סי' תעד; רמ"א שם;
[84] ירושלמי יבמות ח ה;
[85] דו"ח רעק"א יבמות פ ב, ושו"ת רעק"א ח"ג סי' סג; מרחשת ח"ב סי' טו ענף ב אות ה. וראה עוד באחיעזר ח"א סוסי' לה;
[86] שו"ת דבר אליהו סי' מח;
[87] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' סז;
[88] שו"ת בית דוד קו"א סי' א; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קסב; שם ח"ג סוסי' מח;
[89] תוס' יבמות פד ב ד"ה שייר; מאירי יבמות עט ב. וראה דורש לציון דרוש י; נתיבות לשבת אבהע"ז סי' ה ס"י; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' יא;
[90] תוס' חד מקמאי יבמות עט ב; מאירי שם בשם י"מ. וראה שו"ת אור גדול סי' ג אות כג;
[91] שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' קלג;
[92] טושו"ע אבהע"ז קעב טו;
[93] רשב"ם, ריטב"א, נמוק"י – יבמות קו ב; מאירי שם, בשם התוס';
[94] רמב"ם יבום ד ח; ס' הפרנס סי' שעא (הובא בשו"ת מהרי"ל סי' קפא); טושו"ע אבהע"ז קסט מח, ובנו"כ שם. וראה משך חכמה דברים כה ט;
[95] רמ"א שם;
[96] ראב"ד יבום ד ח; מאירי יבמות קג א;
[97] מ"מ יבום ד ח, בדעת הרמב"ם; ב"ש אבהע"ז שם בדעה א בשו"ע;
[98] ראב"ד יבום שם; רמ"א אבהע"ז קעב טו; שו"ע אבהע"ז קסט מח, בשם יש מי שאומר; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מג;
[99] יבמות קא א;
[100] ר"ת בתוס' יבמות קא ב ד"ה ש"מ; מאירי יבמות שם; ריטב"א יבמות שם; או"ז ח"א סי' תרסד; יש"ש יבמות פי"ב סי' א (וכתב שם, שכן נראה דעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש). וטעמם – פסול דיין עיוור לחליצה הוא מפני שצריך הדיין לראות את הרוק, כמבואר ביבמות קו ב, או שגזירת הכתוב היא דווקא בעיוורון בשתי עינים, ולכן עיוור בעין אחת – כשר. וראה עוד ברכ"י חו"מ סי' ה אות יג; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' רכ;
[101] ראבי"ה ח"ד סי' תתצד; יש"ש יבמות פי"ב סי' א; סדר חליצה בקצרה, ס"א. הטעם – פסול עיוור לחליצה הוא גזירת הכתוב מהפסוק 'לעיני', וכל עיוורון פוסל;
[102] יש"ש שם; שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קנא;
[103] יש"ש שם;
[104] קרבן נתנאל, יבמות רפי"ב;
[105] שו"ת נאמן שמואל סי' עד;
[106] שו"ת דבר שמואל סי' קי;
[107] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכו;
[108] הליכות שלמה, ח"א פי"ב סכ"ג;
[109] תוספתא יבמות ב ד (הובאה ברי"ף ורא"ש סופ"ק יבמות); רמב"ם יבום וחליצה ו ז; טושו"ע אבהע"ז קעב טז;
[110] שו"ת שבט הלוי ח"י סי' רס;
[111] פסד"ר ח"ג עמ' רמח;
[112] רמב"ם יבום ד לא; טושו"ע אבהע"ז קנז ב; שם קסט ח;
[113] יבמות צו ב; רמב"ם יבום ו ח; טושו"ע אבהע"ז קעב טז;
[114] רמב"ם יבום ד טז; טושו"ע אבהע"ז קסט מג;
[115] תוספתא יבמות פ"ב; רמב"ם יבום ו ו;
[116] מ"מ יבום ד יג; טור אבהע"ז סי' קסט; יש"ש יבמות פי"ב סי' כה;
[117] רשב"א חולין י א, בשם רבנו יונה; שו"ת הרשב"א ח"א סי' כו, וסי' תקצג; ריטב"א גיטין כב ב. וראה עוד בעניין חליצת שוטה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; בית מאיר אבהע"ז סי' קכא;
[118] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' מו;
[119] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שעד, והע' 1251;
[120] ק"א יבמות נו א ד"ה ודין. וראה חזו"א אבהע"ז סי' פו;
[121] רמב"ם יבום ב ד;
[122] יבמות נד א;
[123] יבמות נג ב; רמב"ם יבום ב ג; טושו"ע אבהע"ז קסו ז;
[124] שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רסג; פחד יצחק, ע' בן-בתו; ב"ש סי' א סק"י; משל"מ אישות טו ד; שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' צז; חלקת מחוקק, סי' א סק"ח; בני אהובה, אישות טו ד; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ג סי' קלב; מחצית השקל, יו"ד קצה סקי"ב; טורי אבן, חגיגה טו א; שו"ת בית יעקב סי' רכב; ערוך לנר, יבמות י א; זכר לחגיגה, חגיגה טו א; שו"ת משפטים ישרים סי' שצו; שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' קז; שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חאבהע"ז סי' י; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' נ;
[125] ט"ז אבהע"ז סי' א סק"ח; חסדי דוד, תוספתא יבמות פ"ח; אבני משפט אבהע"ז סי' א סקי"א; שו"ת משפטי עוזיאל חאבהע"ז סי' יט; שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' צז; שו"ת עמק הלכה ח"א סי' סח;
[126] שו"ת שרידי אש ח"ג סי' ה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' י וסי' עא; הגרש"ז אויערבאך, נועם, שם, והנ"ל, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאבהע"ז סי' א סק"ב; שו"ת מנחת יצחק, שם; שו"ת ציץ אליעזר, שם. אך ראה בתו"ש, כרך יז, מילואים, סי' ד, אות טז, שהאריך להוכיח שגם בהזרעה מלאכותית לא נחשב כבנו;
[127] שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סוסי' סט, המדבר במצב של ביאה רגילה, אך ה"ה בהזרעה;
[128] קרן אורה יבמות פז א; שו"ת רבנו משולם איגרא, סוף יו"ד; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' ה; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קמט; הגרש"ז אויערבאך, נועם, א, עמ' קנה;
[129] שו"ת חוות בנימין סי' קז; במראה הבזק שם;
[130] הגרש"ז אויערבאך, נועם, שם. וראה מאמרו של י. גרין, מאזני משפט, כרך א, עמ' 393 ואילך, 2000;
[131] י. גרין, מאזני משפט, כרך ב, עמ' 207 ואילך, 2001-2002.

 

* # *