נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

שוטה

, "שוטה" אנצקלופדיה הלכתית רפואית [ערכים ישנים], עמ' 114.

שוטה

יחידים בתורה בענייני חושן משפט

 

טוענים לשוטה – שוטה גמור טוענים הדיינים עבורו בדיני ממונות, כמו שטוענים ליתומים [334].

 

עדות – השוטה פסול לעדות [335], ואפילו אינו שוטה גמור, אלא שאינו מיושב בדעתו [336].

 

חזקת ממון – אין לשוטה חזקת ממון, לפי שאין תפיסתו ראויה לקנין [337].

 

מקח וממכר – השוטה אין מקחו מקח, ואין ממכרו ממכר, ואין מתנה ממתנותיו קיימת, לא במטלטלין ולא בקרקע, ובית דין מעמידים להם אפוטרופוס [338], ואין לו זכיה כלל על ידי עצמו [339], לא לעצמו ולא לאחרים [340], הן ממה שמצא בהפקר, והן ממה שאחרים נותנים בידו [341], ואפילו כשאחרים מקנים לו [342].

המזכה לשוטה על ידי בן דעת – זכה [343], משום שזכין לאדם שלא בפניו [344].

מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, בעת שהוא שפוי, כל מעשיו קיימים, וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחילת שטותו עשה מה שעשה [345].

 

שכר עבודה – שוטה שעבד עבור פיקח, חייבים לשלם לו את שכר עבודתו וטירחתו, וזכה השוטה בשכר ששולם לו [346].

 

נזיקין – שוטה שהזיק, פטור מתשלום דמי הנזק [347], ואף לאחר שנשתפה, הרי הוא פטור מלשלם את מה שהזיק בעת שטותו [348].

שוטה אין לו בושת, ואין אפילו גדר של זלזול במשפחה, שכבר הוא מבוייש ועומד, ולכן המבייש את השוטה פטור מתשלומי בושת [349].

 

ירושה – שוטה שנשא פיקחת, או פיקח שנשא אשה שוטה, אינו יורשה, שהרי לא תקנו להם חכמים נישואין [350].

שוטה אפילו לדבר אחד שכתב צוואה במצב כזה, יש לפסול את צוואתו [351].

 

הצלת חיים – הצלת נפש היא מצווה מן התורה, ואין צורך שיסכים אדם למעשה ההצלה, גם כשפעולת ההצלה כרוכה בפגיעה גופנית או כספית בניצול. לפיכך ברור שגם כשהחולה אינו שפוי בדעתו, ואינו יכול להסכים למעשה ההצלה, חייבים לעשות הכל כדי להצילו, ואין לראות במעשה כזה משום תקיפה.

 

עונשין – שוטה שעבר עבירה כשהוא שפוי, ונשתטה קודם העמדה לדין, אין בית דין דנים אותו, ולא עונשים אותו [352].

מי שנתחייב מיתה בבית דין כשהוא שפוי, ונגמר דינו למיתה כשהוא שפוי, וקודם ביצוע העונש השתטה – יש מי שסבור, שאינו נהרג בבית דין [353]. טעמו: מיתת בית דין באה גם לשם כפרה, ושוטה לאו בר-כפרה הוא, כי לאו בר-עונשין הוא; ויש מי שסבור, שאף על פי כן ממיתים אותו [354]. טעמו: מיתת רוצח בבית דין נובעת מדין 'ובערת הרע מקרבך', וזה חל על כל הרוצחים.

 

רציחה – שוטה שרצח, אפילו אם הוא עדיין בדרגת הבנה לענייני גיטין וקניינים, אבל אם שכלו משובש עליו ואינו ברור, אינו נהרג בבית דין, אלא דווקא כשרצח מתוך שכל ברור [355].

 

רודף – אם מטורף מסתגר עם אחר ומאיים להורגו, ואין כל דרך לשחרר את הנתקף אלא בהריגת התוקף, חייבים להרוג את השוטה מדין רודף [356].

 

בעניינים עתידיים

 

עבודה במקדש – שוטה הוא מום בכהן, ופוסל אותו מלעבוד בבית המקדש [357].

אם הוא עתים חלים ועתים שוטה – יש מי שכתב, שאף הוא פסול לעבודה [358]; ויש מי שכתב, שבעת בריאותו הוא כשר לעבודה [359].

 

מתנות כהונה – כהן שוטה זוכה במתנות כהונה [360].

 

יולדת שוטה – בעלה מביא עליה קרבן יולדת [361].

 

קרבנות – אכל חלב, והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה, יכול להקריב את הקרבן לאחר שהבריא [362].

שוטה בבהמה, אינו מן המובחר [363].

 

טיפולים פסיכיאטריים/פסיכולוגיים

 

צורך בטיפול נפשי – מחלות נפש נחשבות בקרב הציבור הרחב, ובעיקר בציבור החרדי, כבעיה חברתית רצינית, המערערת את יסודות המשפחה, והגורמת לתווית חברתית שלילית חמורה. אי לכך יש רתיעה מטיפול נפשי, ואפילו עצם הפגישה עם פסיכיאטר או פסיכולוג מהווה בעיה חברתית. הדבר מביא להזנחת החולה הפסיכיאטרי, עד לנטישתו והרחקתו מחברת בני אדם. דבר זה דורש תיקון, שכן יש מצבים שהפסיכיאטריה והפסיכולוגיה יכולים לסייע ואף לרפא [364].

 

בעיות הלכתיות-השקפתיות – קיימות בעיות הלכתיות-השקפתיות רבות ביחס לפסיכותרפיה, הן בשיטות טיפול התנהגותיות, והן בשיטות פסיכואנליטיות.

שיטות הטיפול המבוססות על שינויים בדפוסי ההתנהגות יכולות להוות דרך המנוגדת לתורה, כאשר המטפלים נותנים עצות טיפוליות שמהוות עבירה ברורה, כגון קיום יחסי מין עם גבר זר, או עם אשה זרה, אוננות, הומוסקסואליות, וכיו"ב, או בעצם התיאוריות והערכים בחלק משיטות הטיפול הללו, שיכולים להוות סתירה ממשית להשקפת התורה, כגון יחס שלילי לדת ולמצוות, הכחשת משמעות החטא והאשמה, וכיו"ב.

שיטות פסיכואנליטיות דוגלות בגישה שיש להעלות ולשחרר פחדים ומצוקות הנוגעות למיניות ולאלימות, וכן יש הסבורים שהדת מהווה בעיה במחלתו של החולה, ואף שהדת כשלעצמה היא ביטוי לסטיה נפשית מסוג כפייתיות. חינוכו של החולה להשתחרר מהדת, להתייחס לחטא ולרגשות אשם על ביצוע עבירות כהתנהגות נוירוטית שלילית, ולהעלות למודע ולחופשי יצרים מיניים ואלימים, כל אלו נוגדים את תורת ישראל.

לפיכך, אין להתרפא מפסיכולוגים שהם כופרים ומינים, שיש לחוש שמא יתנו עצות נגד התורה, ושמא ידברו דברי מינות וניבול פה, וכיוון שהם אינם מרפאים בתרופות אלא רק בדיבורים, שונה דינם מסתם רופאים כופרים. ולכן יש לחפש אחרי פסיכולוגים שומרי תורה; ואם אין כזה, יש להתנות עמם שיבטיחו שלא ידברו עם החולה בענייני אמונה ותורה [365].

 

ניתוחים נוירו-פסיכיאטריים – יש מי שכתב, שמותר לבצע ניתוח מוח בחולה רוח קשה ומסוכן לעצמו ולאחרים, שמטרתו לשפר את התנהגותו האלימה של החולה. דבר זה מותר גם אם הניתוח יגרום לשינוי באישיותו של החולה, ובתנאי שהדבר נעשה לאחר התייעצות עם מומחים רבים ומפורסמים. אם יש לחולה קרובים, והם המחזיקים אותו על חשבונם במוסד, צריך להתייעץ אתם ולקבל הסכמתם; ואם אין לו קרובים, או שהוא מוחזק על חשבון המדינה, יכולה הממשלה לחוקק חוק לבצע ניתוחים כאלו [366]; ויש מי שכתב, שאם מטרת הניתוח היא להגן על הציבור מפניו, עדיף לחובשו בבית האסורים, מאשר לנתחו ולהופכו לנכה כל חייו [367].

 

היפנוזה – אין איסור בריפוי על ידי היפנוזה, ואפילו בחולה שאין בו סכנה, כי אין זה גדר כישוף, אלא עניין טבעי. דרך זו מותרת רק בתנאי שאין חשש שהרופא ינצל את מצבו לרעה, שיאמר לו לעשות דבר איסור, וכן מותר להשתמש בשיטה זו רק לצורך רפואה, שאם לא כן יש במעשה זה משום זלזול בעצמו, שיש בזה ריח של איסור [368].

 

הורים – כאשר פסיכולוג מטפל בילד, ומתברר לו כי יש צורך בהתערבות אצל ההורים, כדי להציל את הילד מנזקים נפשיים בגין התנהגות בלתי נכונה של ההורים, הרי הפסיכולוג מחוייב להתערב במצב בני הזוג לטובת הילד [369].

 

בני זוג – כאשר יש ריב בין בני זוג, ואין לכך השפעה על אחרים כלל, אלא שההתערבות הפסיכולוגית דרושה למען שלום בית, אם הסכסוך אינו חריף, ואינו חורג הרבה מהמסגרת הרגילה של חיי בני זוג, אסור להתערב; ואם יש ריב רציני, וקיים חשש להתפתחות הפרעות רציניות אצל בני הזוג, כגון דכאון ועגמת נפש רצינית, חייבים להתערב ולנסות להשכין שלום, אפילו נגד רצונם של בני הזוג, ואין להתחשב כלל בבושה של בני הזוג הכרוכה בהתערבות כזו [370].

בעת טיפול פסיכולוגי בין בני זוג, מותר לעודד בן זוג שידבר על בן זוגו שלא בנוכחותו בצורה חופשית, אף אם יש בזה רכילות ולשון הרע, כדי שהמטפל  ילמד מזה כיצד לעזור לבני הזוג, ואין בכך איסור לשון הרע [371], ובתנאי שתהיה הכוונה לשם שמים ולשם תועלת בלבד, וגם אל יאמין המטפל לדברים בהחלט [372].

 

מקורות והערות

 

[1] ראה להלן על ההגדרות ההלכתיות של שוטה. יש להדגיש, כי השוטה איננו זהה למפגר, אשר מכונה בלשון המקרא וחז"ל בשם פתי;
[2] יש לציין, שתרגומי אונקלוס ויונתן פירשו באופנים שונים את המושגים משוגע ושגעון במקומות השונים, כגון שטותא, טפשותא, שממותא, וצ"ע למה שינו תרגומיהם. וראה בשו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' צג מה שכתב בזה;
[3] איש משתגע (שמו"א כא טו);
[4] יככה ה' בשגעון (פסוקנו); והיית משגע (פסוקנו); אכה כל סוס בתמהון ורכבו בשגעון (זכריה יב ד);
[5] מל"ב ט יא; שם ט כ; ירמיה כט כו; הושע ט ז;
[6] שמו"א כא יד; איוב יב יז, ובתרגום יונתן ורש"י שם;
[7] דברים כח כח; זכריה יב ד;
[8] שמו"א טז יד;
[9] ישעיה יט יד, וראה רש"י ואברבנאל שם;
[10] משלי כו יח, וראה בא"ע ובמאירי שם;
[11] יבמות לא א; כתובות כ א;
[12] שבת כט ב; תענית כב ב. ושתי משמעויות למושג זה: מחלה הפוגעת ב'רוח' של האדם, היינו בנפשו; מחלה הנגרמת על ידי רוח רעה, היינו שד וכד'. הבדל זה בולט בהסבריהם של רש"י והרמב"ם, וראה מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' סד ואילך;
[13] במדבר רבה יט ד;
[14] רש"י סנהדרין צז א ד"ה משתולל;
[15] כתובות נט ב; ב"מ פ א; סוטה כד א; נדרים פא א, ובפירש"י שם. וראה עוד בהגדרת מושג זה במלבושי יו"ט סי' ד;
[16] כתובות קה ב; נידה יג ב;
[17] ב"מ כ ב; זבחים כה ב; כריתות יח ב. וראה פירוש רש"י שם, ובערוך ע' תרו;
[18] עירובין סח א; יומא פג א; נידה לז ב. וראה ערוך ע' תנב, רש"י ומסורת הש"ס יומא שם; רא"ש יומא פ"ח סי' יג, ובקרבן נתנאל שם אות ל. וראה עוד רש"י עה"ת בראשית א ב. וראה רש"י חולין קה ב ד"ה רוח, שכתב אותו לעז על רוח צרדא, ואולי צרדא, תרדא, תררא ותונבא הם כולם דבר אחד;
[19] ראה רש"י זבחים יב ב ד"ה נשתפה;
[20] שוטים שבעולם – ע"ז ב א; נידה נב ב; חסיד שוטה – משנה סוטה ג ד; מוטב לי להיקרא שוטה וכו' – משנה עדויות ה ו. וראה ויקרא רבה כז יא, שמספר אישים מתוארים כשוטים במובן של טפשים, ונמנו שם קין, עשו, פרעה והמן;
[21] ראה תרגום ופירש"י להרבה פסוקים בקהלת שמוזכר בהם סכל, כגון א-יז ב-ג; ב-יד, ועוד רבים. וראה בשו"ת הרב"ז סוסי' נ;
[22] הדס שוטה – סוכה לב ב; הלוף השוטה – משנה שביעית א ז; הירבוזין השוטים – משנה שביעית ט א. וראה פירושו של י. פליקס, תלמוד ירושלמי מסכת שביעית, ח"א עמ' 327, הע' 132;
[23] כלב שוטה – משנה יומא ח ו;
[24] נחש שוטה – חולין מט ב;
[25] י. לרנר, מ. פופר, הרפואה, קכה:75, 1993;
[26] ראה מ. הלפרין, ספר אסיא, ח, תשנ"ה, עמ' 195 ואילך; ע. לוי, רפואה ומשפט, ז:24, 1992;
[27] כמתואר בשמו"א טז יד; שם יח י;
[28] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ו ח ב;
[29] האלשיך, שמו"א שם. ויתכן שזהו המצב המתואר ברמב"ם עדות ט ט, המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר;
[30] פרויס בתרגום האנגלי של רוזנר, עמ' 312. וראה עוד בפירוש האברבנאל בשמו"א שם;
[31] שמו"א טז טז;
[32] ילקוט שמעוני, שמו"א רמז קלא;
[33] שמו"א כא יד. וראה בילקוט שמעוני שם, שבתו של אכיש היתה משוגעת, ולכן הכיר את ההתנהגות הזו;
[34] דניאל ד כט-לד;
[35] ראה פרויס, עמ' 311;
[36] ב"מ פד א;
[37] ילקוט שמעוני, שמו"א רמז קלא;
[38] סוטה ג א;
[39] בכורות ה ב;
[40] ספרי דברים כא יח;
[41] פסוקינו; זכריה יב ד;
[42] גיטין ע ב;
[43] עירובין מא ב;
[44] ב"ב יב ב. וראה א.א. אורבך, חז"ל – אמונות ודעות, עמ' 516, הע' 11, שלעתים גילויים מטאפיסיים מצויים במצבן ההתחלתי של מחלות רוח, וידוע הפתגם שילדים ושוטים אומרים את האמת;
[45] שבת קכא ב;
[46] שבת יג ב; ירושלמי תענית ג ח;
[47] שבת קד ב; חולין מט ב; נידה ל ב;
[48] גיטין סח ב;
[49] תיאור המחלות לפי סדר א-ב;
[50] בבלי חגיגה ג ב; ירושלמי תרומות א א; ירושלמי גיטין ז א. מופיע בצורות משובשות שונות בחילופי הגירסאות בבבלי ובירושלמי, כגון גנדרופוס, קניטרופיס, קנטרופוס, קנוטרוכוס, גרדפוס, גינדרופוס;
[51] רש"י חגיגה שם;
[52] ערוך ע' גנדריפס;
[53] ראה בספרו של י. בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו, עמ' 240. הכוונה למחלה שהיוונים תיארוה בשם ליקנטרופוס או קיננטרופוס, ואשר תוארה על הרופא מרצלוס בן המאה השלישית למניינם. וראה בשו"ת חכמי פרובינציה סי' נז-נח, שהוא חולי בעל עונה ידועה, ימשול עליו המקרה ההוא בלילות, ועם השגת האור יסורו  מחשכי רעיוניו;
[54] ראה נידה יג א – והשוטה וכו', ושנטרפה דעתה, ושנטרפה דעתה היינו שוטה, שנטרפה דעתה מחמת חולי. וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש שם, שנתערבב שכלה מחוזק החולי כמו שיקרה בחולאים החדים. לשון טירוף הוא בילבול, כמו טרף בקלפי, או ביצים טרופות;
[55] חגיגה שם. ולפי הירושלמי שם הגירסא היא קינוקוס;
[56] ראה י. בזק, שם, עמ' 241;
[57] משנה שבת ב ה; שבת כט ב;
[58] בכורות מד ב;
[59] במדבר רבה יט ד;
[60] רמב"ם בפירוש המשנה בשבת ובבכורות שם, מצב המכונה מלנכוליה;
[61]  פיהמ"ש לרמב"ם, שבת שם;
[62] ערוה"ש אבהע"ז קכא יג;
[63] רש"י תענית כב ב ד"ה מפני;
[64] רש"י בכורות שם;
[65] כמבואר ברש"י תענית שם;
[66] ראה רמ"א או"ח שכח לה;
[67] ירושלמי שבת יד ג;
[68] חי' ר' מאיר שמחה בשו"ת סי' ו;
[69] גיטין ע ב;
[70] רמב"ם דעות ה ח. וראה בלח"מ שם;
[71] רמב"ם עדות ט ט;
[72] סמ"ע חו"מ סי' לה סקכ"ב;
[73] שו"ת הרא"ש כלל מג סי' ג;
[74] ראה לדוגמא בשו"ת דברי מלכיאל ח"ז סי' לו; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב; שו"ת בית אפרים סי' פט;
[75] שו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' יח;
[76] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ;
[77] שיטה זו תוארה בהרחבה על ידי הרמב"ם בפרק ג' של ספרו הנהגת הבריאות. וראה מאמרו של י. לייבוביץ, הרופא העברי, שנה לה, חוב' א, 1962, שתיאורו זה של הרמב"ם הוא הנכס היקר ביותר שלו בפסיכו-נוירולוגיה;
[78] מדובר בעיר בגרמניה הצפונית-מערבית בארץ הריינוס, על גבול הולנד. הפולמוס התעורר בשנת תקכ"ו (1766) כתוצאה מגט שסידר הרב ישראל ליפשיץ (סבו של בעל התפארת ישראל על המשניות) בעיר זו לאחד בשם איציק נייבורג ממנהיים. איש זה נשא לאשה את לאה גונצהויזן מבון. בשבת הראשונה אחר החתונה ברח החתן אל מחוץ לעיר, ואחר כך נמצא מסתתר אצל גוי כפרי. כשהחזירוהו סיפר החתן שברח מפני שהיתה עליו אימת מוות. לאחר מכן נסע הזוג לעיר בון, ושם אמר הבעל שהוא שרוי בסכנה גדולה, שמחמתה עליו לעזוב מיד את אשתו ואת מדינת גרמניה, ולנסוע לאנגליה. על מנת שלא לעגן את אשתו הצעירה הוא ביקש לסדר בדחיפות גט, ומכיוון שבאותו זמן לא היה בית דין בבון הוא נסע לעיר קליווא. רבה של העיר, הרב ישראל ליפשיץ, התרשם מהבעל שהוא שפוי, ושהתנהגותו איננה מעידה על שגעון, וכן התרשם מהסיבה הסודית שהבעל מסר ביחס לדחיפות עזיבתו את גרמניה. לפיכך הוא סידר את הגט. כאשר נודע במנהיים על הגט החפוז – פסל רבה של מנהיים את הגט, מפני שלהערכתו היתה התנהגות הבעל בגדר של שוטה לדבר אחד, שכן הפחדים היו בלתי מבוססים כלל ועיקר, והם ביטאו מצב של שגעון. רבה של מנהיים פנה לרבני פרנקפורט בנידון, ואף הם יצאו נגד כשרות הגט הזה, אלא שלא פרסמו את נימוקיהם. בראש הפוסלים את הגט היה הרב אברהם אביש בן צבי הירש, רבה של פרנקפורט. בפולמוס על כשרותו של הגט השתתפו כל גדולי הדור ההוא – הר"י עמדין, הנוב"י, השאגת אריה, הקרבן עדה ועוד, ודעותיהם פורסמו בספר אור ישראל שהוציא רבה של קליווא, ובספר אור הישר, בעריכת הרב אהרן סימון מקופנהגן. רובם הכשירו את הגט מנימוקים שונים. וראה ביחס לתולדות העניין בפת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ב; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; ש. טל, סיני, כד, תש"ט, עמ' קנב ואילך, ועמ' ריד ואילך; משפטי הדעת, עמ' רס ואילך;
[79] דברי הפוסקים הללו כונסו בספר אור ישרים;
[80] תוספתא תרומות א ג; בבלי חגיגה ג ב; ירושלמי תרומות א א; ירושלמי גיטין ז א;
[81] רש"י חגיגה שם ד"ה איזהו;
[82] טורי אבן, חגיגה שם. והסכימו עמו בשד"ח מערכת אישות סי' ב, ובשו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כד;
[83] זכר חגיגה, שם;
[84] טו"א שם;
[85] תואר משה פי"א אות ד;
[86] פרמ"ג יו"ד סי' א במשב"ז סקי"ב; תבו"ש שם סקמ"ה; זבחי צדק שם סקנ"ג;
[87] פרישה יו"ד סי' א סקכ"ו. וראה בדע"ת שם סקמ"ה; שו"ת הרב"ז סי' נ;
[88] דע"ת יו"ד שם סקמ"ה. ואגב, ראה בשו"ת  נובי"ק חאבהע"ז סי' נא, בעניין עגונה שבעלה היה שוטה ונעלם ומצאו גופה בנהר, והיו סימנים בבגדיו, ודן שם אם יש לחשוש שאיבד בגדיו מדעתו, והנמצא הוא אחר שלקח אותם עיי"ש;
[89] ש"ך ופרמ"ג יו"ד סי' א סקכ"ד; פר"ח שם סקכ"ד; זבחי צדק שם סקנ"ד; שו"ת עזרת כהן סי' סז-סח. והיינו אף שלהלכה מספיק סימן אחד לעשותו שוטה, כמבואר להלן. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף א;
[90] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' ב;
[91] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג;
[92] שו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' יז; שו"ת דברי חיים ח"א סי' עח, וסי' נג; שו"ת אור שמח סי' יג; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; תבו"ש יו"ד סי' א סקי"א;
[93] חגיגה שם;
[94] רמב"ם עדות ט ט, וראה בכס"מ שם; רא"ש חולין פ"א סי' ד; טושו"ע יו"ד א ה; שם חו"מ לה ח. אך ראה במהר"י בן מלכי צדק, ריש תרומות, שפסק שצריך את כל סימני השוטה, וראה מה שכתב עליו בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג. ויש מי שכתב, שמאבד מה שנותנים לו הוא סימן יותר מובהק לשגעון משלושת הסימנים האחרים – ראה שו"ת הרב"ז סי' נ;
[95] רבנו שמחה משפירא, ותלמידו רבנו אביגדור הכהן, הובאו דבריהם בב"י אבהע"ז סי' קיט, וסי' קכא; מרדכי רפ"ז גיטין; שו"ת מהרי"ק שורש יט ענף ג. וראה רש"י נידה מה ב ד"ה אפילו אמרו. וכן פסקו בשו"ת זכרון יוסף, חאבהע"ז סי' י; שו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' קנג; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' נג, וסי' עד-עה. וכן משמע משו"ת הריב"ש סי' תסח. ויש להעיר, כי ביו"ד א ה פסק המחבר כדעת הרבנו שמחה, בעוד שבב"י אבהע"ז סי' קכא, ובכס"מ מכירה כט ה, משמע שנוטה לדעת הרמב"ם, שאין אלו אלא דוגמאות בלבד (בשיטת הרמב"ם ראה להלן בהערה הבאה). ולעניין שיטת הרשב"א בנידון – ראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; דע"ת יו"ד סי' א אות מב; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' נה;
[96] ראה שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' עד; שו"ת צפנת פענח סי' קג-קז;
[97] רמב"ם עדות ט ט, על פי הב"י אבהע"ז סי' קכא; המאירי חגיגה ג ב; שמ"ח יו"ד סי' א סכ"ט. ומה שמשמע מהטור אבהע"ז סי' קכא, שמי שנשתתק, והשיב על פירות חורף בקיץ, וודאי שוטה הוא – ראה מה שכתבו בנידון בשו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' כז; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כד. וראה עוד תשובתו של הגר"י אברמסקי, מובאת באוצה"פ סוף כרך ב;
[98] מהרי"ק שורש יט; הנוב"י והרב שאול אמסטרדם, הובאו דבריהם באור הישר סי' כט וסי' לד;
[99] רמב"ם שם. ואכן מומחים בשטח הפסיכיאטריה והמשפט הפלילי הגיעו רק בשנים האחרונות להבנה זו, שאין יכולת לתת הגדרה לשונית מדוייקת ומקפת למחלות פסיכיאטריות – ראה י. בזק, עמ' 230;
[100] תבואות שור, יו"ד סי' א סקכ"ט; הרב יוסף משטיינהרט, הובא באור הישר, סי' כ, ובשו"ת זכרון יוסף חאבהע"ז סי' י; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; שו"ת ברית אברהם חאבהע"ז סי' עו; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז;
[101] שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' טז; הנוב"י בספר אור הישר סי' ל; אבן האזל על רמב"ם עדות ט ט. וראה באריכות בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ. וראה עוד במאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' סד ואילך;
[102] ביאור הגר"א, חו"מ סי' לה סקט"ו;
[103] הרה"ג מדעסוי, הובאו דבריו בס' אור הישר סי' כה;
[104] שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' נה;
[105] מהרי"ו סי' נב; דע"ת יו"ד סי' א סק"מ; עטרת חכמים (לר' ברוך פרנקל) אבהע"ז סי' יז; שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קלה; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז; שו"ת מקדשי השם סי' מז;
[106] שו"ת אור שמח ח"ג סי' יג, ובתשובתו המובאת בס' אור ישרים סי' יב;
[107] הנוב"י, הובאו דבריו בס' אור הישר סי' ל; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' ד;
[108] שו"ת עזרת כהן סי' סז;
[109] שו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' קנג-קנה; שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' פט; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קלז. וראה עוד בשו"ת עין יצחק סי' ט, ובפת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"א, בשם שו"ת הרי"מ. וראה בס' משפטי הדעת, עמ' מב ואילך;
[110] גט מקושר סי' יד אות א; הנוב"י, הובאו דבריו בס' אור הישר, סי' ל;
[111] תורת גיטין סוסי' קכא. וראה מה שכתב עליו בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג, ושם ח"ג סי' מו;
[112] שו"ת שרידי אש ח"ג סי' לה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' צז;
[113] הגר"י רוזין, בס' אור ישרים סי' יד;
[114] אבן האזל, רמב"ם עדות פ"ט;
[115] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ב. וכתב שם שהוא דבר חדש לדעתו, אבל ראה לעיל שקדמוהו בעל הנוב"י, בעל הצפנת פענח והאבן האזל הנ"ל, והגיעו למסקנות שונות במקצת, וי"ל;
[116] שו"ת אגרות משה שם. וראה בפסד"ר ח"א עמ' קח, שלא חילקו בכל אלו, וצ"ע;
[117] שו"ת חכמי פרובינציה סי' נז;
[118] יבין שמועה לתשב"ץ, תיקון סופרים השער הט"ז;
[119] רש"י חגיגה ג ב ד"ה איזהו; שו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ;
[120] כס"מ עדות ט ט; ב"י חו"מ לה; סמ"ע שם סק"כ; ש"ך יו"ד סי' א סקכ"ג; ב"ש אבהע"ז סי' קיט סק"ב; ערוה"ש חו"מ לה ז; טורי אבן חגיגה ב ב, ותשובתו של השאגת אריה בס' אור הישר סי' כז; בעל הזכרון יוסף בס' אור הישר סי' יא-יב; שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' פט; שו"ת אור גדול סי' מא; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב; תורת גיטין סי' קכא סוסק"ד; זבחי צדק יו"ד סי' א סקנ"א; כף החיים שם סקקכ"ו. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז; פסד"ר ח"א עמ' ע; ס' משפטי הדעת עמ' מו ואילך;
[121] תבו"ש יו"ד סי' א סקמ"ו; פרמ"ג יו"ד שם בשפ"ד סקכ"ג. וראה עוד בשו"ת שבסוף שו"ע הרב סוסי' כה; שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' פט; שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז בדיני חרד"ג סי' מ-מא; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' נג; שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כו-כז;
[122] דע"ת יו"ד סי' א סקמ"א; דברי שאול ויוסף דעת, הובאו דבריו בדרכ"ת יו"ד סי' א סקקנ"ג. וראה  עוד על גדרי שוטה במאמרו של הרב ש. דיכובסקי,  תורה שבעל  פה, לג, תשנ"ב, עמ' סד ואילך;
[123] שו"ת דברי מלכיאל ח"ז סי' לו; שו"ת עטרת חכמים סי' יז; שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קלה;
[124] ערוה"ש אבהע"ז קכא יג;
[125] שד"ח מערכת אישות סי' ב אות יא. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות ב;
[126] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב;
[127] שו"ת הרי"מ, הובאו דבריו בפת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ב;
[128] שו"ת בית אפרים סי' פט;
[129] שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז;
[130] סמ"ע סי' לה סקכ"א;
[131] רמב"ם עדות ט ט;
[132] היינו בריא – ערוך ע' חלם ג';
[133] תוספתא תרומות פ"א; כתובות כ א; רב האי גאון, ס' המקח שער ג; רמב"ם מכירה כט ה; טושו"ע אבהע"ז קכא ג. וראה בביאור הגר"א שם סק"ו. וראה בר"ה כח א, רמב"ם חמץ ומצה ו ג, וטושו"ע או"ח תעה ה – בעניין נכפה;
[134] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רא, הובאו דבריו בב"י אבהע"ז סי' קכא; שו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ; הנוב"י בס' אור הישר סי' ל; גט מקושר סי' יד; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' נג. וראה עוד בשו"ת צמח צדק סי' קלו; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קלז; תורת גיטין סוסי' קכא; [134] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד, בשם הגר"ש קלוגר, ושם סי' מב, ושם חיו"ד סי' ז. וראה עוד בשו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; שו"ת חלקת יואב חאבהע"ז סי' כ; שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' פו; ס' משפטי הדעת עמ' נה ואילך;
[135] ב"י אבהע"ז סי' קכא; ב"ש שם סק"ד. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז; פת"ש שם סק"ב;
[136] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג;
[137] ראה פת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ב;
[138] ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ב. וראה בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' א אות ו;
[139] שו"ת מחנה חיים ח"ב חאבהע"ז סי' לד;
[140] משפטי הדעת, עמ' סה;
[141] ראה מכילתא משפטים פרשאה ד; רש"י חגיגה ג ב ד"ה איזהו שוטה; רמב"ם מלכים י א;
[142] ראה רמב"ם, תשובה, ה ד; מו"נ ח"ג פי"ז;
[143] ראה פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ו ואילך;
[144] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 189 ואילך. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם ב"ק פז א;
[145] משנה ערכין א א; גיטין כב ב-כג א; מנחות ג א; יבמות צט ב; רש"י חגיגה ב ב ד"ה חוץ; רמב"ם חובל ד כ, ועוד. וראה באריכות בהגדרת מושג ה"דעת" בנידוננו בס' משפטי הדעת פרקים ח-י;
[146] ירושלמי תרומות א א;
[147] משנה מכשירין ג ה; שם ו א; טהרות ח ו, ועוד;
[148] פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ריש ח"ב, הובאו דבריו גם בשד"ח מערכת חי"ת כלל קטו. יש שהעירו על שיטה זו מהמבואר בגמרא חגיגה ב ב, שהם פטורים מכל המצוות שאמורות בתורה, וכן מהרמב"ם מלכים י ב, שאינם בני מצוות – ראה נשמת אברהם חחו"מ סי' לה סק"א; הרב א. שינפלד, תחומין, ח, תשמ"ז, עמ' 87 ואילך;
[149] ראה רש"י חולין ג ב ד"ה דאפילו; רמב"ם פיהמ"ש חולין א א;
[150] ראה שו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עד;
[151] רמב"ם עדות ט ט; שם מלכים י ב. וראה חגיגה ב ב. וכבר תמה הלח"מ שם על הרמב"ם למה הוצרך לטעם זה, הרי לאו בני דעה נינהו. וראה מה שכתבו בנידון בתומים חו"מ סי' לה סק"ו; שו"ת זכרון יוסף חאבהע"ז סי' י; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב, וסי' ד; חי' גר"ח הלוי קרבן פסח ה ד; אבן האזל הל' עדות שם; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ. וראה באריכות בס' משפטי הדעת פי"א, בשאלה אם פטור השוטה ממצוות הוא מחמת אונס, מחמת שאינו בר-ציווי, או שהוא פטור מהותי;
[152] שבת שבתון סע' טז (עמ' עח);
[153] תרועת מלך סי' ב. וראה בפסקי דין רבניים ח"ה עמ' 303, שתמה עליו הגרי"ש אלישיב שם, איך יתכן שהוא פטור, ונכסיו חייבים יותר ממנו. וראה עוד בשו"ת שו"מ מהדו"ג סי' ל; ס' משפטי הדעת, עמ' קלז ואילך, ועמ' קסז ואילך;
[154] מ"מ מגילה א א; חקרי לב חאו"ח סי' ע; פתח הדביר או"ח סי' שמג אות ו; פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ט; מנ"ח מ' ה סק"ב;
[155] שו"ת מהרי"ל סי' קצו; שמ"ח יו"ד א כח; פרמ"ג יו"ד סי' בשפ"ד סקכ"ז; אמרי בינה שבת סי' ח; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' לט אות ח;
[156] שו"ת תרומת הדשן פסקים סי' סב;
[157] כתובות מח א; רמב"ם מכירה כט ד; טושו"ע חו"מ רלה כ; שם רצ לד; רמ"א שם רפה ב; שם רצ כז;
[158] שו"ת מהר"מ אלשיך סי' קלב;
[159] ב"ק פז א; רמב"ם חובל ומזיק ד כ; טושו"ע חו"מ תכד ח;
[160] פיהמ"ש לרמב"ם ב"ק פז א;
[161] שו"ת קול גדול סי' עו; אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט;
[162] ב"י אבהע"ז סי' א;
[163] ראה ילקוט שמעוני, שמו"א, רמז קלא;
[164] ראה רש"י תענית כב ב ד"ה מפני;
[165] ראה בחקירת שאלה זו בס' שבט מיהודה ח"א שער א הערות נוספות לפ"ח-י; הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 210 ואילך. וראה עוד בס' משפטי הדעת, פרק כ;
[166] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא; שו"ת פרי הארץ ח"ג חיו"ד סי' ב; שיורי ברכה יו"ד סי' קנה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג. כך משמע בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג, ובביאוה"ל סי' שכט ד"ה אלא;
[167] שו"ת אדמת קודש ח"א חיו"ד סי' ו; שו"ת נצר מטעי ח"א סי' ח; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לד (וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' לו). כך משמע בחכמת שלמה או"ח סי' שכח; העמק שאלה שאילתא קסז סקי"ז; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' לט אות ו. וראה בס' נפש הרב, שכן היתה דעתם של הגר"ח מבריסק, ושל הגרי"ד סולובייציק;
[168] שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קפט;
[169] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ט;
[170] פרמ"ג או"ח סי' שו בא"א, סקי"ח; לבושי שרד שם;
[171] ב"ב קמז ב; רמב"ם זכיה ומתנה ח ב. וראה בפירושי הרשב"ם ורגמ"ה שם, בהסבר החשש הזה;
[172] ב"ב קנו ב. וראה טושו"ע אבהע"ז קלו ז; שם חו"מ רנד א, ובסמ"ע שם סק"ג;
[173] גיטין עז ב, ובפירושי רא"ש ריטב"א, ר"ן ומאירי שם;
[174] טושו"ע או"ח שו ט, ובמג"א שם סקי"ח;
[175] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' קפ. וראה בשו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קפט, מה שכתב על תשובה זו;
[176] פתח הדביר או"ח סי' טו אות יז;
[177] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה;
[178] יומא פד ב; רמב"ם שבת ב יז; מ"ב סי' שכח סקל"ח;
[179] שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טושו"ע או"ח של א;
[180] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לו;
[181] שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ה;
[182] שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קלג;
[183] משפטי הדעת, עמ' קצה ואילך;
[184] ראה שבת קנג א; רמב"ם שבת כ ז; טושו"ע או"ח רסו ד-ה; פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב;
[185] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג;
[186] רמ"א או"ח קצט י;
[187] מג"א שם סק"ח; מ"ב שם סקכ"ט;
[188] ביאוה"ל סי' נה ס"ח ד'"ה הוא;
[189] שו"ת נחלת שבעה סי' פג; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. זילברשטיין, חוב' אסיא מב-מג, ניסן תשמ"ז, עמ' 26 ואילך; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סז;
[190] תענית כב ב; טושו"ע או"ח רפח ט, בעניין חולה, ולכאורה מקורו מתענית כב ב, ושם מוזכר במיוחד רוח רעה;
[191] ראה רמב"ם תענית א ט ובמ"מ; טושו"ע או"ח תקעח א, ובמ"ב שם לעניין כל חולה, ולכאורה מקורו מתענית כב ב, ושם מוזכר במיוחד רוח רעה;
[192] עירובין מא ב; רמב"ם שבת כז יב; טושו"ע או"ח תה ה;
[193] מנ"ח מ' ט סק"ג;
[194] שו"ת אחיעזר ח"ג סוסי' פא; שו"ת חלקת יואב חאו"ח סי' א;
[195] מג"א סי' תקנד סק"ח, בשם מהרי"ל; פרמ"ג שם בא"א סק"ח; שו"ת מים חיים (רפפורט) סי' טז; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' יג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות ל. וראה עוד בנידון בס' שבת שבתון סע' יז (עמ' עח-עט);
[196] רמב"ם שחיטה ב א; טושו"ע יו"ד א ה, וש"ך שם סקכ"ז;
[197] ראה דרכ"ת יו"ד סי' א סוסקקנ"ד;
[198] שו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ח. וראה בנידון עתים חלים ועתים שוטה לעניין שחיטה בדרכ"ת יו"ד סי' א סקקמ"ד;
[199] שו"ת אדמת הקודש ח"א חיו"ד סי' ו; שו"ת פרי הארץ חיו"ד ח"ג סי' ב; שיורי ברכה יו"ד סי' קנה אות ג;
[200] נידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה ח טו; טושו"ע יו"ד קצו ז;
[201] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא, והובאו דבריו בב"י יו"ד סי' רכא;
[202] בה"ג הל' מילה; טור יו"ד סי' רסח; מגילת ספר על הסמ"ג, לאווין קיו. וראה פד"ר, כרך י,  עמ' 195; ס' משפטי הדעת, פי"ג;
[203] שו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' ל;
[204] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' ב. בדיני צדקה מנכסי שוטה ראה כתובות מח א, ור"ן שם; רמב"ם נחלות יא א ונו"כ; מחנה אפרים צדקה סי' א; קצוה"ח סי' רצ סק"ג; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' קסז;
[205] ס' משפטי הדעת, עמ' קלח;
[206] יבמות סט א; רמב"ם תרומות ח יד;
[207] הרב ד.מ. רגנשברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' כח ואילך;
[208] שו"ת מהר"י קולון שורש קא; טושו"ע אבהע"ז נ ה. שם מדובר במשודכת שנשתטתה, אבל ראה בשו"ת פתחא זוטא סי' יט; טור האבן סי' כא; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח – שאין להבדיל  בין המשודך למשודכת בעניין זה;
[209] טיב קידושין שם סקי"ד; נתיבות השלום נתיב יז ס"ח סקי"ד. וראה באוצה"פ סי' נ סקל"ו, אות א. וראה עוד במלבושי יו"ט ח"א חאבהע"ז סי' ד;
[210] שו"ת פתחא זוטא סי' יט; שו"ת פני דוד סי' ד; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח; טור האבן סי' כא. וראה עוד באוצה"פ שם סקל"ו אות ב;
[211] יבמות קיב ב; רמב"ם אישות ד ט; שם יא ד; טושו"ע אבהע"ז מד ב; שם סז ז. וראה בהפלאה שם סק"ו, למה כפלו הרמב"ם והשו"ע דין זה. ומה שכתב הנוב"י בס' אור הישר, שיש לחוש לקידושי שוטה, כבר דחו דבריו הרבה מהאחרונים – ראה בית מאיר אבהע"ז סי' קכא; תורת גיטין שם; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז;
[212] רמ"א שם; ח"מ שם סק"ב; ב"ש שם סק"ד. וראה באוצה"פ שם סק"ו אות' א-ב, ושם סק"ח – בגדרי השוטה שדברו בו כאן. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יג;
[213] שו"ת עין יצחק ח"ב סי' ז;
[214] ערך לחם ובית הילל, אבהע"ז שם;
[215] ראה אוצה"פ סי' סז סקט"ז אות ב;
[216] מ"מ איסורי ביאה ג א;
[217] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יחס, עמ' קמא, על פי רמב"ם תרומות ח יד;
[218] פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ז;
[219] אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' מג-מד;
[220] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פ. וראה בשו"ת מלואי אבן סי' כט; שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קמז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"ב;
[221] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' פב. אמנם ראה להלן, שהוא מחלוקת אם שטות הוא מום גדול או מום רגיל;
[222] משל"מ אישות יא ח ד"ה אך;
[223] כנס"י סי' עח; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' עח. וראה בפת"ש אבהע"ז סי' קעח סק"ז;
[224] הרב ב. בק, נועם, טז, תשל"ג, עמ' קסא ואילך. והיינו שנחלקו הרמב"ם והראב"ד (איסורי ביאה ג ב) בדין קטנה שזינתה, ושוטה גמורה גרועה אף מקטנה, ולכן לדברי הכל אינה נאסרת על בעלה ישראל. וראה בפת"ש אבהע"ז סי' סח, בשם ברית אברהם;
[225] הגרש"ז אויערבאך, חוב' אסיא, נא-נב, אייר תשנ"ב, עמ' 45 (הובא בספר אסיא, ח, תשנ"ה, עמ' 204);
[226] שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' יב;
[227] הרב ב. בק,  נועם, טז, תשל"ג, עמ' קסא ואילך;
[228] הגרש"ז אויערבאך, חוב' אסיא, נא-נב, אייר תשנ"ב, עמ' 45. למסקנה זו הגיעה גם וועדה מקצועית מטעם משרד הבריאות בראשות השופט ב.צ. שרשבסקי, מיום יח סיוון תשנ"א (31.5.91) – ראה רפואה ומשפט, גיליון 7, 1992, עמ' 19;
[229] על מקור החרם שלא לישא שתי נשים, על מהותו, ועל חלותו – ראה אוצה"פ סי' א סקס"א ואילך;
[230] שו"ת מהרש"ל סי' סה, ויש"ש יבמות פי"ד, וכן משמע שו"ת הר"י מינץ סי' י. וראה בשיטות אלו בב"ח אבהע"ז סי' קיט; ט"ז שם סקי"ב; ב"ש שם סק"ח. וראה בשו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"ב סי' יד; שד"ח מערכת אישות סי' ב כלל א;
[231] תשובת הרשב"א, הובא במהרי"ק שורש קא, ובשנתון המשפט העברי ח"ב עמ' 231; הגה' אשרי יבמות פי"ד; שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קב; רמ"א אבהע"ז א י; ב"ח שם; שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' ג; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כב; שו"ת אחיעזר ח"א סי' י אות ב; שו"ת עולת יצחק סי' קצא; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד; שו"ת רבי שאול משה סי' פד; שו"ת שאילת משה חאבהע"ז סי' כו-כח. וראה עוד בשד"ח מערכת אישות סי' ב; אוצה"פ סי' א סקע"ב;
[232] שו"ת מהרח"ש סי' לג. וראה שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עג;
[233] שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' א; שם ח"ג חאבהע"ז סי' יד;
[234] שו"ת עולת יצחק סי' קצא; שו"ת תפארת צבי סי' לח; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' טז, וסי' כא; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' ה. וראה עוד פוסקים באוצה"פ סי' א סקע"ב אות ג;
[235] הגה' אשרי יבמות פי"ד; שו"ת מהרי"ל החדשות סוסי' רב; ב"ח אבהע"ז סי' א, ובשו"ת הב"ח סי' צג; ח"מ אבהע"ז סי' א סקט"ז, וסי' קיט סק"ז; ב"ש שם סי' א סקכ"ג, וסי' קיט סק"ח. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות ו. בגדרי היתר מאה רבנים ובטעם הדבר – ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרם דרבנו גרשום, אות יז. וראה עוד בשו"ת דברי ישראל ח"ב סי' פה; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תשפו. אמנם יש שכתבו, שאין צורך בהיתר מאה רבנים באשה שנשתטית, כי על כך לא גזר רבנו גרשום – ראה רמ"א אבהע"ז א ו, אך מנהג הדורות להזקיק היתר מאה רבנים;
[236] שו"ת משיב דבר ח"ד סי' ה;
[237] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קכ;
[238] שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קפח;
[239] ראה שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' צ; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' ג; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' צא; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קפט. בעניין ההבדלים בין אשכנזים לספרדים בכל הנוגע להיתר מאה רבנים בנשתטית – ראה פסד"ר ח"ב עמ' שסד;
[240] בי"ד הרבני הגדול (הדיינים י.מ. בן-מנחם, ע. הדאייה, ב. זולטי), פסד"ר ח"ב עמ' שסד;
[241] שו"ת מנחת שי ח"ב סי' כח; שו"ת שערי צדק סי' ח;
[242] שו"ת  נובי"ת חיו"ד סי' קמו;
[243] שו"ת דברי חיים ח"א סי' ד; שם ח"ב סי' מא; שו"ת תפארת צבי סי' לט; שו"ת חלקת יואב סי' כד; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כא; שו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' פ; שו"ת מהר"ש ח"ד סי' עד; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' י; שו"ת הרי בשמים ח"ב סי' עב; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' ב; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' א; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' נה. וראה עוד באריכות באוצה"פ סי' א סקע"ב אות א; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרם דרבנו גרשום, אות טו; פסד"ר ח"ט עמ' שלא;
[244] שו"ת ברכת רצה סי' קח; שו"ת שם אריה סי' ג;
[245] ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ב, בשם רבנו שמחה; שו"ת אור זרוע סי' תשעח. וראה בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' א אות ח;
[246] שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קפו; שו"ת אמרי דוד סי' קב; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ה; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תשפו;
[247] שו"ת עמק שאלה סי' פ; שו"ת צמח צדק החדש סי' א;
[248] שו"ת אמרי דוד שם; שו"ת מצפה אריה מהדו"ת סי' י;
[249] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ה;
[250] שו"ת שאילת שלום מהדו"ת סי' רעד; שו"ת דברי יששכר סי' קיז. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות יא;
[251] ב"ח אבהע"ז סי' קיז, ושו"ת הב"ח סי' צג; גט פשוט סי' קיט סקל"ח; ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ב (וראה מה שכתב על דבריו בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' א אות ג); שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כט; שו"ת משכנות יעקב חאבהע"ז סי' כ; שו"ת צמח צדק החדש סי' ג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' כב; שו"ת צמח צדק החדש סי' ג; הגרח"ע גרודזינסקי, הובאו דבריו בשו"ת שרידי אש ח"ג סי' א. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות ד;
[252] שו"ת שערי דעה ח"ב סי' קעא; שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' עב;
[253] שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' יז. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם הע' 708;
[254] שו"ת הב"ח סי' צג; שו"ת מקום שמואל סי' פב;
[255] שו"ת אור גדול סי' לה; פת"ש אבהע"ז סי' קיז, בשם הנוב"י. וראה עוד בנידון בשד"ח  מערכת אישות סי' ב אות יב; אוצה"פ סי' א סקע"ב אות ד;
[256] פת"ש אבהע"ז סי' א סקט"ז; שו"ת בנין עולם חאבהע"ז סי' ג אות יא; שו"ת חיים של שלום ח"ב סי' צד;
[257] שו"ת שמן ראש חאבהע"ז סי' כד;
[258] פת"ש אבהע"ז סי' א סוסקט"ז; זקן אהרן ח"ב סי' צ; שו"ת שמן ראש חאבהע"ז סי' כד;
[259] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ו; שו"ת שער יעקב סי' ט; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז סי' ז. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות יד;
[260] שו"ת בנין עולם שם;
[261] שו"ת צמח צדק סי' סז;
[262] שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מד;
[263] ראה שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' יג, וסי' יז; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' י; שו"ת עין יצחק חאבהע"ז סי' ב אות יא; שו"ת הרי בשמים ח"ג סי' טז;
[264] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצא;
[265] הגה' אשרי יבמות פי"ד; שו"ת מהרי"ל החדשות סי' רב; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד. וראה עוד בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' ה;
[266] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' יג; שו"ת צל הכסף ח"ב סי' ט; שו"ת אבן יקרה ח"א סי' ו;
[267] שו"ת מהר"ם מפאדווא סי' נ; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' טז; שו"ת תורת חסד (לובלין) סי' לב. וראה בשו"ת צמח צדק סי' סז, שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד, ושו"ת שרידי אש ח"ג סי' ב – בשיטות אחרות להבטחת מזונותיה. וראה עוד באוצה"פ סי' א סקע"ב אות כט;
[268] ב"ח אבהע"ז סי' א וסי' קיט; ח"מ סי' קיט סקי"ב; ב"ש סי' א סקכ"ג; שו"ת צמח צדק סי' סז; שו"ת מהר"ם פדווא סי' נ; שו"ת משיב דבר סי' ג; שו"ת הרי"מ סי' כד. ובטעם הדבר – ראה באוצה"פ סי' א סקע"ב אות כג; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חרם דרבנו גרשום, עמ' תמה-תמו;
[269] הגה' אשרי יבמות פי"ד; שו"ת ר"ח הכהן רפפורט חאבהע"ז סי' ג; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מד; שו"ת צמח צדק החדש ח"א סי' ו; שו"ת הרי"מ סי' כד; שו"ת דברי חיים ח"א סי' סג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' ג; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שכא, וח"ו סי' קלד; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סוסי' א; שו"ת עין יצחק ח"א סי' עד; שו"ת נחלת אב"י סי' קי; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' ג; שו"ת מקדשי השם סי' מז. וראה עוד בשד"ח מערכת אישות סי' ב; אוצה"פ סקע"ב אות כד;
[270] שו"ת תורת חסד סי' לב. אמנם ראה בשו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' ו, שהאריך לפקפק בתוקף הערב בנידון, עיי"ש;
[271] שו"ת משיב דבר שם; שו"ת עין יצחק שם; שו"ת מהרש"ם שם;
[272] שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז סי' לט; שו"ת חיים של שלום ח"ב סי' קב; שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' נא, וח"ג סי' קג; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' מז (אמנם ראה מה שכתב בח"ו סי' כו);
[273] ב"ח אבהע"ז סי' קיט; ב"ש סי' א סקכ"ג;
[274] שו"ת שאילת שלום מהדו"ת סי' לב; שו"ת דבר משה סי' מד. וראה עוד באוצה"פ שם אות יט;
[275] שו"ת שמן רוקח ח"ב סי' לב; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קכ;
[276] שו"ת בנין ציון ח"ג סי' פ; ראשית בכורים סי' ט;
[277] ואם נתינת הגט לשליח צריכה להיות בתורת שליח להולכה או בתורת זכיה – ראה שו"ת פנים מאירות ח"א סי' ד; שו"ת תפארת צבי סי' מב; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד;
[278] ב"ח אבהע"ז סי' קיט; ב"ש סי' א סקכ"ג; ח"מ סי' קיט סקי"ב. וראה באוצה"פ שם סקע"ב אות לא, במחלוקת האחרונים אם הגט כשר, כי בשעה שעשאו שליח לא היתה ראויה להתגרש בו. וראה עוד בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' ג, ובשו"ת משיב דבר ח"ד סי' א – מתי נתקנה תקנה זו. וראה עוד בשו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' א;
[279] באר משה, קונט' בנין ירושלים סי' י;
[280] בית מאיר אבהע"ז סי' א; שו"ת רבי חיים כהן רפפורט חאבהע"ז סי' ד; שו"ת ברכת רצה סי' קח-קט. וראה עוד באוצה"פ שם אות ל;
[281] שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' ג; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' יא; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' א. וראה עוד באוצה"פ שם אות לה;
[282] שו"ת  נוב"י שם. וראה בשו"ת תפארת צבי סי' מה; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יד;
[283] שו"ת פרשת מרדכי סי' מו;
[284] שו"ת בר ליואי ח"ב חאבהע"ז סי' ב; שו"ת מים חיים (רפפורט) סי' לח; שו"ת שם אריה סי' צב;
[285] שו"ת ברכת רצה סי' י;
[286] שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' ט-י;
[287] בית יעקב, אבהע"ז ע ד. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת קובץ תשובות סי' קסט;
[288] יבמות קיב ב; רמב"ם גירושין ב יז;
[289] גיטין ע ב, מחלוקת; רמב"ם גירושין ב טו; טושו"ע אבהע"ז קכא ב;
[290] רמב"ם שם. וראה ב"ח, ח"מ סק"ג, ב"ש סק"ב, ביאור הגר"א סק"ד ופר"ח שם;
[291] טור שם; שו"ת הרא"ש כלל מה סי' יח. וראה בפר"ח שם, ובב"ש שם סק"ה;
[292] ב"י והמחבר בשו"ע שם;
[293] תוס' יבמות סד א ד"ה יוציא; שו"ת הרא"ש כלל מג סי' ג; טושו"ע אבהע"ז קנד ה;
[294] שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' פ. וראה עוד בביאור הגר"א אבהע"ז שם סקי"ז; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' ל; פסד"ר ח"א עמ' סה; שם ח"ח עמ' רטז;
[295] ראה שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז סי' לו; שו"ת אור גדול סי' ה; פסד"ר ח"א עמ' סה (ביה"ד בירושלים, הדיינים י. עדס, י.ש. אלישיב, ב. זולטי). וראה בשו"ת אגרות משה שם, שכתב בפשיטות שהוא מום גדול. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"א;
[296] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ;
[297] הגרי"ד סולובייציק, הובאו דבריו בס' נפש הרב, עמ' רסד;
[298] פסד"ר יב ד (ביה"ד הגדול, הדיינים ש. גורן, י. קאפח, מ. אליהו). וראה עוד מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' סד ואילך;
[299] טושו"ע אבהע"ז קכא ג;
[300] שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"א. וכתב שם שפסק זה אושר על ידי הגרצ"פ פרנק;
[301] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סב;
[302] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' מד. וראה בשו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' קיא;
[303] שו"ת הב"ח סי' קא; ב"ש סי' קמא סק"מ; שו"ת שיבת ציון סי' פו;
[304] יבמות קיג ב; רמב"ם גירושין י כג; טושו"ע אבהע"ז קיט ו. וראה בט"ז שם סקי"ב, אם הטעם שלא ינהגו בה מנהג הפקר הוא לטובת האשה, או לטובת האנשים שלא יכשלו בפריצות. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמז;
[305] שו"ת אור זרוע סי' תשעח; שו"ת עונג יו"ט סוסי' קמג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' י; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' א; אחיעזר ח"ג סי' יז;
[306] שו"ת פרשת מרדכי סי' מא; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' ב;
[307] שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' יג;
[308] ח"מ אבהע"ז סי' קיט סקט"ו, ושם סי' קכא סק"ג; ב"ש אבהע"ז סי' קיט סק"י;
[309] ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ד. וראה עוד בשד"ח מע' גירושין סי' א אות ג; פסד"ר ח"ח עמ' קעד; אוצה"פ סי' א סקע"ב אות ד;
[310] הרב ב. בק, נועם, טז, תשל"ג, עמ' קסא ואילך;
[311] פסד"ר ח"ח עמ' קעד (ביה"ד הרבני האזורי בת"א, הדיינים ש.ב. ורנר, ע. אזולאי, ח.ג. צימבליסט);
[312] רמב"ם גירושין י כג; המחבר שו"ע אבהע"ז קיט ו;
[313] ראב"ד גירושין שם; טור אבהע"ז שם, בשם רמ"ה; המחבר אבהע"ז ע ו (וראה  נו"כ על הסתירה בדברי המחבר); ב"ח אבהע"ז סי' קיט; רמ"א אבהע"ז קיט ו, בשם י"א;
[314] ח"מ שם סק"ט; ב"ש שם סק"י;
[315] ב"ש שם;
[316] ח"מ אבהע"ז קיט סק"ט וסקי"ב;
[317]  כתובות מח א; רמב"ם אישות יב יז; טושו"ע אבהע"ז עא ג;
[318] רמב"ם שם;
[319] מ"מ שם;
[320] שו"ע שם;
[321] הרב א. שינפלד, תחומין, ח, תשמ"ז, עמ' 87 ואילך;
[322] ראה במחנה אפרים הל' צדקה סי א;
[323] הגרי"ש אלישיב, פסקי דין רבניים, ח"ה, עמ' 303;
[324] הגר"א גולדשמיט, והגר"ש ישראלי, פסקי דין רבניים, שם;
[325] יבמות צו ב; רמב"ם יבום ו ח; טושו"ע אבהע"ז קעב טז;
[326] רמב"ם יבום ד טז; טושו"ע אבהע"ז קסט מג;
[327] תוספתא יבמות פ"ב; רמב"ם יבום ו ו;
[328] מ"מ יבום ד יג; טור אבהע"ז סי' קסט; יש"ש יבמות פי"ב סי' כה;
[329] רשב"א חולין י א, בשם רבנו יונה; שו"ת הרשב"א ח"א סי' כו, וסי' תקצג; ריטב"א גיטין כב ב. וראה עוד בעניין חליצת שוטה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; בית מאיר אבהע"ז סי' קכא;
[330] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' מו;
[331] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יבום, עמ' שעד, והע' 1251;
[332] ק"א יבמות נו א ד"ה ודין. וראה חזו"א אבהע"ז סי' פו;
[333] כתובות לב א; רמב"ם נערה בתולה ב יא;
[334] ב"ח חו"מ סי' יז;
[335] תוספתא שבועות ג ח; רמב"ם עדות ט ט; טושו"ע חו"מ לה ח;
[336] אמרי בינה הל' עדות סי' מח; חסדי דוד, תוספתא שם. וראה עוד לעיל. וראה באריכות בשו"ת הרב"ז סי' נ;
[337] נחל יצחק סי' צא אות ד ענף ד; 
[338] רמב"ם מכירה כט ד; טושו"ע חו"מ רלה כ;
[339] רמ"א שם;
[340] סמ"ע שם סקנ"א. וראה תוס' סוכה מו ב ד"ה דינוקא, ששוטה גרוע מקטן בכך שכלל אינו קונה;
[341] רמב"ם זכיה ומתנה ד ז; טושו"ע חו"מ רמג טז;
[342] סמ"ע שם סקכ"ט. וראה בשו"ת הרי"ם חאבהע"ז סי' כד, ובאמרי בינה קונטרס הקנינים סי' כד, ובס' משפטי הדעת פט"ז – בשאלה אם יש דרגות של שוטה שמועילה הקנאה בדעת אחרת, או שדין זה נכון בכל השוטים;
[343] רמב"ם וטושו"ע שם;
[344] וראה מה שכתב בנידון בקצוה"ח סי' רמג סק"ו; שו"ת באר יצחק חאו"ח סי' א ענף ה; ס' משפטי הדעת, עמ' קעו ואילך;
[345] רמב"ם מכירה כט ה, וראה במ"מ שם; טושו"ע חו"מ רלה כא, וראה בסמ"ע שם סקנ"ב;
[346] קצוה"ח סי' רמג סק"ד על פי תוס' סנהדרין סו ב ד"ה קטן. וראה בשו"ת רבי אליעזר סי' כא אות יג; ס' משפטי הדעת, פי"ז;
[347] ב"ק פז א;
[348] ספר התרומות שער לו ח"א. וראה בס' משפטי הדעת, פט"ו;
[349] ב"ק פו ב; רמב"ם חובל ומזיק ג ד; טושו"ע חו"מ תכ לז;
[350] רמב"ם נחלות א י; ב"ש אבהע"ז סי' צ סקי"ט;
[351] בי"ד רבני בירושלים (הדיינים י. עדס, י.ש. אלישיב, ב. זולטי), פסד"ר ח"א עמ' קח;
[352] טושו"ע חו"מ כח יט;
[353] שו"ת עמק הלכה ח"א סי' לב-לג, בשם בעל מנחת אלעזר;
[354] בעל צפנת פענח, הובא בשו"ת עמק הלכה שם, וכן בשו"ת צפנת פענח סי' יט;
[355] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו עמ' 189 ואילך. וראה מהר"ץ חיות סנהדרין יז א;
[356] הרב זילברשטיין, שם;
[357] משנה בכורות ז ו; רמב"ם ביאת המקדש ח טז;
[358] כס"מ ביאת המקדש שם;
[359] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' סב;
[360] קצוה"ח סי' רמג סק"ד. וראה בס' משפטי הדעת, פי"ז;
[361] נדרים לה ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א ה;
[362] רמב"ם שגגות ג ח;
[363] משנה בכורות ז ו;
[364] ראה הרב ש. וולבה, בשבילי הרפואה, ה, תשמ"ב, עמ' נז ואילך;
[365] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' נז; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תסה וסי' תתסז;
[366] שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג;
[367] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 189 ואילך;
[368] שו"ת בנין ציון שם; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סוסי' כט; שם חיו"ד ח"ג סי' מד. והביא שם, שהסכים לזה גם הגרי"א הענקין. וראה עוד שו"ת תשורת שי מהדו"ת סי' קכט; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' מח; שו"ת מנחת אלעזר ח"ג קונט' שיירי המנחה ד"פ; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פ;
[369] הרב י. זילברשטיין, חוב' אסיא מב-מג, ניסן תשמ"ז, עמ' 26 ואילך;
[370] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. זילברשטיין, חוב' אסיא, שם;
[371] כמבואר בחפץ חיים הל' לשון הרע כלל ו ד;
[372] הרב י. זילברשטיין, שם.

 

* # *

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.