יסורים קשים כשיקול בהחלטה רפואית

הרב משה וינברגר

יסורים קשים כשיקול בהחלטה הרפואית

פרק א. ריפוי חולה שיש בו סכנה ע"י יסורים והארכת חיי חולה שיסבול יסורים כל ימיו

בכל חולה שיש בו סכנה הרפואה היא בכלל המצות עשה של "ונשמרתם"1 , וכל שנמנע מלהתרפא עובר בעשה זה, אלא שמצד זה לבד אפשר שאם אין החולה רוצה לסבול יסורים אין לחייבו, שהרי בשביל לקיים מצות עשה אין אדם מחויב להוציא יותר מחומש מנכסיו2 , ויסורים קשים אפשר שהם יותר מחומש. אלא שלכאורה ההמנעות מלהתרפא יש בה גם סרך של מאבד עצמו לדעת. שהרי הפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"3 לא איירי רק במאבד עצמו בידים, אלא כל המסכן עצמו הוא ג"כ בכלל זה כמבואר בספר חסידים4 , וכן המוסר עצמו להריגה ע"י אחרים הוא בכלל זה5 .

ואסור זה שהוא חמור מאד, שיש בו סרך רציחה כמבואר ברמב"ם6 הל' רוצח, ובחת"ם סופר7 , אין בו הדין שאינו מחויב להפסיד יותר מחומש, וכן נאמר באיוב8 "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

וא"כ לכאורה כל חולה שיש בו סכנה המסרב להתרפא יש לכפותו על כך ואפילו יש בריפוי צער, וכמו שכופין על כל מצוות עשה9 , וכאן אף בית דין אין צריך כמו בכל פיקוח נפש שאין צריך בית דין9א .

וכ"כ ב"מור וקציעה"10 , וז"ל: "ואין משגיחין בו אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מות מחיים, אלא חותכין לו אבר שלם אם הוצרך לכך למלטו ממות שלא יהא שדי תכלא בכוליה. ועושין כל הצריך לפיקו"נ נגד רצונו של חולה וכל אדם מוזהר על כך משום "לא תעמוד על דם רעך", ואין הדברים תלוי בדעתו של חולה ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו".

וכן משמע בתוספתא11 "דמותר לרופא לחתוך הבשר ולכפות החולה להצלת נפשו. שהמשיל את השקלים שחייב ה' את ישראל ליתן וממשכנים עליהם, לאחד שעלתה מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפאתו.

הר"מ ריקאנטי12 כתב שאם אמר השר לישראל שיניח לו לקצוץ ידו, ואם לא, יהרוג את ישראל חבירו, חייב להניח לשר לקצוץ את ידו. ובשו"ת רדב"ז13 נחלק עליו, ורוב האחרונים14 הסכימו עמו. ומוכח לכאורה דלעצמו היה מחויב לכו"ע להניח לשר לקצוץ ידו. אע"פ שיש בזה צער רב. שאם להצלת עצמו אינו מחויב לסבול הצער, כ"ש להצלת חבירו15 . ובמג"א16 , הוכיח מרשב"י דאדם מחויב לקבל יסורים להצלת חבירו, וא"כ כ"ש להצלת עצמו.

אלא שלכאורה יקשה.

ה"ספר חסידים"17 כתב, וכן פסק הרמ"א18 דאין להאריך חיי גוסס ע"י רעש ומלח וכדו', ומותר להסירם כדי שלא יפריעו לגוסס למות. ובספר חסידים כתב הטעם דימי הגוסס מועטים ומלאי יסורים. ולכאורה כיון שגוסס כחי- גמור מדוע לא נאריך ימיו בכל צורה אפשרית, ומה בכך שסובל יסורים הלא אדם מחויב לקבל יסורים להצלת עצמו כנ"ל.

ולכאורה נראה מדברי ספר חסידים דלצורך חיי שעה אין אדם מחויב לקבל יסורים להצלתו. וכמו שכתב דימי הגוסס מועטים ומלאי יסורים. אבל לחיי עולם יודה הס"ח דמחויב לקבל יסורים.

אבל באמת אין מכאן ראיה אף לחיי שעה. דגוסס שאני, שהרי ה"בית יעקב"19 וכנה"ג20 כתבו שאין להציל גוסס, ואף שבשבו"י21 נחלק עליהם והביא ראיות לדבריו, המעיין בדבריו יראה שכל ראיותיו הם מחולה שעדיין חי חיים גמורים רק שהם חיי שעה, ובזה ודאי יש מצוה להצילו אך בגוסס אפשר שאין מצוה להצילו. ובודאי שה"בית יעקב" והכנה"ג לא דברו אלא בגוסס, אבל בחיי שעה פשוט שיש מצות הצלה.

וב"ספר חסידים"17 ג"כ משמע שכל דבריו הם רק בגוסס, שזה מצב מיוחד שהנשמה החלה לצאת ואין לעכבה, וההצלה אינה הצלה אלא רק עיכוב יציאת הנשמה. והביא שם הפסוק "עת למות" ובאר שבגוסס זהו "עת למות" ואין לעכבו.

וראיתי בנועם22 , מאמר של ד"ר לוי המגדיר את הגסיסה כמצב רפואי מיוחד. ולפי"ז אין לנו שום ראיה מגוסס לכל חיי שעה, ורק בגוסס אין להאריך חייו כיון שסובל יסורים. אבל בחיי שעה אפשר שיש מצות הצלה אפילו ע"י יסורים22א .

אך עדיין יש לעיין דבגמ'23 מובא שאמתא דבי רבי התפללה עליו שימות, ואם יש מצוה להצילו איך מותר להתפלל שימות, ובגמ' שם לא משמע שהיה גוסס.

הר"ן24 , כתב שפעמים צריך להתפלל על חולה שימות, וכ"כ בשאילתות25 לפי באור הנצי"ב שם. וכן מצינו בגמ' ב"מ26 ובעוד מקומות שרבנן התפללו שחולה ימות. ולכאורה אם יש מצות הצלה איך מותר להתפלל שימות.

בילקוט שמעוני28 , מסופר שר' יוסי בן חלפתא יעץ לאשה זקנה שבקשה למות, שלא תבוא ג' ימים לבית הכנסת וביום השלישי מתה. ובמדרש תלפיות מבואר שהיתה בעלת יסורים, ולכאורה אם יש מצות הצלה וידוע שע"י שתבוא לביהכ"נ תחיה, איך יעץ לה שלא לבוא? והלא אף הביאה לביהכנ"ס (אם ידוע שעי"כ תחיה) הוי ג"כ בכלל מצות הצלה. ובפרט לפימ"ש ה"באר יצחק"29 שמצות הצלה היא גם ע"י רפואה סגולית.

ונראה לבאר עפ"י הגמ'30 שדנה מה חמור, מיתה או מלקות, ומסיקה דיסורים שיש להם קצבה קלים ממיתה, אך יסורים שאין להם קצבה קשים ממיתה. "דאלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא".

ובשטמ"ק31 בשם הגליון באר דודאי שמיתה חמורה מכל יסורים שבעולם, והגמ' דנה שם רק לענין התראה, שבשעה שהאדם עובר עבירה ונהנה אינו נמנע מחמת המיתה שתבוא לו אח"כ, אבל מיסורים נרתע, כיון שכוונתו ליהנות יסורים מרתיעים אותו, ולפי"ז שמיתה חמורה מכל, ודאי שתמיד יש להציל את האדם אפילו ע"י יסורים, ואפילו יסבול כל ימיו יסורים, שהרי מיתה קשה מיסורים.

אמנם מהתוס'32 ורוב המפרשים33 משמע שפירשו שבאמת יסורים שאין להם קצבה קשים ממיתה, שהרי התוס'32 הקשו איך היו חנניה מישאל ועזריה עובדים ע"ז מחמת יסורים אפילו הם קשים ממיתה. ובשטמ"ק34 הביא שיטה דבמקום יסורים שאין להם קצבה הותרו ג' עבירות, שנאמר בהם "יהרג ואל יעבור". ואף שהתוס' ורוב הראשונים חולקים על זה, היינו משום שגם יסורים שאין להם קצבה הם בכלל ב"כל נפשך"35 , אבל מודים שיסורים שאין להם קצבה באמת קשים ממיתה.

והנה מצות הצלת חבירו ילפינן בסנהדרין36 מ"והשבותו"37 . וא"כ לכאורה הוי דומיא דהשבת אבדה דכל שההוצאה מרובה על הרווח אין זו השבה38 . וא"כ כשיש אומדן-דמוכח שהיסורים קשים ממיתה, אין הצלתו השבה. וכ"כ ה"תפארת יעקב"39 דהיכא דאנן סהדי דני"ל דלימות מותר להתפלל שימות. וה"ה שאין מצוה להצילו.

אמנם בסנהדרין שם יש עוד פסוק למצות הצלה "לא תעמד על דם רעך"40 , ופסוק זה לכאורה מחייב הצלה בכל מקום שיש סכנת חיים, ומצד חיוב זה אין התחשבות ביסורים, ולכאורה היה צריך להציל אפילו במקום יסורים שאין להם קצבה.

ההגהות מיימוני41 הביא ירושלמי שאדם מחויב ליכנס לספק סכנה בשביל הצלת חבירו. אך הפוסקים השמיטוהו42 . וכתב ה"אגודת אזוב"43 דהגמ' בסנהדרין ששואלת למה איצטריך "לא תעמד" מאחר ויש "והשבותו", חולקת על הירושלמי. דאילו סברה כירושלמי יכלה לתרץ דאצטריך "לא תעמד" לחייבו ליכנס לספק סכנה בשביל הצלת חבירו. אלא הגמ' הבינה שגם "לא תעמד" הינו בגדרי "והשבותו" ובמקום שאין "והשבותו" לא נאמר "לא תעמד". ובאותה צורה נוכל להוכיח שבמקום יסורים הקשים ממיתה אין מצות הצלה אף מצד "לא תעמד" שאל"כ מדוע לא תירצה הגמ' דאיצטריך "לא תעמד" למקום שיש לו יסורים הקשים ממיתה. ובהכרח שכשההצלה אינה "השבה" אין "לא תעמד", ואין מצות הצלה.

ולפי"ז אפשר לומר: יסורים קשים שאדם סובל כל ימיו, הם בגדר יסורים שאין להם קצבה, וקשים ממיתה. ולכן להציל חולה שיסבול אח"כ כל ימיו יסורים קשים שיש אומדנא שמוכח שהם קשים ממיתה אין בזה מצות הצלה. אבל אם היסורים הם רק בשעת הטפול כמו כריתת אבר וכדו', אבל אח"כ, או כעבור זמן מה יפסקו יסוריו – הוי יסורים שיש להם קצבה44 , ומיתה קשה מהם ויש בהצלתו "השבה", ולכן יש להצילו אפילו אם מתנגד, ובזה איירי ה"מור וקציעה"10 ביסורים שבשעת הריפוי.

ומיושב שאלתנו מחתוך אבר דהיסורים שבזה הם בגדר "יש להם קצבה", ואף שיש צער מחסרון אבר אין זה יסורים. וחסרון אבר לבד קל ממיתה. והמג"א אפשר דאיירי ג"כ ביסורים שיש להם קצבה.

אלא שקשה לכאורה מדוע הזכיר הס"ח בהארכת ימי גוסס דימיו מועטים. ואפ"ל דזה גופא כוונתו שאילו היה שייך שיארכו ימיו והגסיסה תיפסק, הוי היסורים שבנתיים – יש להם קצבה, אך כיון שימיו מועטים והגסיסה לא תיפסק, וכל ימיו יסבול את היסורים הוי יסורים שאין להם קצבה.

אמנם כל זה לענין המנעות מהצלה. אך לענין הריגה או גרם מיתה, לחולה מתיסר אין ללמוד מכאן היתר, דאף שיש אולי בהמתתו ומניעת יסוריו משום "השבה" מ"מ אסור רציחה לא הותר בשביל כך. ובהדיא אסר בס"ח45 והרמ"א46 טלטול גוסס להקל מיתתו אע"פ שמתיסר והטלטול הוא רק גרם מיתה ולא רציחה בידים47 .

עוד יש לעורר בזה: התפא"י48 הקשה בנפל עליו הגל דמפקחין בשביל חיי שעה, מדוע מאריכים חייו הרי מתיסר בינתיים, ותירץ דאף שמאריכין יסוריו, מ"מ מקילים אותם. ובמאירי49 באר דמחללין שבת בשביל חיי שעה שיוכל להתודות.

ולפ"ז יש ליישב גם שאלת התפא"י דאף שמאריכין יסוריו וזה קשה ממיתה, מ"מ הריוח שמרויח ע"י וידוי, וה"ה ע"י קיום מצוות שיקיים עד מותו שוה יותר מהיסורים ויש בהצלתו "השבה".

ולפי"ז בנידון דידן – בתינוק המתייסר ואין סיכוי שיגיע לגדלות, או מחוסר הכרה המתייסר ואין סיכוי שיחזור להכרה. שהשקול של וידוי וקיום מצוות ל"ש בהם, אם נדע בברור שיש לו יסורים קשים50 אין להאריך ימיו ויסוריו51 . אך לגדול ששייך שיתודה או יקיים מצוות ודאי שמוטב לו שיסבול היסורים ולהאריך ימיו, אך אנו לא יכולים לכפותו על כך. דאינו מחויב לסבול יסורים בשביל קיום מצוות. ולכן אם יאמר שנבחר לו מות מחיים אין בו מצות הצלה.

אבל כל שאינו אומר כלום כגון תינוק שיש סיכוי51 שיגיע לגדלות, או גדול שעתה הוא מחוסר הכרה ואם נרפאהו יסבול כל ימיו יסורים קשים, אף שהיסורים קשים ממיתה, מ"מ כיון שבחיי היסורים יוכל להתודות ולקיים מצוות אין לנו אומדן-דמוכח שההצלה אינה "השבה" ומחויבים להצילו52 .

 

פרק ב. האם חולה שאין בו סכנה מחויב לסבול יסורים כדי להתרפא?

בגמ'53 מסופר שרב שתה מים הרעים, ושמואל השקהו סם המשלשל, ולא גילה לו היכן בית הכסא כדי שהמאכל יתהפך במעיו, וזה רפואתו. והדבר צער את רב עד כדי כך שרב קללו.

לכאורה מוכח בגמ' ששמואל היה רשאי לכפות את רב להתרפא, ואפילו אם נאמר שזה מדין כפיה על המצוות וצריך בי"ד, מוכח דבי"ד יכול לכפות. אך קשה מדוע לא גילה שמואל לרב את הסיבה שמצערו. ואם יש חיוב לסבול צער בשביל להתרפא ודאי שרב היה מסכים.

את החיוב להתרפא ילפינן מ"והשבותו" דאיירי באבדת גופו, ואם אחר מחויב בזה כ"ש הוא עצמו. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה54 .

אמנם רש"י55 פירש דאיירי ברואה חבירו טובע בנהר, דהיינו במקום סכנה, אך זה משום ש"לא תעמד על דם רעך" ודאי איירי במקום סכנה. ובגמ' פריך36 אמאי אצטריך "לא תעמד" הא איכא "והשבותו" לכך נקט רש"י טובע בנהר, אבל באמת "והשבותו" איירי גם באין בו סכנה, וק"ו הוא דאם בממון יש מצות השבה כ"ש בהיזק גופו.

ובהדיא איתא בתוספתא56 דחבירו שטעה תופסו בידו עד שמגיע לעיר, ולכאורה אין בו סכנה.

ושם איתא "וכשם שמצוה ע"י חבירו כך מצוה ע"י עצמו. ומשמע דנלמד מחיוב חבירו. וכמ"ש. ולפי"ז י"ל שהריפוי הוא בגדר השבת אבדה, וכמו שבהשבת אבדה היכא שהמאבד יאמר שהאבדה לא שוה לו את ההוצאות אין מצות השבה, גם בהשבת גופו, כשאין סכנה, וכשיש סבירות בדבריו יש לו רשות לסרב להתרפא ואי אפשר לכפותו על כך.

ואף שיש "ונשמרתם" גם בנזקי גופו, וכמבואר בשו"ת "יהודה יעלה"57 שאסור לחשאב"ס לאכול מצה ומרור המזיקים לו והוי מצוה הבאה בעבירה בגלל "ונשמרתם", מ"מ כיון שהריפוי כרוך ביסורים אין לנו להכריע איזו שמירה עדיפה.

ולפי"ז באמת אפשר ששמואל חשש שאם יודיע לרב שמצערו לרפואה, רב יתנגד, אלא שהוא ידע שאף אם רב יתנגד בשעת מעשה אין זה מחמת שבשכלו מבין הוא שעדיף החולי מצער הריפוי. רק שמחמת הצער באותה שעה לא יתן דעתו לתועלת שבזה. אבל אחרי שיעבור את אותו הצער וידע התועלת שבזה ודאי יסכים למפרע ויאמר שעדיף לעבור את צער הריפוי וימחל לשמואל למפרע.

ואף שאסור לצער את חבירו על דעת שימחול לו58 , י"ל דהיינו בלא תועלת אבל לתועלת הבירו שרי. ועוד יש לומר שזהו מעשה "השבה" ולא מעשה ציעור. ואפשר לבאר יותר: בכל מצוה שבין אדם לחבירו יש גם בין אדם למקום, והמצער את חבירו על דעת שימחל לו, מ"מ גם אחרי המחילה עדיין נשאר הבין אדם למקום. שעשה מעשה מגונה. אך כשעושה לרפואתו וטובתו של חבירו, כלפי שמיא אין זה מעשה מגונה. רק שיש קפידא של חבירו המצטער, בזה יכול הוא לסמוך על מה שימחול לו59 .

יוצא מדברינו לדינא – שאם הרופא יודע בבירור שעדיף לחולה לעבור צער חד פעמי בשביל רפואתו. והוא בטוח שהחולה ימחל לו. מותר לו לצערו ולהטעותו מבלי להודיעו, אך אם החולה מפרש שאינו מסכים, אסור לצערו.

ה"ספר חסידים"60 כותב שאב האומר לבנו ליתן לו מאכל שיש בו סכנה, ואם לא יתן לו, לא ימחל לו, אל יתן. המהרי"א בשם… ישועות מלכו… וכן הביא החיד"א62 שאם יש בכך נזק אך אין סכנה, יתן לו… הקול גדול63 … כתב דלא יתן. ואף שבאמת יש לחלק בין הנדון לעיל כשהסיבה להתנגדות היא משום צער, ואלו כאן רק תאוה, אך אעפ"כ כתב… הישועות מלכו… דיתן.

אפשר לומר על פי מה שכתבנו ה… הישועות מלכו… איירי במקרה הנדון בספר חסידים, כשהאב אמר שלא ימחל לו. ולכן יתן לו ולא יצערו אפילו מתכוין לטובתו. אבל ה"קול גדול" דן באופן שאינו אומר לו שלא ימחל לו, ויש לתלות שימחל לו וכמ"ש מ"קול גדול" עצמו, ובזה מותר לו לצערו ולימנע מלכבדו על דעת שימחל לו, כיון שמתכוין לטובתו.

 

פרק ג. אדם המצטער מיסורים ואין בו סכנה, וניתן לרפאו ע"י תרופה או ניתוח שיש בהם סכנה.

כאשר הסכנה מועטת פשוט לכאורה דשרי, וכ"כ ב"חלקת יעקב"65 . ורוב הניתוחים בימינו אין בהם סכנה מרובה. אך שאלתנו היא במקרה שהסכנה גדולה והסכון מחצה על מחצה.

ה"ספר חסידים"66 כתב דאסור ללחוש לנכפה לחש שיכול לסכנו, והמהרש"מ67 משמע שחולק על זה. ולכאורה פליגי בשאלה שלנו. אך באמת אינו מוכרח, כי השאלה אם נכפה הוי חולה שיש בו סכנה היא מחלוקת הראשונים68 , ואפשר דפליגי במחלוקת ראשונים זו. בעל ספר חסידים סובר דנכפה אין בו סכנה. ואסור לסכנו לצורך רפואה, והמהרש"ם סובר כראשונים דנכפה הוי חשיב"ס ומותר לסכנו בשביל רפואתו. ולפי מהלך זה יצא דאם הוי חולה שאין בו סכנה אסור לסכנו בשביל רפואתו. וכ"כ החת"ס69 שאסור לסכן נכפה לצורך רפואה כיון שיש מחלוקת ראשונים אם יש בו סכנה, ומספק אסור למוסרו למיתה70 .

אך באמת יש לדחות כי לפי המבואר בתשובת חת"ס הנ"ל המדובר היה בסכון שיש בו רוב שימות וזה ודאי אסור. וכן משמע בתשובה שם דנכפה אין בו יסורים רק צער, ובשביל צער ודאי שאין להסתכן, אך בשביל יסורים קשים ממיתה שמא יש להתיר.

הרשב"ץ71 הובא בשמ"ק כתובות ח' כתב דתינוק שמעיו יוצאים מותר לרפאותו אף כשיש בזה סכנה, דגם כשמעיו יוצאים יש סכנה, וב"דרכי תשובה"72 הביאו ודייק שלא התיר אלא משום שיש בו סכנה ומשמע דבלא סכנה אסור לסכנו אף שודאי יש לו יסורים כשמעיו יוצאים.

ה"מור וקציעה"73 , דן בשאלה זו, וכתב וז"ל: "אבל יש שבוחרין בספק נפשות כדי להציל עצמם מיסורין קשים כאותן שמוסרין עצמן לחתוך מפני אבן שבכיס והגיד, וחצץ -הכליות הכואב אותן מאד בצער קשה כמות ר"ל. ולאלה מניחין אותן לעשות כחפצם בלי מוחה מחמת שכמה פעמים נושעים ונרפאים מ"מ העלולים יש להם לחוש לעצמם וכל שאין סכנה בכאב לא שפיר עבדי, אפילו בחול לא הותר להכניס אדם עצמו בספק סכ"נ. אע"פ שהרבה עשו כן ונצולו. גם רבים קרבו מיתתם ע"י החיתוך ולפיכך לא הותר לגמרי אפילו בחול".

עוד יש לעיין – אם יש בזה איסור מה ההיתר לרופא לנתח, הרי זה ספק רציחה. אמנם את ה"מור וקציעה" נוכל ליישב דאיירי ברופא גוי74 , אך יש לדון אם לרופא ישראל הדבר מותר.

עפ"י הדברים שהזכרנו75 דיסורים שאין להם קצבה קשים ממיתה, א"כ ריפוי במצב כזה נחשב ל"השבה" ול"הצלה" ולא לרציחה. וכיון שזה מעשה "השבה" ויש בו מצות "השבה" גם הוא בכלל ההיתר לרפא האמור ב"רפא ירפא", ובכלל היתר זה גם לרפא ע"י סכון החולה, כמבואר ברמב"ן ב"תורת האדם"76 .

אלא שאין ראוי לעשות כן, ומצוה על החולה להתגבר על יסוריו ולחיות אותם ולא לסכן חייו, דאע"פ שהיסורים קשים ממיתה מ"מ הרי בנתיים מקיים מצוות, ואם ימות יפסיד המצוות. לכן אף שיסוריו קשים ממיתה מ"מ יש ערך לחיי היסורים שלו, ואין ראוי לסכנם. אך מ"מ אינו מחויב לסבול יסורים בשביל שיוכל לקיים מצוות, ולכן רוצה לסכן עצמו אין בידינו למחות.

אך כמובן שכל זה רק כשאין רוב שימות, אך אם יש רוב שימות לא ניתן להגדיר את המעשה כ"הצלה", אלא כרציחה והתאבדות, איסור שלא מותר בגלל יסורים77 .

וכעין יסוד זה שניתוח מסוכן אם יש בו משום "השבה" נידון כמעשה הצלה ולא כמעשה "רציחה". כתב החזו"א78 יו"ד, גבי רימון שנזרק לבין בני אדם רבים, שמותר להדפו למקום שיש מועטים אע"פ שכלפיהם זו רציחה, מ"מ כיון שהדיפת הרימון נעשית להצלת המרובים אין זה מעשה "רציחה" רק מעשה "הצלה". אלא ששם כלפי המועטים שאליהם הוא הודף את הרמון זו רציחה ודאית לא התיר החזו"א בודאות רק נסתפק בדבר, והתיר רק במקום שמציל רבים והורג מעטים. אבל את עצם הסברא שאותו מעשה יכול להתפרש כ"הצלה" אע"פ שיש בו רציחה מצאנו בחזו"א. ובנידון דידן שהכל באדם אחד וכלפי אותו אדם יש צד של הצלה, וצד של רציחה, והרציחה אינה ודאית, והיסורים שלו קשים ממיתה, ודאי שיש לראות במעשה מעשה הצלה.

וכן מצאנו ב"ספר חסידים", סי' תשכ"ג שאסר לטלטל גוסס ממקום שיש לו גוסס מפני הדלקה, ואף שיש בזה ספק רציחה, רק מעשה הצלה.

וה"ה בנידון דידן כיון שהיסורים קשים ממות, ואפילו תהיה הצלה אינה אלא לחיי שלה, ובהכרח שכיון שהטלטול נעשה לצורך הצלה, אין זה מעשה רציחה הריפוי אפי' תוך כדי סכון הוא "השבה" ולכן יש לדונו כמעשה הצלה ולא כמעשה רציחה. ויש בו את ההיתר של "ורפא ירפא".

ועפי"ז יש להתיר גם נתינת תרופות להרגעת כאבים קשים אע"פ שמקצרות את חיי החולה, כיון שזהו מעשה הצלה79 ויש בזה משום "והשבותו".

אמנם כל זה כשאומר שרוצה בכך ושזו "השבה" לגביו, אך בלא דעתו אסור לנו לעשות זאת בשבילו דכיון שמסכן את חייו אע"פ שיש בהם יסורים מ"מ יש לו תועלת בהם. ותועלת זו עדיפה מהיסורים וכנ"ל. ואין אנו יכולים להחליט עבורו שיסכן את חייו והתועלת שבהם בשביל לירפא מיסוריו, ולכן בתינוק אסר הרשב"ץ לסכנו כשאין סכנה. ורק בגלל הסכנה התיר, אבל בגדול גם הרשב"ץ יודה שהדבר תלוי בדעתו וכמ"ש המו"ק.

ומדברי ה"מור וקציעה"73 שראוי לסבול יסורים ולא לסכן חיים, ומדברי הרשב"ץ71 שאין לסכן תינוק בשביל יסוריו, ראיה לדברינו בפרק א', שכשאדם אינו מביע דעתו מה עדיף לו מות או חיי יסורים, אין לנו להחליט שמותו עדיף ולימנע מלהצילו. דאף שיסוריו קשים ממיתה, מ"מ תועלת לו בחייו וראוי לו לחיות ביסוריו כמ"ש ה"מור וקציעה", ועל כן אין לנו לימנע מלהצילו עד שנדע בברור שאינו רוצה בחיי היסורים.

 

1 . ברכות ד', א', וכעין זה שם ד', ט'. וראה מ. הלפרין, העישון – סקירה הלכתית, אסיא ל"ז (י' א') כסלו תשמ"ד, עמ' 21 הערה 7, ועמ' 26 – 27 לפני הערה 48א. – העורך.

2 . שו"ע או"ח סי' תרנ"ו בהגהות הרמ"א.

3 . בראשית ט', ה', ובמסכת ב"ק דף צא: נלמד איסור מאעל"ד מפסוק זה.

4 . ספר חסידים תרע"ד – תרע"ח.

5 . דהר"מ יסוה"ת פ"ה ה"ד, כתב דמי שאנוס לעבור איסור במקום שאין דין יהרג ואל יעבור, אם

נהרג מתחייב בנפשו. והמאירי ב"מגן אבות" כתב שלפי הר"מ יש בזה "אך את דמכם". אלא שהוא ס"ל דמצוה קעביד, אבל בלא זה גם הוא היה מודה שיש בזה אזהרת "אך את דמכם" אף שאינו הורג עצמו, רק נמנע מלהציל עצמו. וכמד"ר דרשו מ"אך", למעט חנניה מישאל ועזריה, דהיה על קידוש השם משמע דלולי זה היו בכלל אזהרה זו אע"פ שרק נמנעו מלהציל עצמם. וכ"כ ה"מטה אפרים" סי' תרי"ח, גבי חולה המסרב לאכול ביוכ"פ, שיש בזה משום "אך את דמכם", והדברים מפורשים ברמב"ן במלחמות סנהדרין ע"ד: ובר"ן יומא פ"ג דחולה שאינו אוכל ביוכ"פ ומסתכן בכך, עובר על "אך את דמכם", וכן האריך לבאר ה"דברי מלכיאל" ח"ה סי' ל"ה.

6 . הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב' הלכות ב' – ה'.

7 . יו"ד סי' שכ"ו.

8 . איוב ב', ד'.

9 . כתובות פו., חולין קלב: (וראה משובב כתובות סי' ג'). אמנם מצות עשה ששכרה בצידה אין בית דין שלמטה מוזהרים עליה לכפותה (ברייתה במסכת חולין דף ק"י:). וצ"ע אם מצות עשה של "ונשמרתם" נחשבת כמתן שכרה בצידה אף שלא נאמר שכרה במפורש.

לגבי כפיה על מצוה דרבנן – מחלוקת רש"י ותוס' במסכת כתובות ד' פ"ו סוף עמוד א'. – העורך.

9א . יומא פרק ח'.

10 . מור וקציעה סי' שכ"ח.

11 . תוספתא שקלים פרק א' הלכה ב'.

12 . תשובה ת"ע.

13 . שו"ת רדב"ז חלק ג' סי' תרכ"ז (אלף נ"ב). וראה או"ש על הרמב"ם פ"ז מרוצח ה"ח ד"ה כן מה שראיתי. – העורך.

15 .ראה ברדב"ז שם (הערה 13). ורוב נימוקיו לפטור מחיוב מסירת אבר בהצלת חברו, אינם נוגעים לשאלת איבוד אבר להצלת חיי עצמו. – העורך.

16 . מג"א או"ח סי' קנ"ו סוף ס"ק ב'.

17 . ספר חסידים תשכ"ג.

18 . יו"ד סי' של"ט סעיף א'.

19 . שו"ת בית יעקב (מאת הרב יעקב בן הרב שמואל אב"ד דק"ק צויזמר) סי' נ"ט.

20 . כנה"ג או"ח סי' ש"ל.

21 . שבות יעקב חלק א' סי' י"ג.

22 . נועם כרך ט"ז (תשל"ג עמ' נ"ג – ס"ג. תקציר הדברים הובא ב"ספר אסיא" א' עמ' 277. אך ראה מה שכתב דר' א. שטינברג, "ספר אסיא" ג' עמ' 454, "שהמונחים: גוסס, שעת יציאת נשמה או גמר כלות הנפש אינם מוגדרים כלל באופן מעשי". – העורך.

22א . ראה מסכת עבודה זרה דף י"ב: "האי מאן דבלע זיבורא מחייא – לא חיי. מיהו לשקייה רביעתא דתלא שמגז – אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה". משמע שהסיבה להאריך מעט את חייו הינה רק כדי שיוכל לצוות את ביתו, ואחרת לא היה חיוב להאריך את יסוריו. ולכאורה בכה"ג לא נקרא גוסס. – העורך.

23 . מסכת כתובות דף ק"ד.

24 . מסכת נדרים דף מ' ר"ן ד"ה אין מבקש עליו רחמים [שלא כפירוש הראש שם. – העורך].

25 . פרשת אחרי מות, שאילתא צ"ג, העמק שאלה ס"ק ט'.

26 . מסכת בבא מציעא דף פ"ד סוף עמ' א'.

28 . ילקוט שמעוני פרשת עקב, תתע"א, הובא גם במדרש תלפיות בשם הילמדנו.

29 . או"ח סי' ט"ז.

30 . מסכת כתובות דף ל"ג:

31 . שם.

32 . כתובות ל"ג: תוד"ה אלמלי נגדוה; עבודה זרה ג. תוד"ה שלא השתחוו.

33 . שם.

34 . שם ד"ה ובקונטרסין כתוב בשם ה"ר אליעזר.

35 . ע"פ המשנה במסכת ברכות פרק ח' משנה ה'.

36 . מסכת סנהדרין דף ע"ג.

37 . דברים כ"ב, ב'.

38 . מסכת בבא מציעא דף כ"ט סוף עמוד ב'.

39 . על התפארת ישראל מסכת יומא סוף פרק ח'.

40 . ויקרא י"ט, ט"ז.

41 . על הרמב"ם פ"א מהלכות רוצח הלכה י"ד. דברי ההגהות מימוני הנ"ל הופיעו רק בדפוס קושטא (רס"ט), והביאם הכסף משנה על אתר, וכן הבית יוסף על טור חו"מ סוף סימן תכ"ו. – העורך.

42 . ראה שו"ע חו"מ סי' תכ"ו בסמ"ע ס"ק ב'. אך ראה שו"ת חוות יאיר סי' קמ"ו. וראה אור שמח פ"ז מרוצח הלכה ח', ומשך חכמה שמות ד', יחוה דעת חלק ג' סי' פ"ד, ובפוסקים המצויינים שם.

43 . דף ג' ע"ג, והשמטות לדף ל"ח.

44 . ראה סברא מעין זו בשטמ"ק כתובות ל"ג: ד"ה ובקונטרסין כתוב, לענין צערו של ר' עקיבא כשסרקו את בשרו.  – העורך.

45 . ספר חסידים תשכ"ג.

46 . יו"ד סי' של"ט סע' א'.

47 . לכאורה יש מקום לומר שהטילטול של הגוסס הוי רציחה בידים כשם שטלטול נר העומד להכבות הוי כיבוי בידים וכדאיתא במסכת שבת מו: "דלמא כהדי דנקיט לה כבתה". – העורך.

48 . תפארת ישראל מסכת יומא פרק ח' משנה ז', בועז אות (ג).

49 . על המשנה ביומא שם.

50 . דר' י. לוי ז"ל, במאמרו בנועם (ציון 22 לעיל) כותב שהדבר לא ברור לרופאים.

51 . ראה בדברי החפץ חיים בביאור הלכה סי' שכ"ט סעיף ה' ד"ה אלא לפי שעה שמביא את דברי המאירי אך כותב שאין בהם נפ"ם למעשה. ולכן אף בתינוק שברור שלא יגיע לגדלות מחללים שבת להארכת חיי שעה. – העורך.

52 . להלן בפרק ג' נוכיח זאת בפירוט יתר בס"ד.

53 . מסכת שבת דף קח.

54 . נדרים פרק ד' משנה ד'.

55 . בפרושו לתורה ויקרא י"ט ט"ז. [ומקורו כתורת כהנים שם פרק ד' פסקה ח' – העורך].

56 . תוספתא ב"מ פרק ב' הובאה בגמרא ב"ק פא:

57 . ק"ס.

58 . ראה תפילה זכה של קבלת יום הכיפורים. – העורך.

59 . לכאורה צ"ע מהא דנתקימה קללתו של רב (שבת קח, שם), ועיין בשיחות מוסר לגרח"ל שמואלביץ זצ"ל תשל"א בענין זכירת מעשה מרים (א' קורח), ותשל"ב בענין בין אדם לחבירו (יום הכיפורים). – העורך.

60 . רל"ד.

62 . ברכי יוסף, יו"ד ר"מ אות י'.

63 . סי' נ"ד.

65 . חלק ג' סי' י"א.

66 . ס"ח תס"ז.

67 . באורחות חיים סי' שכ"ח.

68 . ראה שרידי אש ח"ב סס"י ק"כ מה שהביא בשם רבנו ירוחם. – העורך.

69 . יו"ד סי' ע"ו.

70 . ואף שלענין שבת יתכן ויש להחמיר בהלכות פיקוח נפש ולהחשיבו כחולה שיש בו סכנה. וראה שרידי אש חלק ב' סי' ק"כ. – העורך.

71 . הובא בשטמ"ק כתובות דף ח'.

72 . סי' קנ"ה.

73 . על או"ח סי' שכ"ח, [מובא במלואו בציץ אליעזר חלק ד' סי' י"ג עמ' ס"ח בהערה – העורך].

74 . אף שגוי מצֻוה על הרציחה ואנו מצווים על לפני עוור גם בגוי, מ"מ יש סוברים שאיסור רציחה

בגוי הינו רק בגדר של בין אדם לחברו, ולכן כאשר יש הסכמה מצד החולה אין כאן איסור רציחה. ראה מה שכתב הרב שמואל ורנר, רצח מתוך רחמים לאור ההלכה, תורה שבע"פ י"ח, עמ' מא-מד.

75 . לעיל הערות 32, 33, 34. – העורך.

76 . שעה הסכנה.

77 . ראה מה שכתב הגר"א נבנצל שליט"א בקונטרס "ביצחק יקרא" סי' נ"ז. – העורך.

78 . יו"ד סי' סט.

79 . ראה מה שכתב הגר"א נבנצל בנדון ב"אסיא" חוברת כה – כו (תש"מ) עמ' 41-39 וב"ספר אסיא" ד' עמ' 260 – 262. ואף שקצר בדבריו, סמך על מה שכתב בקונטרס "ביצחק יקרא" סי' כ"ז. – העורך.