הפסקת הנשמה מלאכותית בחולה אנוש

הרב זלמן נחמיה גולדברג

ירושלים

הפסקת הנשמה מלאכותית בחולה אנוש כדי להציל חולה אחר שסיכוייו טובים.

(פיקוח נפש ודחית נפש מפני נפש)

בבית חולים מסוים קרה שאשה שהיתה חולה מאד ולא היה סכוי להצילה החזיקו אותה בחיים ע"י הצמדתה לריאות מלאכותיות. בבי"ח היה רק מתקן אחד כזה. באותו זמן נפצע אדם באופן אנוש ביותר שלא היתה שום אפשרות שישאר בחיים; אמנם היתה אפשרות להציל אדם אחר שהיה בבית חולים בעיר אחרת ע"י הוצאת כליה מאדם זה שנפצע – לאחר שימות – ולהשתילה בגוף האדם החולה, והואיל והשתלה צריכה להיות קרובה מאד לזמן מיתת האדם עד להכנסתו לגוף השני היה צורך להחזיק את האדם שנפצע בחיים עוד שעות מספר, והאפשרות היחידה היתה רק על ידי הצמדתו למתקן הריאות. וכאן נתעוררה השאלה האם מותר להפסיק את הריאה המלאכותית מהאשה, הואיל ואין לה סיכוי להשאר בחיים ולהצמידה להאדם על מנת שעי"ז יוכלו להציל האדם השלישי שהסיכוי לחיים הם רבים יותר מאותה אשה, או שאעפי"כ אין להפריד את המתקן מן האשה.

תשובה.

פרק א. סילוק דבר המונע מיתה טבעית.

ביור"ד סימן של"ט בהג"ה וז"ל מי שהוא גוסס זמן ארוך ואינו יכול ליפרד אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו כדי שיפרד. אבל אם יש דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משום דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע. עכ"ל. ובש"ך סק"ז הביא קושית הלבוש שמאי שנא הסרת קול דופק שמותר והסרת כר וכסת שאסור? ותירץ הש"ך שטעם האיסור בהסרת הכר אינו מטעם שאסור להסיר המונע אלא שבזמן שמסיר הכר הוא מזיז הגוסס ואסור להזיז גוסס שבזה ממיתו בידים ע"כ. ובט"ז שם סק"ב אוסר להסיר מלח מעל לשון הגוסס שבזה מזיז את הגוסס. ובנקה"כ שם ביאר וז"ל; יש לומר נענוע קל כזה לאו כלום הוא עכ"ל.

והנה מכל זה רואים שהסרת המונע אין בו משום איסור רציחה, שהרי גוסס דינו כחי לכל דבר וההורגו נהרג עליו. וכמפורש בסנהדרין דף ע"ח אמר רבא הכל מודים בהורג הטרפה שהוא פטור; בגוסס בידי שמים שהוא חייב; לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם, מר מדמה ליה לטרפה ומר מדמה לגוסס וכו'. הרי מפורש גוסס בידי שמים ההורגו חייב, ובע"כ זה שמותר להסיר המונע הוא משום שאין בזה משום רציחה. אבל לפי"ז גם בבריא אם ימנע ממנו דבר הנחוץ לו וממילא ימות אין בזה איסור, וכגון שישרוף מאכלו וממילא ימות ברעב אין בזה משום איסור רציחה. ובאופן שישרוף מזון שהוא הפקר וממילא ימות חברו ברעב נאמר שאין בזה איסור כלל, וזה ודאי ליתא. תדע לך שאיתא בר"ן שבועות דף י' ברי"ף גבי הנשבע שלא יישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר וז"ל ומבעי לי הנשבע שלא אוכל חודש ימים מהו דינו? אם נדמהו לשבועה שלא יישן ג' ימים ונאמר שיאכל לאלתר שזה ג"כ אי אפשר לו שיעמוד בשבועתו, או לא אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל. ונ"ל דלא דמי לשלא אישן לשלושה ימים דהתם ע"כ יישן בתוך ג' ימים וכו'. אלא שראיתי לרמב"ם שכתב ששבועת שוא הנשבע שלא ישן ג' ימים או שלא יטעם ז' ימים רצופין וכו' וזה מן התימא שאין לדמותם כמו שכתבתי. אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמי' אלא משום דה"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית עצמו הלכך הוי ליה שבועת שוא דאע"ג שנשבע לחבול בעצמו חייב השבועה משום שלא אתי אלא מדרשה כמו שכתבתי בחידושי אפ"ה נשבע להמית עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דיבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן בהחובל צ"א ודלמא קטלא שאני. א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד. כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפרק שבועת העדות הלכך מלקין אותו ואוכל לאלתר. עכ"ל.

הרי דברי הר"ן ברור מללו שהמונע מאכל מאדם נחשב רוצח ולדבריו קשה למה מתירים בגוסס להסיר המונע מאי שנא ממונע חברו לאכול.

 

פרק ב. פעולת גרמא דינה כמעשה בידים, אלא אם כן מיעטה תורה.

הן אמת שדברי הר"ן קשה להבין מאי ראיה מביא מקרא שאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לנשבע שלא לאכול, הא אפשר לאוקמי קרא דאת דמכם שהורג עצמו בידים אבל באינו אוכל שאינו אלא מניעת החיות וממילא מת מנלן דאסור. ויש לתרץ שהר"ן סובר שבאיסורים אין הבדל בין עושה האיסור בידיו לבין גורם שיעשה האיסור1 . וביארתי במקום אחר באריכות. וכאן אקצר ורק אכתוב ראיות שיש בזה. ממה שמבואר במסכת שבת דף ק"כ שמותר למחוק שם על ידי שמניחו במים כגון שהיה שם כתוב על בשרו שמותר לטבול שכיון שכתיב "לא תעשון כן לד'" עשיה הוא דאסור גרמא מותר. וכן לענין שבת גרם כיבוי מותר משום דכתיב "לא תעשה מלאכה": עשיה הוא דאסור גרמא מותר. חזינן שבכל מקום שלא כתוב עשיה גם גרמא אסור וכן מצינו ב"מ דף צ' שהחוסם פרה בשעת דישה בקול או שמנהיג כלאים בקול חלקו ר"י ור"ל אם לוקה אם עקימת שפתיו הוי מעשה או לא הוה מעשה, אבל בלאו עבר לכו"ע ואמאי, הא חסימה בקול או הנהגה בקול אינו אלא גרמא כמבואר בנתיבות סימן קפ"ג סק"א שמביא ראיה שקונים במשיכה אפילו בלא משך בידיו אלא בגרמתו מזה דחזינן שקונים בהמה על קריאה והיא באה וכן עבד קטן עיי"ש. הרי שתפס בפשיטות שקריאה אינה אלא גרמא וא"כ קמה ראייתי וגם ניצבה שבכל דיני תורה היכא שאין גילוי אמרינן שגם גרמא אסרה תורה2 . ואעפ"י שהורג חברו על ידי גרמא פטור ממיתה נראה לי שנלמד מקרא שמביא הרמב"ם פ"ב מרוצח ה"א וז"ל: כל ההורג חבירו בידו כגון שהכהו בסייף או באבן עד שמת או שרפו באש הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בב"ד. אבל השוכר הורג עצמו. "מיד כל חיה אדרשנו", זה המוסר חברו לפני חיה לטורפו. "מיד האדם והרגתו חיה וכן ההורג עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד. מנין שכן הוא שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" זה הורג עצמו. "מיד כל חיה אדרשנו", זה המוסר חברו לפני חיה לטורפו. "מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש נפש האדם" זה השוכר אחרים להרוג חבירו. ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ"ל. הנה לפניך שנדרש מקרא שרק ההורג בעצמו דמו יישפך אבל בהורג על ידי גרמא כגון כופתו לפני ארי אז רק אדרוש. היינו חייב בידי שמים אבל לא בידי אדם. ונראה שלאו דלא תרצח עובר גם בהורג בגרמא שעון הריגה בידו שכתב הרמב"ם העון הזה הוא לאו דלא תרצח ולכן בפ"א כשמתחיל הרמב"ם וז"ל: כל הורג נפש אדם עובר בלא תעשה שנאמר "לא תרצח" נראה שגם גורם בכלל3 . ובזה מובן דברי הר"ן שגם בנשבע שלא לאכול ז' ימים הרי זה נשבע לעבור על דברי תורה היינו שנשבע להרוג עצמו ואף שאינו אלא הורג בגרמא מ"מ בעבירה של רציחה עובר גם כשהורג בגרמא וכמו שנתבאר4 ונשאר קשה. למה מותר למנוע בגוסס דבר שמעכב מיתתו. [שני הסברים ליישב דעת הר"ן מובאים בפרק ד' ובפרק ז' להלן. – העורך].

 

פרק ג. ישוב לקושית הגר"ח הלוי ע"פ היסוד שגרם רציחה כרציחה גם לענין יהרג ואל יעבור.

בסברה זו מיושב קושית ר"ח הלוי בפ"ה מהלכות יסודי התורה הל"א שנתקשה שם בדברי התוס' שכתבו שבאונסין אשה לבוא עליה אין עליה דין של תיהרג ואל תעבור שאשה קרקע עולם היא ודין יהרג ואל יעבור נלמד מרציחה וברציחה עצמה הדין יהרג נלמד מסברא מאי חזית דדמך דידך סומך טפי. אכן כל זה כשאומרים לו הרוג חברך ואם לא נהרוג אותך, אז שייך סברא של מאי חזית. אבל כשאומרים לאדם הנח שיפילו אותך על התינוק ויהרג ואם לא נהרוג אותך בזה אמרינן אדרבא מאי חזית דדמי דחבריה סומק טפי ואינו חייב למסור נפשו. ומזה נלמד גם לגבי עריות שבמקום שאינה עושה מעשה אלא רק קרקע עולם אינה חייבת למסור נפשה ע"כ. ועל זה הקשה הר"ח הלוי וז"ל דהנה צ"ע בדברי התוס' דמאי ענין נערה המאורסה למי שמשליכין אותו על תינוק ונמעך דהתם איהו לא הוי רוצח כלל ולא עבר על שפ"ד דהא לא הוי רק כעץ ואבן ביד הרוצח שמשליך אותו דמי שמשליך אותו הוא הרוצח ולהכי לא חייב למסור את עצמו משא"כ בנערה המאורסה אף דלא קא עבדה מעשה מ"מ הרי היא עוברת על ג"ע ולהכי שפיר הדין נותן שתיהרג ולא תעבור וכו' עכ"ל.

והנה לפי דברינו שברציחה לענין הלאו של לא תרצח עוברים גם בגרמא מיושב שפיר שגם במכין עצמו שיפילוהו על התינוק חשיב כרוצח בגרמא ואם לענין יהרג ואל יעבור אין הבדל בין עושה מעשה לגרמא היה הדין נותן שגם באומרים לו עמוד כדי שנפילו עליו ג"כ היה חייב למסור נפשו. ומיושב סברת התוס' שגם באופן זה עבר על איסור לא תרצח בשב ואל תעשה5 . אבל אינו חייב למסור נפשו מסברא שאמרינן מאי חזית דדמי דחברך סומק טפי ושפיר ילפינן מזה לענין עריות שבקרקע עולם פטורה מלמסור נפשה.

ובגליונות החזו"א על ספר ר"ח הלוי כתב על קושית ר"ח וז"ל: תימא והלוא הנכרי המשליכו חשוב כרוח מצויה ואילו עלה לראש הגג כדי שיפול ברוח מצויה על התינוק ויהרגנו חשיב רוצח ואם שאינו חייב מיתה דלא חשיב רוצח לענין חיוב מיתה אלא בהמית בכוחו וכמו שכתבו התוס' סנהדרין דף ע"ז אבל עבירת רציחה יש כאן. ואילו אמרו לו עלה על הגג ותפול על התינוק ואם אינך עולה נהרוג אותך יהרג ואל יעבור ואין חילוק בין רוח משליכו או שור או נכרי כל שהרציחה מזומנת, ואם אינו אצל התינוק ואומרים לו שילך ויעמוד אצל התינוק כדי שישליכוהו, יהרג ואל יעבור עכ"ל. וכנראה בכוונתו שביודע שישליכוהו מהגג והוא עולה לגג חייב משום אשו משום חיציו וכמו באבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב משום חיציו לסברת התוס' סנהדרין ע"ז ד"ה סוף. ומה שיודע שנכרים ישליכוהו הנכרים דומים לרוח ובזה מיושב קושית ר"ח שבאמת חשיב כרוצח גמור וחייב מיתה אילו עשה ברצון. אכן מה שהחזו"א מסיים שלענין חיוב מיתה פטור כמבו' בתוס' סנהדרין הכוונה לתירוץ האחרון בתוס' שם שאילו לתירוץ הראשון, גם מיתה חייבים באשו משום חיציו ולתירוץ האחרון אין חייבין מיתה באשו משום חיציו אלא כשהאש הולך בלי רוח. אבל כשהולך ע"י רוח חייבים רק בנזק ממון ולא ברציחה. כך יוצא לפי פירוש המהרש"א שם עיי"ש. ועל זה כתב החזו"א שאף שאין חייבין מיתה כשהאש הולך על ידי רוח מ"מ חשיב כרוצח. לכאורה דבריו דברי נביאות שחשיב כרוצח אף שפטור ממיתה. אבל לפי דרכנו ניחא שהדין כך הוא בכל הורג על ידי גרמא שנחשב כרוצח6 .

 

פרק ד. ההבדל בין גרם רציחה לבין מניעת הצלה.

ונראה ליישב דינו של הרמ"א ונאמר שבהסרת המניעה מיציאת הנשמה אין בזה אפילו גורם שעד כאן לא חשיב גרמא אלא שבגלל פעולתו נפעל דבר אחר וממיתו וכגון כופתו לפני ארי שבגלל פעולתו יש כוח לארי להורגו וכן כל הגרמות שמצינו בהכונם שחייב בידי שמים וכגון נותן סם המות לפני בהמת חברו ופורץ גדר לפני בהמת חברו ושולח בערה ביד חש"ו וכדומה וחסם בקול שכל אלו מעשיו גורמים שיעשה כאן עבירה שעל ידי קולו הכלאים הולכים. אבל במסיר דבר שיכול להציל אדם וכגון שורף מאכלו או מפזר סממנים שבידו שבכל אלו אינו מת מחמת מעשיו אלא מת מחמת עצמו שאינו אוכל, אלא שלולא מעשיו היה מוצא אפשרות לינצל, בזה לא חשיב אפילו גרמא7 . ומה שכתב הר"ן שבנשבע שלא לאכול עובר על דברי תורה אפשר שאין כוונתו לעבירת רציחה אלא על עבירת לאו שלא תעמוד על דם רעך או מפזר סממנים של רפואה עובר בלאו זה. והוא הדין אם הוא בעצמו מפזר האוכל והרפואה. ומה שכתב הר"ן שעובר על "אף דמכם לנפשותיכם אדרוש", כוונתו לומר שלא תאמר שאין דין הצלה אלא על חברו אבל על האדם בעצמו אולי אין איסור רציחה וממילא בודאי שאין חייב בהצלה, לכן מביא מ"אך את דמכם" שאסור להרוג עצמו וממילא חזינן שלענין נפשות לא חילקה תורה בין עצמו לחברו. ולכן מסתבר שגם בלאו ש"לא תעמוד על דם רעך" נמי אינו דוקא בהצלת חבירו אלא הוא הדין הצלת עצמו8 .

ולפי כל זה נאמר שדין הצלה לא נאמר על הגוסס. הן אמת שגם על חיי שעה ישנו דין הצלה וכדחזינן שמחללין את השבת על חיי שעה וכמבואר ביומא פ"ה וכן נפסק באו"ח סימן שכט ס"ד וז"ל אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מפקחים וכו' עכ"ל. ועיין שם בביאור הלכה בד"ה אלא לפי שעה וז"ל ודע עוד דה"ה גוסס נמי מחללינן עליו בפקוח הגל או אם רופא אומר שסממנים אלו יועילו לו להאריך רגעי חייו דהא מרוצץ נמי גוסס הוא וגרע מגוסס דליכא בזה אפילו מיעוטי דמיעוטי אעפ"כ משום חיי שעה מחללין עליו וכמו כן גוסס וכ"כ האו"ה בשם סמ"ק וסמ"ג וז"ל: מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כ"א מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה כדאמר במסכת שמחות המעצים עיניו של מת הרי הוא שופך דמים עכ"ל. ואם מחללין עליו השבת בודאי נאמר על זה לאו דלא תעמוד על דם רעך שאל"כ איך נחלל עליו שבת אם אין שום מצוה בהצלתו? מ"מ ע"כ צריך לחלק בין דינו של הרמ"א שמותר להסיר המניעה מיציאת הנפש לבין דין הביאור הלכה שמחללין השבת להאריך מחייו בכמה רגעים.

 

פרק ה. דין הצלה קיים רק כשהניצול נהנה ממנה.

ולכן נראה שדין הצלה לא נאמר אלא במקום שנהנה הניצול בהארכת ימיו וטוב לו שיאריכו ימיו בזה יש דין הצלה וגם מחללינן השבת על זה אבל במקום שטוב מותו מחייו מחמת יסורים או שאין לו שום תועלת בחיים שאין לו דעת כלל בזה אין דין הצלה, עכ"פ בגוסס שאין לו אלא חיי שעה ולהכי דינו של המ"ב איירי שאף שנתרוצץ מוחו מ"מ עוד נהנה מהחיים ויכול לרמוז וכדמצינן שיכול לרמוז ליתן גט וכדחזינן בגיטין דף ע' מי שהיה מגויד או צלוב ורמז ואמר כתבו גט לאשתי בזה יש דין הצלה אבל במקום שאין לו תועלת בחיים וטוב מותו מחייו בזה אין דין הצלה9 שאין כאן טובת הניצול שאין לו בזה טוב שהרי טוב מותו10 . ויש להביא ראיה לזה מדמצינו ביונה הנביא שביקש נפשו למות ואמר טוב מותי מחיי. וקשה הרי אסור לקלל עצמו והמקלל עצמו לוקה, וכאן מצינו באליהו ששאל נפשו למות וגם ביקש בשם כמו שכתוב (מלכים א' יט ד) "ויאמר רב עתה ד' קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי" והרי זה כמקלל עצמו בשם. אלא ע"כ כשטוב מותו מחייו אין זה קללה וממילא אין חיוב הצלה. אכן יש לדחות ראיה זו שאין איסור קללה אלא בלשון קללה והיינו כשאומר בלשון ציווי לד' שירע לאיש או בלשון עתיד שד' יכהו אבל כשאומר בלשון תפלה ובקשה וכהא דאליהו ויונה וכדכתיב בריש הפסוק וישאל את נפשו למות והיינו לשון בקשה ואף שאמר בלשון ציווי קח נפשי אבל הכוונה היתה לבקשה. ואצל יונה כתוב קח נא נפשי ונא היינו בקשה ואפילו נאמר שלשון שאמר אליהו נחשב לקללה מ"מ אין כ"כ הכרח לומר שאם מותר לקלל שימות שגם לא יהי' דין הצלה מכח לאו דלא תעמוד על דם רעך.

אמנם נראה להביא ראיה אחרת מגמ' ע"ז דף י"ח גבי רבי חנינא בן תרדיון כשאמרו לו תלמידיו פתח פיך ויכנס האש שימות מהר. אמר להם מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו. אמר לו קלצטונרי, רבי אם אני מרבה עצים ונוטל ספוגים של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן וכו'. חזינן משם שלא רצה לחבל בעצמו אף שבודאי נחשב כגוסס ומ"מ חיוב הצלה לא היה עליו שהרי ביקש שירבה בשלהבת הרי שבמצב זה אין איסור של מניעת הצלה11 . אכן צ"ע למה לא רצה לפתוח פיו שיכנס האש הא במקום שמפחד מיסורים אין איסור של מאבד עצמו לדעת וכדנפסק ביור"ד סימן שמ"ג ס"ג וז"ל "וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר" עכ"ל. ואפשר ליישב שמחמיר על עצמו היה רבי חנינא ב"ת אבל לענין הצלה חזינן שלא החמיר הרי שמותר לגמרי ואין בזה חומרא. אכן משאול רואים שבזמן שהוא אנוס ויש לו יסורים אין דין מאבד עצמו לדעת אלא מחומרא.

 

פרק ו. רצח מתוך רחמים, ופירוש מעשה הריגתו של שאול המלך.

והנה לפי דרכנו שאם הוא עצמו מותר לא להציל גם לאחר אין חיוב הצלה א"כ נבא ונאמר שגם לאחר מותר להרוג כשהיה לשני יסורים בחייו וא"כ נבא להתיר הריגת גוסס. והרי קיימל"ן שההורג גוסס נהרג עליו ואפילו במקום שטוב מותו מ"מ אסר הרמ"א להוציא כר מתחתיו אלא מתיר רק להסיר המניעה, ובע"כ שיש לחלק בין הוא עצמו שמותר מהדין לאבד עצמו במקום שטוב מותו משא"כ לאחר ואסור. וא"כ גם אנו נאמר שיש הבדל לגבי הצלה בין הוא עצמו לאחר, שאף שהוא עצמו אינו חייב בהצלתו מ"מ אחר חייב. אמנם אין מסתבר לומר כך דבשלמא לענין להורג עצמו שאינו חייב אלא בדיני שמים יש מקום לומר שבמקום שמפחד מיסורים מותר לו אבל אחר שחייב בדיני אדם לא מחלקינן בכך ולעולם אסור בכל אופן. אבל לגבי חיוב הצלה לכאורה אין הבדל בין להציל עצמו להציל חברו, שהרי אין הבדל בחומר המצוה כרציחה עצמה שיש הבדל.

אמנם יש מקום לפרש שכל ההיתר לאבד עצמו במקום חשש יסורים אינו אלא באופן שאין איסור רציחה וכהא דשאול המלך שנפל על חרבו היה אחר שפגעו בו המורים וידע שלא יחיה וכמו דכתיב (שמואל א' לא ג) "וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאד מהמורים ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים והתעללו בי וגו' ויקח שאול את החרב ויפול עליה" ע"כ. וא"כ אפשר לומר שעל ידי המורים שנחלה מאד נחשב לטרפה ואין איסור רציחה בטרפה אלא שעכ"פ אסור להרוג טרפה. ונראה שטעם הדבר שאסור להרוג טרפה אף שלא עוברים בלא תרצח מ"מ בלאו דלא תעמוד על דם רעך גם בהצלת טרפה הכתוב מדבר ולא איתמעיט טרפה מרעך ומכיון שאינו אלא משום הצלה. ובכהאי גונא שלטובתו הוא שימות מהרה שלא יתעללו בו אין בו משום הצלה ולכן מותר להרוג עצמו.

וכן נראה מפירוש הרד"ק שם פסוק ד' וז"ל ולא חטא שאול בהרגו עצמו. ואע"פ שכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כלומר מידכם אדרוש אותו אם תהרגו עצמכם, וכן מיד כל חיה אדרשנו ומיד איש אחיו, אעפ"כ לא חטא לפי שהיה יודע שאול כי סופו למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל. ועוד כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת ולא היה יכול להמלט מידם טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים. וכן אמרו רז"ל אך את דמכם יכול כשאול ת"ל אך עכ"ל. הרי מפורש כדברנו. וכן צריך להוסיף גם בשו"ע שמביא דין זה שאך כשאול היינו נמי בכהאי גוונא שכבר הוא טרפה. וראיתי מי שפסק כך להלכה שמותר לאבד עצמו במקום שמפחד אבל לפי דרכנו אין הדין כך. הן אמת שמה שכתב הרד"ק שכיון שידע שימות על ידי נבואת שמואל מסברא לא נראה לומר כך שבגלל נבואה שימות יחשב כטרפה. אכן אפשר שבגלל הנבואה של שמואל ידע שלא יבריא מהמורים בקשת ולכן הוא טרפה.

ויש להביא ראיה לזה ששאול המלך כבר היה טרפה כשהרג עצמו שהרי מבואר בכתוב שם שציוה לנושא כליו שיהרגנו ולאדם אחר לא שמענו מי שמתיר להרוג כדי שלא יתעללו בו. אלא ע"כ שכבר היה טרפה ואין בו איסור רציחה אלא רק חיוב הצלה ובמקום פחד מיסורים אין בו משום הצלה.

ולפי"ז מיושב מה שרבי חנינא בן תרדיון לא רצה לפתוח פיו שיכנס האש שלא יקרב מיתתו שעוד לא היה בגדר טרפה. ואין להקשות איך ביקש מהנכרי שיקרב מיתתו הא עבר על לפני עיור שהגוי מצווה ברציחה. ונראה שטעם הדבר שהגוי הרי חשב להורגו והיה אנוס שאם לא היה הורגו היו הורגין אותו. תדע שהרי נשבע לו שיביאנו לחיי העולם הבא והוא עצמו שרף עצמו ולמה לא הניחו מלהורגו ע"כ שהיה אנוס ואף שברציחה אמרינן ייהרג ואל יעבור אכן זהו בישראל, אבל בגוי קיימל"ן שעכו"ם אינם מצווים על קידוש השם וכמסקנת הגמרא סנהדרין. ואף שיש לומר שברציחה גם גויים מצווים למסור נפשם משום שנלמד מסברא דמאי חזית דדמך סומק טפי (עיין בפרשת דרכים שדן בזה) מ"מ כיון שחשב להורגו נמצא שאינו מגדיל איסורו אם ממהר בהריגתו או שממשיך הריגתו לאט, אין כאן תוספת איסור ולהכי לא שייך לפני עיוור ודו"ק.

ומהאי טעמא נמי מובן מה שכתב האחיעזר ח"א סי"ט ליישב קושית הרע"א שהקשה בגליון הש"ס מכות שאמרינן שם שבאונס שגירש אינו לוקה שניתק לעשה שיכול לקחתה ולא משכחת לה ביטלו להעשה שאם הרגה קלבד"מ והקשה הרע"א הא משכחת לה שהיתה טרפה וגירשה ואחר כך הרגה שאין בזה משום קלבד"מ שהורג טרפה פטור. ותירץ האחיעזר שגם בהורג טרפה יש קלבד"מ מדין רודף שניתן להצילו בנפשו ודין רודף שייך גם בטרפה עיי"ש. ולפי דברנו טעם הדבר שיש דין רודף אף במקום שאין איסור רציחה שהריגת הרודף הוא מדין הצלת הנרדף, וכדחזינן שגם קטן הרודף הורגים אותו אף שקטן אינו מצווה. אלא ע"כ שהורגין אותו מדין הצלת הנרדף ועיין בר"ח הלוי בהלכות רוצח שהאריך בזה. והשתא ניחא שפיר שגם בטרפה ישנו דין הצלה ולכן גם ניתן להצילו בנפשו של רודף.

והנה אין להקשות לפי דרכנו ממה שמצינו לראשונים שהרגו קטנים שלא יפלו בידי הגויים לשמד כמפורש בקינות לתשעה באב, הרי שהותר רציחת אדם לטובתו. אכן יש ליישב בפשיטות שלהצילו משמד שהוא טובה אמיתית שהרי בע"ז אמרינן ייהרג ואל יעבור נמצא שאי עבודת ע"ז חשובה יותר מנפש ישראל12 , שם מותר להרוג ג"כ שלא יפול לשמד. משא"כ להרוג אדם שלא יסבול יסורים לא מצינו להתיר לו איסור רציחה אלא רק שאין מצות הצלה בזה.

והנה בספר מנחת חינוך בקונטרס קומץ מנחה מצוה רל"ז כתב וז"ל: נראה לכאורה דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחר להצילו אפשר שאינו מוזהר על הלאו. לא מבעי' דעל העשה והשבות לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצווה כי העשה דהשבת אבדה אינה נוהגת באבדה מדעת כמבואר בחו"מ רס"ו אלא על הלאו הזה שלא תעמוד על דם רעך ג"כ אינו מוזהר. דמקשה הש"ס למה לי הלאו דלא תעמוד תיפוק לי מעשה דוהשבות לרבות השבת גופו, הא יכול לומר נ"מ במאבד עצמו לדעת שעשה של השבה אין ואילו הלאו שלא תעמוד יש? אלא ע"כ שגם הלאו אין במאבד עצמו לדעת כנ"ל ברור עכ"ל.

ואני רואה שהדברים ק"ו אם במאבד עצמו אין חיוב הצלה כ"ש כשטוב מותו מחייו שאין חיוב הצלה. אמנם מהר"ן שבועות שהבאנו לעיל שבנשבע לעבור על המצוה. ולפי ביאורנו השני בר"ן (פרק ד' לעיל) שעובר על מצות הצלה שלא תעמוד על דם רעך דאינו אוכל ז' ימים א"כ זה ודאי פליגא על הא דהמנ"ח. ושמעתי מדודי הגאון ר' אליהו שחור זצ"ל שאין סברת המנ"ח מוכרחת ואין במאבד עצמו לדעת משום אבידה מדעת שרק לענין ממון שייך אבדה מדעת שהממון שייך לאדם ובידו להפקירו ולהשחיתו אבל גוף האדם אינו שייך לאדם עצמו. וכסברת הרדב"ז סוף סנהדרין שכתב טעם זה למה לא אמרינן שאדם נאמן על עצמו לעונשין מדין הודאת בע"ד כמאה עדים, ופירש שם שאין האדם עצמו שייך לעצמו שנאמר בו הודאת בע"ד ולכן גם מדין השבת אבדה שייך גם במאבד עצמו לדעת. אכן כל זה כשטוב לו לאדם לחיות אבל כשרע לו וטוב מותו בזה לא נתנה תורה מצות לא תעמוד שאף שאין גוף האדם שייך לאדם מ"מ לא הקפידה תורה אלא לטובת האדם אבל כשרע לו החיים לא הקפידה תורה וכמש"נ. ולדעת המנ"ח צריך לפרש את הר"ן על דרך שפירשנו באופן הראשון (פרק ב' לעיל) שבאינו אוכל עובר גם על איסור רציחה בגרמא. ומצינו גרמא גם באינו עושה מעשה כלל בהא שיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו שחייב בדיני שמים מדין גרמא וכמבואר בב"ק פרק הכונס דף נ"ו עיי"ש. אבל באדם אחר שאינו מצילו אין בזה שום גרמת רציחה אלא רק שאינו מצילו ואינו חייב כשמאבד עצמו לדעת. אלא שלפי"ז הדרא קושיא ראשונה לדוכתי' שהערנו מה שנא דינו של הר"ן שאסור לצום עד שימות ובין דינו של הרמ"א שמותר להסיר המונע את יציאת הנשמה.

 

פרק ז. יש הבדל בין סילוק מקיים חיים טבעי לבין סילוק מונע מיתה טבעית.

ויש מקום לחלק באופן אחר והוא ששאני מניעת אכילה שהאוכל מקיים האדם באופן טבעי ולכן המונעו חשיב כרציחה בגרמא משא"כ באופן של הרמ"א שאינו מונע מאכל מהגוסס אלא שמסיר דבר המונע יציאת הנפש ואין הבאת הפטיש דבר המחייה את האדם אלא שיש בכוחו או בסגולה או בטבע למנוע המות. אבל עכ"פ אין בזה משום רציחה אפילו בגרמא אלא שמסיר דבר המעכב13 .

 

פרק ח. הצלת חיי עולם קודמת להצלת חיי שעה.

והנה לפי ההסבר בר"ן שכתבנו14 שהאיסור לישבע שלא יאכל ז' ימים הוא משום עבירת הלאו דלא תעמוד על דם רעך א"כ לפי המתואר בשאלה זאת נראה שהאשה היא במצב שטוב מותה מחייה וא"כ מותר להסיר המניעה של המות ומותר להפסיק את הריאות המלאכותיות. ועוד שבמקום שאינו אלא משום הצלה הרי קיימל"ן במשנה הוריות דף י"א שהצלת האיש קודמת להצלת האשה. ואפילו אם היה המקרה הפוך דהיינו אם מותר להפסיק את הריאות המופעלות לאיש כדי להציל אשה ג"כ נראה להתיר שמסתבר שאם יש להציל איש ואשה אלא שבהצלת האשה תחיה חיי עולם ואילו בהצלת האיש רק תהיה הצלת חיי שעה, שעדיף הצלת האשה מאשר הצלת חיי שעה של האיש15 . תדע שהרי מבואר במסכת ע"ז דף כ"ז שאסור להתרפאות מרופא גוי שחשוד על שפיכת דמים וקא אמר הגמ' שזהו רק בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה מתרפאין גם מגוי ואף שיש כאן חשש חיי שעה שאם לא יתרפא יהי' לו בודאי חיי שעה ולא יותר, ואילו אם יתרפא מהגוי הדבר ספק אפשר שיהרגנו הגוי תכף ויפסיד חיי שעה ואפשר שירפאנו ויחי' חיים גמורים, הדין שלחיי שעה לא חיישינן ומוכיח לה הגמ' מארבעה אנשים מצורעים שאמרו אם נבא העיר ומתנו ברעב ואם נפול למחנה ארם אולי יחיו. ואף שאם יבואו העיר יהי' להם בודאי חיי שעה ע"כ שלחיי שעה לא חיישינן. ועיין שם בתוס' ד"ה לחיי שעה שהקשו הא מותר לחלל שבת על חיי שעה. ותירצו דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העכו"ם ודאי ימות וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק עכ"ל. ואם רואים שמותר ליכנס בספק חיי שעה בקום ועשה בשביל ספק הצלה של חיים גמורים הוא הדין שעדיף להציל חיים גמורים של אשה מאשר להציל חיי שעה של איש. ולפי"ז בודאי מותר להפסיק את מכונת הריאה מהאשה שחייה חיי שעה כדי להציל איש חיים גמורים16 .

 

פרק ט. מתי הפסקת המכונה נחשבת כמניעת הצלה ולא כהריגה בידיים.

אכן נראה שאם אפשר להפסיק את הריאות בזמן שבין כה צריכים להפסיק מעשה מכונה כשצריך להחליף את צינור הניילון שמכניסים לתוך הריאות, אז מותר להפסיק להתעסק אתה היינו שלא להחליף הצינור. אבל להפסיק המכונה של הריאות תלוי: אם יכולה לחיות קצת גם אחר הפסקת המכונה מותר, אבל באם תמות תיכף בהפסקת המכונה נראה שאסור כיון שמתה תיכף הרי זה כמעשה הריגה ולא רק מניעת הצלה ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בשבת דף כ"ט לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת ובגמ' שם אמרינן שהטעם שאסור גזירה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה ע"כ. וברא"ש ביצה פ"ג סימן י"ז הוכיח מכאן שהגורם שיכבה הנר מהרה כגון שחותך נר דולק של שעוה חייב משום מכבה שממהר כיבוי וכתב שם שאין להוכיח דין זה מהמסתפק משמן שבנר שחייב משום מכבה, ששם מיד כשלוקח מעט שמן מהנר האור מתמעט ולכן חשיב מכבה אבל כשמסתפק משמן שבשפופרת שבנר שאינו מכבה תכף משם יש ראיה שהממהר כיבוי חשיב מכבה.

והנה היש"ש סימן כ"ח והתפארת שמואל סק"ו כתבו לדחות נמי ראית הרא"ש משפופרת שהגזרה שמא יקח כל הזמן ויתכבה תכף עיי"ש. עכ"פ חזינן שבאם לוקח שמן משפופרת ונכבה תכף חשיב מכבה, ואף אנו נאמר שהסוגר את המכונה שמספק חמצן ומת תכף חשיב רוצח במעשה רע וזה כבר נתבאר שאסור בגוסס וחייב משום רציחה. אכן בסוגר המכונה ועדיין יכול לחיות שם אינו אלא משום מניעת הצלה ומותר17 .

ולפי"ז צריך לומר שהרמ"א שמתיר להסיר מלח מלשון הגוסס איירי בגוונא שלא מת תכף אבל אם ימות תכף אסור וכמו שנתבאר. אכן במסיר קול הפטיש אפשר שאפילו מת תכף כיון שאין קשר אלא על ידי קול אולי אין בזה מעשה רציחה18 כמו שמן שמחובר לנר וכן חמצן שמחובר לגוף. אכן כל מה שנתבאר עד כאן הוא לפי הדרך שהלכנו (פרק ד' לעיל) שמניעת חמצן ואוכל מגוסס אין בו משום רוצח ואפילו לא גרמא אלא מניעת הצלה. אכן לפי דרך הראשונה19 שבמונע אוכל ואויר חשיב רוצח כגורם עכ"פ ושאני הך דינו של הרמ"א שמסיר רק דברים שמעכבים יציאת הנפש אבל אינם מכינים הגוף, א"כ אסור בכל גוונא להוריד ולהוציא את הצינור המביא אויר לחולה. אמנם נראה לי שכל זה בגוסס שאין לו מחלה אלא שמת מחמת אפיסת כוחות או זיקנה. אבל באם האשה שמחובר צינור המכונה היא חולה שמחמת מחלתה אינה יכולה לחיות י"ב חודש, אז חשובה כטרפה וכמו שכתב האחיעזר בח"ב סימן ט"ז אות ו' על פי דברי הרמב"ם בפ"ב מרוצח הל"ח וזה לשונו בהורג את הטרפה דפטור אם ידוע בודאי שזה טרפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לו תעלה באדם ובזה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר אז אין לו דין רוצח עיי"ש שעל פי זה התיר שם לנתח לרופא ישראל אף במקום ספק אם יצליח הניתוח או ימות מחמת הניתוח שאין בזה משום רציחה כיון שאם לא יעשו הניתוח בודאי ימות לפני י"ב חודש עיי"ש.

ולפי"ז נראה שגם בנידון דידן אחר שנתבאר שבטרפה אין בו רציחה אלא משום הצלה וא"כ הדרנא למה שכתבנו לעיל שבמקום שיש להציל חיי עולם אין בזה חיוב להציל חיי שעה20 .

 

פרק י. סיכום21

מסקנת הדברים שאם האשה בודאי לא תוכל לחיות י"ב חודש מחמת מחלה (ולא מחמת חולשה) מותר להפריד את המתקן של הריאות בכל אופן. ואם אפשר ליזהר שלא להפריד באופן שתמות תיכף עדיף. ואם יש לה אפשרות לחיות י"ב חודש או אפילו אין סיכוי לחייה י"ב חודש אבל הסיבה היא מחמת חולשה ולא מחמת מחלתה, אז אם טוב מותה מחייה והמכונה נפסקה וצריך להפעילה מחדש, או שצריך להחליף צינור הגומי שנכנס לתוך הריאות, אין צורך להפעיל יותר ואפשר לתתו למי שיש לו סיכוי לחיות חיים גמורים וללא חיי שעה. אבל להפריד בידים בזמן שתמות תכף בודאי אסור. ואם לא תמות תכף הדבר שקול ותלוי בב' הפירושים שכתבנו בר"ן שבועות.

 

1 . הערת הגרל"י היילפרין (הגרלי"ה): הנה הקושיא על דברי הר"ן מאין לו להר"ן שהכתוב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בהורג את עצמו בגרמא אולי מיירי בהורג את עצמו בידים, ואשר מתוך קושיא זו הגיע למסקנא שבכל האיסורים מלבד במקומות שכתבה תורה בלשון עשייה שגם גרמא אסורה. הנה בעצם החילוק האמור נוכיח לקמן שאין חילוק בזה כאשר יבואר. ולכאורה הקושיא על הר"ן אינו קושיא כלל כי גם אם לא היה כתוב פסוק זה של אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו, שזה בא לרבות שגם גרמא ברציחה יש בזה משום מיתה בידי שמים כאשר יבואר, היה פשוט שאחרי שכתבה תורה שיש איסור רציחה על עצמו, הרי שאיסור זה דומה לרציחת חבירו וכשם שברציחת חבירו ישנו האיסור של רציחה בידים שהוא נלמד מהלאו דלא תרצח, ורציחה בגרמא דנלמד מיד חיה אדרשנו כדלהלן (ולא כמו שכתב הרב בהמשך דבריו) כן הוא ברציחת עצמו, ובפרט שסמכה תורה אותם בפסוק אחד בראשית ט' פסוק ה': ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם ומיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. ובהערה 3 נביא בזה את דברי הרמב"ם.

2 . הערת הגרלי"ה: נראה שאין לחלק בגדרי גרמא ומעשה בין מקומות שנאמרו בהם לשון עשייה לבין מקומות אחרים. דמה שאמרו בש"ס שבת ק"כ ע"ב שלגבי שבת כתוב לא תעשה כל מלאכה שמעשה אסור וגרמא מותר וכן לענין מחיקת השם לא תעשון כן לה"א, לכאורה אין הכוונה שאם היה הכתוב בלשון מעשה אחרת ולא בלשון עשייה היה גרמא אסור. אלא כל לשון שאמרה תורה שמשמעה היא עשייה הא גרמא פטור. וכמו נזיקין ורציחה (אף ששם גרמא אסורה אלא שאינו חייב עליה) ששם יש לימוד לאיסור גרמא וכדלהלן.

ולענין עשיית מום בבכור שאמרו חז"ל שגם בעושה מום בגרמא עובר בלאו, הוא מטעם שיש לו לימוד מיוחד כדברי הגמרא ביצה כ"ז ע"ב וז"ל הגמרא: ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה (בבכורות הגירסא שלא יתן) בו מום, מנין שלא יגרום ע"י דבר אחר שלא יביא בצק או דבילה ויניח ע"ג האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום, אמר מום ואמר כל מום, ע"כ. וברש"י שם אי כתב מום ולא כתב כל לא היה לו לאסור גרמא אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו אמר כל מום לאסור גרמא, עכ"ל רש"י. מבואר מכאן שאעפ"י שלא נאמר בבכור לשון עשייה אעפ"כ לולי הריבוי של "כל" היה מותר לעשות מום בגרמא וממילא בכל מקום שאין לנו ריבוי מיוחד לגרמא אין לאסור או לחייב על גרמא.

ומש"כ הרה"ג שליט"א להוכיח מדברי הנתיבות חו"מ סימן קפ"ג סק"א שקריאה הוא גרמא ואעפ"כ מועיל בקנינים וכמו קראה ובאה אליו שמועיל בבהמה ובעבד קטן, היה מקום לחלק בין קריאה להנהגה בקול, שבקריאה אינה באה מחמת עוצמת הקול והפחד וכמו משיכה ביד ששם אינו מושכו כשולחן וכספסל אלא ע"י שהיא מרגישה את המשיכה הולכת מדעתה ואעפ"כ הר"ז מעשה האדם וכמו שכתב הרמב"ן בשבת בנוגע לחרישה ע"י שור שנקרא מעשיו וכ"ה בהכישה במקל הולכת מחמת הפחד אלא שבקריאה מתפתית והולכת משא"כ הנהגה בקול הרי שהיא הולכת מחמת עוצם הקול ודומה להכשה במקל או למשיכה.

אמנם יש גם מקום לומר שגם קריאה אינה גרמא אלא מעשה הואיל והקריאה מאלצת אותה ללכת מחמתו הרי שגם קריאה דומה להכשה ומשיכה כנ"ל, ויש להוכיח בזה ששוים הם. מהא דנפסק בשו"ע חו"מ סימן קצ"ז סע"ג אפילו קרא לה ובאה אליה או שהכישה במקלו ורצה לפניו וכו' והוסיף הרמ"א בהגה או שהנהיגה בקול ע"ש. והוא עפ"י דברי הרא"ש ב"ב פרק המוכר את הספינה סימן ו' וה"ה שהנהיגה בקול מידי דהוה אקורא ויראה לה דאורחא דמילתא נקט. ועיין בביאור הגר"א שם סק"ט או שהנהיגה בקול כמו קורא ובאה לו הרא"ש וראיה דאמרינן דמנהיג בקול לוקה ובפ"ק אמרינן דהא בהא תליא ניחזי אנן, ע"כ. ולכאורה כונת הגר"א לריש ב"מ דף ח' ע"ב שהשוו שם לקנינים לאיסור כלאים עיי"ש. הן מדברי המחבר והן מדברי הרמ"א הרא"ש וביאה"ג משמע שאין לחלק ואין בהכשה או בהנהגה יותר מעשה מקריאה ולא כתבו הכשה והנהגה מדין ק"ו ואילו היה קריאה מעשה פחותה היו צריכים להביאו בק"ו ועיין.

3 . הערת הגרלי"ה: הנה המדייק היטב בלשון הרמב"ם יראה שהרמב"ם בא להוכיח מהכתוב שגם גרמא חייב ואם שאינו חייב מיתה בידי ב"ד חייב מיתה בידי שמים, ולא שבא להוכיח שהחיוב הוא רק מיתה בידי שמים. ומתוך לשונו של הרמב"ם, "ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים", ולא כתב הרי שדינם מסור רק לשמים. ואין לדעתי שום הוכחה מתחילת דברי הרמב"ם שכתב כל הורג נפש אדם עובר בלא תעשה שנאמר בלא תרצח, שבודאי הרמב"ם מיירי כאן בהורג בידים שזה נקרא הורג ולא גורם, ואם בדמכם לנפשותיכם רצה הרב לפרשו שהרגו בידים ששם לא נאמר המלה הורג לא כ"ש במקום שנאמר בו הורג.

4 . הערת הגרלי"ה: מתוך שהגיע הרב למסקנא עכ"פ בדרך הא' כמו שיתבאר, שמדברי הרמ"א האמור שאין בהסרת מונע ממיתה ואשר אוכל האדם וצרכי רפואה הם בכלל הסרת מונע משום איסור רציחה א"כ נהיה לו קשה מדברי הר"ן האמור. אמנם באם נחלק בעצם הדבר שאין במאכל משום מניעת מיתה אלא אופן של חיים שכך הוא חיותו והיינו רבתיהו, וכן רפואות שונות, וכשם שאין לומר שחניקה ומניעת אויר אינו אלא מניעת מיתה אלא לקיחת החיים, לא היה מקום לקושיא זו, וכאשר יתבאר. וגם הרב בעצמו עמד ע"ז בהמשך דבריו בפרק ז', אלא שראה בזה דרך שניה ולא ראשונה ויחידה וכאשר יבואר.

5 . הערת הגרלי"ה: הנה בדבר הגר"ח האמורים דשו בה רבים ועיין בדברי האבן האזל שם בזה, ובספרינו מעשה וגרמא בהלכה ח"ז פר"ד שהארכנו בזה. אמנם לעצם הדברים אם נקבל את ההנחה של הגר"ח הלוי שהאדם ביד העכו"ם הוא כגרזן ביד הרוצח הרי שאין כאן גם משום גרמא כלל. כי אין לומר שהגרזן גרם למיתתו אלא כל המעשה כולו הוא של העכו"ם כי כל מעשה שאדם עושה עם חפץ או כח וכדומה פשוט הוא שהמעשה הוא של האדם בלבד ואין שום יחס גם לא כגרמא לחפץ או לכח. שבשלמא אם נאמר שכובד האדם הרי הוא כמעשיו אלא שבמקרה זה נעשה מעשה זה באונס. אמנם באם נראה אותו כבול עץ או כמת, אין ליחס אליו גם כגרמא בלבד.

6 . הערת הגרלי"ה: הנה בדברי החזו"א יש לדון הרבה למי מכוון קושיתו אם להגר"ח או להתוס'. דהנה להגר"ח לכאורה אין כאן קושיא כלל. שהיה מקום שפיר לומר שהגר"ח יודה שאם יאמר לו העכו"ם הגש לי גרזן או בול עץ אחר ואהרוג עי"ז תינוק ואם לא יגישו יהרוג אותו, שיש בזה גם משום יהרג ואל יעבור ולא רק משום איסור רציחה באם נשוה עכו"ם לרוח מצויה ומדין אשו משום חיציו, (וגם אם נשוה אותו למקרב הדבר אצל האש שלפי דברי התוס' סנהדרין בתירוץ שם שאין דנים דין אשו משום חציו במקרב הדבר אצל האש, ממילא לא יהיה חייב מיתה כרוצח בידים עכ"ז יהיה בזה דין של ייהרג ואל יעבור כאשר יתבאר שגם בגרמא יש דין זה). עכ"ז באם יאמר לו העכו"ם תן לי לקחת את הגרזן שאתה עומד עליו והעכו"ם לוקחו בלבד שאין בזה גם לא משום גרמא גם אם החפץ הוא שלו וממילא כשהעכו"ם אומר לו תן לי שאזרוק אותך על התינוק ולא תתנגד שאם תתנגד אהרוג אותך אין כאן משום גרמא לשיטת הגר"ח וממילא לא שייך כאן הדין של ייהרג ואל יעבור כי כל המעשה כולה הוא של העכו"ם.

אלא שי"ל שהקושיה של החזו"א הוא על התוס' עצמו שע"כ צ"ל שמיירי נמי שאמר לו העכו"ם גש הנה ואזרוק אותך על התינוק דאל"ה אלא שדוקא בעומד על מקומו ורוצה לזורקו בהא אמרו התוס' שאין כאן משום יהרג ואל יעבור, אמנם באומרים לו גש הנה ואזרקנו יש בזה משום יהרג ואל יעבור, א"כ איך השווהו לאסתר שקרקע עולם היא, הלא אסתר באה לאחשורוש ובדוגמא זו יש גם ברציחה משום יהרג ואל יעבור. וק"ו ומה התם ברציחה גם שאם הוא לא יבוא יכול לעשות את מעשה הרציחה בגוף וחפץ אחר יש בזה משום יהרג ואל יעבור באסתר שאותה מעשה עבירה לא תעשה באם לא היתה באה שיש בזה משום יהרג ואל יעבור. וע"כ שגם באם אומר לו גש הנה שאין בזה משום יהרג ואל יעבור לשיטת התוס'. וע"ז הקשה החזו"א שא"כ באמת צריך להיות בזה הדין של יהרג ואל יעבור וכמו באומר לו עלה לראש הגג כנ"ל. ומש"כ החזו"א שאעפ"י שאינו חייב מיתה עכ"ז יש בזה משום יהרג ואל יעבור א"צ לזה נביאות דלכאורה פשוט הוא שגם בהורג בגרמא יש בו משום דין זה גם אם אינו נכלל בחיובא או באיסורא דלא תרצח אלא בחיובא ואיסור של אדרשנו כאשר יבואר.

7 . הערת הגרלי"ה: אילו היה הרב מחלק בין דינו של הרמ"א כאמור בהערה 4 שאין זו גרמא למיתה כלל, שאין אדם חי מדפיקות וכדומה, וגם המלח הנמצא על לשונו צ"ל שאינו רפואה או מאכל אלא מתוך החריפות של המלח מונע ממנו המיתה ולא שהוא מאכלו ורפואתו, ובחילוק זה נתפרקו כל הקושיות ולא נצטרך להכנס לחילוקים חדשים וכמו שכתב הרב בדרך השניה להלן בפרק ז'. אמנם לכאורה אין זה דרך שניה כי אם יחידה.

דהנה בעצם החילוק נראה שאין מקום לחילוקים האמורים בין גרמא שהתוצאה היא מעשה חיובי של הריגה או מניעת אוכל ורפואה וכדומה ובין כל גרמא אחרת, דהלא לכאורה אין לחלק בין כפתו ברעב לשרף לו את המאכל שבשניהם מת מעצמו ואין כח הריגה כההגדרה האמורה, ואעפ"י שאמרו בש"ס סנהדרין ע"ז ע"א דכפתו ברעב ומת פטור אמרו שם בתוס' ד"ה כפתו אפילו היה רעב כבר בשעה שכפתו כיון דאם לא היה מתחזק עליו הרעב לא היה מת הוי ליה סוף רעב לבא, דלא דמי לכפתו בחמה שכבר נפלה עליו חמה שראוי למות בה. מבואר מדברי התוס' שאין ההבדל בין חמה לכפתו ברעב שבכפתו ברעב הוא מעשה שלילי שמונע ממנו מאכל והאדם מת מעצמו. ומבואר להפך שמצד זה לא חסר כאן כלל במעשה הרציחה, אלא שההבדל הוא אם כח הממית כבר נמצא או לא, ואף שבשניהם התחיל מעשה הרציחה בשעתיה. וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה כפה עליו גיגית, לא דמי לסוף חמה לבא לסוף צינה לבא, דהתם ליכא חמה כלל ולא מתחיל בה בשעתיה, ול"ד לכפתו בחמה וצינה דהתם כבר אתו עלה מקודם חמה וצינה שיש בהן כדי להמית אבל הכא ליכא אלא הולך ומתחזק עליו, ודמי לכפתו ברעב שכבר יש רעב מעט ותמיד מתחזק. וא"ת מאי שנא פרע מעזיבה מתריס ובידקא דמיא בכח שני וי"ל דהכא חייב טפי כדמסיק דמתחיל ביה בשעתיה עכ"ל. ולפי"ז אין משנה במעשה הרציחה אם זה מניעת אוכל או הבאת מזיק לרציחה, ואם למעשה של רציחה ממש אין זה משנה לא כ"ש שזה לא משנה לדין גרמא של רציחה, וממילא שאין לחלק בין רעב לבין כפתו בפני הארי ששם הממית קיים אמנם לא מתחיל בשעתיה וכמבואר שם בתוס' ד"ה כפתו לפני ארי ע"ש. וממילא בין כפתו לפני ארי ובין כפתו ברעב ובין שרף עליו המאכל נכלל באיסור של מיד חיה אדרשנו, ואין לחלק ביניהם כשם שאין לחלק במעשה רציחה בחנק אם הוא ע"י חניקה ממש או עשן עליו את הבית שזה מעשה חיובי לבין בנה עליו בית עד שמנע ממנו הרוח, שאעפ"י שאינו אלא מסיר מונע והאדם מת מעצמו שחייב מיתה כמבואר ברמב"ם פרק ג' מהלכות רוצח ושמירת נפש פר"ג הלכה ט' ע"ש.

ולענין רעב כתב הרמב"ם שם הלכה יו"ד אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת וכו' בכל אלו אין ממיתין אותו והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו הדם, ע"כ. מבואר מפורש שלענין כפתו ברעב דינו כרוצח בגרמא, שנכלל ב"מיד חיה אדרשנו", ולענין פיזור סממנין דין זה לא הביא הרמב"ם אעפ"י שנאמרה בגמרא סנהדרין ע"ז ע"ב ע"ש וצ"ע למה השמיטה הרמב"ם, אמנם הדין של דחיפת אדם לתוך הבור וסולם בבור המבואר שם סנהדרין שהוא שוה ודומה לדין האמור כתבו הרמב"ם שם הלכה י"א וכן הדוחף חבירו בבור והיה שם סולם שיכול לעלות עליו או שזורק בו חץ והיה תריס בידו להגין עליו ובא אחר וסילק את הסולם ומסיר את התריס שניהן אינן נהרגין בב"ד אפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסילק את הסולם פטור ממיתת ב"ד ונדרש ממנו הדם.

ועפ"י דברי הגמרא סנהדרין שם ובפירש"י שם מבואר שלגביה הדוחף הוא מדין כלו ליה חציו, ואינו אפילו גרמא לרציחה משום שאין כאן מעשה, אפילו עקיפה של רציחה הואיל ויכול לעלות מהבור, ורק במסלק יש דין של גרמא של רציחה ועליו אומר הרמב"ם שנדרש ממנו הדם אעפ"י שמת מעצמו ואין האדם לוקח ממנו רק אפשרות הצלה חיצונית ואינו רביתיהו של האדם, לא כ"ש באם שורף לו סממנין או מפזרן שיש בזה משום החיוב של מיד חיה אדרשנו, ולכאורה פשוט הוא.

ויותר מזה נראה לי שגם גרמות שמותרות בשבת, וכמו סגירת חלון או דלת בפני הרוח עיין בזה בש"ס שבת ק"כ ע"ב ובראשונים שם ובשו"ע או"ח סימן רע"ז ובשו"ע הרב שם והארכנו בזה בספר מעשה וגרמא בהלכה חלק ד' פר"ג ע"ש, לענין רציחה חייב בדיני שמים כגרמא אחרת.

ואין לשאול מאי שנא שבת מרציחה, דהנה בשבת לא אסרה תורה גרמא כאשר יבואר אלא שחכמים אסרו במקום שאין פסידא לדעת רבינו יואל (מרדכי שבת שם) וברמ"א סימן של"ד, ובזה חילקו חכמים בין גרמא לגרמא, אמנם ברציחה שחידשה תורה שגם בגרמא יש איסור וחיוב מיתה בידי שמים ומדין מיד חיה אדרשנו, בזה אין מקום לחלק בסוגי הגרמות, ובכל גורם שלא יהיה הרי איסורו הוא משום רציחה הנלמד מהכתיב של מיד חיה אדרשנו ולא רק משום לא תעמוד על דם רעך.

8 . הערת הגרלי"ה: מה שכתב לפרש בדברי הר"ן שאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אינו מדובר באיסור של לא תעמוד, ואעפ"י שכל הכתוב שם מיירי באיסור רציחה ולא בחיוב לא תעמוד על דם רעך שאינו אלא לאו ואין בזה הדין של דרישה שהוא מיתה בידי שמים, נצטרך לומר שהר"ן כאן בא בלימוד וחידוש כשם שאנו מוצאים שיש רציחה על אחרים ויש איסור רציחה על עצמו, א"כ צריך לומר שיש גם חיוב הצלה על עצמו כמו שיש על אחרים, וא"כ לכה"פ שיש לומר בזה העיקר חסר מן הספר. ועוד למה לא הביא בזה את הכתוב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם (דברים ד') שע"פ זה אמרו חז"ל בברכות שאדם אסור לו להכניס את עצמו בסכנה, ולמה לא לפרש את הר"ן כפשוטו ובכל שהוא מדין כל גרמא ברציחה שחייב בד"ש, ונצטרך לחלק בזה גם בהצלה שאינו בגדר ריביתיהו וכמו אוכל וכדומה אלא סולם בבור ובא ולקחו שבזה יש איסור גרמא של רציחה, ובין אם אדם מתעצל מלהביא לו סולם שיוכל להציל את עצמו שבזה אינו אלא עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך.

9 . ראה מסכת עבודה זרה דף י"ב: "אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא – מחייא לא חיי. מיהו לשקייה רביעתו דתלא שמגז אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה" ע"כ. לכאורה משמע שיש לטפל להאריך את חיי הנפגע שבלע את הצרעה רק משום שאולי יוכל לצוות את ביתו, וללא טעם זה אין לטפל בו באופן המוזכר. – העורך.

10 . הערת הגרלי"ה: כל דרך זו לחלק בין "טוב לו חייו ממותו" בין "טוב לו מותו מחייו", וגם נאמר שמניעת רפואה ואוכל אין בזה משום סרך רציחה אלא רק משום לא תעמוד, ובזה מחלקים כנ"ל, יש בזה משום סכנה לפירצה גדולה. שלפי"ז יש לומר כי חולה כרוני חשוך מרפא רח"ל המצטער ביותר וממילא טוב מותו מחייו שיש למנוע ממנו מאכל ומשתה, ואולי גם בנולד בפיגור רח"ל יש למנוע ממנו דברים שע"י כך ימות.

והנה גם בעיקרם של דברים בנוגע לאיסור שלא תעמוד על דם רעך יש לפקפק בחידוש ומאין לנו לחדשם, ובנוגע לראיות יש לדון בהם כמבואר לעיל, ולכאורה מוכרח כן בדברי הר"ן האמור כאשר נתבאר שיש בשריפת אוכל ובמניעתה וכן בכל הסרת הצלה משום גרם רציחה, שבגרם רציחה גם הרב שליט"א מודה שבזה אין לחלק חילוקים האמורים, ולפי האמור הרי לכאורה יש בלקיחת הריאה המלאכותית מהאשה משום גרם של רציחה ולהלן נדון בזה, בהערה 21.

11 . הערת הגרלי"ה: ראיה זו צריך לימוד. דלכאורה יש לדון אמירה זו כמוסר עצמו לנכרי, ובמסירה לנכרי כשבקשו למסור להם אחד מהם אין למסור, וגם אם אחד מהם טריפה אין למוסרו עכ"פ באם הוא אינו בכלל הסכנה, אלא שבמאירי סנהדרין (ע"ב:) חידש שבאם הטריפה הוא בתוך הסכנה מותר למוסרו, ומהא באם אינו בתוך הסכנה אסור למוסרו אפילו כשהוא טריפה, ולענין טריפה עיין נוב"י מהדו"ת חו"מ סימן נ"ט ואי מסירה אינו אלא משום לא תעמוד על דם ולא מדין רציחה אפילו בגרמא, ולכאורה גם מסירה של חי גמור צריך להיות מותר לסברת התוס' סנהדרין ע"ד ע"ב ד"ה והא, ואם שיש לחלק ששם צריכים לעשות מעשה בידים למוסרו ובזה גם אם האיסור הוא משום לא תעמוד, קיים הסברא של "מאי חזית", ויש בזה משום ייהרג ואל יעבור, משא"כ בדינו של ר"ח בן תרדיון שלא עשה שום מעשה כי אם דיבור.

אמנם הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש פר"ב הלכה ג' כתב שגם שוכר אדם להרוג חבירו נכלל בכלל גרמא של רציחה ע"ש, ואף מה שכתב במל"מ שם בשם הריטב"א שזה דעביד מעשה משא"כ במפתה בפה, ועיין בש"ך חו"מ סימן ל"ב סק"ב שתירץ בזה הקושיא איך אמרו חז"ל שאין טוענים למסית ולמידין אותו מהנחש שהיה יכול לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ואם כדברי הרמב"ם הרי שגם המפתה שהוא השוכר חייב בד"ש, ואת הנחש ענשו בדיני שמים. אמנם באם נחלק שאם הוא בפה לבד אין בו דין זה ניחא. אמנם יש לדון הואיל ור"ח בן תרדיון הבטיח לו חיי עולם הבא אם אין דינו כשוכר וחזרה הקושיא לדוכתא, ויש לעין בזה.

אלא שבעיקר הדבר היה נראה לכאורה לומר שאותו קלצטרוני הוא היה הרוצח בעצמו, והנה לכאורה פשוט הדבר שאם יבוא נכרי להרוג אדם מישראל וישאל הרוצח אם להרוג אותו בצורה איטית, ולזמן ממושך, וממילא ימשכו חייו יותר ומתוך יסורים גדולים יותר או שיהרגוהו ברגע כמימרא ויקצר בזה את חייו, שמצוה על כל אחד מישראל, וגם על הנהרג עצמו באם אינם יכולים לעכב את עצם ההריגה להשתדל ולעשות הכל שיהרגוהו במיתה מהירה יותר, וממילא גם אם התחיל כבר את מעשה הרציחה מותר לומר לו תעשהו באופן שימות מהר, וזה רק לרוצח עצמו, אמנם לאיש אחר שאינו רוצח וכן הנרצח עצמו מסתמא אסור לו לעשות מעשה לקרב מיתתו.

ובזה יש להבין דברי הגמרא נדרים כ"ב ע"א עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה קם חד שחטיה לחבריה, אמר ליה לעולא יאות עבדי אמר אין ופרע ליה בית השחיטה, כי אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל דלמא חס ושלום אחזיקו ידי עוברי עבירה א"ל נפשך הצלת, ע"כ. ובפירוש הר"ן שם ופרע ליה בית השחיטה שימות מהר ע"כ. הנה בדברי הר"ן יש לומר שאמר לו כן בכדי להציל את עצמו, אמנם בפירוש הרא"ש כתב וז"ל ופרע ליה בית השחיטה מחמת מורא החזיק ידיו וגם כדי שימהר למות, ע"כ.

לכאורה מבואר מדברי הרא"ש שכל אחד הוא טעם לעצמו שגם לולי הפחד להציל את נפשו היה אומר לו כן, והנה נשאלת השאלה איך אמר לו לקרב מיתתו. אמנם כפי המבואר שהוא היה ההורג לכן היה מותר לו לומר ולעודדו שיהרגנו מהר. ואין לומר שהיה מותר לן לומר משום שאין כאן מעשה רציחה ולא גרמא אלא מניעת הצלה, ובזה הדין הוא שאם מותו טוב לו מחייו אין בזה משום איסור דלא תעמוד, וכמו שכתב הרב. אמנם עדיין השאלה איך היה מותר לומר להיהודי שהוא יעשנה, והלא היהודי יעשנה בידיו שבזה גם הרב האמור מודה שלעשותו בידים אסור גם בטוב לו מותו מחייו, שאלה זו יש לשאול גם על ר"ח תרדיון שמסתמא גם עכו"ם מצוה על הריגת גוסס, והוו מסייעים לעובדי עבירה ועכ"פ מחזיקים ידי עוברי עבירה. ולפי דברי הרא"ש משמע שגם לולי הפחד היו עושים כן, ועכצ"ל כמו שכתבנו.

ועיין בתפא"י מסכת יומא בפ"ח בבועז אות ג' וז"ל אמנם ק"ל בהך דבני חוזאי דשחטיה לחבריה ועולא שהיה ירא מהרוצח א"ל יאות עבדת ופרע לי בית השחיטה ר"ל שימהר מיתתו, וק"ל כיון דחיישינן לחיי שעה הו"ל כא"ל שיהרגנו, ואף דעולא חשש שאם לא יאמר כן יהרגנו הא אמרינן (פסחים כ"ה ע"ב) בהך ארמאי דא"ל לישראל קטליה לפלניא ואי לא קטלינן לך וא"ל רבא לקטלך ולא תקטל מאי ראית דדמך סומק טפי דילמא דמא דחבריך סומק טפי, א"כ כ"ש הכא שלא אמר לו הרוצח לעולא שכשלא יצדיקו יהרגנו ומכ"ש דלא הו"ל לעולא לומר לו להרוצח שימהר את מיתתו מיראתו שיהרגנו. ואת"ל דוקא לעשות מעשה בעצמו שיהרג לפלניא א"ל רבא לקטלך ולא תקטול אבל בעולא דרך גרמא בעלמא הוא וכו' אינו מחויב למסור נפשו בשביל הך אמירה, ליתא. דהרי בהך מעשה דרבא בפסחים דלעיל אם אעפ"כ היה הישראל הורגו לחבירו פשיטא דהיה פטור דדינו ככל ייהרג ואל יעבור דאם אעפ"כ עבר פטור מדיני אדם כיון דמחמת אונס עשה וחייב רק בדיני שמים (כרמב"ם פר"ה מיסודי התורה ה"ד) וה"נ באומר לחבירו שיהרוג לפלוני כמעשה דרבא משלח חייב מיתה בידי שמים לכו"ע (כרמב"ם פ"ב מרוצח) ולשמאי הזקן חייב מיתת ב"ד (כקדושין דף מ"ג) א"כ כמו ההורג מחמת אונס חייב למסור נפשו שלא יתחייב מיתת שמים כמו כן וכ"ש לומר לחבירו שיהרוג לפלוני, מחוייב למסור נפשו כדי שלא יתחייב מיתה לשמים. וכיון דחיישינן לחיי שעה הו"ל עולא שאמר לקרב מיתת חבירו כאילו אומר לו להרגו וחייב למסור נפשו עבור זה. וא"כ איך אמר ליה עולא כן מחשש שיהרגנו ואי"ל דדוקא במעשה דרבא דעשה מעשה בידים דחייב מיתה בידי שמים אף בעשה באונס, אבל בלא עשה מעשה בידים רק הוה אמירה אז רק בלא אונס חייב מיתה בידי שמים, אבל אם עשה באונס פטור לגמרי וכיון דפטור לגמרי אינו מחויב למסור נפשו עבור זה וכו'. וליתא דודאי אפילו אמירה אסורה (כספ"ח דתרומות) וירושלמי שם. ותו בעולא רק חשש בעלמא היה שמא אם לא יאמר כן יהרגנו. ונראה לי דאיכא למימר דאע"ג דקי"ל דחיישינן לחיי שעה היינו באין חיי קיום כנגדו. אבל ביש חיי קיום כנגדו וודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו שאינו סומק כ"כ. ואפשר דאפילו בהיה צריך עולא לעשות מעשה בעצמו הוי שרי מה"ט, וכ"ש בדבור שאינו רק גרמא בעלמא וכו'.

הנה יש כאן חידוש גדול מאד שי"ל שמותר להרוג אפילו בידים אדם שאין לו רק חיי שעה בשביל הצלת עצמו לחיי קיום. ולפ"ד י"ל שגם בספק וחשש קיום חיי עצמו מותר להרוג ודאי חיי שעה. ואולי כונתו היה רק בגרמא ולא בידים, אמנם מדבריו משמע שאין לחלק בדבר, וזה עפי"ד הראשונים בנוגע לחייב מיתה בידי שמים שגם בהורג בידים אינו חייב רק מיתה בידי שמים וע"ז נאמר ליהרג ולא יעבור וא"כ גם בגרמא כן, ולדידיה אמירה דינו כגרמא.

והנה בעצם הדבר מבואר בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חו"מ סימן נ"ט. שאסור להרוג טריפה בשביל הצלת עצמו, וכן כ"כ בנוגע לעובר שהיה אסור להורגו להצלת אמו לולא היה בו גם דין של רודף קצת, ובזה מסביר את דברי הרמב"ם הלכות רוצח ושמ"נ פרק א' ט'.

ובעצם הדבר שהשוה אמירה לשוכר אדם להורגו שכתוב ברמב"ם שחייב משום גרם רציחה כבר נתבאר לעיל בשם הריטב"א והובא במל"מ ברמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש שם שזה רק בשוכר ע"ש, ועיין בש"ך שהובא לעיל ובש"ס ב"ק נ"ו ע"א ובפנ"י שם שהאריך בדבר.

ובעצם ההנחה שלא עשה זאת מחמת הספק שמא יהרגנו, צ"ע דהלא מהא נדרים שם משמע שעולא שאל לרבי יוחנן אם טב עביד היה רק על מה שאמר לו טב עבדית, וע"ז שאל עולא שמא החזקתי בידי עוברי עבירה ולא שאל כלל על מה שאמר לו שיפרע את בית השחיטה שבזה משמע שלא היה לעולא ערעור כלל אם עשה טוב ואם היה לו איסור לומר כן אלא שאמר כן מחמת הפחד. היה צריך לשאול ע"ז לרבי יוחנן שכאן היה גרמא לקירוב מיתה, משא"כ בזה שהחזיק את ידיו לא עשה כלום ולא השפיע כלל על מעשה הרציחה, ובזה יש לדייק את דברי הר"ן שפירש ופרע ליה בית השחיטה שימות מהר, ולא הסביר שאמר לו כך מחמת היראה שיהרוג אותו ובפרט שיש לדייק כן בדברי הרא"ש שם שחילקו לשנים שאמר כן משום הפחד וגם כדי שימות מהר, משמע שכל טעם הוא לעצמו שגם לולי הפחד היה אומר לו כדי שימות מהר ולא יסבול מיסוריו משמע שמותר היה לו לומר גם ללא סיבה שלו. וגם אין לפרש כאן כדברי הרב הנ"ל שכל איסור האמירה הוא משום לא תעמוד על דם רעך ובמקרה שטוב לו מותו מחייו אין דין זה, הלא יודה הרב שליט"א שלעשות בידים אין לעשות במקרה זה, א"כ בשלמא אצל ר"ח בן תרדיון שאמר לעכו"ם יש לומר אולי שבעכו"ם אין איסור בקירוב מיתה רק ברציחה לבד, וגם זה צע"ג, אמנם הרי עולא אמר כן לישראל שאצלו זה איסור ואיך הסיתו עולא לכך הלא יש בזה או משום איסור דלפ"ע או מסייע עכ"פ או מחזיק ידי עוברי עבירה ומסתבר שאסור לפתות ישראל אחר שיהרוג לישראל וע"י יציל המפתה עצמו ממות. ועכ"פ לדעת הרא"ש נראה שהיה מותר לעולא לעשות כן גם ללא הפחד כנ"ל. ועכצ"ל כמו שנתבאר לעיל שלגבי הרוצח עצמו עדיף שימהר את רציחתו מלמשוך את מיתתו ויסוריו אעפ"י שאצל אחר הדבר אסור.

12 . לכאורה סברא זו נסתרת ממשנת סנהדרין ע"ג. שההולך לעבוד עבודה זרה אין מצילין אותו בנפשו. ואף לדעת רשב"י החולק (ואין הלכה כמותו) טעמו משום פגימה (שם ע"ד.), ולא משום שאי עבודת ע"ז חשובה יותר מנפש ישראל כבדין ייהרג ואל יעבור. – העורך.

13 . הערת הגרלי"ה: דרך זו היא לכאורה הדרך הפשוטה והנכונה כמבואר לעיל (הערה 7) ועפ"י דרך זו אין שום קושי מדברי הר"ן הנ"ל. ובאמת נאמר שמניעת אוכל היא גרם רציחה ככל גרמא אחרת שיש בזה משום ומיד חיה אדרשנו שחייבין עליה מיתה בידי שמים וממילא הרי נשבע לעבור על המצוות וכנ"ל.

14 . פרק ד' לעיל. – העורך.

15 . ראה חזו"א ב"מ ליקוטים סי' כ' על הגמ' בדף ס"ב. שלענין הצלה יש להעדיף חיי עולם של יחיד אף על חיי שעה של שנים. – העורך.

16 . הערת הגרלי"ה: הנה ק"ו זה אינו מובן לי כלל. כי גם מה שכתבו התוס' ע"ז כ"ז ע"ב ד"ה לחיי שעה לא חיישינן, והא דאמרינן ביומא (דף פ"ה ע"א) מפקחין עליו את הגל בשבת לחוש לחיי שעה אלמא חיישינן דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו, דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העכו"ם ודאי ימות וכאן שבקנו הודאי למיעבד הספק, ע"כ. הנה התוספות כאן דייקא בשנים: א. שכתבו דהכא והתם עבדינן לטובתו. כ. וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק. לכאורה הפירוש בדבריהם שצריך להתקיים שני הדברים:

א. שמותר לסכן חיי שעה שלו עבור חיי קיום שלו.

ב. שאינו אלא מסכן חיי שעה שלו עבור האפשרות להציל את חיי קיום שלו, ובמקרה שיצליח להציל את חיי הקיום שלו לא כ"ש שהציל את החיי שעה שלו.

אמנם באם היתה כאן השאלה שבודאי יפסיד את החיי שעה וספק חיי קיום שלו גם לא היו מתירים, וא"כ לא כ"ש שאין רשות להפסיד חיי שעה ודאי של אדם כדי להרויח מספק עכ"פ חיי קיום של אחר, שנד"ד הרי גם אם נצליח להחזיק את השלישי ונוציא ממנו את כליותיו ונשתיל אותו אצל אחר, הרי שנוסף שעצם הנתוח יש בו משום ספק נפשות שלו וגם ההשתלה אינה מוכרחת שתצליח, ואם שלגביו יש אולי להתיר להיכנס לספק זה ולסכן את עצמו עפ"י דברי התוס' הנ"ל, אמנם עכ"פ להפסיק ודאי של חיי שעה של איש אחד ע"מ לזכות לספק חיי קיום של איש אחר אין ללמוד מכאן. וכבר כתבנו לעיל בשם הנוב"י שגם להציל חיי קיום ודאיים של איש אחר ע"ח חיי שעה של טריפה שאסור לעשותו, ומלשונו משמע שגם האיש בעצמו אסור לעשותו ע"ש. ולפי"ז אין גם שום ראיה מארבעה אנשים מצורעים כנ"ל שלא עשו אלא לעצמם וגם לא הפסידו בודאי את חיי שעה שלהם.

17 . הערת הגרלי"ה: הנה חילוק זה אם תמות מיד או שתמות לאח"ז לא נתבאר לי היטב, דלכאורה ממנ"פ אם יש במעשה זו מעשה של רציחה וכמו מניעת אוכל וכגון כפתו ברעב ואף שבכפתו ברעב אנו אומרים שאינו אלא גרימא לרציחה הרי שעכ"פ חייב בד"ש כנ"ל ותו הרי שברעב ישנה הסברא של התוס' סנהדרין הנ"ל שאין הממית קיים אלא שהרעב מתחזק והולך והוא ממיתו משא"כ כאן י"ל שהואיל וריאותיה חולות הרי זה כאילו הממית כבר קיים ודומה להניחו בחמה או בצינה כמבואר לעיל.

ובנוגע לרציחה עצמה אין הבדל אם מת מיד או לאחר זמן ומדין של יום או יומיים לא יוקם הוא רק בעבד ולגבי אדוניו. וגם זה אם הכהו בשבט ולא כשהכהו באבן או בברזל הממיתים וכמבואר ברמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש. וברשב"ם על התורה פרשת משפטים שם. ומסתמא גם לענין מש"כ הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש בנה עליו הבית ומת ע"ש גם אם הוציאו אותו ומת לאח"ז או שסתר את הבנין ומת מחמת חניקה זו שחייב.

אלא שיש לדון אם ריאות מלאכותיות דומות לקוצב לב שעל ידו חי ואם יסירנו אדם ועי"ז ימות האדם אם גם לאחר זמן, שמסתמא דינו כרוצח כמו שמסיר ממנו אבר אחר שמת ממנו, או שדומה להנשמה מלאכותית שאדם אחר עושה לו ואין סיכוי להחזיקו בחיים אלא ע"י הנשמה זו, שלכאורה אין בהפסקה (צורך הצלת אחר) לא משום סרך רציחה ולא משום לא תעמוד על

דם רעך גם אם ימות מיד עם ההפסקה.

ויש לחלק בין נדון דידן לדין מכבה כי לכאורה המחלוקת בין התוס' והרא"ש במסכת ביצה היא אם מלאכת מכבה היא גם אם אינה נכבית עם פעולת האדם אליו גם אם מקצר הזמן של האפשרות של האש לדלוק שזה גם בגדר מלאכה וזהו דעתו של הרא"ש משא"כ התוס' סוברים שהמלאכה היא שע"י הפעולה שלי הנני מכבה ומכהה את אורו בעת פעולתי ומה שהאדם פועל או עושה לקצר זמן ההדלקה אין מלאכת מכבה, וכ"ז לענין מלאכת מכבה. אמנם לענין איסור וחיוב רציחה גם הקיצור של חיי האדם גם אם אינו מת מיד יש בזה משום איסור וחיוב הנ"ל.

18 . הערת הגרלי"ה: ע"פ ההנחה של הרב בפרק ד' היה מוכרח להעמיד את דברי הרמ"א שמתיר להסיר מלח מלשון הגוסס בגוונא שלא מת תיכף, אבל אם ימות תיכף אסור וכמו שנתבאר. אכן במסיר קול הפטיש כתב ש"אפשר שאפילו מת תיכף כיון שאין קשר אלא על ידי קול אולי אין בזה מעשה רציחה כמו שמן שמחובר לנר וכן חמצן".

הנה הרמ"א לא כתב לחלק בין הסרת מלח מלשונו לבין הפסקת קול הפטיש ומדלא חילק בזה משמע שבחדא דין אמר הרמ"א את דבריו. וכשם שבהפסקת קול הפטיש פשוט ליה להרה"ג הנ"ל שגם אם ע"י ההפסקה מת מיד מותר להפסיק מסתמא הדין כן גם בהוצאת המלח וכנ"ל. ואם שהרב שליט"א בהמשך דבריו שם כתב שכ"ז הוא לפי הדרך שמניעת אוכל וכדומה אין בזה משום סרך מעשה רציחה, אמנם לא כתב שזה לעצמו הוכחה להדרך השניה של הרב בפרק ז' שהוא לדעתי הדעה העיקרית כנ"ל הערה 7.

19 . פרקים ב', ו-ז לעיל. – העורך.

20 . הערת הגרלי"ה: הנה דברי האחיעזר שם יש להם מקור טוב בדברי הגמרא ע"ז כ"ז ע"ב ובדברי התוס' שם כמבואר. אמנם לא מצאנו היתר כלל להרוג או להפסיק חיי שעה אפילו של טריפה כדי להציל חיי קיום של אחר וכמו שנתבאר לעיל הערה 11 בשם המאירי סנהדרין שרק במקום שהטריפה היא בכלל הסכנה גם לחיי שעה שלו חידש שמותר למוסרו. אמנם לולי זה אין גם בדברי המאירי היתר לכך. וגם נתבאר לעיל שבשו"ת נוב"י מהדו"ת חו"מ סימן נ"ט מבואר מפורש לאיסור להרוג טריפה כדי להציל חיי קיום של אחר ומה התם שההצלה היא ודאית אסור לא כ"ש בנד"ד שההצלה היא ספק כנ"ל.

21 . הערת הגרלי"ה: והנה בעצם השאלה אם מותר להפסיק את הריאות המלאכותיות מהאשה ולהצמיד להפצוע להחזיקו בחיים עד שנוכל להכין אדם שלישי ואחרי מיתת הפצוע נוציא ממנו כליה כדי להשתילו באדם השלישי.

הנה יש לדון בנוגע להאשה ובנוגע להפצוע.

בנוגע להאשה אם אין כאן גרם של מעשה רציחה או שאינו לכל היותר אלא מניעת הצלה או שגם לא זה. ובנוגע להפצוע האם מותר לייסרו ביסורים כדי להציל חייו של איש אחר כי מסתמא מארכת חייו יתכן שיש בזה משום הארכת יסוריו ומסתמא אותו איש הוא במצב קשה, ויתכן כדין שוטה שהוא פטור מן המצוות.

ולכאורה יש להניח שתי הנחות שהן פשוטות מצד אחד שאם השתילו לאדם אבר מלאכותי אבר שהנשמה תלויה בו ועי"ז הוא חי, יש בהוצאת אבר זה משום איסור רציחה וכגון קוצב לב שמבלי קוצב זה יפסק ח"ו פעילות הלב וימות עי"כ, שיש בהוצאת הקוצב משום מעשה רציחה הואיל ונעשה כחלק ממנו וכאבר ממנו. ומסתמא אם הוציאו את הקוצב לזמן לסדרו ולמלאתו, אעפ"כ אי ההחזרה אינו רק איסור של מניעת הצלה אלא כמעשה רציחה. וכשם שאם ניתחו לבן אדם והוציאו לו אבר שהנשמה תלויה בו לזמן, וכגון שבאותו זמן חיברו אותו לאבר מלאכותי

אחר, או שהוא לזמן קצר מאד, אי ההחזרה של האבר לא נדון בו מדין מניעת הצלה אלא מדין איסור רציחה, הואיל והוא שלו ושייך אליו הרי שאין במניעתו מעשה פחותה מכפתו ברעב או מניעת אוכל. ושם אין אנו דנים אותו כדין מניעת הצלה אלא מדין רציחה. ומה שדנים שם משום גרם רציחה נתבאר לעיל (הערה 7) בשם התוס' סנהדרין שהוא משום שאין הממית בעולם, אמנם בנד"ד לכאורה הרי הוא כהממית בעולם, וממילא גם אם הוציאו אבר מלאכותי לגמרי או מכשיר שעוזר לאבר שהנשמה תלויה בו להפעילו מחדש יש לומר שאי ההחזרה יש בו משום מעשה רציחה.

ומצד שני נראה לכאורה פשוט שאדם שאינו מסוגל לחיות אלא ע"י הנשמה מלאכותית שנעשה ע"י איש אחר ואין שום סיכוי להחיותו (שבאם יש סיכוי להחיותו פשוט שיש להנשימו ויש במעשה זו משום דין פיקו"נ שדוחה כל התורה כולה מלבד ג' עבירות, ומק"ו מהא שכתבו התוס' ב"מ קי"ד ע"ב ד"ה אמר ליה, שגם במת יש דין של פקו"נ עיי"ש. ואם גם היינו רואים אותו כמת ממש לדברי התוס' קיים מצות הצלה ולכה"פ מדין לא תעמוד על דם רעך, ויש לדון אם ההפסקה של ההנשמה במקרה אם יש בזה משום רציחה אם שמסתבר שלא, צ"ע) עד שיוכל לחיות בעצמו ויש אפשרות להחזיקו חיים רק ע"י הנשמה, שאין שום חיוב ומצוה להמשיך בהנשמה זו וגם לא משום לא תעמוד וגו'.

ועתה ריאה מלאכותית הואיל ולא הוקצתה להאדם כמו קוצב לב וכדומה, אמנם נראה שהיא שייכת לו יותר מהאדם המנשים, שהאדם בודאי אינו נהפך כחלק מהחולה, אמנם מכשיר ההנשמה הוקצה לה במידה מסוימת, וכפי המקובל בבתי חולים שמבלי סיבה מיוחדת לא יפסיקו לה, צע"ג למה יש להשוותו אם למכשיר המיועד לאדם פרטי או להנשמה חיצונית לגמרי. ואם שוה יותר למכשיר המיועד לאדם פרטי כנ"ל הרי יש בהפסקתו משום שאלה של איסור רציחה, וא"כ אם הפסיקו את המתקן ע"מ להכשירו להמשך הפעולה יתכן שגם אז אי חיבורו יש בזה משום סרך רציחה כנ"ל. (ויש לחלק בין מקרה זה לאדם שעדיין לא הצמידוהו אליו ולא הוקצה לו, שבזה בודאי אי ההצמדה אינו אלא משום אי ההצלה בלבד.) ולכאורה מידי ספק לא יצאנו בזה.

ובנוגע לאיש השני שהוא הפצוע הנה לכאורה שממנ"פ אין להצמיד לו את הריאות ע"מ להציל את השלישי. גם אם נאמר כמו שכתב הרב לעיל פרק ח', שאין בהפסקה משום סרך רציחה ואינו אלא משום מניעת ההצלה, ובמקום שטוב לו מותו מחייו אין דין זה, וממילא נצטרך לומר שלא רק שאין חוב הצלה אלא שיש בזה איסור, כי הרי שע"י מעשה זה מייסרים לאדם. וא"כ גם בנוגע להפצוע שגם אצלו טוב לו מותו מחייו אין הדין של הצלה, וממילא יש איסור להחזיקו בחיים מחמת שאין עליו הדין של הצלה, וע"י הארכת חייו מאריכים את יסוריו. וגם אם היה בר חיובא להציל את האדם השלישי אין הדבר פשוט שמותר לייסר אדם אחד כדי להציל אדם אחר, ובפרט שהוא מסתמא במצב שאינו בר חיובא ובודאי שאסור להציל אדם אחר ביסוריו ומק"ו ממציל עצמו בממון חבירו שאינו אלא משום שאפשר בהשבה עיין תוס' ב"ק סע"ב ובשו"ת בנין ציון סימן קס"ז, וכאן גם אינו שייך השבה וגם אינו מציל את עצמו שאסור.

ואם נאמר שיש בהפסקה משום סרך רציחה לא כ"ש שאין להפסיק את הריאות מהאשה לכו"ע, וגם לדעת הרה"ג האמור, גם אם טוב לו מותו מחייו. ובפרט לדעתינו (בהערה 10) שאין מקום להתייחס הן כגרם רציחה הן במניעת הצלה לשאלה אם טוב לו מותו מחייו. שאם נבוא לחלק בזה יתכן וחלק גדול מהאנשים המסתובבים אפי' כבריאים טוב להם מותם מחייהם, וכבר אמר החכם מכל אדם משבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. אלא שאולי י"ל שאין בהפסקת הריאות מהאשה אלא משום מניעת הצלה, וגם אם לא נאמר כדברי הרה"ג הנ"ל שבמקום שטוב לו מותו מחייו אין דין הצלה, אלא שדין הצלה קיים גם במי שמותו טוב לו מחייו, בכל זאת אולי מותר להפסיקו מהאשה ולהצמידו להפצוע מדין הצלה מרובה, שבזה נציל חיי קיום של אדם אחר.

הנה גם בזה יש להסתפק. שהרי אם היינו דנים אם להציל את האשה כלפי הפצוע היינו צריכים להעדיף את האשה כי נוסף שהיא כבר השתמשה בה הרי שמסתבר שחיי שעה של האשה יהיו ארוכים יותר מחיי הפצוע שאפשר להחזיקו בחיים יום או יומיים, וממילא ביחס להם האשה קודמת. וממילא כלפיו אין עלינו כרגע הדין של "לא תעמוד", הואיל ואין לנו אפשרות להצילו אפילו חיי שעה כי חיי האשה קודמים. אלא שאנו ממשיכים חייו בגלל אפשרות הצלה של איש שלישי שגם ההצלה אצלו אינו ודאית, ואצל האיש השלישי אנו צריכים להדין שמותר לו להכנס לספק סכנה של חיי שעה ע"מ להציל מספק חיי קיום. ובגלל זה להפסיק חיי שעה של האשה נתבאר לעיל (הערה 16 ) שי"ל שאסור. וסברא זו שייכת גם אם זה ע"י אי הצלה של האשה. ואעפ"י שהנני מציל בזה לזמן קצר יחסית חיי שעה קצרים יותר של הפצוע מי יימר שהותר, ובפרט שלגבי הפצוע עצמו שהוא פטור מהמצוות כנ"ל מי יימר שמותר לנו לייסרו כדי להציל איש אחר ע"י כך אעפ"י שי"ל שהרי גם אתו אנו מקיימים המצוה של לא תעמוד, עכ"ז עדיין י"ל הואיל ובמצב כזה אנו פטורים בו מקיום מצוה זו מחמת חיי שעה של האשה שהם יהיו ארוכים יותר, שאסור לנו לייסרו. וצע"ג.

ומשום כך נראה לכאורה שעכ"פ מהכלל של שב ואל תעשה עדיף שלא היו צריכים להפסיק את הריאות מהאשה. הואיל ומגדר ספק לא יצאנו. וה' יאיר עינינו בתורתו ויקוים בנו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים אליך כי אני ה' רופאך, אמן.