נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

ניתוח שהצלחתו מוטלת בספק

ריזל, משה. "ניתוח שהצלחתו מוטלת בספק" שו"ת עמק הלכה אסיא, א (תשמ"ו), עמ' 118-123.

ניתוח שהצלחתו מוטלת בספק

הרב משה יוסף ריזל

נתוח שהצלחתו מוטלת בספק

שאלה:

א. חולה מסוכן, שלדעת הרופאים, לפי מצבו כעת, יוכל לחיות יום או יומים ("חיי-שעה"), אולם אם ינתחוהו, יתכן ויצילו את חייו ויבריא ("חיי-עולם"), אלא שקיים ספק האם החולה יוכל להחזיק מעמד בניתוח, ואם לא יחזיק מעמד בניתוח הוא ימות מיד (ויפסיד "חיי-שעה") האם מותר לנתחו או לא?

ב. מה הדין כאשר הניתוח יכול להועיל רק להאריך את ה"חיי-שעה" שלו, וקיים ספק שמא ימות תוך כדי הניתוח כנ"ל?

 

פרק א. האם קיים איסור רציחה בטיפול רפואי שנכשל?

השאלה הראשונה הנידונית כאן נשאלה כבר אצל ה"שבות יעקב"1 ודן שם בתשובה, אודות חולה שהוא מסוכן למות, והרופאים התייאשו מהצלתו, שוודאי ימות תוך יום או יומים, אך אומרים שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא, אך גם אפשר שלהיפך – אם לא יצליח ימות מיד, תוך שעה או שעתיים, האם שב ואל תעשה עדיף? והשיב, דאף דחיישינן לחיי שעה, אפי' מי שכבר גוסס, ומהאי טעמא אין קושרין את לחייו2 קיי"ל דמותר לחלל שבת עבור חיי-שעה3 , מ"מ בנידון דידן, שאפשר שע"י רפואה זו יתרפא לגמרי, וודאי לא חיישינן לחיי-שעה, וראיה ברורה לכך ממס' ע"ז4 ומ"מ צריך להיות מתון מאד לפקח עם רופאים מומחים. עיי"ש5 .

וצ"ע בביאור דין זה, דלכאורה, אם נותנים לחולה רפואה, שיש בה ספק שמא יקרב את מיתתו, אף דקיים סיכוי שיצילו את חייו, אבל הוי ספק רציחה, ואיך הותר ספק רציחה על סמך הספק שמא יצילו את חייו6 .

והעיר בזה באחיעזר7 בשם משנת חכמים והעלה – דדוקא בספק השקול אם יתרפא או ימות עקב הניתוח מיד אז שרי8 , אך אם סיכויי הניתוח קלושים – אסור.

לכאורה דבריו נסתרים מדברי רש"י בע"ז9 , דכתב דבספק חי ספק מת אסור לרפאתו משום "דהעכו"ם וודאי קטיל ליה", ובודאי אין כוונתו, דהעכו"ם וודאי ימיתנו, דא"כ אפי' ב"ודאי מת" אסור להתרפאות אצל עכו"ם, אלא כוונת רש"י היא דקרוב לוודאי שימיתנו, ובכ"ז – כיון שבלי שילך להתרפאות אצל הגוי הוא וודאי ימות, ואם ילך להתרפאות ישנם סיכויים מעטים, שיחיה, שרי להתרפאות אצלו10 .

אמנם, מהר"ן משמע דלא כרש"י, דכתב שם בזה"ל11 : "אין מתרפאין מהן, דאיכא למיחש דלמא עכו"ם קטיל ליה". משמע דמיירי דוקא בספק לנו אם ימיתנו, אבל אם קרוב לוודאי שימיתנו, בהא לא מיירי הסוגיא, ובאופן כזה, יתכן באמת שאסור, ואתי שפיר דברי ה"משנת חכמים". אולם כאמור, מדברי רש"י משמע דלא כדבריו, וכן פסק הטור יו"ד סי' קנ"ה. וצ"ע12 .

והנה קושיתנו לא קשה על הסוגיא, דהרי לא מיירי בישראל שמסתכן באיסור רציחה אלא מיירי בישראל שהולך להתרפאות אצל גוי ולכל היותר מכשילו באיסור רציחה. אך באמת אין זו הכשלה דהרי ביד הגוי לרפאותו כדבעי, אלא דקיים חשש שהגוי במקום לרפאות את הישראל – ירצה להמיתו, ובמקרה זה הישראל אינו עובר על "לפני עור לא תתן מכשול". וראיה, ממתני' דשביעית12 : "אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית (לחשוד על השביעית) מחרישה וכו', אבל מוכר הוא מגל-יד, ומגל קציר וכו', זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור ולהיתר מותר". ובהמשך13 – "ב"ש אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית, וב"ה מתירין, מפני שהוא יכול לשוחטה". וכתב שם הרע"ב "ובכל דהו דמצינן למתלי תלינן" וכו'. והקשה שם ה"משנה ראשונה" (מ"ו) מדוע לא הוי ספק דאורייתא ד"לפני עור", וכתב שם וז"ל: "ואפשר ליישב, דנתינת מכשול לא מיקרי אלא כשהמכשול ידוע בשעה שזה נותן לו אבל בספק אם יעשה בו מכשול, אין זה נותן מכשול והלוקח הוא מכשיל את עצמו". עכ"ל. לפי"ז אתי שפיר הסוגיא. אך קושיתנו היא על מה שלמדו מכאן הפוסקים דשרי לקחת תרופה שספק תועיל, ספק תהרוג וכן שרי לעשות ניתוח אף דקיים ספק גדול אם יצליח. ואם קיים חשש גדול שיקרבו את מיתתו בידיים איך שרי.

ונראה לבאר. בשו"ע14 פסק, "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פקוח נפש הוא". ומקור הדברים הוא מהגמ' בב"ק15 – ורפא ירפא" – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפא". והקשה הט"ז16 , כיון דמצוה היא, מדוע קראה "רשות", ותירץ דבאמת התרופה האמיתית היא ע"י בקשת הרחמים, אלא שאין כל אדם זוכה לכך, וצריך לעשות השתדלות, עפ"י טבע העולם, ולכך צריך רשות, ולאחר שנתנה הרשות – הוי ליה חובה. עכת"ד. ובש"ך שם17 תירץ, "נתנה רשות" -שלא יאמר מה לי לצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג בשוגג".

ובזה יש לבאר הסוגיא, דבאמת בכל תרופה, כיון שהיא נעשית ע"י אומדנא של הרופאים, הו"ל ספק רציחה, ולולא רשות התורה לרפאות, היה צריך הרופא להמנע מזה, שמא יהרוג בשוגג את החולה, אלא דילפינן מ"ורפא ירפא", דאף שקיימים ספקות שמא הריפוי ימית את החולה – רשאי לרפאותו, וכך רצון התורה, שבאופן זה יתנהל העולם18 .

לפי"ז כל מעשה שלפי דרך העולם, ועפ"י הסברא, הוי מעשה הצלה עבור החולה – שרי לעשות. ולא איכפת לן דמביא עצמו לספק רציחה כיון שרצון התורה הוא דבאופן זה הרופא ירפא, ובכל תרופה קיים החשש שימית את החולה (וכמבואר ברמב"ן19 ) ובכ"ז שרי. וזה מה שמביא הסוגיא בע"ז4 ראיה מהפס' "אם אמרנו נבוא העיר, והרעב בעיר, ומתנו שם" וכו'. דכיון דלפי סברת העולם ספק הצלת חיי-עולם לעומת החשש שמא יאבד אף את ה"חיי-שעה" – חשיב מעשה הצלה (אף כשהסיכויים להצלה הם קלושים), שרי לרופא לרפאות באופן זה20 .

והסברא בזה היא, ד"בוודאי מת" – כיון שבלא שילך לרופא הוא נשאר במחלתו ואף ימות ממנה, א"כ כל מעשה שיש בו צד שמא ירפאנו ויביאנו ל"חיי-עולם" הוי מעשה הצלה, משא"כ ב"ספק חי ספק מת" דגם בלי שיתרפא ע"י רופא עכו"ם – יתכן ויחיה, א"כ ההזדקקות לרופא, במקום שקיים חשש שימיתנו, לא הוי מעשה הצלה לחולה. ויתכן, דאם החשש שמא רופא עכו"ם ימיתנו, הוא לא ספק שקול אלא חשש רחוק, ולעומת זה, קיים יותר סיכוי שמא ירפאנו, רשאי להתרפאות אף ב"ספק חי – ספק מת" דדבר כזה חשיב מעשה הצלה לחולה.

 

פרק ב. גדרי ספקות בהצלה רפואית.

כשיש מחלוקת בין הרופאים, מקצתן יאמרו דצריכים לנתחו, ומקצתן יאמרו דהניתוח ימית את החולה, ומצבו של החולה הוא (בלא הניתוח) "ספק יחיה ספק ימות", מסתבר ד"שב ואל תעשה" עדיף דהרי בלי הניתוח הוא בספק חיים, וגם ע"י הניתוח. וכן אם בזה גופא נחלקו הרופאים, האם הניתוח ירפא את החולה, ובלא הניתוח ימות, או שהניתוח ימית, ואדרבא, בלא הניתוח יתרפא, ג"כ "שב ואל תעשה" עדיף. וכן פסק ב"ספר החיים" להגר"ש קלוגר.

והוסיף שם עוד דאפי' רוב הדעות מסכימות שצריך לנתח ג"כ אין לנתחו, ד"אין הולכים בפקוח-נפש אחר הרוב". ויש לתמוה, דהרי דין "שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב" שייך, כאשר אם נלך אחר המיעוט נגביר את סכויי החולה לחיות, כגון, אם רוב הרופאים אומרים שיכול לצום ביוכ"פ, ומיעוטם אוסרים עליו לצום, אז חיישינן לדעת המיעוט, וצריך לאכול, אבל בנידון דידן, זה גופא הספק מהי תועלת החולה האם לנתח אותו או לא, ובוודאי שעדיף לילך אחר דעת הרוב.

ונראה דכוונת "ספר החיים" לסוגיא דיומא22 . אם רוב הרופאים אומרים דלא צריך לאכול ושנים אומרים שהחולה צריך לאכול, אף דלגבי אומדנא אזלינן בתר הרוב, בספק נפשות לא אזלינן בתר הרוב, וצריך לאכול. וה"ה בנידוננו, אם היינו הולכים אחר רוב דעות, היינו אומרים שצריך לנתחו, אבל כיון שבנפשות לא הולכים אחר רוב דעות, הוי ספק, ובספק שוא"ת עדיף23 .

עוד ב"ספר החיים"21 : חולה, שאם לא יחתכו לו אבר מסוים הוא ימות, אלא שנחלקו הרופאים האם החולה יוכל לעמוד בצער היסורים של הניתוח, פסק שם, דאף אם יש רוב דעות שלא לנתחו, "שנים כמאה", ומנתחים אותו, ומשמע משום דהוי ספק השקול, לכן מנתחים אותו, אבל בלאו הכי, לא, ולכאורה קשה, דהוכחנו לעיל משיטת רש"י דל"חיי שעה לא חיישינן", ואף בספק רחוק מתרפאין. ונראה דלא קשה, דכוונתו רק לומר דכיון ד"שנים כמאה", ממילא אין הולכים אחר הרוב, והוי ספק, אבל בלא זה, היינו הולכים אחר הרוב, והוי וודאי25 , ואין לנתחו.

וכן מש"כ ה"שבות יעקב"1 , לעיל, דצריך את הסכמת רוב הרופאים המומחים שבעיר, דלכאורה הרי ב"וודאי-מת", אפי' הוי ספק, מתרפאין. יתכן דכוונתו היא, דצריך את הסכמת-הרופאים כדי להכריע שאכן הוא ימות בוודאי, ואז הוי הדין "דלחיי שעה לא חיישינן" אף בספק אם ימות ע"י הניתוח, אבל לעצם הניתוח לא בעינן הכרעת הרוב. וצ"ע.

ונראה עוד, דגם בספק הצלת "חיי-שעה", כגון, אם אנו מסופקים, האם ע"י הרפואה או הניתוח שיעשו לחולה יאריכו את חייו, או יקצרו את חייו, אם הסיכויים להצילו ע"י הרפוי הם יותר גדולים מאשר החשש שהרפוי יזיק לחולה, שרי לרפאותו, אף שהנדון הוא רק להאריך את ה"חיי-שעה" שלו. ואף דמשמע מהסוגיא בע"ז, דדוקא כשהנדון שע"י הריפוי יביאוהו ל"חיי עולם" אז שרי לסכן את ה"חיי-שעה" אבל כשהריפוי בא רק להאריך את "החיי-שעה", בזה לא שמענו דשרי להסתכן, בכ"ז, נראה דשרי. ולא קשה מהסוגיא, דהתם מיירי, דיש רוב צדדים שהגוי ימיתנו, וכמבואר ברש"י שם9 , ובכה"ג, יש חילוק בין "חיי-שעה", ל"חיי-עולם", אבל כשיש יותר סיכויים שהריפוי יועיל לחולה, אף בהצלת "חיי-שעה" שרי לרפאות. ולכאורה מוכח כן מהתוס' בע"ז4 , דהקשו, דהכא אמרינן ד"לחיי-שעה לא חיישינן", וביומא מבואר, דמפקחין עליו את הגל לחוש ל"חיי-שעה", ותירצו, דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו, דהתם אם לא תחוש ימות, והכא, אם תחוש ולא יתרפא מהעכו"ם וודאי ימות, עכ"ד התוס'.

ומשמע מדבריהם דאין הביאור בסוגיא ד"חיי שעה" ביחס ל"חיי-עולם" לא חיישינן להו. אלא ד"חיי-שעה", לא חשיב כחיים גמורים ולכן הקשו, דאין לחלל עליהם את השבת, ותירוצם, דתמיד עבדינן לטובתו. וא"כ בנידון דידן, דיותר יש סיכויים להאריך את ה"חיי-שעה" שלו אף דיש חשש שמא יזיק לו, מרפאין אותו, דמסתבר דהוי לטובתו.

 

פרק ג. סיכום

הדינים העולים:

א. מותר לנתח חולה שאם לא ינתחוהו וודאי ימות, ואם ינתחוהו יתכן ויצילו את חייו, אפילו אם יש סיכויים רבים יותר שהחולה לא יחזיק מעמד, וימות תוך כדי עריכת הניתוח26 .

ב. חולה שאם לא ינתחוהו וודאי ימות, ואם ינתחוהו יאריכו את חייו, רק בחדש או מספר חדשים ("חיי-שעה"), אין לנתחו, אא"כ יש יותר סיכויים שהניתוח יצליח, אף שקיים חשש מסוים שמא ימות תוך כדי עריכת הניתוח. אבל כשהספק הוא שקול אין לנתחו, ו"שב ואל תעשה" עדיף27 .

 

1 . שבות יעקב ח"ג סי' ע"ה. (הובאו דבריו ב"פתחי תשובה" סי' של"ט סק"א).

2 . שו"ע יו"ד ס' של"ט סק"ב.

3 . מסכת יומא דף פ"ה עמ' א.

4 . מס' ע"ז כ"ז: ובתוס' שם ד"ה "לחיי".

ובגמ' שם נאמר: "אמר רבא אמר ר' יוחנן – ספק חי ספק מת – אין מתרפאין מהם, ודאי מת – מתרפאין מהם. האיכא חיי שעה? לחיי שעה לא חיישינן. ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן ? דכתיב – "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם". והאיכא חיי שעה ? – אלא לחיי שעה לא חיישינן".

ובתוס' שם הקשו דהא במפקחין עליו את הגל בשבת – חיישינן לחיי שעה, ותירצו – דתמיד חיישינן לטובתו – עיי"ש.

5 . וכפ' הגאון מהרש"א יו"ד סי' קנ"ה, וכן היא בשו"ת "אחיעזר", ח"ב סי' ט"ז. וע"ע בשו"ת "אגרות משה" חיו"ד, ובשו"ת "חלקת יעקב" ח"ג, וכתב שם דהשאלה אין צריך לפנים.

6 . ואין לאמר דחיי-שעה אינם חשובים "חיים" דהרי מבואר בסנהדרין ע"ה. דגוסס בידי שמים, ההורגו חייב מיתה, והא דגוסס בידי אדם פטור, הוא מטעם דכבר איתעביד בו מעשה. וכן בהורג טריפה פטור, דחשיב כמת (כיון שנמצאת בו סיבת המיתה) אבל גוסס דחשיב כחי, הוי רציחה גמורה. ויעויין במנ"ח במצות "לא תרצח", דכתב דכלפי שמיא, אין נ"מ אם הורג זקן או ילד, וה"ה דאין נ"מ אם הורג בריא או חולה – על רציחה של שעה חייב מיתה.

7 . אחיעזר ח"ב סי' ט"ז בסופו, בשם "משנת חכמים".

8 . ועיי"ש, דכתב ה"אחיעזר" דבמכה פנימית, דנעשה טריפה עי"ז, כיון שההורגו פטור, ואין כאן

איסור "לא תרצח", אין לאסור, לרפאות על צד הספק אלא דבאופן כזה, בגוי חמיר טפי, דמבואר ברמב"ם, דגוי שהרג טריפה, חייב.

9 . ע"ז כ"ז: ד"ה ספק.

10 . וכן פסק בשו"ת "אגרות משה" (יו"ד ח"ב סי' נ"ח) בנדון חולה שאם לא ינתחוהו ימות, ואם ינתחוהו קיים סיכוי שיצילו אותו, אף שרוב הסיכויים שע"י הניתוח ימות מיד, שרי לנתחו.

11 . ר"ן על הריף דף ח:

12 . שביעית פ"ה משנה ו'.

13 . שם משנה ח'.

14 . שו"ע יו"ד סי' של"ו.

15 . ב"ק פ"ה.

16 . ט"ז יו"ד של"ו ס"ק א'.

17 . ש"ך ס"ק א' ומקור הדברים ראה לעיל עמ' 13-12 במאמרו של הרב משה וינברגר הזדקקות לרופאים ע"פ ההלכה, הערות 3, 5, 6, 11.

18 . ויעוין בב"י סי' רמ"א, דהביא את דברי הרמב"ן בספר "תורת האדם" וכתב בזה"ל: "…אבל למיתה לא חיישינן לא בבן ולא באחר (דהיינו, שמא ימית את החולה) משום דע"ז הצריכו הכתוב לרפאות, ואין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה". עכ"ל.

19 . רמב"ן על התורה, במדבר כ"ו פסוק י"א ד"ה "ונתתי".

20 . ומיושב בזה איך מביאה הגמרא ראיה מארבעה אנשים מצורעים ולא שמענו עליהם בשום מקום שהיו ת"ח ומורי הוראה כדי שנפסוק הלכה על פיהם. [ובמיוחד לפי דעת חז"ל (סוטה מז.) שארבעה אנשים מצורעים הם גיחזי (לאחר שחטא ופירש) ושלשת בניו. – העורך]

22 . יומא פ"ג.

23 . לכאורה כונת המחבר בדעת ספר החיים, שהדין של אין הולכין בנפשות אחר הרוב משמעותו שבעניני פיקוח נפש כל ספק נחשב כספק השקול (כמו בדין "קבוע") ולכן בנ"ד שוא"ת עדיף. אך למעשה קשה לחדש דין זה, שהרי מסוגית יומא אין לכך הכרח, וניתן לפרשה בפשטות כחובה לחוש לדעת מיעוט במקום סכנה, ואין שום ראיה לשויון ולביטול דעת רוב כאשר קיים פיקו"נ (הפוך) לפי שתי הדעות. – העורך

25 . לכאורה צ"ע מדברי הרא"ש בשטמ"ק ב"מ ו:. דרוב ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה. אמנם לגבי רובא דאיתא קמן, מסוג רוב דעות בסנהדרין, מבואר בתוס' ב"ק כ"ז: ד"ה קמ"ל שהמיעוט כמי שאינו, ואולי ניתן לומר זאת גם לגבי רוב דעות רופאים. אך באמת דברי התוס' מיוחדים לרוב דעות דיינים שהדין נפסק על פיהם, ואין מהם הוכחה לכל רוב דעות של רופאים וכדומה. (ועיין גידולי שמואל לגרש"ג ניימן הסובר בדעת התוס' שם שרוב כודאי בניגוד לדעת רוב האחרונים שם). – העורך

26 . מובן שצריך הערכתם והסכמתם של רופאים מומחים כדי לוודא שאכן הניתוח הוא הכרחי להצלתו כדאיתא בשו"ת שבות יעקב.

27 . עיין שו"ת לב אריה, ח"ב סי' לה; בית מאיר, יו"ד, שלט; דעת תורה, שכח: י. – א.ס.א.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.