נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

סודיות רפואית מול שיקולים ציבוריים

זילברשטיין, יצחק. "סודיות רפואית מול שיקולים ציבוריים" שו"ת עמק הלכה אסיא, א (תשמ"ו), עמ' 149.

סודיות רפואית מול שיקולים ציבוריים

הרב יצחק זילברשטיין

פרק א.סודיות רפואית מול האינטרס הציבורי

פרק א.

שאלה:

א. ברצוני לפנות אל כבוד הרב במספר שאלות הנוגעות לבעיות הלכתיות בעבודתי כרופא עיניים, והנני מבקש את כבודו לעזור לי בפתרונן.

1. כיצד ינהג רופא המוצא אצל חולה ליקוי בראייה, כגון בחדות הראייה, שדה ראייה, ראיית לילה או בראיית צבעים, אשר לדעת הרופא עלול לגרום, בתנאים מסויימים, לתאונה (כגון, נהיגה, עבודה בתעשיה, שירות צבאי וכדו') והחולה אינו רוצה להפסיק לנהוג ברכב או לשנות את מקום עבודתו. האם חייב הרופא לשמור את סוד המחלה או שמא חייב הוא להודיע לשלטונות המתאימים (משרד התחבורה, צבא, מעביד, וכו') על מגבלות החולה, ועל ידי כך לגרום אולי נזק כלכלי או חברתי לחולה. מה יעשה הרופא אם החולה מבקש לשמור בסוד את קיום המחלה ומבטיח להמנע מנהיגה, להחליף מקום עבודה, וכו', אולם הרופא אינו משוכנע שאמנם כך יעשה החולה.

2. מה מחייבת ההלכה לעשות עם עין שהוצאה ממת לאחר שהוצאה ממנה הקרנית לשם השתלה לחולה. האם חייבים לקבור את שארית העין, ואם כן, כיצד לעשות זאת?

3. האם חייבים לקבור עין שהוצאה בניתוח מחולה או אפשר לשומרה כולה, או חלקים ממנה לשם הוראה לסטודנטים?

ד"ר פ. אברהם

 

תשובה:

אמרה תורה "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'" (ויקרא י"ט ט"ז), והסבירו מפרשי התורה שלכן נסמכו שתי מצוות אלו – איסור לשון הרע ומצוות הצלה – ללמדנו שאע"פ שאסור לרכל ולגלות סוד של חבר, למרות זאת אל לנו לעמוד על דם רעינו ולהעלים מהם סכנה האורבת להם, ונפסקה הלכה בשלחן ערוך (חו"מ סימן תכ"ו)…שמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו…עובר על "לא תעמוד על דם רעך".

לאור האמור, פשוט הדבר שאם נהג אינו רואה טוב בעיניו ועלול לסכן את הציבור בנהיגתו, מצוה לגלות את סודו ולמסור את הדבר לשלטונות כדי שישללו את רשיונו.

אולם, בנוהג שבעולם כאשר באים השלטונות להבטיח את שלום הציבור ולמנוע תאונות מרחיבים הם את מסגרת הדרישות מהנהג כדי להיות בטוחים שלא יגרם כל חשש סכנה ואפילו חשש רחוק. לכן, דורשים הם מהנהג שיהיה בעל כושר ראיה מעולה, ואם כן כאשר מוצא הרופא שכושר הראיה של הנהג לא עונה על דרישות השלטונות, אין פירוש הדבר שנהיגתו מהווה סכנה ממשית לציבור. ואם כן יש מקום לומר שמאחר ושלילת פרנסתו של אדם נחשבת כ"שפיכות דמים" – כנאמר (בשמואל ב') "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" ושואלת הגמרא (יבמות, עח:) וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? ומתרצת הגמרא: "מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספקים לגבעונים מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן", הרי שהמקפח פרנסתו של אדם נחשב כאילו שפך דמו.

– ואילו הסכנה בנהיגתו של זה, לפעמים סכנה רחוקה היא, ואולי נאמר שאם חשש הסכנה רחוק הוא, אולי לא נעשה מעשה כדי לקפח פרנסתו.

והבה נמחיש את דברינו.

השלטונות קבעו שאדם הרואה בעינו הטובה פחות מ-6/12 (כלומר מה שאדם בריא מסוגל לראות ממרחק של שנים-עשר מטר, רואה הוא רק ממרחק שהוא פחות משש מטר) נשללת ממנו האפשרות לנהוג. והנה דעתם של הרופאים המומחים שאם כושר הראיה הוא קצת פחות מ-6/12 חשש הסכנה הוא רחוק. וסכנה ממשית נשקפת כאשר כושר ראייתו של הנהג הוא מ-6/30 שאז –

א. לא יבחין באיי תנועה ובתמרורים.

ב. לא יהי' לו כושר מספיק להערכת מרחקים.

ג. יקשה עליו להבחין מבעוד מועד בפיתולי הכביש.

ד. יהי' קשה לו להעריך מרחק שבין כביש למדרכה.

ואילו כאשר כושר ראייתו הוא 6/21 קיים רק ספק סכנה. ואם כן ברור הוא שאם יבא לפני הרופא נהג שכושר ראייתו הוא 6/30, פשוט הוא שיש לשלול רשיונו ומסתבר שהוא הדין ב6/21- שהוא ספק סכנה. אבל אם כושרו של הנהג הוא 6/15 שסכנתו רחוקה, קשה לומר שנהיגתו היא בבחינת "בור ברשות הרבים", והמעלים עין ממנו עובר על: "לא תעמוד על דם רעך", מאחר, ואין הבדל משמעותי בין 6/12 ל-6/15. אם כן נשאלת השאלה האם לקפח פרנסתו של 6/15 כדי להציל מחשש רחוק. או לא?

אולם לאחר שנעיין בדבר נראה שמהראוי לשלול רשיונו גם מ-6/15. מאחר והנהיגה סכנה יש בה. זכותו של הציבור לשמור לעצמו את הזכות להתנות תנאים והגבלות להענקת רשיון נהיגה רק לאנשים בעלי כושר גופני מעולה, שקרוב לודאי שבסייעתא דשמיא לא תארע תקלה על ידם. ומצינו שהציבור רשאי לתקן תקנות לטובתו במסכת בבא בתרא (דף ח:) "רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים (שער החטים והיין שלא ימכרו בשנה זו יותך מכך וכך דמים. רש"י) ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן" (לקנוס את העובר על קיצת דבריהם. להסיעם מדת דין תורה. רש"י), ואם כן כאשר השלטונות קבעו לטובת הציבור ובהסכמתם שנהג בעל כושר ראיה פחות מ-6/12 אינו זכאי לרשיון נהיגה, אם כן אין בשלילת רשיונו חשש לקפוח פרנסתו, מאחר ופרנסתו של נהג זה לא כדין היא ונגד רצון הציבור, ואילו היה בא לשאול דעת תורה היו מורים לו שמוטב לחזר על הפתחים ואל ישתכר מנהיגה ברכב בתנאים שלו. לכן, אם רואה הרופא שעל-ידי מסירת הדברים לשלטונות יאבד הנהג את פרנסתו אל יחשוש מכך, אולם בטרם יגזור הדין אל יהיה "דן יחידי" בקיפוח פרנסתו של זה אלא יצרף אליו שניים מחבריו הרופאים שיאשרו את קביעתו כי אמנם עבר הלז את גבול המותר כשם שלמדנו חז"ל במסכת סנהדרין (דף נ:) "רב הונא כי אתי דינא לקמיה מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב. אמר, כי הכי דלמטי שיבא מכשירא. (כאשר בא דין לפני רב הונא היה מצרף אליו עשרה תלמידי חכמים ואמר אם אטעה ישתלש העונש בין כולנו ויקלו מעלי – רש"י.), וכתב רש"י גם במסכת חולין (דף נב.) שכך יש לנהוג גם כאשר באה לפני החכם שאלה של טריפה. ומה טוב היה אילו דאג הציבור למצוא לנהג זה מקור אחר למחיתו.

 

פרק ג. השפעת הסיכון האישי של הרופא על חובתו האזרחית.

והנה למרות האמור, שיש למסור לשלטונות על נהג שאין כושרו עומד בדרישות הציבור (6/12) בכל זאת קיימים הבדלים בין נהג זה לבין נהג שכושר ראיתו הוא 6/30 שסכנתו ברורה, שיבואו לידי ביטוי בספיקות שיובאו להלן,

א. מהי ההלכה כאשר ברור לרופא שאם יגלה הדבר לשלטונות והללו ישללו את רשיונו של החולה, יפגע החולה ברכוש הרופא. האם חייב הרופא להכנס בעובי הקורה ולקיים "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא", או שמא "חייך קודמים" ומותר לו להעלים עין.

ונראה כי בשאלה זו יהיה הבדל בין הנהג שראיתו 6/30 לבין הנהג שראיתו 6/15. בנהג הראשון חייב הרופא לקיים "לא תעמוד על דם רעך" ולא להתחשב בסכנת ממונו, אולם בנהג השני הסכנה רחוקה ומסתבר ש"חייך קודמים" ומותר לרופא להעלים עין.

והבה נביא מקורות לדברנו:

בספר "אבקת רוכל" (סימן קצ"ה) דן בעד שהזמינוהו להעיד בבית הדין ואיימו עליו בעלי הדין שאם יעיד נגדם יפגעו בממונו, האם חייב העד להעיד ולסכן ממונו, או לא? ופסק האבקת רוכל שאפילו לא היה בדבר אלא סכנת ממון בלבד מותר לכבוש עדותו… ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון. שהרי אין אדם חייב להעיד אלא מדין גמילות חסדים, ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו. ויותר הוא חייב להיות חס על נכסיו מעל נכסי חברו, עכ"ל. (דעה זו היא בנגוד לשיטת הריא"ז הפוסק שהיודע עדות לחברו וכובשה חייב לשלם ההיזק שנגרם) וכך כתב ב"אהבת חסד" (פתיחה, נתיב החסד ה.).

ויש להעיר על דברי ה"אבקת רוכל", התינח בגמילות חסד בעלמא, אין לחייב אדם לגמול חסד לרעהו אם כתוצאה מכך יגיע לו הפסד, אבל במצות "עדות" יש בה "עשה" "ולא תעשה", ומהיכן למדנו שבכגון זה הפסד ממון פוטר?

והנה המקור לדין זה גילה לנו ה"אבקת רוכל" בעצמו וזה לשונו: ואין גמילות חסד שיפסיד האדם ממונו בשבילו, דיותר חייב הוא לחוס על נכסיו מעל נכסי חבירו, וכדאשכחן ב"משיב אבידה" כלומר, כמו שב"השבת אבידה" נפסקה הלכה בחושן משפט (סימן רס"ד א') מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול להחזיר שתיהן חייב להחזירן, ואם לא, יחזיר את שלו שאבידתו קודמת. והסביר המאירי (בית הבחירה בבא מציעא לג.) "אין אתה חייב להסיר רעה מאחר, אלא, כשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו, וזהו שאמרו שלך קודם".

הרי שבמצות השבת אבידה הואיל וטעמה גמילות חסדים, אמרה תורה שאין אדם חייב בהם אם יפסיד עקב ההשבה את אבידתו הוא, כמו כן מצוות "עדות" שטעמה הוא משום "גמילות חסדים" אין האדם חייב בה אם עקב קיומה יגרם לו הפסד.

ומעשה שהיה בפועל ראובן, שראה את חבירו לעבודה שמעון, גונב מהמפעל. והתרה בו ראובן כמה וכמה פעמים ללא הועיל. ושוב התרה ראובן בשמעון שאם לא יחדל ממעלליו, ימסור הדברים לבעל המפעל, והשיב לו שמעון שאם יעשה כן, ינקום בו ויזיק ממונו.

ושאל ראובן האם חייב הוא לקיים "לא תגורו מפני איש" ולהתעלם מאיומי שמעון ולמסור הדברים לבעל המפעל או שמא מותר לו בגלל איומי שמעון להתעלם ממעלליו ולשתוק.

התשובה היא, שאין ראובן חייב למסור את הדברים לבעל המפעל משום שנפסקה הלכה ביורה דעה (סימן של"ד מח רמ"א) אע"פ שחייב אדם למחות בעוברי עבירה וכל מי שבידו למחות ואינו מוחה נתפס באותו עוון, מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן, נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדים על גופינו ומאודינו.

מקור הדברים במסכת סנהדרין (דף עג.) שם תמהה הגמרא לשם מה נאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך" הרי כבר נאמר "והשבותו לו" לרבות השבת גופו. מתרצת הגמרא שאילו היה נאמר רק "והשבותו לו" היינו למדים שרק לטרוח בגופו חייב, אבל להוציא ממונו ולשכור מצילים אחרים כדי להציל נפש חברו – פטור, משמיעה לנו תורה "לא תעמוד על דם רעך" ללמדנו שאפילו לשכור מצילים ולהציל חברו חייב. הרי, שלולא מקרא "לא תעמוד על דם רעך" היינו פוטרים את האדם מלהוציא הוצאות כדי להציל נפש חברו. אם כן למצות "הוכחה" שלא גילתה תורה שחייב להוציא הוצאות, פטור הוא מלהפסיד ממונו, ולכן אין אדם חייב לקיים מצות "תוכחה" בכדי להציל חברו מהחטא אם עקב כך ייגרם לו הפסד בממונו. מדברים אלו יש לנו ללמוד שאין ראובן חייב להפריש את שמעון מחטא ואת בעל המפעל מהפסד אם כתוצאה מדבריו יפסיד ראובן ממונו. כי במצוות שבין אדם לחברו שיסודם חסד קיים הכלל "שלך קודם".

אלא שהגמרא שם עושה סייג בכלל: "שלך קודם" וכך נאמר שם בסוגיא: " כל המקיים בעצמו כך סופו בא לידי כך", ופירש רש"י:"כל המקיים בעצמו כך… אעפ"י שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, 'אם לא בהפסד מוכיח'. ואם תמיד מדקדק, פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה וסוף שיצטרך לבריות". כלומר, אין לאדם לדקדק למעלה מהמידה ולהתנהג בזהירות יתרה בשמירה על שלו כי חששות אלו אין להם גבול. ומרוב דקדוק וחשבון עלול אדם להגיע לידי השתמטות גמורה ופריקת עול מוחלטת מגמילות חסדים וצדקה. וגבול יש בדבר עד היכן רשאי אדם לפטור עצמו מגמילות חסד למען השמירה על שלו. וקבע רש"י שהגבול הוא "הפסד מוכיח", כלומר אם ההפסד שלו מוכח וברור, אבל אם ההפסד אינו מוכח, אל לו להכניס עצמו לספיקות וחששות של הפסד, וכך בטור חושן משפט (סימן רס"ד) "אין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר אקדים את שלי אם לא ב'פסידא דמוכח', ויעוין שם ב"פרישה" שכתב: ונראה לי כוונתו (של רש"י והטור) שלא יורה היתרא לנפשיה להתנצל תמיד… שבאמת לא פטרה תורה אלא כשהפסד שלו מוכח וניכר. משמע מדברי הפרישה כי דעתו היא שמעצם הדין אינו פטור כי אם "בהפסד מוכח וניכר" ולא רק לפנים משורת הדין צריך לנהוג כך. ואם כן כך הוא גם ב"הגדת עדות" כשמבקש העד לפטור עצמו מלהעיד עקב הפסד והיזק, עליו לאמוד ולשקול את מידת הסיכון בו עלול הוא להכנס עקב העדות. ואם ההפסד אינו מוכח וניכר ורק חששא בעלמא הוא, אין העד רשאי לפטור עצמו מלהעיד.

כל זה כאשר העדות נוגעת לדיני ממון בלבד, אבל כאשר העדות נוגעת לנפשות אין אדם רשאי להשתמט מלהציל ואפילו כשהדבר יגרום לו היזק כספי כמפורש במסכת סנהדרין שלהצלת נפש חברו נאמר "לא תעמוד על דם רעך" כדי ללמדנו שאדם חייב גם להפסד מכספו כדי להציל חברו. ולשיטת הירושלמי אדם חייב אפילו להכנס לספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה ודאית. ועיין בספר "שער משפט" (הלכות עדות כ"א ב') שכתב שבמקום שהחיוב להעיד נובע מהלאו של "לא תעמוד על דם רעך" אזי החיוב הוא גם מבלי דרישת בעל הדין או בית הדין, ועיין ברמב"ם (הלכות עדות פ"א ה"א) וב"כסף משנה" שם כי בעניני נפשות חייב אדם להעיד גם מבלי שידרש על כך, וכן כתב ה"חינוך" (במצוה ק"כ) שחייב כל אדם להעיד להצלת חברו גם מבלי שידרש על כך וכל אדם בעל דין בשביל הצלת חברו.

לאור האמור נמצאנו למדים לעניננו, שרופא המוצא את החולה שאין לו כושר ראיה העונה לדרישות הציבור כתנאי למתן רשיון (6/15) חייב למסור את הדברים לשלטונות מטעם שהוא טובת הציבור, ויסוד החיוב נובע מ"גמילות חסד". ולכן אם קיים חשש שהחולה ינקום ברכוש הרופא פטור הרופא מלמסור את הדברים לשלטונות, כי במצוות שטעמם "חסד" קיים הכלל "שלך קודם", אבל מוטלת על הרופא חובה לשקול בפלס שכלו אם החשש מוכח וברור ורק אז ממונו קודם. מה שאין כן כאשר החולה מוגבל בראייתו והוא מסוכן מאד בנהיגתו (6/30) מוטלת על הרופא חובה להתעלם מסכנת ממונו ולמסור את הדברים לשלטונות, כי אז החולה עלול להרוג בני אדם ואנו מוזהרים על "לא תעמוד על דם רעך".

 

פרק ד. נשבע לחולה שיסתיר מחלתו ונתברר שהוא נהג ומסכן את הצבור.

שאלה:

מהי ההלכה כאשר חולה פונה לרופא ומבקש להבדק ובטרם סיפר על מחלתו הציג תנאי לרופא, שישבע לו לשמור בסוד את פרטי מחלתו. הרופא נשבע או נתן תקיעת כף על כך. בעקבות הבדיקה מתברר שהחולה נוהג ברכב וקיים חשש שיסכן את הצבור. האם חייב הרופא לדווח על המחלה לשלטונות למרות שבועתו, או לא.

 

תשובה:

מעשה דומה אירע באשה שבאה להבדק אצל רופא, ובקשה שישבע לה לשמור בסוד על מחלתה. לאחר זמן נישאה, חיי הנישואין לא עלו יפה והבעל דרש להתגרש. בית הדין הזמין את הרופא שיעיד בפניהם על טיב מחלת האשה. נתעוררה השאלה האם שבועת הרופא חלה, או שמא מאחר והשבועה באה לבטל מצות הגדת עדות. דומה הדבר לנשבע שלא ישב בסוכה בחג הסוכות שאין השבועה חלה כמבואר כמסכת נדרים (דף ט"ז). שאין נשבעים לעבור על המצוות.

השאלה הובאה לפני מו"ח רי"ש אלישיב שליט"א, ותשובתו היתה שהשבועה חלה.

הוא ביסס את דבריו על הסוגיא ביומא (דף פ"ד) שם מסופר על ר' יוחנן שחלה במחלת "צפידנא", התרופה למחלה זו היתה ידועה למטרוניתא. ר' יוחנן ביקש שתגלה לו את התרופה. אמרה שתגלה לו בתנאי שישבע שלא יגלה אותה לאחרים. נשבע לה ואמר: "לאלוקי ישראל לא מגלינא". המטרוניתא גילתה לו את התרופה, ובשבת בשעת הדרשה גילה ר' יוחנן את סוד התרופה לרבים. שואלת הגמרא כיצד עבר ר' יוחנן על שבועתו? משיבה הגמרא שר' יוחנן הערים ונשבע "לאלוקי ישראל לא מגלינא". כלומר לאלוקי ישראל לא אגלה אבל לעמו ישראל אגלה.

שואל הגריש"א מה מקשה הגמרא כיצד עבר ר' יוחנן על שבועתו, הרי הוא נשבע לבטל מצות רפוי חולים ולא חלה השבועה כלל וכלל. ותירץ מו"ח* , כלל זה "שאין נשבעים לעבור על המצוות" פירושו הוא שאין אדם יכול לכבול עצמו מלקיים מצוה ע"י חלות שבועה. כגון: נשבע שלא ישב בסוכה. או שלא יאכל מצה אין שבועתו חלה. וכמו כן הנשבע לא לגלות תרופה הידועה לו מכבר, הרי עצם יצירת השבועה באה לפגוע ולמעט מלקיים מצוה לכן לא חלה.

אבל לעומת זאת שבועה זו שנשבע ר' יוחנן למטרוניתא אינה גורמת שום הפסד ואינה גורמת לבטל מצוה, שהרי אם לא היה נשבע לא היה יודע את סוד התרופה ולא היה לו מה לגלות. נמצא שהשבועה אינה מבטלת אותו מלקיים מצוה, ולכן חלה.

ואעפ"י שאחרי שמטרוניתא גילתה לו את סוד התרופה, יודע הוא ואינו מגלה, נמצא שהשבועה מעכבת אותו מלקיים מצוה, בכל זאת מאחר ובשעת יצירת השבועה לא גרמה השבועה לשום הפסד מצוה, הרי חלה. ולאחר שחלה הרי היא כשאר איסורי תורה שאין לעבור עליהם כדי לקיים מצוה.

יתרה מזו, ר' יוחנן ע"י שבועתו לא רק שלא הפסיד מהמצוות המוטלות עליו, אלא אדרבא ע"י השבועה נתאפשר לו לרפאות עצמו ולרפאות אחרים ע"י שיעשה להםאת התרופה בעצמו. ולכן הורה מו"ח שליט"א ששבועת הרופא לאשה גם חלה מאחר והשבועה לא ביטלה את הרופא מלקיים מצוה, שהרי אילו לא היה נשבע לא היה לו מה לגלות, ועכשיו שנשבע יוכל לפחות ליעץ ברמז למי שיבא להתעניין עליה שלא ישא לאשה שבזה אינו עובר על שבועתו מאחר ואינו מגלה דבר ממחלתה.

לפי זה הוא הדין בנדוננו. שבועת הרופא חלה ואסור לרופא לספר על מחלת הנהג לשלטונות מאחר ואין כאן בטול מצוה. חוץ מבמקרה של פקוח נפש כגון אם כושר ראייתו של הנהג הוא 6/30. ואולי גם כאשר הוא 6/21. שאז דין השבועה כדין כל האיסורים הנדחים מפני פקוח נפש. אולם כאשר כושר ראייתו הוא 6/15 מאחר ואין בזה סכנה ממשית, אלא חשש רחוק אין כל היתר לעבור על השבועה אלא שיש לדון אם תועיל התרה לשבועתו.

 

פרק ה. מתי רשאי בית הדין להתיר את שבועת הרופא?

בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רכ"ח כ') נאמר: הנשבע או הנודר לחברו בשביל טובה שעשה לו, כגון משה, שנשבע על דעת יתרו (שלא ישוב למצרים) מחמת שיתרו הטיב עמו והשיא לו בתו, אין מתירים לו אלא בהסכמת חברו.

ויפה נתפרשה על פי זה שבועת המרגלים לרחב במלבי"ם, שאחרי שהטמינה אותם בקשה מהם: "ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד, ונתתם לי אות אמת והחייתם את אבי ואת אמי וכו'" (יהושע ב' י"ב), וכתב המלבי"ם שרחב נתכונה בדבריה כאשר אמרה "השבעו נא לי" "כי עשיתי עמכם חסד" שהנשבע על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו אין לו התרה. ולכן לא יוכלו המרגלים להתיר את שבועתם. (עוד כתב המלבי"ם שבמילה "עתה" נתכונה רחב לומר למרגלים, הגם כי אחר שתעברו את הירדן "לא תחיו כל נשמה", ואולם "עתה" טרם עברתם את הירדן שיש לכם רשות לקבל גרים המשלימים עמכם כמו שאמרו חז"ל שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע…הרוצה להשלים ישלים וכו', השבעו לי, מאחר ואין זו שבועה לעבור על התורה. ולדברי מו"ח אפשר אולי להוסיף כונה נוספת במילה "עתה" שמאחר והיה בידי רחב למסרם למלך יריחו ואז בין כך לא יוכלו לקיים את המצוה של "לא תחיו כל נשמה" והודות לשבועת המרגלים הצילה אותם, נמצא שאין השבועה מבטלת אותם מהמצוה. אלא אדרבה עקב כך ינצלו ויוכלו לקיים בשאר ז' עממין לא תחיו כל נשמה), ויעויין בט"ז (שם ס"ק ל') שפועל שקיבל לעשות מלאכה אצל בעל הבית ועקב כך נשבע לו, נחשב הדבר לנשבע מחמת טובה ואין מתירים שבועתו. ואם כן כאשר קיבל הרופא שכר עבור הטפול נחשב הוא כנשבע לו מחמת טובה. אבל אם לא קיבל שום שכר או שמקבל שכרו מבית החולים יכול להתיר את שבועתו, אם בית הדין ימצא זאת לנכון.

ובמקרה של "פקוח נפש" נראה לי שאפשר להתיר לרופא את שבועתו אפילו אם קיבל שכר ואז לא יצטרך הרופא לעבור על השבועה מדין פקוח נפש הדוחה איסורים אלא שהשבועה תתבטל ע"י ההתרה. ואעפ"י שהרופא קיבל תשלום ונמצא שהשבועה נוצרה עקב טובה ואין לה התרה, במקרה של פקוח נפש יש לו התרה מאחר ובין כך מותר לרופא לעבור על השבועה מחמת הפקוח נפש, נמצא שאין כל תועלת לחולה מהשבועה, ועוד שהרי שנינו שם ברמ"א יש אומרים שלצורך מצוה מותר לכתחילה להתיר את השבועה. ולכן במקרה של פקוח נפש יבקש הרופא התרה ואחר כך ידווח על המחלה. ועדיף שימליץ לשלטונות שיבדקו שנית את הנהג ובזה אינו עובר ממש על שבועתו שהרי לא מגלה להם את פרטי המחלה.

קיימים עוד דרכים ליישב את קושיית מו"ח. למה מקשה הגמרא כיצד עבר ר' יוחנן על השבועה הרי השבועה באה לבטל מצות רפוי חולים. ואפשר לתרץ:

1. נשבע שלא לאכול מצה בכל ימות השנה, חלה השבועה ואסור לו לאכול גם בליל הפסח, ורק אם נשבע שלא יאכל בליל הפסח אין השבועה חלה. כמבואר באו"ח סימן תפ"ה, ואם כך אפשר לתרץ שר' יוחנן נשבע לא לגלות לכל אדם וגם לבריאים שאין מצוה לגלות להם ומשום כך אין זו שבועה לבטל המצוה, וחלה.

2. מצות רפוי חולים נלמדת מהפסוק "והשבותו לו" (דברים כ"ב ב') לרבות השבת גופו, מצוה זו נאמרה כשידוע לנו על אדם שחלה. אולם כאשר אין חולה לפנינו אין אנו מצווים לפרסם ברבים תרופות במטרה שאם יהיו פעם חולים ידעו כיצד להתרפאות. כשם שאין מצוה לחפש בשוק שמא תמצא אבידה. ובאגרות משה (יור"ד ח"ב קנ"א) כתב: "לא מצינו שיהי' חיוב על כל אדם שילמוד חכמת הרפואה כדי לרפאות חולים. משום שהחיוב הוא רק להציל במה שיכול, ואם הוא כבר רופא חייב הוא לרפאות את חביריו החולים. ואם הוא יכול לשוט בימים מחוייב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע, אבל אין חיוב על האדם שילמד לשוט ולרפאות חולים כדי שאם תזדמן לו מצות הצלה או רפוי יוכל להציל ולרפאות". לפי זה מיושבת הקושיא מדוע לא נחשבת שבועת ר' יוחנן שבועה לעבור על המצוה מאחר ואין כל מצוה ללמוד מלאכת התרופות כדי לרפאות חולים. המצוה היא רק על אלו היודעים, שירפאו. ולפי זה אפשר להסביר את הסוגיא במסכת שבת (דף קל"ג:) שמסופר שם שרבא לא גילה לצבור כיצד לרפאות את הפצעים הנוצרים בעור הפנים כאשר רוחצים אותם במים ואין מנגבים אותם. הסיבה היא משום שאין מצוה ללמד לצבור דברי רפואה בכדי שיוכלו ללמדם לחולים בעת הצורך. אלא השאיר זאת לרופאים כדי לא לקפח פרנסתם (כמבואר בספר חנוך בית יצחק סימן ל"ד).

 

פרק ו. סיכום:

1. בנוהג שבעולם מרחיבים השלטונות את מסגרת הדרישות מהנהג כדי להיות בטוחים שלא יגרם לצבור כל חשש סכנה ואפילו רחוק. לכן, ברור שנהג בעל כשר ראיה קצת פחות מ6/12- אעפ"י שהשלטונות שוללים רשיונו, חשש הסכנה בנהיגתו רחוק, והמעלים עין ממנו לא עובר על "לא תעמוד על דם רעך".

2. למרות האמור נראה שמן הראוי לשלול רשיונו מאחר וזכותו של הצבור לשמור לעצמו את הזכות להגביל את הענקת הרשיון לבעלי כושר ראיה מעולה בלבד. ולכן, פרנסתו של נהג זה שלא כדין הוא ואילו בא לשאול דעת תורה היו מורים לו לחזר על הפתחים ולא להתפרנס מנהיגה הדומה לשפיכות דמים.

3. מן הראוי שבמקרים אלו לא יהיה הרופא דן יחידי אלא יצרף אליו מחבריו הרופאים שיאשרו את קביעתו.

4. כאשר ברור לרופא שאם ידווח לשלטונות ינקום הנהג ברכושו מותר לו להעלים עין כי "חייך קודמים". אם כשר ראייתו של הנהג הוא 6/30 אינו רשאי להתעלם וזאת למרות האיום על רכושו מאחר ונאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך".

5. נשבע הרופא טרם בדק את החולה לשמור על מחלת החולה בסוד אינו רשאי לדווח אלא ב6/30-. רופא שאינו מקבל שכר יתכן שבי"ד יוכל להתיר לו את השבועה. בכל אופן עדיף שהרופא לא יגלה ממש לשלטונות אלא יעביר המלצה לבדיקה חוזרת.

6. חולה המבטיח לא לנהוג ונכרים בו דברי אמת אם כושר ראייתו הוא 6/15 מאחר ואין בזה אלא שמירה על טובת הצבור רשאי הרופא להתעלם. אבל אם כושר ראייתו הוא 6/30 ואולי גם 6/21 אל יתחשב הרופא בהבטחת החולה, מאחר והחזקת הרשיון בידו הוא סכנה של ממש ועל זה נאמר "לא תעמוד על דם רעך".

 

פרק ז. אין חיוב לקבור חלקי עין שאין בהם שיעור כזית (תשובה לשאלה 2).

ה"תוספות יום טוב" במשניות שבת (פ"י משנה ה') כתב: "אפשר שפחות מכזית אין מצוה לקבור", לפי זה "אפשר" שאם שארית העין קטנה מכזית, שהוא חצי ביצה אין חיוב לקברה. אלא שאבר חייב בקבורה אף על פי שאין בו כזית, אולם זה דווקא באבר שיש בו בשר וגיד, ועין מאחר ואין בה עצם אין לה דין אבר (כמבואר בתוי"ט ובתפארת ישראל והרע"ב אהלות פ"א משנה ז').

 

פרק ח. מותר לשמר אבר מן החי לצורך לימוד כשאין חשש תקלה (תשובה לשאלה 3)

בספר "שבות יעקב" חלק ב' סימן ק"א (הביאו פתחי תשובה סימן שס"ב) נאמר: אפשר להקל ולא לקבור אבר שהוצא מהחי, מאחר ואיסור הנאה מן המת נלמד מהפסוק "ותקבר שם מרים" (במדבר כ'), ולמדו חז"ל במסכת ע"ז (דף כ"ט:) גזירה שוה מעגלה ערופה שגם בה נאמר "וערפו שם את העגלה" ולכן איסור מהמת שמענו ולא שמענו איסור הנאה באבר מן החי.

ולכן, מעיקר הדין מותר להשאיר עין שהוצאה מהחי, ומה שנהגו לקבור אבר מן החי הוא כדי לא לגרום טומאה לכהנים כמבואר בנודע ביהודה (מהדורה תנינא יו"ד כ"ט, הביאו "גשר החיים" פרק ט"ז מהלכות קבורה), ויעויין בספר "שבות יעקב" המתיר להחזיק האבר בספירט כדי שלא יתעפש ובחדר שאין כהנים נכנסים בו, ובימינו אם רוצים להשאירו בבית החולים יש לדאוג שהטומאה לא תעבור לחדרים אחרים שהכהנים נכנסים בהם. ולאחר פטירת החולה יקברו את האבר בקברו. וכתב "גשר החיים" שהמנהג בירושלים לקבור אברים סמוך לקברו, ואם אי אפשר קוברים במקום אחר.

 

* שני תירוצים נוספים לקושיה זו הובאו להלן סוף פרק ה'. – העורך

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.