נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

גזיזת שערות וקציצת צפורניים בפצוע שאין בו סכנה

ריזל, משה. "גזיזת שערות וקציצת צפורניים בפצוע שאין בו סכנה" שו"ת עמק הלכה אסיא, א (תשמ"ו), עמ' 172-176.

גזיזת שערות וקציצת צפורניים בפצוע שאין בו סכנה

הרב משה יוסף ריזל

גזיזת שערות או קציצת צפורנים לצורך פצוע שאין בו סכנה

(מלאכה שאינה צריכה לגופה בחולה שאין בו סכנה)

שאלה:

א. רופא שצריך לטפל בפצוע שנפגע בראשו פצע שאינו עמוק, והוא חולה שאין בו סכנה וכדי לטפל ולהדביק את מקום הפצע, עליו לגזוז מעט משערותיו, האם מותר לו לעשות זאת בשבת? ומה הדין במקום שיש סכנת אבר (כגון נפגע בידיו או ברגלו במקום שגדלות שערות, וקיימת סכנה שבלי טיפול מידי יצטרכו ח"ו לכרות את האבר הנפגע)?

ב. מה הדין בחולה שצפורן רגלו או ידו גדלה לתוך בשרו והיא מצערת אותו הרבה, האם מותר לרופא לגזוז את הצפורן בשבת כדי למנוע מהחולה את הכאב והצער? מה הדין אם החולה עצמו רוצה לגזוז את הצפורן?

 

תשובה:

פרק א. סכנת אבר

הנה, בסכנת אבר, נראה, שמותר לעבור על איסור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, דבסי' שכ"ח סי"ז הובאו כמה דעות בשו"ע בדין חולה שאין בו סכנה. ודעת המחבר, דהעיקר כדעה השלישית, שהיא דעת הרמב"ן, וכן הכריעו רוב הפוסקים, דחולה שאין בו סכנת אבר מותר לעבור איסור דרבנן בשנוי, ובחולה שיש בו סכנת אבר מותר אפי' ללא שינוי. ולדעה זו מבואר במשנ"ב, שהותרו כל השבותים ואין צריך שנוי כלל, ומשמע דאף איסור משאצל"ג מותר בסכנת אבר, דהרי גם הוא בכלל השבותים1 , וכן מצאתי מבואר להדיא בספר "תהילה לדוד" עי"ש (סי' שכ"ח).

 

פרק ב. חולה שאין בו סכנה ללא סכנת אבר

ויש לדון במקום שאין בו סכנת אבר, אלא פציעה שהינה כחולה שאין בו סכנה, אם הותרה בה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומצינו לכאורה סתירה בדין משאצל"ג בחולה שאב"ס, בסי' רע"ח, התירו כבוי נר לחולה שיש בו סכנה. ומבואר בגמ', דלחולה שאין בו סכנה, אסרו כבוי נר אף דהוא משאצל"ג. (שקרוב לאיסור תורה – פמ"ג). ואילו בסי' שכ"ח, סעיף כ"ח – המפיס מורסא להוציא הליחה, מותר. ובמ"ב שם סק"צ, דהוי משאצל"ג2 ובמקום צער ל"ג. וכ"ש לכאו' בחולה שאב"ס?

וראיתי שעמד בזה המאירי בשבת כ"ט: וז"ל:… ואעפ"י שבהפסת מורסא התירו לכתחילה, ואף בזו היה לנו לומר כן (דהיינו, בכבוי נר), שהרי להסרת נזק החולה הוא מכוין, כבר כתבנו, שאין זה הסרת נזק בידים, (כוונתו למה שכתב לעיל מיניה, "שאין כבוי הנר מסיר החולי או הנזק בידים, אלא שגורם כן לפעמים"). ועוד, שאין הנזק מבורר כ"כ שיבוא מצד הנר, ועוד שאפשר לו בצדדים אחרים כגון מחיצה, עכ"ל. ולכאורה, יהיה נ"מ בין התירוצים. דלפי התירוץ הראשון דסיבת ההיתר היא בגלל שהמלאכה מסירה את החולי, א"כ, בגוזז שערות לצורך רפוי, אין הגזיזה מסירה את החולי, אלא דע"י הגזיזה אפשר לטפל בחולה, ודמי לכבוי הנר, דאין הכבוי מסיר את החולי, אלא השינה היא מטיבה את מצבו של החולה, אלא דע"י הכבוי יכול הוא לישון, וממילא בכה"ג, לא יתירו משאצל"ג3 . אבל לפי התירוצים האחרים של ה"מאירי", דסיבת ההיתר בכבוי הוא משום שאין וודאות שע"י הכבוי הוא יישן, או משום שאפשר במחיצה, א"כ אם ברור לנו, דע"י גזיזת השערות יוכל הרופא לטפל בפצוע ולהיטיב את מצבו, וגם אין אפשרות אחרת לטפל בו כהלכה אלא באופן זה. א"כ, יהיה מותר לגזוז ולעבור על איסור של משאצל"ג, אף אם הוא חולה שאין בו סכנה.

אף באחרונים דנו בשאלה זו, ה"אמרי בינה" שבת סי' כ"ט נקט כשני התרוצים האחרונים של המאירי, ולדבריו יהיה מותר לגזוז שערות לצורך טפול בפצוע. וב"תורת רפאל" סי' ל"ה, תירץ דדוקא להסיר את הדבר המצער גופא התירו, כמו במפיס מורסא, דמסיר הליחה המצערת, וכן להוציא את הקוץ במחט, וכן להוציא ביד חלב מדדי אשה, שלא יצערנה. אבל להביא רפואה ממקום אחר אסור בלי שינוי, ולכן אסור להתיז חלב על מי שנשפה בו רוח רעה4 או על כאב אזניים, דהרפואה היא ממקום אחר. לפי"ז, יש לאסור לגזוז שערות כדי לטפל בפצע, אבל בצפרנים המכאיבות, דמסיר את הדבר המצער, יהיה מותר לפי דבריו.

 

פרק ג. דעת המגן אברהם, שצער איננו סיבה להתיר שבות כדרכו

ב"ביאור הלכה" סי' שכ"ח סע' כ"ח ד"ה כדי, כתב וז"ל: "כדי להרחיב פי המכה חייב, ולכאורה לפה חייב, היינו בכלי, דביד אין דרכה בכך, ואפ"ה, אם להוציא ליחה מותר, אבל ממ"א ש"ז סק"ז, ופה בט"ז אות כ"ג, משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו, וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה, הוא רק ביד ולא בכלי (פרמ"ג)". עכ"ל.

ולכאורה, לפי דעת האחרונים אלו, סרה קושית המאירי, דהרי לא הותר משאצל"ג לצורך חולה שאין בו סכנה אלא בשנוי, ומה שמבואר בגמ' דכבוי אסור לצורך חולה שא"ב סכנה, היינו, בלא שנוי. (ומשמע עכ"פ, דהמאירי נקט דמפיס מורסא שרי בלא שנוי, וכן ה"אמרי בינה" וה"תורת רפאל", וכן משמע בפשטות ב"משנה ברורה", דלא הזכיר מזה דצריך שנוי, אלא בביה"ל.

זכינו לדין לדעת המג"א: אסור לגזוז שערות או צפורן שמכאיבה ע"י כלי, ורק בידו מותר, וצ"ע.

ולכאורה, דברי המג"א תמוהים, מכמה דוכתי:

א. בגמ' שבת ק"ז. "אמר שמואל כל פטורי דשבת, פטור אבל אסור, לבר מהני תלת, דפטור ומותר וכו' ואידך, המפיס מורסא וכו' אם להוציא ממנה ליחה ופטור, וממאי דפטור ומותר, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ". ויעויין שם בתוס', ד"ה וממאי, דהסוגיא אזלא, אליבא דר"ש, וכדמסיק, בריש פר' הנחנקין, דמיירי אפי' ודאי חביל, ומשום שאינה צריכה לגופה שרי. אבל לפי מאי דפריך התם, הא דתנן, מחט כדי ליטול בה את הקוץ, וליחוש דילמא חביל, לא פשיט הכא מיניה שפיר, דבמפיס מורסא, דוודאי עושה פתח שמא יהיה אסור. עכת"ד התוס'. ולכאורה, כשנוטל את הקוץ ע"י מחט, הוי אורחיה, ובכ"ז מבואר בגמ' דשרי, ומשמע, דמשאצל"ג שרי אפי' כדרכו.

ב. לדעת המ"א תמוה מה הכריח את שמואל להעמיד משנת מפיס מורסה (עדויות ב', ה') בשינוי, ולכן פטור ומותר, לוקמא שעשה כדרכו, ע"י כלי, ו"פטור" דהכא הוי ככל פטורי דשבת דפטור ואסור. וצע"ג.

ג. בסנהדרין פ"ד: קאמר דהוי שגגת סקילה למ"ד משאצל"ג חייב. ומשמע דהוי כדרכו.

ד. צ"ע מסוגית הגמ' בשבת ק"ז, מה הראיה מקוץ, ד"פטור ומותר" אולי מה דשרי בקוץ, דוקא כשאינו חובל בעצמו, וכמו שכתב המ"א5 .

וליישב כ"ז נראה, דכל מה שכתב המג"א דצריך שנוי, היינו דוקא במקום שאפשר לעשות בשנוי וכמפיס מורסא, דיכל להוציא הליחה בידו, אבל במקום שא"א ע"י שנוי, כמו במחט ליטול את הקוץ, מותר אפי' בלא שנוי. ויעוין בחיי אדם בכלל ס"ט דין י"ב דכתב על הדין שחולה שאין בו סכנה מותר לחלל עליו איסור מדרבנן ע"י שינוי, דהיינו דוקא באפשר ע"י שנוי, אבל כשא"א ע"י שנוי, לא הצריכו שנוי. ודבריו הובאו במשנ"ב סי' שכ"ח ס"ק ק"ב. והדברים תואמים עם מה שכתבנו. וכן הדין, דאם אפשר ע"י גוי, צריך לחלל ע"י גוי וכמו שכתב המג"א בשם האגודה.

 

פרק ד. דינים העולים:

א. יש להתיר לקצוץ בשבת צפורן הגדלה לתוך הבשר ומכאיבה מאד, ע"י אחר6 , דהוי משאצל"ג דהותר במקום צער גדול וכיון שאין אפשרות לגזוז את הצפורן אלא ע"י כלי, מותר אפי' בלא שינוי.

ב. החולה עצמו, אסור לקצוץ דלגביו הוי פס"ר דניחא ליה דסוף סוף מיפה את גופו ומתקנו, וחשיב כמלאכה הצריכה לגופא6 .

ג. מי שנפגע בראשו, ויש לו צער גדול כשהפצע פתוח, אפילו אין בזה סכנה, אלא שנפל למשכב, דדינו כחולה שא"ב סכנה, מותר לאחר לגזוז את השערות, במקום הפצע, כדי שהרופא יוכל לטפל בפצע7 , ודוקא כשאין דרך אחרת לטפל בפצע, אלא אם יגזוז את השערות, וכן אם ברור שעי"כ יוטב מצבו של החולה8 .

ד. אכן למעשה כל זה צ"ע, דלפי המבואר בביה"ל סי' רע"ח ד"ה מותר יש לחוש לכתחילה לדעת הרמב"ם. וכן מבואר במשנ"ב סימן שי"א סק"י, דאם המת מונח ברה"ר, אסור לטלטלו אפי' ע"י תינוק, אף דהתירו איסור דרבנן במקום כבוד הבריות, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וחמירא משאר איסור דרבנן, דיש לה עיקר מן התורה אסור וכתב שם, וז"ל: ובפרט דמשאצל"ג, ג"כ לא ברירא, דהוא פטור עליה, דיש פוסקים כר"י דמחייב עליה עכ"ל. ומעתה י"ל, דכל מה דפסקינן דמשאצל"ג הותרה במקום צער, הוא דוקא במפיס מורסא, דשם גם לדעת הרמב"ם שרי, וכמו שכתב המשנ"ב9 , דלא הוי כלל גמר מלאכה, וכן מה דמבואר בסי' ש"ל ס"ח, דמינקת יכולה להוציא חלב שבדדיה במקום צער, ג"כ כתב המשנ"ב דאין זה בדרך מפרק, כיון שהולך לאיבוד. ועוד, דהוי משאצל"ג, במקום צער לא גזרו. וכן מה שנפסק דמותר להוציא הקוץ, אף דהוי משאצל"ג לגבי הוצאת הדם, (יעוין משנ"ב שכ"ח ס"ק פ"ח ובשה"צ) בכ"ז שרי, דכאן גם לדעת הרמב"ם הוי איסור מדרבנן, דהרי הוא מקלקל. אבל בנידון דידן, דאיכא איסורא דאורייתא לדעת הרמב"ם, שמא אין להתיר במקום צער בלבד, ואולי גם במקום חולי שאין בו סכנה צריך לחוש לדעת הרמב"ם ואסור לגזוז.

ה. במקום סכנת אבר נראה שאפשר להקל, דהרי יש שיטות המתירות לחלל שבת במקום סכנת אבר, אפי' באיסור דאורייתא10 . וכיון שפסק המשנה ברורה בסוף סי' של"ד, דהעיקר כדעה ראשונה, דמלשאצל"ג היא איסור דרבנן ומותר לכבות אפי' גחלת של עץ במקום היזק דרבים, נראה דה"ה במקום סכנת אבר, אפשר להקל גם למעשה11 .

 

1 . ראה להלן פרק ד' פסקות ד' וה'. – העורך

2 . עיי"ש שגם לדעת הרמב"ם אין כאן חיוב. – העורך

3 . לכאורה אין כונתו כמבואר כאן, אלא מחמת דתועלת היוצאת מכבוי הנר, אינה ודאית אלא מסופקת. וכעין מש"כ במיוחס לר"ן ובריטב"א שם בשם רא"ה (לענין אחר). ועפי"ז אולי אין לחלק בין התכליות אלא בתועלת (הודאית או המסופקת).

4 . לענין חילול שבת לצורך רפואה סגולית, ראה את דעות הפוסקים המובאים בנשמת אברהם חלק או"ח סי' ש"א פ"ק י"ד. – העורך

5 . ויעויין בפרמ"ג סי' שכ"ח ס"ק מ"א, דכתב דאשה החולבת לתוך קערה, הוי מלאכת מפרק, מן התורה וחייבת, ואם חולבת ע"ג התינוק, כדי שיאחז את הדד, הוי משאצל"ג, דהרי הולך לאיבוד, והתירו לתינוק, דהוי חולה שאין בו סכנה. אבל לרוח רעה אסור, כמבואר ברמ"א, דאין בזה סכנה, ואין שם צער מרובה, הא לאו הכי שרי, כמו במפיס מורסה. וכתב דצריך ליישב מ"ש מסעיף י"ז, דפסק, דאסור לחולה שאין בו סכנה לחלל עליו את השבת אלא באיסור דרבנן ובשנוי, וכאן התירו אף בלא שנוי, ולכאורה, לפי המג"א, לא קשה מדי, דהרי גם בקוץ מה שהתירו, הוא דוקא בשנוי. אלא דצ"ע, מנטילת הקוץ ומהוצאת חלב, דהותר אפי' בלא שנוי.

6 . שבת קג. בגמ': "לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה" ובדברי התוס' שם. – העורך

7 . ועדיף לגזוז ולגלח שלא בדרך יפוי אם הדבר אפשרי.

8 . אמנם לפי תירוצו הראשון של המאירי דדוקא כשמסלק את החולי אז שרי משא"כ בכבוי הנר

שאינו מסלק את החולי, א"כ ה"ה בגזיזת שערות יהיה אסור, ויתכן, כיון שבדעתו אח"כ לטפל ולסלק את החולי הותרה גם המלאכה שקודם לזה, אף שאינה ברפוי המחלה, כיון שא"א בלא זה ולדעת ה"תורת רפאל", דדוקא לסלק את הדבר המצער, אבל להביא רפואה ממקום אחר אסור, גם בזה יהיה אסור, וכמו שאסר להתיז חלב על מי שנשף בו רוח רעה מאותו טעם. ולדינא נראה דשרי, דמהמשנה ברורה נראה דלא כדבריו, דכתב על האי דינא דאסור להתיז חלב, שאין שם צער מרובה (שכ"ח ס"ק קי"ג). ומשמע, דבמקום צער גדול מותר, וכמו במפיס מורסא.

9 . שכ"ח ס"ק צ'.

10 . יעויין בסי' תרי"ח, בב"י דהביא שיטת ר"ת, דמתיר בזה. וכן היא שיטת ה"מאירי" בע"ז.

11 . אמנם כל זה מבוסס על שיטת התוס' (שבת צד: ד"ה) אבל שגוזז שערות ללא צורך בהן – הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אמנם דעת הרמב"ן (שבת קו) שגוזז הוי מלאכה שצריכה לגופה גם אם המטרה להסיר ולהפריד השערות מהעור, ולפי"ז הגילוח כאן יהיה איסור תורה. – העורך.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.