נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

התאבדות כמחלת נפש

זילברשטיין, יצחק. "התאבדות כמחלת נפש" שו"ת עמק הלכה אסיא, א (תשמ"ו), עמ' 202-204.

התאבדות כמחלת נפש

הרב יצחק זילברשטיין

התאבדות כמחלת נפש

המאבד עצמו לדעת, האם נחשב כ"שוטה"?

במאמר הבא נדון במעשה בנערה שבלעה כמות גדולה של כדורים במטרה להתאבד. הנערה נמקה התאבדותה בגלל שהרתה ללא נשואין ולא הצליחה לבצע הפלה. וכעת היא מאימת שאם לא יבצעו בה את ההפלה מיד, תשלח שוב יד בנפשה. הרופא הפסיכיאטרי ששוחח עמה קבע שהיא בעלת אופי פסיכופטי וקוים אסטריים בולטים ונמצאת במצב של דקומפנסציה (חוסר איזון) עם דכאון, ומחשבות סויסדליות משמעותיות (רצון להתאבדות), והיא בעלת אופי מסוג זה שאם יארע לה מאורע מעציב לא תוכל להתגבר עליו ותרצה לאבד עצמה לדעת. נשאלה השאלה האם מותר לבצע את ההפלה?

וכתבנו, אילו היינו מחליטים שהבחורה בבחינת "שוטה" מותר היה לבצע את ההפלה, כי "שוטה" דינו כחולה מסוכן שמחללים עליו שבת ועוברים למענו איסורים כדי להצילו. אולם העלנו סברא, שאין נערה זו נחשבת ל"שוטה" בגלל נסיון ההתאבדות היות וכל דבריה בהשכל ודעת. ברצוננו עתה לדון שוב בדבר לאור דברי ה"תורת גיטין" (סימן קכ"א ביאורים ה') המסביר את דברי הגמרא (חגיגה ג':) תנו-רבנן, איזהו שוטה? (ופירש רש"י, איזהו שוטה האמור בכל מקום שפטור מן המצות, ומן העונש, ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר). היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו והמאבד כל מה שנותנים לו. שאין כוונת הגמרא לשוטה המהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים, שההוא אינו זקוק לכל הסימנים הנ"ל, כמבואר ברמב"ם (פרק ט' מהלכות עדות הלכה ט'), אלא הכוונה לאדם שעושה שאר כל המעשים כפיקח, אלא שעשה שלש פעמים את אחד המעשים הנ"ל, על אדם כזה קבעו חז"ל שנחשב ל"שוטה". אם כן, אולי נדון את הנערה כ"שוטה" המאבדת את היקר מכל שניתן לה שהם ה"חיים", וממילא מותר להרוג את העובר המחריף את מחלתה העלולה להסתיים במות ונחשב העובר כ"רודף".

וכשם שמצינו ב"מגן אברהם" וב"פרי מגדים" (או"ח סימן תקנ"ד) "חסר-דעה ההולך ומתרפא מיום ליום לא יצום ביום הכפורים אם התענית סכנה לו ויש לחשוש שמחלתו תשוב". כך נתיר להרוג את העובר כדי להציל את חיי הנערה.

 

תשובה:

מצאנו בשו"ת בית יצחק (חלק אבן העזר ח"ב תשובה ב') מעשה באשה נשואה שנשטתה ודברה הרבה, וכחמשה לילות לא נתנה שינה לעיניה, לפרקים קרעה כותנתה, לפעמים הלכה וראשה פרוע בבית, ועמדה ערומה, וכששאלוה למה קרעה בגדיה ענתה שרע לה מאד, כי בעלה ברח ממנה. לאחר זמן החלימה אולם חלתה שוב, וכך שלוש פעמים. ובכל ימי שטותה התנהגה כנ"ל. נשאל ה"בית-יצחק" האם יכול בעלה לגרשה בעת היותה שפויה, או שמא דומה היא לאשה שעתים שוטה ועתים שפויה שאי אפשר לגרשה?.

תשובתו היא:

בספר "בית אפרים" נאמר (בסימן פ"ט) שהעושה מעשה שטות ויכולים לתלות שמחמת פחד ומרה שחורה עשה כן, אין דינו כשוטה. וכן מוכח מפרוש רש"י בחגיגה (דף ג') שנאמר שם ששיטת רב הונא היא שאין הוא שוטה אלא אם כן עשה כל המעשים כולן. כלומר, יצא יחידי בלילה, ולן בבית הקברות וקרע כסותו. שואלת הגמרא איך מדובר כאן, אם עשה מעשיו דרך שטות, כלומר, ללא סיבה, אפילו במעשה אחד צריך הוא להחשב כשוטה, ואם לא עשה דרך שטות, כלומר כשקיימת סיבה למעשיו, אפילו עשה כל המעשים לא יחשב כשוטה. מתרצת הגמרא, לעולם כשעשה דרך שטות ובכל זאת אין הוא נדון כשוטה משום שאפשר לתלות ולומר שלכן יצא יחידי מחוץ לישוב בלילה משום שתקפה אותו מחלת "גנדריפס" (כתב רש"י: אני שמעתי חולי האוחז מחמת דאגה, עכ"ל). הרי שהעושה מעשים של שטות מתוך חולי מרה-שחורה אין דינו כשוטה אלא נחשב הוא לחולה במחלת "גנדריפס", ואין דנים אדם ל"שוטה" אלא אם כן עושה מעשי שטות ללא כל סיבה גלויה (או כגון שנפגעו חדרי מוחו, וכמו שהסביר הרמב"ם את מחלת הקורדייקוס המובאת בפרק ז' בגיטין שהיא כתוצאה ממלוי חדרי המוח בדם. [דרכי תשובה יור"ד סימן א' קנ"כ], ומפני כך מתבלבלת הדעת והוא מין ממיני חולי הנופל. ויעויין בתשובות "חתם סופר" (יור"ד סימן ז'), מה שאין כן אשה זאת שאמרה במפורש שעושה את מעשיה מתוך צער שבעלה עזבה. ותקף אותה קרעמפע (התכווצות) ואז קרעה בגדיה כאשר יקרה כמה פעמים אצל חולים מסוג זה. אין היא בכלל "שוטה". ואף שנאמר בגמרא שהמקרע כסותו הרי הוא לכל הדעות כ"שוטה", היינו דוקא כשאין לנו סיבה במה לתלות את הדבר.

ולפי דברי ה"בית יצחק" נתחורו לי דברי רש"י בחגיגה שפירש "איזהו שוטה" הפטור ממצות ומן העונש, ואין קנינו קנין. ויש לשאול למה השמיט ענין עדות, ששוטה פסול הרי לעדות? התשובה לכך היא, שלגבי עדות מספיק לפסלו כאשר יוצא יחידי בלילה ואין זקוקים לשאר המעשים. שאפילו אם נתלה את יציאתו יחידי במחלת ה"גנדריפס", סיבה זו מספקת לא לקבל עדותו, מאחר ועדות מקבלים רק מעד בעל דעה צלולה, והחולה ב"גנדריפס" אף שאינו נדון כ"שוטה" אינו נדון כבעל דעה צלולה.

ויתכן שאפשר לחדש, שאעפ"י שהמקרע בגדיו מתוך צרותיו אינו נדון כ"שוטה" ביחס למצות, עונשים ומקח וממכר, אלא נחשב כחולה במחלת ה"גנדריפס", בכל זאת ביחס לדיני פקוח-נפש דינו כדין ה"שוטה" וכשם שמותר להאכיל ביום כפורים את השוטה המבריא והולך מתוך חשש שמא יחזור לשטותו ואז יהיה בסכנה שמא יהרוג עצמו או יהרוג אחרים, כך מותר להאכיל ביום הכפורים את האשה המוזכרת ב"בית יצחק" הקורעת בגדיה מחמת צרותיה. ואעפ"י שאינה מוגדרת כשוטה ביחס למצות ועונשים ומקח וממכר, בכל זאת ביחס לדיני פקוח נפש מותר לעבור איסורים כדי לרפאותה ולהצילה ממחלת ה"גנדריפס" ומרה שחורה שתקפה אותה, העלולה להסתיים בהתאבדות או בהריגת אחרים.

ומעתה נשוב לשאלתנו, האם מאבד עצמו לדעת נחשב כ"שוטה", ביחס לזה שיהיה מותר לנו לעבור על איסורים כאשר קיים חשש שאם לא נמלא את בקשתו יהרוג את עצמו, וביחוד כאשר הוכיח את עצמו בעבר במעשה התאבדות, כמו במעשה הנערה המוזכר בשאלתנו.

ונראה לי, שלולא חוות-הדעת של הרופא הפסיכיאטרי הקובע שהנערה סובלת מחוסר איזון וכו' לא היינו דנים אותה כ"שוטה" כדי לעבור איסורים להצילה מהתאבדות. מאחר וקיימת סיבה לרצון ההתאבדות, לכן אין היא בכלל "שוטה" המאבד כל מה שנותנים לו.

ורואים אנו לדאבוננו בימינו אנשי צבור ידועים שאבדו עצמם לדעת מתוך חשש שיסלקו אותם ממעמדם הרם, או כאלה ההורגים עצמם משום שלא השיגו תאותם. אנשים אלה אינם מוגדרים כ"שוטה" המאבד כל מה שנותנים לו מאחר וישנה סיבה למעשיהם, וכמו שכתב ה"בית יצחק". ומעשיהם נעשים מתוך מחשבה צלולה שבלי הכבוד או בלי התאוה אין צורך בחיים, ואין זה "גנדריפס" אלא פלוסופית חיים מוטעית, וכפירה בהשגחה העליונה ובעולם הבא. (אין דברינו אמורים ביחס ל"כבוד-המת" שינהגו בהם לאחר מותם, בקריעה ובקבורה וכו', כי ההלכה היא שביחס לכבוד-המת חייבים לנהוג בו בכל הכבוד ואפילו כאשר קיים חשש רחוק שמא עשה את מעשהו מתוך טרוף שתקף אותו כמבואר ב"פתחי תשובה" סימן שמ"ה ב' ביורה דעה, אלא אם כן ברור כשמש שעשה מעשיו מתוך דעה צלולה).

אולם הנערה המוזכרת בשאלתנו שלחה יד בנפשה מתוך כך שאינה יציבה בשכלה, והאופי שלה הוא מסוג זה שיש לה נטיה טבעית להתאבדות כפי שהעיד הרופא. נערה כזו דינה ביחס לפקוח נפש כדין החולה במחלת ה"גנדריפס" שמחללים עליו שבת ויום הכפורים כדי לרפאותו. ואעפ"י שביחס לשאר דיני תורה דינה כפקח וחייבת היא במצות והיא ברת עונשים ומקחה וממכרה קיים, בכל זאת מותר לעבור איסורים כדי להצילה, והעובר המחריף את מחלתה, דינו כדין "רודף".

ונראה עוד שאעפ"י שביחס לכל דיני התורה אין אדם מתחזק לשוטה אלא אם כן יעשה אחד ממעשי השטות שלש פעמים. כגון שג' פעמים יצא יחידי בלילה, או שג' פעמים ילון בבית הקברות, או ג' פעמים יקרע כסותו, כמבואר ב"תורת גיטין" הנ"ל ובספר "תבואות שור" (סימן א'), מכל מקום ביחס ל"גנדריפס" מספיק שיעשה פעם אחת מעשה שטות בכדי לחשוש שחולה במחלת ה"גנדריפס" משום שלהחזיק אדם בתורת "שוטה" ולהוציאו מכלל שפוי צריכים לג' פעמים, אבל "גנדריפס" המוגדר כפקח לכל דבריו אלא שחוששים אנו לפקוח נפש, מספיק לזה פעם אחת. וביחוד בנערה זו כשהרופא קבע שאין דעתה יציבה וכו' שיש לחשוש לדבריו ואפילו כשעשתה מעשה שטות פעם אחת בלבד.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.