נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

איומה של נערה להתאבד כעילה לביצוע הפלה

זילברשטיין, יצחק. "איומה של נערה להתאבד כעילה לביצוע הפלה" שו"ת עמק הלכה אסיא, א (תשמ"ו), עמ' 205-209.

איומה של נערה להתאבד כעילה לביצוע הפלה

הרב יצחק זילברשטיין

איומה של נערה בהתאבדות כעילה לביצוע הפלה

שאלה:

מעשה בנערה שמצאוה מוטלת ברחוב ללא הכרה והבהילוה לבית חולים… בדיקת הרופאים העלתה שבלעה כמות גדולה של כדורי שינה במטרה להתאבד. לאחר שטיפת קיבה הצליחו הרופאים להשיב נפשה. כששאלוה על המניעים למעשיה, ספרה שנסתה לשים קץ לחייה בגלל שהרתה ללא נישואין, וכאשר בקשה לבצע הפלה מלאכותית סירב הרופא לעשות זאת ללא תשלום גבוה שלא היה בהישג ידה. לכן החליטה מתוך יאוש לשים קץ לחייה. אם לא יבצעו לה כעת את ההפלה תשוב לשלוח יד בנפשה בצורה שלא יוכלו כבר להצילה.

רופא מומחה למחלות נפש ששוחח עמה קבע: בדקתי את הנ"ל והתרשמתי שמדובר במקרה של אישיות עם אופי פסיכופטי (כלומר: חוסר יציבות מדות רעות, ונמצאת בעימות עם החברה). וקוים אסטריים בולטים (כלומר – יודעת להציג ואין תוכה כברה). ונמצאת במצב של דקומפנסציה (חוסר איזון) עקב הריון מחוץ לנישואין, עם דכאון ומחשבות סויסדליות משמעותיות (רצון להתאבדות). היות וכבר עשתה נסיון התאבדות רציני על ידי בליעת כדורים, אין מקום בשלב זה לטיפול תרופתי, אך יש מקום לפתור את מקור מצבה הנפשי על ידי הפלה מלאכותית.

רבנים ששוחחו עמה והסבירו לה את חומר איסור התאבדות וחומרת העון שבהפלה מלאכותית שענשו הוא מיתה בידי שמים כמבואר ב"משך חכמה", ניסו להשפיע עליה שתסכים להוליד את העובר. במענה להם הסבירה עמדתה שאם יבא הולד לעולם יסבלו מזה שלושה:

א. הילד שישאר ללא אב.

ב. היא עצמה עליה ימיט הדבר חרפה וקלון.

ג. הוריה שיראו בנולד כתם על המשפחה.

נסו גם להשפיע עליה שתנשא לאבי הולד, אולם היא הסבירה שאין כל אפשרות כזו.

נשאלת השאלה האם מותר לעבור איסור ולבצע את ההפלה כדי להציל חייה או לא?

 

תשובה:

איסור הריגת עובר, אעפ"י שחמור הוא בכל זאת נדחה מפני פקוח נפש של האם, כמובא באהלות (פ"ז מ"ו): "האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה, ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו.

מה שיש להסתפק בנידוננו הוא, האם האיום של הבחורה באיבוד לדעת נחשב לפקוח נפש, שהרי בש"ס מצינו שתי דוגמאות לפקוח נפש הדוחה אסורי תורה.

א', כאשר נכרי מאיים על ישראל שאם לא יעבור עבירה יהרגהו, ובזה נפסק "יעבור ואל יהרג" חוץ מג' עבירות החמורות.

ב', בחולה מסוכן, שמותר לעבור על אסורי תורה כדי לרפאותו.

מה שאין כן בעניננו שאין הוא דומה לדוגמאות הנ"ל, שהרי אין מאלצים את הבחורה להרוג את עוברה, וגם אינה חולה שמצב בריאותה יחייב כזאת, אלא שהיא עצמה החליטה שאם לא ימלאו בקשתה תאבד עצמה לדעת, ומניין לנו שגם אופן זה נחשב לפקוח נפש הדוחה אסורי תורה?

אמנם אילו היתה הבחורה הזו בבחינת שוטה וחסרת דעת ודאי שהיה מותר לבצע את ההפלה כדי להציל חייה, משום שכשם שנכרי המאיים בהריגה נחשב הדבר לפקוח נפש, כך גם איומו של השוטה – כי זה וזה אונס הוא. ועוד שוטה כחולה הוא שמחללין עליו את השבת1 . אולם בנדוננו צריך עיון אם אפשר להחשיב את הבחורה לשוטה בגלל נסיון ההתאבדות, שכן כל דבוריה בהשכל ודעת ולא ניכרו בה סימני שטות המובאים בחז"ל, ומה שנסתה לשים קץ לחייה יתכן ונובע הוא מבושה שמרה היא ממות, ולא מחמת שטות. ואע"פ שהרופא מנהל בית החולים ד"ר ג. ספר שלאחר שטיפת הקיבה עם שובה לאיתנה פתחה פיה וקללה נמרצות את הרופאים על מעשיהם להחיותה, אולי אין זה מספיק לדונה כשוטה.

וגם הרופא הפסיכיאטור ד"ר ק. קבע שבבית הדין תחשב כאחראית למעשיה, ואילו היתה גונבת היתה נענשת על כך, אלא שיש לה אופי להתעקש ולהשיג את מה שמבינה היא שהוא הטוב בכל מחיר ואינה נרתעת אף מאבוד לדעת.

ד"ר ט. אף הוא הסביר שאין דעתה משובשת עליה, אלא שאם קורה לה מאורע אין היא מסוגלת להתגבר עליו אלא נלחמת היא בדבר המפריע לה, וגם אם חלילה ימות עליה אחד מקרוביה מסוגלת היא להתאבד מתוך צער, ולכן כעת במקרה הנוכחי כשהעובר מפריע לה אין היא מסוגלת להשלים עם התופעה הזאת, ואם לא תצליח להפיל אותו תתאבד.

אולם עדיין צ"ע אם היא בגדר שוטה לפי הגדרת חז"ל, ואם כן תחילה עלינו לדון אם באדם בריא המאיים באבוד לדעת האם נחשב הדבר לפקוח נפש.

ומצינו שאלה דומה ב"מלמד להועיל" (ח"א סימן ס"א) בנער שאביו צוה עליו להשתתף בשיעור כתיבה בבית ספר למסחר בשבת קודש. הנער סירב. אמרה לו אמו שאם לא יציית לדברי האב, ויהיה ריב בבית, תאבד עצמה לדעת. שאל הנער האם עליו לקבל דברי אביו בגלל פקוח נפשה של אמו או לא?

התשובה היא, שאין זה פקוח נפש שמחללין עליו שבת, מאחר והאם רוצה בזדון לאבד עצמה כדי להעביר בנה על הדת, שאם לא כן כל המסיתים יגזימו שיפילו עצמם לים אם לא ישמעו להסתתם. ויעויין בשו"ת "יהודה יעלה" (אבהע"ז ק"מ) שאין להתיר חלוצה לכהן אף שיש לחוש שימירו דתם (שהוא חמור מאבוד הגוף) אם לא יאבו להם. ומכל שכן שאין להתיר איסור שבת משום חשש שיאבדו גופם וכו'. לפי זה גם בעניננו כך, שאין זה בגדר פקוח נפש המתיר לעבור על איסורים.

אלא שעצם דברי המלמד להועיל צריכים באור, שהרי מבואר ברש"י (פסחים כה ע"ב) שאסורי תורה הותרו בסכנת נפשות בגלל: "חביבות נפשו של ישראל", ואם כן כשברור לנו שהאם תאבד עצמה לדעת למה לא נעבור על השבת כדי להציל נפש? – – והגע עצמך אילו היתה האם משליכה עצמה לים ודאי שהיינו מחללים שבת כדי להצילה, אם כן למה לא נעשה הדבר כבר כעת, וכי עלינו להמתין עד שתעשה מעשה ורק אז נצילה, ומדוע לא נצילנה כבר עתה טרם תטרוף נפשה בכפה.

ונראה שטעמו של דבר אפשר להסביר בשני אופנים:

א. בכתובות (דף ס"ז ע"ב) נאמר: יש לו, ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה, נותנים לו לשם מתנה, וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה – דברי ר' יהורה. וכתב הר"ן: נותנים לו לשם מתנה, כדי שלא יסכן עצמו מחמת קמצנותו וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה, אבל מחיים לא, דאם כן שוב לא ירצה ללוות ויסגף עצמו ברעב. וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס, אין נזקקים לו. וכתב הר"ן: ואם ימות, ימות. ונפסקה ההלכה כחכמים. הרי שכל מה שנתחייבנו לבוא לעזרת הזולת בצדקה הוא רק כשאין בידו לעזור לעצמו, אבל כשיכול לעזור לעצמו ומסרב אין כל חובה לעוזרו, ואעפ"י שמגיע לשערי מות אין כאן דין של פקוח נפש ושל "לא תעמוד על דם רעך", אם כן גם בעניננו כך – אשה המאבדת עצמה בידים, כל זמן שבידיה הדבר לעזור לעצמה לחיות אין כל רשות לעבור עבירה כדי להצילה כי דיני פקוח נפש נאמרו באדם הזקוק לעזרה ולא כאשר חייו בידיו ומאבדם הוא בידים.

ובזה מובן היטב מה שהבא במחתרת הורגים אותו ואין מחייבים את בעל הבית לותר על ממונו כדי להציל חיי הגנב, כשם שחייבים לבזבז את כל הממון להציל כל נפש בישראל והוא משום שהגנב – חייו בידיו והוא פושע ומכניס עצמו לסכנה ובאופן זה אין חיוב להצילו. וכן מצינו בשבת (דף ד' ע"א) "שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" כאשר הוא פושע.

אכן כל זאת טרם שלחה הבחורה יד בנפשה, שאז בידי עצמה למלט נפשה ולהנצל ואין חיוב על אחרים בכגון זה להצילה. אבל אם כבר השליכה עצמה לים ושוב אין לאל ידה להושיע ולהציל עצמה, מעתה נהפך הדבר לפקוח נפש, ולהרבה דעות חייבים כעת להצילה.

אולם שיטת המנחת חינוך בקומץ למנחה רצ"ו ור"י פרלא בביאורו לרס"ג עשה כ"ח, שאין חיוב להציל אפילו בימות החול את המאבד עצמו לדעת, שהרי חיוב להציל נלמד מ"והשבותו לו" האמור באבידה, וכשם שלא נצטוינו להשיב אבדתו של המאבד ממונו לדעת, כך אין חיוב להציל נפשו של המאבד עצמו לדעת. וכך היא דעתו של הים של שלמה פרק ד' דגיטין, שהגונב מנכרים ויודע שהם דנים גנבים לתליה אין חייבים לפדותו משום שהוא מתחייב בנפשו. וגם ב"אור גדול" בסימן א' כתב שלא מצינו באופה בשבת במזיד והתראה באופן שחייב סקילה שנהיה מחוייבים לרדות הפת מהתנור קודם שתאפה בכדי שלא יתחייב מיתה, דאף דלא אמרינן "חטא כדי שיזכה חברך" היכא דפשע, מכל מקום כאן כשחייב מיתה בכדי להצילו ממיתת בית דין למה לא יהיה כפקוח נפש, שמחללים שבת עבורו, אלא ע"כ שבמקום שפשע בעצמו אין מחללין שבת עבורו.

ויתרה מדברי המלמד להועיל מצאנו, שהרי ידוע שאסור לכבות דליקה בשבת חוץ מאשר במקרה שקיים בו חשש סכנת נפשות, אבל כאשר אין חשש זה, אסור. ומי לא עסקינן באופן כזה שבעל הרכוש נצב לנוכח רכושו ההופך למאכולת אש ועלול הוא לחלות ולמות מרוב צער ובכל זאת אסור לכבות האש. והרי ידוע מה שכתב האדר"ת בקונטרס עובר אורח (של"ד) בענין הצלת כתבי יד, וז"ל: "וקצת יש לומר דהוי ליה סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו ויוכל לבוא לידי חולי מעגמת נפש ר"ל, וכמו ששמעתי על הגאון ר' א. חרל"פ ז"ל שהיה אבד"ק ביאליסטוק שקרה אסון בכתבי קודש שלו ולא האריך ימים מעגמת נפש לא עלינו יעו"ש, ולמה לא התירו חז"ל כיבוי דליקה מחמת חשש הפקוח נפש". וכתב על זה הגשז"א שליט"א שצריך לומר שמאחר ואין גוף האש הסכנה, אלא מה שנותן אל לבו ומצטער ואינו מתחזק בבטחון בהשי"ת נחשב דבר זה כאילו האדם עצמו ממית עצמו בידים וכמתאבד לדעת.

ויש לי להביא ראיה לדבריו מהמובא בסוכה (כ"ה) שמי שטבעה ספינתו בים אינו פטור מקריאת שמע מחמת טרדות מחשבותיו, וכך גם אין האבל ר"ל פטור מסוכה מחמת טרדות אבלותו "משום שאיהו הוא דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה" (כלומר הוא זה שמצער נפשו, וחובה עליו לישב דעתו למצוה – רש"י). וכעין סברת הגאון רשז"א שליט"א מצינו בחת"ס (אבעה"ז ח"ב פ"ג), שדן בחלוצה שנשתדכה לכהן בלא ידיעתם, ועכשיו אם יפרדו הדבקים תהיה בסכנה, כי אהבת נפש אהובים זה לזה ופסק, שאין להתיר להם אפילו אסור דרבנן כשם שנאמר בסנהדרין (ע"ה) באחד שהעלה טינה בלבו ואמרו ימות ואל עמה מאחרי הגדר, כי מחמת תועבת לבם הרע הביאו עצמם לידי סכנה לכן העמידו חכמים דבריהם לא לעבור עליהם, יעו"ש.

שמענו מדברים אלו שאין מחללים שבת למנוע מות מתוך פשיעה, וכ"ש שאין מחללים שבת למנוע התאבדות בידים.

ונראה שכל זה נאמר באדם בריא המסוגל לעזור לעצמו, מה שאין כן בנידוננו שהבחורה אינה מאוזנת ואינה מסוגלת להתגבר על בעיותיה, באופן כגון זה אפילו אם לא נגדירנה כשוטה מוחלטת לכל דבריה, בכל זאת מותר לעבור על איסור תורה כדי להצילה, כי הרי היא בגדר אנוס ואינה דומה לאדם בריא המאבד עצמו שאין עלינו חיוב לעזור לו. ונראה עוד שגם במקרה של דליקה בשבת שהבאנו שאדם חייב להתחזק בהשי"ת ולא לבא לידי צער ומחלה, כל זה נאמר באדם בריא, אבל בחולה לב שנפלה דליקה בביתו וכל צער ועגמת נפש עלולים להמיתו, יתכן שמותר לכבות את הדליקה כי אנוס הוא ואין בכח גופו להתגבר על הצער שיפקוד אותו.

ב. בעוד אופן ניתן להסביר דברי ה"מלמד להועיל", שכל מה שנאמר בתורה "וחי בהם" הוא דוקא כשמצוות התורה עומדות בסתירה לחייו, ואם ירצה לשמור את התורה אין לו יכולת לחיות, מה שאין כן אם גם לפי התורה קיימת אפשרות לחיות אלא שרוצה האשה להתאבד אם בנה לא יכתוב בשבת, הרי אשה זו יכולה לחיות עם התורה אלא שאין היא רוצה בכך, בזה לא נאמר פקוח נפש דוחה שבת.

גם לפי הסבר זה יתכן שבעניננו מותר לעבור על איסורי תורה בכדי למנוע התאבדותה של הבחורה מאחר ואין לה כח בחירה, וכפי דברי הרופאים שכל תקלה שתארע לה תאבד עצמה לדעת הרי היא בגדר אנוס מלקיים את התורה, ושוב היא בכלל ה"וחי בהם".

ומצינו מושג של אנוס ב"העמק דבר" פרשת שמות שהסביר את דברי הרמב"ם בפרוש המשניות פ"ב ממסכת שבת שכתב: "המכבה את הנר מפני נכרי, מפני ליסטים, מפני רוח רעה פטור, אבל המכבה את הנר בשביל החולה שישן פטור ומותר לכתחילה, משום שמותר לכתחילה לכבות הנר להצלת חולה מסוכן".

משמע מתוך דברי הרמב"ם, שהנכרי והליסטים ורוח רעה אין בהם סכנה, ובכל זאת המכבה פטור, נשאלת השאלה מדוע? הרי חילול שבת הוא זה בלי פקוח נפש. והסביר הנצי"ב, שאדם הנתקף פחד מפני נכרים מפני ליסטים או בגלל רוח רעה, הרי הוא בגדר אנוס ופטור הוא גם בלי סכנת נפשות, ומסתבר שבנידוננו לפי תאור הרופאים הבחורה הנ"ל היא במצב דומה ל"רוח רעה" הנחשב כאנוס על מעשיו, ואין היא מסוגלת לחיות על פי התורה במצבה המיוחד אליו נקלעה, ולכן אעפ"י שאין היא כשוטה לכל דבריה מותר לעבור עבירה כדי להצילה מהתאבדות2 .

– העורך.

 

 

1 . ראה: "שוטה" הגדרתו ומעמדו ביחס לדיני פיקוח נפש, מאת הרהמ"ח, להלן עמ' 214-210. – העורך.

2 . ראה גם מש"כ הרהמ"ח במאמר הקודם: התאבדות כמחלת נפש. – העורך.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.