נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

בדיקה גניקולוגית בהלכה

דייטש, מתתיהו. "בדיקה גניקולוגית בהלכה" שו"ת עמק הלכה אסיא, א (תשמ"ו), עמ' 221-256.

בדיקה גניקולוגית בהלכה

הרב מתתיהו דייטש

בירור הלכה ע"ד טהרת האשה שנבדקה בדיקה פנימית על ידי רופא

הנה מצוי הרבה שהרופא בודק את האשה בדיקה פנימית ביד או במכשיר, לברר מצב הרחם בפנימיותו או בשעת ההריון, לברר שההריון הוא תקין. ונשאלת השאלה, אם לא נטמאה האשה ע"י בדיקה זו, מכיון דהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והנה מצאנו בזה אריכות גדולה בדברי רבותינו גדולי הפוסקים ז"ל. וכן יש בזה כמה סוגי בדיקות, כגון ע"י אצבע, ע"י אינסטרומענט, ע"י מכשיר עם ראי, נפוח רחם וכדומה. ובחסדי השי"ת אמרנו לברר את הדברים ממקורן ועד להלכה למעשה כאשר יבואר כן לפנינו, וזה החלי בעזרת צורי וקוני.

פרק א. מקור המחלוקת אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

א) במתניתין (נדה כא, א.) תנן, המפלת חתיכה, אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה, ובביאור פלוגתתן מסקינן בגמ' שם דנחלקו אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ופירש"י ז"ל בזה"ל, הלכך לרבנן כי ליכא דם טהורה, ואפילו החתיכה של ארבע מיני דמים, דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר, ולא אמר דם אחר איכא, ואנן הוא דלא חזינן, דקסברי רבנן אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולרבי יהודה אפילו ירוקה ולבנה טמאה, דודאי דם אחר הוא, ואנן הוא דלא חזינן, דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ב) וכתב הרא"ש ז"ל (פ"ג ס"א) בזה"ל, "והלכה כרבי יהודה, כדאמרי' לקמן (סו,א.) גבי אדבריה רבא לרב שמואל מר ודרש קשתה שני ימים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים, קסבר אין קושי לנפלים, ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והא דקאמר הש"ס בכריתות (י,א.) ולרבא דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי היכי מתרץ ביום מ' ליצירת זכר וביום שמונים ליצירת נקבה ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אליבא דההוא ברייתא הוא דמתרץ הכי. אבל הלכתא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, כדדרש לקמן בפרק בתרא. והא דאמר רבא לקמן בפרקין (כב, א.) דכו"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והכא באשה טהורה ומקור מקומו טמא קמיפלגי, אלמא דס"ל דמפלת חתיכה טהורה. התם פלוגתייהו קא מפרש, ועיקר שינוייא דרבא לאשמועינן דכ"ע דרשי בבשרה עד שיצא דם דרך בשרה ולא בחתיכה ולא בשפופרת. ונפק"מ אליבא דהלכתא, דבשפופרת טהורה, אבל בחתיכה טמאה ולא מפני דם שבתוכה, אלא משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם". וכן פסק ג"כ הראב"ד ז"ל בבעלי הנפש, והרמב"ן והרשב"א ז"ל, וכ"ה בספר האשכול ובחידושי הר"ן ז"ל דהלכה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם.

ג) אולם הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן, דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וכדכתב להדיא (בפ"ה מאיסו"ב הי"ג) בזה"ל, המפלת חתיכה אע"פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה עכ"ל, הרי דס"ל להדיא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ובמגיד משנה האריך להכריח כן מכמה דוכתי, והאריכו הפוסקים אם לצרף בזה שיטת הרמב"ם ז"ל לקולא. יעויי' תשו' אבני נזר (יו"ד סי' רכ"ד), דובב מישרים (ח"ב סי' ל"א), אגרות משה (יו"ד ח"א סי' פ"ט) ועוד. אבל באמת מצאנו לעוד מרבנן קמאי דס"ל כרבנן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. דהנה הרע"ב ז"ל במתני' כאן מסיק "ואין הלכה כרבי יהודה", הרי דס"ל נמי דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וכן ר"ל בתשו' דברי מלכיאל (ח"ב סי' נ"ו) דכן הוא נמי שיטת הרי"ף ז"ל, דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ולהלן יבואר עוד דעת הראשונים ז"ל דס"ל דהא דקיי"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם, זה נאמר רק לגבי לידה, אבל בחתיכה שפיר קיי"ל כרבנן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ד) מיהו להלכה למעשה, קיי"ל כרבי יהודה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, וכדפסק בטוי"ד (סי' קצ), וכ"ה בשו"ע יו"ד (סי' קצ"ד ס"ב) בזה"ל, המפלת בתוך מ' אינה חוששת לולד, אבל חוששת משום נדה, אפילו לא ראתה, הגה, מפני שא"א לפתיחת הקבר בלא דם עכ"ל, הרי דפשיטות ההלכה היא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, ולהלן עוד יתבאר לן בס"ד דעות הפוסקים בזה.

 

פרק ב. שיטת הירושלמי

ה) והנה בירושלמי (פ"ג דנדה ה"א) מסקינן אהאי פלוגתא דמתני' דר"י ורבנן במפלת חתיכה אם היא טמאה אע"פ שאין עמה דם, וז"ל הגמ' שם, "ר' יעקב בר אחא ר"ש בר בא בשם ר' יוסי בי רבי נהורייה הלכה כרבי יהודה, שמע ר' לעזר ומר אינו מקבל עלי את הדבר הזה, שמואל אמר הלכה כר' יהודה, אמר רבי זעירה לא דו אמר הלכה כר' יהודה, אלא דו חמי רבנן נהגין כר' יהודה". ומבואר מדברי הירושלמי נמי דהעיקר כהלכה כרבנן, דהא לא קיבל ממנו מאי דפסק הלכתא כרבי יהודה. וראיתי בספר דברי מלכיאל (ח"ב סי' נ"ו) דהעלה מדברי ירושלמי אלו ראיי' ברורה, דס"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, דהא מסקינן דהלכתא כרבנן וכאמור עי"ש.

ו) ולענ"ד אי"ז מוכרח כלל, דהרי בירושלמי שם לא נחתי להא, דנחלקו ר"י ורבנן אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם או לא, והכי מסקינן התם בטעמא דפלוגתתן, "רבנן אמרין מקור הוא שהוא מגדל חתיכה (ואין זה דם, ולכן היא טהורה עד שיהא עמה דם), ר' יהודה אומר דם הוא שהוא קרוש ונעשה חתיכה", הרי דהירושלמי ס"ל דנחלקו אם אסרינן מפלת חתיכה, דרבנן ס"ל דלאו דם הוא ואע"פ שהוא מארבעה מיני דמים, וכדאיתא התם; "א"ר יוחנן לא טימא ר"י אלא כגון ארבעה מיני דמים" עי"ש, הרי דרבנן התירו אפילו בארבעה מיני דמים. ויש לומר דהירושלמי איירי בגוונא דליתא למיחש לפתיחת הקבר, כגון בחתיכה דקה מאוד, וכמו שיתבאר להלן בס"ד, עכ"פ מכיון דהירושלמי לא אוקמי פלוגתתן בהא אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אי לאו, וכדאוקמי' לה בגמרא דילן, ממילא אין להוכיח דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, מהא דהירושלמי פוסק כרבנן, דהא להירושלמי אי"ז תלוי כלל בזה וכדנתבאר. (וע"ע בתשו' אבנ"ז יו"ד סי' רכ"ד).

 

פרק ג. סוגיית הגמ' "דראתה בשפופרת"

ז) והנה בגמ' (נדה כא,ב.) איתא: "בעא מיני' רבי ירמי' מרבי זירא, הרואה דם בשפופרת [ופי' רש"י ז"ל, הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם], מהו בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת [דם יהיה זובה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואין מפסיק והאי קרא בנדה כתיב ופרשה שני' נאמרה בזבה ואשה כי יזוב דמה וגו'], או דילמא האי בבשרה מיבעי לי' שמטמאה מבפנים כבחוץ [מאחר שיצא מן המקור לפרוזדור והעמידו כותלי' מיד היא מטמאה משא"כ בזב ובעל קרי דאין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ]. א"ל בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת, דאי בבשרה מבעי לי' שמטמאה מבפנים כבחוץ, א"כ נימא קרא בבשר, מאי בבשרה ש"מ תרתי. והא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה [ומאי שנא משפופרת], הכי השתא, התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה [הלכך בבשרה קרינא בי' דמין במינו לא חייץ], הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת. לימא שפופרת תנאי היא, דתניא המפלת חתיכה אע"פ שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, רבי אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר [עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר] ולא בחתיכה, ר' אליעזר היינו תנא קמא, אימא שרבי אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה, ת"ק נמי טהורי מטהר, אלא דפלי פלויי איכא בינייהו [שיש בה שורות שורות ביקועים מבחוץ והדם שם], ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת, [דת"ק לא מטהר לה אלא מגזה"כ סבר האי דם טהור הוא ומשום חציצה היא טהורה ומשום גזרת הכתוב וה"ה לשפופרת כיון דטעמא משום חציצה הוא], והני מילי היכא דשיעא [חתיכה והדם בתוכה לא נגע], אבל פלי פלויי [והדם שם ונוגע ברחם], טמאה [דקרינן בבשרה והיינו דקאמרי אם יש עמה דם דפלי פלויי טמאה ואם לאו טהורה, ורבנן בתראי לא דייקי לישנא דקרא, והאי דמטהרי משום דלאו דם נדה הוא, הלכך ל"ש בתוכה כי שיעא, ול"ש פלי פלויי דנגע ברחם טהורה, אבל שפופרת דם נדה היא טמאה, דלא דרשינן בבשרה אלא לטמאה בפנים כבחוץ], מאי טעמא בבשרה קרינא בי' ואתו רבנן למימר אע"ג דפלי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמא ואפילו בשפופרת נמי. אמר אביי בשפופרת כו"ע לא פליגי דטהורה, כי פליגי בחתיכה [ודפלי פלויי דת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא, דהא בבשרה קרינן בה, ורבנן בתראי סברי אפילו פלי פלויי טהורה דאין זה דם נדה, דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה], מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ומר סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. רבא אמר דכו"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והכא באשה טהורה ומקור מקומו טמא קמיפלגי [דלאו ראיי' היא, ומיהו טיפת דם מטמאה טהרות אם נגעה בהן ואת האשה טומאת ערב משום דנגעה במקור, דקרא מתורת ראיי' מעי' ולאו מטומאה], דר"א סבר אשה טהורה ודם טמא דהא אתי דרך מקור, ורבנן סברי אשה טהורה ומקור מקומו טהור". [דם נמי טהור וה"ק אין זה דם נדה שאלו הי' דם הי' לו לטמאה כנדה, ועכשיו אין לו שום טומאה אלא כחתיכת בשר בעלמא עכ"ל פירש"י ז"ל], והיינו סוגיא דשפופרת.

ח) ומבואר שיטת רש"י ז"ל, דטעמא דראתה בשפופרת טהורה, היינו משום חציצה, מכיון דהיא רואה את הדם דרך השפופרת החוצצת בין הדם לבשרה, וכתיב בשרה ולא בשפופרת. וכן מתבאר נמי מדברי התוס' שם דעיקר טעמא הוא משום חציצה, ולפי שיטתם העלה בשו"ע אדה"ז ז"ל (סי' קפ"ח סק"ט), דאפילו אם הכניסה את השפופרת רק בפרוזדור עד מקום שהשמש דש, דהוא תחלת בית החיצון, הרי היא טהורה, ואע"פ דעצם יציאת הדם לא היתה מחמת השפופרת, מ"מ כיון דלמעשה הדם יצא בתוך השפופרת, הו"ל חציצה בין הדם לבשרה, והרי היא טהורה אע"ג שלא הכניסה את השפופרת לתוך המקור ממש.

ט) אולם הרא"ש ז"ל בשם הר"ש מקוצי ז"ל ביאר טעמא אחרינא בהיתירא דאשה שראתה בשפופרת, וז"ל הרא"ש ז"ל בהלכ' "דרבנן ורבי אליעזר פליגי בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת, ר"א סבר דממעטינן שפופרת מטעם הפסקה וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה אבל אי פלאי פלויי קרינן שפיר בבשרה. ורבנן סברי טעמא דממעטינן שפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם כך, וכן חתיכה נמי אפילו אי פלאי פלויי, לפי שאין דרך הנשים לראות כך". הרי דביאר טעמא חדתא דהא ראתה בשפופרת טהורה, היינו מכיון שאין דרך הנשים לראות בכך, ולא אמרינן להלכה דטעמא הוא משום חציצה, דהא קיי"ל כחכמים דר"א דס"ל טעמא משום דאין דרכה בכך, ולפי"ז העלה בשו"ע אדה"ז ז"ל (שם), דלא נאמר ההיתר דראתה בשפופרת רק היכא שהכניסה את השפופרת לתוך המקור עצמו, ועצם הכנסת השפופרת גרם ליציאת הדם, אבל אם הכניסה את השפופרת רק בפרוזדור, והדם יצא בתוכו בשעת וסתה, האשה טמאה עיי"ש.

י) ואיפשטא ההיא בעייא דראתה בשפופרת להיתירא, וכמש"כ הרא"ש ז"ל (פ"ג ה"ב) בזה"ל, ואפשיטא הך בעיא דרואה דם בשפופרת טהורה, וכן הוא הסכמת כל הראשונים והפוסקים ז"ל בזה, וכמבואר נמי ברמב"ם ז"ל (פ"ה מאיסו"ב הט"ז) בזה"ל, "האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה הדם בתוך שפופרת טהורה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך האשה לראות בשפופרת" עכ"ל. וכן כתב ג"כ בטוי"ד (סי' קפ"ח). ובשו"ע (שם סע"ג) כתב וז"ל, "הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה וכו' כיון שאין דרך לראות כן". עכ"ל.

יא) והקשה עלה הב"י ז"ל טובא, איך מטהרינן לאשה שראתה בשפופרת, והא אנן קיי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, וא"כ הרי נפתח הקבר ע"י הכנסת השפופרת, ותיפו"ל שהיא טמאה משום הא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ולכן מתרץ הב"י ז"ל דהכריח הטור דאיירינן בחתיכה קטנה מאוד, ובשיעור קטן כזה כשפופרת ליתא משום פתיחת הקבר לכו"ע1 , ובסוף הסימן מבאר דשיעור השפופרת הוא "דק שבדקים", אשר בזה ליכא פתיחת הקבר. עיי"ש.

יב) אולם החוו"ד (סי' קפ"ח סק"ג) ובתפארת למשה (שם) תמהו טובא על דברי הב"י ז"ל, וז"ל החוו"ד שם, "ולבי מגמגם בה, דמה בכך דא"א בלא דם, הא דם לפנינו, ותלינן שהדם ירד דרך השפופרת או דרך הבקעים שבחתיכה, וכיון שדם זה טיהרה רחמנא, מהיכי תיתי ניחוש לדם אחר ונחזיקה בטמאה, הא אשה זו בחזקת טהורה עומדת". ומסיק דגם הב"י ז"ל חזר בו מזה שלא כתב דבעינן שיהא השפופרת דק שבדקים, אלא ודאי דגם בשפופרת גדול תלינן הדם שיצא בפתיחת המקור דרך השפופרת ובחתיכה עיי"ש.

יג) מיהו בשו"ע אדמוה"ז ז"ל (שם) ביאר דברי הב"י ז"ל בזה"ל, "דאם השפופרת עבה שהקבר נפתח על ידה, כיון שא"א לפתיחת הקבר בלא דם, ודרך נשים לראות דם ע"י פתיחת הקבר, אין השפופרת מועלת לטהר הדם שיוצא ע"י פתה"ק כדרך הנשים. דמה לי שנפתח הקבר ע"י ולד שלם, או ע"י שפופרת, שכבר ריבה הכתוב זוב דמה לרבות רואה מחמת אונס, כל שהיא רואה כדרך הנשים, דהיינו שזב הדם מעצמו ע"י פתיה"ק או אונס אחר. ולא ממעטינן אלא כשהוציאתו השפופרת בעצמה בכניסתה למקור שלא ע"י פתיה"ק כגון של קנה דק שלא נפתח הקבר על ידו". וכן כתב לבאר האבנ"ז ז"ל (יו"ד סי' רכ"ד). ומעתה יש לבאר דברי התפל"מ והחוו"ד בזה.

יד) ואשר יראה בזה, דהנה עיקר פירושא דהרא"ש ז"ל שכתב בהיתירא דראתה דם בשפופרת טהורה כיון דאין דרכה בכך, יש לבאר בתרי גווני, יש לומר דר"ל דהכנסת השפופרת גרם לראיית הדם, ולפי"ז כמובן היינו דווקא באופן שהכניסה את השפופרת לתוך המקור והוציאה עי"ז דם בתוכו. ויש לומר דגם לפירוש הרא"ש ז"ל סגיא בהכניסה השפופרת לפרוזדור, וכיון דאיכא חציצה בין הדם לבשרה לכן היא טהורה, שאין דרך אשה לראות כן ע"י חציצה של שפופרת. ולפ"ז אף באופן שעצם ראיית הדם לא נגרם מפאת כניסת השפופרת, רק אפילו ראתה דם בשעת וסתה, מ"מ אם הכניסה שפופרת והלך הדם החוצה דרך השפופרת, הרי היא טהורה.

טו) והנה אדמוה"ז הרב ז"ל בשו"ע (שם) וכן האבנ"ז ז"ל (שם) נקטי להדיא כגווני קמא, דעיקר פירוש דברי הרא"ש ז"ל הוא, מכיון דראתה דם בגלל עצם כניסת השפופרת לתוך המקור, ולפי"ז שפיר תירצו קושית התפל"מ והחוו"ד ז"ל, דהיינו כיון דכניסת שפופרת העבה גרמה לפתיה"ק להוציא דם, ועצם יציאת דם, זה הוי כדרך הנשים, דדרכן לראות דם ע"י פתה"ק, ולכן אע"פ שיצא אח"כ דם זה בתוך השפופרת לא מהני לה, דעד כאן לא נאמר היתירא דראתה בשפופרת רק על אותו הדם שראתה מפאת עצם כניסת השפופרת וא"ש.

טז) אולם מצאנו לכמה מגדולי האחרונים ז"ל דנקטו בהדיא דאף לפירוש הרא"ש ז"ל עיקר טעמא הוא כגוני בתרא הנ"ל, דכיון דאיכא חציצה דשפופרת בעת ראיית הדם, לכן הו"ל אין דרכה בכך והיא טהורה, וכן מבואר להדיא בעונג יו"ט (יו"ד סי' פ"ד), דאף לפירוש זה אפילו גם לבשה את השפופרת על פי המקור וראתה דם בשפופרת בשעת זמן וסתה הרי היא טהורה. והעלה להלכה למעשה, דאם פי המקור הי' תוך שפופרת והכניסה לתוכו ספוג וראתה דם דיש להקל מטעם חציצה משום דדרשי' בבשרה ולא בשפופרת, וכן ראיתי מביאים לפרש כן בשם תשו' ברית אברהם (פתחי נדה סי' מ'), ואין הספר תח"י לעיין בו, וכן בתשו' דברי חיים למוח"ז הגה"ק מצאנז זיע"א (יו"ד ח"ב סי' ס"ג) כתב להדיא דגם להאי פירושא לית מאן דפליג דאין האשה נטמאת אלא אם כן הדם נוגע בבשרה שבבית החיצון ולא ע"ג דבר החוצץ בין הדם לבשר עיי"ש, והאריך לבאר דה"ק בתשו' אמרי יושר (ח"ב סי' ע"א) דלכו"ע היכא דראתה דם בשפופרת כיון דהוי ע"י חציצה א"כ אין דרכה בכך והיא טהורה עייש"ה, (וע"ע חזו"א סי' ק"ט סק"ג).

יז) והנראה דמוכרח כן נמי בדברי הרמב"ם ז"ל, דכתב נמי טעמא דראתה בשפופרת טהורה מכיון דאין דרך האשה לראות בשפופרת, והיינו טעמא דהרא"ש ז"ל כנ"ל, ומ"מ כתב להדיא דאיירי שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה בה דם, הרי דאף להאי טעמא, היכא דראתה דם וסתה בתוך השפופרת החוצצת, הו"ל שלא כדרכה והיא טהורה ודו"ק.

חי) ומעתה י"ל דהתפל"מ והחוו"ד ז"ל נמי נקטי הכי, דגם לפירוש הרא"ש ז"ל אם ראתה דם בתוך חציצה דשפופרת אין דרכה בכך והיא טהורה, ולפי זה א"ש היטב דבריהם, דאפילו נפתח הקבר ע"י השפופרת, וראתה בו דם, מ"מ כיון דאותו הדם יוצא דרך השפופרת הרי היא טהורה, כיון דהשפופרת חצצי', ואע"ג דעצם ראיית הדם הוי דרכה בכך, דלא נגרם יציאתו ע"י השפופרת, מ"מ היא טהורה וכדמבואר, דלא עדיפא מראתה סתם דם וסתה בשפופרת שהיא טהורה, מכיון דאין דרכה בכך, והה"נ הכא, משא"כ אדמוה"ז והאבנ"ז ז"ל ס"ל דאינה טהורה רק בגווני שעצם כניסת השפופרת גרמה לדם שייצא, ולכן דחו את דבריהם וכמשנ"ת.

יט) ומאי דקא מדייק החוו"ד ז"ל בלישני' "מהיכי תיתי ניחוש לדם אחר ונחזיקה בטמאה", נלענ"ד דכוונתו בזה לדחות מש"כ כמה פוסקים ז"ל ליישב, דעכ"פ צריכים ליחוש דעל ידי הכנסת השפופרת למקור נפתח הקבר ונדבק דם על השפופרת מבחוץ ומצדדיו, ואז ליתא טעמא דאין דרכה בכך או חציצה, דהא ההיא דמא אינו יוצא בתוך השפופרת, ושפיר הקשה הב"י ז"ל שהיא טמאה משום הכי, וכ"כ בתשו' דברי מלכיאל (ח"ב סי' נ"ו) עיי"ש, אולם היינו הך דמדייק החוו"ד ז"ל, מהיכי תיתי ניחוש שנמצא דם חוץ מאותו הדם שמצאנו יורד בתוך השפופרת גופא, ואותו הדם אינו מטמאה אפילו אתיא מפתיחת הקבר, כיון דיצא ע"י חציצה דשפופרת וכדנתבאר וא"ש.

כ) והנראה דמדוייק כן נמי הדק היטב לישנא דתפארת למשה ז"ל דכתב בקושיתו הנ"ל על הב"י ז"ל בזה"ל, לק"מ משפופרת, דהא טהור מכח שהפסיק, ובעינן בבשרה ודו"ק עכ"ל, ולכאורה איכא למידק טובא, מאי קשיא לי' מידי על הב"י ז"ל, והא איהו קאי אליבא פירושא דהרא"ש ז"ל דטיהר מכיון דאין דרכה לראות בכך, ולדבריו שפיר הקשה הב"י ז"ל דאיכא פתה"ק מפאת הכנסת השפופרת, והאי דם הוי שפיר דרכה בכך, ומאי מתרץ כלל התפל"מ ז"ל דאיכא הפסק בשפופרת ולכן היא טהורה, והא ההיא טעמא ליתא רק לפירש"י ז"ל ודעימי' וצ"ע, אולם לפמשנ"ת איתא שפיר היטב, דבאמת גם לההיא פירושא דהרא"ש ז"ל היכא דיצא הדם ע"י חציצה הו"ל טהורה מכיון דאין דרכה בכך לראות בחציצה, ושפיר תירץ התפל"מ דבשפופרת איכא היתירא דחציצה אע"ג דהי' כאן פתה"ק וא"ש.

כא) ונראה להכריח כדברינו, דהחו"ד ז"ל אינו מפרש כן, דלפי פירוש הרא"ש ז"ל איירי הכא רק בגווני שהכניסה השפופרת לתוך המקור וזה גרם ליציאת הדם, אבל אם יצא דם מאליו בתוך השפופרת היא טמאה, דהנה הרי לפי האי פירושא לא מצי איירי היתירא דראתה בשפופרת, רק בשפופרת דקה מן הדקה, שאינו גורם לפתיחת הקבר, וכדאוקימתא דב"י ז"ל בזה, רק איירי באופן שראתה דם שבתוך המקור ע"י השפופרת והוציאה את הדם, ולכאורה יש להכריח דהחוו"ד ז"ל בע"כ אינו יכול לפרש כן, דהנה מצאנו מחלוקת הפוסקים ז"ל באיכות ומהות דם נדה, דדעת המשאת בנימין (סי' מ"ט) הוא, דהמקור הוא מלא דם תמיד, ובשעת וסתה הרי זה יוצא לחוץ, אולם דעת הסמ"ע מבואר שם, דאין בכלל דם בתוך המקור, ודם הנדה הוא מדם המצטבר בעורקים שבדופני המקור, וכשמתמלאים העורקים הוא עת וסתה שמוציאה דם, וכן העלה למעשה הברוך טעם ז"ל בתשו' עטרת חכמים (סי' י"ח), וכ"ה בתשו' דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' ע"ב), ובתשו' צמח צדק (סי' צ"ו, וקכ"ח) עי"ש, ולכאורה לשיטתם דאין בכלל דם בעין המקור, א"כ למעשה א"א לפרש דסוגיא דראתה בשפופרת איירי בהכניסה שפופרת דקה מאוד לתוך המקור וכך ראתה דם ע"י השפופרת, [ובאופן שלא נגרם שום פתיחת הקבר או גורם אחר שהדם יבוא מאליו, דאל"ה הרי היא טמאה דלא מהני היתירא דשפופרת וכנ"ל], דאיך תראה דם בכי האי גוונא, דהאי דם מאן קא אייתי, והא ליכא כלל דם ברחם, רק ה"ז עומד ומצטבר בתוך הורידים, ואיך תראה דם בתוך השפופרת, וממ"נ אם יצא הדם מהעורקים מאליו לתוך השפופרת, א"כ שוב לא יועיל לן היתירא דשפופרת לפי פירושם, וא"כ לכאורה מוכרח דאם ננקוט כהאי גיסא דהרחם אין בו כלל דם בעין, א"כ אין מקום לההיא פירושא בהיתירא דשפופרת ודו"ק. [ודוחק לומר דאכתי י"ל דהכניסה השפופרת לתוך איזה וריד וכך ראתה דם, ואולי כל כה"ג שוב הו"ל פתה"ק דדרכה בכך וצ"ע].

כב) ויש להוכיח טובא, דהחוו"ד ז"ל נקט כהאי גיסא, דאין דם כלל בעין המקור, דהנה בריש סי' קצ"ד סק"א כתב החוו"ד בזה"ל, בתשו' נחלת שבעה פוסק, באשה שישבה על המשבר ופסקו החבלים והצירים דצריכה ז"נ, משום הא דאמר בשבת מאימתי מחללין עלי' שבת משעת פתיחת הקבר, וקתני עלה מאימתי פתיחת הקבר משעה שישבה על המשבר, וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ע"ש, ולדעתי לא נראה כן, דא"כ הא דאמרי' בסוף הסימן ביוצא דופן דטהורה מנדה, וכי מיירי בלא ישבה על המשבר כלל, אלא ודאי נראה, דהא דאמרי' דא"א לפה"ק בלא דם, היינו דוקא כשהפילה איזה דבר, דנפתח מקורה כ"כ עד שיצא ממנה, אז אמרי' דא"א בלא דם, אבל כשנפתח הקבר ולא יצא ממנה, אף דם אינו יוצא, ואין ראיי' ממה שחשובה חולה לומר שיצא ג"כ ממנה דם עכ"ל, [ועימש"כ בזה מו"ח הגה"צ מוהר"מ הלברשטאם שליט"א דומ"צ פעיה"ק בתשובתו אשר היא לו נדפסה בספר סוגה בשושנים בסופו עיי"ש], וביאר הברוך טעם ז"ל בהגה' לנוב"י ז"ל (מהדו"ת סי' ק"כ) דטעמא דההיא היתירא הוא, כיון דנקטינן דלא כהמשאת בנימין שכתב דהמקור הוא מלא דם, אלא האמת הוא שאין כלל דם במקור, ולכן היא טהורה עד שיצא ממנה איזה דבר מבפנים, דעי"ז מתעורר ומתפעל ג"כ העורקים להוציא את הדם עי"ש, וא"כ מוכח מינה דהחוו"ד ס"ל דאין כלל דם ברחם, דאל"ה אף שלא יצא כלום מבפנים יש לאסור וכנ"ל, וא"כ אתיא שפיר, דע"כ לא מצי לאוקמי סוגיא דשפופרת דאיירי דוקא שראתה את הדם מפאת כניסת השפופרת תוך המקור, דאין זה במציאות הדבר להיות, שאין בכלל דם בעין המקור, ומהיכי תראה בו דם, אלא ע"כ ראיי' כדברינו, דהחוו"ד ז"ל פירש כאידך גווני, דסוגיא דשפופרת איירי שראתה את הדם כהרגלה, רק כיון דיצא דרך השפופרת אין דרכה בכך לראות בחציצה, ולכן היא טהורה וא"ש היטב.

כג) והנראה דגם התפל"מ אזיל בזה לשיטתו, דנקט דאף שלא הכניסה את השפופרת בפנים לתוך המקור ג"כ טהורה כיון דאיכא חציצה הו"ל שלא כדרכה, דהנה פריך עוד על הב"י ז"ל, דמאי קשיא לי' דאיכא פתה"ק בשפופרת, הא כל הבדיקות המבוארין (בסי' קצ"ו) הוא עד מקום דהשמש דש, ומאי קשיא משפופרת, ולכן חולק עליו, ומעתה אם נאמר דלהאי פירושא דהרא"ש ז"ל, צריך להכניס את השפופרת דווקא לתוך המקור ממש, א"כ לק"מ מבדיקות שאינה מכניסה לתוך המקור, וכמבואר באורך בב"י גופי' (בסי' קצ"ו), ומדקשיא לי' לתפל"מ ז"ל מדין בדיקות על דינא דשפופרת, שמע מינה להדיא דנקט דגם בשפופרת סגיא במכניסה לפרוזדור אע"ג שלא הכניסה לתוך המקור, וכענין עשיית הבדיקות, דאל"ה מאי קשיא לי' מידי, הא שפופרת איירי שהכניסה למקור משא"כ בענינא דבדיקות, אלא ע"כ דהתפל"מ ג"כ ס"ל דבראתה הדם דרך השפופרת הו"ל שלא כדרכה כיון דחצצי' והיא טהורה, ועלה שפיר ק"ל מענין דבדיקות ודו"ק. [וכן רבינו הדב"ח ז"ל לשיטתי' אזיל בזה, דלפמשנ"ת לעיל הרי נקט דאף שלא הכניסה את השפופרת לתוך המקור נמי טהורה לכו"ע משום חציצה, ואיהו ס"ל נמי דאין בכלל דם בעין ברחם כמבואר בדה"ק (יו"ד ח"ב סי' ע"ב) עי"ש, וא"כ ע"כ א"א לפרש דאיירי דווקא שמכנסת את השפופרת לפנים, וכדנתבאר דהא בהא תליא וא"ש היטב].

כד) איברא, דלהלכה למעשה צריך עיון טובא בעיקר הלכתא הדין, דהרי הרב שו"ע אדמוה"ז ז"ל וכן האבנ"ז ז"ל נקטי להדיא, דהיתירא דראתה בשפופרת הוא רק במכנסת לתוך המקור ממש, וכן מבואר להדיא בתשו' משאת בנימין (סי' מ"ט), דהנה איהו העלה שם דא"א כלל להכניס שפופרת לתוך המקור, ובתוך דבריו כתב בזה"ל, ואין עלי תפיסה מבעיא זו של ר' ירמי' [דראתה בשפופרת מהו], למה שכתבתי למעלה שאי אפשר להכניס השפופרת אל תוך המקור משום דהכי דרכו ומדתו של ר' ירמי בבעיות שלו לשאול בבה"מ שאלות זרות ורחוקות, משום יגדיל תורה ויאדיר, ואע"פ שאינן באפשרות רק דרוש וקבל שכר, וכן מצאנו בכמה מקומות בתלמוד ובפרט בפרק בהמה המקשה, וכדאמרי' בפ"ב דב"ב, ועל דא אפקי, מבי מדרשא עכ"ל, הרי דג"כ נקט להדיא, דאיירי במכנסת השפופרת לתוך המקור, אבל עכ"פ דברי החוו"ד והתפל"מ עולה יפה לפי דברינו הנ"ל, וכן נראה דלפמשנ"ת הרי גם י"ל דהמשאת בנימין לשיטתו אזל, דס"ל דהאם מלא תמיד עם דם, ולפי"ז שפיר יכול לפרש כן דסוגיא דשפופרת איירי באופן שמכנסת את השפופרת בפנים ומצאה דם, וכדנתבאר לעיל בארוכה ודו"ק. [והנה לפמש"כ המש"ב ז"ל דבעיא דשפופרת אינו רק משום יגדיל תורה וכו', וממילא אינו במציאות, א"כ אין הכרח לדברינו הנ"ל, די"ל לעולם איירי דוקא במכנסת השפופרת הדקה לתוך המקור, ומ"מ מבע"ל מה דינה, אע"פ שאי"ז במציאות שתראה דם, דהא אין שם דם כלל, מ"מ מבע"ל משום יגדיל תורה וכו', אולם עדיפא לפרש כדברינו הנ"ל, דלפי"ז שפיר הויא במציאות הדבר, ובפרט שהרי כל הראשונים והפוסקים והשו"ע הביאו להאי דינא דשפופרת, וע"כ דהוי להלכה למעשה ממש ודו"ק].

 

פרק ד. בירור אם מבחוץ תיתכן פתיה"ק בלא דם2

כה) והנה כבר תלוי בההיא שאלה, אם המקור הוא מלא דם או לא, פלוגתת גדולי הפוסקים ז"ל שנחלקו בהא דקיי"ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, מאי הדין בנפתח הקבר מבחוץ, כגון שהכניס הרופא את ידו לתוך המקור, אם בכה"ג ג"כ אמרי' א"א לפתיחת הקבר בלא דם או לא, דדעת הנוב"י ז"ל (מהדו"ת סי' ק"ט) ודעימי' דגם בנפתח מבחוץ אמרי' דא"א בלא דם, והיינו דנקט דהמקור הוא מלא דם, ולכן ל"ש נפתח מבפנים ל"ש נפתח מבחוץ, כיון דעכ"פ הרי המקור נפתח לו, א"כ אי אפשר לפתיחתו בלא דם, דהא הוא מלא דם ובאותו רגע שנפתח ע"כ שיוצא קצת דם לחוץ, אבל דעת הברוך טעם ז"ל (בהגהותיו שם) ודעימי' דבנפתח מבחוץ אפשר שפיר בלא דם, והיינו כמבואר בדבריו שם להדיא, דנקט שאין כל דם ברחם גופא רק הדם הוא צבור מכונס בורידים, ולכן אם נפתח מבפנים אמרי' דע"י התעוררות פנימית נפתחו ג"כ העורקים להוציא דמן, אבל בנפתח ע"י אדם מבחוץ, בכה"ג אפשר נמי בלא דם, דליתא התעוררות על גוף העורקים שיפתחו פיהן להוציא את הדם ודו"ק.

כו) ולדברינו שנתבאר בס"ד דשיטת התפארת למשה ז"ל הוא נמי דאין דם בעין המקור, א"כ אתיא שפיר היטב, דלשיטתו קא אזל במאי דהעלה להלכה למעשה (בסי' קפ"ח), דאם נפתח הקבר מבחוץ אפשר בלא דם, והיינו מכיון דליתא התעוררות מבפנים לפתיחת העורקים נמי ולכן אפשר בלא דם וכמבואר, וחולק שם התפל"מ על הב"י ז"ל דמשמע מדבריו להדיא, דגם באם שנפתח הקבר ע"י אדם מבחוץ א"א בלא דם, דאל"ה מאי קשיא לי' מידי משפופרת דאיכא פתה"ק דא"א בלא דם, והא כניסת השפופרת הו"ל פתיחת מבחוץ דאפשר בלא דם, אלא מוכרח דהב"י ז"ל נקט דגם בנפתח הקבר מבחוץ א"א בלא דם, והתפל"מ חולק עליו בזה, ולדברינו א"ש נמי, דגם הב"י ז"ל אזיל בזה לשיטתו, דנקט דהמקור הוא מלא דם, דהא מפרש דראתה בשפופרת איירי בהכניסה את השפופרת הדקה לבפנים, וההיא פירושא אזלא ע"כ רק אם נקטי' דהמקור מלא דם כנ"ל, וא"כ לפי"ז שפיר ס"ל נמי דבנפתח הקבר מבחוץ א"א בלא דם, דהא בהא תליא וכדנתבאר וא"ש.

 

פרק ה. האם הא דא"א לפתה"ק בלא דם היא אפילו כשלא יצא כלום מבפנים

כז) ומתבאר מכ"ז לענין נידו"ד דבדיקת רופא שהכניס לבפנים את אצבעו2 או איזה מכשיר, הנה לדעת התפל"מ והברוך טעם ודעימי' דאפשר לפתיחת הקבר מבחוץ בלא דם, א"כ לכאורה פשוט דאם לא ראתה דם אחר הבדיקה היא טהורה, דמהכ"ת נימא שהי' דם ולאחזוקי בטמאה, והא אפשר שפיר בלא דם, ולדעת החוו"ד ז"ל נמי יש להקל דהא נתבאר דס"ל דלא אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם רק אם נפתח להוציא איזה דבר מבפנים אז א"א בלא דם, אבל כשנפתח הקבר ולא יצא ממנה כלום, אף דם אינו יוצא, ולפי"ז הרי בנידו"ד הא לא נתעורר להוציא מבפנים כלום, וא"כ שפיר אפשר בלא דם, והאשה טהורה ודו"ק.

כח) והלום ראיתי במשנה אחרונה (פ"ג דנדה מ"א) דכתב בזה"ל, וכתב הר"ב דאין הלכה כר"י ונראה דהא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם היינו במפלת חתיכה או שום דבר, אבל נפתח הקבר ולא יצא ממנה שום דבר א"א שלא יצא ממנה דם כל שהוא ונאבד במיעוטו, והיינו שכתב התה"ד והובא בשו"ע (סי' ק"צ ס"א) אשה שנפתח מקורה ולא מצאה דבר טמאה דודאי הי' דם אלא שנאבד עכ"ל, נמצא דחולק להדיא על החוו"ד ז"ל, דהא בנפתח ולא יצא כלום ס"ל למשנה אחרונה דלכו"ע טמאה, ואפילו לר"י וכש"כ לדידן דקיי"ל א"א לפתה"ק בלא דם, ולפי"ז הה"נ בבדיקת רופא דנידו"ד יש לאסור.

כט) אמנם דברי החוו"ד ז"ל מוכרחין מדברי הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש (בנדה שם), וכאשר כתב כבר הברוך טעם ז"ל בהגהותיו לחוו"ד ז"ל (ריש סי' קצ"ד) ובהגה' בתשו' הנוב"י ז"ל (שם), דהנה ז"ל הרמב"ם ז"ל שם, טעם מחלוקת ר"י ות"ק, שר"י אומר א"א לפתה"ק בלא דם, ומשיצא דבר מן הרחם אי אפשר שלא יצא עמו דם בהכרח, ומחמת מיעוט אינו ניכר וכו' עכ"ל, הרי דכתב להדיא דלא טימא ר"י אלא ביצא איזה דבר מן הרחם, והיינו ממש כדברי החוו"ד ז"ל, וא"כ בהכי מסקינן דדינא דא"א לפתה"ק הוא רק ביצא ממנה איזה דבר, וקמו דברינו הנ"ל לצרף ד"ז לסניף היתר בנידו"ד דבדיקת רופא. [וכבר דברו הפוסקים ליישב ממה שהביא מדינו דהתה"ד ז"ל דאשה שהרגישה שנפתח מקורה ואכמ"ל עוד].

ל) ולכאורה הי' מקום לדחות מה שכתבנו להקל בבדיקת הרופא, עפ"י דברי החוו"ד ז"ל שהצריך שיוציא המקור איזה דבר כדי שיצא ממנה ג"כ דם, ולכן בבדיקת הרופא דלא יצא כלום אפשר בלא דם והיא טהורה, דהנה בתשובה מאהבה (סי' נ"ג בח"א) והו"ד בפ"ת (סי' קצ"ד סק"ד) הביא תשובת רבו הנוב"י ז"ל שכתב דמה שאמרו אין פתה"ק בלא דם, היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש כמו ולד וכו', אבל כשלא יצא דבר, או שיצא דבר דק מאוד או משקה לא אמרינן אין פתה"ק בלא דם עכתו"ד, והקשה טובא בתשו' בית יצחק (יו"ד סי' י"ז) דדבריו סתרי אהדדי, דהא להדיא פסק דגם בנפתח הקבר מבחוץ ע"י הרופא אמרינן דא"א לפתה"ק בלא דם, והא התם לא יצא ממנה שום גוש מבפנים, והכא בתשו' כתב דדוקא אם יצא גוש מבפנים אמרי' דא"א בלא דם וצ"ע, ומיישב שם הבי"צ ז"ל היטב, דכיון דמכניס הרופא את ידו או איזה מכשיר לתוך המקור ומוציאו בחזרה לבחוץ, הרי הו"ל כדין יצא ממנה איזה דבר גוש, דהיינו אצבעו של הרופא או הכלי שהכניס, ושפיר כתב הנוב"י ז"ל דבבדיקת הרופא נמי אי אפשר בלא דם עיי"ש, וא"כ לכאורה גם אליבא דהחוו"ד ז"ל נימא הכי, דכיון דיש כאן בבדיקת הרופא יציאת אצבעו או המכשיר שהכניס לבפנים, וכשמוציאו הו"ל כדין יצא ממנה איזה גוש, ושוב אין לצרף דברי החוו"ד ז"ל דבעי' שיצא ממנה איזה דבר להיתירא דבדיקת רופא, דהא להמבואר שפיר איכא בבדיקת רופא דין יצא ממנה דבר גוש מבפנים לחוץ ודו"ק.

לא) אמנם נראה בזה, דאע"פ דשני נביאים נתנבאו בסגנון אחד, רבותינו הנוב"י והחוו"ד ז"ל, דבעינן שיצא ממנה איזה דבר כדי שנחזיק לוודאות שיצא ממנה ג"כ דם, מ"מ טעמיהן חלוקין המה, והיינו דלנוב"י הוי טעמא דמילתא, דאל"ה אין הכרח לפתה"ק שנפתח כ"כ להוציא דם טמא, כמבואר בדבריו שם, ולכן ל"ש אם נתעורר אותו הגוש לצאת מעצמו מבפנים המקור לבחוץ, ל"ש הכניסו איזה גוש לתוך המקור והוציאוהו החוצה, מ"מ אם יש כאן פתיחה ע"י דבר גוש, אמרי' דא"א בלא דם והיא טמאה, וא"ש דברי הבי"צ שכתב ליישב דבריו, משא"כ בדעת החוו"ד ז"ל, הרי נתבאר דס"ל דאין בכלל דם בעין המקור, וכדי שיתעורר הדם לצאת ממקורן המכונסין בפנים העורקים והוורידין, צריכין לזה התעוררות עצמית פנימית של יציאת איזה גוש המתעורר לצאת מעצמו מבפנים לבחוץ, ועל ידי יציאתו מתעורר ג"כ הדם לצאת מהעורקים לבחוץ, ולפי"ז לכאורה פשוט. דלא שייך זה במה שמכניס איזה גוש לבפנים ומוציאו בחזרה, דכיון שלא יצא ע"י עצמותו אין כאן השפעה על דם העורקין שיזובו עמו לבחוץ4 , כנלענ"ד לומר בזה לכאורה, וא"כ אכתי מצינן לצרופי דברי החוו"ד ז"ל להיתירא דבדיקת רופא דנידו"ד ודו"ק.

 

פרק ו. בדבר דק אפשר לפתה"ק בלא דם

לב) והנה יש עוד לדון בנידון דידן, דהנה הב"י ז"ל תירץ על קושיתו דאיכא פתה"ק בכניסת השפופרת, דאיירי בשפופרת דקה מאוד דאין בזה פתיחת הקבר, והוכיח כן נמי מדבר התוס' הרשב"א והרא"ש ז"ל, דבדבר קטן מאוד אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, דהנה להלן בגמ' (כב,יב.) מקשינן אהא דקתני במתני' המפלת כמין דגים וכו' אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, וליפלוג נמי רבי יהודה בהא, ומשנינן לה באורך עי"ש, והקשו הראשונים ז"ל אמאי לא מקשינן כן בגמ' נמי דנפלוג ר"י אמאי דקתני במתני' הפילה שערה וקליפה דטהורה אם אין עמה דם, ומתרצים שאני הכא דמועטין נינהו, ולא שייך בהו פתיחת הקבר, וכן תירץ נמי הראב"ד ז"ל בבעה"נ, ולפי"ז מבואר דבדבר קטן מאוד ליתא לפתה"ק, ואפשר דלפי"ז יש להקל נמי בבדיקת הרופא, דהו"ל דבר קטן, דאפשר בהא לפתה"ק בלא דם, וכאשר יבואר עוד לפנינו בס"ד.

לג) וראיתי מקשים בה סתירה בדברי הרא"ש ז"ל, דהנה הרא"ש ז"ל (בפ"ג סי' ג') נמי תירץ כן להדיא, דבדבר מועט אין בו פתיחת הקבר עי"ש, והנה (בסי' א') כתב בזה"ל, ובשאלתות דרב אחאי בפרשת אשה כי תזריע (סי' פ"ה) פסק כרבא דא"א לפתה"ק בלא דם, והדר בעי דילמא היינו דוקא כשנגמרה צורת הולד [אבל לא נגמרה צורת הולד] אפשר בלא דם, ופשיטא מההיא דכריתות, דכי לא נגמרה צורת הולד אפשר שפיר בלא דם, וליתא, דהא לקמן בפ"ב (סו,א) פסיק רבא בהפילה נפל כל דהו אפילו לא נגמרה צורת הולד, דא"א לפתה"ק בלא דם, ועוד דפליגי הכא במפלת חתיכה, אלמא דאין חילוק בין נגמרה צורת הולד ללא נגמרה למ"ד א"א לפתה"ק בלא דם עכ"ל, ופשטות דברי השאילתות הוא דס"ל שצריך להיות שיעורא דנפל שנגמרה צורתו ואל"ה אין שייך בו פתה"ק, וא"כ כיון דהרא"ש ז"ל חולק עליו, ע"כ דס"ל דבכולי גוני ליתא לפתה"ק בלא דם, אפילו בכל דהוא, וא"כ דבריו סתרי אהדדי למש"כ התם דבדבר מועט אפשר בלא דם וצ"ע.

לד) וביותר החזיקו לדבריהם, ממש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו (לנדה כב,ב.) וז"ל, ונפלוג נמי ר"י בהא, מדאמרינן הכי גבי מתני' דהמפלת כמין דגים לפלוג נמי ר"י בהא, ולא איבעי לן הכי גבי מתני' דהמפלת כמין קליפות, ש"מ דמיפשט פשיטא להו דר"י לא פליג בה, וטעמא דמילתא, דקליפות ושערות דבר מועט הוא, ואין בהן משום פתיחת קברות, וכן דעת הראב"ד ז"ל, ודמיא הא לההיא דאמרינן בכריתות, ולד דגמר צורתי' מפתח טפי, כלו' ואמרי בי' א"א לפתיחת הקבר כי האי בלא דם, פחות מן ארבעים לא מפתח טפי, ואפשר לי' לפתיחת הקבר כי האי בלא דם עכ"ל, הרי דמההיא דאמרי' דנפל פחות מארבעים יום אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, יליף מהא הרשב"א ז"ל לדינא דראב"ד ז"ל, דדבר מועט אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ומעתה חזינן דהא בהא תליא, וא"כ לכאורה נסתרין דברי הרא"ש ז"ל דס"ל הכא נמי כראב"ד ז"ל דבדבר מועט ליתא לפתיחת הקבר עם דם, ופליג אדינא דשאלתות דולד פחות מארבעים אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, והרי היינו הך כמבואר וצ"ע. לה) ואשר יראה בזה לענ"ד, דבאמת תרי מילי הויא, דינא דדבר מועט דאפשר לה לפתיחת הקבר בלא דם, ודינא דשאלתות בנפל שלא נגמר צורתו דאפשר לי' לפתיחת הקבר בלא דם, והיינו איברא ודאי דס"ל להרא"ש ז"ל, דבדבר מועט כקליפות ושערות אפשר בהן לפתיחת הקבר בלא דם, וכמפורש להדיא בדבריו כנ"ל, ומאי דחולק אדינא דשאלתות בנפל שלא נגמר צורתו, היינו דנפל אף שלא נגמר צורתו, מ"מ עכ"פ כבר אינו דבר מועט דקה מן הדקה, וכמבואר נמי בתשו' בית יצחק (יו"ד סי' י"ז) שהביא מדיעות הרופאים בזה עי"ש, ומאי דכתב הרא"ש ז"ל בלשונו הטהור "פסיק רבא דהפילה נפל כל דהוא אפילו לא נגמרה צורת הולד דא"א לפתה"ק בלא דם", עיקר הכוונה בדיוקו "כל דהו" להוציא מן דעת השאלתות, דבעינן דווקא שנתמלאו לו מ' יום, אבל עכ"פ בנוגע למידת עביו של הנפל, הרי כבר בימים הראשונים הוא יותר עבה מקליפה ושערה כידוע וכמבואר שם, ואין זה סותר כלל לכללא דפסק הרא"ש ז"ל, דבדבר מועט מאוד אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

לו) ויותר מזה נלענ"ד, דיש מקום גדול לומר בראש, דדינא דשאלתות בהיתירא דולד שלא נגמר צורתו, אינו תלוי כלל בדינא דראב"ד ז"ל ודעימי', דדבר מועט אפשר לי' לפתה"ק בלא דם, ואפילו אם ננקוט כשאילתות, מכל מקום אפשר לחלוק על דינא דהראב"ד ז"ל, והיינו דבאמת טעמא דדינא דשאלתות אינו משום "שיעור פתיחה", דהיינו דהשאלתות בא לאשמעי' דכל זמן שלא נגמר צורתו אפשר לו לפתה"ק בלא דם, כיון דאכתי הוא דבר קטן אשר יכול שפיר לצאת מהמקור אף שלא יצא עמו דם, אלא יסוד דבריו הוא, דהנפל כל זמן שלא נגמר צורתו, דהיינו דעדיין לא מלאו לו ימיו, אכתי הוי מיא בעלמא, והרי הוא מתכווץ לו בצאתו, ושפיר יוצא אף בלא פתה"ק, משא"כ בשאר חתיכה בשיעור גדלו של הנפל, הרי הוא כבר צריך לפתה"ק, ואפילו קליפה ושערה, וא"א לפתה"ק בלא דם, וע"ז בא לחלוק הרא"ש ז"ל, דאפילו נפל צריך לפתה"ק, וא"א לפתה"ק בלא דם, ולית לי' להאי סברא דהוי כמיא בעלמא, ולפי"ז אין כלל סתירה בדבר, דתרי דינין נפרדין לפנינו אשר אינן תלויין כלל זה בזה.

לז) וראי' גדולה לדברינו בס"ד, דהנה הרז"ה ז"ל (בסלע המחלוקת אות ג') פסק להדיא כדעת השאלתות הנ"ל בזה"ל, ומש"כ רב אחא בשאפשר לפתה"ק בלא דם, כדבריו נראה לי, ומה שהקשה עליו [הראב"ד] הרב מדקא מיפלגי ר"י ורבנן בחתיכה, ואע"ג דחתיכה לאו ולד הוא, לאו קושיא היא, שחתיכה אע"פ שאינה ולד, מ"מ נגמרה ברייתה לאתר ארבעים להיות בשר, ויש בה פתה"ק, משא"כ בולד דקודם ארבעים, דמיא בעלמא הוא, ואין לו פתיחת הקבר, ואין לנו ללמוד מים מתוך ארבעים, מרוח של (ובדפוס הקודם הגירסא:משל) אחר ארבעים עכ"ל, הרי דס"ל בהדיא כדעת השאלתות ז"ל, בנפל שלא מלאו לו ארבעים דאפשר בלא דם, ומכל מקום פסק הרז"ה ז"ל להדיא (שם אות ד'), דאף בדבר מועט כקליפה ושערה א"א לפתה"ק בלא דם, וכמש"כ בזה"ל, עוד כתב הרב, אבל המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים אין כאן חשש לידה, ואין כאן חשש פתה"ק, נראה מדבריו דכי פליג ר"י במתני' ארישא וסיפא, אבל במציעתא מודה, ואני אומר, דמאי דאמרי' בגמ' במחלוקת שנוי' ורבנן היא, אכולה מתני' קאי, ובכולה פליג ר' יהודה, דאידי ואידי ברי' נינהו, ואית להו פתה"ק, תדע דאמרי' על מציעתא, אין הכי כי לא נימוחו נמי, אמר רבא כי לא נימוחו ברי' נינהו עכ"ל, ומפורש להדיא כדברינו דאין שני דינים אלו סותר זה את זה, והיתירא דשאלתות הוא מפאת דנפל שלא נגמר צורתו הוי "מיא בעלמא" כלשון הרז"ה ז"ל, ודבר מועט אפילו כשערה וקליפה, עכ"פ "ברי'ה הויא", ואית להו פתה"ק, ומכש"כ דלא תיקשי לך מידי על הרא"ש ז"ל וכדנתבאר וא"ש.

לח) והנראה, דלעולם אין כל הכרח בדעת הרשב"א ז"ל, לומר דפירש טעמא דהיתירא דשאלתות ז"ל הוא מכיון דנפל שלא נגמר צורתו הו"ל דבר קטן דלא שייך בו פתה"ק, וכמו שהבינו המחברים הנ"ל בדבריו, דלענ"ד שפיר יש מקום לומר דגם השאלתות נקט דתרי מילי הוי, דינא דנפל שלא נגמר צורתו, ודינא דדבר מועט אפשר לפתה"ק בלא דם, ומאי דהביא להוכיח על האי דינא דבקליפה ושערה אפשר לפתה"ק בלא דם, מההיא דכריתות דולד שלא נגמר צורתו דחזי' דאפשר לו לפתה"ק בלא דם, והיינו דעת השאילתות, נראה דאין כוונת הרשב"א ז"ל בזה למילף מהתם, לעצם האי דינא דבעינן מיהא עכ"פ איזה "שיעור" שיהא פתה"ק עם דם, אלא כוונתו להוכיח, דכי היכא דהתם בולד שלא נגמר צורתו, קיי"ל דאפשר לפתה"ק בלא דם, הרי חזית דאפשר שיצא איזה דבר מהמקור ולא יצא עמו דם, הה"נ נמי בדבר מועט כקליפה ושערה, נמי אפשר בהני לפתה"ק בלא דם, ובזה טעם ההיתר מפני קטנותן, משא"כ התם בולד שלא נגמר צורתו, הוי טעם ההיתר משום דהוי מיא בעלמא, אבל עכ"פ מצינן למילף משם, דיש מציאות ליציאת דבר מן המקור בלא דם, ומדוייק לשונו הזהב של הרשב"א ז"ל אשר כתב בזה"ל, דקליפות ושערות דבר מועט הוא ואין בהן פתיחת קברות וכן דעת הראב"ד ז"ל ודמיא הא לההיא דאמרינן בכריתות וכו', ואי נימא דהרשב"א ז"ל אייתי עלה בתרוייהו מדין "שיעור קטן", א"כ הכי הוי לי' למימר, והיינו הך דאמרינן בכריתות דולד שלא נגמר צורתו אין לו פתה"ק, דהרי היינו הך ממש נידון דידן דהפלת קליפה ושערה, ואמאי כתב "ודמיא הא לההיא", דמשמע מזה דבעינן למילף נידו"ד דהפלת קליפה ושערה מהתם, אבל לדברינו מדוייק היטב שפיר, דבאמת תרי גדרים הויא, ויליף הרשב"א ז"ל דינא דהפלת קליפה ושערה דאפשר בזה לפתה"ק בלא דם, כי ההיא דאמרי' בכריתות גבי ולד שלא נגמר צורתו, דאפשר לי' לפתה"ק בלא דם, וטעמא משום דמיא בעלמא נינהו ומתכווץ ביציאתו ואפשר לו לפתה"ק בלא דם ביציאתו, הכי נמי בדבר מועט יכול לצאת בלא דם פתה"ק ודו"ק.

לט) ומסתייעין דברינו בס"ד מדברי הרשב"א ז"ל בעצמו (בתוה"ב בית ז' שער ו' בדיני מפלת ויולדת), דכתב בטעמא דדברי השאלתות ז"ל בזה"ל, המפלת יום ארבעים דקתני שאינה חוששת לולד, כתב רב אחא משבחא ז"ל, אם אין עמו דם אינה חוששת אפי' משום נדה, ואפילו למ"ד א"א לפתה"ק בלא דם, וטעמא משום דלא אמרו פתיחת הקבר אלא מיום ארבעים ואילך, אבל קודם לכן, מיא בעלמא הוא, ול"ל פתיחת הקבר, ומיתי ראי' מדאמרינן בכריתות פ"ד מחוסרי כפרה, ולד דגמר צורתי' מפתח טפי, פחות מבן מ' יום לא מפתח טפי, כלו' ואפשר לו בלא דם עכ"ל, ושוב הביא בזה פלוגתת הרז"ה והראב"ד ז"ל עי"ש, הרי מפורש בדבריו כדברינו, דנקט נמי דטעמא דשאילתות הוא דהוי מיא בעלמא, משא"כ בחתיכה קטנה מאוד כקליפה ושערה, דעכ"פ חתיכה הויא, ובזה איירי הרשב"א ז"ל שם (בסוף שער הראשון), ופסק להדיא דבדברים קטנים כקליפה ושערה וכדומה אין לה פתיחת קברות ואפשר להן בלא דם עי"ש, ומכל זה נסתייעו היטב בס"ד מש"כ בביאור דברי הרשב"א ז"ל בזה ודו"ק.

מ) ולדברינו אין מקום למש"כ כמה פוסקים ז"ל לצרף דברי השאילתות להיתירא בנידון בדיקת הרופא, והיינו דעכ"פ אין אצבעו3 או מכשירו של הרופא יותר עבה מולד לפני ארבעים יום, וכי היכא דבולד לפני מ' יום מתיר השאלתות ה"נ יש להתיר הכא בבדיקת הרופא, וכן ר"ל בתשו' דברי מלכיאל (שם) ועוד, אבל לפמשנ"ת דטעמא דהיתירא דהשאלתות הוא דלפני ארבעים יום הו"ל הולד מיא בעלמא, א"כ אין זה ענין כלל לנידו"ד דבדיקת הרופא, דהרי איכא אצבעו או מכשירו שמכניס ומוציא, (ועי' לעיל ס"ק ל'), ובאמת באבנ"ז (יו"ד סי' רכ"ד) דן בזה, וכתב דלפי הגירסא של השאילתות שלפנינו משמע דההיתר הוא שלנפל פחות מארבעים יום ליתא כ"כ פתיחת הקבר דנימא בזה א"א לפתה"ק בלא דם, ולפי זה אפשר לצרף דבריו אם ידוע שלא פתח הרופא אלא מעט פחות מפתיחת המקור בנפל בן מ' יום אבל מ"מ מסיק שם בזה, דאפשר דאף לדעת השאילתות מידי ספיקא לא נפקא, ואפילו בשיעור מועט כזה אכתי יש ספק שמא יצא דם עי"ש, אבל בדברינו נתחזק דטעמא דמילתא דשאלתות הוא, משום דולד שלא מלאו לו ארבעים יום הויא כמיא בעלמא דאפשר בלא פתה"ק, וא"כ אין לו ענין לנידון דידן וכאמור.

מא) אולם מצאנו דבעל ספר האשכול ז"ל (הל' נדה סי' מ') הבין להדיא דסברת דברי השאלתות שהתיר בנפל פחות מארבעים יום, הוא מכיון דאז עדיין אינו עבה כ"כ, ואפשר לו בכה"ג לפתה"ק בלא דם, דכתב שם ליישב קושיותיו של הרא"ש ז"ל על השאילתות, דהקשה מהא דאמר רבא בפ"ב דנדה (סו,א.) אנא אמינא לך אסורה, ביקשתה לשנים ולשלישי הפילה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, ואת אמרת לי מנהגא, דהיינו משום ר' זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן לשבת ז"נ אפילו על טיפת דם כחרדל, ומשמע מינה דלרבא אפילו בנפל כל דהו אמרינן דא"א לפתה"ק בלא דם, ודלא כשאילתות, וכן הקשה ממפלת חתיכה, דמשמע אפילו בכל דהוא אף שלא נגמר צורתי', וקשה על השאילתות, ומשו"ה דחה הרא"ש ז"ל לדברי השאלתות, ובאשכול שם תירץ בזה"ל, ולאו קושיא היא, דרבא הוא דאמר ולשלישי הפילה תשב ז"נ, משום דא"א שיצא הנפל בלא דם, בנפל שנגמר צורתו מיירי, דעב קצת, אבל לא נגמרה צורתו, כגון תוך מ' יום ועדיין דק מאוד, אפשר בלא דם, תדע שיש לחלק כה"ג, דהא ר"י דאמר במתני' המפלת חתיכה טמאה אפילו אין עמה דם, משום דס"ל א"א לפתה"ק בלא דם, ע"כ מודה (בדברים קטנים אפשר שיצאו ממקור בלא דם כדמוכח מדכ"ב ע"ב דר"י לא פליג ברואה קליפות וכו' דאפשר בלא דם ועי"ש בתוס' – כ"ה בהגהות נחל אשכול סקט"ז), וה"נ יש לחלק לרבא, בחתיכה קטנה, ודוגמתו נפל שלא נגמר צורתו, אפשר שיצא בלא דם, ובחתיכה גדולה, וכן בנגמר צורת נפל, אמרינן א"א בלא דם, וה"נ מתרץ רבא גופי' ההיא ברייתא, אלמא בחתיכה קטנה ס"ל לרב אפשר שתצא בלא דם, וכן נראה מהא דאבע"ל ר' ירמי' מר' זירא [הרואה דם בשפופרת מהו] עכ"ל. ועיי"ש בנח"א (סקי"ח, ודו"ק), הרי להדיא דנקט דהיתירא דהשאלתות הוא מפאת "שיעורא", ולפי"ז הדרא דברי הפוסקים ז"ל אשר כתבו, דהיכא דאין הרופא פותח אלא מעט כשיעור ולד פחות מבן מ' יום, יש לצרף דעת השאלתות דמתיר בזה והה"נ בנידו"ד ודו"ק. [מיהו צע"ק, דלפי"ז הו"ל לשאלתות למימר שיעור מדוייק כגון אגוז או כפיקה וכדמצאנו במשניות אהלות5 , וצ"ע].

מב) וכן מצאנו עוד הבנה בביאור היתירא דשאלתות שהתיר בולד פחות מבן ארבעים דאפשר לו לפתה"ק בלא דם, וכמש"כ בספר אור זרוע (סי' שמ"ג) דהא דקיי"ל כר"י דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, היינו רק בלידה, ובולד שנגמר צורתו, אבל בחתיכה קיי"ל כרבנן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ובזה ביאר שם לנכון דברי השאלתות ז"ל עיי"ש באורך, נמצא דלפירוש האו"ז ז"ל בדעת השאילתות, לא נאמרה ההלכה דא"א לפתה"ק בלא דם אלא בלידה, [וכעי"ז העלה באורך בהעמק שאלה סי' פ"ו ופ"ז עיי"ש], ולפי"ז שפיר יש לצרף דעת השאלתות להיתירא דבדיקת רופא דנידון דידן, דהא לאו לידה הויא ודו"ק. [וכבר דנו האחרונים ז"ל במש"כ רשיז"ל אהא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, דם לידה, דמשמע כהנ"ל ואכמ"ל בזה יותר].

מג) הרי לפנינו ג' דרכים בביאור דעת השאלתות, א, דולד שלא נגמר צורתו הוי מיא בעלמא ואינו צריך כלל פתה"ק; ב, דלפני שנגמר צורתו הוי דק מאוד; ג, דלפני שנגמר צורתו אין ע"ז דין לידה, וכללא דא"א לפתה"ק בלא דם נאמר רק גבי לידה, ומעתה לפי תרי פירושא בתרייתא, מצינו שפיר לצרף עוד סניף היתר בבדיקת הרופא, בגוני שכלי הבדיקה הוא פחות מעביו של נפל שלא מלאו לו ארבעים ודו"ק. [ולפירוש ג' אפילו ביותר עבה משיעור זה יש להקל, כיון דלאו לידה הואי].

מד) עכ"פ מיהא נתבאר לן, דאם הכלי שהרופא בדק בו, הוא דק מאוד, שפיר יש להקל בזה, כי כן עולה דעת כל גדולי הראשונים, הראב"ד הרשב"א הרא"ש והריטב"א ז"ל ועוד, וכהכרעת הטור והב"י ז"ל כנ"ל, רק דעת הרז"ה ז"ל מבואר להדיא דס"ל דאפילו בדבר מועט מאוד כקליפה ושערה, נמי א"א בזה לפתה"ק בלא דם, ואע"ג דראיתי בספר חכמת בצלאל להגר"ב רנשבורג ז"ל (ריש פרק המפלת) שכתב דשיטת הרז"ה ז"ל בזה היא דיעה יחידאי, אבל מ"מ מצאנו לו חבר נאמן, התוס' רי"ד ז"ל (נדה כב,ב.), דנקט נמי דר"י פליג ג"כ אמציעתא דהפילה שערה וקליפה, מכיון דא"א לפתה"ק בלא דם, הרי דגם התוס' רי"ד ז"ל נקט כותי' דרז"ה ז"ל, דאף בדבר מועט א"א לפתה"ק בלא דם, וכדכתב נמי בדב"מ שם בדעתו, מ"מ חזינן דדעת רבותינו הפוסקים ז"ל להתיר בזה, וא"כ בגווני דכלי הבדיקה הוא דק ביותר, שפיר יש להקל בזה.

מה) והנה בספר דברי מלכיאל (ח"ב סי' נ"ו) האריך טובא להכריח, דכי היכא דהעלה הב"י דבדבר דק מן הדקה לא שייך הא דא"א לפתה"ק בלא דם, מהא דרואה בשפופרת טהורה, ולא חיישינן לפתיחת הקבר בזה, וא"כ העלה להכריח נמי להלכה למעשה, דאף בעובי אצבע אפשר בלא דם, והיינו מדכתב הרשב"א ז"ל לבאר סוגיא דשפופרת בזה"ל, ונראה הי' לי לומר, דבלאו דפלי פלויי פליגי לאוקימתא דאביי, אלא בדשיעא ממש, ובהא פליג, מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ואפ"ה איצטריך לטהורי בדשיעא, משום דמיעטה רחמנא מבשרה ולא שפיר ולא בחתיכה, וחכמים סברי, דאין דרכה של וכו', ורואה דם בחתיכה לא מיעטי' רחמנא מבשרה, דהא נמי בבשרה קרינן בי', דמין במינו אינו חוצץ, אלא היינו טעמא טהורה, משום דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, הא דם נדה טמאה, ונפק"מ היכא דהכניסה ידה בפנים ומוציאה דם מן המקור, דאין בשר חוצץ, מין במינו הוא, אלא דאכתי לא ניחא לי, דלא ה"ל לאביי למימר, אלא הכי, לא תימא הא דם נדה אפילו בשפופרת, אלא אימא הא דם נדה ודאי טמאה, ודוקא בחתיכה דליכא חציצה עכ"ל, וכ"כ האשכול בזה (הלכות נדה סי' מ'), וא"כ מוכח להדיא דס"ל לרשב"א ולאשכול ז"ל דגם באצבע אפשר בלא דם, דאל"ה תיפו"ל דאיכא הכא פתיחת הקבר דא"א בלא דם, ומשו"ה מסיק להלכה (אחרי שהביא עוד הוכחות לזה) דגם בעובי אצבע אפשר בלא דם עיי"ש.

מו) ולענ"ד לכאורה יש לדחות ראייתו מדברי הרשב"א והאשכול ז"ל, דהנה הרי חזינן להדיא מדברי הרשב"א ז"ל, דעכ"פ אם ראתה בשפופרת טהורה לכו"ע משום חציצה, כיון דהוי אינו מינו דחייץ, ולא פליגי רק היכא דהוציאה דם מן המקור בידה, דהוי מין במינו ולא חייץ, ובהא לר"א טהורה, ולרבנן טמאה, אבל בשפופרת לכו"ע טהורה משום חציצה, והיינו כפירוש רש"י ז"ל, דעיקר היתירא דשפופרת הוא משום חציצה, וכן הבינו הפוסקים בשיטת הרשב"א והאשכול ז"ל, ומעתה הרי למאן דמפרש היתירא דשפופרת משום חציצה, כבר כתב אדמוה"ז הרב ז"ל וכל הפוסקים, דסגיא אפילו במכנסת את השפופרת בפרוזדור, אפילו לא הכניסה בפנים, נמצא דלדעת הרשב"א והאשכול ז"ל איירי כולא סוגיא דראתה בשפופרת, באופן שאינה מכנסת את השפופרת לתוך המקור, ולפי"ז ע"כ דגם מה שכתבו דנפק"מ במכנסת את ידה לבפנים ומוציאה דם מן המקור, כוונתם נמי לכי האי גווני, דמכנסת ידה לפרוזדור, ובכה"ג כבר הו"ל היתירא משום חציצה, רק החסרון הוא דהוי מין במינו דלא חייץ, אבל עכ"פ לא איירי כלל באופן שתכניס את היד לתוך המקור ממש, א"כ אזדא לי' לכאורה ראייתו הנפלאה של הגאון בעל דברי מלכיאל ז"ל מדברי הרשב"א ובעל האשכול ז"ל, דגם בעובי אצבע אפשר בלא דם, דלהמבואר הרי לא איירו כלל שהכניסה ידה בפנים, ולכן אין כאן כלל שאלה של פתיחת הקבר ודו"ק.

מז) ודאתינן להכי מיושב נמי הדק היטב, מאי דהקשה טובא הדברי מלכיאל ז"ל מדברי הרשב"א והאשכול ז"ל להוכיח דלא כח"ס ז"ל, שהעלה בתשו' (יו"ד סי' קע"ט) דלעולם לא תגיע אצבע הנשים בפתח הקבר, אלא בבית החיצון, (כאשר יבואר אי"ה להלן שיטתו בזה בארוכה), דהם הרי כתבו להדיא דנפק"מ בין ר"א ורבנן באופן שהכניסה ידה בפנים והוציאה דם מן המקור, ומזה מוכח להדיא דאפשר להכניס את היד לתוך המקור וצע"ג עיי"ש, אבל לדברינו לק"מ, דהם לא איירו כלל דהכניסה את ידה לתוך המקור, רק במכנסת בפנים הפרוזדור והוציאה את הדם דאייתי מן המקור בתוך ידה וכמבואר וא"ש היטב.

מח) ואם כי ראייתו צריך עיון, אבל מצאנו לו תנא דמסייעו טובא, דהנה בתפארת צבי (על הל' נדה) העלה ג"כ הכי, דבפחות מעובי אצבע אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וראייתו מהא דקתני במשנה (אהלות פ"ז מ"ד), אין לנפלים משום פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקא, דאיירי התם לענין טומאה בלועה, והיינו דעד שיעגילו ראש כפיקא ליתא עלה דין פתה"ק דליהוי טומאה גלוי' עי"ש, ובגמ' בכורות (כב,א.) ס"ל לרבי יהודה דהיינו כפיקא של ערב, ולא כפיקא של שתי, והרי ר"י גופי' הוא ס"ל דאין פתה"ק בלא דם, והאי שיעורא דפיקא של ערב הוא יותר עב מאצבע אגודל, וא"כ בחתיכה קטנה עגול כאצבע אגודל ליכא בי' דין פתיחת הקבר עי"ש, והיינו כדעת הדברי מלכיאל הנ"ל, דבפחות מעובי אצבע אפשר לפתה"ק בלא דם, מיהו כבר כתב הס"ט ז"ל (סי' קצ"ד ס"ק כ"ה) דיש לחלק טובא בין פתה"ק דנידו"ד, לפתיחת הקבר דהתם, דהכא דהנידון הוא לראיית דם אף בפחות מזה איכא למימר דא"א לפתה"ק בלא דם, אבל התם לענין דין פתה"ק דטומאה בלועה, קיי"ל דכל כמה דלא נפתח בשיעור זה דפיקא של ערב לאו טומאה גלוי' הויא, וכבר הביא הפרי דיעה (ש"ל סי' קפ"ח ס"ק י"ב) לדחות בזה דברי הת"צ, ולהלן יתבאר לן עוד אם משוינן נידו"ד לנידון דאהלות שם.

מט) עוד תנא דמסייע לי' בזה, דבפחות מעובי אצבע אפשר בלא דם, הוא הגאון רבי יצחק אלחנן ז"ל אב"ד קאוונא, כמו שהובא בשמו בספר באר משה (ירושלימסקי) קו' בנין ירושלים (סי' ל"ו) בזה"ל, ובדבר בדיקת הרופאים ע"י מאשינע בתוך המקור, הנה לדעתי אם אינה גדולה יותר מן אצבע יכולים להתירה, וביותר אין אני מקיל בזה עכ"ל עי"ש, והמהרש"ם ז"ל בתשו' (ח"ד סי' קמ"ו) כתב להקל עד עובי ב' אצבעות עי"ש, והרבה העתיקו לדבריו, ושפיר ראיתי לעורר ע"ז, דהמהרש"ם ז"ל לא סמך בזה רק על דברי הת"צ הנ"ל, ושם הרי מבואר דאין להקל רק בעובי אצבע כמבואר, ואולי יש כאן איזה ט"ס וצ"ל דלא היקל רק בעובי אצבע ודו"ק, וכן העלה הגר"מ פיינשטיין שליט"א באגרות משה (יו"ד סי' פ"ט, ואו"ח ח"ג סי' ק'), דאם האינסטרומנט עביו פחות מאצבע הסמוך לאגודל יש להקל בזה לכו"ע אם לא מצאה דם, והוא ערך השיעור של ג' רבעי אינטש עיי"ש. (ולהלן יתבאר לן בס"ד שיטת הגר"א ז"ל בזה).

נ) ואתאן מינה להלכה, הנה אם הכלי שהכניס הרופא בבדיקתו היה דק מן הדקה, בזה שפיר יש להקל, אם לא מצאה כלל דם אחר כך, ומכל מקום תבדוק א"ע תיכף מיד אחר הבדיקה, ואם נמצא הכל נקי, הרי היא טהורה לבעלה, וכן הורה למעשה הגאון מטשעבין ז"ל בתשו' דובב מישרים (ח"ב סי' ל"א) וכתב דכ"כ האחרונים להקל בזה עי"ש, מיהו אם הכלי הוא משהו יותר עבה מזה, הנה עד לשיעור של עובי אצבע, דהיינו ג' רבעי אינטש, נתבאר לפנינו דאיכא כמה פוסקים מובהקים שהקילו בזה ג"כ וכנ"ל, ולכן תעשה בזה שאלת חכם, [ובתשו' אג"מ הנ"ל מבואר דאפילו בדיקה אח"כ לא בעינן באופן דלא ראתה אכ"כ כלום עי"ש, אבל מנהג המורים להצריך בדיקה זו, ולעומת זאת יעויי' בדרכ"ת (סי' קצ"ד סקי"ט) כתב דמנהגו להחמיר לגמרי בבדיקה עם אינסטרומנט עייש"ה]2.

 

פרק ז. בירור אם הא דא"א לפתה"ק בלא דם הוא מדין רוב או ודאי

נא) עוד סניף היתר צירפו הפוסקים בנידו"ד להתיר בדיקת הרופא, דהנה הראב"ד ז"ל (בבעה"נ שער תיקון הוסתות) העלה דהא דאמרינן א"א לפתה"ק בלא דם, היינו רק מצד רוב, דנקטינן דרוב דמים שבאשה הם דם טמא, ודנין להאי רובא כדין ודאי, ואף לקולא, דהא מבואר בנדה (כב,א.) דעל רוב זה מביאה קרבן ונאכל, אבל מ"מ ודאי דאפשר שיצא ע"י פתה"ק רק דם טהור, והרז"ה ז"ל חולק עליו, דס"ל דא"א לפתה"ק בלא דם טמא עי"ש, ומבואר בתשו' הגרעק"א ז"ל (סי' קנ"ח), דלהראב"ד ז"ל אם מצאה דם טהור בשעת פתה"ק הרי היא טהורה, ואף דאנן לא בקיאין לחלק בזה, מ"מ עכ"פ הוי סניף היתר בבדיקת הרופא ולא מצאה כלום, דיש לסמוך בזה על הראב"ד ז"ל דאפשר שתראה דם טהור, והרי עיקר הדבר דיש כאן ענין של א"א לפתה"ק בלא דם, גבי בדיקת הרופא, אין זה מוכרח מפני כמה סיבות שכבר נאמרו לעיל ואשר יבואר להלן בס"ד, וא"כ הו"ל כס"ס לקולא ודו"ק, וכן מבואר בדברי המהרש"ם ז"ל בקונ"א לגילוי דעת (הל' טרפות), ובארוכה בדברי מלכיאל שם, וכן בתשו' מנחת יצחק (ח"ג סי' פ"ד) ועוד.

 

פרק ח. ההלכה בדין בדיקת הרחם על ידי הרופאים

נב) ומעתה בהגיע תור ההלכה למעשה בזה, לפי כל מה שזכינו לבאר בס"ד, הרי יש לנו כמה צירופי היתרים בעצם יסוד השאלה דבדיקת הרופאים, לומר דאין לחוש בזה להא דאמרינן א"א לפתה"ק בלא דם, באופן שלא ראתה כלל דם אחר הבדיקה, דהנה בעיקר ההלכה דקי"ל א"א לפתה"ק בלא דם, הרי שיטת הרמב"ם ז"ל הוא כרבנן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ונתבאר דכן הוא נמי שיטת הרע"ב ז"ל במשניות, וכן הוא נמי לשיטת הא"ז ז"ל בדעת השאילתות ז"ל, ורק גבי לידה אמרי' א"א בלא דם, וכמבואר לעיל (ס"ק מ"ב) עי"ש, ובדב"מ (שם) ביאר דכן הוא נמי שיטת הרי"ף והיראים ז"ל, וא"כ הרי חזי לאיצטרופי דעתם הגדולה בהצטרפות עוד יסודי דהיתירא בההיא ענינא.

נג) וכן הרי אף לשיטת הראשונים והשו"ע ז"ל דקיי"ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, מ"מ הרי יש לומר, התינח בנפתח הקבר בעצמו מבפנים להוציא איזה דבר, בכה"ג א"א לפתה"ק בלא דם, אבל בנפתח הקבר מבחוץ ע"י הרופא בבדיקתו, כל כה"ג שפיר אפשר בלא דם, ואף דהובא לעיל דעת הנוב"י ז"ל ודעימי' דגם בנפתח הקבר מבחוץ א"א לפתיחתו בלא דם, ואשר כן מוכח לכאורה בטור ובב"י ז"ל, וכמבואר לעיל (ס"ק כ"ו), אבל התפל"מ ז"ל הרי העלה להדיא דבנפתח מבחוץ אפשר לפתה"ק בלא דם, וכן ס"ל לברוך טעם ז"ל, וכן העלה להדיא בתשו' שואל ומשיב (מהדות"ל ח"ב סי' מ') ובשערי דיעה (ח"ב סי' קמ"ט), ובתשו' שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ס"ה) ועוד, ואף דמאן ירים ראש נגד רבינו הנוב"י ז"ל דהחמיר בזה, ואשר כן מוכח נמי עכ"פ שיטת הח"ס ס"ל (יו"ד סי' קע"ט), בית שלמה (יו"ד סי' ל"ט), שיירי טהרה (סי' קצ"ד), קנא"ס (סי' ע"ג), ובתשו' שם ארי' (סי' י"ט), והגר"י קוטנא ז"ל בישועת מלכו (סי' כ"א), ובעונג יו"ט (סי' פ"ד), ובערוך השלחן (סי' קפ"ח דנ"א), ובתשו' לבו"מ (מהדו"ת סי' פ"ד), וע"ע בתשו' ערוגה"ב (יו"ד סי' קע"ג), ובבית שערים (יו"ד סי' רע"ב), ובדברי הפוסקים שציין הדרכ"ת (סי' קצ"ד ס"ק י"ט), מ"מ נתבאר דבאופן שהשפופרת שהכניס הרופא הוא דק מאוד, אפשר להקל לכו"ע, דבכה"ג נקטינן דאפשר שפיר בלא דם, וכדמוכח מכל הראשונים ז"ל, וכהכרעת הב"י ז"ל, ואף שנתבאר דעת הרז"ה והתורי"ד ז"ל להחמיר בזה, אבל כל כה"ג ודאי יש לצרף כל הנ"ל להתיר ההיא בדיקה בשופי. ואם הכלי שבדק בו הרופא הוא יותר עבה משיעור זה, תעשה שאלת חכם, כי מצאנו לגדולי הפוסקים הגרי"א מקאוונא ז"ל והגאון מלומזא בדברי מלכיאל ז"ל וכן בתפארת צבי ז"ל ועוד, מקילים עד כעובי אצבע, וכן דעת הגר"מ פיינשטיין שליט"א שכתב להקל עד ג' רבעי אינטש, כמבואר הכל למעלה בס"ד, והכל לפי ראות עיני המורה לדון בזה בהתאם למציאות הדברים.

נד) והנה בתשו' כוכב מיעקב (סי' ס"ח) כתב בזה"ל, ובדבר אשר פלפל בדברי הנוב"י דבדיקת הרופא לפתוח הקבר אמרינן ג"כ דא"א לפתה"ק בלא דם, כבר נודע דדברי הנוב"י תמוהים הם, כיון דאפילו חתיכה קטנה אמרינן דאפשר לפה"ק בלא דם וכ"ש שלא יצא כלל עכ"ל, והאריך בזה לענין להקל בנידו"ד דבדיקת רופאים אם אינו ברור שנכנס בפנים עיי"ש.

נה) ולענ"ד נראה, דלפי מה שנתבאר לעיל (ס"ק ל') בס"ד, דמבואר בדעת הנוב"י ז"ל דמה שמכניס הרופא את ידו או את המכשיר לתוך המקור ומוציאו בחזרה לבחוץ, הו"ל כאילו נפתח המקור מבפנים להוציא אותו הדבר שהוכנס מבחוץ בשעת הבדיקה, א"כ א"ש היטב, בשלמא בחתיכה קטנה מאוד היא טהורה, כיון דאין בזה משום פתיחת הקבר כלל, משא"כ הכא גבי בדיקת הרופא, הרי איכא דבר גדול שיצא ממקורה, והוא ידו או מכשירו של הרופא, ולעיל הוכרח ההיא מילתא בדעת הנוב"י ז"ל עיי"ש, וא"כ לק"מ מחתיכה קטנה וכדנתבאר. [ואולי הכוכב מיעקב לא ניחא לי' למימר הכי, דמה שהוכנס מבחוץ והוציא בחזרה הו"ל כיצא מעצמו איזה דבר מבפנים, וכדהבאתי לומר כן בשם הבית יצחק ז"ל, רק נקט דקשה לומר כן, וכדס"ל נמי בתשו' יד מלכיאל שם בזה, ועדיין צ"ע בכ"ז].

נו) והנה המהרי"ל דיסקין ז"ל בתשו' (סי' קמ"ח) כתב להוכיח דלא כנוב"י ז"ל בזה וז"ל, דמבואר בחולין (עב,א.) בחי' שהכניסה ידה, דגזר שמא יוציא ראשו, ופריך אשה נמי נטמא לה, משמע דהיא טהורה לגמרי, אף דע"כ נפתח מקורה, ונהי דר' ישמעאל גופי' לא ס"ל א"א לפתה"ק בלא דם, (כן משמע בכריתות ד"י עי"ש), אכתי מדשתק הראב"ד לר"מ בסוף הלכות טומאת מת (פכ"ה הי"ב), דאיהו הא ס"ל א"א לפתה"ק, עיין פ"ה מהל' איסו"ב, ודוחק לומר דכל זה לענין הזאת ג' וז', וגם י"ל דלא קאי על זה עכ"ל, ולדעת הנוב"י ודעימי' ז"ל עכצ"ל דמתני' דהתם איירי רק לענין טומאה דמת, אבל באמת אולי י"ל דהיא ג"כ טמאה טומאת נדה, [ולראב"ד ז"ל אולי י"ל דאיירי באופן דראתה דם טהור שהיא טהורה], עכ"פ חזינן דדעתו הקדושה דהמהרי"ל דיסקין ז"ל הוא להקל בבדיקת רופא, מכיון דאפשר לפתה"ק מבחוץ בלא דם.

נז) והנה החזו"א ז"ל (סי' פ"ג) ג"כ הוכיח מההיא ענינא דדבר התלוי בפתיחת הקבר, אין פתיחת הקבר מבחוץ כלום, דהנה בגמ' בכורות (כב,א.) איתא, תנן התם אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה וכו', ופרש"י ז"ל, אשה שמת עוברה במעי' וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא הולד והוציאוה לבית אחר, טמא הבית הראשון כאילו נולד שם, דטומאה בוקעת היא, והדין פתיחת הקבר אינו לנפלים, אלא לנפל שהעגיל ראשו כבר, שעב ראשו עכ"ל, ובתוד"ה עד שיעגילו ראש כפיקה כתבו בזה"ל, הא דתנן בפ' המקשה (חולין ע, ב.) בהמה שמת עוברה במעי' והושיט הרועה ידו טהור, כשלא העגיל ראש בפיקה, וכן אידך דקתני התם (עא,א.) אשה שמת ולדה במעי' ופשטה החי' כו' האשה טהורה עד שיצא הולד, ומשמע בגמ' דטהורה משום דהויא טומאה בלועה, והחי' טמאה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ולאו אדעתי', כשלא העגיל ראש כפיקה נמי איירי וכו' עכ"ל, ומעתה כתב החזו"א ז"ל דמוכח להדיא מדברי התוס' ז"ל אלו, דלענין בלוע דתלוי בפתיחת הקבר, אין פתיחת הקבר מבחוץ כלום, ר"ל דהא הכא עכ"פ נפתח הקבר ע"י החי' שהכניסה את ידה לפנים ונגעה בולד, ומ"מ אמרי' דהאשה טהורה דהו"ל טומאה בלועה, הרי דפתיחת הקבר שנעשה ע"י החי' לא נחשב לפתיחה, כיון דנפתח מבחוץ, א"כ שמע מינה דאין חשיב פתה"ק מבחוץ, ומסיק בזה דאע"ג דהתם שאני דבעינן התחלת לידה, מ"מ שמעינן דדחיפת לידה הוא ענין אלים יותר מפתיחת פי הרחם מבחוץ, ומה"ת לן ללמוד פתיחת הקבר מבחוץ עכ"ל, ולכן נוטה שם מרן ז"ל להקל בזה בענין בדיקת הרופא, ובפרט דיש לצרף שיטת הרמב"ם ז"ל דאפשר לפתה"ק בלא דם, ואפושי פלוגתא למה לי עייש"ה.

נח) וראיתי בספר חשב האפוד (ח"ב סי' ז') שהתפלא טובא ע"ד החזו"א ז"ל, דחלוק טובא דין פתה"ק דהתם דאיירינן לענין בלוע, וזה תלוי עם ישיבה על המשבר, כדהוכיח כן שם מפרש"י ז"ל, דאז נחשב הולד לנעקר ממקומו, ובזה מובן שפיר דרק פתה"ק מבפנים דהיינו לידה מוציא את הולד מתורת בלוע, באשר הוא נעקר בזה ממקום גידולו, אבל פתה"ק שאי אפשר בלא דם, הרי אין המדובר בה מישיבה על המשבר דוקא, ובזה שפיר י"ל דאפי' אם הפתיחה באה מבחוץ א"א בלא דם, ומסיק לאקשויי על מרן החזו"א ז"ל מיני' ובי' וזתו"ד, דלפ"מ שרוצה החזו"א ז"ל לדמות פתה"ק דנידו"ד לפתה"ק דהתם, וללמוד משם דנפתח מבחוץ לא חשיבא פתה"ק, א"כ הרי איתא התם דאין לנפלים פתיחת הקבר אא"כ העגילו ראש כפיקה, וכי נאמר דגם לענין א"א לפתה"ק בלא דם, צריך שהנפל יעגיל ראש כפיקה, אלא ודאי דאין לדמות כלל הענינים האלה זה לזה עכתו"ד עייש"ה.

נט) ומיהו יש להעיר טובא, דאכן באמת דבר זה תלוי ושנוי הוא במחלוקת גדולי הפוסקים ז"ל שנחלקו בזה להדיא אם דמיא הענינים האלו זה לזה אי לאו, דהנה בתפארת צבי העלה לנכון, דכל כמה שלא העגיל ראש כפיקה לא אמרינן דא"א לפתה"ק בלא דם, וחילי' מההיא משנה דתנן דאם הולד לא העגיל ראש כפיקה ליתא לפתיחת הקבר, ולכן מיקל בנפתח פחות מאצבע עיי"ש, הרי דהשווה להדיא ב' דינים אלו אהדדי, וכן מבשר להדיא בספר סולת למנחה ז"ל, שכתב להכריח דאף דקיי"ל שמשתשב על המשבר הוי פתה"ק, מ"מ היינו רק אם יולדת אח"כ מתוך קישוי זה, משא"כ אם אינה יולדת אח"כ והלכה זמן רב ולא ילדה איגלאי מילתא למפרע שטעות הי', וחבלי שוא הוי', וראי' ברורה לזה דכן איתא (פ"ז דאהלות מ"ד) דמשנפתח הקבר אין פנאי להלך, וא"כ זו שהלכה אח"כ מוכח שלא הי' פתה"ק, ולכן דחה דברי הנחלת שבעה (סי' ט') שפסק דאשה שישבה על המשבר כי חשבה שהגיע עת לדתה ונבדקה ע"י המילדות ולא ראתה את הולד ועדיין היא הולכת כמו ד' שבועות, דהמנהג במדינת פולין שהיא טמאה, והאריך לעשות סמוכין למנהג זה לפמ"ש גבי שבת דפה"ק הוא משתשב על המשבר, והא קיי"ל א"א לפתה"ק בלא דם, ולכן היא טמאה, אולם הסולת למנחה דוחה את דבריו כנ"ל, דרק היכא שילדה מתוך קישוי זה הו"ל פתה"ק, וכדהוכיח לזה נמי ממשניות גבי טומאה בלועה וכמבואר לעיל, הרי דגם בעל הסולת למנחה ז"ל השווה אהדדי ב' דינים אלו ודו"ק.

ס) אבל באמת בסדרי טהרה (סי' קצ"ד ס"ק כ"ה) כתב לחלק טובא בין תרי דינים אלו, וזתו"ד, דהא דאמרי' באהלות אין לנפלים פה"ק אם לא העגיל ראש כפיקה, לאו שאין להם כלל פה"ק, דהא קיי"ל דיותר משפופרת דק שבדקין איכא פתיחת הקבר, אלא ר"ל דאין לו דין פתה"ק כלפי דין טומאה בלועה, שלא ייחשב עוד הולד לבלוע, אבל ודאי יש לו פה"ק קצת לענין שתראה דם עי"ז, ובזה דחה לדברי הסולת למנחה עי"ש, ובזה דחה כבר הפרי דיעה (שפתי לוי סי' קפ"ח ס"ק י"ב) מש"כ להוכיח מדברי התוס' ז"ל בבכורות שם, דבנפתח פחות מאצבע אין על זה דין פתיחת הקבר עיי"ש, נמצא דעיקר דברי החשב האפוד מבואר להדיא בסדרי טהרה ופר"ד שם, ומתבאר לפנינו פלוגתת הפוסקים אי דמיא אהדדי ב' דינים אלו, ולמאן דמשווה לי' מוכח לכאורה מהתם ב' דברים, חדא, דבנפתח מבחוץ לא חשיב פתיחה, וכן דאם לא העגיל ראש כפיקה לא חשיב בזה פתיחת הקבר, אפילו היכא דנפתח מבפנים ודו"ק.

סא) ומעתה לפ"ז לכאורה צ"ע לענ"ד דברי הגר"א ז"ל בזה, דהנה מדבריו (סי' קפ"ח ס"ק כ"ג) מבואר שפירש דברי הטור שמוכיח משפופרת דבדבר קטן ליתא פתה"ק, ומבואר דס"ל דאין חילוק בין פתה"ק מבחוץ לפתה"ק מבפנים, והיינו כדעת הנוב"י ז"ל, וכן כתב החזו"א ז"ל בדעת הגר"א ז"ל, ולפי"ז עכצ"ל דלדעת הגר"א ז"ל חלוק דין פתה"ק דילן דא"א לפתה"ק בלא דם, מדין פתה"ק דהתם גבי טומאה בלועה, דהרי התם מבואר דאין פתה"ק מבחוץ וכנ"ל. והנה בביאור הגר"א ז"ל שם מסיק בזה"ל, אם היא חתיכה וכו', שאינו מפורש שיעור החתיכה לפתיחת הקבר אבל בפ"ז דאהלות אמרינן אין לנפלים וכו' עכ"ל, הרי דהביא ללמוד מהתם לענין נידו"ד דשיעורא דפתה"ק הוא עד שיעגיל ראש כפיקה, א"כ משמע דמשווה לי' אהדדי, וא"כ דבה"ק לכאורה סתרי אהדדי וצ"ע. [ודוחק לומר דר"ל דהכא ליתא באמת שיעור בדבר, אבל בפ"ז דאהלות איתא שיעור לענין טומאה בלועה, ואין הכוונה למילף להכא, ולפ"ז לק"מ, אבל זה דוחק גדול כמובן].

סב) ואפשר ליישב לכאורה דהנה כבר הבאתי לעיל דהפר"ד ז"ל רצה להוכיח מדברי התוס' דבכורות שם, דבפחות מעובי אצבע אין פתיחת הקבר, דאל"ה אכתי קשה מתני' דחולין דחי' שהכניסה את ידה לבפנים דתנן האשה טהורה משום טומאה בלועה, והא איכא עכ"פ פתה"ק משום הכנסת אצבעה של החי' לתוך המקור, אע"כ דבעובי אצבע ליתא לפתה"ק, ודחה להוכחה זו בזה"ל, ובלא"ה יש לדחות, דמיירי שהוא בפרוזדור, ולא יצא חוץ לפרוזדור, דתו ליכא בנגיעתה פתה"ק, דהא יצא מהחדר, ומ"מ לא הוי כילוד, כיון שלא יצא מחוץ לפרוזדור וכו' עכ"ל, ואיברא דלפי"ז אין בכלל ראי' להוכיח מכאן, דמבחוץ לא שייך פתיחת הקבר, דהא לפ"ז איירי ההיא מתני' באופן שהחי' אינה נכנסת כלל לתוך המקור, וא"כ מיושבין דברי הגר"א ז"ל, דנקט דשפיר דמיא ב' הנידונים אהדדי, ולכן למד מהתם להכא, דכל כמה דלא העגיל כפיקה ליתא פתה"ק, ומכל מקום אין ראי' מהתם דמבחוץ אין פתה"ק, דהתם לא פתחה החי' כלל את המקור וכדמבואר וא"ש. [מיהו עיקר הדברים שכתב הפר"ד ז"ל דאיירי התם שהולד כבר יצא מהחדר ומ"מ הו"ל טומאה בלועה, יש להאריך בזה הרבה, ועי' תוי"ט (פ"ז דאהלות מ"ד ומ"ה), ואכמ"ל יותר].

סג) וארווחנא בזה ליישב תמיהת הגאון בעל דברי מלכיאל ז"ל דהקשה טובא עמש"כ הח"ס ז"ל (יו"ד סי' קע"ט), דא"א בשום אופן להכניס אצבע לתוך המקור עי"ש, וקשה דהא בההיא משנה קתני להדיא דהכניסה החי' את ידה בפנים, הרי מוכרח להדיא דאפשר להכניס את אצבעה לתוך המקור, ולכן דחה הדברכ"מ לדב"ק של הח"ס ז"ל, אבל לפמשנ"ת לא קשיא מידי, דהא איירינן באופן שהולד כבר יצא מתוך המקור לפרוזדור, וא"כ שפיר יכולה החי' לנגוע בולד, אבל באמת להכניס את ידה ממש לתוך המקור, זה אי אפשר בשום אופן, וכמו שהעלה הח"ס ז"ל וא"ש.

סד) ובלא"ה נלענ"ד דלק"מ ממתני' דחי' שהכניסה את ידה בפנים, דמאן יימר לן דלא איירי מתני' באופן דהחי' פתחה את המקור בכלי המיוחדת לכך, ואח"כ הכניסה את ידה, דעד כאן לא התיר הח"ס ז"ל רק באופן שהכניסה רק את אצבעה, ואשמעי' דא"א לפתוח את פי המקור באצבעה ולהכניסו בפנים, אבל באופן שפתחה את המקור בכלי המיוחדת לכך ושוב הכניסה את היד, בודאי דמודה הח"ס ז"ל דאפשר להאי מציאות, וא"כ לא קשיא כלל מהתם, דאפ"ל דבאמת איירי בכה"ג וכדמבואר וא"ש.

סה) הרי נתבאר לפנינו בס"ד, ב' עמודים גדולים שאפשר לסמוך עליהם להתיר את האשה שנבדקה בדיקת הרופאים, אם נמצאה אח"כ טהורה, ובפרט אם בדקה א"ע אח"כ ונמצאת טהורה, ואי משום דא"א לפתה"ק בלא דם, הרי יש פוסקים דאפשר לפתה"ק בלא דם, ואפילו למאי דקיי"ל אי אפשר לפתה"ק בלא דם, מ"מ הרי הרבה פוסקים ס"ל דבנפתח מבחוץ אפשר בלא דם, ובדיקת הרופא הרי הוי פתיחה מבחוץ, וביותר יש לצרף שיטת הראב"ד ז"ל (שהובא לעיל ס"ק נ"א) דאפשר שתראה דם טהור, וחזי לאיצטרופי כולי האי להקל בבדיקת הרופאים, ובאופן דהכלי שהכניס הרופא לבפנים, הי' דק מן הדקה, בזה אפשר להתיר ביותר, דנתבאר לן בבס"ד לעיל בארוכה דבכה"ג ליתא לפתה"ק אפילו בנפתח מבפנים, וכ"ש בנפתח מבחוץ דאפשר להקל בזה טובא וכדנתבאר.

 

פרק ט. דין בדיקת רופא בבית החיצון

סו) והנה כל דברינו הנ"ל הארכנו באופן דידוע לן שהרופא הכניס את הכלי לצורך הבדיקה לתוך הרחם ממש, אבל באופן דהרופא [שהוא נאמן] אומר בוודאות שלא הגיע כלל לתוך המקור, רק בדק סביבות הרחם, לראות אם הוא בסדר וכדומה, בכי האי גוונא יש להקל בזה טובא לכו"ע, דהרי אפילו במכניס ממש בפנים מצאנו הרבה צדדים להקל שנתבאר לעיל, וא"כ בכה"ג דברור לפנינו שלא הגיע בפנים, שפיר יש להקל, ועי' בזה עוד בתשו' בית יצחק (יו"ד ח"ב סי"ד) ובשאילת שלום (מהדו"ק סי' נ"ט) שחששו ג"כ בזה, ובארוכה גדולה בדרכ"ת (סי' קצ"ד סקי"ט), מיהו רוב הפוסקים הקילו בזה, ובתשו' מנחת שי (סי' נ"ד) הביא דהסכימו הגר"ש קלוגער מבראד והגרמ"ז מבראד מלבוב ז"ל להקל בזה שלא להוציא את האשה מחזקת טהרתה, ועי' היטב בתשו' קנאת סופרים (סי' ע"ג), וכן מורין בזה המורים לקולא6 .

סז) ובפרט אם לא הרגישה שום כאב כלל בשעת הבדיקה, הרי זה הוכחה שלא פתח כלל את המקור, שאם הי' הרופא פותח את המקור בע"כ שתרגיש האשה איזה הרגשת כאב, וכן אמר לי רופא מומחה הי"ו, וכן הוא המציאות, ומשו"ה העלה להקל הגר"י קוטנא ז"ל (בסי' כ"ב) דאם לא הרגישה שום כאב הרי היא טהורה, דהו"ל סימן שלא נגע בפתיחת הקבר, אף דבמכניס בפנים ממש נראה דעתו להחמיר בזה עי"ש, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים דאם אינה מרגשת שום הרגשת כאב יש להתיר טובא, דבודאי לא נפתח הקבר כלל, ובאמת הרי בתשו' משאת בנימין (סי' מ"ט) שהו"ד לעיל, משמע דא"א כלל להכניס מבחוץ שפופרת לתוך המקור, וכ"ש דנאמן הרופא באמירתו שאומר שלא נכנס למקור, ושפיר כתב בתשו' עצי לבנון (סי' נ') דהנוב"י ז"ל שהוא המפריז להחמיר בזה, הרי כתב בהדיא בזה"ל "שהרופא הכניס איזה כלי ופתח פי המקור", הרי דהוא מיירי בהדיא דוקא בידוע שהרופא כיון במעשיו "לפתוח פי המקור", ובכה"ג מחדש לן דגם מבחוץ א"א לפתה"ק בלא דם, אבל כשהכניס הרופא את הכלי רק לבדוק בו בעלמא, בכה"ג גם הנוב"י ז"ל אינו אוסר, והו"ד בספר שערים המצויינים בהלכה (סי' קנ"ג סקט"ז) עי"ש, וכן הביא מתשו' פרי השדה (ח"ג סי' קמ"ו) דאם לא הרגישה כאבים, זה הוכחה שלא הגיע עד המקור, והרי הנוב"י ז"ל עצמו בתשובתו לתלמידו בתשובה מאהבה (ח"א סי' קט"ז) נלמד מדבריו שם דמן הסתם אין לחוש שמא הוציא דם עי"ש, ומכ"ז שפיר יש להתיר באופן שידוע דהרופא לא הכניס את הכלי בפנים, ואפילו באופן דמסתפקינן אם נכנס בפנים או לא, משמע בתשו' אבני צדק (יו"ד סי' פ"ג ס"י) להקל בזה עי"ש. [וע"ע בתשו' בית שלמה (סי' ל"ט) וערוגת הבושם (סי' קע"ג) עי"ש].

סח) ומעתה הוי יודע, כי כן הוא כל הבדיקות רופאים הרגילות בזמנינו, שאין הרופא מכניס כלל את המכשיר לתוך המקור, רק יש לו איזה כלי שבזה הוא מרחיב את המקום כדי שיוכל להכניס אצבעותיו, זולת במקרים מיוחדים שצריך להכניס איזה מכשיר לתוך הרחם ממש, ובמקרה כזה יש לכך הכנה מיוחדת, כי האשה מרגישה מזה כאבים, ובאלו הבדיקות באמת בדרך כלל שכיח תמיד דם אחר כך, ואם לא ראתה דם, ה"ז תלוי בכל מה שכתבנו למעלה, אבל עכ"פ בדיקה רגילה שלא הגיע לתוך המקור כלל כנ"ל, בזה יש להקל, אך מ"מ ראוי שתבדוק א"ע אח"כ, לצאת יד"ח כל השיטות בזה [כי מסקנת הדרכ"ת שם להחמיר בזה עי"ש].

סט) ובאמת נראה, דבהני בדיקות השיגרתיות דזמנינו כנ"ל, יש להתיר בשופי, דבנוסף לכל משנ"ת, הנה הבינ"א (סי' כ"ג) כתב, דמש"כ הנוב"י ז"ל כגון שהרופא הכניס אצבעו, אגב שיטפי' כתב כן, ולא דק, שהרי עיקר הבדיקה בהפס"ט שתכניס אצבעה בעומק, אלא ודאי דאין זה ענין לפתה"ק, שהרי אפילו האבר כשהוא גדול הרבה אינו מגיע רק עד הפרוזדור ולא לחדר וכו', וכן הח"ס ז"ל בתשו' (סי' קע"ט) העלה, דהן אשה הבודקת עצמה בחו"ס, והן המילדת שבדקה, לעולם לא יגעו בפתה"ק שהוא המקור אלא בבה"ח, ובשום אופן אינה יכולה להכניס אצבעה לפנים, עד שתפתח בטבע, וזה נקרא פתה"ק שא"א בלא דם ע"ש, והו"ד בפ"ת (סי' קצ"ד סק"ד), וכבר הארכנו לעיל להסיר תלונות הדברכ"מ על הח"ס ז"ל בזה, וכן הוא הסכמת גדולי הפוסקים ז"ל להקל בבדיקה שבדק הרופא רק באצבעו, וכדמסיק הדרכ"ת ז"ל (שם) דכן הוא מורה ובא בזה לקולא, וא"כ הרי אלו הבדיקות הנעשות מידי יום ביומו ע"י הרופאים, אין זה כ"א בדיקה באצבעו, דהמכשיר אינו רק להרחיב את המקום מבחוץ ממש, כמו שהסביר לי רופא מומחה, אבל מ"מ העלה בתשו' מנחת יצחק (ח"ג סי' פ"ד), דטוב שתבדוק א"ע אחר הבדיקה של הרופא, ואם נמצאת טהורה הרי היא טהורה, ויצא הדבר בטהרה.

 

פרק י. בירור אם ראיית דם אחרי בדיקת רופא קובעת לה וסת

ע) מיהו ודאי, באופן שהאשה מצאה דם אחר הבדיקה, באיזה אופן שהי', הרי היא טמאה, דדל בדיקת הרופא מהכא, הרי דם לפנינו, והאשה טמאה, אך אם הרופא אומר שהוא בטוח שלא הכניס את הכלי לתוך המקור, והדם שראתה הוא מכיון שנעשה לה איזה שריטה בפרוזדור, וזה גורם לראיית הדם, ואין זה כלל דם מן המקור, מצדד בזה בתשו' אגרות משה (או"ח ח"ג סי' ק') להתירה, דיש להאמין את הרופא מאחר שהיא בחזקת טהורה עי"ש, (וע"ע מש"כ באג"מ יו"ד סי' פ"ט), אבל עכ"פ אם הרופא לא ברירא לי' שזה דם מהצדדין, או באופנים האמורין בפוסקים שא"א להאמין לדברי הרופא, (דיש בזה אריכות גדולה7 שאכמ"ל), הרי האשה טמאה, דדם לפנינו, ויש לדון אם ההיא איתתא קבעה לה וסת לחשוש לאותו היום של הבדיקה שמא תראה דם, או עכ"פ היא צריכה לחוש לעונה בינונית של אותו יום שראתה בו דם בבדיקת הרופא.

עא) הנה בזה נלענ"ד להקל יותר באופן שידוע ודאי שהכניס את הכלי לתוך המקור, דבזה פשיטא דאינה קובעת בזה כלל וסת, ואפי' לוסת שאינו קבוע, אבל בידוע לן שלא הכניס את הכלי בפנים או שבדקה באצבעו ומצאה דם, בזה יותר הי' מקום להחמיר שתקבע בזה וסת, ועכ"פ גם באופן הראשון י"ל דתיחוש לעונה בינונית וכמשנ"ת לפנינו.

עב) דבאופן שידוע שהכניס את הכלי בתוך המקור, ובגלל זה ראתה את הדם אשר לפנינו, ה"ז דומה להא דקיי"ל (בסי' קפ"ט סעי' י"ז) דאין אשה קובעת וסת שנקבע מחמת אונס, והכא הרי מאי דראתה את הדם הו"ל מחמת אונס, שהרופא פתח את מקור דמי' והוציא דם, וא"כ פשוט דאין בזה משום קביעת וסת כלל, ולכן קיי"ל התם דאין אשה קובעת וסת לקפיצות, וכתב ע"ז הש"ך ז"ל (ס"ק מ"ח) ועכ"פ לא גרע ראי' זו מאילו ראתה בלא קפיצה, ולכן חוששת לאותו יום בחודש או להפלגה אם קפצה בו עי"ש, והחוו"ד ז"ל (ס"ק כ"ב) חידש, דהיא צריכה לחוש לעונה בינונית מאותו יום שראתה ע"י קפיצה, דכי לעולם לא תראה וכו' עי"ש, ולפ"ז לכאורה הה"נ בנידו"ד אה"נ דאינה קובעת וסת היכא דראתה בגלל בדיקת הרופא שפתח את מקורה, אבל עכ"פ צריכה לחוש לעונה בינונית.

עג) אבל באופן השני, דברור לן שלא הכניס בפנים כלל את הכלי, ומ"מ מצאה דם אח"כ, לכאורה ה"ז דומה למש"כ הראב"ד ז"ל (בבעה"נ סוף שער הכתמים) דכתמי עד הבדוק הרי הן כראיי' לכל דבר, וקובעת וסת בבדיקה זו עי"ש, וכן נפסק להלכה (סי' ק"צ סעי' נ"ד), וא"כ אם הכלי או אצבעו היו בדוקין, וראתה דם אחר כך, לא גריעא עכ"פ מראתה דם ע"י עד הבדוק דקיי"ל דקובעת בזה וסת, והה"נ בנידו"ד צריכה לחוש ליום בדיקת הרופא [שראתה בו דם] כמו שהיא חוששת תמיד ליום ראיי' כהרגלה ודו"ק.

עד) מיהו אולי יש בזה לצדד לקולא, דהכא יש מקום גדול לתלות את הדם שבא מהצדדין, שנעשה איזה שריטה מהמכשיר שהכניס הרופא, ובפרט אם הרגישה איזה כאב, וא"כ יש לסמוך על מה שפסק בתשו' הרי בשמים (סי' צ"ח) דהא דקיי"ל דקובעת וסת ע"י בדיקת עד הבדוק, היינו דווקא בראתה כן ג"פ ע"י עד הבדוק, אבל בפ"א אינה חוששת, והעתיקוהו להלכה בספר טהרת ישראל ובפתחי זוטא עי"ש, ובתשו' בית שלמה (סי' ז' בהג"ה) חולק עליו טובא עי"ש, ובתשו' מנחת יצחק (סי' קי"ח ח"ד) ג"כ דן בזה עי"ש, וע"ע בתשו' שבט הלוי (יו"ד סי' ע"ה) עי"ש, ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ, אבל עכ"פ בנידו"ד אם יש עוד איזה סניף להקל, אפשר דיש לסמוך בזה על המקילים בפ"א, וא"כ אינה צריכה לחוש לאותו היום שראתה בו דם ע"י בדיקת הרופא כיום וסת שאינו קבוע ודו"ק. [ובלא"ה שמעתי מגדולי הוראה שליט"א דמקילים בזה כדעת ההרי בשמים, וא"כ כל שכן בנידו"ד, ויעויין מש"כ בזה בארוכה בתשו' קנה בשם (יו"ד סי' פ"ה) ודו"ק, והלום ראיתי בתשו' כת"י* (שעדיין לא נדפסה) להגר"ש וזנר שליט"א אב"ד ור"מ דזכרון מאיר שהשיב בזה למו"ח הגר"מ הלברשטאם שליט"א דומ"צ ור"מ פעה"ק, ואחרי שנו"נ בזה העלה בזה"ל, "הדעת מחייב, אם זה שלא בשעת ראיית וסת כלל, אין צריך לחשוש מעיקר הדין רק מחומרא בעלמא, וגם רק אם הוא דם ממש, לא מה שאנו מחמירים מחמת דלא בקיאינן במראות, אבל אם יש ראיית עד בדוק בתקופת הימים של הוסת, וכרגיל יבוא הוסת אח"כ או איזה ימים אח"כ, צריך לחשוש על יום הוסת בראיית עד הבדוק, והנסיון הרב בזה כמאה עדים" עכ"ל].

עה) העולה מכ"ז, אם הכניס הרופא את הכלי לתוך המקור וראתה אח"כ דם בגלל הבדיקה, אינה חוששת כלל משום וסת, אבל חוששת משום עונה בינונית, [ועיין מה שדן בזה בספר גופי הלכות הנד"מ (בפתיחה לסי' קפ"ט), ור"ל דהראיי' של ראיית האונס, דהיינו מה שראתה ע"י הרופא בבדיקתו, אינו מפסיק את חשבון הראיי' הקודמת שראתה לפני כן עייש"ה], ואם לא הכניס את המכשיר לתוך המקור כלל, צ"ע בזה אם היא קובעת וסת, ואם יש מקום לומר דהדם שראתה בא מחמת משמוש המכשיר וכדו', [אע"פ שאי"ז חשש כ"כ גדול שנתירה לגמרי משו"ה, וכמש"כ בס"ק ע"ד ע"ש], אפשר להקל בזה, ומאן דמורה להקל כדעת ההרי בשמים ודעימי' דבפ"א אינה קובעת וסת ע"י ראיי' של עד הבדוק, שפיר יש להתיר בשופי גם בזה, ועל כן בנידו"ד תעשה שאלת חכם.

 

פרק יא. דין בדיקת ראי, ודין נמצא צואר הרחם פתוח קצת

עו) והנה יש עוד סוג בדיקה, שהרופא מכניס כלי עם ראי (שפיגעל) לבדוק אם הרחם סגור טוב, [ומשתמשים בזה בעיקר בחודשים האחרונים של ההריון], ולפעמים בודקים בזה לראות אם יש שם איזה מכה, והיינו דזה נראה להם בראי שמכניסים, הנה כבר הסכימו גדולי הפוסקים ז"ל להקל בזה, כי אין מכניסין כלי זה כלל לתוך המקור, וכמש"כ להתיר בתשו' בית יצחק (ח"ב יו"ד סי' ד'), ובתשו' עצי לבנון (סי' נ'), וע"ע בדרכ"ת (סי' קצ"ד סקי"ט), וכן מורין בזה להקל, אבל עכ"פ כמובן שהאשה צריכה לחקור את הרופא, באיזה דרך נעשה לה בדיקת ראי זו, כי בזמנינו יש בדיקת צילום רחם, אשר הרופא מכניס כלי מסויים לתוך הרחם, ובזה הדרנא לכל דברינו הנ"ל שהארכנו באופן שידוע שהגיע הכלי בפנים, אבל בדיקה שיגרתית שהאשה נבדקת בדיקת ראי, יש בזה להתיר וכמבואר.

עז) ומצוי הרבה, שהרופאים בודקים בחודש הח' ובחודש הט' של ההריון, ואומרים שראו ע"י בדיקת המראה שצואר הרחם קצת פתוח, ויש לדון בזה מה דינה, דהנה ממש"כ הח"ס ז"ל (בתשו' יו"ד סי' קע"ט) דאם בדקו המילדת ומצאו הפתח סגור דאפילו מנהג ליכא להחמיר, משמע מינה לכאורה, דאם מצאו פתוח קצת חוששין, אולם בתשו' שבט הלוי (ח"ד סי' ק"ו) הסביר דהח"ס ז"ל כתב כן למנהג אנשי פולין שהזכיר שם, וגם זה רק באחזוה צירים וחבלי לידה אלא שפסקו אח"כ, אבל אם לא היו חבלי לידה כלל, ובדקו ומצאו עכ"ז קצת פתוח, אין מקום להחמיר כלל, ומסיק בזה בזה"ל שם, ודבר ידוע שהרבה נשים מחמת חולשתן או ריבוי לידות, הרחם נשאר לעולם קצת פתוח, ולא ריפרף בזה אדם מעולם, ומכ"ש לפמש"כ הגאון ר' ויווש מקראקא ז"ל בתשו' לסמ"ע ז"ל (בתשו' הב"ח החדשות סי' ל"ד), דהא דפתח הרחם סגור מפני הולד והדם, היינו פתח הפנימי של צואר הרחם לא פתח החיצוני, בודאי א"ש, אלא גם למאי שחולק הב"ח ז"ל שם (בסי' ל"ה) מ"מ יש להתיר בזה עכתו"ד, וא"כ יצא דבר זה בטהרה.

 

פרק יב. דין זריקה, קילוח ומשיחה באותו מקום

עח) והנה ע"ד מה שהרופאים מזריקים לאשה באו"מ זריקות לחיזוק וריפוי הרחם, או לשאר דברים שהיא זקוקה לכך, דנו בזה הרבה הפוסקים ז"ל, וכבר הסכימו להתיר בזה, כי בקילוח זינוק ומשיחה למיניהם, אין הרופא מגיע כלל בפנים, וכדהעלה בדעת תורה למהרש"ם ז"ל (בקונטרס אחרון להל' טריפות), ובתשו' מהרש"ם (ח"ד סי' קמ"ו), וכ"ה בשעהמב"ה (סי' קנ"ג סקט"ז) בשם תשו' מהר"ש (ח"ו סי' צ"ז) שאין בזה שום חשש, וע"ע דרכ"ת (שם) בשם גדולי הפוסקים ז"ל בזה, וכן הוא המציאות בזה שאין נכנסין כלל בפנים, רק מזריקים ממש מבית החיצון, ולכן מורין בזה להיתירא. [ולענ"ד יש לדון דבכה"ג אפילו אם נכנס בפנים יש להקל, דהא חודו של המזרקה, ודאי הו"ל דק מן הדקים, ובזה נתבאר דאין לחוש לפתה"ק בלא דם, ובפרט בפתיחה מבחוץ, כמבואר בארוכה למעלה, ודו"ק].

עט) ומצוי אשר לפעמים הרופא הזריק לאשה באו"מ איזה חומר של צבע אדום, והאשה מצאה אחר כך מיד בבדיקתה איזה מראה אודם על עד הבדיקה, ויש לעיין אם אפשר לנו לטהרה ולתלות את המראה אודם שבא מחמת חומר הזריקה שהוזרקו לה באו"מ, דהרי קיי"ל בשו"ע (סי' ק"צ סל"ג), דהאשה שבדקה עצמה בעד הבדוק לה וכו' ונמצא עליו אפי' טיפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה, ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה עי"ש, וא"כ חזי' דאין תולין להקל בבדיקה באו"מ, מ"מ שפיר חזיתי להגה"ק מפאפא ז"ל בתשו' משפטיך ליעקב (סי' נ"ג) שהתיר בזה בפשיטות, דע"כ לא אסרינן התם רק כשהנידון הוא כלפי מאכולת, בזה אמרינן או"מ בדוק הוא ממאכולת, וכמש"כ הטו"ז ז"ל (שם ס"ק כ') דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת, ובודאי דם זה מגופה קאתי, ומאכולת מעלמא אתי בעד שהוא בגופה עי"ש, ולכן גבי נידו"ד דידעי' בודאי שנמצא לה כעת באו"מ מראה אודם, בודאי דיש לתלות בזה עי"ש.

פ) והנראה לסייע דבריו, ממה שהעלה הסדרי טהרה (בתשו' סי' ק"צ ס"ק ס"ז) דנשים אשר יש להם כנים באו"מ, ומחמת זה יש שם קרטין אדומים ושחורין, ונמצא כן על העד, שפיר היא תולה בהם, והרי היא טהורה, והאריך בזה דהא דאמרי' או"מ בדוק הוא גבי מאכולת, היינו בסתם נשים שלא נמצאו בהן מין כנים הללו, וכיון דליכא למיתלי אלא במאכולת של שאר הגוף, וכיון דאו"מ בדוק הוא אצל המאכולת, לכן אמרינן דמעלמא נפל, אבל בנשים שדרכן בכך שנמצאו מיני כנים הללו, ודאי תלינן להקל, אף דאין להבחין בטיפות הללו אם הם עגולים או לאו וכו' עי"ש בדבריו היקרים, וא"כ לכאורה הה"נ בנידו"ד שאני ההיא איתתא שהזריקו לה באו"מ צבע אדום, שפיר מיתלי תלינן לה אח"כ בבדיקתה שמצאה מראה אודם, דהיינו מאותו החומר ומטהרינן לה, וא"כ יצא ד"ז בטהרה8 .

 

פרק יג. דין ניפוח הרחם9 .

פא) והנה אשה שנעשה בה "ניפוח הרחם", שהרופא מכניס צינור דק מאוד לתוך פי הרחם ומזרים גז10 לתוך הרחם פנימה, כדי לפתוח את הרחם עם כל השבילים הסתומים, וזה נועד להועיל בעז"ה שתוכל האשה להתעבר, וכמובן שצריך להגיע האויר והרוח להמקור ולכל צינרותי', ולפי דעת חלק מהרופאים הבקיאים בדבר כדאי להסמיך מאוד את הזיווג לפעולת הניפוח הזה, ועכ"פ שלא יעבור ג' ימים, הנה מפאת הצינור שמכניסים בפנים, אפשר להקל בזה, כי הוא דק מן הדקה, שנתבאר הדבר להיתירא, אבל עיקר השאלה כאן היא, היות כי כאן כל עיקר ותכלית הפעולה היא בהכרח שהאויר יכנס פנימה, כדי לפתוח את המקור וצנורותי', א"כ יש להחמיר בזה.

פב) ובדרך כלל, למעשה האשה מוצאה תמיד דם אחרי פעולה זו של ניפוח הרחם, אלא שהרופאים טוענים שאינו כלל דם הבא מן המקור, אלא דם מכה, כי אי אפשר להשים את הצינור בתוך פי הרחם, אלא אם כן מושכים ומקרבים את הרחם לצד הפתח, ע"י השתמשות בצבת שיש בה כמו שני מסמרים בשני צדדי'ה הנתחבים בבשר האם, וכך הם מושכים אותה לצד חוץ, ומעתה טענה גדולה בפיהם, כי היינו הך הגורם למציאות הדם אשר לפנינו, וה"ז ממש דם מכה שאפשר להתיר את האשה, ברם ראיתי בספר חשב האפוד (ח"ב סי' ז') שכתב בזה, דכיון דא"א לברר שלא יצא דם ע"י זיעזוע הנשיפה, לכן דעת זקני ההוראה שקשה להקל בזה, ומסיק בזה"ל, ואולם יתכן שהרופא יתאמץ בזה, שלא להשתמש בצבת זו הנקראת קוגעל צאנגע – ודרכה לנקוב עור צואר האם ולהוציא דם – ויקרב האם לצד פתח הרחם ע"י תחבולה אחרת, או ישתדל להכניס השפופרת לתוך פי האם מבלי למשוך ולקרב האם, ואם יעשה ככה יהי' אפשר לברר אחר הנשיפה שלא יצא דם ע"י הנשיפה, ואז ודאי יש להתיר עכ"ל, והסביר ג"כ דהאי שפופרת הוי דקה מן הדקה שאין בזה משום פתיחת הקבר עי"ש, וכזאת העלה להדיא להתיר באופן שלא נמצא כלל דם אחר הנשיפה בתשו' (שם סי' ס"ב) ע"ש.

פג) וכבר שאל נשאל בזה החזו"א ז"ל מאת הגר"ש ברזם ז"ל, והיא לו נדפסה בסוף ספר זכרון שאול (ח"א בסופו), וז"ל החזו"א ז"ל בתשובתו שם, הרופאים שלנו אומרים שיהא הזווג תוך ג' ימים, ולזה יש כאן שומרת יום כנגד יום, ובזה יש להקל, אבל קודם הזווג ממש חמור מאוד שעל הרוב היא רואה דם מחמת הכנסת השפופרת, אבל הרופאים אומרים שדם מכה הוא, ומ"מ קשה להקל, ונכון להפסיק מעת לעת טהור, שתהא שומרת יום כנגד יום, לענין חומרת ר"ז יש להקל [ר"ל לסמוך על הגדת הרופאים שזה דם מכה] עכ"ל, ושוב הובא שם ב' מכתבים שהתכתב מרן ז"ל בזה עם רופא אחד לברר איזה דם חזינן אחר מעשה נשיפה זו ע"ש, ומדה"ק אנו למדים, דאם לא נמצא כלל דם אחר כך, יש להתיר בזה, כי כל נידון הדברים הוא רק שנמצא דם, והשאלה היא, האי דם אם הוא מן המקור או רק דם מכה, אבל בדליתא כלל דם לפנינו יש להתיר וכמבואר.

פד) וכן נראה דהבין בזה הגר"מ שטרנבוך שליט"א, דכתב בספרו ההלכה במשפחה (סי' י' ס"ג) בזה"ל, אשה שנעשה בה ניפוח רחם, בודקת א"ע בעומק כדין, אם לא מצאה כלום נהגו להקל שטהורה, אבל אם מצאה דם וטוען הרופא שאינו דם הבא מן המקור, אלא דם מכה, תשאל לחכם מובהק שיורה את דינה עכ"ל, וציין לזה "זכרון שאול מהגר"ש ברזם זצ"ל שמביא מכתב מהגאון בעל חזו"א זצ"ל", והיינו כמשנ"ת, ומתבאר מכ"ז, דאם אחר הניפוח לא ראתה כלום, וגם בדקה היטב ולא מצאה כלום אפשר להתירה וכדעת החשב האפוד וההלכה במשפחה שליט"א, וכדמוכח דעת מרן החזו"א ז"ל, ואם ראתה דם אחר הנשיפה, אפילו שהרופא טוען שזה דם מכה, קשה מאוד להקל11 .

 

פרק יד. בירור מנהג ירושלים בבדיקת רופאים

פה) טרם אסיים דברינו בזה בס"ד, יש להעיר דמש"כ בספר מלמד להועיל (חיו"ד סי' ס"ה) ששמע שמנהג בירושלים לטמא כל אשה אשר נבדקת ע"י רופא בין שמכניס אצבעותיו או כלי אחר באו"מ עי"ש. והנה כבר נתבאר בס"ד באריכות גדולה דבבדיקה ע"י אצבעו יש להקל שפיר אם לא מצאה אח"כ דם, ובכלי ה"ז תלוי במציאות הדבר וכמו שנתבאר, ולא מצאנו שום יסוד מוצק ומקור מוסמך למנהג זה, ובאמת מה שייך מנהג בזה, וביותר ראיתי בספר ציץ אליעזר (ח"י סי' כ"ה פרק י"א) שהביא מספר אחד שהגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל הורה להתיר אשה לבעלה אחרי בדיקת שפופרת של רופא עי"ש, והרי הגרש"ס זצ"ל הי' רבה של ירושלים ת"ו, הרי שלא הי' מנהג כזה בירושלים לאסור אשה אחרי בדיקה של הרופא, ולכן הסיק נמי הצי"א לדחות דברי המלמד להועיל בזה ע"ש, וכן הרי הבאתי בס"ד לעיל דדעת הגאון מהרי"ל דיסקין זצ"ל להקל בבדיקת רופאים דס"ל דמבחוץ אין פתיחת הקבר, [וכדנתבאר לעיל ס"ק נ"ו ע"ש], הרי דגם מרן המהרי"ל דיסקין זצ"ל שהי' אב"ד ורבה של ירושלים ת"ו הקל בזה, וכן מבו' נמי בתשו' מנחת יצחק (ח"ג סי' פ"ד) להקל בנבדקה ע"י אצבעו ובדקה א"ע ולא מצאה כלום, הרי דגם יבלח"ט מרן רבינו הגאון אב"ד ורבה של ירושלים בעל המנח"י שליט"א מתיר בזה, וכן הוא מורה בזה לקולא, כמו שאמר לי בע"פ, וא"כ יצא הדבר בטהרה.

 

פרק טו. סיכום

פו) זאת התורה העולה מן המדוב"ר, ואסדרם בזה כאן בס"ד את הדינים העולים להלכה מכל מגילה זו, מיהו הנני למודעי, כי למעשה צריכים להתייעץ בכל שאלה עם רב מובהק, ובפרט כי כל שינוי קל עלול לשנות בזה את ההלכה.

א. אשה שנבדקה בדיקה פנימית ע"י רופא באצבעו, אם לא ראתה אח"כ כלום, וגם הרופא אומר שהכל נקי, תבדוק את עצמה מיד, ואם נמצאת נקי'ה, הרי היא טהורה, ואם לא בדקה א"ע אח"כ, נמי יש להקל, אם לא ראתה כלל דם.

ב. נבדקה באינסטרומנט, או בכלי אחר, שהוא דק מן הדקה, והכניסו הרופא בפנים, אם לא ראתה אח"כ כלום, וגם הרופא אומר שהכל נקי, תבדוק את עצמה מיד, ואם נמצאת נקי'ה, יש להקל בזה.

ג. אם האינסטרומנט הוא משהו יותר עבה מזה, הנה עד לשיעור של שלש רבעי אינטש, תעשה שאלת חכם, כי יש פוסקים מקילין בזה.

ד. אם בטוח שהרופא [שאפשר לסמוך עליו בזה] לא הכניס כלל את האינסטרומנט לתוך הרחם, אם לא ראתה אח"כ כלום, תבדוק את עצמה מיד, ואם נמצאת נקי'ה, יש להקל בזה.

ה. ראתה דם אחר הבדיקה, בכל האופנים, הרי היא טמאה, ואם הרופא שאפשר לסמוך עליו אומר שזה דם מכה שבא מחמת משמוש הכלי, שנעשה לה שריטה וכדומה, תעשה שאלת חכם, כי יש מתירין.

ו. ראתה דם אחר הבדיקה, הנה באופן [דסעיף ב-ג] דהרופא הכניס את הכלי לתוך הרחם, וזה גרם לראיית הדם, אין האשה קובעת וסת לחוש ליום הבדיקה אפילו כוסת שאינו קבוע, ומכל מקום צריכה לחוש לעונה בינונית מאותו היום.

ז. אבל באופן [דסעיף א' וד'] שהרופא בכלל לא הגיע בפנים בשעת הבדיקה, תעשה שאלת חכם אם קבעה לה וסת לחוש לאותו יום כוסת שאינו קבוע, ומיהו אם יש איזה צירוף שמוכח שזה דם מן הצדדים [אפילו דאינו חשש כ"כ חזק כדסעיף ה'], יש להקל בזה.

ח. נבדקה ע"י מכשיר עם ראי, ונתברר היטב אצל הרופא שלא הגיע כלל בפנים [וכך הוא המציאות בזה], הרי היא טהורה, [וטוב שתבדוק את עצמה אח"כ].

ט. צילום רחם, אם אופן הבדיקה הוא ע"י הכנסת איזה כלי לתוך הרחם, הרי זה תלוי במה שנתבאר בסעיפים ב' וג', ותשאל חכם.

י. אשה שצוואר הרחם שלה קצת פתוח מאליו, ומצוי הדבר בחודשים האחרונים של ההריון, יש להקל בזה. [שיעור הפתיחה – ראה פרק ו'].

יא. זריקה, קילוח, משיחה במשחה, שנעשה לאשה באו"מ, ונתברר היטב שהרופא לא הכניס את הכלי כלל בפנים, [וכך הוא המציאות בזה], יש להקל, [וטוב שתבדוק א"ע אחר כך].

יב. הזריקו לה חומר בצבע אדום באו"מ, ומצאה מיד אח"כ בבדיקתה צבע אודם, יש להקל בזה, [מיהו בשעת וסתה יש להחמיר בזה].

יג. אשה שנעשה לה "ניפוח רחם", אם ראתה דם אח"כ, יש להחמיר, אפילו שהרופא טוען שזה דם מכה, שבא בעקבות הטיפול, ואין זה כלל דם מן המקור, אבל אם לא ראתה כלל דם אח"כ וגם בדקה א"ע ונמצאת נקי'ה, תעשה שאלת חכם.

והנה כ"ז כתבתי לפענ"ד, מוצאי פורים דמוקפין תשמ"ג לפ"ק, והשי"ת יזכינו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא מתוך נחת ושמחה וכטו"ס, וכבימי מרדכי ואסתר יראינו השי"ת נסים ונפלאות. ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ונזכה בקרוב לבנין בית מקדשינו ותפארתינו בביאת גוא"צ בב"א.

 

פרק טז. תמצית התשובה

פרק א'- "מקור ההלכה דא"א לפתה"ק בלא דם בש"ס ופוסקים" –

אות א – פלוגתת תנאים במפלת חתיכה שאין עמה דם אם היא טמאה – סוגית הגמרא שנחלקו אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם – אות ב: דעת הראשונים ז"ל בזה להלכה. אות ג: דעת הרמב"ם ז"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם – דברי הפוסקים אם יש לצרף שיטת הרמב"ם ז"ל בזה לקולא – שיטת הרי"ף ז"ל בזה – אות ד: להלכה למעשה קיי"ל דא"א לפתה"ק בלא דם.

פרק ב' – "שיטת הירושלמי בזה" –

אות ה: שיטת הירושלמי בזה – בתשו' דברי מלכיאל הכריח דהירושלמי ס"ל דאפשר לפתה"ק בלא דם – אות ו: נתבאר דדברי בעל דבר"מ בזה אינן מוכרחין.

פרק ג' – "סוגיית הגמ' דראתה בשפופרת".

אות ז: סוגית הגמרא דראתה בשפופרת – אות ח: ביאור שיטת רש"י ז"ל בזה דהוי משום חציצה – דעת שו"ע הרב ז"ל דלפ"ז אפילו הכניסה בפרוזדור היא טהורה – אות ט: שיטת הרא"ש ז"ל בזה בשם הר"ש מקוצי ז"ל – ולפ"ז דוקא בהכניסה את השפופרת בפנים – אות י: מסקנת ההלכה בדינא דראתה בשפופרת – דעת הרמב"ם והראשונים בזה -להלכה קיי"ל דהיא טהורה – אות יא: קושית הב"י ז"ל דהא איכא פתה"ק בשפופרת – בשפופרת דהוי דק מן הדקה ליתא לפתה"ק – אות יב: החוו"ד והתפל"מ ז"ל תירצו תירוץ אחר בזה – לדבריהם אפילו בשפופרת עבה טהורה – אות יג: דברי שו"ע הרב ז"ל בביאור הב"י ז"ל – אות יד: ביאור אם בעינן שעצם השפופרת תגרום לראיית הדם – אות טו: נתבאר דעת שו"ע הרב דבעינן שהשפופרת גרמה לכך – אות טז: דעת כמה פוסקים דאף שהדם יצא כהרגלו מ"מ אם עבר בשפופרת טהורה – דעת הגה"ק מוח"ז בעל הדברי חיים ז"ל בזה – אות יז: דעת הרמב"ם ז"ל בזה – אות יח: נתבאר די"ל דדעת החוו"ד והתפל"מ הוא דאפילו יצא הדם כהרגלו יש לטהר בשפופרת – אות י"ט: ביאור לשון החוו"ד בזה – אות כ: דיוק לשון התפל"מ בזה – אות כא: נתבאר לתלות מחלוקת זה בחקירה אם המקור הוא מלא בדם או שדם כנוס בפנים הורידין ומתעורר לצאת בשעת הוסת – נתבאר בזה פלוגתת הפוסקים – אות כב: נתבאר דהחוו"ד ס"ל דאין תמיד דם במקור – דעת הברוך טעם בזה – אות כג: נתבאר דהפוסקים אזלו בזה לשיטתייהו – לשיטתו בדברי הדברי חיים ז"ל – אות כד: נתבאר דהלכה למעשה צ"ע בראתה כהרגלה בשפופרת.

פרק ד' – "בירור אם מבחוץ אפשר לפתה"ק בלא דם".

אות כה: פלוגתת הנוב"י והברוך טעם ז"ל אם אפשר מבחוץ לפתיחת הקבר בלא דם – ביאור פלוגתתן – אות כו: נתבאר בזה דעת התפארת למשה ז"ל.

פרק ה' – "בירור אם הא דא"א לפתה"ק בלא דם הוא אפי' שלא יצא כלום מבפנים". אות כז: נתבאר להתיר בדיקת רופאים לדעת הפוסקים דאפשר לפתה"ק בלא דם אם נפתח מבחוץ – ביאור להתיר לפ"ד החוו"ד דאם לא יצא איזה גוש אפשר לפתה"ק בלא דם -אות כח: נתבאר דהמשנה אחרונה חולק על החוו"ד בזה -אות כט: ראי' לחוו"ד מפיהמ"ש לרמב"ם ז"ל – אות ל: ישוב סתירה בדברי הנוב"י ז"ל בזה אי בעינן שיצא דבר גוש מבפנים כדי שיצא עמה דם – אם יציאת יד הרופא או הכלי שהכניס בפנים והוציאו חשיבא יציאת גוש מבפנים – אות לא: נתבאר דנחלקו בזה הנוב"י והחוו"ד ז"ל – צירוף שיטת החוו"ד להתיר בדיקת הרופאים.

פרק ו' – "בירור דבדבר דק אפשר לפתה"ק בלא דם".

אות לב: דברי הראשונים והפוסקים דבדבר קטן אפשר לפתה"ק בלא דם – אות לג: סתירת דברי הרא"ש ז"ל בזה – אות לד: דעת הרשב"א בזה – אות לה: ישוב סתירת הרא"ש ז"ל בזה – אות לו: דינא דשאלתות דנפל שלא נגמר צורתו אפשר לפתה"ק בזה בלא דם – נתבאר דאף לפוסקים דבדבר קטן א"א לפתה"ק בלא דם מ"מ שאני נפל – אות לז: ראיה גדולה לחילוק זה מדברי הרז"ה ז"ל – אות לח: נתבאר בזה נמי דברי הרשב"א ז"ל – אות ל"ט: סיוע לפירושינו מדברי הרשב"א בתורת הבית – אות מ: נתבאר דלפ"ז אין מקום להקל בבדיקת הרופאים עפ"ד השאלתות דמיקל בנפל – אות מא: ביאור דעת האשכול בהיתירא דשאלתות – אות מב: נתבאר דהאור זרוע פירש טעם אחר בהיתירא דשאלתות – אות מג: נתבאר למעשה ג' אופנים בדינא דשאלתות – אות מג: סיכום אם אפשר לצרף דברי השאלתות להקל בבדיקת רופאים – אות מד: אם הכלי שהרופא בדק בה הוא דק מאוד נתבאר להקל בזה – רוב ראשונים פסקו דבדבר מועט אפשר לפתה"ק בלא דם – נתבאר דדעת הרז"ה והתורי"ד אינו כן – אות מה: דברי תשו' דברי מלכיאל דעד שיעור אצבע אפשר לפתה"ק בלא דם – הוכחתו מדברי הרשב"א והאשכול ז"ל – אות מו: נתבאר לדחות ראייתו – אות מז: תשובה לקושיתו על הח"ס דמרשב"א והאשכול מוכרח דאפשר להגיע עם האצבע לתוך המקור – אות מח: נתבאר דעת הת"צ והגרי"א מקאבנא ז"ל ועוד פוסקים שהתירו עד שיעור אצבע – אות מח: נתבאר דעת הפוסקים בזה – השיעור של אצבע הוא קרוב לשלש רבעי אינטש – אות נ': אתאן להלכה דבכלי דק מאוד אפשר להקל בבדיקה – הוראת הגאון מטשעבין ז"ל בזה – ואם הכלי יותר עבה עד לג' רבעי אינטש תשאל שאלת חכם כי יש פוסקים לקולא בזה.

פרק ז' – "בירור אם הא דא"א לפתה"ק בלא דם הוא מדין רוב או ודאי".

אות נא: ביאור שיטת הראב"ד ז"ל דהא דאין פתה"ק בלא דם זה רק מדין רוב דאפשר שתראה דם טהור – דעת הרז"ה ז"ל בזה – לראב"ד ז"ל אם רואה דם טהור בשעת פתה"ק הרי היא טהורה – נתבאר לצרף שיטת הראב"ד ז"ל לקולא בנידון בדיקת הרופאים.

פרק ח' – "דבר ההלכה בדין בדיקת הרופאים".

אות נב: דבר ההלכה למעשה בדין בדיקת הרופאים – צירוף שיטת הראשונים ז"ל דקיי"ל כרבנן דאפשר לפתה"ק בלא דם – אות נג: צירוף השיטות דמבחוץ אפשר לפתה"ק בלא דם – בשפופרת דק נקטינן דאפשר לפתה"ק בלא דם – דעת הפוסקים דעד שיעור של אצבע אפשר לפתה"ק בלא דם – אות נד: קושית הכוכב מיעקב על הנוב"י ז"ל דגם מבחוץ א"א לפתה"ק בלא דם – אות נה: ישוב לקושיתו – נתבאר דמה שמכניס מבחוץ לבפנים ומוציאו ה"ז נחשב כיצא מבפנים – אות נו: הוכחת המהרי"ל דיסקין ז"ל דאפשר לפתה"ק בלא דם אם נפתח מבחוץ – נתבאר ליישב הוכחתו בזה נגד הנוב"י ז"ל – אות נז: הוכחת החזו"א ז"ל דאפשר מבחוץ לפתה"ק בלא דם מהא דקיי"ל חיה שהכניסה ידה בפנים ונגעה בולד האשה טהורה דאכתי הוי טומאה בלועה ש"מ דלא נחשב פתוח אם זה נפתח מבחוץ – אות נח: פליאת חשב האפוד לחלק בין ב' נידונים אלו – אות נט: נתבאר דזה מחלוקת קדומה בפוסקים אם יש להשוות ב' נידונים אלו – נפק"מ בזה לדינא בגודל הפתיחה דא"א לפתה"ק בלא דם – אות ס: דעת הסדרי טהרה והפר"ד בזה – אות סא: סתירה לכאורה בדברי הגר"א ז"ל בזה – אות סב: ישוב דברי הגר"א ז"ל – אות סג: ישוב קושית הדב"מ על החת"ס ז"ל דהעלה דא"א להכניס אצבע לתוך המקור ובמשנה קתני בהדיא החי' שהכניסה ידה בפנים – אות סד: נתבאר דלק"מ ממשנה דהתם על הח"ס ז"ל – אות סה: נתבאר למסקנא כל הצדדים דאיכא להקל בבדיקת הרופאים.

פרק ט' – "בירור אם אפשר לפתה"ק ע"י אצבע".

אות סו: נתבאר דאם הרופא שהוא נאמן אומר שלא הגיע כלל בפנים אפשר לסמוך עליו – אות סז: נתבאר דאם לא הרגישה כלל כאבים יש להתיר ביותר – ביאור בדברי הפוסקים בזה – אות סח: נתבאר להתיר בבדיקות השיגרתיות בזמנינו – אות סט: דעת הבינ"א והח"ס ז"ל דא"א לפתוח את המקור ע"י אצבע בלי הכנסת איזה כלי – אם נבדקה ע"י אצבע ראוי שתבדוק א"ע אחר הבדיקה ואם נמצאת נקייה הרי היא טהורה.

פרק י' – "בירור אם ראתה דם אחר בדיקה פנימית קבעה לה וסת".

אות ע: נתבאר דבודאי אם האשה ראתה דם אחר הבדיקה הרי היא טמאה – בירור הדין אם הרופא טוען שזה דם הבא מן הצדדים מחמת משמוש הכלי – דיון אם האשה קבעה לה וסת ליום הבדיקה – אות עא: נתבאר דאם ברור שהכלי גרם לראיית הדם יש להתיר דלא קבעה וסת – ומ"מ חוששת לעונה בינונית – אות עב: נתבאר דבאופן שלא הכניס את הכלי בפנים הו"ל כראתה מחמת אונס – פלוגתת ש"ך וחוו"ד בזה – אות עג: לכאורה זה דומה לראיית דם ע"י עד הבדיקה – ביאור בפלוגתת הפוסקים אם קובעת וסת בפ"א ע"י עד הבדיקה – מנהג המורים בזה – אות עד: נתבאר לצדד בנידו"ד לקולא – אות עה: סיכום ההלכה בשאלה זו דקביעת וסת בבדיקת רופאים.

פרק יא – "בירור ע"ד בדיקת ראי – ובדין נמצא הצוואר קצת פתוח".

אות עו: בירור ע"ד בדיקה עם ראי – אם ברור שלא מכניס בפנים יש להתיר – אות עז: אם הרופא ראה שצוואר הרחם קצת פתוח נתבאר בזה לקולא.

פרק יב – "בירור ע"ד זריקה קילוח משיחה באו"מ".

אות עח: בירור ע"ד זריקה קילוח משיחה שנעשה לאשה באו"מ – נתבאר בזה לקולא – אות עט: בירור ע"ד אשה שהזריקו לה צבע אודם וראתה אח"כ בבדיקתה צבע אודם אם יש להקל – דעת בעל משפטיך ליעקב ז"ל בזה – אות פ: נתבאר הוכחה להקל בה מדברי הסדרי טהרה – העלה לקולא בשאלה זו.

פרק יג – "בירור ע"ד ניפוח רחם".

אות פא: בירור ע"ד השאלה של "ניפוח רחם" – ביאור השאלה – אות פב: נתבאר דרוב פעמים היא רואה דם אח"כ וקשה להקל אפילו הרופאים אומרים שזה דם מן הצדדים – אות פג: דעת החזו"א ז"ל בזה – אות פד: דבר ההלכה בזה – נתבאר דמנהג המורים בזה לאיסורא אף דלא ראתה כלל דם.

פרק יד – "מנהג ירושלים בבדיקת הרופאים".

אות פה: דברי תשו' מלמד להועיל דמנהג ירושלים להחמיר בבדיקת רופאים אפילו ע"י אצבע – דחיי' לדבריו – הוכחה מדברי רבני ירושלים הגר"ש סלנט ז"ל המהרי"ל דיסקין ז"ל ויבל"ח בעל מנחת יצחק שליט"א – המסקנא בזה להיתירא – ויצא הדבר בטהרה.

פרק טו – "סיכומי ההלכות בזה".

אות פו: סיכומי ההלכה בזה בס"ד – מיהו למעשה צריכים לשאול בכל שאלה רב ומורה הוראה מובהק.

 

מראה מקומות:

חולין ע-עב, בכורות כב,א. עא,א. כריתות י,א. נדה כא-כב, סו,א. אהלות פ"ז מ"ד, ירושלמי פ"ג דנדה ה"א, רמב"ם פ"ה מאי"ב הי"ג-ט"ז, פכ"ה מטומאת מת הי"ב, רא"ש פ"ג דנדה ה"א-ג, רמב"ן רשב"א ר"ן בחידושיהם לנדה כא,א., ראב"ד בבעלי הנפש תיקון הוסתות, רז"ה סלע המחלוקת אות ג-ד, תורת הבית לרשב"א בית ז' שע"ו, אור זרוע סי' שמ"ג, שאלתות דרב אחאי גאון ויקרא סי' פ"ה, אשכול סי' מ', תוס' רי"ד נדה כב, א., פיהמ"ש לרמב"ם פ"ד דנדה מ"א, תרומת הדשן סי' רמ"ו, טוש"ע יו"ד סי' קפ"ח, סי' קצ"ד, שו"ע יו"ד סי' קפ"ח ס"ג, קפ"ט סי"ז, ק"צ ס"א-נ"ב, קצ"ד ס"ב, בית יוסף סי' קפ"ח, סי' קצ"ו, בית חדש תשו' החדשות סי' ל"ב-ל"ה, משאת בנימין סי' מ"ט, טו"ז סי' ק"צ סק"כ, ש"ך ס' קפ"ט ס"ק מ"ח, משנה אחרונה פ"ג דנדה מ"א, צמח צדק סי' צ"ו, סי' קכ"ח, שו"ע הרב סי' קפ"ח, תפארת למשה יו"ד סי' קפ"ח, נודע ביהודה מהדו"ת סי' ק"ט, חוות דעת סי' קפ"ח סק"ג, קפ"ט סקכ"ב, קצ"ד סק"א, תפארת צבי סי' קצ"ד, סדרי טהרה סי' קצ"ד סקכ"ה, תשו' בסי' ק"צ סקס"ז, תוספות יו"ט פ"ז דאהלות מ"ד, ביאור הגר"א סי' קפ"ח סקכ"ח, נחלת שבעה סי' ט', הגהות ברוך טעם לנוב"י מהדו"ת סי' ק"ט, ובחוו"ד סי' קצ"ד, דברי חיים יו"ד ח"ב סי' ס"ג, יו"ד ח"ב סי' ע"ב, חתם סופר יו"ד סי' קע"ט, העמק שאלה סי' פ"ו-פ"ז, נחל אשכול סי' מ' סקט"ז, ברית אברהם נדה סי' מ', עונג יו"ט יו"ד סי' פ"ד, אבני נזר יו"ד סי' רכ"ד, מהרש"ם ח"ד סי' קמ"ו, רעק"א סי' קנ"ח, פרי דיעה ש"ל סי' קפ"ח סקי"ב, באר משה סי' ל"ו, חכמת בצלאל נדה כא, א., שואל ומשיב מהדות"ל ח"ב סי' מ', בית יצחק יו"ד סי' י"ז, ח"ב סי' ד', ח"ב סי' י', תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ג, ח"א סי' קט"ז, בית שלמה יו"ד סי' ז', סי' ל"ט, שאילת יעבץ ח"ב סי' ס"ה, שערי דיעה ח"ב סי' קמ"ט, שיירי טהרה יו"ד סי' קצ"ד, קנאת סופרים סי' ע"ג, שם ארי'ה סי' י"ט, דברי מלכיאל ח"ב סי' נ"ו, ישועות מלכו סי' כ"א, סי' כ"ב, הרי בשמים סי' צ"ח, בינת אדם סי' כ"ג, עטרת חכמים סי' י"ח, גילוי דעת למהרש"ם קונ"א להל' טריפות, פתחי תשובה סי' קצ"ד סק"ד, טהרת ישראל סי' ק"צ, לבושי מרדכי מהדו"ת סי' פ"ד, ערוגת הבושם יו"ד סי' קע"ג, בית שערים יו"ד סי' ער"ב, כוכב מיעקב סי' ס"ח, דובב מישרים ח"ב סי' ל"א, אמרי יושר ח"ב סי' ע"א, מהרי"ל דיסקין סי' קמ"ח, שאילת שלום מהדו"ק סי' נ"ט, מנחת שי סי' נ"ד, עצי לבנון סי' נ', דרכ"ת סי' קצ"ד סקי"ט, פרי השדה ח"ג סי' קמ"ו, אבני צדק יו"ד סי' פ"ג ס"י, פתחא זוטא סי' ק"צ, מהר"ש ענגיל ח"ו סי' צ"ז. משפטיך ליעקב סי' נ"ג, מלמד להועיל יו"ד סי' ס"ה, חזון איש יו"ד סי' ק"ט סק"ג, סי' פ"ג, ערוך השלחן סי' קפ"ח סנ"א, זכרון שאול בסופו – תשובת החזו"א ז"ל, ויבלחט"א – מנחת יצחק ח"ג סי' פ"ד, אגרות משה יו"ד ח"א סי' פ"ט, או"ח סי' ק', שבט הלוי יו"ד סי' ע"ה, ח"ד סי' ק"ו, ציץ אליעזר ח"ו סכ"ה, חשב האפוד ח"ב סי' ז', סוגה בשושנים בסופו – תשובת מו"ח הגר"מ הלברשטאם שליט"א, קנה בושם יו"ד סי' פ"ה, ההלכה במשפחה סי' י' ס"ג, גופי הלכות סי' קפ"ט.

 

1 . יתכן והסיבה לכך שבשיעור קטן לא אמרינן "אין פתיחת הקבר ללא דם " היא משום שבדרך כלל קיימת פתיחה קטנה בצואר הרחם (בן 3 ל6- מ"מ). וראה לעיל עמ' 219. – העורך.

2 . ראה נשמת אברהם, חלק יו"ד, סי' קצ"ד ס"ק ד. – העורך.

4 . המציאות מראה שכאשר מורחב צואר הרחם ע"י מרחיבים מבחוץ אזי הכלי המרחיב מתכסה בדם הניכר היטב. כלומר עצם הלחץ על דפנות צואר הרחם גורם להוצאת דם בעת ההרחבה. וא"כ אי אפשר לצרף דברי החוו"ד להתירא, אלא אם נחשיב דם זה כדם מכה. – העורך

3 . בדיקת אצבע ע"י הרופא מיועדת בדרך כלל לבדיקת הפרוזדור עד מקום שהשמש דש ואיננה נכנסת דרך צואר הרחם לתוך הקבר. וראה מה שכתב פרופ' א. ס. אברהם לעיל עמוד 219. – העורך.

5 . פ"ז מ"ד. – העורך.

6 . וכ"כ הנשמת אברהם שם (הערה 2). – העורך.

7 . ראה נשמת אברהם, חלק יו"ד, סי' קפ"ז ס"ק ה'. וכן ראה לעיל עמ' 50-35. – העורך.

* מיום ה' וישלח תשמ"ד.

8 . מיהו העירני מו"ח הגר"מ הלברשטאם שליט"א שאין להקל בזה רק שלא בשעת וסתה, אבל בשעת וסתה יש להחמיר בזה, דלכאורה י"ל כן ממש"כ הט"ז (סי' ק"צ ס"ק כ"ג) דאין לתלות בשעת וסתה לקולא באשה שרגילה לראות דם מבית הרעי עי"ש וה"נ בנידו"ד, ועיין בחוו"ד

9 . ראה נשמת אברהם שם (הערה 2) ד"ה בדיקת אויר או צילום הרחם. – העורך.

10 . בדרך כלל CO2. – העורך

11 . מיהו מנהג המורים פעה"ק לאסור "ניפוח הרחם" אפילו היכא דלא ראתה דם אח"כ, וכן שמעתי מגדולי ההוראה ה"ה מו"ח הגר"מ הלברשטאם שליט"א והגר"מ ברנדסדורפר שליט"א, וסברתם עמם, כי א"א בשו"א שלא תמצא דם אח"כ, וכדעת הרופאים בזה. [אמנם הגרש"ז אויערבאך שליט"א כתב להקל, – נשמת אברהם שם (הערה 9) עיין שם. – העורך].

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.