עישון סיגריות בבית הכנסת ובבית המדרש

הרב יוסף מרדכי בוימל

בענין עישון סיגריות בבית הכנסת ובית המדרש

פרק א. דעת הגר"מ פיינשטיין

אעתיק לשון הגאון ר' משה פיינשטיין1 שליט"א שהביא תוכן השאלה וז"ל: "הנה בדבר עישון סיגריות בביהמ"ד וביהכ"נ שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל שיש אברכים שאינם יכולים לסבול העשן וגם משמע שקשה לגופם שחולים מזה שהרי כתבו בנוסח הבקשה שאיכא להם צער גדול וכאב ראש ומזיק להבריאות שלהם ואולי גם מקצר את החיים ומלבד כתיבתם ידוע שהוא דבר המזיק להרבה אינשי וממילא יש לחוש שאיכא גם שיכולים לחלות גם מהעשן שאחרים מעשנים לא רחוק ממנו ומהעשן אשר נמצא בביהמ"ד, שנשאלתי אם יכולים למונעם מלעשן בביהמ"ד וביהכ"נ" עכ"ל.

ותוכן תשובתו של הגאון שליט"א שיכולים למונעם מלעשן1 . וראייתו מרב יוסף שאסר לאומנים להקיז דם, שעל ידי הדם באים עורבים אכלי דמא ומפסדי תמרי של ר' יוסף. ומפורש שם שלסתם אנשים אין זה מפריע לאכול התמרים רק לר' יוסף שהיה איסטניס. והוכיח מהרמב"ם שפירש שהיה ר' יוסף מצטער מקול העורבים, ומזה הוכיח שגם כשאין הפסד ממון רק צער יכול למונעם, וגם אין מועיל חזקה לאומנים, שבקוטרא וביהכ"ס לא מועילה חזקה. עוד דן הגר"מ שהמעשן חייב לשלם מה שהזיק שהרי הוא כמזיק בידים. ואף שעשן של אדם אחד אינו מזיק כ"כ לבדו, מ"מ כיון שכל מעשן יודע שיש עוד מעשנין לכן דינו כמזיק בידים.

וכדבריו מפורש ברדב"ז ח"א תקנ"א, בנידון מי שמושח תינוק במיני סממנים שריחם נודף, ותינוק של חברו באותו בית אינו רגיל בריח זה, וזה בדוק ומנוסה שמי שאינו רגיל בריח זה מזיקו ויבא לידי סכנה. והרדב"ז פוסק שאם הדבר ברור שבשעה שמריחין את התינוק של שמעון מגיע הריח לבנו של ראובן ומזיקו, על שמעון להרחיק עצמו שלא יזיק את חבירו או יוצא מן הבית. ואפילו שלא יגיע הריח בכל זמן למקום בנו של ראובן, כיון שע"י רוח מצוי' מוליך הריח על בנו של ראובן, צריך שמעון להרחיק עצמו עד כדי שלא יגיע הריח ואפילו ע"י רוח מצוי'. ואם הדבר ספק אם יגיע הריח ברוח מצוי' מסתברא לי דבנידון דידן על המזיק להרחיק עצמו, חדא דהוי ספק נפשות, וראוי לאדם שיתרחק אפילו מספק ספיקא דידי' ע"כ.

 

פרק ב. השגת הגר"ש אלישיב

והגאון רי"ש אלישיב השיב2 שמשורת הדין אי אפשר למנוע את המעשנים מלעשן. שעל ההיזק היוצא מעשן הסיגריות אפשר לסמוך על הכלל ששומר פתאים ד' והוכיח שגם לגבי אחרים יכול אדם לסמוך על כלל זה שהרי מלין תינוק ביום המעונן מכח הכלל ששומר פתאים ד' ע"כ. ולכאורה יש סיוע לדבריו ממה שמצינו שאף שאין מועיל חזקה לקוטרא ובית הכסא מ"מ כל זמן שמוחל מותר ליצור עשן. ובעשן שאינו תדיר פוסק הרמ"א בסימן קנ"ה סל"ז שאף לכתחילה אינו יכול למחות, ומזה מוכח לכאורה שאין העשן מזיק ואומרים בזה שומר פתאים ד', שאל"כ יאסר מכח שמזיק לגוף אלא ע"כ שאומרים בהיזק הבא מכח עשן שומר פתאים ד' ע"כ. אולם באמת משם אין ראי' כי זה ניחא אם עשן הסיגריות אינו מזיק עפ"י רפואה יותר מעשן של תנור. אכן ממאמרו של ד"ר מלצר3 ראה שעשן סיגריות יש לו רעל מיוחד ומזיק יותר.

ועוד יש לדחות שאין ללמוד מזמנים שעברו לזמנים של עכשיו שאולי נשתנו הטבעים וכמו שכתבו הפוסקים לגבי כמה דברים. והרופאים הרי נאמנים בדברים כלליים שהמה מקובלים שיש כך וכך בעולם (שו"ת חת"ם סופר יו"ד ס' קנ"ח) ולענין ספק פיקוח נפש נאמנים גם על גוף פרטי.

 

פרק ג. שומר פתאים ה'

והנה בענין שומר פתאים ד', שקיל וטרי בש"ס בד' מקומות.

א) יבמות יב "וחכ"א, אחת זו ואחת זו משמשת כדינה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ד'". וכן הוא בכתובות לט.

ב) יבמות עב, "דאסור למול ביומא דעיבא וביומא דשותא, והאידנא דדשו בה רבים, שומר פתאים ד'"4 .

ג) ע"ז ל. תניא ר"א אומר אוכל אדם ענבים ותותים בלילה ואינו חושש, שנא' שומר פתאים ד'.

ד) נדה לא. המשמש לאור צ' כאלו שופך דמים מנא ידע, אלא אמר אביי, משמש והולך שומר פתאים ד'.

חזינן דלפעמים הגמ' משתמשת רק בפסוק שומר פתאים ד', בלי הוספת הטעם של דשו בה רבים, משמע דאפילו היכי דלא דשו בה רבים מותר. ולפעמים משמע שלא סמכינן על היתר זה של שפ"ה* לבד, אלא א"כ דשו בה רבים. ונראה לפרש עפ"י דברי הקובץ שעורים כתובות לט. שהקשה איך סמכינן על "שפ"ה", מאי שנא מכל ספק סכנה דדחי שבת ולא סמכינן אהא דשפ"ה? והוא מפרש ואומר דאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאלו אין בידו לשמור את עצמו, ואז נשמר מן השמים. אבל היכי דבידו להזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו הוא מתחייב בנפשו ולא יהי' נשמר מן השמים ע"כ.

ולפי"ז אתי שפיר דביבמות יב דמשמשת כדרכה, דזה ענין דרך ארץ, וכן בע"ז ל. שדרך העולם לאכול תאנים וענבים, אינו צריך להמנע מלאכול ולכן לא הביאה הגמ' טעם דרבים דשו. דאפילו בלי טעם דדשו בה רבים, אין אדם צריך להסתייג ולהמנע מדבר שנחשב כדרך ארץ ומנהגו של עולם. אבל ביבמות עב. לענין מילה ביומא דעיבא, לא שייך לומר שזה ענין של מנהג דרך ארץ, כי בדרך כלל יכול לקיים מצוות מילה בלי יומא דעיבא. ואם במקרה חל יומא דמילה ביומא דעיבא אם נאמר שנדחה מילתו, לא יהי' בזה דחוי של מנהג דרך ארץ, לכן צריכה הגמ' לומר "כיון דדשו בה רבים", היינו דכיון דדשו בה רבים למול אפילו ביומא דעיבא, והורגלו בכך, אם נאמר לו שידחה מילתו הוי כמשנה מנהג דרך ארץ. כלומר אעפ"י שמצד הטבע דחוי המילה לא יפגע במנהג דרך ארץ, העובדא שרבים דשו, הופך את הפעולה למנהג דרך ארץ, ולכן שוב יש לסמוך על שומר פתאים ד', כדי לא לשנות מנהג דרך ארץ.

והשתא דאתינן להכי בנידון דידן שדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א להתיר עישון במקום צבורי מטעם שומר פתאים ד', נצטרך לומר שההיתר מיוסד רק על דשו בה רבים, דבלי יסוד זה, אי אפשר לומר שעישון הוא מנהג דרך ארץ, ואין לו לאדם להמנע ממנו. שע"כ דייק הגרי"ש שליט"א וכתב ז"ל: כי רבים וכן שלמים, גדולים וטובים מעשנים מנעוריהם: כנראה כי גם דבר זה כלול במה שאמרו חז"ל כיון דדשו בה רבים, שומר פתאים ד'.

אלא דבעצם צריך באור, מי הוא זה שמוסמך לקבוע שדבר מסוים נחשב כדשו בה רבים, האם גם זה ניתן ביד בי"ד לקבוע? הנה לענין קטלנית, אם מועיל בזה היתר של דשו בה רבים, מובא בב"י אה"ע סי' ט בשם תה"ד סי' ריא, שגם זה יש לומר דשו בה רבים למרות הסכנה הכרוכה בנשואי אשה קטלנית, ולכן מותר לישא. והב"י חולק עליו ופסק לאיסורא. והחיד"א בשו"ת חיים שאל סי' נט הסביר טעמו של הב"י דרק היכי דאיתא בש"ס דדשו בה רבים ושומר פתאים ד', נקטינן הכי וסמכינן אהמנותייהו דרבנן בעלי התלמוד. ואלו גבי קטלנית משמע מש"ס ורוב הפוסקים דאסורה להנשא לג', והא דדשו בה רבים בקטלנית הוא בזמן האחרונים, בכה"ג יפה עשה מרן הב"י לפסוק בקטלנית לאיסורא, ע"כ.

לפי"ז גם לענין העישון, השאלה אם אפשר לקבוע היתר על סמך "דשו בה רבים" תלויה בפלוגתא הנ"ל בין התה"ד והב"י.

[לכאורה בנדון דידן אין להקל בזה משום "דשו בה רבים" לכו"ע. שכן במ' יבמות עב. ושבת קכט: נראה בכונת הדברים שם שמשום דדשו בה רבים לכן אינו מזיק. וזה כוונת הלשון (ביבמות שם) "והאידנא", פירוש: ולמה האידנא אין מילה ביומא דעיבא סכנה – משום דדשו בה רבים. ועיין בירושלמי מסכת מעשרות פרק א' הלכה ב' לענין ניקורין של תאנה הנוגע לגילוי. ופשוט אם אנו רואים שמזיק, אין לומר דשו ביה. ועיין שדי חמד אסיפת דינים מערכת מילה סימן ב' אות כ קונטרס מהרה"ג ח"י רש"ל (פסקה י"ג) שהאריך בדבר ע"ש. ויש לומר שבנד"ד כו"ע יודו להרטב"א ריש יבמות יב ע"ב ועב ע"א שאדם יכול לומר שחוששני אפילו במקום שדשו ביה רבים, ובפרט אחרי שנתקבל בהרבה מדינות בעולם להזהיר על העישון שהוא מזיק ואסור לעשן במקום ציבורי מחמת הסיכון הרי שאין כאן לכל הדעות משום שומר פתאים. ועיין עוד בשו"ת חסדי אבות ובשו"ת צ"צ אהע"ז סימן פ"ט, וכן בצ"צ פיס"ד יו"ד סי' רס"ג ד"ה מהיות (צויין בשד"ח שם).]5

 

פרק ד. הרחקת נזיקין בחצר השותפין

אמנם בעיקר הדבר צריך לבאר מה דינו של בית הכנסת ובית המדרש לגבי הרחקת נזיקין. שהנה כל הדין של הרחקת נזיקין "שבעשן תדיר חייב להרחיק ובעשן שאינו תדיר אינו חייב להרחיק" (עיין שו"ע חו"מ סי' קנה ברמ"א סעיף ל"ז) – אינו אלא במדליק אש בתוך שלו ורק העשן נכנס לתוך של חבירו. אבל להדליק אש בתוך של חבירו פשיטא שאסור גם בעשן שאינו תדיר, שהרי בעל הבית יכול למונעו מלהכנס ואיך ידליק אצלו אש. וגם זה פשיטא לאידך גיסא, שהמדליק בתוך שלו וחבירו נכנס אצלו וניזוק בעשן שאין בעל הבית חייב למנוע עצמו גם מהיזק של קוטרא תמידי שהרי אינו מזיק לחבירו שלא היה לו ליכנס לרשותו של המזיק.

ומעתה יש לדון מה הדין בחצר השותפין. אם נאמר שחצר השותפין כחצירו של ניזק, כיון ששייך החצר גם לניזק אסור לו למזיק לקטר אפילו עשן שאינו תמידי, ואם נאמר כיון שהוא גם חצירו של המזיק הרי הוא כשלו ומותר. והנה מצינו ברמ"א חו"מ קנ"ו ב' שיש דברים שאסור לעשותם בחצר השותפין אף שמותר לעשות ברשות המזיק. וז"ל השו"ע שם: "חנות שבחצר יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישון מקול הנכנסים והיוצאים אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הרחים מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו. הג"ה: "ויש אומרים דכל מה שעושה בחנותו ובביתו אפילו לכתחילה אינם יכולים למחות. ודוקא בני אדם בריאים אבל חולים והקול מזיק להם יכולים למחות" עכ"ל.

ובפשטות נראה בטעם הדבר שיכולים למחות בקול הנכנסים ואינם יכולים למחות בקול הפטיש והרחים אף שלכאורה הפטיש והרחים גריעי טובא מריבוי הדרך וכמו שכתב החת"ס בחו"מ סימן צב, הביאו הפתחי תשובה בסימן קנו סק"א, שבביתו הרי עושה ברשותו אלא שהקול מזיק על ידי שנכנס לבית חבירו ואינו מניחו לישון, מ"מ אין על הקול דין הרחקת נזיקין. תדע שהרי בחולה והקול מזיק להם מוחין גם בקול הפטיש והרחים שעושה בביתו, ועל כרחך שבבריא אין הקול חשיב מזיק. ומעתה מה שמוחין בידו שלא ירבה עליהם הדרך שלא יפתח חנות למכור שקול הנכנסים מזיקים לישון, היינו טעמא שחצר השותפין כיון ששייך גם לאחרים יכולים למחות שלא לעשות ברשותם גם דברים שאינם נחשבים כמזיקים ומ"מ מוחין בידם.

וטעם הדברים נראה ששותפין שנשתתפו על מנת כן משתתפים שיכול כל אחד להשתמש בכל החצר. והוא או מטעם ברירה (שהוברר שבשעה שזה משתמש שמתחילה קנו עבור זה כל התצר לשעה שמשתמש בו) וזה למ"ד יש ברירה וכמו שכתב הר"ן ריש פרק השותפין, ולמ"ד אין ברירה ולעולם החצר של שניהם מ"מ יכול כל אחד להשתמש בכל החצר שאף שמשתמש בחצי חצר חבירו מ"מ כל אחד משעבד חלקו לשני להשתמש בו.

והנה למ"ד אין ברירה מובן הטעם שיכול למחות בשותפו שלא לעשות בחצר דברים שאינם נחשבים כמזיק והיה מותר לעשותם ברשותו, מ"מ בהצר השותפין אומרים לו כיון שבשעה שאתה משתמש בחצר הרי אתה משתמש גם בשל חבירך אלא שמשועבד חלק מ"מ לא נשתעבד לך לעשות דברים המזיקים אותו אף שאינו היזק גמור ליאסר מדין מזיק חבירו. ולכן אסור לעשות קול בחצר וגם לעשן עשן שאינו תמיד.

אבל למ"ד יש ברירה נמצא שבשעה שמשתמש האחד כל החצר שלו א"כ למה אסור לו לעשות קול שאינו מניח לחבירו לישון והרי עושה בתוך שלו וגם אם באותו זמן חבירו ניזוק כשהוא בחצר מ"מ אז אומרים יש ברירה וכאילו קנו מתחילה שבשעה זו שמשתמשין שניהם יהיה חצר חלק קנוי לראובן וחלק לשמעון ושוב הרי ראובן משתמש בשלו. ונראה שמ"מ אסור שהולכין אחר אומדנא ולא נתכוונו לקנות לאחד שישתמש בו שימוש המזיק לחבירו ונמצא שבנשתמש שימוש המזיק לחבירו מתחילה לא קנה לשעה זו ומשתמש בשל חבירו עכ"פ בחצי חבירו ואסור6 .

על כל פנים, למדנו מכאן שחצר השותפין דומה לחצר הניזק ולכן אסור לעשות שום דבר המזיק את השותף האחר אפילו נזק כזה שמצד הדין הרגיל של הרחקת נזיקין אי אפשר לעכב7 .

ומעתה בנוגע לעשון סיגריות בביהכ"נ וביהמ"ד כיון שדינם כחצר השותפין [וכמו שכתב הקצה"ח בסימן ר' סק"א שביהכ"נ דינו כחצר השותפין] א"כ דין זה אם מותר לעשן בביהכ"נ תלוי אם לשם כך נשתתפו שיוכלו לעשן, שאז אפילו נדמה עשן הסיגריות לקוטרא ובית הכסא, מ"מ כל שקנה לבית הכסא לעשן קוטרא, יכול לעשן8 .

אכן כל זה אם יש אומדנא שעל מנת כן קנו בשותפות שיכולים לעשן סיגריות. אבל כל שאין אומדנא כזאת ולא קנו על מנת כן, מאחר והשותף יכול לעכב עליו גם בהיזק קל [כקול הנכנסים ומים הנשפכים לרה"ר שהרבים מעכבים בידו כיון שלא ניתן רה"ר לשם כך מעכבים בכל דבר], כ"ש שיכול לעכב את העישון.

וכל זה יתכן רק אם לא נקבל דברי הרופאים שהעישון הינו גורם באופן ישיר למחלות לב וסרטן. אמנם אם נקבל דבריהם וראיותיהם9 , אזי פשוט שניתן לעכב את העישון היכא שמזיק לאחר, ואף מן הדין לכאורה אין כל היתר לאדם להזיק ולסכן עצמו, וכמו שכתבו הפוסקים בתקופה האחרונה10 .

 

1 . "אסיא" ל"ז, (י', א'), כסלו תשמ"ד, עמ' 35-32.

2 . קובץ תורני "עם התורה", הוצאת צעירי אגו"י דארה"ב, מהדורה ב' חוברת ג'.

3 . לעיל עמ' 294-283.

4 . וכעין זה בשבת דף קכט: שמותר להקיז דם בערב שבת, "אע"ג דקיימא ליה מאדים בזווי" "כיון

דדשו ביה רבים, שומר פתאים ה'".

* שומר פתאים ה'.

5 . הערת הגאון הרב לוי יצחק היילפרין שליט"א

6 . ויש לעיין בדין שהביא השו"ע בסימן קנג ס"ט "ראובן שרצה להחזיר שופכי גגותיו לרשות הרבים בני רשות הרבים יכולים לעכב עליו. הג"ה: והוא הדין אחד מבני המבוי שרצה להחזיר שופכו למבוי ומזיק לאחד בכותל שיש לו אצל מבוי זה אף על פי שאין לבעל הכותל שום זכות במבוי זה שהשופכין יורדין לתוכו" עכ"ל. ובדברי הרמ"א לא נתברר אם בני מבוי מעכבין על מי שבא להחזיר שופכו לתוכו שזה שכתב שמעכב עליו אחד שמזיק לכותלו משמע ששאר בני המבוי שאין כותלם ניזק אינם מעכבים עליו ולפי"ז רה"ר חמור ממבוי שברה"ר מעכבין עליו גם אלו שאין כותליהם ניזוק ואילו במבוי אין מעכבים עליו. וטעם הדבר צריך לומר שכך רגילים להשתמש במבוי לשפוך שופכין לתוכו והרי זה כשופך לחצירו ומ"מ במזיק לכותל חבירו גם בחצירו אינו יכול לסמוך לכותל חבירו וכמש"כ בביאור הגר"א בסימן קנג אות לו, או שכוונת הרמ"א כך שבני המבוי מעכבין עליו בכל ענין גם בלא ניזוק כותלו. ואילו מי שאין לו זכות במבוי אינו מעכב אלא כשכותלו ניזוק. הן אמת שיש לעיין בעיקר הדין שאסור להחזיר שופכו לרה"ר מאי שנא ממה שאמרו בגמ' ב"ק ו. אי כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים יש להם רשות (ועיין במה שפסק הרמ"א בסימן תיד ס"ב). וא"כ למה אסור להחזיר שופכו לרה"ר? ואולי מה שנוזל מגגו גרע יותר ממי שפותק ביבותיהן. ועיין לשון הרשב"א שהביא הב"י בסימן קנג סי"ז וז"ל "שהמים הנשפכים דרך מרזב חוסמין הם את העוברים ועוד שפעמים יורדים בקילוח על המשאות ומקלקלות וכו'" עכ"ל. ויתכן שעל ידי שפותקין ביבותיהן אינו גורם היזק כזה ולכן מותר בימות הגשמים.

7 . ולעומת זה בקונה מקום בחצר חבירו לעשות בו דבר המזיק לחבירו אין חבירו מעכב עליו ואפילו בקוטרא ובית הכסא מועיל חזקה וכמו שנפסק בסימן קנה סמ"ב וז"ל "הא דקוטרא ובית הכסא אין להם חזקה דוקא דעביד להו מזיק ברשות דנפשיה אבל אם אחזיק ועביד בית הכסא בגופא דארעא דחבריה וכו' כיון דבגופא דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה ואי טען דזבניה ניהליה נאמן בשבועה. ומ"מ אית ליה לכסויה לההוא בית הכסא כי היכי דליסתלק מיניה ריחא אע"ג דאחזיק בהכי בלי כיסוי ואי לא מסלק ליה לריחא לא הוי חזקה כלל וכו' עכ"ל. ונראה שטעם הדבר שצריך לסלק הריח שאף שזכה בחזקה בגופא של קרקע מ"מ לא עדיף מאילו עשה בית הכסא ברשותו שכיון שהריח מזיק לחצר חבירו אין לו חזקה כך גם בקנה גוף הקרקע של חבירו מ"מ לא זכה אלא במקום בית הכסא אבל מה שהריח מתפשט להלן לזה לא זכה ואין לזה חזקה. כן נראה בביאור הלכה זו. אכן מסתבר שכל זה בזמן שיש אפשרות לכסות את בית הכסא שלא יתפשט הריח. אבל אם אין אפשרות להגביל הריח על ידי כיסוי, מסתבר שיש לו חזקה, שהרי על מנת כן מכר לו שיעשה בית הכסא. ומחילה וקנין בנזיקין אלו מועילים, וכמו שפסק בסימן קנה סל"ו. ולכן אם קנה ממנו מקום לעשות בית הכסא ואין דרך למנוע הריח בע"כ שקנה גם שיכול להזיקו בריח.

8 . ואף אם יתכן לעשן באופן שהריח לא יזיק כמו על יד חלון פתוח וא"כ ממילא אין מועיל מה שקנה בפירוש מקום אצל חבירו לעשן וכמו שהבאנו לעיל בהערה 7, מ"מ נראה שכל זה בקנה מקום לעשן אצל חבירו שאומרים שלא קנה יותר ממה שהחזיק, ולכן לא קנה אלא מקום החפירה ולא מקום שמתפשט הריח. אבל בשותפין אם על מנת כן קנו שיוכלו להשתמש במקום גם לעישון, א"כ אנו אומרים שבשעה שמעשן כל המקום גם היכן שנתפשט הריח שלו הוא מדין ברירה או שיעבוד. אכן אם חבירו כבר נמצא בביהכ"נ, ואז נתברר שהמקום שנמצא בו חבירו נתברר על ידי ברירה שהוא שלו, ממילא אף שהמקום של המעשן הוא של המעשן מ"מ הריח בא לחלק השייך לחבירו, בזה אם יתכן לעשן באופן שלא יזיק וכמו בבית הכסא שיכול לכסות, אז אם נדמה עשן הסיגריות לקוטרא ובית הכסא נמצא שאסור לו לעשן. ואף אם עשן הסיגריות אינו כעשן קוטרא ובית הכסא, מ"מ באדם חולה כבר הבאנו מהרמ"א שהבאנו בראש הפרק שבחולה יכול לעכב שלא יזיקו גם בקול הפטיש. וא"כ גם כאן לא גרע עשן הסיגריות לחולה מקול הפטיש לחולה. ומסתבר שלא רק חולה אלא כל איסטניס דינו כחולה וכדמצינו ברב יוסף שהיה איסטניס שחשיב גם היזק כל כהיזק קוטרא ובית הכסא.

9 . ראה לעיל עמ' 282-279.

10 . ראה מה שכתב בעל הציץ אליעזר להלן עמ' 304. ובעיקר האיסור כבר קדמו החפץ חיים, הובאו דבריו להלן 308-307.