האם ברפואה מונעת אפשר לחלל את השבת
הרב אליעזר שפירא זצ"ל
הנה יסוד השאלה, כי זקנים אשר הבריאו ממחלה מסויימת, שהייתם בבית החולים גורמת להם להידבק במחלות אחרות, אשר יש בהם סיכון עד לפיקוח נפש, ואף שהאחוזים הם קטנים, כלומר רק המיעוט נדבק בהם, האם כדי למנוע את המחלה יש דין של פיקוח נפש שמחללים עליו את השבת. וההגדרה בזה באם ברפואה מונעת אפשר לחלל את השבת.
והנה כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, כתב הרמב"ם: מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה, כמבואר ברמב"ם בפרק י"א מהלכות רוצח הלכה ב', וממה שנאמר בתורת השמר לך ושמור נפשך. ובזה יש להבין את הדין שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, והוא עפ"י דברי הרמב"ן בריש חולין, לענין ספק טומאה ברה"ר, וכתב דאף דעזרה רה"ר היא וספק טומאה ברה"ר טהור, מ"מ בקדשים דבעינן שמור, בעינן ודאי שמור. וא"כ הוא הדין לענין שמירת הנפש, שנאמר השמר לך ושמור נפשך, בעינן שימור ודאי. ויעויין עוד בתשובת מהרש"ם ח"ב סימן קכ"ד במ"ש שם. וא"כ בכל סילוק מכשול, אף דהוא רק מיעוט, איכא עשה דהשמר לך ושמור נפשך. אך עדיין אינו מוכרח דמחללים את השבת.
והנה בחולין ט"ו, במה שאמרו שהשוחט בשבת יאכל, אליבא דר' מאיר הוא, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאין איסור מוקצה, וע"ז הקשו שם, אי הכי מ"ט דר' יהודה דאסר, ותירצו שם כגון שהיה לו חולה והבריא. ובתוספות שם ד"ה כגון, הקשו: וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי ר' מאיר בשוחט לחולה והבריא וכו'. ותירצו, וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם, עכ"ל. ולכאורה ראיה מכאן דאף דרגילות שיחזור לחוליו, מ"מ אין מחללין עליו את השבת, דהא לר' יהודה הלא אסור משום שוחט בשבת. אך הדברים פשוטים דכל מה שאנחנו דנים לחלל את השבת הוא רק ברפואה שניתן לו עכשיו וע"י זה הוא לא יחלה, אבל לשחוט עבורו טרם שחלה, שאף שיאכל זה לא ימנע את חזרת המחלה, בודאי שאין מחללים את השבת. ואפילו לפי שיטת המגיד-משנה, דכל חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו אף אם אין במניעת דבר זה סכנה, אך כל זה הוא רק אם הוא כבר מסוכן, שאז הותרה לו שבת, אבל כדי למנוע את הסכנה, בודאי אין מחללין בדבר שאין במניעתו סכנה. אבל עכ"פ למדנו מדברי התוספות שכל חולה שהבריא, רגילות הוא שחוזר לחוליו.
והנה עצם תירוץ התוספות אינו מובן, מדוע לא יהיה מוקצה אם נאמר יש מוקצה לחצי שבת, ומה ענינו למה שדימו התוס' לגמרו בידי אדם שאינו מוקצה. דכל הטעם שם הוא מפני שבידו לתקנו בו ביום ולא מקצה ליה מדעתיה, אבל בחולה והבריא אינו בידו לתקנו בו ביום, וצ"ע. ואם נאמר דכל חולה שרגיל שיחזור לחוליו הרי לא גרע מחולה שאין בו סכנה, וא"כ הוא הרי היה מיושב קושית התוס', והוא עפ"י מה שדן הגרעק"א בתשובות ח"א סימן ה', שכתב שם שחולה שאין בו סכנה מותר לאכול מוקצה, וא"כ כשאנו דנים לגבי מוקצה הרי הוא באמת יכול לאכול אף שאין שוחטין בשבילו. ועיין בתשובת אור שמח חלק ב' סימן כ"א, שכתב באמת עפ"י דברי התוס' הנ"ל, כי חולה העומד ממשכבו דינו כחולה שאין בו סכנה, ושם כתב חדוש יותר גדול דבמושב זקנים דברור דיש זקנים וחלשים הרבה, שדינם כחולה שאין בו סכנה, והוי כקטנים דדינם כצרכי חולה שאין בו סכנה, וכמו שפסק הרמ"א בסימן שכ"ח סעיף י"ז בהגה. ולרוב שגור במשנה זקן וחולה כגון פסחים צ"א, החולה והזקן, וכן בגיטין כ"ח ומקואות פרק ח' משנה ד', דחולה וזקן וכיוצא בזה הרבה, יעוין שם. ואם כן הוא אז הלא הדבר פשוט שאפשר לעשות להם צרכיהם ע"י אינו יהודי.
ונחזור לדברי התוס'. והנה לפי דבריהם שכל חולה רגילות הוא שעומד לחזור לחוליו, ובהצטרף עוד דעצם השהיה בביה"ח הלא גם יכול לגרום להם למחלה, ויש מיעוט שנדבקים במחלה אחרת, ואף אם נאמר לפי דברי התוס' שרגילות הוא רק כמו מיעוט, אבל בהצטרף שני מיעוטים הלא יש לנו רוב שעומדים להיות חולים מסוכנים, והרי כעין שכתב הר"ן בחולין פרק אלו טרפות לגבי ביצים דלוקחים ביצים בכל מקום ואין חוששים משום נבלות, והקשו ודילמא דעוף טמא נינהו, ומפרקינן באומר של עוף פלוני וטהור הוא. והקשה הר"ן דמאי קושיא בעופות טמאים נמי מיעוטא, ותירצו בזה מסמכינן ליה בהדי נבלות וטרפות הוי להו רובא, כלומר דשני המיעוטים מצטרפין לרוב, והוא הדין בנדון דידן שני המיעוטים מצטרפין לרוב והוי ליה רוב שיהיו חולים מסוכנים.
ולפי"ז יש לדון דאפילו באיסור דאורייתא מחללינן, ולכן יש להוציאם מביה"ח ואפילו ע"י יהודי. ואף שכתבנו לעיל דכל זה באם הרפואה הוא לעצם המחלה, אבל כאן לגבי מיעוט שחוזרים לחוליים אין בהוצאתם מביה"ח כדי למנוע את חזרת החולי. אכן נראה דכל זה כשיש רק מיעוט אבל כשיש לנו כבר רוב שיהיו חולים מסוכנים, הרי זה דומה קצת לדינו של הה"מ שמחללין אף על מה שאין במניעתו תוספת סכנה.
והנה בחולה שאין בו סכנה ואם במניעת רפואתו יתכן שיבוא לידי סכנה, באם מחללים עליו את השבת, מפורסמת הוראתו של ר' חיים מבריסק, שהיה מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה שיאכילו אותו ביוה"כ כל צרכו, ולא פחות מכשיעור, ואמר הטעם דכיון שהוא חולה שיש בו סכנה, הרי יוה"כ נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו, שבכלל זה חיזוק גופו. ודברי השו"ע שמאכילים אותו פחות פחות מכשיעור, קיימי רק על חולה שעדיין אין בו סכנה, רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביוהכ"פ יכבד עליו החולי ויסתכן, דנמצא דכל הסכנה הוא רק במניעת האכילה בלבד, ובזה כיון דאפשר למנוע סכנה זו גם ע"י פחות מכשיעור אסור להאכילו שיעור שלם. וכתב רבינו הגרי"ז בספרו וכן בחידושיו ביומא, דהדברים מפורשים בספר החנוך מצות שי"ג, שאחר שכתב דין השיעורים לענין חיובא דיוה"כ כתב וז"ל: ולפיכך מי שהוא חולה אע"פ שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט משיעור שאמרו עכ"ל. ויעוי"ש במנ"ח שכתב על זה, נראה מדברי הרב המחבר דיש חילוק בין כשיעור דאין מאכילין אותו אלא במקום סכנה, ופחות מכשיעור מאכילין אף במקום שאין סכנה. ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דודאי אין שום איסור תורה הותר באין סכנה וכו' עכ"ל. אולם נראה פשוט דגם החינוך קמיירי באופן שיש סכנה בדבר אם לא יאכל, אלא דבא לומר דאם הוא כבר חולה שיש בו סכנה גמורה, באופן שניתן יוהכ"פ לידחות אצלו מחמת עצם החולי, על זה לא נאמר הדין דמאכילין אותו פחות מכשיעור, רק עושין לו כל צרכיו. רק אם החולי עצמו אין בו סכנה גמורה, אלא שחלוש הוא שמניעת האכילה תוכל להביאו לידי סכנה, אז הוא דמאכילין אותו רק פחות מכשיעור שהוא אסור מדאורייתא, כדי למנוע סכנה הבאה ממניעת האכילה, והן הן דברי אאמו"ר, ע"כ דברי הגרי"ז.
אבל עדיין חסרים הדברים טבלים, ומה הטעם לכך. ונראה לפי מה שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם שבהלכות רוצח, דמצות עשה להסיר כל מכשול שיש בו סכנת נפשות ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה, לכאורה מדוע לנו לימודים כי פקוח נפש דוחה שבת ושאר איסורים, ומדוע לא נאמר דעשה דוחה לא תעשה. אך הפשוט הוא דהלא שבת הוא לאו דכרת, וכן יוהכ"פ, חוץ דהוי עשה ג"כ, וכמו שפלפלו בריש יבמות, בסוגיא דעשה דוחה לא תעשה, ולכן צריך לימוד מיוחד דדוחה שבת. אכל בחצי שיעור דאין בה כרת, אין אנו זקוקים להיתר מיוחד לחלל שבת, וכן להאכיל חולה ביוהכ"פ, דשוב הדרינן לכללא דעשה דוחה לא תעשה. ולפי זה מובן היטב שיטתו של החינוך, וכפי שהבין אותו הגרי"ז, דדינו של החינוך בחולה שאין בו כעת סכנה אלא באם לא יאכל יסתכן, ולכן התיר החינוך להאכילו, מאחר ואיכא עשה דהשמר לך ושמור נפשך, ודוחה איסור דחצי שיעור, וכאן הוי בעידנא, דאין העשה חלה כשנסתכן ואז דוחים את האיסור, אלא ענינו של העשה הוא שנשמר מן ההיזק, ותו הוי לי' בעידנא אף שאין בוא עדיין חולה מסוכן. וזה חדש.
והנה בספר ארץ-צבי להגאון מקוז'גלוב, סימן פ"ה פירש דברי החינוך כפשוטו, דבחולה שאין בו סכנה מותר להאכילו חצי שיעור, וזה לשונו: ואף שהמנ"ח כתב דהוא יחיד בשיטה זו ואין לו חבר, ולענ"ד מצאתי לו חבר הוא שיטת השאילתות שהביא הר"ן ר"פ יוהכ"פ, דחיה עד ל' יום אסורה להתענות ביוהכ"פ, והר"ן תמה על זה, דהרי לענין שבת אמרינן חיה ג' וז' ושלשים, ואחר שבעה אפילו אמרה צריכה אין מחללין עליה את השבת. וליישב שיטת השאלתות יש לומר דכוונתו שלא תתענה תענית גמורה רק תאכל פחות משעור, דחיה כל שלשים דינה כחולה שאין בו סכנה, כדאיתא באו"ח סימן תקנ"ד, ואין זה דוחק לפרש כן וכו'. והגאון מנ"ח התפלא ונתקשה שם בטעמו של החינוך, ולענ"ד הקלושה מצינו כסברה זו: א'. ברמב"ם פ"א מהלכות רוצח וטוש"ע חו"מ סימן תכ"ה, דכמו דברודף גמור מותר להרוג נפש גמור כך במקצת רודף מותר להרוג מקצת, דוק ותשכח שבזה יתיישב תמיהת הגרעק"א פ"ז דאהלות. וכזה בראב"ד ז"ל בספר תמים-דעים בשם ירושלמי, דמש"ה הקונה בית בא"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת, משום דבכיבוש א"י כתוב עד רדתה אפילו בשבת, וכיון דכיבוש גמור דוחה חילול גמור, ה"נ מקצת כיבוש דוחה מקצת חילול שבת, ועי"ש עוד במה שהאריך בדברי החנוך ועוד דוגמאות.
עכ"פ בנדון דידן, לפי דבריו שגם דעת השאילתות הוא כן, הרי דיש לסמוך על דעתם ולחלל שבת אפילו באיסור דאורייתא כעין חצי שיעור.
והנה בנ"ד יש עוד חשש, שעצם השהייה בביה"ח גורמת לבלבול החושים ולטירוף הדעת ובלבול המוח, ואם זה הוא בגדר פקוח נפש הנה הדבר מפורש בתשובות הרשב"א המיוחסות סימן רפ"א, שהובא ביו"ד סימן רכ"ח ברמ"א סעיף ט"ו, לענין מי שנשבע שלא ישחוק בשום שחוק ונשתטה ואח"כ נשתפה במקצת, ולפעמים חוזר לשטותו, ויום אחד צחקו לפניו ומצא מנוח וירוח לו, אם מתירין לו מחמת כך אם לאו. והשיב מסופק אני בדבר זה דאפשר לומר שהוא מותר ויש בו פקוח נפש, וכמו ששנינו בפרק במה מדליקין המכבה וכו'. וא"כ מפני רוח רעה מותר לכתחילה, דכחולה שיש בו סכנה הוא וכו'. ומ"מ אפילו הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל וכו'. וה"נ דאיכא רוח רעה תקפה אפשר דאתי לידי סכנה, ומשום יתובי דעתא שרינן, עכ"ל בקצרה. הרי דחש ליה לספק נפשות וכן פסק בתשובות מים חיים סימן ט"ז. וא"כ הוא אז אפילו אם נאמר בנ"ד שהוא רק מיעוט שיכולים לגרום לבלבול החושים ולטירוף הדעת, אכן בהצטרף עוד מיעוט שיכולים להדבק במחלה אחרת שיש בהם סכנת נפשות, הרי יש לנו רוב שעומדים להיות חולים מסוכנים, וכעין שכתבנו לעיל עפ"י דברי התוס' חולין.
ומה שהרווחנו בזה בצירוף שני המיעוטים הנ"ל, דאין אנו נזקקים תו לסברתו של הרב המגיד, דאפילו במה שאין בו סכנה מחללים, אבל בצירוף המיעוטים הנ"ל הוצאתם מבית-החולים הוא הלא רפואתם שתימנע לעתיד סכנת נפשות.
עד כאן דברנו באם החולה הוא כעת חולה שאין בו סכנה ובאם ימנעו ממנו הרפואה יתכן שיגיע לכלל סכנה, אבל היכי דאין הוא כעת בכלל חולה שאין בו סכנה, אלא רק יתכן שבעתיד יחלה בחולי שיש בו סכנה, באם ימצא במצב שהוא כיום, עדיין לא שמענו שמחללין את השבת., והנה הרב לאם (לעיל) הביא מדברי הבנין-ציון סימן קל"ז, דדוקא באיכא כבר סכנה אז אין הולכין אחר הרוב, ודחינן שבת, אבל היכא דאין לפנינו כעת סכנת-נפשות אף דיתכן שיהיה בעתיד לא חיישינן.
והנה ברש"ש ביומא פ"ה מפורש להיפך מדעתו של הבנין-ציון, ודעתו דאף בשבת זו שאין בו סכנת נפשות, ויתכן שבשבת הבאה יהיה בו סכנת נפשות מיד מחללין את השבת. ולאחר העיון נראה הדבר כמעט מפורש בדברי התוספות פסחים מ"ו ד"ה רבה, שהקשו ואם תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלה כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, עכ"ד. והנה דימו התוס' דין הואיל לחולה מסוכן, כמו הואיל דאי מקלעי אורחים חזי ליה, והלא שם הלא מדובר בשעה שבישל לא היו אורחים ורק לאחר מכאן באו, ודעת התוס' להשוות שיהיה מותר כל מלאכת שבת הואיל ואח"כ יתכן שיהיה לפנינו חולה שיש בו סכנה, דאף שבשעה שבישל לא היה בפנינו שום חולה, ובכל זאת אין בזה איסור שבת, וא"כ כשיש בפנינו אדם שחיישינן שיהיה חולה שיש בו סכנת נפשות ודאי דמותר לחלל שבת, וכאן לא נוכל להשתמש בתירוצם של התוס' דכיון דלא שכיח לא אמרינן הואיל, דהלא כאן בפנינו אדם שעומד להעשות חולה שיש בו סכנה. הרי להדיא דדעת התוס' שאפשר לחלל שבתות אף שאין הסכנה בפנינו.
אך מה שיש לעורר, דהלא לפי דברי התוס' בחולין שהובא לעיל, כל חולה רגילות שיחזור לחוליו, וא"כ הרי שכיח ושכיח, ולמה לא נאמר הואיל בכגון דא בחולה שהבריא, ומדוע אליבא דר' יהודה אם שחטו אסור לאכול. אך הדבר פשוט דכל הדין דהואיל נאמר על היתר חילול שבת, אבל כשאנו באים לדון באם מותר לאכול משחיטה זו באם הוא לא חלה, הלא התברר למפרע כי לא היו צריכים לשחוט. ודומה למה שכתבו התוס' בחגיגה דף ד' ד"ה לא נצרכה, דהקשו שם על הא דבעי בגיטין מ"ב, מי שחציו עבד וחציו בן-חורין, אם יש לו קנס או לא, שלשים שקל יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי אדון הוא. ולפי משנה אחרינא קאי, ואילו הכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד. וכתבו התוס' ויש לדחות דעד כאן לא מחייבי ליה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי, אבל התם כיון דמית אגליא מילתא דלא הוה עומד לשחרור, עכ"ד. כוונת התוס' כשאנו דנים על העתיד הלא הוא עומד או יתכן שיהיה כמו שאנו חושבים, אבל היכא דאנו דנים על העבר, אם אגליא מילתא למפרע שאינו עומד לכך, לא אמרינן על העבר שאז הי' עומד לכך. והוא הדין בנ"ד, דאם עשה מלאכה בשבת דאנו דנים באם הוא יש לחייבו מאחר ואנחנו אומרים הואיל הלא עשה בהיתר, ואין לנו יותר לדון בזה אבל בנדון התוס' בחולין שהתברר שלא חלה, אין מקום להתיר לאכול, והוי מעשה שבת, ודומה ממש למה שכתבו התוס' בחגיגה.
ותדע, דהלא אפילו בישל לחולה כשהיה חולה ממש והבריא, דעת הרשב"ם שאסור לאכול ממנו, הובאו דבריו בט"ז יו"ד סימן קי"ג ס"ק ט"ו. ואף לדעת הר"ן בשם הרא"ה שמותר זה דוקא שם שכשבישל היה חולה, אבל כשהתברר שלא היה חולה ודאי שאסור לאכול וכמ"ש.
והנה הרב לאם (לעיל) הביא דברי רבנו ירוחם שהובאו דבריו בב"י או"ח סימן שכ"ח, דכל דבר שאין בו סכנה עתה אעפ"י שיכול לבוא לידי סכנה אין להתיר. אבל אין זה ענין לנ"ד, דדברי רבנו ירוחם נאמרו רק היכי דליכא סכנה כעת, ואף לעתיד ספק אם יהיה סכנה. אכן בנ"ד הלא ודאי מיעוט יהיו בכלל סכנה, ומאחר ואין הולכין אחר הרוב בפקוח נפש, לכן הלא יש להתיר לחלל שבת, ולפי מה שכתבנו דאיכא תרי מיעוטא ומצטרפין לרוב הלא בודאי שיש לחלל שבת משום פקוח נפש.
ובעצם דינו של רבנו ירוחם, כבר נפסק ברמ"א שלא כמותו, והוא בסימן שכ"ט סעיף ו', שעל מה שפסק המחבר שכותים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללים את השבת, באו על עסקי נפשות ואפילו סתם מחללין עליהם את השבת, כתב שם הרמ"א, ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא, עכ"ל. ופירושו דעדיין ליכא סכנה, אלא יתכן שיבוא לידי סכנה, כבר מחללים את השבת. ומקורו של הרמ"א הוא מדברי האו"ז דאין מדקדקים בפקוח נפש, הלא להדיא שלא כדברי הי"א שברבנו ירוחם. וא"כ הוא הלא נסתר גם דינו של הבנין-ציון והיה מקום להתיר בנ"ד אפילו איסור דאורייתא. אך הלב מהסס בזה, ולכן לדעתי ביו"ט אפשר אפילו להחזיר את הזקנים ע"י ישראל, דהנה כל האיסור בהסעה הוא מחמת הבערה, והלא קיי"ל דהבערה שהותרה לצורך הותר שלא לצורך ביש צורך קצת. וא"כ לפי מה שהבאנו הלא עכ"פ יש צורך קצת, ואמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך.
אך מה שיש עדיין לעיין, שהבערת הרכב הלא הוא מוליד, והרי ביו"ט יש עוד חשש שאין רוכבין על גבי בהמה, ורכב לא גרע מבהמה דאיכא חשש תחומין וחשש שמא יחתוך זמורה, וחשש זה איכא גם ברכב שיכול לבוא לידי איסור דאורייתא, אכל כל זה הוא איסור דרבנן ובודאי אין בנ"ד כל חשש. אך אפילו בשבת היה נראה שיש להפעיל את הרכב בשנים, כדי שיהיה שנים שעשו, ואף דיש בו איסור שכל הפטור דעשותה זה רק פטור מחיוב חטאת, אכן יש בו איסור, וכמו שכתב המקור-חיים, שבשאר לאוין אין הפטור בשנים שעשו. ועיין עוד בישועות-מלכו פרק ט' מהלכות כלאים הל"ט. אכן בשמחת-יו"ט להרי"ט אלגאזי חולק עליו. ובתשובת חכם-צבי סימן פ"ב כתב דשנים שעשו הוא כמו חצי שיעור, יעוי"ש היטב. אבל הלא כתבנו לעיל מאחר דזקנים אלו הם בגדר חולים שאין בו סכנה, שיתכן שאם לא נוציאם מביה"ח יסתכנו והוא פיקוח נפש, אף שכעת אין בו סכנת-נפשות, וכמו שכתבנו, אבל עכ"פ הלא הוראתו של ר' חיים יש גם להחיל כאן. ואף לפי מה שכתב החכם-צבי דיש כאן איסור חצי שיעור, יש גם להתיר כמש"ל. ולכן באם אפשר ע"י עכו"ם בודאי עדיף טפי, אבל אם אי אפשר, יש להתיר בשנים שעשו וכמש"נ.
והנה היה לי לפלפל הרבה בדבריו בפרט בענין שומר פתאים ה' שהביא כת"ר כל המקומות, אכן יעיין כת"ר שיש הבדל בענין דפעמים נאמר סתם שומר פתאים ה' ופעמים נאמר מאחר ודשי בו רבים, וביבמות נאמר מן השמים ירחמו וכן שומר פתאים ה'. ויש בזה אריכות דברים ועוד חזון למועד.