תגובה למאמר "האם ברפואה מונעת מותר לחלל את השבת"
הרב אליעזר יהודה וולדינברג
לידידי עוז הגאון מוהר"ר אליעזר שפירא שליט"א (זצ"ל)
חבר בית הדין הגדול
עברתי על קונטרסו, ונעתר למבוקשו הנני לכתוב לו בזה את חות דעתי.
כת"ר נשאול נשאל מארה"ב זאת השאלה. זקנים שוכבים בבית החולים והבריאו ממחלה מסוימת, ושהייתם בבית החולים גורמת להם להדבק במחלות אחרות, אשר יש בהם סיכון עד לפיקוח נפש, ואף שהאחוזים הם קטנים, כלומר רק המיעוט נדבק בהם, האם כדי למנוע את המחלה יש דין של פיקוח נפש שמחללים עליו את השבת, והאם ברפואה מונעת אפשר לחלל את השבת.
וכת"ר בבקיאות וחריפות נפלאה בונה מגדל בקונטרסו, ומביע את עקרונית דעתו שאפשר לחלל ע"ז את השבת אפילו במלאכה דאורייתא, ועכ"פ ע"י שנים שעשו, וכי ביו"ט בודאי אפשר להחזיר את הזקנים ע"י ישראל.
ואחרי העיון לא כן עמדי להלכה למעשה, ואבוא אל עיקרי יסודותיו אחת לאחת, ובקצרה.
א) עפ"י התוס' בחולין ד' ט"ו ע"ב ד"ה כגון שהיה חולה והבריא שמתרצים לקושיתם שם, דכיון שרגילות הוא שחוזר לחליו לא הוי מוקצה, כותב כת"ר לומר, דמכיון דלפי דברי התוס' שכל חולה רגילות הוא שעומד לחזור לחוליו, ובהצטרף עוד דעצם השהיה בביה"ח הלא גם יכול לגרום להם למחלה ויש מיעוט שנדבקים במחלה אחרת, לכן אף אם נאמר לפי דברי התוס' שרגילות הוא רק כמו מיעוט, אבל בהצטרף שני מיעוטים הלא יש לנו רוב שעומדים להיות חולים מסוכנים, ומביא ראיה לכך מדברי הר"ן בפרק אלו טריפות לגבי ביצים דלוקחים ביצים בכל מקום וכו' דשני המיעוטים מצטרפים לרוב, וממילא יש לדון דאפילו באיסור דאורייתא מחללין, ולכן יש להוציאם מביה"ח אפילו ע"י יהודי עכת"ד.
ולענ"ד זה אינו. ראשית, לא דמי זה לההוא דהר"ן בפרק אלו טריפות, דשם שני המיעוט באים המה ממקורות ושמות נפרדים, דהיינו מיעוט אחד משום נבילה ומיעוט השני דדילמא דעוף טמא נינהו, ולכן מצטרפין שפיר שני המיעוטים להוות רוב, וצריכים שיאמר של עוף פלוני וטהור הוא, אבל בנידוננו שני המיעוטים מקורם אחד ומשם אחד הוא, והוא שהאיש הזה עלול בגלל מצבו הגופני לחזור לחוליו וגם עלול הוא להדבק במחלה אחרת, וא"כ מכיון שמאידך עפ"י רוב האיש הזה לא יחזור לחוליו וכן לא ידבק במחלה אחרת, אם כן יש רוב נגדי נגד המיעוטים והולכים בתר רוב שלא יפול במחלה ואין לחלל באיסור דאורייתא.
שנית, מג' נימוקים אין לבנות דיק עפ"י התוס' בחולין ד' ט"ו, והמה: א) אין כל הוכחה שכוונת התוס' במ"ש שרגילות הוא שיחזור לחליו דר"ל שיחזור עד כדי שיהי' סכנה, דלענין שלא יהא הדבר מוקצה הרי מספיק שאפי' אם יהיה במצב של חולה שאין בו סכנה, כדמביא בעצמו מדברי שו"ת רע"א סימן ה', וכך ביאר כנראה כוונת התוס' גם האור שמח בתשובותיו בח"ב סימן כ"א שמציין אליו בעצמו כדיעו"ש.
אמנם רואה אנכי בשו"ת בית יעקב סימן ק"ב שביאר כוונת דברי התוס' בחולין דרגיל לחזור לחליו שיש בו סכנה כדיעו"ש. אבל אני רואה גם ראיה שניה בשו"ת נחפה בכסף (לרבו של החיד"א ז"ל) שמרבה להשיב על דברי הבית יעקב, והיא לו בח"א חאו"ח סימן ג', וכותב דלא ידע מהיכן בא לו לומר דכיון שרגיל לחזור לחוליו הוי כמו חולה שיש בו סכנה וכו' ובמוקצה דכל האיסור הוא משום דאסח לה מדעתיה לכן כתבו התוס' דכיון שרגיל לחזור לחוליו לא הוי מוקצה משום דלא אסח לה מדעתיה וכו' יעו"ש. ב) בתוס' חולין שם מה שתירצו כנז' הוא רק בתירוץ ראשון, אבל יש שם גם תירוץ שני דרב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת וכו', ולפי תירוץ שני זה אין כבר הוכחה לומר דבכלל הסברא של רגילות לחזור לחוליו. ויעוין שם בנחפה בכסף שמוכיח באמת שאין הלכה כתירוץ הראשון שבתוס' חולין שם. ג) מסתבר לומר שהתוס' בחולין שם שכותבים דרגילות הוא שחוזר לחוליו, שהוא זה רק באותו יום עצמו שלפני כן היה מסוכן ופתאום בא שיפור במצבו והבריא באותו יום אזי חוששין עוד שאולי מקרה הוא, כי רגילות הוא שכעבור מספר שעות חוזר למצבו הקודם, אבל אם עומד במצבו זה שהבריא יומיים ויותר אזי גם התוס' יודו שאין רגילות בזה, דהא זה נגד המציאות, ושם בחוליו הא המדובר על אותו יום ולכן כתבו שרגילות הוא שיחזור לחוליו, אבל כעבור היום ויותר ועומד במצבו שהבריא גם התוס' מודים דתו אין רגילות כזאת שיחזור לחוליו.
ואם כן אין ללמוד להתיר בנידוננו החזרת הזקנים ע"י ישראל כפי שלומד כת"ר מכח דברי הר"ן ותירוץ דברי התוס' בחולין וכנז"ל. ואין לזה ממילא מגע להוראתו המפורסמת של הגר"ח מבריסק ז"ל לענין מניעת סכנה, וגם לרבות לא לדברי החינוך במצוה שי"ג, וכן לא לדברי הרמב"ם בפי"א מרוצח ה"ב בהסרת כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, ואין מקום לומר בזה עשה דוחה ל"ת. אפי' בחצי שיעור או שתים שעשו בהשוואתו, ואין צורך להאריך בזה, וכן במה שעצם האיסור הוא ביסודו יש בו גם כרת. (כמובן שזה לא ממעט ולא פוגם בעצם פלפולו הנחמד בהסברת דברי הגר"ח והגרי"ז ז"ל עפ"י דברי החינוך וכו' וש"י).
ב) ההגדרה של הבנין ציון סי' קל"ז דדוקא באיכא כבר סכנה אז אין הולכין אחר הרוב אבל באין לפנינו כעת סכנה אזי הולכין אחר הרוב, נכונה היא לדעתי וכבר כתבתי מזה בספרי שו"ת צ"א ח"ח סימן ט"ו פרק ז', והבאתי סמוכין לזה בהגדרות דומות מדברי גדולי הפוסקים, והבאתי גם דברי רבינו ירוחם בזה, וכן הגדרת החזו"א בזה, והסברתי גם את הנפסק בזה באו"ח סי' שכ"ט סעי' ו'. ועוד שם בפרק ט' דברתי גם מדברי הרש"ש בזה ביומא ד' פ"ד והבאתי מ"ש בזה גם בשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' כ"א ושו"ת מצפה אריה ח"א סי' ד' כדיעו"ש, באופן דלדעתי בהנידון שלפנינו יודו כו"ע דאין לבנות דיק להתיר ולהחשיב הדבר לסכנה מועטת אשר אין הולכין בזה אחר הרוב. דאם נחשוש לכגון מיעוטא כזה תו אין מודד לזה, וצריכים להתיר עפי"ז להסיע גם בריא בשבת מביה"ח, דגם גבי בריא יש מיעוטא שעלול להדבק שם בזיהום ואין לתחום תחומין לשיעור המיעוטא.
ג) מה שמוסיף כת"ר בדבריו לבנות יסוד עפי"ד התוס' בפסחים ד' מ"ו ע"ב ד"ה רבה שמקשה דאי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ומתרצים דכיון שלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל, וא"כ הלא כאן בפנינו אדם שעומד להעשות חולה שיש בו סכנה, ויוצא להדיא דדעת התוס' שאפשר לחלל שבתות אף שאין הסכנה לפנינו ע"כ.
הנה אם נבוא לבנות יסוד עפ"י דברי תוס' זה בפסחים הרי היה יכול לבוא בשופי להתיר מכח זה שבביה"ח נמצאים בודאי חשיב"ס, וא"כ נתיר גם עבור זקנים אלה מכח הואיל זה, אם לא שנאמר שלא שכיח אבל שיצטרכו לחלל גם עבורם בנסיעה וכו', וזה דחוק.
אולם כבר האריכו גדולי הפוסקים לבאר שח"ו לבוא להתיר מכח זה דהואיל גם בשבת מכמה וכמה טעמא תריצי. אציין בזה בקצרה לדברי הגאון החתם סופר ז"ל בספר דרכי ההוראה ח"ב להמהר"צ חיות ז"ל דעלה בדעתו שם לומר דבשבת נוכל לומר הואיל והותר לחולה שיש בו סכנה, והחתם סופר ז"ל (בסימן ו') השיב לו בתוקף שישמור עצמו מסברות כאלה דא"כ בכל שבת נמצא בכל עת יולדת או מילה, ובכל שבת נאמר הואיל, ומזהירו כי היינו החדש אסור מה"ת בכל מקום ובכל זמן ע"ש. ועוד יעויין בספר עטרת חכמים להגאון בעל ברוך טעם ז"ל סימן ד' שמבאר שדעת התוס' דמלאכת שבת דחולה שיש בו סכנה הותרה ולא דחויה לכן כתבו שיש לומר בו הואיל, אבל למאי דקיי"ל דדחויה, לא שייך בכלל קושית התוס' שם, ולא אמרינן בשבת הואיל, וכך כותב לבאר גם בספר המקנה כלל ל"ט פרט א' עיי"ש. וכפי שמציין בהגהות הגאון המהרש"ם ז"ל בפסחים שם כיוון הגאון העטרת חכמים ז"ל לדברי ר"ת ז"ל בספר הישר סי' שי"ב שכותב מפורש בכזאת דדוקא היכא דהותרה שייך הואיל אבל בדחויה לא אמרינן הואיל ע"ש ועוד יעוין בעטרת חכמים שם בחיו"ד סי' כ"ג יעו"ש.
ועוד יעוין בחידושי מהר"ם חלאווה ז"ל בפסחים שם, שמתרץ קושית התוס' בדרך אחרת ובדרך שיוצא שלא שייך בכלל לומר בשבת הואיל ע"ש.
וכך כותבים לתרץ דברי התוס' ולבא בדרך שיוצא שלא שייך לומר הואיל בשבת בספר גור אריה על פסחים, ובספר מלוא הרועים ערך כל העומד לזכיה אות ה', וכן בחזו"א מועד סימן קכ"ד עיי"ש. והדברים ארוכים.
אוסיף לציין גם לדברי הגאון בעל חות דעת ז"ל בספרו נחלת יעקב בחידושיו לביצה ד' י"ב שכותב בתוך דבריו ליישב קושית התוס' בפסחים מפני דהואיל היינו שריותא ע"י מתוך ובשבת ליכא מתוך יעו"ש באריכות. וכמו"כ יעוין עוד בשו"ת חתם סופר סימן מ"ג מ"ש גם בעצם דברי התוס' בפסחים לבתר דתירצו דחושיב"ס לא שכיח יעו"ש.
ד) עוד אחת אדבר בנוגע למ"ש כת"ר להתיר עכ"פ ע"י שנים שעשו, דחוץ מ"ש בעצמו שכל הפטור דעשותה זה רק פטור מחיוב חטאת אכן יש בו איסור, כמ"ש המקו"ח שבשאר לאוין אין הפטור בשנים שעשו וכו' והח"צ סימן פ"ב כותב שזה כמו ח"ש. נוסף ע"ז יעיין נא בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ק חאו"ח סי' כ"ח שקובע בהמשך דברי תשובתו הארוכה בהך דינא דשנים שעשו כלל גדול בדין זה, דל"ש לפטור כי אם דוקא במלאכות שיש בהם שיעור קצוב להתחייב עליהם וכו' אבל באותן מלאכות שאין להם שיעור קצוב להתחייב עליהם כגון בונה וחורש דחייבים בכ"ש אין מקום לפטור משום שנים שעשו דלא גרע מאילו עשאוה בזאח"ז דחייבין הואיל ובכ"ש חייב עליהם יעו"ש באריכות דבריו. והרי איסור הבערה הוא בכ"ש כנפסק ברמב"ם בפי"ב מה' שבת ה"א, והיכא שחיוב האיסור הוא בכל שהו הרי לא פטרינן גם בשנים שעשו לפי החסד לאברהם הנ"ז, וא"כ לפי"ז לא בא בחשבון כלל לגבי הסעה במכונית שיעשו ע"י שנים דבהבערה אין בכלל ההיתר הזה.
מכל הלין שביארנו נלענ"ד שאין להתיר הסעת הזקנים במכונית בשבת וגם לרבות לא ביו"ט, ואם יש מקום של צידוד היתר הוא רק ע"י נהג עכו"ם.
אסיים בברכת כתיבה וחתימה טובה
בידידות
אליעזר יהודא וולדינברג
נ"ב
בעומדי על סף כתיבתי זאת נקלע אלי במקרה בביתי רופא פרופ' נכבד. ובתשובה לשאלתי על הנידון ענה לי דהגם דבתינוקות ובקשישים הסיכון של זיהום וכדומה הוא יותר מוחשי מאצל אנשים אחרים, אבל לשחרר אותם משום כך מביה"ח בשבת במקום לחכות עד מוצש"ק או יום ראשון הוא מוגזם ואין להצדיקו מבחינה רפואית, וחולה כזה שעבר טיפול של תקופה מסוימת בבית חולים אינו עומד בפני סכנה כזאת עד כדי לחלל שבת עבור כן. ומה גם שגם בחול לא מדקדקים בזה למהר לשלחו גלל כן בצורה מהירה כזאת, והוא מפני שאין הצדקה לכך מבחינה רפואית והנזק הפסיכולוגי מזה גדול מהסיכון הרפואי המשוער, ובפרט כשיבצעו כזאת בשבת.
הנ"ל