נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

תשובה לתגובת הרב וולדנברג בנושא "האם ברפואה מונעת מותר לחלל את השבת"

שפירא, אליעזר. "תשובה לתגובת הרב וולדנברג בנושא "האם ברפואה מונעת מותר לחלל את השבת"" שו"ת עמק הלכה אסיא, ב (תשמ"ט), עמ' 35-38.

תשובה לתגובת הרב וולדנברג בנושא "האם ברפואה מונעת מותר לחלל את השבת"

הרב אליעזר שפירא (זצ"ל)

כבוד ידידי עוז ומגדול

הגאון אליעזר יהודה וולדינברג שליט"א

אחדש"ט וגמר חתימה טובה

אחרי שכבודו לאחר עיונו בתשובה שכתבתי בענין פקוח-נפש הטיח השגותיו, לכן אנסה לענות לכבודו על ההשגות אחת לאחת.

על מה שהשיג דמה שכתבתי ששני מיעוטים מצטרפין לענין פקוח נפש, אף שמעיקר הדין אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב וחיישינן למיעוט, אבל ליתר עוז כתבתי שיתכן שיש גם רוב ודמיתי לדברי הר"ן בחולין. וכבודו השיג עלי שאין זה דמיון לדברי הר"ן, מאחר ושם שני המיעוטים אינם משם אחד אלא משני שמות, אבל בנ"ד הן משם אחד שהוא פקוח-נפש. והאמת שלא הבנתי השגתו, דאם הייתי דן לענין ספק ספיקא היה צודק כת"ר, שמאחר שהוא משם אחד שם ספיקא חד הוא, אבל לענין רוב היכן מצאנו דאם הרוב הוא מטעם אחד זה חסרון, הלא אדרבא בכל רוב הוא משם אחד ואיזה חסרון יש בזה. וכל מה שכתבתי לדמות לדברי הר"ן הוא כי לדעתי הם שני מיעוטים שונים, מאחר וסיבת החולי הם שנים. אבל אם נאמר דהם כשם אחד ודאי דהוי רוב.

והנה במה שהשיג עלי מדברי התוספות בחולין ט"ו, שרגילות הוא לחזור לחוליו, כי הכונה לחולי שיש בו סכנה, וכת"ר כתב כי אין כל הוכחה כי הכונה היא שיחזור עד כדי סכנה. ותמהתי דהלא קוטב דברי התוספות הוא מאחר והבריא, ואם נאמר יש מוקצה לחצי שבת אז הלא נאסר מדין מוקצה וכמו שבכל בריא, ועל זה כתבו דמאחר דרגילות לחזור אינו מקצה אותו. ואם נאמר דהכוונה היא שיחזור לחולי שאין בו סכנה ויהיה אסור לשחוט אותו, א"כ למה לא מקצה אותו, דהלא לא יוכל לאכול אותו דחסר לו השחיטה, ומדוע לא יקצה אותו, אלא דודאי דהכונה היא שרגילות שנעשה חולה מסוכן, ואז יהיה היתר לשחוט, ולכן אין מקצה אותו. אכן מה שכתבנו הוא שזה הלא לאו בידו ומה דמיון התוספות לקדרה רותחת בביצה, ועל זה כתבתי דכשאנו דנים לענין המוקצה מאחר ומדין המוקצה לא יכול לאכול מיד אלא רק החסרון הוא השחיטה אין זה מוקצה. אך כל זה אם הוא יהיה אח"כ חולה מסוכן שהוא יכול לשחוט ולאכול את זה אבל אם לא יוכל לשחוט הלא הוא בודאי מקצה אותו והוא פשוט.

ומה שהשיג עלי כי זה תלוי בשני התירוצים של התוספות, ולתירוץ שני אין בכלל סברא של רגילות, לא ירדתי לסוף דעתו וכי הרגילות תלוי אם יש מוקצה לחצי שבת, וכי נביא הוא דאם יש מוקצה לחצי שבת רגילות הוא ואם אין מוקצה לחצי שבת אין רגילות, הלא הדבר הוא דבר טבעי שחולה שהיה חולה שיש בו סכנה רגילות הוא שיחזור, ואיזה ענין יש לו למוקצה לחצי שבת. אך התירוץ השני של תוספות סובר דאף דהוא רגילות, מאחר ואין זה בידו כמו קדירה רותחת ממילא הוא מקצה אותו. ולכן נזקק תוספות לתירוץ השני שסובר שאין מוקצה לחצי שבת. אבל עצם הדבר שרגילות זה דבר טבעי ואין זה תלוי למוקצה לחצי שבת.

ומה שכתב כי מסתבר לומר שרגילות הוא שחוזר לחוליו שזה רק באותו יום שלפי כן זה מסוכן אף שהסברא נכונה שלא תמיד לאחר שהבריא נאמר שרגילות לחזור. אבל לעניננו אדרבה הלא לפי זה צריך להוציא אותו מיד, שאז יש רוב כמו שכתבתי.

והנה בעיקר סברתו, עד כמה שזכורני האחרונים שדנו בענין זה לא הגבילו דוקא לאותו יום, אך הגדר לדעתי הוא דאם עמד על משענתו ויצא לחוץ ומתפקד כאחד הבריאים אז אין רגילות, אבל כל עוד אינו בריא אולם, נשאר סברת התוספות. וא"כ לדידן מאחר ובזקנים הרי הם כחולי שאין בהם סכנה, וכמו שהבאנו מדברי הגאון ר' מאיר שמחה, בודאי רגילות הוא לחזור.

אבל פליאה בעיני דכבודו לא עיין בדברי שאני באמת פקפקתי על ענין הזה שאין ההוצאה עצם הרפואה ונזקקתי לדברי הרב המגיד וכתבתי שם שהוא רק דומה קצת והחלוק מובן, אבל מדוע לא שת כת"ר למיעוט השני שכתבתי שם שהשהיה גורמת לטירוף דעת וזה בגדר פקוח-נפש כמו שהבאתי מדברי הרשב"א ובזה כבר יש לנו שלשה מיעוטים שמצטרפין לרוב שיתכן שיהו חולי סכנה וזה דומה ממש לדינו של הגר"ח.

ומה שהשיג עלי למה שהבאתי מדברי התוספות בפסחים כאלו אני מסתמך לפסוק עפ"י קושית התוספות של הואיל, אני רק למדתי מדברי התוספות שאף שאין בפנינו חולה מסוכן גם מחללים שבת ואין צורך שיהיה חולה בפנינו שאם לא כן קושית התוספות אינה קושיא. ומה שכתב בשם האחרונים הוא לתרץ את קושית התוספות מדוע לא נאמר הואיל, אבל עצם היסוד של התוספות שיש לחלל אף שאין חולה כעת אלא יהיה לא נסתר מדברי האחרונים.

ובמה שכתב על מה שהתרתי ע"י שנים שעשו מדברי המקו"ח והחכ"צ הלא אני דברתי בנקודה זו. ומה שכתב מדברי החסד-לאברהם הנה עכ"פ הלא מדברי הריטב"א שהקשה מדין שחוטי חוץ מדוע צריכים פטור מיוחד של שנים שעשו ולא כתב כדברי החסד-לאברהם הלא משמע שלא סבר לסברה זו. אך במה שהביא החסד-לאברהם ראיתו מדברי הגמרא בפסחים מ"ז בהאי דיש חורש תלם א' וכו' ואי אמרינן הואיל החרישה בא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם והיינו משום דאתי עשה דכסוי ודחי ל"ת דיו"ט, ועל זה כתב החסד לאברהם דיש לעורר בזה דהיכי מצי דחי הא אפשר לקיים שניהם שיחרשו שניהם כאחד דאז הו"ל כשנים שעשו דפטורין ופשיטא דיו"ט לא חמור משבת יעו"ש.

אבל איני יודע מי גילה רז זה דאיכא אחר דאפשר לקיים שניהם ע"י שנים שעשו אבל אם ליכא אחר הלא איכא הואיל. ולכאורה יהיה זה תלוי במחלוקת הב"י ורבינו ירוחם באו"ח סימן י"א, שחלק הב"י על דברי ר' ירוחם שכתב דהא דשרי כלאים בציצית דוקא כשאינו ממינו אבל אם מוצא ממינו הא אפשר לקיים שניהם וכו'. וע"ז השיג הב"י דאעפ"י שאין מצוי לו מאחר שהיה אפשר לקיים אילו היה מצוי לו לא דחינן הל"ת ועשה. ולכאורה הוא הדין כאן אם ימצא עוד אחר הלא יצטרך לדחות לא תעשה, וא"כ תלוי במחלוקת הנ"ל.

אבל לאחר העיון זה אינו, דכל מה דנחלקו ר' ירוחם והב"י זה דאותו הגברא יכול לקיים המצוה גם באם לא יצטרך לעבור איסור באם הוה לו ממינו, אך אם הגברא לא יכול לקיים את המצוה רק בצרוף עוד גברא אז הלא לא יקיים המצוה, כי כמו שאנחנו אומרים לגבי איסורים דשנים שעשו אינו עבירה גם המצוה הלא אינה מתקיימת כדינה ע"י שנים שעשו. ועוד עיקר דברי הב"י הלא מוכחשים מסוגיא מפורשת בשבת דף קל"ג ע"ב דאמר ואי איכא אחר ומשני דליכא אחר ולא אמרינן כיון דאילו מצוי אחר הוי אפשר וכו'. וע"כ דלא כסברת הב"י. וכבר הקשה קושיא זו על הב"י הגאון עזריאל ראש הברזל אב"ד לובלין בתשובות בית אברהם, יעו"ש, פלפול גדול ליישב דברי הב"י.

אבל איך שלא יהיה עכ"פ ודאי אין בקושיא זו ללמוד יסוד דהיכן דאין שיעור לא אמרינן שנים שעשו. אבל מה שהקשה הגאון בעל מעין-חכמה דלמ"ד שבת דחויה היא אצל קרבנות נשחט הקרבן בשנים שלא יחלל שבת בכדי, יפה הקשה דקרבן הוא חובת צבור ולא חובת יחיד, ולכן ודאי דחובת צבור הלא יש לקיים המצוה ע"י שנים שעשו, שהלא היא חובת כולם ואפילו אם שנים יעשו תעשה המצוה כהלכתה.

והנה במה שכתב השואל בתשובת חסד-לאברהם לדון דאף דדרשינן מבעשותה שנים שעשו פטורין היינו מלאו וקרבן דידהו, אבל עשה דביום השביעי תשבות עבר אף אם נעשה המלאכה בשנים. והנה אם אמת היה חידוש זה היה נסתר מה שכתבתי בבאור החנוך עפ"י דברי הגרי"ז דלכן מאכילין חצי שיעור הוא מדין עשה דוחה לא תעשה שאין בו כרת. ובזה דנתי גם לגבי שנים שעשו שדינו כמו חצי שיעור וכמ"ש החכם-צבי. ואם נאמר דבשנים שעשו עכ"פ עובר בעשה דשבתון הלא שוב אין עשה דוחה לא תעשה ועשה והוא הדין בחצי שיעור הלא עובר בעשה דענוי. אך באמת הדבר מבואר בריב"ש סימן רפ"ז בשם הרא"ה, דמי שאכל חצי שיעור וחזר ואכל כל ששה בין אכילה לאכילה יותר מכדי אכילת פרס לא אבד תעניתו, וכן הסכים שם הריב"ש לדברי הרא"ה. הרי להדיא דאפילו אכל חצי שיעור קיים עשה דתענו את נפשותיכם וממילא הדר דינא למה שכתבתי בביאור דברי החנוך דאיכא עשה דוחה לא תעשה ואין כאן דחית עשה. והוא הדין לגבי שבת בשנים שעשו דדינו כחצי שיעור דאין כאן דחית עשה דשבתון וממילא יש לדחות ע"י שנים שעשו.

ולאחר שנדמה לי שהשבתי לכת"ר על כל ההשגות אני על משמרתי אעמודה ונראה לי כי יש להתיר ע"י שנים שעשו והוא בתנאי דליכא עכו"ם לעשות על ידו.

ואכפול שלום תנינא לכת"ר כדין כופלין שלום למלכים מאן מלכי רבנן וגמר חתימה טובה

אליעזר שפירא

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.