בדיקות בעזרת צביעה בשבת

בדיקות רפואיות בעזרת צביעה – בשבת

הרב אהרן רוט

שאלה

א. יש בדיקות שבהן לומדים על תכונותיו של דם, או נוזל אחר מגוף האדם, ע"י שמטפטפים לתוכו חומר מסוים, ומבחינים בשינוי בצבע של הנוזל הנבדק.

ב. במקרים אחרים, מטבילים בתוך הנוזל ניר מיוחד, שצבעו משתנה בהתאם לתכונותיו של הנוזל.

ג. מצוי שמורחים מעט דם על פני זכוכית אחת, בעזרת חודה של זכוכית אחרת. כאשר הכתם מתייבש, צובעים את כל פני הזכוכית בכמה צבעים זה אחר זה, וכל אחד 'תופש' חלק אחר מהדם. אמנם בעין רגילה נראה הכל צבוע באותו צבע, אבל עי"ז אפשר לספור את חלקיקי הדם השונים בעזרת המיקרוסקופ. האם מותר לבצע בדיקות כאלו בשבת?

תשובה

בפוסקים נזכרים שני היתרים בהלכות צובע: דרך ליכלוך, ודבר שאין דרך לצבוע אותו. בגמרא, שבת ע"ה, נאמר שהשוחט חייב, לפי רב, גם משום צובע, כי ניחא ליה דלתוס בית השחיטה דמא, כי היכי דלחזוה אינשי וליתי לזבנוה מיניה. מוכח מזה, ששם צובע שייך, גם כאשר אין הצבע מוסיף יופי בדבר הנצבע. ע"כ כתב היראים, שצריך להזהר שלא ללכלך את המפות והבגדים כשאוכלים מאכלים בעלי צבע. ואמנם הוא מקלקל בצביעה, ואינו חייב מהתורה, אבל מכ"מ אסור מדרבנן, ובצביעות פניו וידיו אין חשש, כי אין דרך לצבוע אותם, ולא מקרי צביעה כלל. ומה שלמדנו בפרק 'המצניע' (שבת, צה,א) אשה אל תעביר סרק על פניה משום צובע, שאני אשה שדרכה לצבוע את פניה.

הרדב"ז כתב ע"ז בחלק ד' סי' קל"א, שהיא חומרא יתירא, דאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך, תדע, שהרי אינו צובע כל הבגד אלא נעשה כתמים כתמים.

ע"פ דברי הרדב"ז האלו, הסביר החת"ס בחידושיו לכתובות דף ה', שאין צביעה במפה של דם בתולים אעפ"י שהוא מעונין בדם להוכיח שהיא בתולה. כי לא שייך צביעה במפה אלא כשהוא לצורך הדבר הנצבע, כגון בית השחיטה, שעי"ז יראה שנשחט היום. משא"כ בצביעת הסדין, שאינו לצורך הסדין, אלא אדרבא לכלוך הוא לו, רק לפרסם שהיא בתולה, וזה לא מקרי צובע.

ובנדון דידן, לכאורה, לא שייך היתר זה. כי אמנם אין הצבע תיקון בדבר הנצבע, אלא בא ללמד על תכונות הדם של החולה. אבל בכ"ז קשה לומר שבכה"ג הוא דרך לכלוך. ואין זה דומה למכתים מפה באוכלים או בדם, וכן לשוחט, כי זו ממש צביעה. ומה שחילק החת"ס בין מקום שמתקן את הדבר הנצבע למקום שאינו מתקן אותו, הוא רק במקום שאין החזותא באה בצורה של צביעה אלא בדרך כתמים ולכלוך, ובכ"ז אם יש בה תועלת לגופו של הדבר הנצבע הרי זה צובע. אבל אי אפשר ללמוד מזה למקום שהוא צובע ממש. הצביעה הזו היא גם מלאכה שצל"ג, מכיון שסוף סוף הוא צריך שהדם יהיה נצבע כדי להוודע ממנו דבר מה.

נשאר לנו להתבונן אם שייך כאן ההיתר השני, שאין צובע בדבר שאין דרכו בכך, ואע"פ שכתבנו שהצביעה שבבדיקת הדם אינו נחשבת קלקול ולכלוך, שייך לדון בזה. כי סברת היראים נאמרה גם במקום שהוא מתקן ע"י צביעתו ומעונין בה. ומוכח הכי ממה שהקשה על דבריו, מדין אשה לא תעביר סרק על פניה, ותי' שדרכה בכך. משמע שאם לא היה זה דרך הנשים היה שייך כאן הפטור של אין דרכו לצבוע, אע"פ שבודאי היא מתקנת ומיפה את פניה ומעונינת בזה. ולא מסתבר לומר שהדם שבמעבדה נחשב כדבר שדרכו לצבוע, מפני שדרך לצבוע אותו לצורך בדיקות. (ואפילו אם היינו אומרים כך, יתכן שבכל זאת היה שייך כאן ההיתר שכתב היראים. כי הנה בשו"ע הגר"ז סי' ש"ב בקונטרס אחרון, חידש שההיתר של אין דרכו לצבוע שייך גם בבגד ובשאר דברים שדרך לצבוע אותם, כאשר ייחד אותם לתשמיש שבו שום אדם אינו מקפיד עוד על המראה שלהם. כי לדבריו שורש ההיתר של אין דרך לצבוע, הוא מפני שחזותא לאו מילתא, אא"כ דרך העולם להחשיב חזותא זו, ובמקרה שאין דרך העולם להקפיד על המראה ולצבוע דבר זה אינו נחשב צובע. הוא הביא לזה ראיה, ממה שמותר לאשה לשים מוך שהתקינה לנדתה, ולא אומרים שלדעת היראים יהיה זה אסור מטעם צובע אע"פ שהוא דרך לכלוך, כמו שאמר לשים בגד ע"ג מכה שיורד ממנה דם. ש"מ שבכה"ג שהתקינה אותו לנידתה, ושוב אין דרך בני אדם להחשיב את המראה שלו, אין כאן איסור צובע. והנה אשה שהתקינה מוך לנדתה, מעונינת לראות על ידו אם היא טמאה או טהורה, ע"פ צבע הדם. ומ"מ החשיב אותו הגר"ז בדבר שאין דרך לצבוע אותו. ש"מ שבכה"ג, שאין דרך לצבעו לצורך גופו, אין זה נחשב כדרכו לצבוע.

ואפילו אם נחלק בין המקרים האלו, ונאמר שאשה הבודקת במוך, אינה מעונינת לצבוע אותו, אלא הוא משמש לה רק בתור אמצעי לראות את הדם (וכן היה אפשר להסביר גם את ההיתר במפה של דם בתולים), וזה קצת גרוע מנדון דידן, שבו הוא מעונין לשנות צבע הדם עצמו, עכ"פ כדי לדעת עי"ז על תכונותיו. מ"מ למדנו מדברי הגר"ז, שאין ההיתר ב"אין דרך לצבעו" משום שזה שינוי גדול, אלא משום שחזותא שלא מקפידים עליה אינה נחשבת באיסורי שבת. וא"כ מסתבר, שגם בענינינו, כיון שאין קפידה על עצם מראהו של הדם, אלא רק מעונינים ללמוד על תכונותיו, שייך ג"כ הפטור הזה.

בשו"ת אבני נזר, או"ח קע"ה, פליג על דברי שו"ע הגר"ז וסובר שההיתר שכתב היראים הוא רק במקום שאין דרך שום אדם להקפיד על המראה. אבל דבר שמצד עצמו דרך בני אדם להקפיד על המראה שלו, ויחדו אותו לתשמיש מיוחד ועי"ז שוב אין חשיבות מראה שלו, בכ"ז הוא נחשב כדרכו לצבוע, ואם לא יהיה מקלקל יתחייב בשבת. וכתב, דלפ"ז גם במוך שהתקינה לנדתה שייך איסור צובע, וההיתר הוא רק מפני שרוחצת אותו מקום, ובזמן ששמה את המוך עדיין אינו מתלכך, ואע"פ שאח"כ יורד דם, אין זה אלא גרמא.

אמנם אין ראיה שהוא חולק עליו גם בעיקר הדין, וגם הוא יודה שדבר שדרך לצבוע אותו רק כדי לדעת ע"י הצביעה דבר מה, אין הוא נחשב כדרכו לצבוע.

עפ"ז יש לכאורה, להתיר לטפטף טיפות חומר לתוך דם במעבדה, כדי ללמוד על תכונותיו, ע"פ שינוי צבעו. ואפי' אי נימא שלא התיר היראים, אלא בצירוף אין דרכו לצבוע ומקלקל, מ"מ לא יהיה בזה עכ"פ איסור תורה.

אמנם, כאשר הוא רוצה להטביל סרט ניר בתוך הדם, כדי שעי"ז ישתנה צבעו, ויכיר את תכונותיו של הדם, לא שייך היתר זה. כי ניר הוא דבר שדרך לצבעו, וגם את הניר הזה צובעים כאשר מכינים אותו לשימוש (ועי' מה שכתב בשש"כ פרק ל"ג הערות פ"א-פ"ב בשם הגרש"ז אויערבך שליט"א).

ולענין המקרה השלישי, יהיה חילוק בין מקום שהוא צובע את הדם, שאז זה נחשב לצובע דבר שאין דרך לצבעו, וכנ"ל, לבין מקום שצריך לצבוע את הזכוכית עצמה – לרקע וכד'. שאז הוא נקרא צובע דבר שדרך לצובעו, וגם אין זה דרך לכלוך, אולי גם הגר"ז יודה בזה לאבני נזר, ואע"פ שאין צובעים זכוכית של מקרוסקופ לצורך עצמה, אין זה משום שאין מראה חשוב בענין, אלא משום שיותר טוב לעבוד בה, כאשר היא שקופה.

דינים

א. אין איסור תורה לטפטף לתוך הדם שבמבחנה חומר שבודק אותו ע"י שינוי צבעו. (ע"פ מש"כ ביראים שאין איסור צובע בדבר שאין דרכו לצבוע. וע"פ מה שביאר אותו שו"ע הגר"ז סי' ש"ב) ויתכן שאין בזה אפילו איסור דרבנן.

ב. בכל האמור כאן אין היתר מהתורה לטבול בתוך הדם ניר בוחן שצבעו משתנה ע"פ תכונות הדם, וכן לצבוע זכוכית המקרוסקופ שהדם מרוח עליהם כדי שתשמש לרקע לבדיקת הדם.

ג. מותר (עכ"פ מהתורה) לצבוע את כתם הדם עצמו.