תשובה בדין "כל היוצאים להציל חוזרין למקומן"
הרב הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך שליט"א
תנן במס' עירובין מ"ד ע"ב "מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח – כל היוצאים להציל חוזרין למקומן", ופריך עלה בגמ' דמהא דתנן חוזרין למקומן משמע אפי' יותר מאלפים ואילו ברישא תנן רק אלפים אמה ותו לא, ומבואר שם בגמ' דאין לומר שהבא להציל מאויבים שאני ויש לו יותר מאלפים אמה, דלהדיא תנן "חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח ותו לא", ומשני רב יהודה אמר רב דחוזרין למקומן לא בא להתיר טפי מאלפים אמה אלא החדוש הוא בזה שמותרין לחזור גם בכלי זיינן ולא אמרינן דלאחר שכבר הצילו ישליכו מעליהם כלי זיינם ולא יחללו שבת, "כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן האויבים ורדפו אחריהם וכו' באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן, רב נחמן בר יצחק אמר לא קשיא כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו אומות העולם את עצמן", ופירש רש"י דדוקא אם נצחו עכו"ם חוזרין למקומן אפי' טובא אבל אם נצחו ישראל רק אלפים אמה ותו לא.
ועיי"ש ברא"ש שכתב "דהלכתא כהנך תרי אוקימתא כרנב"י דבתראה הוא וכרב יהודה אמר רב דתניא כוותיה", ומבואר בב"י טור או"ח סי' ת"ז דפסק כהרא"ש וכתב בשו"ע בהאי לישנא "כל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם או מן הנהר – יש להם אלפים אמה לכל רוח – ואם היתה יד העכו"ם תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו הרי אלו חוזרים בשבת למקומם ובכלי זינם", וכעי"ז הוא גם לשון הרמב"ם והטור, וכיון שלא נזכר כלל דשרי נמי לחזור למקומם בכלי זינם גם בנצחו ישראל, היה נראה לכאורה שהב"י הבין בדעת הרא"ש דמה שפסק כרב יהודה היינו לענין זה שמותר גם בכלי זיינם אבל בעיקר ההלכה פסק כרנב"י דשרי אפי' רחוק יותר מאלפים אמה, אולם כל זה דוקא כשנצחו עכו"ם ומפחדים לשבות במקום שהצילו דרק אז הם מותרים לחזור עם הכלי זיין אפי' ברה"ר דאיכא איסור תורה וכמו"ש רבנו יהונתן בפירושו שעל הרי"ף, והוא מפני שבכגון דא ראו חכמים צורך לתקן שצריכים לראות מצב כזה ממש כפקו"נ בגלל חשש של מכשול לעתיד לבוא (כמו שיתבאר להלן) משא"כ אם נצחו ישראל ואין להם שום פחד לשבות במקום שהצילו יש להם רק אלפים אמה לכל רוח אבל לא לחזור בכלי זיינם תוך האלפים אמה, וראיתי שכן מפרש גם הגאון יעקב שם, אולם לא כן הוא דעת הב"ח והפרישה כי הם פירשו בדעת הרא"ש דשפיר פסק כרב יהודה דגם בנצחו ישראל מותרין לחזור למקומם עד אלפים אמה גם בכלי זיינם משום מעשה שהיה וכרנב"י דמתיר אפי' טובא אם נצחו עכו"ם ויש להם פחד לשבות שם, ואף שלא ידעתי איך כתב כן הפרישה גם בדעת הרמב"ם והטור וב"י, מ"מ האחרונים שפיר נקטי להלכה כהב"ח והפרישה, ועיין במשנ"ב סי' ת"ז דכתב נמי הכי בדעת השו"ע בשם אחרונים, ולפי"ז צריכים לומר דמה שלא נזכר כלל בשו"ע שמותר לחזור למקומם בכלי זיינם גם בנצחו ישראל הוא מפני שבסי' שכ"ט פסק השו"ע "כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם" והוא כלשון הרמב"ם בפ"ב משבת הכ"ג ממילא גם נכלל בזה הדין של נצחו ישראל אלא שאז מקומם הוא רק עד אלפים אמה ותו לא. ומה שלא נזכר בסי' שכ"ט התנאי של מפחדים לשבות במקום שהצילו היינו מפני שסמך על דבריו בסי' ת"ז ושם מפורש כתב שגם בנצחו עכו"ם דמותרין לחזור אפי' יותר מאלפים אמה הוא רק אם הם מפחדים לשבות במקום שהצילו.
ולכאורה נלענ"ד כיון דרבנו יהונתן מפורש כתב אהא דמותרין לחזור למקומן בכלי זיינם: "ולא חיישינן להעברת ד' אמות ברה"ר ולא להכנסה לפי שסכנת נפשות הי' בדבר אם יניחום באותו מקום שנאמר להם כבר היה מעשה" (גם המאירי כתב שם "ואין חוששין לאיסור הוצאה וטלטול ואין מניחין אותן עד שיכנסו לעיר") משמע דאפי' בנצחו ישראל ואמרו להם שכבר נעשה מעשה דאף שלא התירו להם חכמים יותר מאלפים אמה מ"מ יש היתר מיוחד לכלי זיין לבל יניחו אותם מידם ואם הם רוצים לחזור למקומן הרי הם צריכים ליקח עמהם גם את כלי זיינם אפי' ברה"ר, וכן נראה גם מפשטות דברי השו"ע שכתב שם שכל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם דה"ה נמי דשרי אפי' בנצחו ישראל לקחת עמם כלי זיינם תוך אלפים אמה אפי' דרך רה"ר, כי סתם חזרה למקומם היינו נמי אפי' ברה"ר לדעת הב"י שלא מצריך כלל התנאי של ששים רבוא, וחוזר אני עכשיו ממה שכתבתי ב"מוריה" תשל"א "דבהא גופא דמחלקינן בין אלפים אמה ויותר כלול גם חילוק זה שבין אורייתא ודרבנן" וכתבנו דלא שרי אלא בכרמלית, ולכאורה ודאי מסתבר הכי דכיון שנצחו ישראל ויכולים שפיר לשבות במקומם בלא שום פחד דאי אפשר כלל להתיר להם איסור תורה של מלאכת הוצאה והכנסה והעברת ד' אמות ברה"ר, מ"מ מהא דכתב רבנו יהונתן את דבריו על "כבר נעשה מעשה" וגם המאירי מפורש כתב דשרי גם בנצחו ישראל, ולדברינו הרי נמי מוכח הכי מהשו"ע דכיילינהו בהדי אהדדי בסי' שכ"ט דודאי מסתבר דה"ה נמי שלענין הוצאה והכנסה בכלי זיינם ג"כ שוים הם ומה שמותר בנצחו עכו"ם אפילו טובא מותר נמי באלפים אמה דשרי בנצחו ישראל.
ואף שלכאורה מוזר מאד לומר שמותרין במלאכה דאורייתא גם בנצחו ישראל אע"ג שיכולים להשאר במקומם ולשבות שם בלא שום פחד, אך כיון דאמרנו דמוכח הכי נראה שצריכים לדחוק קצת ולומר דכיון שכל אלה שבאו להציל בלי כלי זיין הרי יש להם אלפים אמה לכל רוח ויכולים שפיר לחזור לבתיהם. ולכן ראו חכמים צורך שלא להוציא מהכלל את אלה שבאו להציל גם בכלי זיינם ולהחמיר עליהם להשאר במקומם כל השבת ולסבול יותר מאחרים ולפיכך אמרינן שגם הם מותרים לחזור למקומם, ומה שאנו אומרים להם ליקח עמהם גם את הכלי זיין הוא מפני שחכמים ראו את זה כצורך של פקו"נ והם אשר דורשים מהם דבר זה כי יתכן שאותם האנשים היו רוצים לחזור לבתיהם בלי הכלי זיין כיון שלמעשה הרי ליכא כלל שום סכנה ורק גזירת חכמים היא משום מעשה שהיה שלא יתפרקו מעליהם כלי זיינם ולכן התירו להם חכמים כדי שלא יסבלו משום כך יותר מכל הבאים להציל [כעי"ז מצינן בהא דתנן בסופ"ק דר"ה "ואם היתה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות", ולא נזכר כלל שצריכים לצמצם ליקח רק בשיעור שהוא לצורך פקו"נ ולא יותר אלא משמע דשרי שפיר ליקח מזונות כרגיל. ואע"ג דאיכא סברי שריבויי בשיעורין הוא איסור תורה ועדיין צ"ע]. וצריכים לומר לפי"ז דהתקנה לא היתה רק בזה שהתירו להם לחזור למקומם בכלי זיינם, אלא שגם גזרו עליהם שלא ישובו למקומם בלי הכלי זיין, כי אם לא נאמר כן איך אפשר שיהא מותר לחזור ולעבור אדאורייתא בו בזמן שיכול שפיר לחזור לביתו בלא שום איסור, וגם נראה לפי"ז שגם אם לא יצאו כלל חוץ לתחום מ"מ מותר להם לשוב לביתם על כלי זיינם גם דרך רה"ר. וגם נראה דכמו שאין אדם צריך כלל להחמיר על עצמו בנוגע לההיתר של ר"ג שיש להם אלפים אמה לכל רוח ה"ה נמי לענין זה שיכול כל אחד ליקח עמו את הכלי זיין אם רוצה לחזור למקומו ולא להמנע מזה משום חומרא בשבת כי כל חומרא בדבר זה אתי לידי קולא בפקו"נ דחמור יותר, וגם כתב המהרי"ל דיסקין זצ"ל בקו"א אות ל"ד לענין מלתא אחריתא וז"ל: "ואין לפקפק על עיקר הטעם לפי שהוא חשש רחוק, צא ולמד ממה שהתירו לזרוע בשביעית לחד טעמא, מפני ארנונא, מפני שמתין בתפיסה, ועיין תוס' פרק זה בורר והתירו גם לעשירים והיינו משום כסופא דעניים והותר כל הנ"ל אפי' למ"ד שביעית בזה"ז מה"ת", וה"נ גם כאן שאם יהיה כאלה שיפקפקו בהיתר זה וירצו להחמיר יבואו גם אחרים להחמיר בזה כדי שלא יהו נראין כקלי דעת ונמצא שאתה מכשילן לעתיד לבוא ואתי לידי סכנה.
עכ"פ פשוט הדבר שלא התירו מלאכה דאורייתא אלא לענין כלי זיין אבל ברופא שנקרא בשבת לחולה וכן חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה אע"ג שיש להם אלפים אמה לכל רוח, מ"מ גם למקומם אינם מותרים לחזור אם זה יותר מתחום שבת וכ"ש שלא לחלל שבת באיסורי תורה, שהרי גם ביוצאים להציל מאוייב ויד עכו"ם תקיפה ג"כ לא שרי אלא א"כ הם מפחדים לשבות במקום שהצילו, וזה ודאי פשוט דמכשירי רפואה שהם כלי אומנות של הרופא והמילדת לא שייכי כלל לסוג ההיתר של כלי זיין דהוא רק משום מעשה שהיה שרדפום אויבים ונכנסו ליטול כלי זיינם.
אולם ראיתי בשו"ת אגרות משה בחלק או"ח ח"ד סי' פ' שנשאל על כך וז"ל "לענין החזרה לביתו ממקום החולה כשהוא במקום רחוק ואי אפשר לילך רגלי, ולהשאר שם כל השבת או אפי' זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחהו בפעם אחר, וגם שהוא עצמו יתרשל, אם יש להתיר לבוא בחזרה בנסיעה ברכב מצד חשש ההתרשלות" ומסיק שם "דיש להתיר לחזור עם הרכב כשאין יכול להשיג נכרי שיוליכנו ברכב, אף רק בשביל זה שיש לחוש לסופן משום תחלתן", ואת יסודו כתב שם בהאי לישנא: "מפורש בתוס' עירובין דף מ"ד ע"ב ד"ה כל שכתבו הא דלא חשיב לי' בפ"ג דביצה י"א ע"ב גבי הנך ג' דברים דהתירו סופן משום תחלתן דזה אינו חדוש וכל הנהו צריכי, ופשוט שכוונת התוס' בזה שפשיטא להו דהוא משום דהתירו סופן משום תחלתן, אף שבגמ' אמר דלמא להציל שאני דהוא דוקא להציל מאויבים עכו"ם שנפלו על ישראל – משום דלתוס' דגם סיפא דכל היוצאין להציל איירי גם בחכמה הבאה לילד והתירו אפי' לחזור למקומה אף שליכא חשש סכנה כשתשאר שם שהוא רק משום דהתירו סופן משום תחלתן" עכ"ל. ובעניי אין אני מבין הרי מפורש אמרו בגמ' רב יהודה אמר רב וכן רנב"י דחוזרין למקומן קאי אכלי זיינם לכל חד כדאית לי' ולא קאי כלל על חכמה הבאה לילד וכדומה שלכו"ע אין להם כי אם אלפים אמה לכל רוח ותו לא, גם לא ידעתי הרי דברי התוס' מתפרש יותר טוב דכוונתם על הרישא שיש להם אלפים אמה לכל רוח וכדבריהם במס' ר"ה כ"ג ע"ב ועל זה שפיר כתבו דאין זה חידוש, כי איך יתכן לפרש כהאג"מ דס"ל להתוס' דהסיפא קאי נמי על חכמה הבאה לילד שמותרת אח"כ לחזור לביתה אפי' באיסור שבת דאורייתא אע"ג דליכא כלל שום סרך של סכנה וגם לומר דאין זה חידוש, הרי חידוש גדול הוא עד מאד, ועוד הוסיף שם לומר "וכן מפורש בחדושי הרשב"א בביצה דף י"א ע"ב ד"ה בפלוגתא שכתב בפירוש בהקושיא אמאי לא חליק הא דתנן בעירובין כל היוצאין חוזרין למקומן חכמה הבאה לילד והרי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחילתן. ותירץ דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחילתן ומאי קמ"ל, היינו שפשיטא להו דכל היוצאין להציל שהוא סתם הצלות אינו דוקא בלהציל מן הגייס שהוא הצלת רבים אלא גם בהצלת יחיד כחכמה הבאה לילד והבא להציל מן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה", ומסיק שם: "עכ"פ מפורש בתוס' וברשב"א שמותר לחזור אף רק משום חשש התרשלות דזהו ענין התירו סופן משום תחלתן והתוס' כתבו דאין בזה חדוש כלל" עכ"ל, והוא תמוה כדאמרן דאיך אפשר לומר על חידוש עצום כזה דאין בזה חידוש, ואהא דהזכיר הרשב"א בדבריו גם חכמה הבאה לילד עיי"ש בשטמ"ק ביצה י"א ע"ב בד"ה הקשה וז"ל: "ומה שאמר ז"ל וכן חכמה הבאה לילד אינה בעירובין אלא בראש השנה איתא ואינה חוזרת למקומה כאלו שיצאו להציל אלא שיש לה אלפים אמה וכדתנן התם, אלא כוונתו להקשות מרישא דמתני' דעירובין דמי שיצא ברשות – שיש לו אלפים אמה לכל רוח – והטעם כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא", וא"כ הרי רואים בעליל דלא עלה כלל על דעתו לומר שגם חכמה הבאה לילד חוזרת למקומה אפי' רחוק טובא, וגם סובר דמהסיפא שחוזרין למקומן בכלי זיינם בלא"ה לא קשה מידי וכדאמרן דה"ז חשיב קצת כפקו"נ, גם אתמה הרי הוא עצמו כתב שם בסוד"ה אבל בדעת התוס' והרשב"א דבתירוץ הגמ' שפיר אמרינן "לענין חזרה לביתם שהוא יותר מאלפים תלוי אם הוא הצלה כזו שהיו סוברין דאפשר שיצטרכו לשהות שם יותר מיום השבת אסורין לחזור לבתיהם" וגם כתב שם לענין חכמה הבאה לילד שהיא יודעת דאפשר שתצטרך לישב שם יותר מיום השבת, וא"כ איך כתב הרשב"א שגם חכמה הבאה לילד חוזרת למקומה, אך גם עיקר הדבר צ"ע דכמו שאין מתרשלין מלכת להציל אף אם יהיה צורך להתעסק בהצלה כל השבת, כך גם לא יתרשל אם יצטרך לשהות שם עד לאחר השבת מפני שהתורה אסרה לחזור בשבת.
עוד ראיתי שכתב שם בד"ה וגם "דלכאורה קשה מאד לשון המשנה ולא אלו אמרו אלא אף חכמה הבאה לילד וכו' יש להם אלפים אמה לכל רוח, והא ודאי חכמה הבאה לילד והמציל מן הגייס וכדומה עדיפי מלילך לעדות החודש, ואם נזדמן למי שראה את החודש שצריך לילך להציל נפש ודאי מוכרח לילך להציל נפשות אף שלא יהי' שום עד לעדות החודש ואם התקין לבאין לעדות החודש כ"ש שיש לו להתיר להולכין להציל נפשות", ולענ"ד נראה דאי משום הא לא איריא, כי נראה פשוט דלא רק הצלת נפשות קודם אלא אפי' רק הצלה מסכנת אבר או אפילו מהפסד גדול של ממון ג"כ אפשר דעדיף להציל מלהעיד על החודש, ואע"ג דעדות החדש דוחה שבת ואילו על הצלת אבר או הפסד ממון אסור לחלל שבת, מ"מ כך הוא הדין שעל מצוה עשה אפי' אם היא עוברת מ"מ אין חייבין להוציא ע"ז יותר מחומש וכ"ש שלא להכניס עצמו בסכנת אבר, ואין זה סותר כלל מה שלענין לדחות את השבת עדות החודש עדיף טפי, וכן הוא גם במילה של יום השמיני אע"ג שהיא מצוה גדולה מאד שדוחה שבת אפי"ה אם יזדמן למוהל להציל ישראל מסכנת אבר או אפשר אפי' מהפסד גדול של ממון דאם אי אפשר שיעשה ע"י אחרים מוטב להציל ולדחות את המצוה של מילה בזמנה, ואע"ג דבזה שבוחר בהצלת ממון נראה לכאורה כזלזול במצוה של מילה בזמנה או עדות החדש שנוגע לכל הכלל ישראל וגם דוחין את השבת מ"מ נלענ"ד דדינא הכי (רק לענין מילת עצמו עיין במנ"ח סוף מצוה ד' דאולי יש בו כרת שאני) ועיין גם בפת"ש יו"ד סי' קנ"ז סק"ה. (חושבני דכמו בשלו אינו צריך להפסיד יותר מחומש כך גם בשל אחרים כשההפסד שלהם הוא בשיעור זה, וכמו"ש לענין השבת אבדה "כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר" כך גם בזה אע"ג שיכול הוא לכבד את ד' מהונו ואינו צריך להפסיד כלום, מ"מ נראה לכאורה דהצלה ממום או מהפסד גדול של אחרים אפשר דעדיף טפי מלקיים מילה בזמנה, ואע"ג דיש מקום לומר דבשל אחרים דחיובו רק לעשות מצוה בקום ועשה אפשר דעדות החדש או מצות מילה בזמנה עדיף טפי, מ"מ אין זה פשוט לענ"ד, וה"ה נמי לענין מת מצוה דאף שנזיר וכה"ג והולך לשחוט את פסחו מטמא למת מצוה, מ"מ הצלת אדם ממום או מהפסד של יותר מחומש אפשר דה"ז דוחה קבורת מת מצוה).
וכיון שכן יתכן דאע"ג שהצלת נפשות קודם לעדות החודש, מ"מ בדבר שנוהג בכל חודש ותיקון המועדות של הכלל ישראל תלוי בזה אפשר שראו חכמים צורך להתיר בזה יותר מאשר במקרים בודדים של פקו"נ, וכן רואים גם בחת"ס או"ח סי' ר"ג דכתב: "וכשם – שההולכים להציל לפקו"נ שהוא רק דחויה בשבת – אפי"ה התירו לחזור למקומן סופן משום תחלתן, כ"ש דיחוי הקרבנות דהותרו בשבת קל וחומר דמשום מכשילן לעתיד לבוא דחי שבת", ורואים שהחת"ס סובר דלעדות החודש יש להקל טפי מפקו"נ (ויבואר בע"ה להלן דכוונתו דוקא ליוצאים במלחמה ולא לרופא או לחכמה הבאה לילד, כי אלה יש להם רק אלפים אמה וגם אינם חוזרים למקומם אם זה יותר מאלפים אמה), גם ראיתי בס' תורת חיים במס' עירובין שכתב: הכי גרסינן ולא אלו בלבד אמרו אלא אף חכמה הבאה לילד – ולא גרסינן "אפילו" דהוה משמע דרבותא נקט דאפי' הנך יש להם אלפים אמה ולאו סברא הוא כלל לחלק בין הנך ליוצאים כדי להעיד על החודש", עכ"פ סובר דאין לדקדק מלשון אף.
ברם עיי"ש באג"מ דבגלל זה דקשה לו לשון המשנה העלה חדוש גדול דהא דתנן ביצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה שיש לו אלפים אמה לכל רוח דאין זה מפני שיש על כך היתר מיוחד אלא הוא רק מפני שאיסור דרבנן זה "שביצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות לא היה זה איסור קבוע ומוחלט בכל אופן כהא דעצם איסור לצאת חוץ לאלפים אמה וכהוצאה לכרמלית וכדומה רוב איסורין דרבנן" (לענ"ד אין זה כ"כ פשוט שהרי הגר"א ז"ל באו"ח סי' ת"ד סק"ד אינו סובר כן, ועיין גם ברמב"ן מס' עירובין דף מ"ד עיי"ש וראה גם במנ"ח מצוה כ"ד שכתב דחייב מלקות על כל יציאה שמחוץ לד' אמות) והוסיף ר"ג לומר ולא אלו בלבד אלא שגם החכמים הראשונים שהיו לפניו בשעה שגזרו איסור זה מפורש התנו שלא תחול גזירה זו על כל היוצאין ברשות, והפירוש במשנה הוא כך דאפי' בחכמה הבאה לילד והבא להציל וכו' אע"ג שהם בלא"ה מותרים לילך אלפים אמה לכל רוח מפני החשש דשמא יתרשלו לעתיד לבוא דהוא ענין של פקו"נ, מ"מ האמת הוא דלא רק משום כך הם מותרים אלא מפני שמעולם לא היו בכלל הגזירה, ועל סמך זה התיר ר"ג גם בעדות החודש אף בשכבר נעשה מעשה (אשר בזה סובר האג"מ דא"א להתיר משום חשש התרשלות עיי"ש) כיון דאין זה בגדר "היתר" אלא "שמעולם לא נאסרו" ור"ג "התקין שיתחשב זה כהיסח הדעת ושגגה שלא הוציאו גם זה מכלל האיסור". ומסיק שם בהאי לישנא: "ואם הוא הצלה כזו שידוע היה שהוא רק לזמן קצר כגון רופא שבא לראות את החולה ולעשות סמי רפואה שידוע שכל צורך ביאתו להפקו"נ הוא זמן קצר – וכדומה ברוב אופני הצלות שיודע שהוא רק זמן קצר אם נאסור לחזור למקומו יש לחוש להתרשלות שבזה התירו סופן משום תחילתן" ולכן פסק שם דמותר לרופא שבא להציל חולה שיב"ס לחזור בשבת גם עם רכב כשאינו יכול להשיג נכרי שיוליכנו.
ולענ"ד צ"ע הרי הא דתנן במס' ר"ה התקין ר"ג לא קאי כלל אהא דעיכבן ר"ג בלוד או בשכבר נעשה בו מעשה, ורק מיירי נמי באותם העדים שבאו להעיד והי' צורך גדול בעדותם ואפי"ה בראשונה אף גם הם לא זזו משם כל היום, ואם כהאג"מ הרי הם בלא"ה היו מותרים מעין הדין גם בלא שום תקנה, ותו דמדברי התוס' בר"ה וכן מהרשב"א ובתוס' שם משמע שזה ממש היתר מיוחד, וכן כתב גם הריטב"א בריש פ"ב דמס' ר"ה אהך תקנתא דר"ג וז"ל: "כיון שבאו ברשות עשאוהו כאילו קנה שביתה ומשלך נתנו לך דאיסור תחומין דרבנן", וכן נשמע גם מהרמב"ן בעירובין דף מ"א ע"ב עיי"ש. ואף להרמב"ן שם בדף מ"ד ע"ב שהק' איך התיר להם ר"ג אלפים אמה הרי משכחת שכבר הלכו ג' פרסאות ותו הרי ההיתר של ר"ג הוא גם לר"ע ור"מ שסוברים דתחומין דאלפים אמה מה"ת, והוכיח מזה שההולך בהיתר אפי' כל היום אינו חייב עד שילך מאותו מקום כשיעור תחומי שבת (עדיין צ"ע דבכה"ג שהלך י"א מיל וחצי אשר מדאורייתא הוא עדיין בתוך תחום ביתו ובזה שנותנים לו עוד אלפים אמה הרי מתירין לו איסור תורה) מ"מ נראה דמדרבנן סובר גם הוא דשפיר יש איסור גמור על כל ד' אמות ורק הי' על זה היתר מיוחד. גם הרי תנן התם בעירובין דאם היה בתוך התחום כאילו לא יצא ומבואר שם בגמ' דהיינו שאם היו התחומין שנתנו לו חכמים (אשר לדברי האג"מ הוא מפני שמעולם לא נאסרו בכך) מובלעין בתוך התחום שלו דחשיב כאילו לא יצא מתחומו ויכול לחזור לביתו אע"ג שהוא רחוק ממנו קרוב לד' אלפים אמה, וחושבני שלזה צריכים ודאי היתר מיוחד כי איך יתכן שיוכל אדם לילך אלפים אמה למזרח ואם ירצה גם יוכל לילך קרוב לב' תחומי שבת לצד מערב ונוסף לזה עוד קרוב לאלפים אמה ממערב העיר אם לא מפני שיש ע"ז היתר מיוחד, גם בעיקר הדבר צ"ע דלשיטתו שלענין חזרה לביתו יש להתיר אפי' איסורי תורה משום טעמא "דיש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר וגם שהוא עצמו יתרשל" יהא קשה דמאי פריך התם הגמ' בעירובין אהא דחוזרין למקומן דמשמע אפי' טובא מהא דתנן ברישא רק אלפים אמה לכל רוח ותו לא, הרי יכולים לתרץ בפשיטות דחזרה לביתו שאני ומה שאמרו ברישא רק אלפים אמה לכל רוח היינו אפילו כשאינו חוזר כלל לביתו, ומוכח ודאי מזה דלא עלתה כלל על דעת חז"ל לחוש הכי.
גם נראה דלכאורה לא מצינן בש"ס שהתירו חכמים מלאכה דאורייתא מפני חשש שאם לא נקל עליהם ולהתיר יתרשלו מהצלת נפשות, ורק איפכא הוא דמצינן דאין עושין מלאכות של הצלת נפשות ע"י קטנים ונכרים משום זימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו מפני הפחד מחילול שבת ויבוא מתוך כך לידי סכנה, וגם נלענ"ד דמשום הך טעמא התירו חכמים ליולדת איסורי תורה של שבת יוהכ"פ בג' ימים הראשונים מפני שחששו שיהיו כאלה שבגלל הפחד מאיסור תורה יחמירו על עצמן לחשוש דשמא אינן צריכות לכך וירצו להמנע מחילול שבת או מלאכול ביוהכ"פ ולכן התירו לכל היולדות אפי' אם הרופא אומר שאינה צריכה ואף גם היא לא אמרה צריכה אני, אבל כמדומה שלא נזכר בש"ס החשש שיעבור אדם על לא תעמוד על דם רעך ויתרשל מהצלת נפשות, והא דמצינו בקדוש החודש דחששו לכך היינו שמפני הצער יבואו גם לחשוב דמסתמא יש גם עדים אחרים שיעידו ואתי לאימנועי אבל לא מצינן דחיישינן לרשלנות גם ביודע שצריכים לעדותו, גם נראה דאם נחשוש לרשלנות היינו צריכים להתיר לרופא גם להדליק נר בשבת כדי למצוא את בגדיו המיוחדים לו בגלל החשש שמא יתרשל בפעם אחרת מלבוא מפני שיתבייש לצאת בלי בגדיו המגוהצים, וכמו כן צריכים גם להתיר לרופא הנקרא לחולה ביוהכ"פ לאכול וגם לנסוע גם כשאין שום צורך לכך כיון שבגלל הצום ודאי קשה לו קצת ואם לא נתיר יחפש אח"כ אמתלא מלילך לחולה, ומסתבר שההיתר צריך להיות באופן כללי לכלם כי אם רק למי שידרוש הרי יראה בעיני הבריות כקל דעת ומשום כסופא יבא להתרשל בפעם אחרת, וכמו שהתירו באופן כללי אלפים אמה לכל רוח ללא שום סייג כך גם זה וכמו שכתבנו קודם מהמהרי"ל דיסקין בקו"א או ה' סוף סעיף ל"ד דמשום כיסופא דעניים התירו איסור תורה גם לעשירים משום דחשיב כפקו"נ עיי"ש. עכ"פ נראה דמלבד מה שמבואר בש"ס מפורש גם בשו"ע סי' ת"ז דהא דחוזרים בשבת למקומם גם אם רחוק יותר מאלפים אמה הוא רק כשמפחדים לשבות במקום שהצילו ולא בבא להצילם מן הנהר או מן המפולת וה"ה נמי ברופא דאין לו שום פחד להשאר כל השבת במקום שהציל.
והנה בחת"ס או"ח סי' ר"ג כתב בהאי לישנא "אבל האמת יורה דרכו כשם שגוף עדות החודש דוחה שבת – ה"נ חששא דמכשילן לעתיד לבוא דוחה שבת קל וחומר מההולכים להציל לפקו"נ שהוא רק דחויה בשבת כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ב משבת אפי"ה התירו לחזור למקומן סופן משום תחילתן" עכ"ל. ונראה דכיון שבגמ' עירובין מפורש אמרו דהוא משום מעשה שהיה שאויבים רדפו אחריהם והרגו זא"ז יותר ממה שהרגו בהם האויבים לכן התקינו חכמים שאפי' אם אין הנכרים רודפים אחריהם שיהא דינם לענין כלי זיינם ולענין חזרה למקומם כמצב של פקו"נ, ברור הדבר שלזאת נתכוין גם הרמב"ם בפ"ב משבת הכ"ג שכתב "וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא", דהוא מפני שעלולים להיות פעם בסכנה לכן רואים אותם גם עכשיו כאילו הם כבר במצב של סכנה וכמו"ש בגמ', או אפשר דכוונתו שבגלל הפחד ממעשה כזה שנזכר בגמ' ייראו האנשים לנפשם וימנעו מלהציל, אבל עכ"פ לא מצינן דחששו שימנעו אנשים מהצלת נפשות בגלל רשלנות של עונג ורצון האדם להיות בביתו יחד עם משפחתו, שהרי גם בעדות החודש שהרבו מאד חכמים להתיר איסורי שבת מ"מ לא התירו אותם לחזור למקומם אם זה יותר מאלפים אמה. וגם הרמב"ם עצמו כתב בפירוש בסוף פכ"ז משבת "וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם – יש להם אלפים אמה לכל רוח אם היתה יד העכו"ם תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זיינן" אבל אם אין יד עכו"ם תקיפה או שאינם מפחדים אינם חוזרין ואין חוששין לשמא ימנעו בפעם הבא, ולכן נראה שגם החת"ס נתכוין לכך דכמו שהתירו לחזור ממלחמה עם הכלי זיין מפני החשש של שמא יראו לנפשם מפחד הסכנה וימנעו מלהציל את אחיהם אע"ג שהחשש הוא רחוק ואינו אמת שהרי כל הדיון שבגמ' מיירי ודאי באופן דליכא כלל שום חשש של סכנה. וא"כ כ"ש דיש לחשוש בקדוש החודש שבגלל הטורח הגדול יראו את עצמם כמיותרים ויסמכו על אחרים וימנעו בפעם הבא מלילך להעיד בחשבם שאין להם בכך שום עבירה, וכל זה לא שייך כלל ברופא הרוצה לחזור לביתו. וכן מ"ש החת"ס בחלק חו"מ סי' קצ"ד וז"ל: "דלא דמי לההולכים להציל מן הגייס דחוזרים למקומם דהתירו סופם משום תחילתם שמא לא ילכו ויהי' סכנה לישראלים" (רואים ברור דלא פירש שההיתר הוא מפני חשש של סכנת נפשות בפעם אחרת רק סובר דהוא מפני חשש של מניעה מהצלה, וגם רואים מדבריו שאינו מחלק בין מלחמה גדולה עם נכרים לבין הצלת נפש ע"י רופא יחיד) היינו נמי דמה שימנעו עצמם מלהציל הוא מפני פחד של סכנה אבל לא חוששים שיתרשלו מפני הרצון הטבעי של כל אדם להיות בביתו, וגם נראה דאי אפשר כלל לומר אחרת כיון שגם בבאים להציל מהאויב ונצחו ישראל מפורש בגמ' עירובין דאין מי שמתיר אותם לחזור למקומם אם זה יותר מאלפים אמה, וגם בקדוש החודש לא נזכר שום היתר של חזרה למקומם אע"ג שעפ"י רוב לא הלכו י"ב מיל כמ"ש המנ"ח במצוה כ"ד.
ורק להיפך מצינו דמבואר בגמ' ובשו"ע או"ח סי' תרי"ז סעיף ד' דביולדת שלא אמרה כלום אין מניחין לה להתענות בתוך ג' ימים הראשונים ומאכילין אותה כדרכה ולא פחות מכשיעור, ולמעשה נקטינן שג' ימים אלה הם מעת לעת וכמו"ש שם במשנ"ב "דכמה פוסקים סוברים דג' ימים אלו מעת לעת שיערו אותם ושיש להקל למעשה" (ועי"ש בשעה"צ ס"ק י"ט) וגם הגאון מהרש"מ זצ"ל כתב שם שכן דעת רוב הראשונים ומסיים "והעיקר כרוב הפוסקים ובפרט בספק פקוח נפש", ולכאורה מוזר הדבר מאד ביולדת שהג' ימים שלה נגמרים שעה אחת או שתים לאחר תחלת ליל יוהכ"פ הרי אנחנו מתירים לה לאכול ולשתות כמה שתרצה באותן השעות, ואילו אח"כ אם היא וחברותיה אומרות שאינה צריכה חייבת לצום לגמרי ולא לאכול אפי' פחות מכשיעור. ואיך זה יתכן וכי דרכה של יולדת לאכול ולשתות בכל הג' ימים בלי הפסק, וא"כ מ"ט לא תוכל לאכול כל צרכה לפני יוהכ"פ ולא תצטרך כלל לעבור על איסור כרת בתחלת ליל יוהכ"פ, ועל כרחך דכיון שבתוך ג' ימים יש לפעמים דע"י זה שלא תאכל כדרכה תסתכן ותמות ולכן משום חומרא דפקו"נ לא חילקו חכמים בין זמן ארוך לזמן קצר ובכל ענין הפקיעו חובת הצום בתוך ג' ימים, כי נלענ"ד דשיעורים אלה של ג' ימים וז' ימים אינם כשאר שיעורי תורה שהם הלכה למשה מסיני אלא מסרם הכתוב לחכמים, ובכדי למנוע מסכנה בזימנא אחריתא יכולים חכמים לשער מה שצריכים ולהתיר בזה היתר גמור (ומיהו לענין מילה בחלצתו חמה דנותנין לו כל ז' ימים להברותו ראיתי בבנין ציון סי' פ"ז דסובר שזה הלכה למשה מסיני, ולענ"ד גם בזה צ"ע שהרי בירושלמי סוף פי"ט דשבת קאמר שמואל דהשיעור הוא ל' יום וכיון שכן יותר מסתבר לומר דמפני שלפעמים עלול להסתכן תוך ז' לכן קבעו חוק לתמיד שלא למול בשום פעם תוך ז' וצ"ע), וכעי"ז כתב האו"ז בהל' יולדת אהא דאפי' היכא דאיכא קטנים ועכו"ם אין אומרים להם בשבת לעשות המלאכה משום "זימנין דליתנייהו מיד ואתי לאהדורי עלייהו ואדהכי והכי יסתכן להכי עשו היתר לגמרי ומצוה דכל חד וחד יהא זהיר מיד לאצולי" והיינו משום דגם זה נכלל בהא דפקו"נ דוחה שבת, וגם אפשר דהטעם שפסקו בשו"ע דעושין לחולה שיש בו סכנה כדרך שרגילין לעשות לו בחול אף אם אין סכנה במניעת הדבר ההוא, שזה ג"כ רק מפני החשש דשמא יטעו לפעמים וימנעו מלעשות דבר עבור החולה אשר ע"י יסתכן ולכן עשו את הדבר להיתר גמור וכדאמרן שגם זה נכלל בכללא דפקו"נ (ואף שהמשנ"ב הביא שנכון להחמיר בזה היינו מפני שסו"ס כל הפעולה שעושה עכשיו לגמרי אין בה משום הצלת נפשות) וכלשונו של הטור "שהשבת הוא כחול", אבל לא מצינן שהתירו חכמים לעבור על דברי תורה משום חשש שיהיו כאלה שימנעו מלהציל ישראל מפני רצונם הטבעי להיות בביתם ולא במקום אחר.
הן אמנם מבואר בשו"ע או"ח סוס"י של"ד "גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ" אפי' כשאין חשש של סכנה משום דכבוי זה הוי משאצל"ג ובמקום הזיקא דרבים לא גזרו רבנן, ואף שגם אם נשרף כל רכושו ויהפך לעני המחזר על הפתחים מ"מ אסור לכבות כמבואר בפת"ש יו"ד סי' קנ"ז שחייב אדם לבזבז כל ממונו ולא לעבור אפי' על איסור דרבנן בקום ועשה, ואפי"ה לא נזכר בשום מקום לחייב את זה שראה את הגחלת לעמוד שם ע"י הגחלת ולהזהיר את האנשים שלא יוזקו בה, ועוד יתרה מזו מבואר שם דעת הר"ח והגאונים במס' שבת דף מ"ב ע"א דאפי' לר' יהודה דמחייב גם על מלאכה שאצל"ג וגם יש איסור תורה של מצרף בכבוי גחלת של מתכת, אפי"ה שרי לכבות גחלת אדומה בשבת מפני שלאחר שהגחלת של מתכת תשחיר הרואה אותה עלול לטעות ולחשוב שהיא צוננת ועלול להנזק, ובמקום שיש חשש לנזק הגוף של רבים אע"ג דליכא כלל סכנת נפשות אפי"ה מותר לחלל שבת ולכבות הגחלת גם כשהיא אדומה ולא נזכר כלל שלכתחלה יתחייב הרואה לעמוד ולהזהיר את האנשים מהגחלת כדי להמנע ממלאכה דאורייתא, ומסתבר דהטעם הוא דאין להכביד עליו ביותר כדי שלא ימנע עצמו בפעם אחרת מפקו"נ המוטל עליו, אולם שאני הכא שהכבוי הוא ממש לצורך פקו"נ שמותר מן הדין, משא"כ חזרת הרופא לביתו הלא הוא ממש דבר שאין בו שום צורך של פקו"נ וחלוק טובא מהתם.
ואף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת שהם חשודים להמנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אח"כ לחזור ברכב לביתם, מ"מ אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה, ורק מצינן בחת"ס הנ"ל בחו"מ סי' קצ"ד שמתיר משום כך לרופא לחזור לביתו ברכב של נכרי משום האי טעמא שאם לא נתיר ימנע מלבוא בפעם אחרת, ואף שלענ"ד גם זה צ"ע קצת שהרי לא מצינו שהתירו לחכמה הבאה לילד או בשאר ענין של פקו"נ כי אם לענין זה שהשוו אותם שיהיו גם הם כאנשי העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח מפני שאם לא יהיו רשאים לזוז ממקומם ולהיות שוה לבני העיר יש לחוש שבפעם אחרת ימנעו עצמם מלבוא, אבל לא מצינו שהעדיפו אותם יותר מאנשי העיר ולהתיר אותם לשוב לביתם בשבת בעגלה של נכרי, מ"מ כבר הורה זקן ואפשר שזה ג"כ נכלל בזה שהם רוצים להיות כבני העיר שכל אחד נמצא בביתו ולא במקום אחר, והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם מלאכות דאורייתא, וגם בעובדא דהחת"ס אפשר שהיה צריך הרופא להטריח ולחפש מקום שיוכל לשהות שם כראוי עד מוצ"ש, משא"כ ברופא שיכול להשאר בכבוד בבית החולים וכדומה אלא שרוצה יותר טוב להיות בביתו אפשר דאסור גם להחת"ס אפי' ע"י נכרי, אך אעפי"כ נראה בזה להקל וכמו שכתבו האחרונים להתיר משום כך ליתן לרופא שכר שבת משום האי טעמא דשמא יצא מזה מכשול שימנעו עצמם בפעם אחרת אם לא יוכל לקבל שכרו, וכן מצינן לענין ד' דברים הפטורין במחנה דפטורין גם בחזרתן עיי"ש בכס"מ פ"ו ממלכים הי"ג, אבל עכ"פ לא איסורי תורה.
[שו"ת מנחת שלמה, סי' ח']