הקדמת התור לניתוח, תוך דחית חולה אחר ממעמדו של ה"תור"

הקדמת התור לנתוח, תוך דחיית חולה אחר ומעמדו של ה"תור"

הרב יצחק זילברשטיין

שאלת מעמדו של ה"תור" נוגעת למקרים רבים. הבה נציג כמה מהם לדוגמא:

א. ראובן הגיש בקשה לקבלת מענק ממשלתי או הלואה מקופת גמילות חסדים. ראובן הוא ידידו של מזכיר המשרד, וביקש ממנו שיקדים את בקשתו לשאר הבקשות הממתינות בתור לפניו. אם הפקיד יעתר לבקשתו ברור הדבר שעקב כך ידחו בקשות אחרות לזמן מאוחר יותר, האם מותר להקדימו?

ב. תור ארוך מזדנב ליד אשנב הדואר, ראובן זקוק לבול בלבד, אולם העומדים לפניו מבצעים עסקות דואר שדרוש להם זמן רב. האם מותר לפקיד להעתר לבקשת ראובן למכור לו בול אחד בלבד למרות התנגדות הממתינים בתור?

ג. אדם הממהר בבוקר לתפילה, אולם חייב הוא להביא טרף לביתו, נכנס הוא למכלת ומוצא ילדים ממתינים בתור, אם ימתין עד אשר יגמרו את קניותיהם יאחר את התפילה בצבור, האם מותר לו לעקוף אותם, או שמא תהיה תפילתו "תועבה" כי מה לי גוזל ממון, ומה לי גוזל זמן?

ד. איך להתייחס לחנוני המפלה לטובה לקוח קבוע עתיר נכסין, ומקדים אותו לפני לקוחות אחרים העומדים לפניו בתור. האם אין החנוני הזה בן עולה?

ה. חולה שאין בו סכנה, המבקש להקדים את תורו לרופא, ולהעמידו לפני חולים אחרים, הממתינים בתור לפניו, האם מותר להעתר לבקשתו?

ו. ישנם חולים הממתינים בתור חצי שנה ויותר לשם נתוח שבר, עיניים וכדומה, ואין כל סכנה אם הנתוח ידחה לזמן מה, האם מותר לדחות את תורו של חולה זה, כדי להקדים את חבירו?

טרם בואנו לענות על שאלות אלו יש להקדים:

רופא העובד בקופת חולים וההנהלה התנתה עמו שיקבל חולים רק לפי התור, ודאי שאסור לו לקבל מחוץ לתור, מאחר ועובר על דעת המעביד, ומקפח את זכותם של חברי הקופה המשלמים מכספם על דעת כן. וכמו כן רופא העובד בבית חולים ממשלתי או פקיד במשרד ממשלתי. ולכן שאלה ה' ו-ו' יכולות להתעורר רק ברופאים המקבלים חולים במרפאתם הפרטית. וכמו כן אין מקום להסתפק בשאלה א' בעובד ממשלתי כי אם במנהל קופת גמ"ח. האם מותר לו להקדים את המאוחר לקודמים לו בתור?

והנה שנינו בשולחן ערוך חושן משפט סימן ט"ו הלכה א', צריך הדיין להקדים הדין שבא לפניו תחילה, אבל צריך להקדים דין תלמיד חכם אפילו בא בסוף. היו לפניו דינים הרבה מקדימין – א. דין היתום [עד י"ג לממון עד כ' לקרקעות] לדין האלמנה (שנאמר שפטו יתום ריבו אלמנה, ישעיהו א). ב. דין האלמנה לדין התלמיד חכם. ג. דין התלמיד חכם לדין עם הארץ (עשה של כבוד התורה וחשש של ביטול תורה, והרמב"ם בהוריות כתב לפי שהחכם תועלתו לאומה גדולה). ד. דין האשה קודם לדין האיש (שיש לה בושה לעמוד בבית דין).

מה דינו של התור לרופא

האם גם אצל הרופא יש לקבל מחוץ לתור יתום, אלמנה ותלמיד חכם כפי סדר הקדימויות בבית דין, או שמא סדר זה דוקא בדיינים נאמר ואין ללמוד ממנו לשאר מקומות.

ומצאתי שנסתפק בכגון זה הגאון אדר"ת, אב-בית-דין ירושלים, וזה לשונו: בהיותי בדובלין הלכתי לדרוש ברופא, כשהתכוננתי להכנס לחדר הרופא נכנסה לפתע למסדרון אשה וטענה שכבר המתינה כאן, אלא שיצאה לזמן קט. אני לא ידעתי שכבר היתה. אמרתי איך שיהיה יש לי דין קדימה ובודאי כבוד התורה עדיף, רק באלמנה צריך עיון. ונסתפקתי אם הממתין השני חולה יותר מן הראשון אפשר שצריך להקדימו או שנאמר שהכל לפי סדר הקדימה. עכ"ל (מכי"ק הגנוזים בישיבת פונביז', מובא בספר "הזהרו בממון חבריכם", עמ' ש"מ).

בשני ספיקות דן הגאון בעל האדר"ת. א. האם אלמנה קודמת לתלמיד חכם בתור לרופא. ב. האם החולה יותר, קודם.

צדדי הספק הראשון הם, שמא קדימת היתום והאלמנה בפני בית הדין נובעת כדי להבליט שבית הדין הוא אביהם של יתומים ודיין אלמנות, וכמו שנאמר: שפטו יתום ריבו אלמנה. או משום החשש שמא יסתמו טענותיהם של היתום והאלמנה מחמת ליבם השבור, וכמו שכתב החכמת-שלמה: מאחר והיתום אינו בר-דעת לעמוד על נפשו, לכן אם יראה שדוחין אותו תהיה נפשו עגומה שיאבד מעותיו, כי יסבור שבית הדין לא רוצים להזדקק לו, לכן מחוייבים להקדים את דינו.

ולפי נימוק זה חידש החכמת-שלמה שדוקא אם היתום הוא התובע חייבים להקדים דינו ולא כאשר הוא נתבע. עוד חידש "ערוך-השלחן" שדוקא אם לקטן אין אפוטרופוס אז מקדימים את דינו אבל לא כאשר יש לו אפוטרופוס. וכך הביא פתחי-תשובה דעה אחרת הסוברת כך (בסימן ט"ו ג'). לפי נימוק זה יתכן שאין כל סיבה להקדים יתום ואלמנה בתור לרופא.

אולם קיים גם צד לומר שיש להקדים אלמנה לתלמיד חכם בתור לרופא, על פי הנאמר ב"הפלאה" (בחדושיו לשו"ע חו"מ סימן ט"ו) שתלמיד חכם קודם ליתום ואינו קודם לאלמנה. ואף על פי שהדבר תמוה, כי אם התלמיד חכם נדחה מפני האלמנה כל שכן שנדחה מפני היתום הדוחה את האלמנה.

תשובתו של בעל ה"הפלאה" היא: מה שהיתום קודם לאלמנה אין זאת משום שלבו של היתום שבור יותר מלב האלמנה, אלא משום שבית-דין "אביהם של יתומים הוא" ומוטל עליהם להשתדל ולהפוך בזכותם. וחיוב זה מוטל דוקא על בית-הדין ולא על בעלי הדין ולכן זכותו של התלמיד חכם מצווה להקדים את היתום. מה שאין כן זכותה של האלמנה הנובעת מלבה השבור. חיוב זה מוטל גם על התלמיד חכם, כשם שמוטל על הדיין, ולכן גם הוא חייב למחול על כבודו ולהקדים אותה.

לפי נימוק זה יתכן שגם בתור לרופא צריך התלמיד חכם לתת קדימות לאלמנה, שהרי ליבה שבור.

כך ניתן להסביר את ספיקו של האדר"ת שנסתפק אם תלמיד חכם קודם לאלמנה בתור לרופא.

במאירי מבואר שיש להקדים אלמנה ויתום לפני תלמיד חכם

ונראה לפשוט ספיקותיו של האדר"ת מתוך דברי המאירי בביאורו למסכת סנהדרין (דף לב:) וזה לשונו: יש דברים שאין מידת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר להכריע את האחד, למה שאין מידת הדין מחייבת אותו, דרך פשרה ומידה מעולה. והוא שאמרו: כתוב אחד אומר "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט, ט"ו) וכתוב אחד אומר: "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז) כאן לדין – כאן לפשרה. כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו, אם יעברו שתיהן בבת-אחת טובעות, בזו אחר זו – עוברות. וכן שני גמלים שהיו עוברים במעלה בית-חורון ופגעו זה את זה. אם עוברים שניהם בבת-אחת – נופלים, בזה אחר זה – עוברים. כיצד עושה? טעונה ושאינה טעונה, תדחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה לעירה ורחוקה מעירה – תדחה הקרובה מפני הרחוקה. שתיהן קרובות או שתיהן רחוקות, שתיהם טעונות או שאינן טעונות – הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו. וכן כל כיוצא בה, כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר ידחה מפני חבירו וכן בריא מפני חולה וכל כיוצא בזה. אף לענין הדין אמרו, שאם היו לפני הדיין הרבה בעלי דינים מקדימים יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ ואשה קודמת לאיש מפני שבושתה מרובה. ואם הכל שוה, מקדימים לקודם. עכ"ל.

הנה נפשטו שני ספיקותיו של האדר"ת:

א. החולה והסובל יותר – קודם. וזאת מלמדנו הפסוק "צדק צדק תרדוף". והנה כמקור לדברי המאירי אפשר לציין את דברי הגמרא במגילה (דף כ"ט) שם מסופר על אביו של שמואל, ולוי, שהיו יושבים בבית הכנסת "שף ויתיב". באה השכינה ושמעו קול – קמו ויצאו. רב ששת שהיה סגי נהור לא יצא. באו מלאכי השרת והבעיתו אותו בכדי שיצא. אמר לפניו: רבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב, מי נדחה מפני מי? אמר השם יתברך למלאכי השרת – עזבוהו. הרי מקור למאירי שאותו שאינו עלוב, נדחה מפני העלוב. ויעויין ב"כסף הקדשים" (חו"מ סימן ס"ו) שיש לדיין להקדים דין "שלום בית" לפני דיני ממונות. וזכר לדבר: בנו לכם ערים לטפכם (ואחר-כך) וגדרות לצאנכם (במדבר ל"ב, כ"ד), וסיבת הדבר הוא שהצער מהיעדר שלום-בית גדול מצער שבדיני ממון.

ב. אלמנה קודמת לתלמיד חכם לא רק בבית-דין כי אם גם בשאר ענינים. וזאת למד המאירי מהפסוק "צדק צדק תרדוף". ואף-על-פי שקדימת היתום והאלמנה בבית-דין הוא מצוה גמורה ומחיובי הדיינים היא, ויש לתמוה כיצד למד המאירי שאר הענינים מחיובי בית דין?

יש לתרץ שהמאירי למד מחיובי בית-דין שלב היתום והאלמנה שבורים הם, כמבואר ב"ערוך השלחן" (חו"מ א', ב') ויש לבית-הדין לעמוד לימינם, וממילא כאשר דנים מי נדחה מפני מי יש לדחות כל אדם מפני היתום והאלמנה וזאת משום "צדק צדק תרדוף".

זכות התור משום צדק צדק תרדוף

דבר נוסף יש ללמוד מדברי המאירי. שהבא תחילה מתקבל תחילה, הוא לא מעיקר הדין אלא מכח פשרה ומחמת הפסוק "צדק צדק תרדוף". כשם שיש להקדים את הספינה הטעונה, כך יש להקדים את הראשון בתור ומידה מעולה היא זו, אולם, אין מידת הדין שולטת בה.

גם מדברי "כוכבי-אור" נראה שהתור הוא רק מנהג בני-אדם, שכך כתב (עמוד ע"ב) בביאור מה שאמרו חז"ל שכל העולם עובר לפני השם יתברך בראש השנה כבני מרון. הכוונה בזה "הנה מנהג העולם במקום אשר יתאספו המון רב כמו בחצר בית הנתיבות אשר יבואו המון אדם רב לבקש פתקי מסע, וכל אחד רוצה למהר ולהשיג חפצו בתחילה, הנה הושם לחוק ולמנהג קבוע, כי כל מי אשר יקדים לבא הוא ישיג מטרתו תחילה ועל כן למען שמור על הסדר יעמדו כל הבאים בשורה זה אחר זה למען אשר כל המקדים לבא יזכה להיות ראשון, כן הוא ביום הדין, כל אשר זוכה לעבור ראשון הוא המוצלח". מבואר בדבריו שכל ענין התור הוא מנהג קבוע שכך החליטו בני אדם, ולא מעיקר הדין, ויש להקפיד ולכבד מנהג בני אדם משום "צדק צדק תרדוף".

מצאנו גם ביחס ל"תור" את מכתבו של הנציב הרומאי שהיה בירושלים בשעת הקרבת קרבן פסח. מובא בספר "שבט יהודא" ובסידור "בית יעקב". וזה לשונו: ובהגיע יום העשור (לחודש ניסן) היו יוצאים כולם לקנות את הזבח הנקרא אצלם פסח, ומתקנת היהודים שכשיוצאים לעבודה זו, לא יאמר שום אדם לחברו: גש הלאה! או שיאמר: הניחני ואעבור! אפילו היה האחרון שלמה או דוד מלכם. ושאלתי לכהנים כי זה אינו מדרך המוסר. (כלומר שאין זה מדרך המוסר לתת למלך לעמוד בתור ולא להקדימו לאחרים) והשיבו, כי הוא להראות שאין גבהות לפני המקום בזמן הכנת עבודתו כל שכן בעבודתו ממש. ובאותם שעות כולם שוים לטובה. עכ"ל.

מצינו גם שחז"ל השליטו סדר בחלוקת "פאה" לעניים כמבואר ברמב"ם (הלכות מתנות עניים, פ"ב, י"ז) וזה לשונו: בשלש עתות ביום מחלקים את הפאה לעניים, בשחר, בחצי היום, ובמנחה. ועני שלא בא בזמן הזה אין מניחים אותו ליטול. כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולם ליטול. ולמה לא קבעו לו עת אחת ביום? מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחילת היום, ויש שם עניים קטנים שאין נעורים בבוקר, ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעים עד המנחה. עכ"ל.

הלכה זו יתכן שמקורה הוא מדין: "צדק צדק תרדוף", ומדאגה לחלש ולמסכן, ואינה מעיקר הדין.

ונראה שלאור דברי המאירי חייבים מעתה הדיינים להקדים את היתום והאלמנה משתי סיבות:

א. חובת הדיינים היא; כמו שנאמר "שפטו יתום וריבו אלמנה", והדיינים חייבים להבליט זאת שהם אביהם של יתומים ומגיני האלמנות.

ב. חובת כל אדם להקדימם משום ליבם השבור מדין "צדק צדק תרדוף".

ונפקא מינה – שאם באה קבוצת יהודים לפני ערכאות של נוכרים (באופן שמותר לבא ולהתדיין בפניהם) חייבים הם להקפיד ולהקדים את היתום והאלמנה, אף על פי שמצד הדיינים לא שייכת מצוה זו, בכל זאת חובה על בעלי הדין להקדימם.

וכן יש לנהוג כאשר עומדים לפני הרופא שאף על פי שאין מצוה מצד הרופא, יש מצוה מצד הצבור, להקדים את שבורי הלב.

וגם בבית-דין של ישראל תצא נפקא-מינה מדברי המאירי, במקרה והדיין לא הקדימם לפני אחרים יכולים לתבוע עלבונם, משום שקופחה זכותם, המגיעה להם, מכח "צדק צדק תרדוף", אבל מצד "שפטו יתום ריבו אלמנה" יתכן שאין היתום יכול לתבוע עלבונו מהדיין היות והיא מצוה שבין הדיין לאביו שבשמים, ואין היתום בעל דין בזה לתובעו על כך.

האם יש עדיפות לקודם בתור למרפאה?

נאמר בתורה "כקטן כגדול תשמעון" (דברים א'). אמר ריש לקיש, שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה. למאי הלכתא? אילימא לעיוני ביה ולמפסקיה? פשיטא! אלא לאקדומיה. (סנהדרין ח.) אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך הקדם לחתוך. רש"י.

וכך נפסק בשלחן ערוך חושן משפט סימן ט"ו וזה לשונו: צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה. אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא בסוף. וכו'.

וכתב הסמ"ע (סק"א): ונראה דלא בביאה לבית הדין תחילה תליא מילתא, אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין, והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו, זהו נקרא בא לפניו תחילה, והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין. ובסעיף קטן ה' הוסיף:… ומכל מקום חז"ל אסמכוהו אהאי קרא ד"כקטן כגדול תשמעון" אפילו עדיין לא פתחו ליה בדינא דהמוקדם, אלא בא לפני הדיין תחילה אסור לדחותו ולדון המאוחר לו. ומשום הכי נקטו הגמרא והפוסקים לשון "בא לפניו תחילה". וכו'. עכ"ל.

נמצא שלדברי הסמ"ע אם נעמדו בעלי הדין בתור לפני פתח בית הדין, זה ראשון וזה שני, ואחר כך בא הדיין וראה לפניו את כולם בבת אחת, אין הוא חייב לדון תחילה את זה שנעמד ראשון לפני פתח בית הדין. ומה שאמרה תורה "כקטן כגדול תשמעון", הלכה זו נאמרה רק כאשר הדיין הכין עצמו לשמוע טענתו של זה, שאסור לו להקדים דינו של הגדול הבא אחריו. ומדברי סופרים אסור גם להקדים את הבא אחרון לפני הדיין, לפני זה שבא ראשון לפני הדיין אעפ"י שלא שמע עדיין טענותיו. אבל העמידה בתור לפני פתח בית הדין, או לפני פתח המרפאה הפרטית (במרפאה ציבורית, יעויין בראש דברנו) אינה מקנה לעומד ראשון בתור שום זכות להתקבל ראשון. והדבר צריך ביאור למה לא יזכה העומד ראשון בזכות עדיפות לדיון ראשון, מכח מה שכתב המאירי שהספינה הבאה ראשונה עוברת ראשונה, כמו שנאמר "צדק צדק תרדוף". ובספינות לא שייך לומר שהדיין שמע טענתו של זה ראשון, ובכל זאת זכה הראשון בזכות קדימה בגלל שהצדק והיושר מחייבים כך, שהבא ראשון יעבור ראשון. אם כן גם בענייננו נאמר כך, שהבא לפתח בית הדין ראשון – ידון ראשון.

ובדוחק אפשר ליישב שהסמ"ע לא דן בדבריו בצווי זה של "צדק צדק תרדוף" אלא ב"כקטן כגדול תשמעון".

ונראה ליישב שאלה זו בשלשה אופנים.

ונקדים מה שיש להעיר על דברי הגמרא הנ"ל שתמהה על הפסוק: "כקטן כגדול תשמעון". אילימא לעיוני ביה ולמפסקיה, פשיטא? ותירצה, אלא לאקדומי. נשאלת השאלה הרי גם זה פשיטא, וכי למה יעלה על דעתנו שמותר להקדים דין מאה מנה לדין של פרוטה לאחר שהדיין כבר התחיל לדון בה, וכבר עמד על שאלה זו המהרש"א (סנהדרין דף ח.). תשובתו היא: "לפי שהותר לדיין ליטול שכר בטילתו, והשתא מדין של מאה מנה יוכל ליטול שפיר שכר בטילתו, אבל מדין של פרוטה לא יוכל ליטול שכר בטלתו וכו'. וגם אפשר שהפרוטה כולה לא תספיק לשכר בטילתו, ושמא יאמר הדיין אקדים הדין של מאה מנה שאוכל ליטול ממנו שכר בטלתי, על כן הזהיר עליו הכתוב "כקטן כגדול תשמעון", שאם בא לפניך קודם הדין של פרוטה הקדימהו אפילו אם לא תיטול עליו שכר. עכ"ל.

ולאור דברי המהרש"א נמצא תשובה לקושיתנו.

א. ודאי שיש להקדים גם את העומד ראשון בתור לפני פתח בית הדין. אלא שישנם מקרים בהם מותר לדיין להקדים את השני הגדול לפני הראשון הקטן, והוא באופן כגון זה שמהדין הראשון לא יוכל הדיין לקבל שכר טרחה, וכלל גדול קיים בתורה "חייך קודמים", אבידתו ואבידת חברו אבדתו קודמת". ולכן כאשר הדיין בא לפסוק דין ולהציל ממון חברו מותר לו גם לדאוג לשכר בטלתו, ומשום כך היה עולה על דעתנו לומר שמותר לדיין להקדים את הגדול האחרון לפני הקטן הראשון כדי שיוכל להבטיח שכר בטלתו, הזהירה "כקטן כגדול תשמעון", כל זה כאשר הדיין שמע תחילה את הראשון אז אסור לו לעזבו על נפשו ולדון בשני, ואעפ"י שחייו קודמים. אבל כאשר באו לפני פתח בית הדין, והדיין ראה כולם בבת-אחת מותר לדיין להתעלם מהמדה הישרה של "צדק צדק" ולדון תחילה במשפט הגדול כדי להבטיח שכר בטלתו כי חייו קודמים. וסיבה זו של חייך קודמים יש בכוחה לדחות את ה"צדק צדק תרדוף". כל זה כשהדיין זקוק לקבל שכר טרחתו מבעלי הדין, אבל במקום שהדיין מקבל שכר בטלתו מהציבור או מהלשכה של בית המקדש יש לו לקבל לפי התור של הבאים ראשונה לפתח בית הדין. וכמו כן בכל תור שנעמד לפני פתח המרפאה או לפני כל משרד או מכולת וכדומה. חייבים לכבד את זכותו של העומד ראשון.

ב. בדרך נוספת אפשר ליישב קושיתנו על פי השגת ה"ערך שי" (חו"מ ט"ו) על דברי המהרש"א הנ"ל. וזה לשונו: "…ותמוה הוא, וכי זה עדיף מהשבת אבידה? דאם יש לו מלאכה, שלו קודם. וילפינן לה מ"אפס כי לא יהיה בך אביון" וכו'. ולפי זה נראה דבזמן הזה דנוטלים שכר לדון (וכבר כתבו הפוסקים טעם לדבר ב"תומים" סימן ט' ו"נתיבות המשפט" ושאר האחרונים) יש לומר שאף אם קדם בעל הפרוטה לשטוח טענותיו יכול הדיין לדחותו ולשמוע בעל המנה אם יש בזה לדיין הפסד דמוכח, כגון שלא ימתין בעל המנה, וכהאי גונא חייו קודמים כדלקמן סימן רס"ד. עכ"ל.

מבואר בדברי ה"ערך שי" שהלכה זו שאסור להקדים את הגדול המאוחר אם כבר התחיל לשמוע טענותיו של הקטן המוקדם, נאמרה רק אם אין הדבר נוגע להבטחת שכרו של הדיין, אבל אם קיים חשש שהגדול המאוחר יעזוב וילך וישאר הדיין ללא שכרו, מותר לו לעזוב את הדיון של הסכום הקטן באמצעו ולדון בסכום הגדול, זאת כדי להבטיח את שכרו משום שחייו קודמים.

לפי דברי ה"ערך שי" תחזור קושיית המהרש"א למקומה. למה היה עולה על דעתנו שמותר להקדים את האחרון לפני הראשון, ואין לתרץ כתירוצו של המהרש"א כדי להבטיח את שכר הדיין, משום שכדי להבטיח שכרו הרי אם אחרי האזהרה של "כקטן כגדול תשמעון" מותר, ובהכרח שאזהרת התורה נאמרה באופן ששכרו של הדיין מובטח, וכגון ששכרו מוטל על הציבור, ואם כן חוזרת הקושיא למקומה משום מה היה עולה על דעתנו שמותר להקדים את האחרון לאחר שבית הדין החל בשמיעת טענותיו של הראשון.

וכבר עמד על כך ה"ערך שי" עצמו, ואף הוסיף בשאלה: הרי ריש לקיש עצמו למד שאין מעבירים על המצוות, (וכגון אם באו לפניו התפילין לפני הציצית אעפ"י שלכתחילה יש להקדים את הציצית, בכל זאת אם כבר באו התפילין לידיו, אין מעבירים על המצוות ומניח תחילה תפילין), ואם כן למה לי אזהרה זו "כקטן כגדול תשמעון". ותירץ על פי דברי ה"חכם צבי" (סימן ק"ו) שדווקא בשתי מיני מצוות נפרדות נאמר "אין מעבירים על המצוות" כגון מתפילין לציצית. אבל במצוה אחת מעבירים (מהקלה לחמורה) ומצות "ושפטתם צדק" בממון המרובה עדיפה. כמבואר בפסחים (דף כ:) "להפסד מרובה חששו להפסיד מועט לא חששו". ואם כן היה עולה על דעתנו שמותר לדיין לעזוב את הדין של הקטן ולדון בגדול, ולכן צריך את הפסוק "כקטן כגדול תשמעון" כדי להשמיענו שאסור לדיין להעביר על המצוה הקטנה ולהקדים את המצוה הגדולה המאוחרת.

ומסיים ה"ערך שי" לדינא: איסור התורה להקדים את הגדול נאמר רק כאשר התחיל הדיין לשמוע טענותיו של הקטן, אבל כאשר באו לפני הדיין שניהם כאחת יש להקדים את הדין בגדול משום שמצוותו גדולה יותר. עכ"ד. (וכל זה בעשיר ועשיר, אבל עשיר ועני, פרוטה של עני חשובה יותר ממאה של עשיר). ניתן אולי אף להוסיף על דבריו ולהסביר מדוע הדין בסכום הגדול מצותו גדולה יותר? משום שהמצוה "ושפטתם צדק" היא על כל פרוטה ופרוטה, ולכן בסכום גדול יותר, מרובות הם המצוות. (והדבר צריך עיון, כי יתכן שהמצוה היא אחת לדון משפט צדק ואין המצוה על כל פרוטה ופרוטה).

לפי דברי ה"ערך שי" גם מתורצת קושיתנו על הסמ"ע. כי אמנם יש להקדים את הראשון בתור, אולם במקרה כזה שהאחרון בתור מצותו גדולה יותר אולי מותר להקדימו לעומד ראשון בדין, שאין לו זכות מעיקר הדין להיות ראשון, כי אם מחמת פשרה ודרך ישרה, והנהגה נכונה ולכן אם השני מצותו גדולה יותר הוא קודם. אפשר להוסיף גם תירוץ נוסף על קושיית ה"ערך שי" שתמה איך יכול לעלות על דעתנו להקדים את הדין של המאוחר אחרי שבית הדין התחיל בשמיעת טענותיו של הראשון, הרי אין מעבירים על המצוות.

ויש לתרץ שהנפקא מינה היא כאשר מאיים בעל הדין המאוחר על הדיין שיזיק את ממונו אם לא יקבלו ראשון, שבזה אילו מחמת "אין מעבירין על המצוות" מותר לדיין לקבל את האחרון, ואינו חייב להנזק כדי לא לעבור על המצוות, אולם אחרי שהזהירה תורה "כקטן כגדול תשמעון" אסור לדיין להכנע ולדון בשני ואם יכנע הרי הוא מעוות את הדין. והוא נכלל במה שאמרה תורה "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא". ולהשמיע חידוש זה כתבה התורה "כקטן כגדול תשמעון".

עוד נפקא מינה לגבי זאת אם לבעלי הדינים זכות לתבוע את הדיין על איחור דינם, שאילו לא נאמר "כקטן כגדול תשמעון" והיה חיובו של הדיין מכח "אין מעבירין על המצוות", אין לבעלי הדינים זכות לתבוע את הדיין, מאחר והעוולה היא כלפי שמיים ולא כלפיהם. אבל לאחר שכתבה תורה "כקטן כגדול תשמעון" הרי זה מזכותם להיות ראשונים, והוא מסדרי בית הדין, והדיין שאיחר ודחה את דינם לסוף, אפשר לתובעו לדין.

האם יקדים רופא תור של חולה כדי להבטיח שכרו?

האם מותר לרופא המטפל בחולה עני שלא יוכל לקבל שכרו, לדחות את הטפול בו ולהקדים לפניו חולה בעל אמצעים, שאם לא יקבלו מיד יסע למקום אחר ויפסיד שכרו? לכאורה דומה הדבר למחלוקת אשר בין המהרש"א ל"ערך שי" בדיין הרוצה לדון בסכום הגדול תחילה, כדי להבטיח שכרו, אשר לדעת המהרש"א אסור ול"ערך שי" מותר. ולכאורה גם ברופא לדעת המהרש"א אסור ולדעת ה"ערך שי" מותר.

אך יש לחלק בין הנושאים, כי מצוותו של הדיין היא הצלת ממונו של הזכאי, וכאשר הנדון הוא הצלת ממון גם בממונו של הדיין יש להתחשב, וחייו קודמים, ולכן פסק ה"ערך שי" שמותר לדיין להפסיק את הדיון במשפטו של הסכום הקטן ולדון בסכום הגדול. מה שאין כן אצל רופא שמצוותו היא "השבת הגוף" או "וחי בהם" או "ורפא ירפא" או "לא תעמוד על דם רעך", בכל אלה אין להתחשב בשכר של הרופא שיכריע בקדימה של הצלת הגוף, ומשום כך אין לו להקדים את החולה האחרון כדי להבטיח שכרו, כי אין ממון הרופא יכול להכריע בין יסורי ותחלואי החולים. יש להעיר שישנם החולקים על החכם צבי וסוברים שגם באותה מצוה עצמה אין לעזוב את המצוה שמטפל בה ולעבור לאחרת. וגם הב"ח באו"ח סימן ער"ד (והמשנה ברורה בסימן ער"ד ה' הביאו) סובר, שאסור בליל שבת לבצוע את החלה התחתונה, משום שהעליונה יותר סמוכה לו ואין מעבירין על המצוות.

טפול קצר

למרות שכתבנו שאסור לרופא לקפח את העומדים ראשונה בתור ולהעמידם באחרונה, בכל זאת מותר לטפל תחילה באותו חולה שהטפול בו קצר ביותר אף שעומד בסוף התור, ואחר כך להתעכב באותם חולים שהטפול בהם ממושך.

וראיה לדברי מהרדב"ז שכתב (סנהדרין בפרק כ' ה"י) "מסתברא לי שאם הדין של פרוטה צריך עיון ומיתון, ואותו של מאה מנה פשוט הוא מאד, פסיק ושרי ליה, שאין ראוי לענות אותו מפני מיתון של זה". כלומר מה שאמרה תורה שאם הדיין החל בשמיעת הטענות של הקטן אסור לו להתחיל בגדול, הלכה זו נאמרה כאשר הדיון זוקק זמן, אבל כאשר משפטו של האחרון פשוט מאד, אין זה מן היושר להצריכו להמתין עד שיסתיים משפטו של הראשון. כמו כן, מסתבר, בענינו של הרופא שלמרות שהתחיל לטפל בראשון מותר לו להפסיק ולענות על שאלה קצרה או לבצע טפול קצר בחולה העומד באחרונה, משום שענוי הוא לאחרון להמתין זמן ממושך עבור טפול או שאלה קצרה מאד.

לאור זה נראה לי ליישב בדרך שלישית את קושיית המהרש"א.

מטבעם של דברים כאשר קיים דין ודברים בין בעלי דין על סכום גדול, וכן פרנסתם על כף המאזניים, הרי שההמתנה לפסק הדין הוא ענוי גדול עבורם, וכל שעה לשנה תחשב להם. ולכן היה עולה על דעתנו שיש להקדים את הסכום הגדול של מאה מנה, ואעפ"י שהדיין התחיל לדון בקטן. משום שיש להתחשב עם ענוי הדין של בעלי הסכום הגדול שכל רכושם תלוי בזה. כשם שמצינו ברדב"ז שיש להקדים את המאוחר אם הוא פשוט מאד, משום שאין ראוי לענות את האחרון מפני מיתון של זה. כך היה עולה על דעתנו שאין לענות את בעלי הדין על הסכום הגדול שסבלם רב, מזהירה התורה ואומרת ש"דין פרוטה כדין מאה" ומחובתו של הדיין להבליט זאת ש"כקטן כגדול תשמעון".

ונראה שכל זה הוא דוקא כאשר התחיל הדיין לשמוע טענותיו של הקטן, אבל כאשר עמדו בתור רק לפני פתח בית הדין, יש להקדים את הגדול, משום שדין "תור" מבואר במאירי שאינו משורת הדין אלא מצד מדה מעולה ויושר. במה דברים אמורים כאשר שניהם שוים בסכום הממון, אבל כאשר סבלו של האחרון גדול ואינו יכול לסבול את ההמתנה, הרי דוחה את העומד לפניו בתור, וכמבואר במאירי "כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר ידחה מפני חבירו", וגם היתום ואלמנה קודמים לעומדים בתור לפניהם מחמת לבם השבור כמבואר בספר "פעמוני זהב" (חו"מ ט"ו), ורק אם התחיל הדיין לשמוע את הטענות סובר "ערוך השלחן" ו"פעמוני זהב" שאינם דומים ואילו "שער המשפט" סובר שגם אז דוחים, ומהמאירי גם משמע שיתום ואלמנה דוחים תור.

ויש ללמוד מכאן על התור לרופא, כשראובן ושמעון ממתינים לקבל תוצאות בדיקות שנמסרו. ראובן ממתין לתוצאות בדיקת ההמוגלובין בדם, ושמעון לבירור על מחלה ממארת ר"ל, יש להעדיף ולהקדים את שמעון אף שבא אחרון בתור, משום שסבלו רב.

 

ומעתה נסכם את התשובות על השאלות שהעמדנו בתחילת דברנו:

א. הקדמת התור לקבלת מענק כספי, אין שום רשות לכך, והעושה כך גוזל את הרבים.

ב. מן היושר להקדים את ראובן הזקוק לבול אחד בלבד לפני האחרים המבצעים עסקות רבות הנמצאים לפניו בתור, חרף התנגדות העומדים בתור, כמבואר ברדב"ז.

ג. אם הגדול יפסיד את התפילה בצבור או את ההסעה לעבודה, בגלל המתנה בתור, מותר לו לעקוף את הקטן הממתין בתור לפניו כמבואר במאירי. "כל שאנו רואים שיכול לסבול העיכוב ידחה מפני חבירו". כי יסוד התור הוא "צדק" והקדמת הסובל יותר גם הוא "צדק". ודומה הוא לחולה או ליתום ולאלמנה הדוחים את העומדים בתור לפניהם. אולם עליו לשקול בפלס מאזנים אם דחיית תורו של הקטן לא תגרום סבל להוריו או לקטן עצמו, וקטן לאו בר מחילה הוא.

ד. חנוני המקדים לשרת לקוח אמיד, וקיים חשש שאם לא ישרתו כראוי יפנה לחנות אחרת, אין הוא בן עוולה אם יקדים את חבירו כמבואר ב"ערך שי", אולם אין היתר זה אמור אם קבל החנוני את רשיונו בתנאי שישרת את לקוחותיו לפי תור שוה בשוה.

ה. רופא שקבל בקשה מידידו הקרוב אליו להקדים את תורו וקשה לרופא לסרב, מותר לו לקבלו, ואינו חייב לשבש יחסיו ולקומם ידידיו מחמת "צדק צדק" כמבואר ב"ערך שי", אולם הידיד שפנה לרופא עשה שלא כהוגן, אלא אם כן מחלתו "קשה ממחלתם של הקודמים לו בתור".

ו. חולה שאין בו סכנה המבקש להקדים את תורו לרופא, האם מותר להעתר לבקשתו? ישנם מקרים שיש להקדים את הבאים בסוף: א) אם הם יתום, אלמנה, ותלמיד חכם; זה שסבלו גדול יותר; רפואת הרבים קודמת לרפואת היחיד כמבואר בספר "אורח משפט" (סימן ט"ו) והוכיח זאת מהגמרא (בהוריות דף יג) ששעיר ע"ז קודם לשעיר הנשיא, מאי טעמא האי ציבור והאי יחיד. וכן ניתן לפרש את הנאמר (במלכים א' פרק י"ח): בחרו לכם פר אחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים. מכאן שרבים דוחים יחיד, וכך נאמר בתשובות הרשב"א (קט"ו) שאם קראו כהן לתורה ועומד באמצע שמונה עשרה אין ממתינים לו, שהרי מצינו שתלמיד חכם דוחה את העומדים לפניו ואפילו את הכהן. ולא יהי כבוד הציבור קל מתלמיד חכם.

ז. ישנם חולים הממתינים בתור חצי שנה ויותר לשם ניתוח שבר, עיניים וכדו'. האם מותר לדחות תורו של חולה זה כדי להקדים את חבירו?

ח. ישנם מקרים שמותר להקדים המאוחרים, כגון בעל בית חרושת שפועלים עלולים להתבטל וראיה לכך מדברי ה"ערך שי" ו"המהרש"א".

ט. אם עומדים לפני הרופא שני חולים – אחד זקוק לטפול במחלת עור המונעת ממנו חיי משפחה, והשני יסבול נזק כספי אם ידחה תורו, יש להקדים את הטפול בחולה במחלת עור היות וסבל זה גדול מסבל של הפסד כספי. (כמבואר ב"כסף הקדשים").