האם מותר לממונה על ציוד רפואי ששייך לציבור, להעדיף את קרובו

האם מותר לממונה על ציוד רפואי ששייך לצבור, להעדיף את קרובו

הרב אהרן רוט

בזמני מחסור עלול להיווצר מצב שהתרופות או מכשירי הריפוי, לא יספיקו לכל החולים שזקוקים להם. עובדי בתי החולים, ושאר מוסדות העזרה הרפואית, יצטרכו להחליט אז, איזה חולה להעדיף על פני חבירו. אחד הקשיים להחלטה הוגנת מתעורר בשעה שאחד מבני ביתו של הממונה על הציוד הזה, נמצא בצרה יחד עם אנשים אחרים. ויש לברר, האם יש מקום לשיקול של "מבשרך אל תתעלם", כבוד אב וכדו', כאשר המכשירים והתרופות שייכים לציבור.

שאלות דומות מצינו בהלכות צדקה. בשו"ע יו"ד רנ"ז י': המחלק צדקה צריך להזהר שלא ירבה לקרובו יותר משאר אדם. מובן מדבריו שלא שייך לומר כאן "מבשרך אל תתעלם" וכדו'. כי הגזבר אינו הבעלים של כספי הצדקה, וחיוביו הפרטיים אינם יכולים להשפיע על סדרי חלוקתם. ויש לעיין מפסק השו"ע רנ"א ט' (ומקורו מהרמב"ם ספ"ח ממתנות עניים): היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם, מקדים כהן ללוי, וכו', וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו, ואם היה אחד מהם רבו או אביו, אע"פ שיש שם גדול מהם בחכמה, רבו או אביו שהוא ת"ח, קודם לזה שהוא גדול ממנו.

ה"כיס" – האמור כאן – הוא, לכאורה, ממון של הציבור, [וכן מוכח בסוגיא בכתובות סז.: המשיא את היתומה (פרש"י, גבאי צדקה) לא יפחות לה מחמישים זוז, אם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה… מאי כיס, אמר רחבה ארנקי של צדקה, והרמב"ם העתיק סוגיא זו שם בהלכה קודמת]. ובמקום שהכסף שייך לכיס של צדקה, אין מקום לחיוביו הפרטיים של הגזבר, ואיך כתבו הר"מ והשו"ע, שהגזבר מקדים את אביו או את רבו לכהן, למיוחס ולגדול מהם בחכמה, ואפילו במקום שעומדים לפניו כמה עניים בשוה, ואחד מהם הוא אביו או קרובו.

חידוש הוא לומר שמחויב להקדימו, בממון שהוא רק גזבר עליו. וק"ו במקום שבלא חיוביו הפרטיים, היה מקדים אחר [1 ].

ואולי אפשר לבאר קצת את דברי הרמב"ם בדרך זו:

מצינו כמה הלכות לבחירה בין שתי מצוות: אין מעבירין על המצוות, תדיר קודם, ומקודש קודם. במשניות בסוף הוריות נאמר דין "מקודש קודם" גם לענין צדקה. בתחלה כתוב שם שכל המקודש מחבירו קודם לחבירו. ואח"כ מוזכרים כמה דיני קדימה בצדקה, איש קודם לאשה, כהן ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ. ממהלך המשניות משמע שהקדימויות האלו הן המשך לדין "המקודש קודם" שנזכר בתחילה, וכן כתב המאירי. אכן, בהלכות צדקה מצינו גם כמה דיני קדימה שמיוחדים לה. קרוב קודם, שכן קודם, בן עיר קודם, יושבי ארץ ישראל קודמים, והתאב תאב קודם. את הדינים האלו דרשו בגמרא ב"מ ע"א מהפסוק: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, ובספרי בפרשת ראה, מהפסוק כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך. ונראה, שיש חילוק בין סוגי הקדימויות האלו.

כתב הרמ"א רנ"א ג': פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו. ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו וכו'. משמע ממהלך דבריו (שמקורם בטור בשם ר' סעדיה גאון) שכמו שלא מוטל על אדם לדאוג לפרנסת אחרים יותר מאשר לפרנסת עצמו, כך, או עכ"פ על משקל דומה לזה – אין מוטל עליו לדאוג לרחוקים, כל זמן שאין לו די לפרנסת הקרובים. וכן לענין שכניו ובני עירו. ואין זה רק דין קדימה, כמו כהן קודם ללוי שהוא מדין מקודש, כי שם מוטל עליו לדאוג לשניהם בשוה, וההכרעה היא צדדית, על פי דיני ההכרעה שבכל שתי מצוות שמזדמנות לפניו. וכן מורגש גם מלשון התנא דבי אליהו שהביא שם ביאור הגר"א: "בתחילה יפרנס את אביו ואמו, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו, ואם הותיר וכו'. יעוי"ש.

הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, הביא לזה גם ראיה ממש"כ בב"י, ונפסק בשו"ע, שכופין את האב לזון את בנו העני, ואינו יכול לומר שיפרנסוהו גבאי הצדקה. וכן כל קרוב חייב לפרנס את קרובו העני, ולא הגבאי, ואפילו כשהקרוב נתן כבר לכיס של צדקה. מוכח, שאין זה רק דין קדימה בין שתי מצוות שלפניו, אלא שמוטל על הקרוב לדאוג לקרוביו יותר מאשר לאחרים. כלפי עניים אחרים, די לו במה שנתן לכיס של צדקה, וכלפי קרובו הוא חייב לתת משלו, וכופין אותו על כך.

על פי זה, יוטעם מאד מה שכתב החכם צבי בסימן ע', שקרובו קודם לת"ח בממון עצמו, ומה שכתב השמש צדקה (הובא בפת"ש רנ"א ג' ובמשמרת שלום חידושים סי' רנא בשם מהר"י ברונא) שעניי עירו קודמים לת"ח מעיר אחרת. כי "הקרוב קודם" ו"עניי עירך קודמים", הם הלכות בגודל חיוב הצדקה, והם נחשבים זכאים לקבל אותה, יותר מאשר הרחוקים או בני עיר אחרת. אבל ת"ח קודם רק מפני קדושתו, והיא יכולה להכריע רק בין שנים, שזכותם שוה בעצם הלכות הצדקה.

ונראה לומר, שהרמב"ם כתב שהגזבר יקדים את אביו ואת רבו דוקא לכהן ות"ח, שחייבים להקדימם רק מדין מקודש, ולא מוטל על הציבור לדאוג להם יותר מאשר לאחרים. וכיון שהגזבר הוא זה שמוציא את החלוקה אל הפועל, מצטרפים חיוביו הפרטיים לחשבון. אבל ודאי, אם היה אביו בן עיר אחרת, לא היה מקדים אותו לבן העיר מכיס של צדקה. וכיוצא בזה כתוב גם בסימן רנ"ז, הנזכר לעיל, שאסור לגזבר להעדיף את קרוביו, כדי לשנות את סדרי חלוקת הצדקה. כי הוא מקפח בזה את זכותם של שאר העניים לקבל את הצדקה ע"פ הלכות התאב תאב קודם וכדו'. ורק במקום שבלא"ה אי אפשר לתת אלא לאחד, וכולם זכאים מעיקר הדין לקבל בשוה, חוזר וניעור חיובו כלפי אביו ורבו.

ונראה עוד, שהר"מ שינה את לשונו בדקדוק מפרק ז' בהלכות מתנות עניים לפרק ח', בפרק ז' כתב הרמב"ם: קרובו קודם לכל אדם, ודקדק משם החכ"צ, שכל קרוב קודם אפילו לת"ח. ובפ"ח כתב הרמב"ם, שדוקא אביו או רבו קודמים למי שהוא גדול מהם בחכמה. כי קרובו עני קודם, מפני שמוטל עליו יותר לתת לו צדקה, וזה שייך רק כאשר הוא המפרנס אותו או המחזיק בו, ולא כאשר הכסף הוא של הצבור. אבל לאביו הוא מחויב, לא רק מפני שהוא מוטל עליו יותר לענין צדקה, אלא גם מצד מצות כבוד אב שאינה קשורה לממון, אלא מחייבת לשמשו ולדאוג לכל טובה בשבילו. חיוב זה חוזר וניעור גם אצל הגזבר. כאשר הוא אינו מפריע לעצם סדרי החלוקה של הצדקה, על כן בפרק ז' כתב הרמב"ם שכל אחד מקרוביו העניים קודם לת"ח בממון של עצמו, ובפרק ח' הקדים דוקא את אביו ואת רבו גדול מהם בחכמה, מפני שהוא חייב בכבודם. [ואין להקשות שמצות כבוד אב היא דוקא משל אב. כי מבואר בשו"ת חת"ס, יו"ד שכ"ט, שכל מקום שהבן אינו מפסיד, הוא בכלל החיוב] [2 ].

אכן, בחפץ חיים בספרו אהבת חסד (פרק ו' נתיב החסד יד) כתב שיש לעיין טובא בדברי השמש צדקה, מפני הקושיא הנ"ל, שכסות ת"ח קודמת לחיי עם הארץ, וכסות עניי העיר אינה קודמת לכסות אנשי עיר אחרת. וע"פ אותו מהלך הקשה האהבת חסד בס"ק ד' שדברי החת"ס, שהתאב קודם לקרובים, סותרים למש"כ רע"א, שקרוב קודם לתלמיד חכם. כי הרי כסות ת"ח, קודמת לזון ע"ה. ומוכח לכאורה שהם חולקים, ונשאר בצ"ע. ולא סובר החפץ חיים את החילוק שבין כסות תלמיד חכם לתאב קודם. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר שהגזבר יקדים את אביו לת"ח [3 ].

שוב מצאתי, שבספר ראשון לציון, שחיבר בעל אור החיים הקדוש, בחידושיו ליו"ד (רמ"ב ל"ד ד"ה ואפשר עוד) כתוב, שפשיטא שאין לגזבר כח להקדים את אביו או את רבו ולא כל כמיניה, וכונת הרמב"ם אינה לאביו ולרבו של הגזבר, אלא לאביו ולרבו של הגדול בחכמה. ואם שניהם זקוקים לצדקה או לפדיון שבויים לא יחשב הגדול בחכמה, גדול יותר מאביו שהוא ת"ח ומרבו, אלא הם יחשבו גדולים ממנו ויקדימו לפדות אותם מכיס של צדקה. כי על זה שייך לומר לחכם, אתה והציבור חיבים בכבוד אביך. וזה דוקא כשגם האב הוא תלמיד חכם, והציבור מחויבים גם בכבודו, ואז הסברא של אתה והם חייבים בכבודו יכולה להכריע ביניהם. אבל כשהאב אינו תלמיד חכם – הציבור אינם חייבים כלל בכבודו, ולא יקדימו אותו לבנו החכם.

לדבריו, אין שום מקור מהר"מ שיהיה מוטל על הגזבר להקדים את קרוביו, אפילו בזמן שכולם שוים.

לשאלתנו, יש להעיר, שיש מקום גדול לחילוקי דינים בין הלכות צדקה לבין הזכויות בציוד שבני העיר הכינו לעצמם, כי העניים אינם "בעלי דבר" מבחינה ממונית לתבוע חלקם בכיס, ובני העיר מחויבים כלפיהם, רק מצד מצות צדקה. אבל, כאשר בני העיר דואגים לצרכיהם המשותפים, ומכינים לעצמם בתי חולים, ציוד ותרופות, ושוכרים אנשים לטפל בהם, נחשב כל אחד מהם "בעל דבר" לקבל את זכותו בממון המשותף. בכה"ג חלוקת הזכויות וקביעת העדיפויות תהיה קשורה יותר להלכות חלוקת שותפים מאשר להלכות צדקה. עפ"ז יתכן שהרבה דיני עדיפויות שכתובים בהלכות צדקה לא יהיו שייכים כאן, ומאידך יהיה כאן מקום רב יותר להסכמת בני אדם ולמנהג המדינה. במצב כזה יותר פשוט בסברא שהגזבר לא יוכל להעדיף את קרוביו.

 

הערות

[1 ] ואין לומר שסוף דברי הר"מ אינם על כיס של צדקה, אלא על ממון של עצמו, כי החכם צבי בתשובה ע' כתב שקרוב קודם לת"ח לענין צדקה. והביא לזה ראיה ממש"כ הר"מ בפ"ז ממתנות עניים: עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, משמע, אפי' לת"ח. והוסיף החכ"צ שאע"פ שהר"מ כתב בספ"ח: אביו שהוא ת"ח קודם לזה שהוא גדול ממנו, ומשמע שאם אין אביו ת"ח, אינו קודם לת"ח, א"א להולמו כפשוטו, שא"כ יסתור לדבריו שבפ"ז. ועוד, דהתם מיירי לפדותם מכיס של צדקה, ולענין לפרנסם משלו, כבר ביאר דינו בפ"ז, ע"כ. הרי להדיא שגם סוף דברי הר"מ הם על כיס של צדקה, ובכ"ז כתב להקדים את אביו ורבו לכהן ולגדול מהם בחכמה. (ומש"כ החכמת אדם קמ"ה ה': כל זה בפוסק צדקה סתמא וכו', ע"כ לא קאי על מש"כ בתחילה: ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות מקדים הכהן ללוי וכו', כי דין קדימת כהן ות"ח נאמר גם בפוסק לעניי עולם. וכפי הנראה סובבים דבריו על סוף סעיף ד', או על סעיף א' יעוי"ש.)

[2 ] ועדיין יש לעיין בזה, שהרי "התאב קודם" היא הלכה גדולה בסדרי חלוקת הצדקה, וקודמת לבן עיר ולקרובים (חוץ מלעניי ביתו) כמש"כ החת"ס יו"ד רל"א ורל"ד. ובכל זאת כסות תלמיד חכם, קודמת למזון עם הארץ. מוכח מזה, שהחיוב כלפי ת"ח גדול יותר מאשר החיוב כלפי קרובין וכלפי בני העיר, ומזה משמע שאינו רק שיקול להכריע בין שוים. וא"כ שוב קשה איך כתב הרמב"ם שהגזבר חייב להקדים את אביו לגדול ממנו בחכמה.

ואולי דוקא כסות ת"ח קודמת, מפני עשה דכבוד התורה. שהרי, הכסות בעצמותה היא ענין של כבוד ובזיון, ומצינו כבר שעשה דכבוד התורה דוחה כמה הלכות, כמו ועמדו שני האנשים, וכקטן כגדול תשמעון. אבל כשאין זה נוגע לכבוד ולבזיון, והנידון הוא רק עד כמה צריך להיטיב עם הת"ח, לא שייך לומר עשה דכבוד התורה. (וקדימה בתור בזמן שידונו את שניהם, היא שאלה של כיבודים ולא רק של הטבה) ובכה"ג הוא עדיף, רק מפני שהוא מקודש אפילו יותר מכהן גדול וכמו שכתוב: "יקרה היא מפנינים".

[3 ] ויתכן שלתלמיד חכם יש זכות קדימה בהלכות צדקה רק כלפי עם הארץ. אבל כלפי חכם שקטן ממנו יש לו רק מעלה של מקודש קודם. וכן משמע קצת בעובדא דרבי (בבא בתרא ח.) שאמר בשנות בצרת: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. וביאר השו"ע בסעיף י"א שסיבת הדבר היתה מפני שחשש שמה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם. משמע שרבי לא דחה כל מי שאינו עם הארץ, ולא חשש שמא יחסר למי שגדול ממנו בחכמה כי דין מקודש קודם לא היה מספיק לענין זה. ורק לגבי עמי הארץ חשש רבי שמא יחסר לתלמידי חכמים, כי לת"ח יש לזכות קדימה כלפי עם הארץ בהלכות חיוב הצדקה. על פי זה יש לישב מה שהקשינו לעיל, כי מצאנו שכסות תלמיד חכם קודמת רק למזון עם הארץ, אבל לא נזכר שם שהיא קודמת גם למזון מי שקטן ממנו בחכמה, מפני שכלפי עם הארץ יש לת"ח זכות קדימה מצד הלכות צדקה. והרמב"ם שכתב שהגזבר יקדים את אביו דבר דוקא במקום שאביו הוא חכם ויש שם גם חכם גדול ממנו. ובכהאי גונא מעלת הת"ח היא רק מצד מקודש קודם, ולכן שייך שהגזבר יקדים את אביו כנזכר לעיל.