נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

האם מותרת הוראה לסטודנטים סביב מיטת חולה

שפרן, יגאל. "האם מותרת הוראה לסטודנטים סביב מיטת חולה" שו"ת עמק הלכה אסיא, ב (תשמ"ט), עמ' 124-134.

האם מותרת הוראה לסטודנטים סביב מיטת חולה

האם מותרת הוראה לסטודנטים סביב מיטת החולה?

הרב יגאל שפרן

הקדמה

בהעמק דבר (דברים כ"ד, ח') כותב הנצי"ב כדברים הבאים:

כתב הראב"ד בתו"כ פ' מצורע, שכהן [הבודק ופוסק בנגעי צרעת], שבא אליו [אדם שיש לו] נגע צרעת – [הכהן] מראה [הנגע] לכל כהנים שבעירו ומלמדם איך להורות, משום שאין בזה קבלות ומשניות כפי ההכרח, ובשעת מעשה יש לדקדק ולהורות וכ"ו. ע"כ.

למדנו מכאן שאת הכהנים המתלמדים היו מדריכים בתורת הנגעים גם תוך עיון מעשי ממש במחלתו של מצורע, והיינו שהיו מנצלים לשם הוראה את העובדה שהמצורע בא לפני כהן בכיר ומנוסה על מנת שיקבע הטהור הוא אם לאו, ואגב העיסוק במצורע היה הכהן מצביע לפרחי הכהונה על פצעי הצרעת למיניהם ומראה להם את הטעון ראיה, ומתוך זה היו למדים והולכים בתורת נגעים.

ויש לברר האם לא חיישינן לבושת החולה ולאיסורי לשון הרע בדבר, ובמיוחד יש לברר האם לימוד סביב מיטת החולה הוא דבר שמצינו שנוהג בנגעי צרעת בלבד או שהוא הדין גם במחלות אחרות. כן יש לברר בענין שבועת הרופאים הנשבעים בימינו שלא יספרו את מחלת החולה לאיש, שלא לשם רפואתו, האם לא חלה שבועה זו גם על רצון הרופא לספר את פרטי המחלה לסטודנטים, שאינם יכולים לעזור לפציינט כלל, ובמיוחד שהסטודנטים רואים ממש במי המדובר. שאלה זו קשה בפרט במחלות כמו איידס, מין, אלכוהוליזם, מחלות נפשיות מסוימות וכן בכל המקומות שיש בהם גילוי של אברים צנועים שבגוף.

משותף לשלוש השאלות הללו הוא, שבמרכזן עומדת המחשבה על החולה שלפנינו, הוא ורגישויותיו האישיים. והנה מאידך צריך לקחת בחשבון וכדבר פשוט וברור כי את הוראת הרפואה בימינו, הדאגה לחולים של מחר, ובמיוחד במחלות מורכבות, יש לבצע גם על ידי כך שהסטודנטים המתלמדים יתכנסו סביב מיטתו של חולה בבית החולים וביחד עם מדריכם יעיינו בפרטי המחלה ובגופו של החולה, ישאו בדבר ויתנו אם מעט ואם הרבה, ישאלו וידרשו בעניני החולי, ועל ידי כך יסיקו את אשר עליהם להסיק. כאן עומדת במרכז שאלת הרפואה, הכשרת רופאים, קידום המערכת, ובמילים אחרות: החולה של מחר.

בהקשר לזה נראה לומר כבר בתחילת הדיון כי גם אם לצורך לימוד הרפואה נבוא למסקנה כי הדבר מותר, הנה פשוט וברור כי צריך לקבוע מראש הנהגות בסיסיות לחלק זה של הלימוד, על מנת שיעשה בעדינות וברגישות, במאור פנים ובנועם, כדי שלא יהא החולה שוכב חלילה לפני הסטודנטים אך ככלי חסר ערך, המשמש כאביזר לתועלת הלימוד, תוך התעלמות מרגשותיו ותחושותיו כיציר אלוק ממעל.

מה אם כן עדיף: בושת החולה של היום או התועלת הרפואית של החולה של מחר?

והנה הדברים הנ"ל שכתב הנצי"ב בשם הראב"ד מורים ברור שלא חוששים לבושת החולה של היום, ואולם המעיין בדברי הראב"ד על התורת כהנים כפי שהם בפנינו, יראה שלא כך כתוב בם במפורש ממש (וכפי שעוד נדון לקמן), ומכל מקום רואים אנו, שלפי הנצי"ב הרי שלפחות בכל הנוגע לדרכי ההוראה בתורת הנגעים, הכהנים אכן למדו באופן המכונה כיום: סביב מיטת החולה, תוך דאגה לחולה של מחר. ובכדי לדעת מה הדין בשאר המחלות, צריך לעיין במקורי הדברים מראשיתם.

פרק א'

בלשון התורה ויקרא י"ד נ"ז נאמר:

זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת, להורות ביום הטמא וביום הטהור, זאת תורת הצרעת. ע"כ.

על משמעות המילה להורות, נאמר בתורת-כהנים על פרשת מצורע (סוף מכילתא דנגעים) כדברים הבאים:

חנינא בן חכינאי אומר: למה בא "להורות"? מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו.

לשון אחר: על כהן זוטר חלה חובה ללמוד אצל רבו, על מנת שיוכשר לתפקידו העתידי כרואה נגעים.

והנה באמת יש לעיין: דרישה זו של התו"כ להוראה של רבו מה משמעותה?

האם הכוונה היא לדרוש מהכהן המתחיל לעבור כעין מסלול של סטז'ר, כלומר לעמוד אצל רבו ולראות בעבודתו המעשית ושלא להסתפק בידע תיאורטי בלבד או שמא הכוונה היא להיפך: הדרישה היא להוראת התיאוריה, הדינים, שלא להסתפק בידע המעשי בלבד? כי באמת יש מקום לומר שהכוונה בתו"כ היא לאפוקי מכך שיבוא כהן צעיר ויאמר שיודע לעסוק בנגעים מתוך העיון העצמי, האוטודידקטי, מתוך נסיון מעשי שרכש, אולי ממה שראה אצל אביו הכהן, ואין לו צורך בתיאוריה השכלתית, ועל סמך זה יוכל לעסוק בנגעים. וא"כ יש אולי מקום לומר כי על זה בא התו"כ ללמד שמכל מקום לא יעסוק אדם בנגעים, אלא אם כן למד בהרחבה ודיו, ומפי מורה מוסמך, את היסודות העיוניים של הדבר לכל עומקם ורוחבם?

ואף כי הנצי"ב הבין שהנקודה המיוחדת בתו"כ היא כשיטה א', דרישה לעיון מעשי, הנה באמת המציאות שלנו כיום בחיי הרפואה מורה שיש צורך לחוש לא פחות גם להיפך מזה. והיינו שהתו"כ באה לאפוקי מכך שיבוא כהן ויהא למשל כמרפאי השינים דהיום, שיש בידם ידע מעשי אך אינם רופאי שינים והיינו שחסר להם הידע התיאורטי. אולי על כך באה התו"כ: לדרוש שלא כן יהא בתורת הנגעים, אלא שתהא ביד הכהן השכלה ממלמד מוכר, שלא יעסוק כהן בנגעים אא"כ לימדו רבו גופי תורה ותאוריה דווקא?

לעניננו הנפק"מ בין שני הלימודים האלו בדברי התו"כ הוא בזה שאפשר שאין בידינו מהתו"כ גופא ולא כלום בענין לימוד מעשי, סביב מיטת החולה.

ואכן מצינו שתי שיטות שונות בהסבר התו"כ והן דומות לשתי השיטות שהצבנו כאן: לפי הנצי"ב (על סמך הראב"ד) מטרת התו"כ היא לדרישה מעשית דווקא, כשיטה א', ואילו לפי רבינו הלל (שיובאו להלן) הדרישה היא לידע תאורטי, כשיטה ב'.

ובאמת לענין שיטת הנצי"ב ודיוקו מהראב"ד קשה מאד:

נראה לענ"ד שמדברי הראב"ד כפי שהם לפנינו, אפשר שאין כל ראיה לא לכאן ולא לכאן על איזה מבין שתי האפשרויות הללו מדובר, או שאפשר ואפילו יש לדייק ההיפך, כלומר שבאמת מה שעוסקת התו"כ היינו בדרישה דווקא לידע תיאורטי, כשיטה ב', והיפך הנצי"ב, כך משום שזו לשון הראב"ד:

"להורות" – מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו: וכן גרסינן בחגיגה ירושלמי פר' אין דורשין: אמר רב אין אדם רשאי לומר דבר בנגע הצרעת אא"כ ראה או שימש: כיצד הוא עושה? בתחילה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים: למדנו שאע"פ שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין את הכל מדעתו, אינו רשאי לעשות בהם מעשה אלא ע"י פתיחת רבו: ומפיק טעמי' הכא מדכתיב "להורות" – עד שיורנו רבו.

אם כן, דברי הראב"ד שלפנינו הם: "אלא על ידי פתיחת רבו", ולא כפי שציטט הנצי"ב: "מראה לכל הכהנים שבעירו ומלמדם". לא זו בלבד שלשון "אלא על ידי פתיחת רבו" אינה בהכרח פתיחה על ידי הצגה פרקטית, ואפשר שמדובר דווקא בהסבר הענין ההילכתי התיאורטי, אלא יתרה מכך: ממה שהביא הראב"ד שדברי התו"כ היינו דברי הירושלמי, ניתן להבין שמדובר דווקא בלימוד עיוני שהרי מה שהירושלמי בא להדגיש הוא שהרב פותח לתלמיד ראשי פסוקים, ופסוקים היינו תיאוריה, ידע.

יתר על כן:

דברי הירושלמי, עליהם סמך הראב"ד דבריו, נמצאים אצלנו בגרסא שונה אף הם. ומענינה של הגרסא השונה (זו שלפנינו), ניתן לדייק שלא זו בלבד שאין המדובר בדרישה לידע מעשי אלא אדרבה וממש להיפך: שאין לעסוק בדבר אלא בידיעתו התיאורטית דווקא. כי בדברי הירושלמי שלפנינו אין הסוגיא עוסקת בעניני צרעת כלל אלא בעניני נסתר, במעשה מרכבה, ובאה הסוגיא ללמדנו שאין לעסוק במעשה מרכבה ביחיד כלל, אלא יש לבוא אל המלך החדרה מתוך חיל ורעדה לכבוד קונו, ועל כך מודגש שהיינו תוך שימוש ולימוד ראשי פסוקים מפי רבנים מקובלים. זאת אומרת על התלמיד ללמוד אצל רבו שיראה לו הענין ופשיטא שבמעשה מרכבה אין מה להראות ולעיין בעיני בשר ולא באה הסוגיא אלא להורות את ההיפך מזה, את עניני הרוח, את הידע התיאורתי.

וזה לשון הירושלמי, חגיגה פ"ב ה"א:

…ולא במרכבה ביחיד. עוד היא כר' עקיבא דברי הכל היא כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו. לא כן אמר רב: אין אדם רשאי לומר דבר כנגד רבו אלא א"כ ראה או שימש. כיצד הוא עושה בתחילה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים. ע"כ.

עולה איפוא שכל מהלך הסוגיא אינו יכול להיות קשור בעיון מעשי. (אמנם יש להעיר מסוגיית סוף תענית ע"ש ולא עט האסף).

באמת על גרסא זו שבירושלמי כתב בעל עמודי ירושלים על אתר:

מבואר דהיה גירסתו [של הראב"ד] כאן במימרא דרב [כוללת את המילים] בנגע הצרעת ולא כמו שפירשו הקה"ע והפני משה דמיירי במעשה מרכבה וצ"ל דבגירסת הראב"ד לא היה תיבות "לא כן" ורק אמר רב הוא התחלת המאמר וכ"ו.

ואולם גם אם נגרוס שלראב"ד היו המילים בנגע הצרעת עדין אין כלל הסוגיא כולה יוצא מידי פשוטה שהיא באה לחייב לימוד תיאוריה דווקא, והיינו שלא כנצי"ב.

גם הסיעתא שמביא העמודי ירושלים בהמשך דבריו שאפשר שכגרסת הראב"ד הייתה גם גרסת הרמב"ם, אף סיעתא זו יכולה לחזק את דברינו. כי הדברים שהרמב"ם כותב (כנראה על סמך הירושלמי דנן), אף הם אפשר שנוגעים לצורך לידע של תיאוריה ולחובה שלא להסתפק בפרקטיקה בלבד. שכך כותב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות טומאת צרעת הלכה ב': אבל אם היה הכהן רואה וסומך על עצמו, אסור לו לראות נגע מכל נגעים עד שיורנו רבו ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהם בנגעי אדם כלם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים.

הנגעים ושמותיהם שבדברי הרמב"ם בוודאי שיש בהם גם ידע מעשי, אולם מכלל הדברים נראה בפשטות שכוונת הרמב"ם במילים עד שיורנו רבו היא להוראה הבאה להוסיף ידע תיאורטי, להוסיף על מה שהכהן כבר ראה מעצמו באופן המעשי, שזה גלום בשמות.

אף מבאורו לתו"כ של רבינו הלל, מהראשונים, עולה לענ"ד ההדגשה על החובה לדעת מהי תורת נגעים ולא את מראות הנגעים גופם, דבר שכנראה התלמיד כבר יודעם מעצמו, שכן כתב רבינו הלל בבאור התו"כ הנ"ל: כלומר להכי כתב ולהורות בתר נגעים לאשמועינן דאי הוה כהן ותיק ומסבר אדעתיה שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו מהן תורת נגעים.

אכן: לא רק הנצי"ב הבין שלא על ידע תיאורטי מדברת התו"כ, כי גם מדברי אחרונים אחרים, שביארו התו"כ, נראה שהבינו שמדובר בהוראה סביב המצורע. כך כתב בעל עשירית האיפה וכן עולה לכאורה גם מדברי המלבי"ם (המדייק בדקדוק השפה המבדיל בין "להורות" לבין "ללמד" ועוד עי"ש).

ומ"מ מפורש מכולם הוא הנצי"ב בבאורו לתורה גם בספר דברים הנ"ל וגם, ובעיקר, בביאורו לויקרא י"ד נ"ז. והנה לעניננו יש לדקדק במיוחד דווקא בדבריו לויקרא, כי בהם הוא נוגע לענין הבושה במפורש:

… עכ"ל הראב"ד. וא"כ פי' להורות היינו שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו ויהא קורא לתלמידיו ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו בין ביום הטמא בין ביום הטהור. וע"ז מסיים המקרא עוד הפעם זאת תורת הצרעת פי' שזה הדין אינו בכ"מ אלא בצרעת באשר דקדוקי הפ' קשה להבין וגם ההלכות המקובלות מעטות כדאי' בחגיגה פ"א, ועי' מש"כ בסי' דברים כ"ד ט'. ויש לבאר עפ"ז סמיכות המקרא לשאת ספחת ולבהרת במקרא זה להורות וגו' משום שזה הדין ישנו ביותר בנגעי צרעת עור בשר שמראותיו מרובים ומטעים וצריך שקידה עד שיהא בקי בהם. וי"ל דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו. ודאי בהוראה כיוב"ז במק"א אסור לעשות כן ולהלבין פני השואל. אבל זאת תורת הצרעת שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו.

עולה שהנצי"ב אומר במפורש שעצם זה שהתלמידים מתבוננים בטיב מחלת הפצינט, בזה אכן מבישים הפצינט, אגב ההתבוננות במחלתו, והוא הוא החשש שלנו, אבל עוד זאת מוסיף הנצי"ב שמותר לעשות זאת רק בצרעת כי יש בזה מידה כנגד מידה, שהמצורע הלבין פנים, שמתו"ז נענש בצרעתו, ועל כן לא חוששים להלבנת פניו הוא, והיינו מעין עונש ויש בזה כפרה.

ובאמת מרן הגאון הרב ולדנברג (בציץ אליעזר חלק י"ג תשובה פ"א עמוד קנ"ט), מוכיח מדברי הנצי"ב הללו שבסתם מחלה אחרת, שלא בצרעת, יש לאסור ללמוד סביב החולה אלא קודם יש לברר אם החולה מסכים שיעיינו בגופו ואם אין החולה מסכים באמת אין לעשות זאת, וכך כתב:

יש לדון על דבר אסיפת הרופא מסביב למיטת החולה סטודנטים-מתלמדים ומראים להם מקומות נגעי-המחלה בשטחי הגוף ואפילו במקומות נסתרים. והוא, מפני, דיש בזה הלבנת פנים לחולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך.

אבל נלענ"ד שדיוקו של הרב ולדנברג בדברי הנצי"ב קשה מאד:

המעיין בדברי ההעמק-דבר יראה שיש בנצי"ב שני תירוצים מדוע דווקא בצרעת באה מילת "להורות". אותה מילה המלמדת על לימוד סביב מיטת החולה. התרוץ האחד הוא אכן שמשום שהמצורע עבר על לשו"ה, באמת אין חוששים להלבנת פניו וכפי שאכן הביאו הציץ אליעזר ודייק את אשר דייק, ברם יש קודם תרוץ נוסף, והיינו שההוראה היא דווקא בצרעת כי במחלה זו יש הרבה פרטים ש"מראותיו מרובים ומטעים וצריך שקידה עד שיהא בקי בהם".

יוצא מזה לא דין בצרעת כצרעת, אלא דין בפרטים הרבים ושבמקום שיש צורך בלימוד הרבה פרטים, מורים באצבע ולא חוששים לבושת החולה. ויש חשיבות גדולה בזה שאף שבתרוץ אחד חש הנצי"ב לשאלת הבושה, ומכל מקום בתרוץ האחר רואים שהוא גורס שבמקום לימוד – לא חיישינן לבושת החולה המצורע. אין חוששין לבושת המצורע, לא משום שחפצים בהלבנת פניו אלא משום שזו דרך הלימוד.

תימה על הציץ אליעזר שלא כך דייק בנצי"ב כי באמת לפי תפוס לשון ראשון בוודאי שיש מקום ללמוד סביב החולה גם שלא בצרעת, וזאת גם אם החולה מתבייש בזה, משום המצווה המוטלת על הלומד הנוגע בדבר, לדעת טיב המחלה ומראה.

דעתינו בזה הינה איפוא שבכגון דא מותר ללמד סביב מיטת החולה ואין לחוש לבושה.

פרק ב'

והנה יש מקום לכאורה לדחות דברינו, מסוגית ביקור חולים, שם מצינו שבכ"א חוששים לבושת החולה, אפילו במקום מצווה:

רבי יוסי בן פרטא אומר משום ר' אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא מחושי הראש וכ"ו. חולי מעיים משום כיסופא (נדרים מ"א,ב).

והובאו הדברים להלכה ביו"ד של"ה. והיינו אם כן שחוששין לבושת החולה עד כדי כך שמבטלים את המצווה של בקו"ח, ולכאורה זה סותר דברינו.

אבל באמת אין בזה סתירה כלל:

בסוגית נדרים ל"ט ב' ומ' א' מצינו:

רב חלבו חלש (חלה). נפק אכריז רב כהנא: רב חלבו באיש. לא איכא דקא אתי. א"ל: לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר"ע שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר"ע לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, א"ל רבי החייתני יצא ר"ע ודרש כי מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים.

ובאמת יש לעיין מדוע באמת לא ניכנסו לבקר את החולה? וכי לא נימצא מישהו שיכול היה לבקר את תלמיד רבי עקיבא? אלא יש לומר שבוודאי הוא חלה בחולי של בני מעיים ועל כן לא ניכנסו לבקרו משום כיסופא. כי התלמידים טעו לחשוב שכלל אין מתקרבים לחולה במקום שיש בושה, ועל זה בא רבי עקיבא וחידש שפשיטא שיש מקום לחשוש לבושה וכן הלכה, אלא שמכל מקום יש לעיין בצרכי החולה על ידי כניסה לבית החיצון, ואם אפשר לעשות את מה שהחולה זקוק לו בלא לביישו זה עדיף, אך אם לא כן אין חוששים לבושתו ועושים את מה שטוב לחולה.

בדומה לכך מצינו בדברי השלמי-נדרים לסוגיא הנ"ל שהקשה, וז"ל:

הדבר תמוה איך לא נכנסו חכמים לבקר את התלמיד מתלמידי ר"ע. והלא אפי' היו גדולים ממנו, הא אמרינן לעיל אפי' גדול אצל קטן וכ"ו. וגם בעובדא דרב חלבו דאמרו לא איכא דקאתי, איך יתכן שלא יהיה נמצא מי שילך לבקר תלמיד מתלמידי ר"ע? ויתכן לומר ע"פ מאי דאמרינן לקמן (דף מ"א) אין מבקרים לא חולי מעים ולא חולי העין ולא מחושי הראש מפני שהדבור קשה להם, והתלמיד הנ"ל חלה מאותן החולאות שהדיבור קשה להם, ואותם שלא נכנסו לבקרו סברו שעיקר ביקור חולים הוא לנחמו ולדבר על ליבו ולהפיגו מדאגתו וצערו. ומחמת שבאותו החולי שחלה התלמיד היה הדיבור קשה לו ולהכי נמנעו מלילך אצלו בכדי שלא יצטרך להשיב אמרים גם כן למבקריו. נכנס רבי עקיבא לבקרו וחידש להם דביקור חולים אינו דווקא לדבר עימו אלא לפקח מה שנצרך לו וכ"ו. ע"כ.

ופשיטא שמה שכתב השלמי נדרים לענין מחלות בהם קשה הדיבור, יש לומר גם לגבי מחלות שיש בהם בושה.

עולה שאם יש טובת החולה, לא חוששין לבושתו, וכשהרופא מסביר לסטודנטים יש בזה טובת החולה כי "מתלמידי יותר מכולם" (וראה בצי"א שם).

(אכן לפי זה יוצא שמי שיכול ללמד סביב החולה הוא רק רופאו הישיר של החולה או מי שיש לו שייכות לחולה זה, או למחלתו, ולא כל אחד אחר).

ובאמת כבר עמד על כך הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש, עמוד י"ז בהוצאת מוסה"ק) שדין ביקור חולים הוא משום שזה לטובת החולה במה שיעשו לו צרכים הצריכים לחוליו, ולא דן הרמב"ן שם בחיוב הביקור משום ניחומיו של החולה על מחלתו, והוא דן ברב חלבו הנ"ל, ולא שבמקום כיסופא תמיד מסבין הפנים מן החולה ואין מבקרים אותו חלילה ואין עושין לו מה שצריך לו בזה.

פרק ג'

באמת נראה לענ"ד שעיקר ההוכחה שבכגון דא אין לחוש לבושת החולה היא מהדברים הבאים:

לכאורה יש מקום לדון במה שהבאנו לעיל מסוגיית רב חלבו ולהקשות: אמנם למדנו מרב כהנא שאין לחוש כל כך לבושתו של החולה, אך זה דווקא משום שבסופו של חשבון יש תועלת עיקרית לחולה זה שלפנינו, ועל כן לא חיישינן לבושתו הזמנית. אבל במקום שברור שהרופא המלמד והסטודנטים הלומדים אינם מתכוונים לחולה זה ולעזור לו אלא שהם פשוט רוצים להרחיב ידיעותיהם ולא איכפת להם מהחולה כלל, אולי במקום כזה מודה גם רב כהנא דחוששין לבושה? ואולי אף רבי עקיבא עצמו, במקום שכזה היה חושש לבושה?

אבל לא היא. אדרבה:

דווקא רב כהנא עצמו הוא גופא ההוכחה שבמקום לימוד לא חוששים לבושה כל כך, ודווקא רבי עקיבא עצמו כבר קדמו לרב כהנא בזה והוכיח שבמקום שיש חובת לימוד אין חוששין לבושה:

במסכת ברכות ס"ב א', בסוגית "עד כאן העזת פנים ברבך" משמש התרוץ "תורה היא וללמוד אני צריך" דחיה של כל הרעיון שאין ללמוד דברים באופן שמבייש מישהו. וע"ש שהגמרא דוחה חשש של עזות פנים כשזה נעשה לצורך לימוד אפילו בדברים מבהילים ממש. ומי אומר זאת? ר' עקיבא! ומי אחריו? רב כהנא!

הרי איפוא שבמקום של לימוד לא חוששין לבושה. ומסתימת הסוגיא בברכות שם כרבי עקיבא ורב כהנא עולה שהודו רבנן להם בזה שאין חוששין לבושה במקום שיש צורך ללמוד. ולענ"ד זו ההוכחה החזקה ביותר.

(אכן יש להעיר שמה שעולה בברור מהסוגיא הנ"ל הוא דווקא שבמקום שמדובר על לימוד שהוא מצווה, ששם אין לנו לחשוש לבושה, ומוכרחים לומר שלימוד רפואה הוא מצווה גם כן).

פרק ד'

ומכל מקום, אגב דאתינן להכי, יש לברר עוד את הדין שבמקום שברור לגמרי שהתועלת הצומחת מהביוש היא רק למישהו אחר ואין המדובר ברב החייב ללמד את תלמידו (שאך בזה ראינו כי אין חוששין לבושת הרב), ואדרבה למבויש אין ולא תהיה כל תועלת מידית בזה, כגון במחלת האיידס שכבר לא שייך שיעזרו לו בזה, האם גם כאן מותר יהא ללמוד סביב מיטתו ועליו, ובלא לחוש לבושה שבדבר?

לענ"ד גם בכגון זה נאמר שאין לחוש לבושה ומצינו ראיה לדבר מדיני שידוכין שיש שמביישים את האדם שלא בפניו, ואומרים עליו דברים שבמקום אחר בוודאי היו נחשבים ללשון הרע, אף שברור שאין בזה תועלת לאחרים ואילו לאדם עצמו ניגרם מכך אז צער ונזק, והיינו במקום שהוא מסתיר את גנותו בפני המשודכת עימו.

ובאמת מצינו לחפץ-חיים בשמירת הלשון (עמוד רל"ג) שעם גודל ההזהרות על לשון הרע מצייר גם כמה ציורים מתי א"א להמנע מלספר. אמנם מזהיר לא ללמוד קולא מענין לענין אבל היסוד הוא: במקום שיש נפק"מ לאחר – לא שייך הענין של – לשוה"ר. וע"ש בדברי החפץ-חיים ב"באר מים חיים" שאם לא עושה כן, יש בזה אולי גם איסור דאורייתא משום "לפני עיוור". אע"פ שברור שמי שמרוויח בזה הוא האחר, למשל החתן ולא הכלה הנפגעת כלל ושלה אדרבה אין רצון שיוודע הדבר.

אמנם יש מקום להשיב שאולי בשידוכין יש מעין מידה כנגד מידה על ההונאה שבהסתרת הפגמים של צד אחד מהמשודכים כלפי הצד השני, מה שאין כן בחולה, אבל לא היא. כי באמת ההיתר אינו קשור לנקמנות ולמידה כנגד מידה כלל, אלא שאם לא מבייש לשם הבושה אלא שעושה מעשה כדי שיוכל על ידי זה להביא לרווחתו של השני ואגב זה נגרמת לאחד בושה, אין בזה איסור כלל.

יעויין בזה בהשמטות מן ה"פתחי תשובה" שלא הובאו על סדר השו"ע והודפסו בקונטרס נפרד ושם באו"ח סימן קנ"ו כתב וז"ל:

"וראיתי להזכיר פה ע"ד אשר כל ספרי המוסר מרעישים העולם על עוון לשוה"ר ואני מרעיש העולם להיפוך, עוון גדול מזה והוא גם מצוי יותר והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו וכ"ו, [ומבאר שם שהינו לא מדין נקמנות באחד אלא כלשונו:] "והכלל בזה שהדבר מסור ללב אם כוונתו לרעת האחד הוא לשון הרע אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו הוא מצוה רבה". וכ"ו ע"ש.

ובאם בשאלה של הצלה ממונית כך, בהצלת נפשות על אחת כמה וכמה, וכי יש לך לטובת השני להצילו ולשמרו גדול מזה?

ואם כן אין מקום לחשוש לבושת החולה במקום שמועיל לרפואה, ולפיכך בסטודנטים לרפואה יש מקום להקל ולהתיר (גם במקום שאין הנאה בזה לחולה). ועל זה נאמרו סמוכין לא תלך רכיל בעמך אבל לא תעמוד על דם רעך.

פרק ה'

באמת יש לומר גם יותר מזה: איתא בשו"ע (יו"ד של"ה, א') שאת מחלתו של אדם לא רק שאין מקום להסתיר אלא אדרבה מצווה להודיע ולא להסתיר. אמנם בהתחלה לא מודיעים לבקרו אבל לגבי מי שקפץ עליו חולי לא דוחים הביקור.

והנה דין זה נלמד במסכת מו"ק ה'. מפסוק מפורש ומאופן הלימוד שם עולה נפק"מ ברורה לעניננו:

תניא: "טמא טמא יקרא" (ויקרא י"ג מ"ה) – צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. א"כ לכתוב קרא וטמא יקרא, מאי וטמא טמא יקרא? שמעת מינה תרתי (כלו' גם לענין טומאה קוראה לו פרוש ופרש"י: כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש). אביי אמר מהכא: לפני עוור לא תתן מכשול (וברש"י שם: כלומר עשו דבר על הטומאה שלא יהו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות) וכ"ו.

ואחר שמכאן למדו חכמים שהחולה צריך להודיע צערו לרבים לכאורה יש מקום להקשות: מדוע קורא המצורע טמא ומודיע גנותו והלא זה מבייש אותו? אלא למדנו שבמקום שיש בזה נפק"מ לאחרים, בעלי תרומה וטהרה, אין חוששים לזה. אמנם ניתן לומר שזה דווקא במצורע וכשיטת הנצי"ב, בתרוצו השני, אבל בש"ס וכן בתו"כ (תזריע ד' פרשתא ה' אות ח עמוד ס"ז), לומדים מזה לכל הנגעים האחרים גם כן.

ויתר על כן: אותו עיקרון מצינו לא רק במצורע אלא גם בענין נידוי, וזה בא לאו דווקא על עוון לשוה"ר. שהרי במשנה מידות פרק ב' משנה ב' מצינו שכל הנכנסין דרך ימין וכ"ו חוץ ממי שארעו דבר, שהוא מקיף דווקא לשמאל, ומתוך זה שואלים אותו: "מה לך מקיף לשמאל?" והוא עונם: "שאני מנודה". והם עונים לו: "השוכן בבית הזה יתן בליבם ויקרבוך". ואם כן במקום שיש להתפלל על אדם וכ"ו אין לחשוש לבושתו אלא לדעת עליו, לשם קירובו ותפילה עליו.

ועי' בדברי הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש שהחובה לבקר חולים הינו כדי שיבקשו עליו רחמים מדין טמא טמא יקרא. אמנם אפשר לומר: וכי הסטודנטים לשם זה מתכוונים בעמידתם סביב החולה, כדי להתפלל עליו? אבל ראינו דהא לא קשיא כי בשאלת הש"ס דמו"ק הנ"ל למה יש כפילות בקריאתו, שהמצורע קורא בלכתו פעמים (טמא טמא יקרא) עונה הגמרא שפעם אחת גם זה לשם זה שיזהרו אחרים שלא יכשלו בטומאתו אם למשל הם מוליכים תרומה, וראה שם ברש"י שזה מדין לפני עוור ומצרוף שני הטעמים יחדיו עולה כי ה"טמא" הראשון הוא לשם תפילה וה"טמא" השני לשם הזהרה לאחרים ויוצא שלא חוששים לבושתו אלא חוששים לאחרים ולרווחתם. אע"פ שיש בזה בושה.

וא"כ גם בסטודנטים שלא ברור שיתפללו עליו, אבל יש להם תועלת מצד זה שירוויחו משהו מהידיעה שהוא חולה – לא חוששים לבושתו של החולה.

פרק ו'

ואגב זאת יש עוד מקום לשאול האם אין בגלוי סודות החולה לסטודנטים על ידי רופא משום עברה על שבועת הרופאים. עיין שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ז תשובה ד' בענין הנערה שאין לה רחם. ותשובתו שם שבקצת יש לחוש כשהוא נישבע גם על מצוות. ולכן צריך התרה, אבל באמת נלענ"ד דבנידון דידן שמדובר בבית חולים אוניברסיטאי שמהותו ודרכו בזה שיש בו סטודנטים וידוע לחולים שיש סטודנטים ובכל אופן הם באים דווקא לבית חולים זה (אולי כי הם רוצים דווקא טיפול מפרופסורים המצויים בחידושי המדע וזה חבור להוראתם), הנה בכגון דא לא צריך לכאורה גם התרה.

ויעויין בנשמת אברהם (על יו"ד עמוד נ') שבהקשר אחד מביא את דברי הגרש"ז אויערבך שליט"א שבמקום שנכנסים לבי"ח שמקובל שיש בו סטודנטים – אין צורך בנטילת רשות (לענין חובל) שהרי אדעתא דהכי נכנסים, ולענ"ד הוא הדין גם כאן.

אבל:

אולי משום "ועשית הטוב והישר", ומשום שכבר הורה בזה הציץ אליעזר ומשום שבמצב השורר היום במערכת הרפואה ראוי להגביר עד כמה שאפשר את היחס הרגיש והמתחשב כלפי החולים, גם במקום שמן הדין אין חיוב בזה – ראוי לבקש רשות. ואם החולה אומר מראש ובמפורש שמסרב – לענ"ד באמת אי אפשר לכפות ואסור לביישו ואף זאת יש לבדוק אם גם כשהסכים לא עשה כן בדלית ברירה ע"מ שלא יעבירוהו לבי"ח אחר.

סיכום

א. מעיקרא דדינא אין צורך לחשוש לביוש החולה ע"י מה שסובבים אותו הסטודנטים והמלמד מראה להם עליו טיב מחלתו.

ב. רצוי מאד להשתדל שמי שמלמד יהא רופאו של החולה או מי שיש לו זיקה לחולה ומחלתו, למשל מנהל המחלקה או מומחה למחלה זו וכ"ד.

ועם זאת

ג. אמנם אין דעתנו כפי הרב הציץ אליעזר שליט"א אבל מכל מקום מאחר שיש כבר בזה דעתו הרמה וכמו כן מאחר שמדובר ביותר עדינות ויותר מידות בבית החולים והגברת המודעות לתחושת החולה וכ"ו, שהם דברים שכ"כ חשוב להגבירם כהיום הזה – ראוי בכל אופן אכן לבקש מהחולה מחילה ולבקשו שיסכים.

powered by Advanced iFrame. Get the Pro version on CodeCanyon.