תינוק מבחנה: מעמד האם הפונדקאית – תגובות והשגות

תינוק מבחנה: מעמד האם הפונדקאית – תגובות והשגות למאמרו של פרופ' ז. לב

הרב אברהם יצחק כלאב

בסעי' 2 כתב לדחות ההוכחה מגויה מעוברת שנתגיירה וז"ל בהמשך דבריו: האשה אינה נהפכת לאשה אחרת, כך גם גר שנחשב כקטן שנולד אינו נהפך ממש לקטן. וכו'. ע"כ. אין חולק שהמתגייר הינו אותו אדם שהיה לפני הגירות והחיובים הממוניים שחלו עליו לפני גירותו ישארו עליו גם לאחר הגירות. אך כיון שענין הורות הינו ענין של יחס משפחה לנולד, גר שנתגייר הוא אכן אדם אחר מבחינה זו שאין לו יחס משפחה כלל לאותם שהיו קרוביו לפני הגירות, ולפיכך ההוכחה הנ"ל קיימת במלוא תקפה.

ואם ינתחו את האם ויגדלו את העובר באנקובטור הוא יהיה יהודי מפני שהוצאתו מרחם אמו היא לידתו. וכמו שהרגיש פרופ' לב עצמו באות ג. אלא שעד ארבעים יום של העובר, מסתבר שדינו כמיא בעלמא שאין עליו שם לידה כמבואר במסכת נדה ל,א, שאין אמו טמאה לידה. (וכשם שלאם אין שם יולדת כך אין לנולד שם של ילוד). ולפ"ז לא יהיה לו יחוס אם. ודבר זה אין הדעת סובלתו.

אכן נראה שעובר זה שגודל באנקובטור או אם מלאכותית אחרת כיון שאין לו יחוס למכונה זו כמובן, הוא נחשב בן בעלת הביצית המופרת. לפי שכל זמן שאין אם אחרת, נחשבת היא כאם. אולם כאשר עובר זה מתפתח ברחמה של אשה היכולה להיות אם טבעית שבקירבתה גדל העובר ויצא ממנה כמו כל אם אחרת הרי שפעולה זו מקנה לה שם האם. וכפי שכתבתי ב"תחומין" אין שתי אמהות, ממילא כאשר היולדת יכולה להיות אם שהעובר יתייחס אליה, שם אמהות עובר אליה. וכאשר אינה יכולה להיות אם, או מפני שהעובר הוא גוי, או מפני שמכונה מגדלת אותו, ונשאר שם האם לבעלת הביצית.

ומה שכתב פרופ' לב שם, שאין לומר שאין לולד יחוס כי יש לנו עשרה יוחסים ולא יותר. לא דק, כי אחד היוחסים המוזכרים שם הם גרים, שאין להם יחוס לא של אב ולא של אם. אולם לענין נידוננו, הדבר כלל אינו חשוב, כי בודאי שיש לעובר זה יחוס אב שהוא המקנה לו את שם משפחתו כמו שאמרו בקידושין סח,א "למשפחותם לבית אבותם", כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר האב. וכאשר אין לו אב (כגון שהאב הוא גוי) באמת אין לולד זה יחוס אם ואינו נמנה בכלל השבט של אמו. (כמבואר בכורות מח,א).

ומה שכתב באות ב: ההריון אין לו כל חשיבות לענין החליצה ורק הקמת שם על שם אחיו הוא הקובע. ע"כ. ולפ"ז לא היה לנמוק"י לומר שכאשר ידוע בודאי שהעיבור לא יבוא לכלל לידה, "אין הכי נמי שההיא עיבור כמאן דליתא וחליצתה כשרה", מפני שגם כאשר העובר היה ראוי להולד וגורם חיצוני מנע ממנו זאת אין הקמת שם למת, ומדוע שהחליצה לא תועיל. אלא בודאי שכוונת נמוק"י היא שכאשר הולד ראוי להולד אע"פ שעדיין לא נולד אין מקום לחליצה כי ראוי להיות שם למת. ורק כאשר הדבר לבסוף אינו יוצא לפועל, מתחילה דין חליצה כשרה. אך עובר שעומד ליפול, מלכתחילה אין לו שם של ראוי להקמת שם המת, ולפיכך חליצתה כשרה.

ואם שתלו ביצית מופרת מזרעו של המת אין נ"מ מי יולדת אותו כיון שיש שם למת אין דין של יבום וחליצה. ופשוט. (אך יש אומרים זאת רק כאשר הדבר נעשה בחיי המת. אולם אם הפריית הביצית נעשתה לאחר מותו, היבמה זקוקה לחליצה. ואין מקומו כאן להאריך בזה).

ועוד נראה מדבריו באות ד, שהוא מסתפק אם יוסף הוא בנה של רחל או בנה של לאה. ומקרא מלא דבר הכתוב (בראשית לה, פסוקים כג-וכד) בני לאה, וגו', בני רחל יוסף וגו'.

ומה שכתב בסעי' 3, להוכיח מתבואה שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה וחזר ושתלה לאחר העומר וכתב הרשב"א דאי אזלינן בתר מעיקרא נחשב הדבר כאילו גדלה כולה קודם לעומר. ע"כ. אינו שייך כלל לענייננו כי אין נ"מ באיזה קרקע גדלה התבואה כדי שהעומר יתירה. וכל הבעיא היא האם התבואה נחשבת אותה התבואה שהיתה לפני העומר או תבואה אחרת, וזאת הגמ' משווה לפרי ערלה שהושתל באילן שאינו ערלה והמשיך לגדול שם שכיון שחל עליו שם ערלה גם הגידול הנוסף שמו עליו. כי הערלה גדלה. וכן העומר, תבואה שכבר הותרה היא שגדלה, וממילא אינה צריכה לעומר הבא. (דאל"כ אין דמיון בין תבואה שכל קרקע היא אותה הקרקע לגביה, לעומת ערלה שבתחילה היתה באילן ערלה ועתה המשיכה לגדול באילן אחר). משא"כ בנידו"ד הדיון הוא מי היא האמא. כלומר אין דיון על העובר, שהוא בודאי הולך וגדל והוא מתייחס לאמו כל זמן שאין אשה אחרת שראויה לשם זה יותר ממנה, ומפני שילדתו. והדבר תלוי האם הלידה מקנה שם אם, או ההריון. ועל זה אין שום הוכחה מהגמ' במנחות הנ"ל. (וכמו שכתבתי לעיל).

ולענין אם תעלה טבילה לעובר שהורתו אצל גויה, לאחר שהושתל ברחם ישראלית. נראה לכאורה שכיון שאין כאן חציצה כמבואר בגמ' יבמות עח,א, דהיינו רביתיה, ממילא עלתה לו טבילה. אלא שיש לומר דעד כאן אמרינן שהטבילה עולה לעובר כאשר אותה טבילה מועילה גם לאם. דהיינו בגויה מעוברת שנתגיירה, אך בזמן שהאם יהודיה ואינה זקוקה לטבילת גירות, אין שם טבילה לכניסה למים זו ולא שייך לומר היינו רביתיה. ורגלים לדבר מצאתי בחידושי המאירי שכתב בהמשך דבריו (שם) וז"ל: אלא טעם הדבר מפני שטבילת האם עלתה לו כשאר האיברים הנסתרים בה ואף כשתאמר משום חציצה לא תיקשי לך חציצת כולו דשאני עובר דהיינו רביתיה ואינה קרויה חציצה, ע"כ. שלשם מה כתב שהטבילה מועילה כפי שמועילה לשאר אברים נסתרים שבה, ואולי ללמדנו שכשם שאיברים נסתרים שבה אינם עולים אלא בטבילתה כך עובר זה. ועצ"ע.