נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

דין לימוד רפואה ע"י כהנים

הלפרין, לוי. "דין לימוד רפואה ע"י כהנים" שו"ת עמק הלכה אסיא, ב (תשמ"ט), עמ' 258.

דין לימוד רפואה ע"י כהנים

דין לימוד רפואה ע"י כהנים

הרב לוי יצחק הלפרין

 

שאלות

א. האם מותר לכהן ללמוד רפואה, כאשר נגיעה במת מהווה תנאי למודי

ב. האם יש לחלק בדבר בין מת יהודי למת נכרי

ג. האם יש למצוא דרך של היתר, ע"י "טומאה בחיבורין" – לגולל ודופק או לכלי של מתכת

 

תשובות

המקורות לאיסורי טומאה לכהנים

איסור תורה לכהן ליטמאות למת, הן בטומאת מגע והן בטומאת אהל, כמבואר ברמב"ם הלכות אבל פ"ג ה"א וז"ל: כל כהן שנטמא למת, חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה הרי זה לוקה, שנאמר: לנפש לא יטמא בעמיו. ואחד הנוגע במת, או המאהיל, או הנושא, ואחד המת, ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת, שנאמר: לנפש לא יטמא בעמיו. וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או בדבריהם. ובהלכה ג' שם: וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אעפ"י שעצמה של טומאה בבית אחר וכו' ע"כ.

וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' שס"ט: הכהן מוזהר שלא ליטמא במת, ולא לכל טומאות הפורשות ממנו, ולא לגולל ולא לדופק, ולא לאבר מן החי (שאין) בו כדי לעלות ארוכה אם היה מחובר וכו'. ובסי' שע"א סעיף א': אסור לכהן להכנס תחת אהל שהמת תחתיו, אפילו הוא גדול הרבה, ואפילו לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם וכו' ע"כ, וע"ש פרטי דיני טומאת אהל וסוף טומאה לצאת ע"ש.

מבואר שאסור לכהן באיסור תורה להטמא למת ועפ"י מה שהאריכו הפוסקים, ולכן אין להתיר לימוד הרפואה באיסור וכן אין לדון בזה משום פיקו"נ.

שיטות הפוסקים לענין איסור טומאה לכהנים במתי ישראל ולא יהודים

ולכאורה יש לדון בזה באיסור טומאה למתי ישראל ולא כ"ש למתי עכו"ם. דהנה הרמב"ם שם הלכה ג' כתב: ושם ביארנו שאין עכו"ם מטמאין באהל, ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם לדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה, כמו שביארנו שם ע"כ. מבואר מדברי הרמב"ם, שמותר לכהן ליכנס לאהל שנמצא בו מת עכו"ם, וכן להאהיל עליו, אבל אסור ליגע או לישא בטומאת מת עכו"ם. לדבריו אין היתר ללמוד רפואה במתי עכו"ם, שהרי כמבואר יש צורך ליגע במת או לשאתו.

ובהגהות מיימוניות שם אות ב' כתב וז"ל: וכן כתב בספר יראים דק"ל כרשב"י מאחר שאליהו ז"ל עשה מעשה כמותו כדאיתא בב"מ. אמנם פליג עליה בחדא, שכתב כיון דלא מטמא באהל, במגע ומשא נמי לא מטמא, דתניא בתוספתא ומייתי לה בנזיר, על נפש מת לא יטמא, שומע אני אפילו נפש בהמה ת"ל לאביו ולאמו בנפש אדם הכתוב מדבר, ר' ישמעאל אומר אינו צריך, הרי הוא אומר על כל נפשות מת לא יבא, בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, בביאה פירוש באהל, ואפילו לרבנן דפליגי אדרבי ישמעאל ולא מפקי בהמה מלא יבא, יצאו עכו"ם מן הכלל, דכתיב לאביו ולאמו דבנזיר ישראל משתעי, דהתנן העכו"ם אין להם נזירות ומפקי התם מקרא א"כ לאביו ולאמו בישראל קאמר. והא דמיתי ראיה בנזיר פ"א דנזיר שמשון מטמא למתים ממתי פלשתים, ר' יהודה ס"ל כרבנן דפליגי עליה דרשב"י, וכיון דאשכחן דמותר במתי עכו"ם, כהן נמי לא שנא דהא ילפינן ג"ש דאמו אמו מכהן לנזיר בפרק כ"ג. ועוד תניא כל שהנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו ויש מקל הכל על כלל זה, ושמעתי אוסרים כהנים במגע ומשא במתי עכו"ם ואני כתבתי הנ"ל, והמחמיר תבוא עליו ברכה והמיקל לא הפסיד ע"כ מדברי רא"ם. אמנם כדברי רבינו המחבר משמע בפרק הבא על יבמתו, דגרסינן נהי דמעטינהו מאהל, ממגע ומשא לא מעטינהו קרא, וכן מצאתי בתוס' פסחים פ"ק בשם ריצב"א שנ"ל הלכה כרשב"י, גבי הא דמייתי כל מקום שחולדה וחזיר מצויין שם, וכן ראבי"ה פסק כרשב"י אבל ר"ת פסק שם בפרק הבא על יבמתו דאפילו באהל מטמאו דלא קיימי כרשב"י, דהא רשב"ג פליג עליה וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, וההיא דפרק המקבל דיחוי בעלמא דקאמר ליה אליהו לרבה ועיקר טעמו היה סומך על רוב ארונות שיש בהם פותח טפח ובסדר אליהו רבה מצינו שהוא מזרעה של רחל ע"כ.

מבואר מהאמור ג' שיטות בראשונים: יש פוסקים שגם באהל מת עכו"ם אסור לכהן ליכנס שם, ויש מתירין באהל ואוסרים במגע ומשא, ויש סוברים דאין עכו"ם מטמא כלל לא באהל ולא במגע ובמשא.

צירוף דעות מקילות ללימודי רפואה על מתי עכו"ם

לכאורה היה מקום לומר דכיון שיש ראשונים שסוברים, דעכו"ם אין מטמא כלל לא באוהל ולא במגע ומשא, ובצירוף דעת הראב"ד והסמ"ג (המובאת להלן) דבזה"ז כל הכהנים טמאי מת ואין חייבים על טומאתם, ולדבריהם גם במתי ישראל הוי כן, אפשר דבמקום שהלימוד הוא על מתי עכו"ם יש לצרף את שתי הדעות ולהתיר לכהן ללמוד רפואה במקום זה.

מחלוקת הפוסקים לענין איסור טומאה לכהנים – ב"טומאה בחיבורין"

כהן שנטמא בו ביום או שנוגע במת – האם מוזהר על טומאה נוספת

הרמב"ם שם בהלכה ז' כתב: נטמא מקודם ואחר כך נכנס לאוהל, אם התרו בו לוקה אף על הביאה. ובהשגות הראב"ד שם: נטמא מקודם וכו' א"א הרב אינו פוסק כן, והא לא מיחוור דסוגיא דשמעתתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחיבורין נמי לא מחייב וכ"ש בחיבורין, וטומאת ביאה נמי לא מחייב אלא היכא דאתו בבת אחת ע"כ.

ובכס"מ שם וז"ל: והראב"ד כתב על מ"ש רבינו נטמא מקודם וכו' א"א הא לא מיחוור וכו', נראה שהוא ז"ל סבור דהא דאוקימנא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אליבא דר' יוסף הוא דאוקימנא הכי, אבל לרבה שלא בחיבורין נמי פטר, ורבינא סבור דאליבא דכו"ע הוא דאוקימנא הכי. ואני בעניי לא ירדתי לעומק דברי הראב"ד דהא מיגו דקשיין מתניתין וברייתא אנו צריכין לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין, ואין רבה ולא שום אמורא יכול להכחיש זה ע"כ.

מבואר מהאמור, שהרמב"ם סובר דנטמא בזה אחר זה לוקה, והראב"ד סובר שגם בזא"ז אינו לוקה, והכס"מ כתב בדעת הרמב"ם דלכו"ע בין רבה בין ר' יוסף ס"ל לחלק, דבטומאה בחיבורין אינו לוקה על מה שנטמא פעם שניה, ובשלא בחיבורין בזא"ז לוקה. אולם דברי הכס"מ צ"ע, דאם רבה ור' יוסף מודים דבטומאה בחיבורין פטור ובשלא בחיבורין חייב, א"כ במה נחלקו? וכבר עמד בזה הגאון בעל שאגת אריה בשו"ת החדשות סימן י"א, ועוד הקשה שהכס"מ סותר את עצמו ונעלם ממנו דברי הראב"ד בפרק ה' מהלכות נזירות ויבואר להלן.

והנה לשון הרמב"ם "נטמא מקודם ואח"כ נכנס לאהל" משמע דבתחלה נטמא בטומאת מגע או משא ואח"כ נטמא בטומאת אהל דהוי שתי טומאות, בכה"ג סובר דלוקה גם על הטומאה השניה, אבל בטומאת מגע אחר מגע משמע דגם הרמב"ם מודה דאינו לוקה, כמו שמצינו שיטת הראב"ד דסובר דבטומאת מגע ואהל בב"א לוקה שתים ובטומאת מגע אם יגע בשני מתים אינו לוקה אלא אחת.

אולם ברמב"ם בפ"ה מהלכות נזירות הלכה ט"ז מבואר, שגם במגע אחר מגע חייב על שתיהם, וז"ל שם: נטמא למת פעמים הרבה אעפ"י שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמים, אין בי"ד מלקים אותו אלא אחת, ואם התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא, לוקה על כל אחת ואחת, ובהלכה י"ז שם: בד"א בשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל, אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר, אינו חייב אלא אחת, אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה, שהרי מחולל ועומד (וכ"כ בפ"ג מהלכות אבל הלכה ד'). ובהשגות הראב"ד שם בהלכה ט"ז: נזיר שנטמא למת טומאת שבעה וכו' בד"א בשנטמא ופירש, א"א עיינתי בשמועה במסכת נזיר וראיתי דלדעת ר' יוסף טומאה וטומאה בחיבורין של אדם במת, אפילו היתרו בו על כל אחת ואחת, אינו חייב אלא אחת, כדתניא נזיר שהיה מת על כתפו והושיטו לו מת אחר פטור, אבל פירש וחזר ונגע חייב שתים, וטומאה וביאה אפילו בחיבורין חייב שתים, ודוקא בבת אחת כגון שנכנס לבית שיש בו גוסס ושהה שם עד שמת הואיל והם שני מיני שמות ובאין בב"א חייב שתים, ורבה פליג עליה בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת הואיל וטמא הוא, ומתניתין דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת, מוקים לה בטומאה ובביאה, והא דאמר ר' הונא נזיר שהיה בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ליתא דהא בחיבורין הוא, וכיון דק"ל רבה ור' יוסף הלכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור, והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע"כ.

מבואר שהרמב"ם סובר דבכל טומאה וטומאה, אפילו במגע אחר מגע שלא בחיבורין, לוקה שתים, והראב"ד סובר דאין לוקין על הטומאה השניה, ובחיבורין לכו"ע אין לוקין. וע"ש בכסף משנה שכתב דלכאורה דברי הראב"ד נראין בטעמם, וביאר דעת הרמב"ם דכי אמרינן דרבה ור' יוסף הלכה כרבה, הני מילי דאפליגו אליבא דנפשייהו, אבל היכא דאיפליגו במילתא אחריתי לא, והכל איפליגו בדברי ר' הונא וכיון דר' יוסף אמר האלקים, משמע שדקדק בשמועתו יפה ונקטינן כוותיה ע"כ.

מבואר שמסכים לדברי הראב"ד בדעת רבה, דגם שלא בחיבורין אינו לוקה, אלא שכתב דהרמב"ם פסק כר' יוסף וסותר דברי עצמו בפ"ג מהלכות אבל דגם רבה מודה דשלא בחיבורין חייב ואין שום אמורא יכול לחלוק ע"ז, וע"ש בלח"מ שכתב לבאר דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד תלויה בפי' רש"י ותוס' לדברי הגמ' נזיר שם.

דעת הראב"ד – לענין איסור טומאת כהנים בזמן הזה

והנה דעת הראב"ד, דבזה"ז דהכהנים טמאי מתים, אין עליהם חיוב טומאה דסובר אפילו שלא בחיבורין ליכא חיוב טומאה, ועיין בסמ"ג עשין רל"א, הביא דעת ר"ת דאומר דבזמן הזה כהן המטמא בבית הקברות אינו לוקה, והיינו כהראב"ד דגם בטומאה שלא בחיבורין אינו לוקה, ומביא ראיה מהא דתניא במסכת שמחות: היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר, נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד. וא"כ בזה"ז דאין לנו מי חטאת גם אם נטמא לאחר אותו היום פטור, דלא מיקרי הוספת טומאה והוי כנטמא בו ביום הלכה כר"ע דפוטר, ומצאנו חבר להראב"ד דבזה"ז אין על הכהנים חיוב טומאה. אולם בירושלמי נזיר פ"ג הלכה ה' איתא: יצא ונכנס, ר"ט פוטר ור"ע מחייב, אמר לו ר"ט וכי מה הוסיף זה חילול על חילול, אמר ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאת שבעה, פירש טמא טומאת ערב, חזר ונכנס טמא טומאת שבעה (בקרבן עדה ובפנ"מ שם פירש שהנוגע בו בחיבורין טמא טומאת שבעה וכשפירש טמא טומאת ערב), א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחייו. ולפי גירסת הירושלמי דר"ע מחייב אפילו בו ביום והרי הלכה כר"ע, נמצא דבטומאה אחר טומאה לוקה.

ועיין בטור יו"ד סימן שע"ג שכתב, דלאחר שפירש ממתו אסור לטמאות לאחרים אפילו בו ביום וכ"כ הרמב"ם, ור"ת סובר דבו ביום יכול לטמאות גם לאחרים. ובב"י שם הביא את שתי הגירסאות הנ"ל, וכתב דגם להגירסא דר"ע פוטר ור"ט מחייב הלכה כר"ט, דק"ל כסתם מתני' דא"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת, ואף ר"ע דפוטר מודה דאיסורא מיהא איכא, וכ"ש להגירסא בירושלמי שר"ע מחייב, ומהלשון שם דאמר ר"ט עקיבא כל הפורש וכו' משמע שהלכה כדברי המחייב וע"ש שכתב דדעת הרמב"ם, הרמב"ן, הרא"ש והתוס' דלא כר"ת, ובדרכי משה הוסיף דגם דעת הרשב"א והמרדכי דלא כר"ת ע"ש, וסיים הב"י דלענין הלכה הוי ליה רבינו תם יחידאה והלכה ככל הנך רבוותא דפליגי עליה.

והנה מפשטות הלשון בטור משמע דלא התיר ר"ת אלא בו ביום, ועי' בשיירי כנה"ג על טור יו"ד סימן שמ"ג סעיף ה', שהביא דברי הארחות חיים שסובר כר"ת, ומבואר שם שגם בזה"ז יכול לטמאות דוקא בו ביום, וכן משמע בבה"ג הלכות טומאה דסובר כשיטת ר"ת, ומשמע דהיינו דוקא בו ביום, אמנם הסמ"ג סובר דלר"ת בזה"ז כהן המטמא גם בימים שלאחריו אינו לוקה, ונראה שאין מקום לצרף דעתו של הראב"ד והסמ"ג בדעת ר"ת עם שיטת היראים הנ"ל להתיר ליטמא במגע ומשא למתי עכו"ם, וכ"ש שאין לסמוך על שיטת הראב"ד ור"ת ליטמא למתי ישראל, כי רוב הפוסקים סוברים בדעת ר"ת דגם בזה"ז אסור ביום שלאחריו, וגם בו ביום כתב הב"י דגם למ"ד הפוטר מ"מ איסורא מיהא איכא, וכן לשון הסמ"ג הוא שאינו לוקה ומשמע דאיסורא איכא, ובשיירי כנה"ג כתב דגם בו ביום איסור דרבנן איכא, וכן בשיטת הראב"ד יש שכתבו דאינו לוקה אבל איסורא איכא, עי' בדגול מרבבה יו"ד סי' שע"ב סעיף ב', דכתב דאפשר דאסור באיסור תורה, ועי' בחתם סופר יו"ד סי' של"ט דכתב דאסור מדרבנן, וכן נראה מהא דבשו"ע יו"ד לא הובאו כלל דעות אלו, ועי' בשו"ת שאגת אריה החדשות סי' י"א, שהאריך להוכיח דגם בזה"ז איכא חיוב טומאה על כהנים מכמה סוגיות בש"ס, וע"ש שקבע לדינא שאין לסמוך על הראב"ד, ועיין במל"מ פ"ג מאבל שכתב בהדיא שאין לצרף דעת היראים והסמ"ג בתורת ספק ספיקא ליטמאות למתי עכו"ם.

טעם למה אין הכהנים מקילים בטומאת מת ע"י "טומאה בחיבורין" – בטומאת כלי מתכת, שאין מוזהרים עליה

והנה דברי הראב"ד, דכהנים בזה"ז טמאי מת ולכן אין עליהם חיוב טומאה, צריך ביאור מנין לו בפשיטות דבזה"ז כולם טמאי מת? הרי גם בזמן הזה כהנים נזהרים מטומאת מת, ורק אלו שנטמאו לקרובים טמאים, ומנין להתיר לכל כהן שהוא ליטמא מטעם דבזה"ז טמאי מת הן.

ונראה לבאר עפ"י דברי רבינו חיים כהן בתוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש וכו', דכתבו דר"ת אומר דנזיר מגלח אם נטמא בחרב וכלי מתכות, ושלח לו רבינו חיים איזה בית אשר תבנו לי (דאין) (דאם) נזיר מגלח עליו ה"ה דכהן מוזהר עליו, ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כדאמרינן במסכת שמחות (פ"ד הלכה כ"א): כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה, ותו דבהדיא תניא בתוספתא ובמסכת אהלות (פ"א) דקחשיב התם ד' טומאות במת כיצד הכלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין ז' והרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב, וקאמר בד"א לתרומה וקודשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד, פירוש למעוטי כלים הנוגעים במת דאיירי בהן, דהא ודאי מגלח על אבר מן החי ואכל הנו דתנן במתני', וע"כ דמתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף אי אפשר שיטמאו ארבעה (אלא) דוקא בכלי מתכות דאמר רחמנא חרב כחלל משכחת להן כמו שמפורש, אבל כלי שטף אינו כחלל, אלמא דאין הנזיר מגלח עליהם וכו' ע"כ.

מחלוקת ראשונים בדין "חרב הרי הוא כחלל" – אם נאמר רק בכלי מתכת, או גם בכל כלי שטף פרט לכלי חרס

והנה שיטת התוס' שם, ודעת הר"ש באהלות, וכ"ה דעת הראב"ד בהשגות בהלכות טומאת מת פ"ה הלכה ג', דדין דחרב הרי הוא כחלל נאמר דוקא בכלי מתכות. אמנם הר"י מסימפונט בתוס' נזיר שם, וכן דעת הרמב"ם שם, והרמב"ן בתורת האדם, ועוד פוסקים, אין מחלקים בין כלי מתכות לשאר כלים, וסוברים דכל כלים, חוץ מכלי חרס, שנגעו במת או שהיו באהל עם המת, דינם כמת ומטמאים טומאת שבעה, ועי' בתוס' ב"ב כ' ע"א ד"ה בחבית של מתכת, שמבואר שם דדין חרב הרי הוא כחלל הוא גם לטומאת אהל דכלי שהיה באוהל המת הרי הוא כחלל וכן דמטמא באהל, ובחי' הרמב"ן שם הביא בשם י"א דחרב נטמא באהל המת ונעשה כחלל, אבל אינו מטמא באהל אלא במגע ומשא ע"ש.

וא"כ להסוברים דדין חרב הרי הוא כחלל נאמר בכל הכלים וגם נטמא ומטמא באהל, מבוארת שיטת הראב"ד שכל הכהנים טמאי מת, דודאי נטמאו בכלי שהיה באהל המת או נגע במת, וגם לשיטת הראב"ד בעצמו דרק כלי מתכות נעשים כחלל מ"מ יש לנו לומר דכולם טמאי מת, וכדברי רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין לך בית שאין בו שום מסמר וכו' וגם להשיטות דחרב אינו מטמא באהל מ"מ נטמאים במגע בכלים, וכל זה לשיטת רבינו חיים כהן דאין הכהן מוזהר ע"ז ואין נזהרים בזה ובודאי טמאים טומאת שבעה.

כל זה אתי שפיר להראב"ד לשיטתו, דסובר דגם אם פירש מהטומאה ואח"כ נטמא אינה חייב עליה ואע"ג דמוסיף טומאה בחיבורין וכדלהלן, מ"מ כל שטמא טומאת שבעה אין הוספת טומאה מחייבת, ולכן אם נטמא בכלי מתכות אין לחייבו אם נטמא במת. אולם גם לדידן, דאם פירש וחזר ונגע חייב, כיון דמוסיף טומאה, וכמבואר בתוס' נזיר מ"ב ע"ב ד"ה לא קשיא, דבחיבורים אינו חייב משום דמחולל ועומד וכפירש אחר שנגע במת הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב, נמצא דמוסיף טומאה כשחוזר ונוגע במת, א"כ אם נמצא במצב שאינו נטמא מכלים אינו יכול להטמאות, אמנם באופן שנמצא עכשיו במצב שנטמא מכלים וכנ"ל לכאורה אין לחייבו אם נטמא למת.

והנה בדין טומאת חרב וכלי מתכות, או גם כלי שטף להשיטות הנ"ל, שנינו באהלות פ"א משנה ב': כיצד שלשה, כלים הנוגעים במת, וכלים בכלים, טמאין טומאת שבעה. השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. מבואר ממשנה זו שכלים הנוגעים במת דינם כמת עצמו ומטמאין את הנוגע בם להיות אב הטומאה, דהרי בכלים הנוגעים בכלים ליכא דין חרב הרי הוא כחלל דאין חרב עושה חרב שני כמותו, וע"כ דהטעם דהכלים הנוגעים בכלים דינם כאב הטומאה, משום דהכלים שנגעו במת דינם כמת עצמו וכלים הנוגעים בם נעשים אב הטומאה.

וכן מבואר שם דאם נגעו כלים באדם שהוא אב הטומאה דין הכלי הוא שנעשה אב הטומאה כמותו ולא ראשון, והוא במשנה גם שם: כיצד ארבעה, כלים נוגעים במת, ואדם בכלים, וכלים באדם, טמאין טומאת שבעה ע"כ, הרי דכלים הנוגעים באדם שהוא אב הטומאה הרי הם כמותו וטמאין טומאת שבעה.

ונראה לפי מה דאיתא בש"ס ע"ז ל"ז ע"ב ובנזיר מ"ב ע"ב, דטומאה בחיבורין דהיינו הנוגע במחובר למת נעשה אב הטומאה, דאם אדם נוגע במת וכלי יגע באדם זה נעשה הכלי אבי אבות הטומאה כמת עצמו, אעפ"י שהאדם הנוגע במת אינו אלא אב הטומאה מ"מ כיון דמדין חבורין נעשה כאילו הכלי הנוגע באדם הנוגע במת עצמו, וכלי הנוגע במת דינו דנעשה אבי אבות הטומאה, נמצא דהכלי הנוגע באדם – באופן זה – עדיף מהאדם עצמו, והיינו משום דמדין חיבורין נעשה גם הכלי כנוגע במת, והוי כאילו האדם והכלי יחד נוגעים במת, ומתחלקים לפי דינם, דאדם הנוגע במת נעשה אב הטומאה, וכלי הנוגע במת נעשה כמותו מדין חרב הרי הוא כחלל.

וכן משמע קצת מהא דאיתא בנזיר שם, ששאלו אם טומאה בחיבורין דאורייתא אמאי לא נאמרה לנזיר ועושה פסח, ואם נאמר דגדר טומאה בחיבורין הוא רק דהנוגע בנוגע במת דינו כהנוגע במת וטמא טומאת שבעה, ואינו דין דהוי כנוגע במת עצמו, א"כ לא קשה מנזיר דאע"ג דבחיבורין טמא טומאת שבעה מ"מ אין נזיר מגלח עליו, כמו שמצינו דיש טומאות שאין מגלח ואעפ"י שטמא טומאת שבעה, כמבואר בש"ס נזיר. וברמב"ם הלכות נזירות משמע דקושית הגמ' משום דחיבורין הוי כנוגע במת, ולכן מקשה שפיר דעל טומאת מת נזיר מגלח, אולם בגמ' אפשר לומר דהקושיא היא מעושה פסח, אמנם מסתמא דגמ' ומרש"י והראשונים שם משמע דהקושיא היא גם מנזיר.

להאמור אם כלי נוגע באדם הנוגע בכלי שדינו כמת דינו כהאדם דנעשה אב הטומאה, משא"כ אם נוגע כלי באדם הנוגע במת דין הכלי דנעשה אבי אבות הטומאה כמו שנתבאר, נמצא דאם אדם מחובר לחרב שהוא כחלל, אם יגע במת מוסיף טומאה לגבי כלי הנוגע בו, דנעשה אבי אבות הטומאה, וא"כ לדידן דאם מוסיף טומאה לוקה גם אם נמצא במצב שנטמא מחרב, אסור לו ליטמא למת כיון דמוסיף טומאה.

ואין להקשות מהא דתנן בריש אהלות פ"א משנה א': שנים טמאין במת, אחד טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב, שלש טמאין במת, שנים טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב, ארבע טמאין במת, שלש טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד שנים, אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב, (ובמשנה ב' שם) כיצד שלשה, כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב, (ובמשנה ג' שם) כיצד ארבעה, כלים נוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה, הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וכו' ע"כ.

ואם נכונים הדברים האמורים הרי אפשר למצוא חמשה טמאים: אדם הנוגע במת, כלים באדם, אדם בכלים, וכלים באדם. דהראשון אב הטומאה והשני אבי אבות הטומאה והשלישי אב הטומאה והרביעי אב הטומאה. והנה במשנה ג' שם תנן: א"ר עקיבא, יש לי חמישי, השפוד התחוב באהל, האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה, החמישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, אמרו לו אין האהל מתחשב ע"כ. ובפירוש הר"מ שם פירש, שהשפוד תחוב באמצע האהל והאהל עומד עליו, ומנהו ר"ע שני לאהל, וחכמים אומרים שהוא מכלל האהל וחלק מחלקיו והשפוד עצמו הוי כלים הנוגעים במת, דאין האהל מטמאו אלא הוא והאהל דבר אחד ולפי פירושו צריך להבין דברי ר"ע.

ובר"ש וברא"ש שם פירשו בתחילת דבריהם, דהשפוד הוא בתוך האהל, ולפי"ז היה ר"ע יכול לומר גם שישי – אם לקחו השפוד ותחבו אותו בתוך האהל אחר דחרב כחלל אף לטמא אחרים באהל (ובמלאכת שלמה הביא דברי הרמב"ן עה"ת ריש פרשת חוקת דאין חרב מטמא באהל). ועוד הקשו, דבהא ודאי מודה ר"ע. לכן פירשו דהשפוד נגע באהל מבחוץ, ועי' ברע"ב שם שהביא את שני הפירושים ועי' מש"כ הרע"ב פ"ז משנה ב', דאעפ"י דהנוגע באחורי האהל אינו טמא טומאת שבעה, היינו כשאין המת בתוכו, אבל כשהמת בתוכו טמא טומאת שבעה.

ובמשנה אחרונה שם הביא הפירוש הראשון והקשה כנ"ל, דא"כ ודאי השפוד הוי כחלק מהאהל, ועוד הקשה דא"כ לא ה"ל לרבנן למימר אין האהל מתחשב אלא אין השפוד מתחשב, דכיון שהוא בתוך האהל הוי כאילו הוא עצמו נוגע במת. וכתב דהעיקר כפירוש השני, אלא שהקשה דלר"ע שאין סבור את הסברא שאין האהל מתחשב ומחשב את האהל והשפוד לשנים, הר"ז ככלים הנוגעים במת וכלים בכלים, דשנינו דהשלישי טמא טומאת ערב ואמאי אדם הנוגע בשפוד טמא טומאת שבעה, ואין לומר דמטעם חיבורין קאמר, דא"כ הרי השפוד כנוגע במת עצמו מטעם חיבורין, ואין כאן חמישי דהשפוד והאהל שניהם כנוגעים במת ואין השפוד טמא מחמת האהל, ועוד אי מטעם חיבורין אינו ענין לכאן, דכל הני דחשבינן שנים שלושה וארבעה מיירי שלא בחיבורין, דאי בחיבורין לא משכחת פחות משלושה טמאין טומאת שבעה, ובהא לא פליגי חכמים דאיכא נמי חמשה, ועוד אי מטעם חיבורין אמאי נקט אהל ולא מגע בחיבורין וכו' ע"כ.

מחלוקת ראשונים אם "טומאה בחיבורין" – מן התורה או מדרבנן

ועי' בחידושי הגאון ר"א מגרידיץ בריש המסכת שם, שהביא מחלוקת הרמב"ם ותוס'. דהרמב"ם סובר דטומאה בחיבורין הוי מדרבנן, והתוס' סוברים דהוי מדאורייתא. ובזה מבאר מחלוקת ר"ת ור"י מסימפונט בתוס' נזיר, והוכיח דגם כלים בכלים הוי חיבורין מדאורייתא, וביאר דבזה פליגי ר"ע ורבנן דהשפוד מבחוץ נטמא מטעם חיבורין והוי כנוגע במת מחמת האהל ונעשה אבי אבות הטומאה, וחכמים דחו דכיון דאינו אלא מחמת חיבורין הוי טומאת השפוד מחמת דנוגע במת עצמו והוא הראשון ע"ש. נמצא דר"ע וחכמים נחלקו אם חיבורין נחשב כשנים או דנחשב כאחד דהוי כנוגע במת עצמו.

מבואר מהאמור, דבחיבורין לא מיירי חכמים, ומתורצת הקושיא האמורה אמאי לא מנו חכמים חמשה, דחיבורין בלא"ה ישנה אפשרות של חמשה. וכדברי ר"ע – כלי במת וכלי בכלי ואדם בכלי וכלי באדם, אלא דחיבורין לא מיירי.

וכן מבואר דחיבורין שייך גם בכלים וחיבורין הוי כנוגע במת עצמו, ולפי"ז מוכרחת ההנחה האמורה שאם נוגע כלי באדם הנוגע במת נעשה הכלי אבי אבות הטומאה, אעפ"י שהאדם הנוגע במת אינו אלא אב הטומאה, מ"מ כיון דשניהם כנוגעים במת מתחלקים לפי דינם, דהאדם הנוגע במת הוי אב הטומאה וכלי הנוגע במת נעשה אבי אבות הטומאה.

והנה לכאורה קשה לפי"ז על דברי התוס' נזיר מ"ב ע"ב הנ"ל, שפירשו דהטעם דפירש מהמת וחזר ונטמא לוקה משום דמוסיף טומאה כשהוא מחובר למת, דהנוגע בו טמא טומאת שבעה לדברי חכמים, שהנוגע בנוגע למת הוי כנוגע במת עצמו, ואינו מחמת הנוגע במת דאין מונין אותו כשני מהמת אלא כראשון מהמת דהוי כנוגע במת עצמו, א"כ אין כאן הוספת טומאה בנוגע הראשון דרק פועל שהשני הנוגע בו הוי כנוגע במת, אולם גם אם נבאר שהנוגע במחובר למת נעשה אב הטומאה כיון דמחובר אל הנוגע במת הוי כחלק ממנו ונעשה אב הטומאה כמוהו, ולא משום דהוי כנוגע במת, אין כאן הוספת טומאה בנוגע להראשון.

וע"כ צ"ל דהואיל והנוגע בו כנוגע במת נעשה באותו זמן דמחובר למת כמת עצמו וטמא כדין אבי אבות הטומאה, ולכן אינו חציצה לגבי הנוגע בו ויכול הנוגע בו להחשב כנוגע במת עצמו. ולפי"ז אינו חידוש לומר דכלים הנוגעים באדם הנוגע במת נעשים אבי אבות הטומאה, אעפ"י שהאדם אינו אלא אב הטומאה, כי בעת שהוא מחובר למת דינו כאבי אבות הטומאה, אלא שדין טומאת אדם דאחרי שפירש אינו אלא אב הטומאה משא"כ בכלים גם אחרי שפירשו נשארים בדינם דהם אבי אבות הטומאה, ודומה לשפוד שנגע באהל מבחוץ שהשפוד דינו כאבי אבות הטומאה גם אחר שפירש המת מהאהל או אם פירש השפוד מהאהל, אבל האהל עצמו מבחוץ דינו כאבי אבות הטומאה רק בשעה שהמת בתוכו, אבל אחר שהוציאו המת מתוכו דינו כאב הטומאה, וכמבואר באהלות פ"ז משנה ב': כל שיפועי אהלין כאהלין וכו' טומאה בתוכו הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה, ומאחוריו טמא טומאת ערב, וע"ש ברע"ב, ועי' בר"ש ריש אהלות משנה ג', וברא"ש וברע"ב ובתפארת ישראל ובמשנה אחרונה שם.

ביאור שיטת הרמב"ם לענין "טומאה בחיבורין" – אם הכהן מוזהר עליה

אולם יש לדון בדעת הרמב"ם, שכתב בהלכות נזירות פ"ה הלכות ט"ז-י"ז, ובהלכות אבל הל"ד, לגבי כהן דאם נטמא למת פעמים הרבה חייב על כל אחת ואחת, בד"א כשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל, אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת, אעפ"י שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד ע"כ.

והם דברי הגמ' בנזיר, כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין, והתוס' שם פירשו דשלא בחיבורין דהיינו שפירש וחזר ונגע במת חייב, משום דבשעה שחוזר ונוגע במת מטמא את הנוגע בו טומאת שבעה מדין טומאה בחיבורין וכנ"ל.

אבל הרמב"ם בהלכות טומאת מת פ"ה הלכה ב' כתב: אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת, בין שנגע בו אחר שפירש מטמאין בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת, הרי זה השני טמא טומאת ערב וכו' זהו דין תורה, אבל מדברי סופרים הנוגע במת ונגע באדם אחר ועדיין הוא מחובר במת, שניהן טמאין טומאת שבעה וכו' ע"ש.

וא"כ לדבריו אין לפרש דהטעם דלוקה בפירש וחזר ונגע משום דמוסיף טומאה בחיבורין דאינו אלא מד"ס.

וצריך ביאור ההבדל בין אם נוגע במת בשעה שנוגע במת אחר, או שנוגע במת אחר שפירש, דאם סובר דבשעה שנוגע במת פטור אם נגע במת אחר משום דמחולל ועומד, ה"ה אם פירש וחזר ונגע יפטר משום דמחולל ועומד, דהרי הרמב"ם איירי אפילו אם פירש וחזר ונגע באותו יום דליכא הוספת ימי טומאה וכנ"ל, וא"כ הרי הוי מחולל ועומד גם בפירש וצ"ע. ואולי נצטרך לומר להרמב"ם שהאיסור בפירוש מהטומאה לחזור ולהטמאות אינו מחמת הוספת טומאה, אלא שהאיסור הוא לנפש לא יטמא בעמיו עצם הקירבה למת או לטומאות הפורשות מהמת, ולכן כ"ז שלא פירש הרי שאינו עושה מעשה חילול חדש אלא שממשיך חילולו ואין חיוב מלקות בממשיך מעשה החילול, אמנם כשפירש מהמת אעפ"י שאינו מוסיף שום טומאה בזה שנוגע מחדש במת, הרי שיש כאן מעשה חילול של קירבה למת לכן לוקה.

ולפי"ז יוצא שהאיסור הוא להטמאות לטומאה אסורה לו, וגם אם כבר טמא אותה טומאה שיטמא בטומאה האסורה ילקה.

ולכאורה מוכרח כן ויותר מזה מדברי הרמב"ם הלכות נזירות פ"ה הלכה י"ט, שכתב הרמב"ם שם: אם נכנס לאהל המת או לביה"ק בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו, ולא קפץ ויצא אלא עמד – הר"ז לוקה, והוא שישהה שם כדי השתחויה וכו' ע"כ. ואע"פי שכבר נטמא ויתגלח על טומאה זו, ולכאורה דומה לנוגע במת וממשיך לנגוע בו וגם נוגע בזמן זה במתים אחרים שאינו לוקה רק עבור הנגיעה הראשונה, ומשום שהוא מחולל ועומד, וא"כ בנדון זה שנכנס בשגגה ובנגיעה הראשונה לא נתחייב מלקות משום שהיה שוגג, למה לוקה על המשך הנגיעה הרי מחולל ועומד. אם לא שנאמר בזה שהפטור הוא על המשך הנגיעה באותו מת אינו אלא משום לאו שאין בו מעשה, כי מעשה הראשון ואפילו בהיתר המצטרף להאיסור שיהיה כדין לאו שיש בו מעשה, ולכן לוקין, עיין בזה בספרנו מעשה וגרמא בהלכה (חלק ז' פ"ז), שמעשה זה מצטרף רק לנגיעה הראשונה, אמנם המשך המגע נשאר כלאו שאין בו מעשה ולכן פטור.

ולפי"ז יצא שיש איסור בהמשך המגע, ונצטרך לומר שמה שאמר הרמב"ם שאינו חייב אלא אחת משום שהוא מחולל ועומד, והכונה הוא על המגע החדש במת אחר ששם יש מעשה חדש של נגיעה, ובזה אמר שאין כאן מעשה איסור של טומאה משום שהוא מחולל מחמת המת הראשון, ואין זה משנה או מוסיף אם נטמא לכזית מהמת או להרבה מתים, אמנם בנוגע למת עצמו יש בו איסור.

ולפי"ז אם נכנס כהן למקום טומאה באונס או בשוגג או בהיתר וממשיך להיות שם, שיש בזה משום איסור ואולי גם מלקות. (וצ"ע במפרשי הרמב"ם נזירות ואבל שם ועיין רמב"ם נזירות פרק ו' הלכה ט' ובהשגות הראב"ד שם ובכס"מ וברדב"ז שם).

והנה הרמב"ם בהלכות אבל פ"ב הלכה ט"ו כתב: הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להטמא למת, אפילו בעת שמטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא וכו'. ע"כ. מבואר מדברי הרמב"ם, דגם בעת שהכהן מחובר למת יש עליו איסור להטמא למת אחר, וזה סותר למש"כ בהלכות אבל פ"ג הלכה ד', ובהלכות נזירות פ"ה הלכה ט"ז-י"ז.

ואפשר לחלק דאע"ג דבלא פירש אין חיוב מלקות, אבל איסור יש בזה, ולכן גם אם נטמא לקרובים אסור לו להטמא לאחרים. ועוד אפשר לומר, דאם נטמא בהיתר ובאותו זמן נטמא גם בטומאה האסורה עליו, הוספה בטומאה דעצם הדבר שנטמא בטומאה אסורה הוי הוספה בטומאה, משא"כ אם בלא"ה נטמא בטומאה אסורה, אין כאן הוספת טומאה אם חוזר ונטמא בעודו מחובר למת.

ונראה דגם בגולל ודופק דס"ל לתוס', וכן ס"ל בדעת רש"י, וכן דעת הרשב"א בתשובה והראב"ד בהשגות (כאשר יפורט), דאע"ג דדינם כמת עצמו מדאורייתא, אבל כהן אין מוזהר עליהן, וכן נזיר אין מגלח עליהן אם אדם נוגע בהם ובאותה שעה יגע במת דלוקה, משום דעצם הדבר דבטומאת מת כהן מוזהר ונזיר מגלח ובגולל ודופק אין מוזהרים, מהוה הוספה בטומאה דנוגע במת, ובזה גם לשיטת הרמ"א ביו"ד סימן שע"ג סעיף ז', דפסק דבעוד שהוא עוסק במתו מותר להטמאות אף לאחרים, וס"ל דלא מיקרי הוספת טומאה בזה דנטמא לאחרים אע"ג דהוי טומאה אסורה, מ"מ אם נימא בגולל ודופק ואח"כ נטמא למת אסור כיון דבטומאת מת כהן ונזיר מוזהרים והוי טומאה חמורה יותר בדיניה הוי הוספת טומאה, וכ"ש למה שנתבאר לדעת הרמב"ם והשו"ע דהוספת טומאה אסורה הוי הוספת טומאה, והנטמא בגולל ודופק ואסור לו להטמא למת כיון שמוסיף טומאה אסורה.

ויש להוכיח כן מדברי התוס' בברכות י"ט ע"ב, דאיתא בגמ' שם: אמר ר' אליעזר בר צדוק, מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל וכו', ופריך הרי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ד', ומשני כדרבא דכל אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.

והקשו שם בתוס' ד"ה מדלגין: תימא לפ"ה דפי' גולל כיסוי של ארון דתניא כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק, וא"כ גם הגולל מטמא באהל, והאיך היו מדלגין עליו, וי"ל דלא קשה, דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה, וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן וכו'.

והנה אם נאמר דכשכהן מחובר לדבר שהוא אבי אבות הטומאה, או מאהיל עליו, גם אם אין זה מת אלא חרב או כלי או גולל ודופק, דמותר לו להטמא למת ואין כאן הוספת טומאה, א"כ לא קשה קושית הגמ' האיך דלגו ע"י ארונות, דכיון דבאותו זמן דנטמאו למת שבארון נטמאו מכיסוי הארון ולזה מותר להטמאות דאין כהן מוזהר ע"ז, לכן אין להם איסור במה דנטמאו למת.

ואין לתרץ בזה עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות טו"מ פ"ב הלכה ט"ו שכתב: אבל המעמיד כלים או אבנים וכיו"ב בצדי המת יכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיו"ב, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל ואלו הצדדים המעמידים את הגולל שהוא נטען עליהן נקראין דופק, ושניהן הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר, וטומאתו מדברי סופרים וכו' ע"כ. וכיון דאין טומאתן אלא מדרבנן יש כאן הוספת טומאה מדאורייתא בזה שנטמא למת, דמדאורייתא אינו טמא כלל.

הנה תשובה זו אינה מוכרחת, דהראב"ד שם משיג על הרמב"ם וז"ל: וטומאתן מד"ס וכו' א"א לא מחוור, ובמס' חולין גרסינן, כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר"ע ור' ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכתא גמירי לה, ולר"ע מגע גולל ודופק מאשר יגע ואהל מעל פני השדה משמע מאויר אבל משא אין בהן.

הרי דדעת הראב"ד דגולל ודופק מטמאין באהל מן התורה, וא"כ לדבריו נשארת ההוכחה האמורה, ועוד דע"כ בדעת התוס' שם צ"ל דס"ל דמטמא מדאורייתא, דאם אינו אלא מד"ס אין מקום לקושית התוס' על רש"י שיטמא מחמת גולל ודופק, דכיון דאינו אלא מדרבנן הרי מותר להטמאות משום כבוד מלכים וכתירוץ הגמ', וקושית התוס' אינו אלא משום דטומאת גולל ודופק הוי מן התורה.

ואולי יש לדחות בדוחק, דהואיל ושתי הטומאות, טומאת גולל ודופק וטומאת מת, באין בבת אחת אין כאן מחולל ועומד, דהחילול שם שניהם בא כאחד, אולם מסתבר שמאהיל על כיסוי ודפנות הארון קודם שמאהיל על המת.

הוכחה שאין להקל לכהנים טומאת חיבורין ע"י טומאה בכלי מתכת – מסוגית הש"ס עירובין

אולם יש להוכיח מהגמ' בעירובין דף ל' ע"ב: רבי יהודה אומר, אף בבית הקברות (מערבין לכהן) מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול. תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל, קא סבר אהל זרוק שמיה אהל, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר. במאי קמיפלגי, מר סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל, ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל. וברש"י שם ד"ה שמיה אהל בא"ד, ורבנן דמתני' כרבי ס"ל, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס ס"ל, דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן.

אולם בתוס' שם כ"ז ע"א ד"ה מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול, אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע"ג דחזי לישראל משום דהוי היא במקום אחד ועירובו במקום אחר, והיינו טעמא דת"ק דלא הוי עירוב ולא משום דס"ל כסומכוס וכו'.

והנה לתוס' דת"ק ס"ל דאם חזי לישראל הוי עירוב, אלא דאם נמצא בבית הקברות הוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אמאי אין מערבין בבית הקברות אע"ג דאהל זרוק לאו שמיה אהל, הרי יכול ליקח עמו חרב או כלי שנטמא במת או גולל ודופק, להסוברים שאין כהן מוזהר עליהם, ויכול להכנס לבית הקברות דכבר נטמא מהגולל וכיו"ב, ומותר לו להטמא למת, ואפילו אם עירבו לו בתרומה בבה"ק וכמבואר בדף ל"א שם, וא"כ אינו יכול לאוכלו דהרי נטמא, מ"מ הא ת"ק ס"ל דאם לישראל חזי סגי לשיטת התוס' דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, נמצא דישנה אפשרות שהכהן יכול להכנס לביה"ק, ואמרי נחשב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. וגם לשיטת רש"י דת"ק סובר כסומכוס דבעינן שיהא חזי ליה בההיא שעתא, הרי משמע בגמ' שם דרבנן סברי דאין העירוב מועיל גם אם עירבו בחולין, דפריך שם מברייתא: דתניא מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה, והלא נטמאת משמע דממתני' ל"ק דאפשר דמיירי בחולין, וא"כ הרי גם לרבנן ישנה אפשרות שיכול לאוכלו אם יקח גולל ודופק ויכנס לביה"ק.

ומוכח מזה דאף אם מחובר לחרב או גולל ודופק אסור לכהן להטמאות למת או לקבר, דעצם הדבר דבאלו אין כהן מוזהר ובמת וקבר כהן מוזהר יש בזה הוספת טומאה, וכ"ש אם נטמא בחרב או כלי שנטמא במת, דהרמב"ן בפרשת חוקת אומר דחרב אין מטמא באהל, ועי' רמב"ם פ"ה מהל' טו"מ הי"ג, דגם במשא אינו מטמא, ועי' בתפארת ישראל אהלות פ"א ביכין אות ג', נמצא דטומאת מת חמורה בדינה מטומאת חרב וודאי דהוי הוספת טומאה, ועי' מל"מ פי"א מהלכות טו"מ הלכה א' מש"כ להקשות כעין זה על חידושו באהל זרוק ע"ש, ועיין מש"כ בזה בספרנו טהרת פתחים עמ' 96.

הוכחה נוספת שאין להקל לכהנים טומאה בחיבורין בכלי מתכת – מהמנהג להחמיר שמקומות הקבורה לכהנים יהיו רק בכניסה לבית הקברות.

ובזה מובן מה שדנו הראשונים שמקום הקבורה לכהנים יהיה בתחלת בית הקברות, כדי שלא יצטרכו להטמאות בביה"ק, ולא הזכירו אפשרות להכנס לביה"ק ע"י חרב או גולל ודופק, וע"כ כאמור דהוי הוספת טומאה, ועיין בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן שכ"ד, שכתב בענין קברות כהנים שקוברים בתוך השכונה כדי לא להכנס לביה"ק, ובסימן תע"ו שם כתב שאין כהנים מוזהרים על גולל ודופק ע"ש.

והנה הראב"ד בהל' טו"מ פי"ב הלכה ו' סובר, דאין כהנים מוזהרים על גולל ודופק, וס"ל שטומאה זו מן התורה, וא"כ גם לפי"ד קשה אמאי אין מערבין לכהן בביה"ק הרי יכול להכנס שם ע"י שיהיה מחובר לגולל ודופק או לחרב, ומוכח דגם להראב"ד אם נטמא החרב או בגולל ודופק אסור לו להטמא למת דהוי גדר טומאה אחרת, דדוקא באותה טומאה אינו לוקה אם חוזר ונטמא, וא"כ א"א לפרש בראב"ד דכתב דהכהנים טמאי מת משום דנטמאים מחרב או מכלי שנטמא למת דמטעם זה אסור להטמא למת, וע"כ דכוונתו לאלו שנטמאו במת עצמו, ולפי"ז צריך לומר דאין כוונת הראב"ד לומר דכל כהן מותר לו להטמא בזה"ז אלא דוקא לאלו שנטמאו לקרוביהם או שלא נזהרו ונטמאו במת.

מבואר מכל האמור דאין לסמוך על דעת הראב"ד, דאחר שנטמא למת מותר להטמא למת אחר דהוא מחולל ועומד, אלא העיקר כדעת התוס' והרמב"ם דאחר שפירש אם נגע במת לוקה.

וכן משמע דעת השו"ע יו"ד סימן שע"ג סעיף ו', וכן דעת הרמ"א שם, דאחר שפירש אסור להטמא למת, בין בטומאת מגע בין בטומאת אהל.

וגם בדעת הראב"ד י"ל דלא מיירי אלא בכהן שנטמא בודאי, אבל בכהן שנזהר כל ימיו מטומאת מת, וגם לא נטמא מקרוביו, אסור לו להטמא למת, גם אם נטמא בחרב או בגולל ודופק כאמור.

ובפרט באנשים צעירים הרוצים ללמוד רפואה שנזהרים מטומאת מת ומסתבר דלא נטמאו, דאסור להם להטמאות למת, והנה יש לאסור להטמאות למתי עכו"ם בטומאת מגע, ומ"ש דדעת היראים להתיר בזה היא דעת יחידאה, וגם בטומאת אהל כתב הרמ"א יו"ד שע"ב סעיף ב' דנכון להחמיר, כ"ש במגע ומשא דגם המקילין אוסרים בזה וכמש"כ הש"ך שם.

ואין לצרף בזה דעת הראב"ד לקולא וכמש"כ המל"מ, דכיון דשתי הדעות הם דעות יחידים אין לצרפם, ולא כ"ש בנדוננו שמדובר באנשים צעירים הרוצים ללמוד רפואה, דמסתבר דגם לדעת הראב"ד אסור להם להטמאות כיון שאינם טמאי מתים.

ובדין טומאת אהל עיין בדגול מרבבה שם, שכתב שיש לצרף דעת הראב"ד לעשות מזה ספק ספיקא, ואע"ג דהמל"מ כתב דבטומאת מגע אין לצרף דעת הראב"ד, אבל בטומאת אהל דיש פוסקים הסוברים דמת עכו"ם אינו מטמא באהל אפשר לצרף דעת הראב"ד, ואע"ג דחזר בו שם משום דסובר בדעת הראב"ד דאע"ג דליכא מלקות מ"מ איכא איסור תורה, אמנם לפי מה שנקטו המל"מ פ"ג מאבל ובשו"ת הגרעק"א מהדו"ת סי' י"ח בדעת הראב"ד שאין איסור כלל.

ויש לדון בזה בכהן שאין הכרח שנטמא אם יש לצרף דעת הראב"ד, וצ"ע. ואולי במקרים מיוחדים שלימוד הרפואה של הכהן יש בו צורך מיוחד ויכול לתרום להצלת נפשות יש לדון בזה.

ואין מועיל שהכהן ישא כלי שדינו כאבי אבות הטומאה, או גולל ודופק, דיש סוברים דגולל ודופק כהן מוזהר עליו כו', שפסק השו"ע יו"ד סי' שס"ט, וגם בכלי שנטמא במת דמבואר ברמ"א שם דנוהגין להקל, מ"מ אין מועיל להתיר להטמא למת, כיון שמוסיף טומאה הן לענין חיבורין וכאמור, והן משום דעצם הדבר דלמת כהן מוזהר ולחרב וכלי אינו מוזהר הוי הוספת טומאה, וכדמשמע מש"כ עירובין ומהתוס' ברכות ועוד ראשונים כמבואר במסקנות.

ולכן נראה שאין להכנס לפירצה דחוקה, וישנה אפשרות לסדר את סדרי הלימוד באופן המותר באם ישתמשו בגופות נכרים, שכאמור בטומאת אהל יש אולי מקום לדון לקולא, ויוכל הכהן הלומד לראות במו עיניו את חלקי האדם.

ומן הנכון להורות למוסדות רפואה ישראלים לאנטומיה להשתמש בגופות נכרים בלבד, ולא בגופות יהודים, שיש בזה איסור ניוול המת ועוברים על מצות קבורת מתי ישראל כמו שהארכתי בזה במקו"א.

ובאם לומדים על גופות יהודים (שאינו רצוי כאמור) ניתן לסדר שהמת יהיה באוהל נפרד העשוי מחומר שקוף והכהן לומד הרפואה יעמוד מבחוץ, ובאופן שאין במקום שנמצא משום סוף טומאה לצאת, ועפ"י המבואר בספרנו טהרת פתחים.

ואם יש צורך בנגיעה בניתוח וכדו' אפשר לעשות זאת בבע"ח הדומים לאדם, שאין עליהם איסור טומאה.

ויש עוד דרכים לתקן בזה ויש ללמד את בנ"י דעת שניתן לבנות את החיים בכל התחומין עפ"י דעת תורה ועפ"י ההלכה הצרופה, ואשר היא חובתינו כעם הנבחר עם סגולה וממלכת כהנים.

 

הערות העורך: בעיקר דין לימוד הרפואה ע"י כהן דנו האחרונים בהרחבה.

 

להלן רשימה ביבליוגרפית בנושא זה:

גולדברג, יגדיל תורה, שנה ח', תרע"ו-תרע"ז, עמ' 135, 191, 256, 292,

הנ"ל, שם, שנה ט', תרע"ז-תרע"ח, עמ' 63, 111, 177, 223, 254.

הנ"ל, שם, שנה י, תרע"ט, עמ' 6, 79.

היבנר, הדרום, יד, אלול, תשכ"א, עמ' 17.

הכהן, סיני, נד, תשכ"ד, עמ' 6; הנ"ל מחנים, קכג, תש"ל, עמ' קכ. הנ"ל, תורה שבעל-פה, ו' תשכ"ד, עמ' ע"ד.

בלייך, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, קצט.

שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קנ"ה.

כל בו על אבלות, ח"א פ"א סי' ה' אות י"ב ואות' כב-כג.

עשה לך רב, ח"ג סי' לב.

משנת אברהם על ס' חסידים ח"ב עמ' רפ"ג.

גשר החיים, ח"א פ"ו ס"א סק"ד.

שו"ת מלכי בקודש, ח"ג עמ' 9 ועמ' 153.

גורן, ספר היובל לרב מרדכי קירשבלום, עמ' כ"ט.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.