נשמת אברהם / אורח חיים סימן ד
אורח חיים סימן ד' (עידכון)
הלכות נטילת ידים שחרית
סימן ד דיני נטילת ידים
סעיף יג אם היה נעור (א) כל הלילה, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית, להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו. הגה ויטלם (ב) בלא ברכה.
נשמת אברהם
(א) כל הלילה. ואם ישן במקצתה, לכו"ע (דהיינו גם לטעם הרא"ש[1] שידים עסקניות הן וגם לטעם הרשב"א [2]משום שנהיה בריה חדשה) צריך ליטול ידיו בבוקר כדין, והוא שישן שינת קבע על מיטתו, אולם אם ישן שינת ארעי, להרא"ש דינו בזה כאלו לא ישן כלל [3].
(ב) בלא ברכה. יש מהאחרונים שחולקים על הכרעת הרמ"א בזה וסוברים דצריך לברך, ויש שמסכימים עמו, וכ"ז בלא עשה צרכיו אבל אם עשה צרכיו קודם התפלה, הסכמת אחרונים דבזה צריך ליטול ידיו ולברך, וכן נכון לעשות לכתחילה במי שניעור כל הלילה, יעשה צרכיו או יטיל מים וישפשף, שאז לכו"ע יתחייב לברך, ויברך ענט"י ואשר יצר [4]. אולם עיין בכף החיים[5] שאינו מברך ענט"י כי לא נתחייב בה, מיהו ברכת אשר יצר נהגו לחייב עצמם כדי לסמוך ברכת אשר יצר לברכת אלקי נשמה. וכן הוא בברכ"י [6] ובשו"ת רב פעלים של הבן איש חי [7], וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א [8].
סעיף טו ישן ביום, יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהם ג' פעמים (ג) (ויטלם בלא ברכה).
נשמת אברהם
(ג) ויטלם בלא ברכה. וכ"כ הבן איש חי [9].
סעיף יט (ד) המקיז דם מהכתפים, ולא נטל ידיו, מפחד ז' ימים. המגלח, ולא נטל ידיו, מפחד ג' ימים. הנוטל צפרניו, ולא נטל ידיו, מפחד יום אחד ואינו יודע ממה מפחד.
נשמת אברהם
(ד) המקיז דם. ועיין במ"ב [10] שכותב : ואפשר עלוקה או ביינקע"ס ג"כ צריך ליטול, וטוב להחמיר וכ"כ הפמ"ג[11]. ואולי זה רק כשעצם הוצאת הדם הוא הרפואה, כגון לחולים שיש להם מחלה הגורמת לעודף של כדוריות אדומות וחייבים להקיזם מפעם לפעם, אמנם מה שלוקחים דם מחולה לבדיקות, אין צריכים ליטול ידים אח"כ ואפילו בלקיחת כמות גדולה. אולם ראיתי בספר לקט הקמח החדש [12] שמסתפק בזה וכותב בסוף: כיון שדין זה מקורו מהגמרא, בודאי נכון להחמיר ליטול ידיו אחר שהרופא הוציא את הדם, ע"כ. וק"ל א"כ גם מי שנפצע בפצע ודימם, צריך ליטול ידיו. ושמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שלדעתו צריכים ליטול ידים רק אחרי הקזה שהיא עצמה לשם טיפול ולא כשהכוונה לשם בדיקות. וטעמו, דבדברים שהם משום סגולה, אין לנו אלא מה שכתוב, ובזמן חז"ל ההקזה היתה רק לשם טיפול ולא לשם בדיקת הדם.
סעיף כ (ה) הרוחץ פניו ולא נגבם יפה, פניו מתבקעות או עולה בהן שחין, ורפואתו לרחוץ הרבה במי סילקא.
נשמת אברהם
(ה) הרוחץ. עיין בשדי חמד[13] שדן באריכות על האיסור להשתמש היום ברפואות התלמוד וכותב וז"ל: וזה זמן רב שמעתי מפי רב מובהק שתמה על מ"ש מרן בשו"ע סי' ד סע' כ הרוחץ פניו וכו', והוא רפואה שבש"ס שבת קלג ע"ב, ואין גם אחד מרבני האחרונים שכתבו שאין לעשות רפואה זו בזמן הזה, ומלבד מה שהבאתי דמצינו שכתבו הפוסקים באיזו מקומות רפואות שבתלמוד ולפניהם גלוי איזו לקרב או לרחק, הנה אז אמרתי דלא קשיא מידי, דכיון דכל הטעם הוא משום לעז על חז"ל אם לא תועיל הרפואה, לכן בנדון זה אם היו אומרים שרפואתו לרחוץ כך וכך פעמים, היה לחוש שמא ירחץ כך וכך ולא תועיל לו ויוציאו לעז, אבל מאחר שאמרו שרפואתו לרחוץ הרבה במי סלקא ולא נתנו דבריהם לשיעורין, והיה כי ירחץ ולא תועיל לו, יתלה לומר שלא רחץ הרבה, ולכן לא עלתה לו ארוכה, ולכן לא נמנעו הפוסקים מלכתוב רפואה זו, אולי תועיל לו בעזר הרופא לכל תחלואי עמו ישראל ברחמים, עכ"ל.
ולעצם שימוש ברפואות המובאות בתלמוד, קיים איסור מכמה סיבות:
א. רפואות אלו אינן מועילות לאנשי זמננו כי השתנו הטבעים[14].
ב. כשחז"ל דברו על עניני רפואה וטבע, דברו לפי הידע שבזמנם ולא לפי ידיעתם בתורה הקדושה ופירושיה, ולכן אנו צריכים לקבל דעתם בדברים כאלה רק אם הדבר גם מקובל ע"פ ידיעתנו ברפואה היום (פרט למקומות שבהם קיים חשש לסכנת נפשות כגון מציצה במילה ומכה על גב היד או הרגל). וז"ל הגאונים[15]: צריכים אנו למימר לכון דרבנן לאו אסותא אינון ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון, וכחד חד קצירא אמרינין ולאו דברי מצוה אינון, הילכך לא תסמכון על אלין אסותא וליכא דעביד מינהון מידעם אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים דההיא מילתא לא מעיקא לה וליכא דליתי נפשיה לידי סכנה. והכין אגמרו יתנא ואמרו לנא אבות וסבי דילנא דלא למעבד מן אילין אסותא אלא מאי דאיתיה כגון קיבלא, דקים ליה לההוא דעביד ליה דלית ביה עקתא. וכולהי מילי לא צריכינא לפרושנון וטעמי ליכא לגלואינון אלא מילי דחזיננא דעמיקן עליכון התם, עכ"ל. ור' אברהם בן הרמב"ם כותב [16] וז"ל : לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלימות תכונתם בפי' התורה ובדקדוקיה ויושר אמריה בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפי' התורה שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותם לבני אדם, כענין שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך וגו'. אתה רואה החכמים במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם, אומרים האלקים, אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתי ליה, כלומר לא הייתי מאמין בו ואע"פ שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע הענין בכוונה מדרך הסברה והמשא ומתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להדרש. ודי בזה ראיה ומופת ולא נענין להם עוד. כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות, וכענין אבן תקומה שאמרו שמונע להפיל הנפלים שלא נתאמת, וכיוצא בזה ענינים רבים שדברו בפרק שמונת שרצים במסכת שבת וכו'. ובמקומותם אתרץ דברים שבחנו אותם הבוחנים ונשמעו ביניהם וסמכו הם עליהם ולא יודה על אמתת עיון רופא אמתי ולא שכל, עכ"ל. ועיין גם במאירי[17]. והגרש"ז אויערבאך שליט"א כתב[18] שהעיקר הוא כשאר הטעמים, עיי"ש דבריו.
ג. אי אפשר לנו היום לזהות רפואות אלו בבירור, וגם מדות הכמות ואופן השימוש בהן אינם נזכרים[19].
ד. מכיון שאין אדם יכול לעמוד על עיקרן של הרפואות המובאות בתלמוד, אזי אם לא יצליח בהשתמשו בהן, ילגלג על דברי חז"ל[20], ולכן קיים חרם הקדמונים על השימוש ברפואות אלו[21]. וזה לשון המהרש"א[22] : יש לשאול בכל הני רפואות הנזכרים, אמאי כתבוהו רבינא ורב אשי בתלמוד, הא אמרינן בפ"ק דברכות, והטוב בעיניך עשיתי, שגנז חזקיהו ספר הרפואות כדי שיבקשו רחמים ושבחוהו חכמים על זאת. ויש ליישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע רפואות כל חלאים, אלא שאין ראוי לגלות כולם לכל אדם משום אינשי דלא מעלי שלא יבטחו בד' אלא ברפואתם, והשתא מה"ט שהותר להם לכתוב התלמוד גופיה דהא דברים שבעל פה אסור לכותבן אבל משום שנתרבה השכחה בדורות האחרונים הותר להם לכתוב משום עת לעשות לד' וגו', מה"ט הותרו להם לכתוב הרפואות ולגלותן לרבים כיון שא"א לזוכרם בע"פ ופן ישתכחו מכל אדם, ומתוך זה תראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות כי לכל חולי תמצא בו רפואה שלימה ואמיתית למבינים לשונם, ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה, עכ"ל.
[1] סו"פ הרואה סי' כג.
[2] שו"ת ח"א סי' קצא.
[3] מ"ב ס"ק כז בשם הב"י ופמ"ג.
[4] הגהות רעק"א; מ"ב ס"ק ל ועיין בביה"ל ד"ה ויטלם.
[5] סי' מו סוס"ק מט.
[6] סי' מו ס"ק יב.
[7] ח"ד או"ח סי' א.
[8] ליקוטי קול סיני שבט תשל"א עמ' 93.
[9] שנה א פ' תולדות סע' יג.
[10] ס"ק מח.
[11] א"א ס"ק כב.
[12] ס"ק פא.
[13] מערכת הרי"ש כלל נד.
[14] תוס' מו"ק יא ע"א ד"ה כוורא; ע"ז כד ע"ב ד"ה פרה; חולין מז ע"א ד"ה כל; וכ"כ
היש"ש חולין פ"ח סי' יב. ועיין גם בכסף משנה פ"ד מהל' דעות הי"ח; וכ"כ הגאון
חיד"א בברית עולם על ספר חסידים סי' תעז; ועיין גם בתפארת ישראל בועז,
שבת פי"ט ס"ק א; או"ח סי' שלא סע' ט ואהע"ז סי' קנו סע' ד בהגה; מג"א סי' עג
ס"ק א וסי' קעט ס"ק ח; חזו"א נשים סי' כז ס"ק ג ויו"ד סי' ה ס"ק ג.
[15] אוצר הגאונים חלק התשובות גיטין סח ע"ב סי' שעו.
[16] מאמר על אודות דרשות חז"ל, מודפס בריש עיון יעקב, ד"ה דע כי אתה חייב
לדעת.
[17] נדה יז ע"ב ד"ה זהו.
[18] לב אברהם ח"ב עמ' יט.
[19] שו"ת חות יאיר סי' רלד.
[20] חידושי רעק"א יו"ד סי' שלו ס"ק א; כף החיים להגר"ח פאלאג'י סי' כד סע' נ.
[21] יש"ש חולין פ"ח סי' יב.
[22] גיטין סח ע"ב.
אורח חיים סימן ד' (עידכון)