נשמת אברהם / אורח חיים סימן סב

הלכות קריאת שמע

סימן סב  מי שלא דקדק בק"ש או לא השמיע לאזנו

 

סעיף ד אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו, (א) יצא. הגה (ב) ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת.

 

נשמת אברהם

 

                  (א) יצא. האי יצא לא לגמרי קאמר, דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי, אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר, יהרהר ק"ש בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה, אבל בעצם אינו יוצא בזה, על כן כשיסתלק האונס, אם עדיין לא עבר זמן ק"ש, מחוייב לחזור ולקרותה[1]. אולם הפמ"ג[2] והברכ"י[3] פסקו שאינו צריך לחזור ויצא במה שהרהר. ועיין בביה"ל[4] שכותב : והפמ"ג רצה לצדד ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאורייתא הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה, ובסי' פה ובסי' קפה לא משמע כן, וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר עצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי, ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדיבור דמי או לא, אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי וכו' עיי"ש. ועיין בכף החיים[5].  וכן עיין להלן בסי' צד סע' ו ובדברינו שם.

                  ואם הדין הנ"ל הוא דוקא לגבי ק"ש דאורייתא או ה"ה לגבי שאר הברכות והתפלות, עיין בביה"ל שם שכותב:  ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע, ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך, ואפילו בשארי ברכות, הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד, עכ"ל הביה"ל. אולם לדעת הפמ"ג והברכ"י הנ"ל ודאי אינו חוזר.

                  (ב) ואף לכתחלה. האי דינא לאו דוקא לענין ק"ש דה"ה לענין תפלה ושאר ברכות כמבואר בתר"י, ולאו דוקא אם המקום אינו נקי דה"ה אם הוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים, דאם היו ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש, בודאי אפילו הרהור אסור, כ"כ הפמ"ג לקמן והוא פשוט, ונ"ל דכ"ז אם יודע בודאי שמטונפות, אבל בספק, אפשר דיש לסמוך ולהקל בזה בענין הרהור בכל הברכות לבד מק"ש ותפלה לפי מה דמבואר לקמן בסי' קפה סע' ה עיי"ש, אך יש לדחות דשם רק לענין דיעבד, ומ"מ אם הוא מכוסה, ג"כ יש להקל, דיש בזה ג"כ דיעות בין הראשונים[6].

                  וכתב הט"ז[7] שמזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך, יהרהר הברכה בלבו וישתה. וכ"כ הח"א[8]. ובספר מטה יהודה[9] וכן בא"ר[10]חולקים כי הרי אפשר לו לעמוד וליטול ידיו ואפילו אם קשה לו לעמוד מפני הקור, הרי יוכל לקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי וזה מהני אפילו כשיודע בודאי שנגע בידיו במקומות המכוסים. וכ"כ הברכ"י [11], ומסיים וירא שמים יאנוס וידחוק עצמו לעמוד וירחץ ידיו ג"פ ויברך ברכה שלימה כתקנה. ועיין בכף החיים[12]. ועיין לעיל סי' מז סע' יג. אולם לגבי חולה או אנוס אחר שא"א לו לקום ממטתו או להשיג מים לנטילה (ואין לו במה לנקות את ידיו), י"ל דאפשר לסמוך על הט"ז הנ"ל שמתיר[13].

                  ועיין באשל אברהם (בוטשאטש) שמקשה על הט"ז מהמשנה, ערום לא יתרום, וכן חרש מדבר ואינו שומע וכדקיימא לן בשו"ע ריש הל' שחיטה, והרי כיון דקיי"ל שמותר להרהר בדברי תורה בהיותו ערום ונגד ערוה, ורק דיבור אסור, אם כן מדוע לא יתרום והרי הוא יכול להרהר הברכה[14]. והוא מתרץ:  אך לא קשיא מידי, כי גם הט"ז לא כתב כן כ"א במה שהוא כעין דיעבד קצת מצד הצורך הגדול, וכגון שאין לו כ"א מעט מים כדי גמיעה לצמאונו שחזק עליו בצער גדול, וא"א לו ליטול ידיו ממים אלו כי לא ישאר לו לשתות, בזה הוא שהתיר הט"ז ע"י הרהור, משא"כ במשנה דערום וחרש, הרי קיימינן ודאי רק גבי לכתחלה ממש, שהרי לכולי עלמא יוצא ידי חובת ברכה אם לא השמיע לאזניו, א"ו שהכוונה רק לכתחלה, עכ"ל.

 

 

 

[1] מ"ב ס"ק ז. ולגבי יציאת מצרים כיון שדעת האחרונים דזמנה כל היום, אפילו עבר הזמן

ג"כ חייב לחזור ולקרוא – מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. וכ"כ לי הגרש"ז

אויערבאך שליט"א שחייב להזכיר שהקב"ה הוציאנו ממצרים.

[2] מ"ז ס"ק א.

[3] סי' פ ס"ק ב.

[4] ד"ה יצא.

[5] ס"ק ח.

[6] ביה"ל שם.

[7] ס"ק א.

[8] כלל ה סע' טז.

[9] מובא במ"ב ס"ק ח.

[10] ס"ק ד.

[11] ס"ק א.

[12] ס"ק י ובסי' ד ס"ק קח.

[13] מהא דמ"ב ס"ק ח, דבספר מטה יהודה כותב שהרי "אפשר", הלא"ה גם הוא מודה.

[14] ושאלתו לא מובנת, דבד"ת יש דין דגם בהרהור (בדיעבד) יוצא, עיין סי' מז סע' ד

              ובביה"ל שם, משא"כ לגבי תפלה דקיי"ל דצריך להוציא בפה – ממו"ר הגרי"י

              נויבירט שליט"א. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, הרי הט"ז כתב כן גם לענין

ק"ש וברכה.