נשמת אברהם / אורח חיים סימן עה

סימן עה  להזהר מגלוי שער וקול אשה בשעת ק"ש וכן שלא לקרותה כנגד הערוה

 

סעיף א (א) טפח מגולה באשה, (ב) במקום שדרכה (ג) לכסותו, אפי' היא אשתו, (ד) אסור לקרות ק"ש כנגדה. הגה וי"א דוקא באשתו, (ה) אבל (ו) באשה אחרת אפילו (ז) פחות מטפח הוי ערוה. ונראה (ח)  מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה, אפי' לאשה אחרת, רק שבעצמה יכולה לקרות אע"פ שהיא ערומה, כדלעיל סי' ע"ד.

 

הקדמה. אסור מן התורה להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה כדי ליהנות, דכתיב ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם [1]. וברואה ערוה אסור מן התורה לקרוא ק"ש או להזכיר ד"ת ודבר שבקדושה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, וא"כ הקורא ק"ש ורואה ערוה עובר בלאו מן התורה, וה"ה כל דבר שבקדושה[2]. ויש שהאיסור הוא מדרבנן כגון קול ומקומות המכוסים שבגוף שאינם ערוה ממש (ועיין לקמן). ודינים אלו שכיחים ביותר בבתי חולים שמסתובבות שם אחיות ונשים אחרות, ובמיוחד עבור החולה המרותק למיטתו או לחדרו.

 

                  (א) טפח. עיין בספר שולחן שלמה שכתב דשיעור זה שייך אפילו בקטנה מבת ג' ואילך שהיא ראויה לביאה, ואם היא בתו הוא מי"א שנה ואילך[3]. אולם החזו"א[4] חולק ע"ז וכותב: כ' במ"ב בביה"ל ד"ה טפח, דטפח באשה הוא מבת ג' שנה ויום אחד וכן שוק [ולמאי דמבואר דבאשה אחרת כלשהו ה"נ אסור כ"ש], ולמאי דמבואר דכל הני אינה ערוה בעיקרו אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא, היה נראה דכל שאין דעתן של בני אדם עליהן מחמת קטנותן מותר, והרי דעת הר"י שאין איסור בראיה אלא בהסתכלות, ונהי דדעת שאר פוסקים שסתמו בזה להחמיר בראיה שעינא וליבא סרסורי דעבירה, מ"מ זו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן, הדעת נוטה שלא אסרום חכמים, ואין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאותן וקטנות גופן, עכ"ל החזו"א. ובבן איש חי[5] כותב דיש להחמיר גם בקטנה היכא דאפשר. ועיין מה שכתב הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו על ספרי.

                  (ב) במקום שדרכה. מפני שזה מביא לאדם לידי הרהור כשמסתכל בו, בכלל ערוה היא ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה כמו נגד ערוה ממש ולפי מה שביארנו לקמן סעיף ו בשם האחרונים דנגד ערוה ממש אסור אפילו בעוצם עיניו עד שיחזיר פניו, ה"ה בזה, ויש מתירין בזה אם הוא נזהר מלראות כלל. וכשא"א בענין אחר, נראה דיש לסמוך ע"ז [6].

                  (ג) לכסותו. אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום, וכן בפרסות רגל עד השוק (והוא עד המקום שנקרא קניא – דהיינו ברך) (עיין להלן) במקום שדרכן לילך יחף, מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור. ובמקום שדרכן לכסות, שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה, אבל זרועותיה ושוקה, אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור[7]. ועיין בתפארת שמואל[8] שמה שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיהן, זהו מנהג רע וקורא אני בהן חקים לא טובים, וטפח באשה ערוה. וכותב הבן איש חי[9]:  ונשי הערביים שדרכן לגלות זרועותיהן, אע"פ שדרכן תמיד בכך, לא יקרא כנגדן.

                  ודברי המ"ב (בשם החי"א) שהובאו לעיל, שהשוק הוא החלק העליון של הרגל מהגוף עד הברך צ"ע, כי הלא המשנה[10] מונה את השוק כהחלק שבין הקרסול והארכובה (דהיינו ברך), וכן משמע מהחי"א עצמו [11], הב"ח[12], השו"ע הרב[13] והערוה"ש[14]. ועיין בחזו"א[15] ובפמ"ג[16]. וכן הסביר דברי האחרונים הנ"ל, מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א[17] דלא כהמ"ב, ופסק לחומרא, וכ"כ הגרב"י זילבר שליט"א[18].

                  כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : לענין שוק כתבתי באיזה ספר שכמדומני שנדפס בארה"ב, נכון מאוד להזכיר שאסור לעמוד ערום נגד השם, וזה מצוי אצל רופאים שומרי מצוות, שהחולה פושט את בגדיו ויש שם שתלוי במסגרת יפה על הקיר [19].

                  (ד) אסור לקרות. עיין בפמ"ג[20] שהביא דיעות לענין דיעבד בזה אם צריך לחזור ולקרות כמו לענין ערוה גמורה, ובדה"ח משמע דאפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות, ומ"מ נ"ל דכשלא נתכוין להסתכל, אין להחמיר בדיעבד לחזור ולקרות אף באשה אחרת[21].

                  (ה) אבל. עיין בנשמת אדם שכתב דלכו"ע זה לא הוי אלא מדרבנן ומהני בזה עצימת עינים[22], ועיין מה שכתבנו להלן בשם הקצות השולחן.

                  (ו) באשה אחרת. בין פנויה בין אשת איש[23].

                  (ז) פחות מטפח. כתב המ"ב[24]: ואם השוק מגולה, י"א דאפילו באשתו ופחות מטפח, אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. ועיין במ"ב שם בנוגע לאיסור הסתכלות באשה, וכן ברמ"א כאן. וכ"כ הבן איש חי[25].

                  (ח) מדברי הרא"ש[26]. כתב המ"ב[27]: אבל הרשב"א[28] חולק ע"ז וטעמו דס"ל דכי היכי דבעצמה יכולה לקרות כשהיא ערומה[29], אלמא דאין בגילוי כל גופה משום ולא יראה בך ערות דבר אלא לאנשים ומשום הרהור, כן אף אשה אחרת מותרת לקרות ולהתפלל נגדה כשהיא ערומה, והאחרונים מסכימים עם הרשב"א ודעתם דגם הרא"ש מודה בזה. ודע עוד דלכו"ע אין מותר לקרות נגדה כשהיא ערומה רק כשהיא יושבת כדי שלא יהיו פניה שלמטה נראות, אבל כשהיא עומדת (או שוכבת), דינה כמו נגד ערות איש, ואפילו ברשות אחרת אסור, עכ"ל המ"ב, וכ"כ שו"ע הרב[30], הקיצור שו"ע[31] והבן איש חי[32].

                  ובנוגע לעצימת עיניו, הדין מתחלק לשלשה חלקים[33]:

א. ערוה ממש. פסקו האחרונים דלא מהני אם עוצם עיניו אלא רק שיחזיר פניו. אמנם בשו"ע כתב המחבר דמותר והרמ"א לא הגיה עליו כלום וכ"כ הלבוש, אבל אין לפסוק כן למעשה כיון שהאחרונים[34] עמודי ההוראה אוסרים. [ועיין לקמן ס"ק יב שמותר להרהר בד"ת].

ב. טפח מגולה באשה. מסופק הנשמת אדם אם אסור גם כשעוצם עיניו וכו', ויש להתיר בעצימת עינים עכ"פ בשעת הדחק, וכ"פ המ"ב ס"ק א.

ג. שערות מגולות. מתיר הנשמת אדם בעצימת עינים, וכ"כ הפמ"ג סי' עא מ"ז ס"ק ב, ע"כ מותר בעצימת עינים בשעה"ד בלי פקפוק, וכ"כ המ"ב ס"ק ה.

                  ובנוגע לדיעבד אם קרא בלי החזרת פנים או בלי עצימת עינים, עיין לעיל ס"ק ד.

 

סעיף ב  שער של אשה (ט) שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו. הגה אפי' אשתו. אבל (י) בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר. הגה וה"ה השערות של נשים, שרגילין לצאת מחוץ לצמתן וכ"ש (יא) שער נכרית, אפי' דרכה לכסות.

 

נשמת אברהם

 

                  (ט) שדרכה לכסותו. כתב המ"ב[35]: ואפילו אם אין דרכה לכסותו רק בשוק ולא בבית ובחצר, מ"מ בכלל ערוה היא לכו"ע אפילו בבית ואסור שם לקרות נגדה אם נתגלה קצת מהן. ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור, וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני וכנ"ל ס"ק ב כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין [ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע ראש האשה, מכלל שהיה מכוסה], וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה[36] נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה, בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן, ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בראש פרוע או כגון שער היוצא מחוץ לצמתן, שזה תלוי במנהג המקומות, שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה, ממילא בכלל ערוה היא, ואסור לקרות כנגדן, וא"ל מותר דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא וכדלקמיה, עכ"ל המ"ב. וכן משמע בח"א [37], וכ"כ החזו"א[38] דאפילו פרוצה שיוצאת תמיד פרוע, אסור דלא הקילו חכמים בפריצות. אולם עיין בערוה"ש[39] שחולק על דין זה וז"ל: ועתה בואו ונצווח על פרצות דורינו בעוה"ר שזה שנים רבות שנפרצו בנות ישראל בעון זה והולכות בגילוי הראש וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל, ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותיהן כמו הבתולות, אוי לנו שעלתה בימינו כך. מיהו עכ"פ לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה וכו', וכיון שאצלינו גם הנשואות כן, ממילא דליכא הרהור, עכ"ל. וכן כתב הבן איש חי[40] דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועות ראש, מותר לקרות כנגדן כיון דכל הנשים דרכן בכך. וכ"כ האג"מ[41], דלכן אם דרך רוב הנשים ללכת מגולות אף שהוא באיסור, אין להחשיב לערוה לק"ש וד"ת ותלוי רק בהמציאות. ועי' מה שכתב הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו על ספרי.

                  וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א ; שמעתי ממו"ר הגר"ב קונשטט זצ"ל, דבסע' א לגבי ערוה מובא השיעור של טפח, ואילו בסע' ב הוא סותם, משמע דבכל גווני אסור, עכ"ל. וכן מצאתי שכותב הקצות השולחן[42].

                  (י) בתולות. ובנוגע לנכריות, עיין בח"א[43] שכותב ; וצ"ע עכו"ם כיון שאין מוזהרין לכסות שערן אם דימין לבתולות, עכ"ל. וכותב הכף החיים[44]: ונראה כיון שהאיסור הוא משום הרהור אם הוא מגולה אסור לקרות כנגדו אם דרכם לכסות. וכן עיין בבן איש חי המובא לעיל. אולם האג"מ[45] כותב דלדינא נגד שער נכרית בזמנינו שהולכות פרועות ראש ליכא איסור מלקרות ק"ש אם אין לו הרהור מצד זה אפילו כשהן נשואות.

                  אמנם לכאורה מה הבדל מטעמא דהרהור בין אשה נשואה או פנויה ובין שער ראשה ובין פניה. וכותב ע"ז החזו"א[46]:  והרי גם פניה וידיה יש בהן איסור הסתכלות ויש מקום לאסור לקרות ק"ש אף נגד פניה, אלא שכל גזירות חכמים בפלס שקלוה וא"א להכביד על הציבור, ולכן הקילו בפניה ושערות פנויה, מ"מ בנשואה שחייבת בכיסוי לא הקילו.

              (יא) שער נכרית. פי' פאה נכרית. ועיין במ"ב ס"ק טו.

 

 

סעיף ד  אסור לקרות (יב) כנגד ערוה, אפילו של עו"ג. וכן כנגד ערות קטן, אסור. ויש מתירין נגד ערות קטן, כל זמן שאינו ראוי לביאה, וכן עיקר (עיין ביו"ד סימן רסה).

 

נשמת אברהם

 

            (יב) כנגד ערוה. דכתיב כי ד' אלוקיך מתהלך מקרב מחנך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו', מכאן למדו חכמים שבכל מקום שד' אלקינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת, צריך ליזהר שלא יראה ד' בנו ערות דבר, דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או המתפלל כמלא עיניו כדמוכח בסי' עט סע' ב, וכן שלא יהיה אז ערום שעי"ז מתראה ערוה שלו, כלול ג"כ במקרא הזה[47]. אבל מותר להרהר בד"ת כנגד ערוה[48]. ואם שומע איזה ברכה, אסור לכיון לשמוע כדי לצאת בה דליכא למימר ביה שומע כעונה דהא אסור לענות[49].

 

 

סעיף ה  ערוה (יג) בעששית, ורואה אותה דרך דפנותיה, (יד) אסור לקרות כנגדה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזיא.

 

נשמת אברהם

 

           (יג) בעששית. היא של זכוכית או בגד דק המנהיר עד שנראית הערוה או טפח מבשר האשה במקום שדרכה להיות מכוסה, שגם זה הוא נקרא ערוה, ועצימת עינים שרי בכל זה לכו"ע כיון שהערוה עכ"פ מכוסה[50].

           (יד) אסור לקרות. ואפילו היא בבית אחר ורואה אותה דרך עששית שבחלון, לפי שבראיה תלה הכתוב, ואפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות[51]. אולם עיין בכף החיים[52] שחולק ע"ז וכותב : אינו נראה (דאפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות) דכל שהוא משום הרהור יצא בדיעבד, ואף על גב דערוה בעששית אסרי לה מקרא, י"ל אסמכתא בעלמא הוא, עכ"ד. ועיין גם בשערים מצויינים בהלכה[53].

 

 

סעיף ו  היתה (טו) ערוה כנגדו, (טז) והחזיר פניו ממנה, (יז) או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות, (יח) דבראיה תלה רחמנא והא לא חזי לה.

 

נשמת אברהם

 

           (טו) ערוה כנגדו. עיין בפמ"ג ושארי אחרונים דבהוא עצמו ערום, אפשר דגם לדעת השו"ע לא מהני כל  אלו העצות[54].

          (טז) והחזיר פניו. ר"ל אפילו החזרת פנים לבד בלא גופו, דלא גרע מעצימת עינים דשרי לדידיה, ועיין בסמוך[55].

          (יז) או שעצם. והאחרונים הסכימו דכל אלו העצות לבד מהחזרת פנים לא מהני דלא כתיב ולא תראה  אלא ולא יראה, ר"ל לא יראה הרואה, ואפילו החזרת פנים שהותר הוא רק דוקא אם החזיר כל גופו ועומד בצד אחר דנעשית הערוה מצידו, אבל אם החזיר פניו לבד לא מהני, וא"כ בהוא עצמו ערום לא יצוייר שום עצה שיהא מותר לדבר ד"ת[56], וכן פסק

הברכ"י[57], הערוה"ש[58]  והבן איש חי[59]. וכן עיין בשו"ת מהרש"ם[60].

          (יח) דבראיה. ר"ל אע"פ שהוא בסמוך לו תוך ד' אמותיו, דבצואה קי"ל בסי' עט דאסור אפילו אם הוא מלאחריו, בזה גילה הכתוב דתלוי רק בראיה. ונ"מ בכל זה אף לדידן דמחמירין בעצימת עינים, מ"מ אם החזיר פניו וגופו מן הערוה מהני לכו"ע אפילו בסמוך

לו[61].

 

 

 

[1] ועיין במ"ב ס"ק ז.

[2] ועיין לעיל בהקדמה לסימן עד.

[3] ביה"ל. וא"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לפי דברי המ"ב הנ"ל מ"ש מקול אשה במ"ב

ס"ק יז, דדוקא אם הגיעו לשיעור שרואות דם  והן נדות, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז

אויערבאך שליט"א: טפח מגולה חמור יותר משמיעת קול ולא תלוי בנדה.

[4] או"ח סי' טז ס"ק ח.

[5] שנה א פ' בא סע' ח.

[6] מ"ב ס"ק א.

[7] מ"ב ס"ק ב בשם החי"א.

[8] על הרא"ש, פרק מי שמתו ס"ק לז.

[9] פ' בא סע' ח.

[10] אהלות פ"א מ"ח, וראה בברכות כד ע"א ששוק באשה ערוה.

[11] כלל ד ס"ק ז.

[12] ד"ה וכן אם.

[13] סע' א.

[14] סע' ג.

[15] או"ח סי' טז סע' ח.

[16] מ"ז ס"ק א.

[17] במאמר לבוש צנוע בנשים, שמעתין, כסלו תשכ"ז.

[18] בית ברוך על החי"א שם.

[19] ועיין שבת קכ ע"ב ורמב"ם הל' יסוה"ת פ-ו ה"ו.

[20] א"א ס"ק א.

[21] מ"ב ס"ק ד. וראה ס"ק כו.

[22] מ"ב ס"ק ה.

[23] מ"ב ס"ק ו.

[24] מ"ב ס"ק ז.

[25] שנה א פ' בא סע' ח.

[26] ברכות פ"ג סי' לז.

[27] מ"ב ס"ק ח.

[28] ברכות כד ע"ב ד"ה א"ר חסדא.

[29] סי' עד סע' ד.

[30] סע' ב.

[31] סי' ה סע' יג.

[32] שנה א פ' בא סע' ט.

[33] קצות השולחן ח"א הערות דף פט עמ' ב.

[34] ב"ח, ט"ז והמג"א בסי' עה, השו"ע הרב והח"א וש"א.

[35] ס"ק י.

[36] עיין כתובות עב ע"א.

[37] כלל ד סע' ה.

[38] סי' טו ס"ק ח.

[39] סע' ז.

[40] שנה א פ' בא סע' יב.

[41] או"ח ה"א סי' מב ו-מג.

[42] בהערות ח"א דף צ ס"ק ג, וכן משמע במ"ב ס"ק י.

[43] כלל ד' סע' ה ומובא במ"ב ס"ק יב.

[44] ס"ק טז.

[45] או"ח ח"ד סי' טו.

[46] או"ח סי' טז ס"ק ח סוד"ה ובשער.

[47] מ"ב ס"ק יט.

[48] מג"א סי' פה ס"ק ב; א"ר ס"ק ז; שו"ע הרב סע' י; ח"א כלל ד ס"ק יב; בן איש חי שנה א

                  פ' בא סע' ז; מ"ב ט"ק כט; ועי' בשבת קן ע"א.

[49] מג"א, א"ר, שו"ע הרב, ח"א, בן איש חי ומ"ב שם.

[50] מ"ב ס"ק כה בשם הח"א כלל ד סע' ג ו-ט, והפמ"ג א"א ריש הסימן ובמ"ז סי' עד סוס"ק

א.

[51] מ"ב ס"ק כו.

[52] ס"ק לח.

[53] סימן ה ס"ק ט.

[54] מ"ב ס"ק כז.

[55] מ"ב ס"ק כח.

[56] מ"ב ס"ק כט בשם הב"ח, ט"ז, מג"א, הגר"א, הגר"ז, דה"ח וח"א.

[57] ס"ק ד.

[58] סע' יא.

[59] שנה א פ' בא טע' ו.

[60] ח"ד סי' קכו.

[61] מ"ב ס"ק ל.