נשמת אברהם / אורח חיים סימן עח

סימן עח  מי שנצרך להטיל מים בשעת קריאה

 

סעיף א  (א) היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו (ב) המים, וחוזר לקרות, אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח, כיון שהם מכוסים (ג) בבגדו. ואם נפלו מי רגלים בארץ, (ד) מרחיק מהם ד' אמות. הגה או כשיעור שיתבאר לקמן סי' פ"ב או ממתין עד שיבלעו בקרקע. ואפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק. הגה וי"א דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וכן עיקר, וכמו שכתבתי לעיל סי' ס"ה, ומשערין לפי הקורא.

 

נשמת אברהם

 

                  (א) היה קורא. ה"ה לד"ת ולתפלה, פוסק עד שיכלו המים לשתות, ואפילו אם יצטרך עי"ז לשהות הרבה באמצע תפלה שיהיה כדי לגמור כולה ויצטרך עי"ז אח"כ לחזור לראש, אפ"ה ממתין[1]. וזה לפי פסק מור"ם, אולם לדעת מרן אינו חוזר אלא למקום שפסק. ועיין בשו"ת הרמ"א[2] שכותב: מי שמטפטף ממנו תמיד מי רגלים לאונסו ואי לא יתפלל יפטר מן התפלה לעולם, ודאי מותר לו להתפלל בלא גוף נקי וכו', ובשעת הטפת המי רגלים יפסיק ואח"כ יחזור ויתפלל אע"פ שנשארו בבגדיו, מאחר שמן התורה אינו אסור רק נגד העמוד בלבד וכו'. ולכן נ"ל דאין להחמיר במקום האונס ושאי אפשר לו ליזהר. ומ"מ נ"ל דיש לו להקפיד שיהיו לו בגדים העליונים נקיים, רק יהא לו בגד או ספוג סביב איברו ואז המי רגלים כמונחים בכיסו דמי מאחר שהוא אנוס וא"א לו בענין אחר, עכ"ד הרמ"א. וכל זה דוקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שמתחיל להתפלל ואע"פ שיודע שבתוך תפלתו יצטרך לטפטף[3].

                  (ב) המים. ואף דלמטה ברכיו לחות עדיין ממי רגליו מותר[4], ועיין בשעה"צ[5] שמביא סתירה בפמ"ג כאן ובסי' עו ס"ק ו, וכותב שיש להקל בזה כי גם הא"ז מיקל שא"צ לקנח.

                  (ג) בבגדו. ר"ל שהבגד העליון לא נתלכלך, ואם גם הוא נתלכלך, בק"ש ושאר דברי קדושה צריך לילך ולהסיר בגדיו או עכ"פ לכסות המקום המלוכלך בבגד אחר, אך לענין תפלה שא"א לו להפסיק ולעסוק בזה, מתפלל כדרכו אחר השתיתה כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן וכבר הוא עומד בתפלה, לא גזרו[6]. ועיין בכף החיים[7] שמדייק מהלבוש שלא התירו לו לסיים קריאתו אלא בכה"ג מפני שכבר הוא עסוק בק"ש אבל לכתחלה אסור לקרות ק"ש או לומר דברים שבקדושה בענין זה אעפ"י שמכוסין. וכן ראה בכף החיים[8] בשם הרוח חיים דמצוה להזהיר לזקני ע"ה שרובן בגדיהם אינם נקיים לומר ק"ש ותפלה וברכות, כי יורדים מהם טיפי השתנה מהשיורי השתנה כשמשתינין, ואינם שמין על לבם להשהות ולנקות היטב או להחליף מכנסיהם כי הזקנה גורמת להם להיות עלולים לכך וכו', עיי"ש שמאריך בלשון קשה.

                  (ד) מרחיק. כותב הביה"ל[9]: לכאורה יש סתירה בב"י כי כאן הוא פוסק כדעת הרשב"א דכיון שכבר הוא עומד בתפלה, א"צ להרחיק כלל במי רגלים שהוא מדרבנן, ולעומת זאת בסי' צ סע' כז בהשתין תינוק בביה"כ, משמע דפוסק כאידך פוסקים דצריך להרחיק גם בתפלה ד"א או שישתוק עד שיביאו לו מים להטיל בתוכם. ומתרץ הלבוש דהכא שבלא"ה בגדיו ג"כ מלוכלכין ממי רגלים וא"א לו לפושטם באמצע תפלתו ע"כ הקילו לו ג"כ שלא ירחיק ג"כ ממי רגלים שנטפו מהם על הארץ, ע"כ. אולם פוסק המ"ב[10] דבתפלה נכון להחמיר בנפלו לו על הארץ כמו לק"ש. ועיין במג"א[11] ובעטרת זקנים שם שכותבים שדוקא בק"ש יכול לילך ולהרחיק עצמו אבל בתפלה דאסור לו לזוז ממקומו, פוסק בשעה ששותתין על ברכיו וכו', הילכך בעומד תוך התפלה לא גזרו הואיל ולא אפשר לו לזוז ממקומו, עכ"ל. ועיין במחצית השקל שמתרץ שלפי דברי המג"א בסוסי' צ מה שכתב כאן שאסור לזוז ממקומו הוא לאו דוקא דאין זה עיקר הטעם אלא משום שצריך לפשוט בגדיו וכו' וע"כ ר"ל שאסור לזוז כו' לפשוט בגדיו כו', דסתמא דמילתא אין הבגדים מוכנים אצלו ללבשן, וההפסק הוא משום הפשיטה והלבישה.

 

 

[1] מ"ב ס"ק א.

[2] סי' צח.

[3] הובא גם במג"א סוס"ק ב ובמ"ב סי' פ סוף ס"ק ד,

[4] מ"ב ס"ק ב.

[5] ס"ק ג.

[6] מ"ב ס"ק ג.

[7] ס"ק ד.

[8] ס"ק א.

[9] ד"ה מרחיק.

[10] ס"ק ד.

[11] ס"ק א.