נשמת אברהם / אורח חיים סימן עט

סימן עט  מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה

 

סעיף א  היתה (א) צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק (ב) ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו, צריך להרחיק (ג) מלא עיניו, אפילו בלילה, או שהוא (ד) שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא (ה) מצדו, דינו כמלאחריו. הגה ש"ץ המתפלל וצואה בבהכ"נ, או בבית שמתפלל שם, אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה. ועיין לקמן סוף סי' צ'.

 

נשמת אברהם

 

                  (א) צואת אדם. אפילו אין מגיע ממנה ריח רע[1].

                  (ב) ד' אמות. דכתיב והיה מחניך קדוש, וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד"א, ואם יגיע ר"ר מהצואה בתוך ד' אמותיו, הרי אין כל מקום חנייתו בקדושה[2]. ועיין בביה"ל ד"ה ד"א שלדעת הח"א כלל ג ס"ק ו, ממקום שכלה הריח הוא מדרבנן ולעומת זאת מהלבוש ופמ"ג משמע שהוא מדאורייתא, ונפקא מינה אם בדיעבד צריך לחזור ולהתפלל.

                  (ג) מלא עיניו. כותב הביה"ל[3]: עיין בח"א שכתב דלהרשב"א הוא מדאורייתא, דולא יראה בך ערות דבר קאי נמי אצואה לדידיה ותלי הכתוב בראיה, אבל להרא"ש לא הוי רק מדרבנן, ובפמ"ג מסתפק בזה להרא"ש, ומהמג"א בס"ק א וכן מהפר"ח וש"א שהובאו בא"א ס"ק א משמע דאף להרא"ש הוא מדאורייתא. ומ"מ אף אי נימא דהוא מדאורייתא, אין מחוייב להתרחק בכמלא עיניו רק אי ידע שיש שם צואה אע"פ שאין רואה אותה בעיניו, משא"כ בספק, ויש מחמירין אם הוא מקום שראוי להסתפק, עכ"ל הביה"ל. וכותב הפמ"ג דלהרשב"א, דוקא דיבור אסור בתוך כמלא עיניו אבל להרהר בד"ת מותר אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח, ולהרא"ש יש לעיין בזה דאפשר דאסור מה"ת או מדרבנן[4].

                  (ד) סומא. כתב הביה"ל[5]: פשוט דסומא צריך לשער בכמלא עיניו דאדם בינוני. ושאר אנשים בלילה שאינו רואה, לכאורה צריך כל אחד לשער לפי ראייתו של יום אם יש לו ראייה גדולה או קטנה, ועיין. ודע עוד דלענין צואה לכו"ע לא מהני החזרת פנים לחוד בלא גופו שיהא זה נחשב כמו צואה לאחריו, לא מיבעי לדעת הט"ז וש"א לעיל סוף סימן עה דגם בערוה לא מהני זה וכ"ש בצואה, ואפילו לדעת הב"י דלדידיה מהני שם החזרת פנים לחוד וכמו שכתב הפמ"ג, שאני התם דעצימת עין ג"כ מהני לדידיה, משא"כ בענינינו דעצימת עין וסומא אסור ג"ז אסור דלהב"י שקולין הם עצימת עין והחזרת פנים, עכ"ל הביה"ל.

                  (ה) מצדו. וכתב המ"ב[6]: ומ"מ לכתחלה יזהר לילך כדי שיהיה הצואה מלאחריו ואז סגי בד"א, ואם א"א רק בטירחא יתירא, סגי גם לצדדין בד"א כמו מלאחריו. וה"מ צדדין ממש, אבל צדדין שלפניו כתב המג"א [7]: דדינו כלפניו, וא"ר כתב[8] דדינו כמו הצדדין וסגי בד"א, וכתב הח"א[9] דמה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכו"ע דינו כלפניו. והנזהר מלהזכיר דברי קדושה במקום שאינו נקי, עליו הכתוב אומר, ובדבר הזה תאריכו ימים, עכ"ל המ"ב.

 

 

סעיף ט  יצא ממנו ריח מלמטה, (ו) אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח ואם יצא מחבירו, (ז) מותר בדברי תורה משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה. אבל (ח) לקרות קריאת שמע, (ט) אסור עד שיכלה הריח.

 

נשמת אברהם

 

              (ו) אסור בדברי תורה. ומסתפק באשל אברהם (בוטשאטש) לגבי הרהור.

                  (ז) מותר בדברי תורה. משום דר"ר שאין לו עיקר הוא אסור רק מדרבנן, לכך לא גזרו בזה, מפני ביטול תורה[10] וכ"כ הבן איש חי[11].

                  (ח) לקרות קריאת שמע. או לברך שום ברכה[12].

              (ט) אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרות[13]. ואם הוא מרותק למטתו ואינו יכול לצאת, ימתין בק"ש עד שיכלה הריח. ועיין במג"א[14] שכותב : ולפ"ז גם בד"ת אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר, אסור ללמוד כאן ואפשר כיון דלא גזרו רבנן א"צ לצאת, ע"כ. וכותב בשו"ע הרב[15] שאפילו אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר א"צ לצאת כיון שלא גזרו כלל לד"ת. וכ"כ הבן איש חי[16].

 

 

[1] מ"ב ס"ק א.

[2] מ"ב ס"ק ב.

[3] ד"ה ומלפניו.

[4] מ"ב ס"ק ג.

[5] ד"ה או שהוא סומא.

[6] ס"ק ה.

[7] ס"ק ב. וכ"כ הבן איש חי שנה א פ' בא סע' יד.

[8] ס"ק ה.

[9] כלל ג סע' יד.

[10] מ"ב ס"ק ל. ועיין בתהל"ד ס"ק ה.

[11] שנה א פ' בא סע' כו.

[12] מ"ב ס"ק לא.

[13] מ"ב ס"ק לב.

[14] ס"ק טו.

[15] סע' יא.

[16] שם.