נשמת אברהם / אורח חיים סימן פה

סימן פה  באיזה מקומות אסור לקרות ק"ש

 

סעיף ב  אפי' (א) להרהר בד"ת, אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים. הגה ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ. דברים של חול, מותר לאמרם שם בלשון הקדש. וכן הכנויים, כגון רחום, (ב) נאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם; אבל השמות שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם. ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור, מפריש, ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש. הגה ובמקום שמותר להרהר בד"ת, מותר לפסוק דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר.

 

נשמת אברהם

 

                  (א) להרהר. כתב הב"י מי שתלמודו שגור בפיו והרהר במקום הטנופת לאונסו מותר, יש אומרים דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו[1] ומה שכתב דאם הרהר לאונסו מותר, היינו ר"ל דאם הרהר, לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו, ברם לכתחלה חובת גברא לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור אסור, וכ"כ בספר ישועות יעקב דהדבור אסור[2].

                  ומותר להתוודות בשעת הצורך, אפילו במקום הטנופת, אך בלי שם ומלכות[3].

                  (ב) נאמן. ובלע"ז אסור לאמר שם ד"ת וכ"ש השמות שאינם נמחקין ואפילו בלע"ז כגון גא"ט וכה"ג, שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו, מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טנופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו, אע"פ שאינו מיוחד לו, אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום[4].

                  עיין ברמ"א[5]  שכותב:  ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר דיוכל לבא לידי בזיון ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת ויש נזהרין אפילו במלת שלום שלא לגמור כתיבתו. וע"ז כותב הש"ך[6]: ורוב העולם אין נזהרין בזה, כ"כ בתשו' הרא"ש כלל ג סי' טו דמותר. ועיין שם בנקוה"כ שמביא בשם התוס' סוטה י ע"א דאסור, אולם מסכם שם דמ"מ צ"ע לדינא ולמעשה, דמדברי שאר כל הפוסקים לא משמע כן. ועיין גם בט"ז[7]  בברכ"י[8]  ובשערי תשובה[9].

                  וכן עיין בש"ך[10]  שכותב שהוראה או איזה דבר תורה אסור לאמרו בל' חול (במקום מטונף), אבל השם בל' הקדש הוא שם אבל בלשון חול אינו שם כלל, והגע עצמך דהא מותר למחוק שם הנכתב בלשון חול כגון גא"ט.

                  ולכאורה לא כן דעת מרן בבדק הבית[11] בשם הארחות חיים שאפילו אם כתב שם השם בכתיבת נכרים, אסור למחקו. אולם מתרץ השדי חמד[12]  דלא פליגי, דהארחות חיים מיירי דנכתב השם בלשון הקודש אלא שהכתב הוא כתב נכרים, בזה הוא דאמר דאסור למחקו, אבל אם הוא כותב השם בלשון חול, מודה שמותר למחקו מהטעם שכתב הש"ך דאינו שם כלל אלא כשנכתב בלשון הקודש, וכ"כ החת"ס[13]  דשמות הקדושים אף אם כתובים בכתב משיט"א דינם כאשורית. ועיין גם בשו"ת רעק"א[14]  שמביא בשם הריטב"א והר"ן[15]  וכן בשם הרשב"ץ[16]  לתמוך בדברי הש"ך. וכן עיין במנחת חינוך[17] ובשולחן מלכים[18].

                  וכותב האורים [19]  וז"ל: ובעו"ה רוב המון עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז גא"ט ועוברים על לאו של תורה. ובלא"ה בעו"ה אינם נזהרים בכינוי וחושבים מה שכתוב או מדובר בלשון עכו"ם אינו לא תואר השם וטועים הם. וכותבים בכל שטרי חוב אדי"ע והוא לשון צרפת כינוי ופי' עם ד', והוא מוטל באשפה וכבר קבעו חז"ל [20]  יו"ט שלא היה נזכר ש"ש בשטרות כי למחר פורע זה חובו והשם מוטל באשפה, עכ"ל, והובא לשונו גם בנתיבות. ולכאורה זה נגד מה שכתב הש"ך, אולם יש להבדיל כי ודאי להיות השם מוטל באשפה גרע ממחיקתו שהיא לשעה ובסתר, אבל כשהשם מוטל באשפה הוא בזיון גדול ותדירי, ולכן אף שמותר למחקו אין להביאו לידי גנאי גדול כזה[21].  אמנם עדיין קשה לי מראשית דבריו וצ"ע.

                  אולם החכמת אדם [22] כותב : ומה שכתב הש"ך דבלשון לע"ז אינו שם כלל ומותר למחקו, תמוה שהרי המקלל בשם בכל לשון חייב כמש"כ בחו"מ סי' כז, עכ"ל. אמנם עיין בשו"ת רעק"א[23]  שמבאר להבדיל בין מחיקת שם השם בלע"ז שמותר ובין הנשבע בהם דהוי שבועה, וה"ה לענין קללה[24]. וממשיך השד"ח וז"ל:  ואנכי תמה על תמיהתו (של הח"א) שהרי הוא עצמו בחיי אדם ריש כלל ה, אחר שכתב שאיסור מוציא שם שמים לבטלה לא בשם המיוחד בלבד אלא בכל השמות שאין נמחקין המיוחדים לשמו הגדול ב"ה ואפילו בכל לשון, סיים וז"ל: עיין בחו"מ סי' זך דמקלל בשם שקורין הנכרים להקב"ה לוקה, ומש"כ הש"ך ביו"ד סי' קעט ס"ק יא דבלשון חול מותר למחקו, היינו לענין מחיקה דוקא, וכ"כ רבינו ירוחם נתיב יד חלק ח בהדיא אפילו בלע"ז חייב לנדותו, עכ"ל, הרי דחילק ידע בין מחיקה למקלל ומיישב בזה דברי הש"ך, ובחכמת אדם במחילת כבוד גאונו שכח משנתו, עכ"ד השד"ח, ועיין גם בשו"ת אחיעזר[25].

ואם בכתב אשורי עצמו יש קדושה, עיין במרן [26]  שכותב בשם תשו' הרמב"ם: מן הראוי שתדע כי כתב אשורי כיון שניתנה בו תורה ונכתבו בו לוחות הברית, הוא מגונה מאד להשתמש בו, רק בכתבי הקודש, וע"כ שינו הספרדים כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות עד שנעשה הכתב ככתב אחר להתיר להשתמש בו בדבר חול, עכ"ל. וכן פסק הרמ"א[27] , ועיין שם בגליון מהרש"א. דכ"כ בשו"ת חות יאיר[28] דיש בכתב אשורית קדושה אפילו נכתב בהם דברי חול והוא מונע בביתו לזרקם באשפה ותשמיש של גנאי. אולם עיין בשאילת יעב"ץ[29] שכותב שהוא נוהג לעיין בבית הכסא בספרי פילוסופיא המעותקים ללשון עברי כגון ס' המדות לארסטו או חכמת הטבע (ושכן שמזע על הרמב"ן שהיה מעיין בספרי לשון לע"ז של חכמי אומות העולם בבית הכסא. כדי שלא להרהר בד"ת, וכ"כ הרע"ב בסופ"ה דאבות), דבתר הענין אזלינן ולא בתר הלשון, ולכן מותר להשתמש בו לכל צורך ואפילו בבית הכסא, אעפ"י שיש קדושה גם בלשון מצד עצמו. וכן עיין בשו"ת דברי מלכיאל[30] מה שכתב למחבר השדי חמד לגבי שם םפרו.

                  גם דברי דפוס יש בהם קדושה[31]. וכ"כ הכף החיים [32] בשם בדק הבית, שכנה"ג ועוד כמה פוסקים, שאיסור מחיקת השם לא שנא אם נכתב השם בכתיבת גסה או כתיבת משקייט (והוא כתיבה שאנחנו כותבין האגרות שלום) או אפילו בכתיבה של עכו"ם, הכל אסור למוחקן ואפילו ע"י דפוס או ע"י חריתה. וכותב בשו"ת עין יצחק [33] דטוב שיתנה בפירוש קודם שמדפיס גליונות לצורך הגהה שלא יחול עליהן קדושת כתבי הקודש, ואז מותר לשרפן דשריפת כתבי קודש כשאין בהם אזכרות אינו אלא מדרבנן[34]  ומהני תנאי ודלאכהמג"א[35]. וכ"כ הנצי"ב בשו"ת משיב דבר[36], ועיין בשולחן מלכים [37]. וכותב החזו"א[38]: ודין קרקטין, כיון שלא נכתבו ללמוד בהן ולא נתנו לכתוב, אם הן תורה שבע"פ לא נתנו לכתוב ואם הן תורה שבכתב אין כאן, קלף ודיו ונכתבו קונטרסים שלא ע"מ להשלים, וכ"ש כשהדפוס לא מכח ראשון של האדם, ומשום עת לעשות לית בהו כיון שאינן עומדים ללמוד בהן, אין בהן חיוב הצלה, אבל אסור לאבדן ביד, וה"ה לגרום להם שריפה ואפילו ליתנן במקום לח הממהר לכלותן אסור, אבל מותר לגונזן בלא כלי חרס, ואין נפקותא אם יש בהן אזכרות או לא. ומיהו אם הן נדפסין ע"י כח אחר המסבב את אופני הדפוס ולא ע"י אדם, אם נימא דהוי כמעשה קוף, אפשר דכל שאין דעת אדם עליהן ללמוד בהן אין בהן קדושה כלל ומותר לאבדן ביד וכו' ומ"מ אם כתובות אזכרות באותיותן ודאי קשה להקל איבוד ביד או גרם שריפה דיש בזה לאו גמור, אבל אם האזכרות נכתבו רק ברמז ולא במלואן יש מקום לצדד להקל. ואמירה לנכרי אין כאן שום צד קולא דמשום כבוד אתינן עלה והמוסרן, ביד נכרי לאבדן מזלזל בכבודן טפי וכו' ויש ללמד להתנות עליהם בשעת הדפסתן שאינם לשם כתבי קדש אלא לשם קיבוץ אותיות בעלמא. אמנם לגבי הדפוס של זמנינו, עיין מה שכתב הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א[39].

                  וראיתי בשו"ת זקן אהרן[40]  שכותב דאיסור חמור ונורא מאד להדפיס דברי תורה בעיתונים, ועל העתונים של החרדים אני תמה מאד, מי התיר להם עון חמור זה עיי"ש.

                  כותב המהר"ם שיק[41]  שנשאל על מיסיאנרים שהדפיםו תנ"ך שלנו ושיקוץ שלהם בכרך אחד, אם רשאין להסיר השיקוץ שלהם וללמוד מתוך התנ"ך, וכותב לחלק בין כתבו נכרי או יהודי אפיקורס (דהיינו רשע אבל אינו תאתין בע"ז ואינו כותב לשם ע"ז) שצריך לגונזם, ובין יהודי מין, שצריך לשורפו. וכ"כ הדברי חיים[42] בשם חמיו, אמנם הדברי חיים עצמו חולק וכותב שגם אם כתבו יהודי אפיקורס, מצוה לשרפו. ועיין גם בשו"ת חות יאיר[43]  וספר שולחן מלכים [44]. ועיין מה שכתב הגרא"י וולדינברג שליט"א בהערותיו על ספרי.

 

חולה השוכב בחדר עם חולים אחרים העלולים לעשות צרכיהם ע"י מיטתם, צריך ליזהר מאד שלא ישאיר ספרי קודש, ואפילו אם כתובים בכתב משיט"א על שולחן שעל יד מטתו בלי שיהיו מכוסים כדין וזה כשהשולחן הוא עם רגלים דקות ללא מחיצות, אולם אם מדובר על שולחן ארון שהוא ד' על ד' טפחים עם מחיצות בגובה של י"ט, אין קפידא. ועיין בט"ז[45] שכל המיקל בקדושת ספרים הנדפסים, עתיד ליתן את הדין, אולם בשעת הדחק יש פוסקים[46] שנוטים להקל[47].

                  על אמירת שלום במקום מטונף, עיין להלן סי' רו ס"ק א.

 

 

[1] וכן משמע מהגמ' בזבחים קב ע"ב מעובדא דר' אלעזר בר' שמעון, אבל הברכ"י מסיק

                  דהדבור אסור בכל גווני והראיה מהגמ' יש לדחות כמש"כ שם הרב ברכת הזבח

                  וצאן קדשים דמה שכתוב דגמירנא דאמר בבה"כ פי' גמירנא בבית המדרש מה

                  שהרהר ר' אלעזר בבה"כ; מ"ב סק"ח.

[2] מ"ג שם.

[3] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א, מהא דסי' תרו  שעה"צ ס"ק כב. והוסיף הגרש"ז אויערבאך

שליט"א, שטוב שלא יכוין למצות וידוי כמו בשופר.

[4] מ"ב ס"ק י.

[5] יו"ד סי' רעו סע' יג.

[6] ס"ק טז.

[7] או"ח סי' פד ס"ק ג.

[8] שם ס"ק ט.

[9] שם ס"ק ב.

[10] יו"ד סי' קעט ס"ק יא.

[11] ב"י יו"ד סי' רעו.

[12] מערכת המ"ם כלל יג ד"ה מחיקת. ויש להבין דשם קודש בלשון לע"ז לא מצאנו שיהיה

בו קדושה יתרה משאר כל דברי קדושה שנכתבו בלע"ז שאין בו קדושה – מו"ר

הגרי"י נויבירט שליט"א.

[13] שו"ת ח"ו סי' ה.

[14] סי' כה.

[15] המובאים בכסף משנה סוף פ"ו מהל' יסוה"ת.

[16] שו"ת ח"א סי' ב.

[17] מצוה תלז.

[18] סי'  ס"ק לה.

[19] חו"מ סי' כז ס"ק ב.

[20] ר"ה יח ע"ב.

[21] שד"ח שם.

[22] כלל פט סע' ט.

[23] סי' כה.

[24] שד"ח שם ד"ה ודברי,

[25] ח"ג סי' לב.

[26] ב"י יו"ד סי' רפג.

[27] יו"ד סי' רפד סע' ב.

[28] סי' קט. וכן עיין בפ"ת יו"ד סי' רלז ס"ק ב.

[29] סי' י.

[30] ח"ב סי' פג.

[31] ט"ו יו"ד סי' רעא ס"ק ח, ערוה"ש שם סע' לט וכן באהע"ז סי' קכה ס"ק לז; מג"א סי' לב

ס"ק נז; מ"ב סי' מ ס"ק ד; בית לחם יהודה יו"ד סי' רפב סע' ב.

[32] ספר קול יעקב (לכף החיים) סי' רעו ס"ק מו.

[33] סח ה-ז.

[34] רמב"ם הל' יסוה"ת ס"ו ה"ח.

[35] סי' קנד ס"ק ט.

[36] ח"ב סי' פ.

[37] סי' ו ס"ק לב.

[38] יו"ד סי' קסד ס"ק ג ד"ה ואם.

[39] שבט הלוי יו"ד סי' קמג.

[40] ח"ב סי' ע.

[41] שו"ת או"ח סי' סו.

[42] שו"ת ח"ב יו"ד סי' ס.

[43] סי' קט.

[44] סי' ו ס"ק לב.

[45] סי' רעא ס"ק ח.

[46] שו"ת חות יאיר סי' קפד וא"ר סי' מ ס"ק ב.

[47] ראה סי' מ מ"ב ס"ק ד ושעה"צ ס"ק יא.