נשמת אברהם / אורח חיים סימן פז (עדכון)

הלכות קריאת שמע

 

סימן פז  כמה צריך להרחיק בשעת ק"ש מן גרף של רעי

 

סעיף ג מותר לקרות ק"ש בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע"ט, וכן אם (א) כפה עליהם כלי אע"פ שהם עמו בבית, הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדו.

 

נשמת אברהם

 

                (א) כפה עליהם כלי. ראה בנשמת אברהם [1] דלגבי וילון שנמצא בין שתי מיטות באותו חדר בבית החולים, לדעת המ"ב [2] הוילון צריך להיות בגובה של לפחות עשרה טפחים ברוחב ד' טפחים ולהיות מחובר, הן בקצהו העליון והן בקצהו התחתון. גם כמובן צריך להגיע לתוך שלושה טפחים מהרצפה. לעומת זאת, לדעת החזו"א [3] בתוך בית אין צורך שתהיה המחיצה מחוברת גם בקצה התחתון [וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: אין העיקר "מחובר" אלא שהרוח לא יכולה להזיזו ואם מחמת כובד הוילון אין הרוח מזיזו, גם שפיר דמי, עכ"ל]. בבתי חולים במקום שאין הוילון מגיע לתוך ג"ט מהרצפה יהיה לכאורה אסור להתפלל או ללמוד וכו' אם בצד השני של הוילון יש גרף עם צואה או עביט עם מי רגלים. אך שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאמנם אין לוילון כזה דין של מחיצה מתרת אך נראה שבכל זאת יהיה לה דין של כיסוי כי הוילון למעשה מכסה את הגרף או את העביט מעיני כל מי שנמצא בצד השני שלה ולכן מטעם זה יהיה מותר לחולה הנמצא בצד הזה להתפלל וכו', כל שלא מגיע לו ריח רע מהצואה או השתן, עכ"ד. וראה באשל אברהם (בוטשאטש) [4] שכותב: מה שאין נכון לעשות מחיצה בשבת קודש כשהיא מצטרכת להיתר אולי בכיסוי צואה לא שייך כן וכמו שמותר לכסות כן כשעושה מחיצה ועל ידי זה מכוסה לגמרי אינו סגנון מחיצה רק כיסוי, עכ"ל. ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שראיה לדברי מורנו ורבנו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל מהמ"ב [5] שכותב: ולכן אסור לעשותה בשבת דחשיבא מחיצה המתרת, אבל אם המחיצה מכסה את כל הנר עד שאין נראית דאין צריך שתהיה המחיצה גבוה עשרה דוקא כיון שהנר מכוסה, אם כן ההיתר בזה לאו משום מחיצה אלא מחמת כיסוי בעלמא ולכן אף שהיתה המחיצה גבוה עשרה נמי מותר לעשותה דלא חשיבי מחיצה המתרת דאינו רק משום כיסוי בעלמא וכו'.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: מסברא נלענ"ד כמו שאמרתי אז הואיל והוילון נעשה רק לשם הפרדה והוא כמו באוהל צנוע ונפרד מכל האנשים. ולכאורה מצד השכל הרי זה קיל טפי מצואה המונחת על דבר שגבוה עשרה (ורחב ד') אשר מעיקר הדין אולי מותר אפי' כשרואה בעיניו אם אין רית רע כדאיתא בסי' עט, אף שבכיסוי הלה תלה הכתוב דכתיב 'וכסית' וכ"ש באהל (שלא עפ"י ההלכה) צנוע. אך על הראיה מהדין שבמ"ב אין נלענ"ד כי שם זה מטעם אחר ואין זה דומה לצואה שבאותו האהל שאיננו אהל מצד ההלכה, הרי כתיב 'וכסית', ואפשר שרק כיסוי או מחיצות המועילות מצד ההלכה, עכ"ל [6].

                גם שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שכל זמן שנמצא הגרף או הרעי ועקב זה יש ריח רע בחדר אסור להתפלל וכו' אפילו אם מעבירים את הריח ע"י ריסוס של בוסם, עכ"ד. והוסיף לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: כי הרי דינו כדין צואה שיש בו ממש, ויש להתרחק ד' אמות ממקום שכלה הריח, דלא מועיל מה שהוא אינו מריח, עכ"ל. ועיין בכף החיים [7], בבן איש חי [8], במקור חיים [9] בשו"ת ציץ

אליעזר [10] ובשו"ת מנחת יצחק [11].

                וכתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [12] שיש להתיר, כי ישנו על הוילון הזה דין של מחיצה המתרת אע"פ שאיננו מגיע לתוך ג' טפחים מהרצפה. וז"ל: דהרי זה מקובל על כולנו הכרעתו של החזו"א ז"ל שסובר שבתוך בית אין צורך שתהיה המחיצה מחוברת גם בקצה התחתון, אשר בעצם אנו מוצאים שעקרונית סוברים בכזאת גם ההלכות קטנות שמובא בבאה"ט סימן תרל ס"ק י, וכך מביא בספר פתחי תשובה על או"ח סי' רמ בשם שו"ת עולת שמואל, דכיון שעומד בבית שאין שם רוח לא בעינן הידוק עיי"ש. ויוצא דהחיסרון שבוילון זה הוא רק מפני שאיננו מגיע לתוך ג' טפחים מהרצפה, ואם כן נראה לומר שהחיסרון הוא רק לגבי למטה מהמיטה, אבל להמיטה כשלעצמה כן מועיל וילון כזה ונקרא לגביה שפיר בשם מחיצה המתרת, דהרי המיטה שהחולה שוכב עליה עם הוילון הפרוס עליה מגיע גובהה ליותר מעשרה טפחים, ורחבה הרי הוא בסתמא יותר מד' טפחים, והקצה התחתון של הוילון מגיע בסתמא עד קצה המטה (למזרון), ועכ"פ תוך ג' טפחים למשכבה, וא"כ מכיוון שכך נחשבת המטה עי"כ רשות לעצמה, והוילון נחשבת לה שפיר דין של מחיצה המתרת, ורק לאויר שתחת המטה לא תחשב בכזאת מכיון שאיננה מגעת לתוך ג' טפתים מהרצפה. וכיוצא בזה מצאתי בספר בנין שלמה מהגר"ש הכהן ז"ל מווילנא סימן טו שמאריך לבאר (עפ"י המג"א בסי' שמה ס"ק א, ועוד) בנוגע למחיצה המתרת בשבת וכו', ולהוכיח דבדאיכא י' טפחים אף בגדיים בוקעין בו הוי רשות היחיד תוך המתיצות, וכל מחיצה התלויה כמו במשלשל דפנות מלמעלה למטה בתוך המחיצות ועל גביהן הוי רשות היחיד דאורייתא, ורק תחתיהן בין באויר שתחת המחיצות ובין באויר שתחת החלל במקום שכלתה המחיצה לא הוי רשות היחיד, יעו"ש באריכות דבריו. וגם בנידוננו הוי בדומה לזה, והרי סתום תחתיו במשכב המטה (המזרון), וא"כ נחשבת שפיר כרשות בפני עצמה ועל הוילון ישנו שפיר דין של מחיצה המתרת, ויכול החולה הזה ששוכב שמה שפיר להתפלל וללמוד וכו', עכ"ל הגרא"י וולדינברג שליט"א.

                וז"ל הבנין שלמה: וראיתי במג"א (סי' שמה ס"ק א) שכתב וז"ל, נעץ קנה דגבוה יו"ד ובראשו טרסקל רחב ד' לא אמרינן גוד אחית מחיצתא דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בה, אבל הטרסקל עצמו גבוה יו"ד ורחב ד' גם מה שתחתיו הוי רה"י, עכ"ל, ונרשם תוס'. והנה הגאון בעל תוס' שבת שם הבין שהמג"א כיון לדברי התוס' שם (שבת) דף קא ע"א ד"ה וזרק, וקצת משמע בס' תו"ש הנ"ל דכן היה נרשם בהמג"א שלו תוס', שבת קא, וע"כ תמה עליו דמדברי התוס' שם אין ראיה כלל דהתוס' לא מיירי שם אלא לר' יוסי ברבי יהודה דס"ל דאפילו אם אין בטרסקל יו"ד הוי רה"י לענין הזורק מרה"ר עליו, דס"ל נמי דהיכא דיש בטרסקל יו"ד וכעין ביצאתא דמישן הוי רה"י אפילו לטלטל, אבל לרבנן לעולם אימא לך דאף ביש גבוה יו"ד לא הוי רה"י אפילו לזרוק משום דהוי מחיצה תלויה, כן תמה עליו בספר תוס' שבת הנ"ל. אכן לולא דברי הגאון בעל תו"ש הנזכר הייתי אומר דהמג"א כיון לדברי התוס' דעירובין לג ע"א ד"ה דהדר זקיף (וכן בתוס' שבת מט ע"ב ד"ה הם וצט ע"א ד"ה שתי גזוזטראות) דכתבו שם דאם יש מחיצה יו"ד למעלה מהגזוזטראות לא חיישינן לבקיעת גדיים. שוב ראיתי דהתו"ש בעצמו מסיק הכי די"ל דהמג"א כיון לדברי התוס' בדף צט ע"א וכו'. ולפי"ז יצא לנו מדברי המג"א והתוס' שבת הנ"ל דכל מחיצה התלויה כמו במשלשל דפנות מלמעלה למטה, בתוך המחיצות ועל גביהן הוי רה"י דאורייתא, אבל תחתיהן באויר שתחת המחיצות בין באויר שתחת המחיצות ובין באויר שתחת החלל במקום שכלתה המחיצה לא הוי רה"י, ואפשר דהוי רה"ר גמורה, וראיה מהעגלות דמשכן דאמרינן דתחתיהן רה"ר וכו'. מ"מ היוצא לנו מדברי המג"א ובעל התו"ש דבאיכא יו"ד אף בגדיים בוקעין בו הוי רה"י בתוך המחיצות לכל הפחות וכו'. עכ"ל של הבנץ שלמה.

                וממשיך הגרא"י וולדינברג שליט"א במכתבו אלי בנוגע לריסוס עם בושם כשיש ריח מהגרף, שמכיון שלדעתו יש על הוילון דין של מחיצה המתרת, נחשב אז כבא הריח מרשות אחרת, ומהני העברת הריח ע"י פיזור בושם. וממשיך הגאון שליט"א: בר מן דין, יעוין בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן יב שהבאתי מכמה גדולי פוסקים [כספר זכות אבות (קוראייט), וספר פתח הדביר וספר הינא דחיי, ועוד] דס"ל שיש ביטול לריח רע ע"י מוגמר של בשמים בכל גוונא ואפילו ברשות אחת, יעו"ש.

 

[1] כרך א או"ח סי' פז ס"ק ו ד"ה לכן (עמ' נב).

[2] סי' שטו ס"ק י וביה"ל סי' רמ סע' ו ד"ה עד.

[3] סי' נב ס"ק יד ד"ה והנה המג"א וסי' עז ס"ק ו.

[4] סימן שטו סע' א – הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[5] סי' שטו ס"ק י וע"ע במ"ב בהקדמה לסי' עט ס"ק ה.

[6] דהיינו ששם בסי' שטו מדובר על עשיית צרכים בפני כתבי הקודש ואין משם ראיה לכאן שמדובר על

תפלה או לימוד תורה שיותר חמור.

[7] סי' עט ס"ק יג.

[8] שנה א פ' בא סע' כח.

[9] סי' עט סע' א בקיצור הלכות ד"ה אפילו.

[10] חי"ב סימן יב.

[11] ח"ח סי' ט.

[12] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' יא.