נשמת אברהם / אורח חיים סימן קעח

סימן קעח  איזהו דברים קרוים הפסק בסעודה

 

סעיף א  היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואח"כ יגמור סעודתו, אבל אם דבר עמו בתוך הבית, אע"פ ששינה מקומו מפנה לפנה, א"צ לברך. (הגה ועיין לקמן סימן רעג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שנוי מקום, והוא שיהיו שני המקומות בבית א' וע"ל סימן קפ"ד).

 

סעיף ב  חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה, אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומם וגומרין סעודתן ואינם צריכין לברך שנייה, ואם לא הניחו שם אדם, כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע, וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחלה, וכן אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות, שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנית על מה שהוא צריך לאכול, והמשנה מקומו מפנה לפנה בבית א', אינו צריך לחזור ולברך. אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה, צריך לברך. הגה (א)  ויש חולקים בכל מה שכתוב בסי' זה, רק סוברים ששנוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת, ולכן אם שינה מקומו למקום אחר א"צ לברך אלא לפני מה שרוצה לאכול, אבל לא על מה שכבר אכל. ודוקא שלא הניח מקצת חברים בסעודה ואכל מדברים שאינן צריכין ברכה במקומם, אבל אם הניח מקצת חברים או אפילו לא הניח ואכל דברים שצריכין ברכה במקומם, אפי' מה שרוצה לאכול אחר כך א"צ לברך. ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו אפי' לפתח ביתו או למקום אחר, כשחוזר לסעודה א"צ לברך כלל, דהא פת צריך ברכה במקומו לכולי עלמא; מיהו אם הסיח דעתו כשחוזר, ודאי צריך לברך על מה שרוצה לאכול אח"כ. ואין חילוק בין חזר למקום שאכל כבר ובין סיים סעודתו במקום אחר, וכן נוהגין במדינות אלו. מ"מ לכתחלה לא יעקר ממקומו בלא ברכה, דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול. מיהו לצורך מצוה עוברת, כגון שהגיע זמן תפלה, מותר,  ועיין סי' קפ"ד.

 

נשמת אברהם

 

(א) ויש חולקים. לדעת מרן, כשחוזר למקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחלה אפילו בסעודת פת. אמנם לדעת מור"ם, לעולם אינו צריך לברך למפרע מחמת שינוי מקום, ולגבי ברכה ראשונה, אם הוא נמצא בסעודת פת או מיני דגן שצריכים לחזור ולברך במקומם, לא נפסקה הסעודה ביציאתו וא"צ ברכה ראשונה, אם לא הסיח דעתו מלאכול עוד, אבל אם הוא היה באמצע אכילת פירות או שתיית משקים, דתיכף ביציאתו חוץ לפתח ביתו נפסקה סעודתו (אם לא הניח שם מקצת חברים), גם מור"ם מודה למרן שצריך לברך ברכה ראשונה לפני שיכול להמשיך לאכול[1].

ודבר מאד שכיח הוא שרופא נקרא בתוך סעודתו לטפל בחולה או לענות לטלפון וכו'. ולכן במיוחד עבור אלה שהולכים לפי מרן שכאן מחמיר מאד, ראיתי לנכון להביא את דברי הבן איש חי במילואם[2], וז"ל:  ומאחר דרבו הדעות בזה ואנו קי"ל ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, לכן נזכיר פסק ההלכה מה שהעלו האחרונים לצאת י"ח הכלל של סב"ל. והוא, שאם סעד במקום אחד שבירך המוציא ואכל פת ובתוך הסעודה שינה מקומו אפילו הלך לבית אחר ואפילו לא הניח שום אדם בשולחן, אם הסיח דעתו מלאכול, אז יברך על דברים שאינם מחמת הסעודה אם ירצה לאכול[3], בין שאוכלם בבית השני בין שאוכלם במקומו הראשון אחר שחזר אליו, אבל דברים שהם באים מחמת הסעודה לא יברך עליהם בין בבית השני בין כשחזר למקומו בבית הראשון, ואע"פ שהסיח דעתו, מפני דכל שהוא בתוך סעודתו לא חשיב גמר סעודה, יען דהפת צריך שיברך עליו בהמ"ז במקומו, לפיכך כשהוא עומד ממקומו לילך למקום אחר אין עמידתו גמר סעודתו אע"פ שהסיח דעתו מלאכול, שהרי צריך הוא לחזור למקומו לברך בהמ"ז, ולכך כאשר חוזר ואוכל דברים שהם באים מחמת הסעודה, ע"ד סעודתו הראשונה הוא עושה כדי לסיים סעודתו, ולכן אין לברך עליהם בתחלה. וכל זה איירי בעבר ושינה מקומו, אבל לכתחלה צריך ליזהר שלא לעקור מסעודתו, ולגמור אותה במקום אחד עד שיברך בהמ"ז וכו'. אמנם כל זה כשהוא הולך לדבר הרשות או אפילו לדבר מצוה אך היא מצוה שאינה עוברת, אבל לצורך מצוה עוברת, כגון מצות לויה או לביהכ"נ להתפלל עם הצבור, אע"ג דאמרינן אם במקום שהולך בו אינו אוכל דאסרו חז"ל לעשות כן שמא ישכח מלברך לגמרי, עכ"ז כיון שהוא צורך מצוה עוברת, מותר לו לכתחלה לילך למקום, אחר לעשות המצוה ולברך בהמ"ז כשיחזור למקומו, ואפילו לא הניח שם מקצת חברים, מפני שאין להניח מצוה עוברת משום חשש שמא ישכח, עכ"ל שם.

                  עוד כתב הבן איש חי[4] וז"ל: מי שאכל פת או שאר דברים שברכתן מעין שלש דאמרנו שאינו רשאי לכתחילה לילך לגמור סעודתו במקום אחר קודם שיברך ברכה אחרונה, הנה אם עבר ע"ד חכמים ויצא ממקומו ולא בירך, בין אם יצא במזיד בין בשוגג, יחזור למקומו ויברך אם אין המקום רחוק כ"כ שיש חשש דעד שיחזור יתעכל המזון שבמיעיו. ואע"ג דכתבו הפוסקים ז"ל[5]  תקנה לזה, שיאכל כזית פת במקום השני ויברך שם, אין תקנה זו ברורה לפום דעתי, יען כי יכנס בזה בספק בברכת המוציא, מיהו יש תקנה אחרת מוסכמת אליבא דכו"ע, שיהיה אדם אחד אוכל כזית פת ויברך עליו המוציא ויכוין לפטור את זה, ואם א"א לו בכך צריך לחזור למקומו ויברך, עכ"ל.

                  ועוד כתב שאם הסיח דעתו וחוזר למקומו להמשיך בסעודתו, צריך גם ליטול ידיו אבל לא יברך[6].

                  ולגבי מה שכתב הבן איש חי שצריך לברך על דברים שאינם מחמת הסעודה אם ירצה לאכול, ד"ז הוא נגד מה שכותב המג"א בשם התוס' מובא בביה"ל[7], שבתוך הסעודה הכל טפל ללחם ואף דברים שמברכים עליהם באמצע הסעודה[8].

                  ולפי כל האמור לעיל, ניתן לסכם כדלהלן (וכן אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א):  רופא הנקרא באמצע סעודתו לטפל בחולה צריך לצאת. אחר גמר הטיפול אם רוצה להמשיך סעודתו אינו צריך לברך ברכה אחרונה מקודם על מה שבכר אכל[9] ולגבי ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול כעת אז תלוי וכדלהלן :

1. כשהוא יצא מחדר לחדר כשהם תחת גג אחד, ואפילו מקומה לקומה בבית החולים:

                  (א) והוא באמצע סעודת לחם, מיני דגן או פירות משבעת המינים שברכתן מעין שלש[10] וכבר אכל כזית[11], אם הוא רוצה כעת להמשיך בדברים שהם מחמת הסעודה, אינו מברך אפילו שהסיח דעתו מהסעודה [12] ואפילו עברו ע"ב דקות שהוא שיעור עיכול[13].

                  (ב) ואם בדברים שאינם מחמת הסעודה והוא אוכל אותם בתוך הסעודה, אז אם רואה מקומו השני או היתה דעתו לכך מלכתחלה, אינו צריך לברך, אבל אם אינו רואה מקומו השני וגם לא היתה דעתו לכך מלכתחלה, צריך לברך[14], ולדעת הביה"ל[15] לא יברך.

                  (ג) ואם הוא היה באמצע אכילת פירות שלא משבעת המינים או משקים, לדעת הבן איש חי[16] יברך וכדלעיל ס"ק ב ולדעת הביה"ל[17] גם כאן לא יברך.

 

2. אמנם אם יצא מהבית לחוץ:

                  (א) אם הוא באמצע סעודת לחם וכו' אינו צריך לברך על דברים שהם מחמת הסעודה וכדלעיל ס"ק א.

                  (ב) ולגבי דברים שאינם מחמת הסעודה והוא אוכל אותם בתוך הסעודה ראה לעיל ס"ק ב.

                  (ג) ואם הוא היה באמצע אכילת פירות אחרים שלא משבעת המינים או משקים, אז לכו"ע צריך לברך ואפילו לא הסיח דעתו כלל [18]. בסעודת לחם יטול ידיו שנית, אולם לא יברך.

                  אם אינו רוצה לאכול עוד אחרי שגמר לטפל בחולה, ולא עבר שיעור עיכול, שבאכילה מועטת היא ע"ב דקות[19], אז צריך לחזור למקומו כדי לברך ברהמ"ז או כדי לברך ברכת מעין שלש על מיני דגן כגון עוגה. ולגבי פירות משבעת המינים שמברך אחריהם מעין שלש, לכתחלה גם יחמיר לברך במקומן[20]. ובשאר דברים אינו צריך לחזור למקומו כדי לברך ברכה אחרונה אלא יברך במקומו. ואם עבר שיעור עיכול, שבאכילה מועטת היא ע"ב דקות, לא יברך ברכה אחרונה כלל[21] וראה גם להלן סי' רעא ס"ק ב, לענין לצאת אחרי קידוש.

 

 

[1] מהא דמ"ב ס"ק כו.

[2] שנה א פ' בהעלותך סע' ב.

[3] ע"ע בביה"ל ד"ה ואכל, ובדברינו להלן,

[4] שם סעיף ו. ועיין בסימן קפד סעיף ב שיש מחלוקת ראשונים בדבר.

[5] עיין בסי' קפד סע' ב ומ"ב ס"ק ח.

[6] בן איש חי שנה א פ' תזריע סע' כא; ביה"ל ד"ה צריך. ועיין שם בבן איש חי שכותב

 שאפי' אם נגע במקומות המטונפים באדם, יטול בלא ברכה.

[7] ד"ה ואכל.

[8] העיר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[9] מ"ב ס"ק כו.

[10] בן איש חי בהעלותך סע' ג, וכן משמע מהמ"ב ס"ק מה שגם פירות משבעת המינים אפשר

 להקל עכ"פ בדיעבד.

[11] עיין בבן איש חי סע' ה ומ"ב ט"ק כח ושעה"צ ס"ק כב. וראה שם מה דינו אם יצא

     לפני אכילת כזית.

[12] ור"ל אפילו הוא עצמו הסיח דעתו מלאכול עוד ויצא במחשבה שגמר סעודתו. ולכאורה

תמוה, הרי מפורש כותב הרמ"א כאן "מיהו אם הסיח דעתו ודאי צריך לברך",

ואולי הוא סובר כהאבן העוזר שהובא בביה"ל שם ד"ה אם הסיח (וכן בבאר היטב

ס"ק ד) שתמה על הלכה זו של הרמ"א, ואולם מובא שם בבהי"ל, שכמה אהרונים    סתמו שלא כדבריו. ונראה שאם יצא לתפלה או לטפל בחולה, אין זה נקרא הסיח הדעת להפוסקים שהליכה אינה מפסיקה – כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין גם שם בסע' ו. ועיין בכף החיים סי' יח ס"ק ז שהכלל של ספק ברכות להקל הוא אפילו כנגד מרן ואפילו כנגד הרוב.

[13] סי' קפד מ"ב ס"ק יז.

[14] בן איש חי סע' ב ו-ד.

[15] ד"ה ואכל.

[16] סע' ד.

[17] ד"ה בבית אחד.

[18] עיין רמ"א סע' א ומ"ב ס"ק ד ו-יב, בן איש חי סע' ד.

[19] סי' קפד מ"ב ס"ק כ.

[20] כאן סע' ה ומ"ב ס"ק מה.

[21] סי' קפד מ"ב ס"ק כ.