נשמת אברהם / אורח חיים סימן רד (עדכון שני)

הלכות ברכת הפירות

 

סימן רד  דיני הברכות ליתר מאכלים

 

סעיף ח  כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, (א) אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף. הגה אם אנסוהו לאכול או לשתות, אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך.

 

נשמת אברהם

                               

                (א) אם טעמם טוב. ראה מה שכתבתי בנשמת אברהם [1] בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאין לברך על תרופות שטעמם מר אלא מעורב בהם סוכר להמתיקם כי הסוכר טפל לחומר המרפא. וראייתו מהא דמי סלקא, ברכות לו ע"א. ומכיון שבמבט ראשון נראה שאיפכא מסתברא מהגמ', מצטט אני כאן ממה שכתב מו"ר שליט"א בהסבר הדבר [2] וז"ל מו"ר שליט"א: ואמנם המקור להלכה זאת, דיש לברך על רפואה אם איננה מרה, הוא בברכות לו ע"א לגבי הדין של הנותן שמן לתוך אניגרון, מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליברך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וכ"ה שם לח ע"א, לגבי הדין של שתיתא, אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קמכוין לא ליברך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ולכאורה יש ללמוד מכאן, שאם אדם שותה מיני סירופ לרפואה, או מוצץ כדור של רפואה, שיהיה חייב לברך עליו. וכן שמעתי רבים נוהגים כן. אמנם לא כן אתי, די"ל דאין הראיה עולה יפה. ואמנם שמן זית אם שותים אותו כמו שהוא מזיק, ולכן לא מברכין כלל לרש"י, או מברכין שהכל לרמב"ם, פ"ח מהל' ברכות ח"ב וע"ש בכ"מ. אבל אם מכניסין שמן זית לתוך אניגרון יש לו טעם, ולכן אמרינן שאם כוונתו לאניגרון מברך האדמה, ואם כוונתו לרפואה, ושותה אותו שמן זית מעורב באניגרון לשם רפואה, מברך העץ (וקצ"ע, דאיך נבין שע"י כוונתו לאכילה או לרפואה תשתנה הברכה, הרי מצינו שמברכין ברכת העץ על שמן זית, אם כוונתו בעיקר לשם רפואה, הגם ששמן זית עצמו לבדו מזיק, מהו העיקר ומהו הטפל. ואפילו אם השמן הוא העיקר ג"כ מברך עליו, כיון שרגילים לשתות שמן זה מעורב באניגרון, ומה"ת לומר, כיון לשמן לא יצטרך לברך).

                אמנם בנידון שלנו, סם הרפואה המעורב בתוך הסירופ או בתוך כדור המציצה, הוא בעצמו מר, וגם אם מערב אותו עם שאר חומרים שממתקים את חומר הרפואה, הרי אין האדם רגיל לשתות רפואה זו ולא לשם רפואה. ואם כן סם הרפואה הוא העיקר, והוא מר, ואין רגילים לערבו עם שאר חומרים רק לשם רפואה ולמה יברך עליו, הרי על העיקר לא מברכים, כיון שמר הוא, ולמה נאמר שהטפל, המתיקות, היא תחייב בברכה, הלא אין רצונו במתיקות בכלל, אלא רק להטעים את חומר הרפואה. דברים אלו נאמרו אפילו במקום שסם הרפואה הוא המועט והסוכר שמכניסים בו הוא הרוב, אעפ"כ אין לברך עליו, כיון שסו"ס סם הרפואה הוא העיקר, והראיה משמן זית מעט שהכניסו לתוך אניגרון מרובה, אם כוונתו לרפואה, דאמרינן לברך בורא פרי העץ, אף שהוא המועט, וכפי שמבואר בסי' רב סע' ד ובמ"ב ס"ק לא. וכן הוא גם כן לגבי הראיה השניה, שתיתא רגילים לאוכלו, בין הבריאים ובין האדם החולה, ולכן משמיע לנו שמברכים עליו ברכה גם אם כוונתו לשם רפואה. אבל אין זה דומה לדין שלנו, שאין אדם שיאכל את הסם המר ולא לשם רפואה. ולכן נ"ל ברור שאין לברך על הסירופ הנ"ל, וכן גם על כדורי מציצה, עכ"ל של מו"ר שליט"א.

וכן כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [3] שאם הסוכר מעורב עם התרופה, כגון בכדורי מציצה או סירופ, אינו מברך עליו כי אדם בריא לא ישתמש בו להנאתו.

 

 

[1] כרך א חאו"ח סי' רד ס"ק ד (עמ' צ).

[2] ספר נר ליחזקאל עמ' 117.

[3] כרך ד חאו"ח סי' רד ס"ק א (עמ' ז).