נשמת אברהם / אורח חיים סימן רי
אורח חיים סימן ר"י (עידכון)
סימן רי האוכל פחות מכזית מה דינו
סעיף א האוכל (א) פחות מכזית, בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים, מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל, ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו, כגון גרגיר של ענב או של רמון שמברכין לאחריו אע"פ שאין בו כזית. לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית. הגה ולא מיקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא, אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי בריה. ויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה על כזית, לכן טוב ליזהר שלא לשתות (אלא) פחות מכזית או רביעית.
נשמת אברהם
(א) פחות מכזית. אכל כזית מעט מעט ונשתהה הרבה באכילתו, אם יש מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף; וכתב הפמ"ג [1] דכ"ז הוא רק לענין שיעור כזית, אבל לענין פת כדי שביעה דחיובו מן התורה, חייב אף שאכל מעט מעט דהא עכ"פ ושבעת קרינן ביה [2] אמנם עיי"ש בפמ"ג שמסיים וצ"ע, ומסביר השעה"צ [3] דאפשר דאף שיש כדי שביעה, ואכלת ג"כ בעינן וזה לא מקרי אכילה. וראיתי בשו"ת אגרות משה [4] שמתמה על הפמ"ג וכותב דלדינא ודאי צריך ליזהר שיאכל לכה"פ כזית אחד בכא"פ, ואם אירע שא"א לו לאכול כזית בכא"פ, יש להורות שלא יברך בהמ"ז, ואף שבבהמ"ז ספק לחומרא, אבל כיון שיותר נוטה שהדין הוא שאין לו לברך, אין זה בכלל ספק לחומרא, אך לכתחלה יראה שלא לבא לזה שלח יבא לעבור על סברת הפמ"ג.
ומביא בספר שערים מצויינים בהלכה[5] בשם שו"ת מוצל מאש למהר"י אלפנדרי סי' טז שמסתפק בזה, דאפשר דדוקא בענין מאכלות אסורות או אכילת מצוה כגון כזית מצה וכדומה, צריך דוקא שלא ישהה בכא"פ, אבל לענין ברכת הנהנין כיון דעכ"פ נהנה יהא חייב לברך מכל מקום.
ואם אכל פחות מכזית פת והוא שבע מזה ואינו יכול לאכול יותר, אין לו לברך בהמ"ז[6]. אמנם עיין בשו"ת חת"ס[7] שכותב, וז"ל: א"נ נימא בכל המצות דכתיב בהו אכילה אפשר לומר דמ"מ בעינן כזית דוקא, מ"מ לענין שיעור בהמ"ז קרוב לודאי דאי שבע ליה בפחות מהכי סגי, דהתורה תלי ליה בשביעה, ואפ"ה ישראל קדושים הם החמירו ע"ע לאכול עד כזית אפילו שהיה קשה להם, שהרי שבעו בפחות אפ"ה משום שלא לכנס בספק לא תשא בבהמ"ז, עכ"ל. והעיר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שלפי החת"ס דמעיקר הדין מברך ברהמ"ז בכדי שביעה, יוצא דלענין ברכת על המחיה בעוגה בפחות מכדי שביעה, אינו מברך על המחיה, ואם שבע מזה – מברך ברהמ"ז. אמנם כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שזה אינו כי הרי אחרים אין קובעין עליו.
חולה שמאכילים אותו באמצעות צינור הנכנס דרך הגרון או דרך קיר הבטן לתוך הקיבה, אינו מברך תחלה וסוף כי בלא הנאת גרון אין זאת נחשבת אכילה[8]. אמנם מביא השערים מצויינים בהלכה[9] בשם המור וקציעה[10] שאפילו אם אין לו שום טעימה בחיך, אם שבע מהן מברך עליהן וגם מוציא אחרים, וכ"כ באגלי טל[11] שחייב בברכה לפניה
ולאחריה [12]. ועיין גם בשו"ת לבושי מרדכי[13]. ובשו"ת מחזה אברהם[14] כותב דמה טוב שישמע בהמ"ז מאחר המחויב בבהמ"ז ויוציאו י"ח. וכותב הגרא"י וולדינברג שליט"א[15] שבביה"ח הא מצוי זה שישכב באותו חדר עוד אחד שאוכל בדרך טבעי שיוכל להוציאו בבהמ"ז, ולא פעם יחיה עי"כ חולה המדקדק ומחזר אחר מצוות לקיימן ומצטער כשאין בידו לקיימן.
ואם החולה יודע מראש שלא יאכל לחם אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ללא
ברכה[16], ואם יאכל פחות מכזית אינו צריך נט"י לדעת כמה פוסקים[17]. אמנם הלחם חמודות, המג"א, הא"ר ועוד אחרונים דעתם דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה, ויטול ידיו ולא יברך, ועל כן לכתחלה נכון להחמיר בזה[18]. ועיין לעיל סי' קעז. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: מי שיודע שלא יאכל כשני זיתים מהפת תוך כדי אכילת פרס לכל זית, יטול ידיו ולא יברך על נט"י (והוא מסי' קנח סע' ב).
[1] א"א ס"ק א.
[2] מ"ב ס"ק א.
[3] ס"ק י.
[4] או"ח ח"א סי' עו.
[5] סי' נא ס"ק ד.
[6] שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' יג; שו"ת אג"מ שם.
[7] או"ח סי' מט.
[8] מנחת חינוך מצוה שיג ס"ק ב; שו"ת מהר"ם שיק סי רנ; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סו"ס
רמא; שע"ת סי' קצז סוס"ק ח; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סח; שו"ת מחזה אברהם
או"ח סי' קכט.
[9] סי' נ ס"ק ח.
[10] סי' קצו.
[11] מלאכת טוחן ס"ק סב (ב).
[12] ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א חולק על השערים מצויינים בהלכה בכוונתו של האגלי
טל שיצטרך לברך על הנאת מעיו לחוד.
[13] ח"א סי' לב.
[14] שם.
[15] לב אברהם ח"א עמ' כא ושו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לה.
[16] סי' קנח סע' ב.
[17] שם סע' ג ובמ"ב ס"ק י.
[18] מ"ב שם.
אורח חיים סימן ר"י (עידכון)