נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אורח חיים סימן ריט (עדכון)

, "נשמת אברהם / אורח חיים סימן ריט (עדכון)" נשמת אברהם – אורח חיים, עמ' ריט.

נשמת אברהם / אורח חיים סימן ריט (עדכון)

הלכות ברכות ההודאות

 

סימן ריט ברכת הודאת היחיד

 

סעיף א  ארבעה (א) צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך וכל החיי"ם יודוך סלה,  (ב) חולה, יסורים, ים, מדבר ..

 

נשמת אברהם

 

                (א) צריכים להודות. מה שכותב השו"ע ארבעה צריכים להודות וכו' הוא מהגמ' בברכות [1]. והסתפקתי, בזמן שבית המקדש היה קיים, אם הארבעה אלה היו גם צריכים או חייבים להביא קרבן תודה וכדמשמע מלשון הרא"ש בברכות שם: אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה, וכן הובא בטור. ותשובה שגורה בפי כל מי ששאלתי, שבפשטות כן חייבים להביא קרבן תודה. ובאמת כך פוסק להלכה החיי אדם [2] וז"ל: ראוי ונכון שיפריש לצדקה, העשיר לפי עשרו והדל כפי השגת ידו, שהרי כשהיה בית המקדש קיים היה צריך להביא כבש או עז או עגל או פר או פרה וא"כ לא מסתבר שע"י חורבן בית מקדשנו ירויח, שלא יהיה חוטא נשכר וכו', עכ"ל. ועיין שם בסוף סדר הקרבת התודה. וכן כותב בפשיטות חתנו של החפץ חיים בספר עבודת הקרבנות [3] וז"ל: מצות עשה על כל איש ישראל להביא קרבן תודה על כל נס שעשה לו הקב"ה, דכתיב אם על תודה יקריבנו, עכ"ל.

                וראה מה שכותב בפשיטות המ"ב [4]וז"ל: כתבו אחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה וכו' ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וכו', עכ"ל. וכן כותב הוא זצ"ל במאמרו "צפית לישועה"[5] וז"ל: וכן בודאי בעת הגאולה כשיעברו הים ויוצרך כל אחד להביא קרבן תודה או על חולה שנתרפא וכו' [6], ושוב: או אם הוא אחד מארבעה שצריכין להודות, כגון חולה שנתרפא או שהיה חבוש בבית האסורים וכה"ג, ובזמן המקדש היה צריך להביא קרבן תודה ועכשיו צריך ללמוד דיני הקרבת התודה, ועיין בסוף שו"ע או"ח בהשמטה שם שביררנו שם ההנהגה בענין זה, עכ"ל [7]. ובהשמטה שם [8] כותב החפץ חיים: ונם לפעמים שנחלה ונתרפא והיה מחויב להביא קרבן תודה וכידוע שהוא אחד מארבעה שצריכין להודות, ובזמננו יש לו ללמוד עכ"פ דיני הקרבת תודה וכו', עכ"ל.

                וכותב העינים למשפט בברכות שם: והנה הרא"ש כתב שברכת הודאה במקום קרבן תודה נתקנה וכ"כ הטור וכן מבואר בסמ"ג עשין קמג וכ"כ רש"י בפ' צו ובזבחים ז ע"א ובמנחות עט ע"ב כת"י. וכ"כ האור זרוע ה' פסחים סי' רנב ומביא פרש"י פ' צו וכו'. וכ"כ האב"ע תהלים קז שחייבים לזבוח וכן בפי' רא"ש נדרים יג. ואמנם כן מבואר בפרקי דר' אליעזר פכ"ג וכה"ד הרשב"ץ בספרו יבין שמועה בפי' לפרק איזהו מקומן – כ"כ הגרי"פ פרלא משמו (בספרו על רס"ג עשה נט-ס) ושכה"ד הראב"ד בפי' לת"כ פ' צו ע"ש. אבל השטמ"ק במנחות שם תמה על רש"י דלא אשכחן דליחייב תודה אם לא יאמר הרי עלי תודה ע"ש. וכ"כ הרד"ל על פדר"א דלאו חובה גמורה דאל"כ אינה באה מן המעשר ובגמ' זבחים נ ע"א אמרו שבאה מן המעשר וכו', ועיין רגמ"ה מנחות שם שכתב שאם נדר אם ינצל יביא ואמנם כדמצינו ביעקב אבינו שאמר אם יהיה וגו' וכמפורש בפדר"א פל"ה אם תשיבני למקום הזה בשלום אזבחה לפניך זבחי תודות, ע"ש, עכ"ל העינים למשפט.

                ועיין ברש"י [9] שכותב: אם על דבר הודאה על נם שנעשה לו כגון יורדי הים וכו', אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם וכו'. ומשמע להדיא שרק מי שנדר חייב בקרבן תודה ואין חובה עליו מן הסתם. וכן לא מצאתי את הדין שחייבים בקרבן תודה, לא ברמב"ם ולא בחינוך, ואדרבה, גם מהרמב"ם משמע שמדובר רק על נדר או נדבה ולא חובה. וזה לשונו [10]: והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה וזהו הנקרא תודה וכו'. וכן עיין בהקדמתו לסדר קדשים שם מונה את התודה כחלק הנדבה וכותב: והתודה, שהוא אומר הרי עלי תודה, עכ"ל.

                והנה כותב החת"ס [11]: ואגב אעורר כי לכאורה ממזמור לתודה (מזמור ק) מוכח דאמרינן שירה על נדבת יחיד תודה נדבה היא וא"כ מוכח דאומרים על נדבת קרבן יחיד וכו'. וממשיך [12]: אחר ג' אלו סיים (דוד המלך, מזמור קז) ויזבחו זבחי תודה, דראוי לנדור עליהם זבח תודה וכו', עכ"ל. וגם מדבריו משמע שאין חובה לנדור עליהם זבח תודה ורק ראוי לעשות כן. ופלא בעיני מה שראיתי בשו"ת מהר"ם שיק [13] שכותב: ולדעת מרן הגאון חת"ס בתשובה סי' נא שנראה מדבריו שעל ג' הראשונים הנפרטים בתהלים קאפיטל קז יש חיוב להביא קרבן תודה ורק על יורדי הים אינו חיוב, צריך לדחוק וכו', עכ"ל. וכן הבין השדי חמד [14] וז"ל: ודע דמדברי רש"י פ' צו ע"פ אם על תודה יקריבנו, מוכח דאפילו בזמן שבית המקדש לא היה חובה מוטלת להקריב קרבן תודה כשניצול מצרתו, אלא אם רוצה מתנדב נדבה, וקרא דויזבחו זבחי תודה אינו ציווי אלא דבר בהווה דמסתמא הוא כן וכו', ומזה י"ל על הגאון חת"ס דמשמע ליה דבזמן שביהמ"ק היה חובה מוטלת להקריב קרבן, חולה וחבוש והולכי מדברות וכו', עכ"ל.

                ושמחתי כשראיתי בשו"ת מחזה אברהם [15] שכותב: ובאמת הרואה בחת"ס לא כתב רק דראוי לנדור עליהם זבח תודה והיא בגדר מצוה, אבל לא חוב, לכך שפיר מיקרי קרבן תודה אפילו של הנך ג' רק רשות, ועיין כעין זה בביצה לו ע"ב דמה דאיכא קצת מצוה קרי ליה רשות וכו', עכ"ל. וכן כותב התורת חיים [16] לתמוה על המהר"ם שיק דבפירוש כתב החת"ס דדוד גילה לן ברוה"ק שעל אלו ראוי לנדב נדבת תודה וכו', עכ"ל.

                עוד כותב המהר"ם שיק שם: בודאי קרבן תודה הוא רשות ואינו קרבן חובה שיהא מחוייב להביא על הד' דברים, דהרי אמרינן בתורת כהנים בפ' צו בפסוק ואם על תודה יקריבנו דתודה בא מן המעשר, דכל זמן שלא נדר תודה לא הוי חובה ודבר שאינו חובה באה מן המעשר [17] ורק אם נדר תודה בסתם אינו יכול להביא אלא מן החולין, וכן מבואר ברש"י ביצה כ ע"א [18], וכן נראה מלשון המקרא דכתיב ואם על תודה יקריבנו וכל אם ואם הנאמר בתורה הוא רשות רק ג' דברים הוא חוב כמו שהביא רש"י סוף פ' יתרו וכו', עכ"ל.

                וכן ראיתי בשו"ת פתח הדביר [19] שכותב: דגם בזמן בהמ"ק לא היה דבר שבחובה שכל אחד מד' שצריכים להודות יקריב קרבן תודה בחיוב, אלא דוקא אם נדר או נדב ולא קרבן קבוע כחטאת כאשם ותלוי ברצונו וכדברי רש"י ז"ל בחומש שכתב אם על אחד מאלה נדר שלמים, ש"מ דאם לא נדר אין עליו שום חובה ממילא וכו', דהגם דבמקום קרבן תודה תקנו ההודאה (וכלשון הרא"ש והטור), נראה פשוט דאין הכונה במקום קרבן תודה למחוייב בה דהיינו כשנדר, דהא כיון דחיוב תודה אינו שוה בכל, אלא דמי שירצה ינדור א"כ לא היה להם לרז"ל לתקן חיוב ברכה זו דבר השוה לכל נפש במקום קרבן תודה, דמאן לימא לן דהאי גברא אי הוה מתרחש ליה ניסא בזמן הבית היה נודר קרבן תודה כדי לחייבו עכשיו בברכת הודאה תמורת הקרבן, אלא ודאי נראה דחיוב ברכת הודאה לא סביך לנמרי עם חיוב הקרבן, אלא זה חיוב פרטי לכל נפש להודות לד' כשיוצא מהסכנה אלא דאתיא מכללא שגם אם האיש הזה היה נודר תודה בזמן הבית, עכשיו שנתקן ברכת הודאה, פטר נפשיה בברכה זו במקום קרבן, ולעולם דלאו תמורת קרבן ממש הוא וכו' וכמ"ש הרד"ק ז"ל בתהלים קז, ויזבחו זבחי הודאה שהושיעם, ואמר בזה ויזבחו מה שלא אמר כן באחרים לפי שהחולים יארכו ימי בריאות ובין כך היו נודרים זבחים בהתחזקם מעט מעט ויזבחו זבחים כאשר יושלמו ימי בריאותם וכו' אלא אמר בחולים לפי שנמצא בהם לרוב, ע"כ, הרי דמפרש ויזבחו דוקא דלאו ציווי הוא אלא שדרך בני אדם לנדור ולכך לא אמר ויזבחו זבחי תודה אלא גבי חולים מטעמא דכחב הרב ז"ל דאילו הוה חובה אכולהו ד' שצריכים להודות, מ"ש חולה מאינך, עכ"ל של הפתח הדביר.

                ובפמ"ג [20] כותב: ועיין לבוש כתב דוד המלך צוה עליה ובמנחות פב ע"א ובר"מ פרק טז מהל' מעשה הקרבנות הל' טז תודה הרי זה מביא מחולין, ולא לשתמיט אם על נס שאסור אלמא לאו דין תורה, ומה שכתב רש"י בחומש פ' צו אם על תודה שצריך להודות, מדרבנן קאמר וקרא מיירי בנדר או נדב וכו', עכ"ל. וכותב עליו השדי חמד [21]: דדבריו צריכים ביאור במה שכתב להוכיח מדברי הרמב"ם שכתב תודה הרי זה מביא מחולין שאין קרבן תודה חובה, ולכאורה איפכא מסתברא, דכיון דבאה מן החולין דבר שבחובה מיקריא, שאם לא כן היה יכול להביא מן המעשר, אבל כבר בא חכם הרב פתח הדביר בסי' ריט וכתב דטעות נפל בדבריו וצריך להיות הרי זה מביא ממעות מעשר שני, ומזה מוכיח דאף על נס אינו חובה שאם לא כן לא היתה באה אלא מן החולין ככל דבר שבחובה, עיי"ש, ולפי הוכחתו מדלא לישתמיט אם על נס שאסור וכו' מוכח ודאי דעל כל הארבעה דברים הדין כן שאין התודה חובה דלא כמו שנראה מדברי הגאון חת"ס, עכ"ל של השדי חמד.

                ולכאורה צ"ע ברש"י [22] וז"ל: ואע"פ שלא בא על הודייה אחת דארבעה צריכין להודות וכו' ושחט חודה בשעת עלייתו מן הים לשם תודה שהפריש על יציאתו מבית האסורין, ע"כ. ומשמע שיש חובה על כל הצלה והצלה בנפרד. אך ראיתי בשדי חמד [23] שכותב: ומדברי רש"י בזבחים ז ע"א אין הכרח כלל דודאי כשנדר להביא תודה הרי קבעה על עצמו חובה, אבל כל שלא נדר אינה עליו חובה וכו', עכ"ל.

                וכותב החזו"א [24]: שאין חובה להקריב (חגיגת י"ד), אבל ענין קרבנה מן התורה והרוצה לנדב ינדב כמו תודה וכיוצ"ב, עכ"ל.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: חושבני דלכו"ע זה רק מצוה, אבל לא חיובית. ואף גם ברכת הגומל מבואר [25] דנחשב רק רשות, עכ"ל.

                (ב) חולה. שמעתי מהגרש"ז אויערבאך שליט"א שגם חולה העובר צנתור הלב, ואפילו ללא כל פעולה אחרת כגון שימוש ב"בלון" וכו', חייב לברך הגומל אחרי כן, עכ"ד. ואולם, כיון שלפי דעת הרופאים הסיכון הוא קטן מאד, יש לחשוב מה בדיוק הגבול מתי לברך ברכת הגומל ומתי אין צורך.

 

 

סעיף ד  אם בירך אחר ואמר: בא"י אמ"ה (ג) אשר גמלך כל טוב, וענה אמן, יצא. וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, וענה אמן, יצא. הגה ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אע"פ שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה.

 

נשמת אברהם

 

                (ג) אשר גמלך כל טוב. כותב הט"ז [26]: ועל אביו ועל רבו מותר לכ"ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב"א מודה. ונ"ל לכאורה שאז לא יאמר הגומל חסדים לחייבים דבזה פוגם כבוד אביו או רבו דאע"פ שהמודה בעצמו אומר כן מ"מ אחר לא יאמר כן עליו, אלא די"ל דלחייבים קאי בזה אזה שמתודה שהוא עצמו חייב וזכה לזה שאביו או רבו נתרפא או ניצול כנ"ל, עכ"ל.

                וכותב על זה האמרי אפרים [27]: מדין זה יוצא להעדיף את חבירו על עצמו, אדם יכול להחזיק את עצמו לחייב אבל לא את חבירו. ועיין ברמב"ם הל' דעות פ"ו ה"י, תוס' ב"ק כג ע"א ד"ה ולחייב, ושם כז ע"ב ד"ה אמאי, וכן מפורש בגמ' מו"ק יא ע"ב. וכן בברכ"י סי' רמט ס"ק ז וכו' עיי"ש באורך. ומסיים: ההלכה איפוא מחייבת את כל אדם מישראל להעדיף את חבירו על עצמו חוץ מפיקוח נפש שעל זה נאמר וחי אחיך עמך, חייך קודמים (ב"מ סב ע"א), עכ"ל. ויש להוסיף, כי במקרה של קיתון של מים שם בב"מ, אינו עושה מאומה לחבירו רק שותה את המים של עצמו, וגם בזה קיימת מחלוקת תנאים אם מותר או האם צריך לחלק את מימי הקיתון. וכבר שאלו רבים למה אין הדין נפסק במפורש ברמב"ם או בשולחן ערוך [28]. אבל להציל את עצמו ע"י זה שהוא מזיק לחבירו אפילו בממונו, הלא לרש"י אסור ולר"ת מותר רק אם הוא ישלם עבור הנזק [29]. וכן אסור בהלבנת פני חבירו כדי להציל את עצמו [30].

 

סעיף ח  (ד) בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע. הגה י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל.

 

נשמת אברהם

 

                (ד) בכל חולי. כותב הג"ר מרדכי הלוי הורוויץ ז"ל [31]: ולא נפלאת בעינינו ולא רחוקה כוונת הברכה שבודאי מרוב עוונותינו ופשעינו אנו באים בסכנה והש"י ברחמיו הצילנו. אבל זה דוקא אם באנו בסכנה ע"י שום סיבה, משא"כ אם אנחנו מצווים לעשות מצוה שאי אפשר לקיימה בלי סכנה, הרי הש"י הוא המצווה והוא השומר ולא שייך לברך הגומל לחייבים, ולא תקנו בזה ברכה והוראה שהצילנו השי"ת, ואררבה מי שמברך בכגון זה הוא ממחוסרי אמונה ח"ו, שלא יבטח בד' שיצילהו בקיום דברי מצותיו הקדושים. וא"כ ביולדת ממ"נ, אם הלידה אפשר בלי סכנה אמאי תברך ואם אי אפשר בלי סכנה הרי לא לתוהו בראנו ולשבת יצרנו וקדשנו במצותיו. ואולי מטעם זה לא הזכיר הב"י עצמו בשו"ע שלו כלל ברכת הגומל לא לאשה ולא לבעל. ואם נדייק נראה שלא מצאנו ברכת הגומל בקיום מצוה שאי אפשר בלי סכנה, וראיה מהא דכלל גדול שאין סומכין על הנס, ואם ציוונו השי"ת לעשות מצוה ולסמוך על ישועתו, ממילא מוכח שאין זה כמו נס בעלמא, עכ"ל .

                ולפי דברי המטה לוי הנ"ל יוצא שגם אדם מבוגר שלא נימול בילדותו ונמול כעת, לא יברך ברכת הגומל אחרי שנתרפא מהמילה. אך אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאדם כזה חייב לברך אחרי שהוא נתרפא, עכ"ד. ואגב, גר שנתגייר, א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאינו מברך ברכת הגומל אחר שטבל, כי בזמן שהיה בסכנה היה עדיין בגיותו.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: על עיקר דבריו תמיהני, הרי גם יורדי הים לצורך מצוה כגון לעלות מחו"ל לארץ ישראל, או סיכן עצמו להציל מן הגייס ג"כ מברכין. גם מסתבר שכל בר חיובא צריך לראות עצמו כחייב ולהודות להגומל טובות לחייבים, חוץ מקטן דלאו בר חיובא כלל אין מחנכין אותו לברכה זו. והטעם שנשים אינן נוהגות בכך הוא כידוע מפני שכבודה בת מלך פנימה, ורק ביולדת הואיל וכרגיל הקרובים מתאספים בבית וגם חייבת בקרבנות, רבים נוהגים בירושלים בברכה זו, עכ"ל. ועיין בהערותיו של הגרא"י וולדינברג שליט"א, עמ' ריט.

 

[1] נד ע"ב.

[2] כלל סט.

[3] סימן קפא.

[4] סי' ריח ס"ק לב.

[5] הראה לי גיסי היקר הרב משה טורעצקי שליט"א, רב בק"ק בלונדון.

[6] פ"ג ד"ה ובאמת.

[7] שם ד"ה וע"כ כשאנו אומרים, בהערה.

[8] קבלתי באדיבותו של הרב יעקב יהושע זאקס שליט"א, נכדו של החפץ חיים.

[9] פ' צו ז, יב.

[10] מעשה הקרבנות פ"ט ה"ה.

[11] שו"ת, או"ח סי' נא ר"ה אמנם.

[12] שם ד"ה נחזור.

[13] שו"ת, או"ח סי' פח.

[14] אסיפת דינים, מערכת ברכות סי' ב אות י.

[15] או"ח סי' לג ד"ה והנה.

[16] סי' ריט ס"ק ב מובא בליקוטי הערות על החת"ס סי' נא.

[17] וכן נפסק ברמב"ם מעשה הקרבנות פט"ז הי"ז.

[18] והיא משנה מפורשת במנחות פב ע"א.

[19] סי' ריט ס"ק יב ד"ה הן.

[20] א"א ריש סי' ריט.

[21] פאת השדה, מערכת ברכות, סי' יב ד"ה ולפי הנראה.

[22] זבחים ז ע"א.

[23] שם סי' יב סוד"ה ומצאתי.

[24] במכתב הנדפס בסוף ספר אבי עזרי לספר קרבנות.

[25] מג"א ריש סי' ריט. אך עיין בפמ"ג שם שחולק על המג"א.

[26] ס"ק ג.

[27] בסוף ספר ארחות חיים עמ' כד.

[28] עיין באוצר מפרשי התלמוד על ב"מ שם עמ' קלט.

[29] עיין ב"ק ס ע"א.

[30] ב"מ נח ע"ב וכתובות סז ע"ב, רבינו יונה בשערי תשובה שער שלישי סי' קלז-קלט.

                שו"ת  בנין  ציון  סי'  קעב והגרש"ז אויערבאך שליט"א מוריה סיון תשל"א עמ' לו.

                ועיין באנציקלופדיה תלמודית ח"ט ערך הלבנת פנים. ועיין מה שכתבנו בהמעין,

                טבת תש"מ עמ' 17.

[31] שו"ת מטה לוי ח"ב או"ח סי' ח.

 

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.