נשמת אברהם / אורח חיים סימן רכג
אורח חיים סימן רכ"ג (עידכון)
הלכות ברכות
סימן רכג מי שילדה אשתו ומת מורישו וכו' מה מברך
סעיף א (א) ילדה אשתו (ב) זכר (ג) מברך הטוב והמטיב, וגם היא צריכה לברך כן. הגה ואם (ד) מתה אשתו בלידתה, מברך שהחיינו, דהא ליכא הטבה לאחריני, וכן אם מת האב קודם שילדתו, היא מברכת שהחיינו. ויש שכתבו שנהגו (ה) להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.
נשמת אברהם
(א) ילדה אשתו. ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת[1], וכשיבא ויראה את הולד מברך שהחיינו[2]. אמנם לפי מה שכתב הרמ"א כאן שרבים מקילים באלו הברכות, נראה דגם בבא מן הדרך אין ראוי לברך[3], וכ"כ הבן איש חי[4] שאע"פ שאמרו חז"ל, ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, לא נהגו העולם לברך ברכה זו ורק נהגו שהאב מברך שהחיינו בשעת המילה, ואם לא נמצא האב, י"א כשיבא אח"כ יברך שהחיינו כשרואה התינוק דאז שמח בראייתו, ויש חולקים בזה, לכן במקום שנהגו לברך יברכו ובמקום שאין מנהג ידוע וברור בזה, לא יברכו משום דק"ל סב"ל, אלא ישתדל לברך על בגד חדש או פרי חדש בעת שרואה התינוק ויכוין עליו ג"כ, עכ"ל. אך עיין במ"ב [5] שאין נכון להקל, ועיין בעמ' שנ"ג. ועיין בביה"ל [6]שמביא מחלוקת בין הספר חסידים ובין הרשב"א אם ה"ה כשנולד לבנו ולבתו בן וכו', ומסיים, וטוב למעט בברכות אלו בדבר שלא נזכר בהדיא. והעיר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שיל"ע דאולי שהחיינו בראיה ראשונה כן מברך דומיא דסי' רכה מ"ב ס"ק ה. אולם כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לא נהוג לברך על מי שלא ראה אותו מעולם וכ"ש בתינוק אשר תוך רגע שוב לא יכיר את התינוק ועיקר שמחתו הוא על עצם הלידה.
(ב) זכר. מסתימת הפוסקים משמע דאינו מברך על בת ואפילו היו לו כמה זכרים ותאב שיולד לו בת כדי שיקיים מצות פו"ר, ומ"מ נ"ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו [7]. ואם יש לו כמה בנים ותאב שתולד לו בת ונולד לו בן צ"ע אם יש לו לברך ברכת הטוב והמטיב [8].
(ג) מברך הטוב והמטיב. ואפילו אם לא בירך תיכף כששמע ג"כ יברך לכו"ע דעדיין הטובה נמשכת [9].
(ד) מתה אשתו. י"א דהמחבר פליג ע"ז וס"ל דאפילו מתה אשתו בלדתה, מברך הטוב והמטיב (וכ"כ הב"י), וכזה ס"ל ג"כ הט"ז והא"ר לדינא, אבל במור וקציעה פליג ע"ז וכן בלחם חמודות ולבוש וח"א כולם העתיקו לדינא כהרמ"א [10]. ועיין בדברינו בהתחלת הסע'. ועיין בכף החיים[11] שהכנה"ג כתב דלא פליגי, דב"י מיירי שמתה אחר לידה קודם שידע האב בלידת הבן, ורמ"א מיירי שמתה בשעת לידה.
(ה) להקל. ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו, אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר [12].
סעיף ב (ו) מת אביו, מברך דיין האמת, היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו, ואם יש לו אחים, במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב. הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא"כ יש לו שותפות באותה טובה.
נשמת אברהם
(ו) מת אביו. וה"ה שאר אדם כשר שאדם מצטער עליו דהוא בכלל שמועות רעות, מיהו העולם נוהגין לברך בלא שם ומלכות ואינו נכון, ועכ"פ על ת"ח שמת שצריך בודאי להתאונן ולהתמרמר ע"ז, וכן על קרוביו שחייב להתאבל עליהם, ודאי יזכור הברכה בשם ומלכות [13]. ועיין ביו"ד [14] שמבואר שם דאדם כשר היינו שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סני שומעניה אע"פ שאינו גדול בתורה. ועיין שם בש"ך [15] שכותב דהב"ח כתב דלהר"ר יונה אדם כזה לא נקרא אדם כשר, ואינו נקרא אדם כשר לקרוע עליו אף שלא בשעת יציאת הנשמה אלא כשנוהג מנהג כשרים לחזור אחר מצות ג"ח, וכן נראה דעת הרמב"ן והכי נקטינן.
וחייב לקרוע עליו אם עומד שם בין מיתה לקבורה [16], וי"א דאין חייב לקרוע על אדם כשר אלא א"כ עומד עליו בשעת יציאת נשמה וכן נהגו להקל [17]. ועיין
ביו"ד [18] פרטי דינים. וכותב הרמ"א שם שנהגו בקריעה זו להקל לקרוע בשולי הבגד, כשקורעים על נפטרים שאינם משבעה הקרובים. וכותב הגרא"י וולדינברג שליט"א [19]: ובהיות שכידוע למעשה לא קורעים כלל, לא הרופאים הדתיים העומדים בשעת יציאת הנשמה, לא אנשי חברא קדישא, ולא שאר כל אדם, ומנין להם ההיתר לכך. לכן כדאי להעתיק לזה דבר ספר שלחן גבוה על יו"ד סי' שמ ס"ק טו שמצינו בדבריו נייחא על כך, וז"ל: קשה דלא נהגו העולם לקרוע בשעת יציאת נשמה, ושמעתי באומרים לי שא"כ לא נמצא מי שיעמוד אצל המת בשעת יצ"נ, וכן נהגו בעיה"ק ירושלים ת"ו בחברה של בקו"ח שאין קורעין מטעם זה, ונראה דסמכו העולם עמ"ש הרב המפ"ה ז"ל סוסע' ז די"א דאין קורעין אלא על ת"ח שהוא רבו וכן נהגו להקל במדינות אלו, אע"ג דדין קריעה על ת"ח פשוט הוא בגמ' ופוסקים, נהגו להקל משום לא נשאר לנו בגד ביום קרה עיי"ש. וכיו"ב ועוד ביתר אריכות כותב בזה גם בספר נהר מצרים הל' אבלות אות יז. בראשונה מעיד על הדבר הזה דלא נהגו לא בירושלים עיקו"ת ולא במצרים ואגפיה, לקרוע על מת שאינו קרוב שנמצאו בשעת מיתתו ואפילו היה אדם כשר, ולא אפילו על ת"ח, ולאחר מיכן מיישב יעו"ש. אלא שיש להעיר דההסתמכות של השו"ג על הרב המפ"ה ז"ל בסע' ז אין בה כדי סמיכה, דשם המדובר בנוגע לחיוב קריעה על ת"ח אפילו אם לא עומדים בשעת יצ"נ ולזה יש מקור לקולא מש"ס וראשונים כדיעוין שם בש"ך וביאור הגר"א ז"ל, אבל בנוגע לחיוב הקריעה בשעת יצ"נ על אדם כשר לא מדובר שם מזה כלל שיש מקום להקל, ויש להאריך, ורק יש לומר בזה פוק חזי מאי עמא דבר, ולרבים טועים לא חיישינן (יעויין שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ט) ובפרט כשנוהגים כן זה כמה בידיעת הגדולים ואין מוחה, ואכמ"ל יותר, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א. ובספרו ציץ אליעזר [20] מוסיף הגאון שליט"א: דהעיקר דהוא משום תקנת המת כדי שימצאו בנקל מי שיעמוד בשעת יצ"נ ואולי סמכו גם משום דעפ"י רוב לא מבודק להעומד אם הוא אמנם אדם כשר שיש חיוב לקרוע עליו (דהתנאי בזה הוא שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סני שומעניה כדאיתא בסי' שמ סע' ו) וספק קריעה להקל [21]. וברופאים ואחיות בביה"ח יש עוד צד קולא, שהבגד העליון שלובשים, הוא לא שלהם אלא של רכוש הצבור, הוא הביה"ח, וי"ל דאין דעת הצבור שיוכלו לקורעם, עיין סי' שמ סע' לד וש"ך ס"ק נ, עכ"ל.
[1] מ"ב ס"ק א.
[2] כף החיים ס"ק א בשם שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רא; מ"ב סי' רכה ס"ק ה, ועיין שם
בשעה"צ ס"ק ה.
[3] כף החיים ס"ק ו.
[4] שנה א פ' ראה סע' ח.
[5] ס"ק ז.
[6] ד"ה ילדה.
[7] מ"ב ס"ק ב, עיי"ש. והמנהג לא לברך עיין לעיל סוס"ק א.
[8] ביה"ל ד"ה זכר.
[9] מ"ב ס"ק ג בשם הפמ"ג.
[10] מ"ב ס"ק ד, ועיין שם טעמם.
[11] ס"ק ז.
[12] מ"ב ס"ק ז.
[13] מ"ב ס"ק ח.
[14] סי' שמ סע' ו.
[15] ס"ק יא.
[16] יו"ד שם, וכן באו"ח סי' תקמז סע' ו.
[17] רמ"א שם.
[18] שם.
[19] לב אברהם ח"א עמ' כא, ושו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לה.
[20] שם.
[21] וק"ל כי בסע' ו מדובר שעומד שם בין מיתה לקבורה, אמנם כשעומד בשעת יצ"נ מפורש
בסע' ה שחייב לקרוע על כל איש או אשה מישראל ואפילו אם לפעמים עשה
עבירה לתיאבון או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח, ועיין בפ"ת ס"ק ד שאפילו
אם עשה עבירה חמורה שחייבים עליה מיתת ב"ד אם לא עשה להכעיס רק
לתיאבון קורעים עליו אם לא שהמיר דת.
אורח חיים סימן רכ"ג (עידכון)