נשמת אברהם / אורח חיים סימן שא
אורח חיים סימן ש"א (עידכון) אורח חיים סימן ש"א (עידכון שני)
סימן שא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים
סעיף ב בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו (וכן (א) מותר לטייל).
נשמת אברהם
(א) מותר לטייל. אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה, מ"מ שרי כיון דלא מוכחה מילתא שעושה כן לרפואה, אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה כיון דמוכחה מילתא ואסור משום שחיקת סממנין. ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו היא להתעמל לרפואה[1]. ולכן אדם בריא שדרכו לרוץ יום יום לשם התעמלות כדי למנוע מעצמו התקף לב, אל לו לרוץ גם בשבת לשם זה, מה עוד שהפסקת ההתעמלות ליום אחד בשבוע לא ישנה את יעילות הכללית של ההתעמלות[2]. אולם מי שכבר עבר התקף בלב או שיתוק בגוף, ומרגיש שהוא נעזר יום יום ע"י ההתעמלות, מותר לו לעשות זאת גם בשבת, כי הוא לפחות נחשב כחולה שאבו"ס, ועיין לקמן סי' שכח סע' מב.
סעיף ז (ב) כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, חייב. וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול, אסור לצאת בו ואם יצא, פטור. ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם ולהראותם. הגה ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית. הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא חייב חטאת, ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים, ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש. ולא יצא בתפילין, מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא. ולא יצא קטן במנעל גדול דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא באותו שאין בו מכה.
נשמת אברהם
(ב) כל היוצא בדבר. עיין בביה"ל ד"ה כל, שמסכם כללי דיני הוצאה מסימן זה ומסימן שג.
חולה שצוה עליו הרופא שלא לצאת מפתח ביתו מבלי שיהיו עמו תרופות מסויימות (כגון חולה לב שזקוק לניטרוגליצירין וכדומה, או חולה סכרת שצריך שתמיד יהיו אתו סוכריות שמא יזדקק להן), ואין עירוב במקום, אבל אינו רה"ר גמורה (למשל רחוב שאינו רחב ט"ז אמה, ולדעת היש אומרים בסי' שמה סע' ז רחוב שאין שש מאות אלף עוברים ושבים מתהלכים בו בכל יום), יש להקל לצאת בהן, לפחות לצורך מצוה, כמו לביה"כ או לשיעור תורה, והוא שיוציאן שלא בדרך הרגילה, כגון שיכניסן לתוך מגבעתו וכדומה דהוה הוצאה כלאח"י. וגם לא יוציא יותר מאשר יצטרך[3]. היוצא בדרך זו, ישתדל שלא לעמוד באמצע הרחוב[4]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאם יצטרך החולה לקחת כדור כשהוא נמצא ברה"ר, ישתדל קודם להכנס לרה"י ולא ישים את הכדור בפיו כל עוד שהוא ברה"ר. וכך גם יהיה במחשבתו לעשות, בזמן שהוא מוציא את קופסת הכדורים דרך שינוי מן הבית. ובמידה שיהיה מוכרח לעמוד ברחוב או ששכח ועמד, אז אחרי שהוא ממשיך ללכת יזהר לא לעמוד שוב ברה"ר או ליכנס לרה"י, אלא יניח את הקופסה במקום פטור כגון ברה"ר על מקום שאינו רחב ד' למעלה משלשה טפחים.
ועיין בשו"ת ציץ אליעזר[5] שאוסר לחולה כזה לצאת, במקום שאין עירוב, עם כדורים וכדומה, וכותב שמה שהתיר המהר"ש ענגיל לישא כתבי תעודה בשבת ע"י שינוי ודוקא ללכת לדבר מצוה, היה בזמן חירום ומכיון שזאת היא מלאכה שאצל"ג, כי הלא אינו נושאו כי אם רק להצילו מחשש מאסר[6], וגם בהסתמך על דעת רוב הפוסקים דליכא רה"ר בזה"ז. אולם בנידון דידן, שפיר נקרא זה מלאכה שצריכה לגופה, כי מוציא את הכדור לצורכו, עיי"ש.
ולצאת לרה"ר עם הכדור כבר בפיו (כדי למנוע כאבים וכדומה), אסור לכל
הדעות[7].
מותר לחולה הסובל ממחלה מסויימת לצאת לדבר מצוה למקום שאינו רה"ר גמורה, ולצוארו שרשרת שאליה מוצמדות ידיעות חשובות על מחלתו (כגון שהוא חולה סכרת או שמקבל תרופות מסויימות וכדומה), כדי שבשעת הצורך ידעו מיד איך לטפל בו[8].
סעיף יא דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא, ויש מתירים אם הוא של כסף. הגה ומ"מ אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן אע"פ שהתיק הוא של כסף, (ג) דהבתי עינים בעצמם הם משוי, ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור, ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר.
נשמת אברהם
(ג) דהבתי עינים בעצמם הם משוי. ולשאת הבתי עינים על חוטמו במקום שאין עירוב בודאי אסור בלאו הכי דילמא יפלו מעליו ואתי לאתויי ד"א[9]. ובמשקפיים שלנו שמהודקים היטב מעל או מסביב לאוזנים, מותר לצאת גם ברה"ר[10]. לעומת זאת עדשות מגע, כל זמן שהמרכיב אותן לא התרגל אליהן, אסור לצאת בהן לרה"ר, מכיון שקיים חשש סביר שאחרי זמן מה יסיר אותן ויטלטלן ד"א ברה"ר. התרגל אליהן, דינן כדין משקפיים רגילים[11].
משקפי שמש – רגילים שאדם מרכיב כדי להגן על עיניו מפגיעות קרני השמש, אין לצאת בהם לרה"ר ובכלל זה גם משקפי שמש שמרכיבים אותם על גבי משקפיים רגילים[12]. וכן כותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א דאף די"ל דחשיבי מלבוש וגם דדומה קצת לקמיע, סי' שא סע' כה, מ"מ יש לחשוש דילמא יסירם במקום צל וישאם ד"א ברה"ר [13]. אולם אם רגיל לקבל דלקת עינים כשאינו מרכיבם, יש מקום להקל אם אינו מוציאם לרה"ר גמורה (עיין סי' שמה סע' ז), ובלבד שיזהר שלא להסירם במקום שיש צל.
משקפי שמש המחוברים ע"י ציר למשקפיים רגילים והמרכיב אותם אינו מסירם מן המשקפיים גם במקום צל אלא רק מגביהם, מותר לצאת בהם לרה"ר, כי אין כאן החשש דלעיל. ובאשר לטלטול משקפי השמש כאשר אינם ממלאים כל תפקיד והם רק מחוברים למשקפיים רגילים, לית לן בה דומיא דחגורה שמושחלת בלולאות[14] או לברדס בזמן שאינו מכסה בו ראשו[15].
משקפי שמש אופטיים, כלומר משקפיים רגילים שאדם מרכיב כדי לתקן את הראיה הלקויה אלא שזכוכיותיהם כהות והם משמשים גם משקפי שמש, הרי דינם כמשקפיים רגילים[16], דמ"ש מה צבע הזכוכית, והרי מרכיב את המשקפיים מפני שקשה לו לראות בלעדיהם, והוה כמלבוש[17].
משקפיים בעלי זכוכיות כהות שאדם מרכיב ע"פ הוראת הרופא ואינו מסירם גם כשהוא בתוך הבית, הרי דינם כדין משקפיים רגילים, ומותר לצאת בהם לרה"ר[18].
משקפיים מחליפי צבע מותר ללובשם בשבת ואין בזה משום איסור צביעה, מכיון שהאדם עצמו אינו צובע, והוה דומיא דאדם שיושב בשמש ומשתזף, וגם אין לצבע הזה כל קיום, מכיון שמיד כשנכנס לצל הצבע חוזר לכמו שהיה בתחילה, והוה כעשוי לנעול ולפתוח תמיד, עיין סי' שמ במ"ב ס"ק יז ועיין שו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' מה[19], ושו"ת יחוה דעת[20].
סעיף יג לא יצא (ד) הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה, וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש. אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער, מותר לצאת בו.
נשמת אברהם
(ד) הזב בכיס. מותר לצאת לרה"ר עם קטטר כיון שהוא מונע כאב וצער ולכן נחשב לו כבגד או תכשיט. ומותר גם לצאת עם השקית הקשורה לו כיון שחיבורה לצינור הקטטר גם מגן מאפשרות של זיהום בשלפוחית השתן ומונע מצער הגוף[21]. וכן מתיר הגרש"ז אויערבאך שליט"א, כיון שאפשרות של זיהום הינה סיבה יותר חשובה מצער הגוף המובא להלן סי' שג סע' טו, וגם לא גרע מקמיע מומחה. ומוסיף הגרש"ז שליט"א שחייב החולה לרוקן את השקית לפני שהוא יוצא מרשות לרשות כדי לא להוציא השתן ועל אף שזו מלאכה שאצל"ג[22]. אולם לדעת הגרא"י וולדינברג שליט"א[23] אין איסור בטלטול השתן כיון שזאת מלאכה שאצל"ג וגם אין זה נקרא כדרך המוציאין.
וה"ה לחולה שיוצאת לו צואה או הפרשה דרך חור מהבטן שפתחו לו כתוצאה מניתוח (קולוסתומיה או איליאוסתומיה), שמותר לו לצאת לרה"ר עם השקית הקשורה לו, כי השקית מונעת הרחת ריח רע שיגרום לו בושה וצער[24]. אולם גם כאן, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א חייב החולה לרוקן ולנקות את השקית לפני יציאתו לרה"ר, ואם אח"כ יוצאת צואה בזמן הליכתו ברה"ר, לית לן בה כיון שאינו פסיק רישא וגם לא ניחה ליה.
ועי' לעיל סי' ז לגבי ברכת אשר יצר, וסי' עו סע' ה לגבי תפלה ולימוד תורה.
סעיף טו אין הקיטע יוצא בקב שלו דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו עושה זה להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל, (ה) כיון דאינו צורך הילוכו, אסור.
נשמת אברהם
(ה) כיון דאינו צורך הילוכו אסור. היינו דע"כ חיישינן דילמא משתליף מרגלו ואתי לאתויי ד"א[25] והאידנא מחוסר אבר כשלהו, מותר לצאת באבר המלאכותי (פרותזה) שהתקינו לו מכיון שהוא דרך שימושו[26]. וכן אדם שהוא מחוסר עין, מותר לו לצאת בעין זכוכית משום שקבועה במושב העין ואין לחוש דלמא שליף לאחוויה[27]. ומכשיר שמיעה, אסור לצאת אתו למקום שאין בו עירוב, כי אין עליו שם מלבוש (אם הוא נמצא בכיס) ונחשב הוא למשא[28]. ועיין במנחת יצחק שבתחילה כתב[29] שאם המכשיר שמיעה מהודק היטב בגופו וא"א ליפול, וא"א לו בשום אופן לילך בלעדיו, שפיר מותר לו לילך אתו בשבת בחוץ, אמנם אם אפשר לו בלעדיו, אף דל"ש שמא יפול, עדיין י"ל דהוי משוי דל"ה דרך מלבוש כמו בתי עיניים. ובודאי דבר זה אם באמת א"א לו לילך בלעדיו צריך דקדוק גדול. אולם בתשובה
שנית[30] חזר בו למעשה וכתב להחמיר אחרי שראה תשובת ההר צבי. וא"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שה"ה במכשיר שנמצא מאחורי האוזן.
ולדעתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א[31], אפשר שזה דומה למשקפיים אשר כתבו האחרונים דהר"ז חשיב כקמיע מומחה, אך יש להסתפק דאולי הוא חלוק ממשקפיים הואיל ויכולת השמיעה אינה נעשית כלל ע"י החומר, כמו בגד, תכשיט וקמיע, שהתועלת נעשית מאליו, אלא היכולת נעשית ע"י קול המדבר שמזעזע ועושה פעולות מכניות בתוך המכשיר, ואפשר דאין זה כמלבוש וחשיב כמשא. אולם לדעת המקילים להחשיב גם שעון יד (שאינו תכשיט מצד יפיו) כמלבוש, אף שגם הוא חלוק מבגד ותכשיט, מסתבר דכ"ש שמכשיר שמיעה דומה שפיר לקמיע, כיון שלאחר שכבר לבוש בו אינו צריך לעשות שום פעולה כדי לשמוע, ולכן י"ל דמכיון דהוה שעת הדחק אפשר להקל, עכ"ד של הגרש"ז שליט"א.
ואם המכשיר כולו נמצא בתוך ידית של משקפיים, יש מתירים לצאת במשקפיים אלה גם למקום שאין בו עירוב[32], ואילו אחרים אוסרים לצאת במשקפיים אלה[33]. ומובא[34] בשם הגרש"ז שליט"א, דמצד הסברה נראה, דאף אם המכשיר טמון בחלקו בתוך הידית של המשקפיים מפני שרוצים שלא יהא ניכר ונראה, מ"מ הואיל ויוצא ממנו חוט וגם מהממברנה שתוחבים בתוך האוזן, מסתבר שאין המכשיר בטל למשקפיים כיון שהוא הרבה יותר חשוב מהמשקפיים, וכיון שכן נראה ששניהם שוים, ועיקר טעם ההיתר נראה דחשיב כקמיע מומחה.
ומותר להשתמש במכשיר שמיעה בשבת, ובתנאי שהמכשיר יהיה מופעל מבעוד יום, ומותר לשנות בשבת את עוצמת המכשיר, אם אמנם לא יתאדם ע"י כך כל חוט בתוך המכשיר, וגם לא ישחיר כל חוט עם החלשת הזרם[35]. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר[36] בשו"ת מנחת יצחק[37] שדנו בדבר באריכות. וראה עוד בשו"ת יביע אומר[38].
ואם יוצא החרש יד"ח בשמיעה ע"י מכשיר כזה בדבר שחייבים לשמוע מפי אדם, כגון תקיעת שופר, וכן אם מותר לענות אמן בשומע ברכה ע"י מכשיר כזה, עיין מה שכתב הגרש"ז אויערבאך שליט"א[39].
סעיף טז קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא (ו) יושב על כסא וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת, אין יוצאים בהם בשבת דאיידי דתלוים ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי, אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידיו מותר לצאת. קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו, יוצא בהם בשבת. הגה וכן מותר לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול. וכן בפנטני"ש דמשתלפי במהרה וממילא, ויש מחמירים ואוסרים. ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף, ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו.
נשמת אברהם
(ו) יושב על כסא. מה דינו של נכה שאינו יכול ללכת בכוחות עצמו ויש צורך להסיעו בכסא גלגלים מחוץ לבית ? אם אין עירוב במקום, אבל גם אינו רה"ר גמורה (עיין סי' שמה סעי' ז), מותר להסיעו בשבת ע"י נכרי לבית הכנסת או לצורך מצוה אחרת דהוה שבות דשבות באמירה לנכרי דשרינן במקום מצוה[40]. ואם יכול הנכה לסובב בעצמו את גלגלי העגלה, מותר לומר לנכרי, אף ברה"ר גמורה, להסיעו בכסא גלגלים, ובתנאי שהכסא תנוע ע"י שניהם ביחד, דהיינו שהנכרי יסיע את הכסא ובו בזמן יסובב הנכה את הגלגלים[41] ודוקא באופן שהיהודי והנכרי עושים פעולתם באופן שכל אחד יכול לעשות לבדו, דאם הנכה רק עוזר, הו"ל כזה יכול וזה אינו יכול[42], ועיין גם בשו"ת הר צבי[43]. ובמקום שיש עירוב מותר להסיעו אפילו על ידי יהודי[44]. אמנם עיין בשרידי אש[45] שמתיר ע"י עכו"ם דוקא ורק לבית הכנסת אבל לא לשום מקום אחר, וזה משום שנעשה חריץ בקרקע וע"י עכו"ם יהיה פסיק רישא דרבנן עיי"ש דבריו[46]. ובכל מקרה יזהר מאד שלא להפעיל את המנוע החשמלי המחובר לעגלה כי אין לדבר כל היתר[44].
יהודי לא יסיע את הנכה בעגלתו, אף במקום שאינו רה"ר גמורה, דאף אם נאמר שהעגלה טפילה לאדם, והוה דומיא דהחיגר דיוצא עם המקל, סי' שא סע' יז, היינו דוקא אם הוא בעצמו יוצא בו, ולא שאחרים יסיעו אותו, ועיין שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיד ושו"ת חלקת יעקב ח"א סי' סו. ואילו הנכה בעצמו מותר לסובב את הגלגלים במקום שאינו רה"ר גמורה[47].
כל שמותר נכרי להסיע את העגלה במקום שאין עירוב, או אפילו החולה בעצמו מותר להסיעה, יוציאו מן העגלה כל דבר שאינו צורך הישיבה בעגלה (אבל הכר שיושב עליו, הרי הוא טפל ליושב בה ומותר להוציאו בעגלה, עיין סי' שח מ"ב ס"ק קנד, דבגדיו של אדם טפלים לו, והה"נ הכר שיושב עליו לנוחיותו), וגם לא יחזיק הנכה כל דבר בכיסו[48].
מי שאי אפשר לו ללכת כלל ללא קביים, וגם באמצעות הקביים אי אפשר לו ללכת לבית הכנסת בגלל שהוא רחוק מביתו, מותר לו לומר לנכרי להוליכו בכסא גלגלים בכרמלית או אפילו ברה"ר, כי כיון שיכול ללכת עם הקביים, שייך לומר בו "חי נושא את עצמו"[49]. ואם מותר לו גם לשים את הקביים בכסא כדי שיוכל להשתמש בהם ללכת אח"כ מחצר בית הכנסת למקומו בתוך בית הכנסת, יש מתירים[50], ויש אוסרים[51].
סעיף יז חיגר, שאינו יכול לילך (ז) בלא מקל, מותר לילך בו אפי' אינו קשור בו, אבל (ח) אם אפשר לו לילך זולתו, (ט) ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו, (י) אסור (וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר).
נשמת אברהם
(ז) בלא מקל. דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הו"ל כמנעל דידיה[52].
(ח) אם אפשר. וכן זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו, ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אע"פ שגופו מתנענע, אסור דהוי המקל אצלו כמשוי כיון דבביתו הולך בלי מקל, אבל אם הזקין כל כך דא"א לו לילך כלל בלי מקל
מותר[53]. ומסתפק הגרש"ז אויערבאך שליט"א במי שזקוק למקל רק בעלותו על הר או מדרגות, אם בשביל זה מותר לו לצאת במקל, אף שהוא הולך בו גם בדרך רגילה במקום שאינו זקוק כלל למקל, אך גם אפשר דמכיון שנשען על המקל רק כשעולה על הר, הו"ל כזקן ההולך בלא מקל שכתב המ"ב דאסור, וגם יש לחשוש דשמא יטלטל אותו בידיו מבלי להישען עליו כלל[54].
(ט) ואינו נוטלו. וכשאדם הולך במקום שיש חשש שיפול מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או שהולך בחורף על המים הנגלדים (קרח) ומפחד שמא יפול, מותר ג"כ לצאת במקל דדמי לחיגר, כן כתב הט"ז, ואליה רבא כתב עליו דאין דבריו מוכרחים וגם בעוד אחרונים ראיתי שדעתם שאין להתיר בזה רק במקום שיש עירוב[55]. ולדעתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א, אף שרוב בני אדם מפחדים מהחלקה במקומות כאלה, אין זה חשיב כרגל דידיה כיון שיכול ללכת גם בלא מקל אלא שהמקל מציל אותו מפחד[56].
(י) אסור. ואפילו הוא מקל תפארת שנושאו לכבוד אסור, דאף שהוא תכשיט, לא הותר לישא תכשיט בידו, וע"כ מה שנהגו החשובים לצאת במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת חוץ לעירוב, אבל תוך העירוב מותר אם נושאו לכבוד או שיש בו צורך קצת, אבל בלא צורך כלל איכא זילותא דשבת[57].
סעיף יח (יא) סומא, אסור לו לצאת במקל.
נשמת אברהם
(יא) סומא אסור לו לצאת. היינו חוץ לעירוב, והטעם דעצם הליכתו אפשר לו לילך בלי מקל ואינו נוטלו אלא ליישר פסיעותיו[58]. ועיין בערוה"ש[59], דדין זה לא נאמר אא"כ יודע הסומא דרכו מפני ההרגל ואינו לוקח את מקלו אלא כדי ליישר פסיעותיו, אבל אם אינו יכול ללכת כלל בלי מקל, דינו כחיגר שמותר לו לצאת במקלו, שמא יפול בבור או ייכשל באיזה דבר, וכ"ה בעטרת זקנים על שו"ע סי' תקכב (וכן בארחות חיים שם), דאפילו בשבת מותר בכה"ג, וע"ש בפמ"ג מ"ז ס"ק א. ובמאירי על ביצה כה ע"ב ד"ה ונמצא, בשם ויש מפרשים, מסיים ולא נתברר לי ע"ש. ולהלכה יש לשאול שאלת חכם[60].
וסומא שיוצא כשכלב מוליך אותו, מתיר השו"ת לב אריה[61] שיצא כך גם בשבת ואפילו לרה"ר, ולדעתו אין כאן לא איסור דמחמר ולא איסור דשביתת בהמתו, מכיון ששניהם נושאים את החבל והוי שניים שעשאוהו דפטורים; ואף איסור דרבנן אין כאן כיון דכל שבחברו פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחילה[62]. אולם עיין בלב אברהם[63] שכותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וז"ל: מסופקני דכיון שהחבל הוא רק כדי לשמש את הסומא, אפשר דחשיב כמשא וכיון דיש שהסומא רק אוחז והכלב הוא המוליך יש לחוש משום מחמר ושביתת בהמתו, ע"כ. ועיין בשש"כ[64] שכותב שם בשם הגרש"ז שליט"א דאין איסור מוקצה על הכלב.
כותב האגרות משה[65] שמותר לסומא להיכנס לבית הכנסת עם כלבו, שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור. אולם עיין בחלקת יעקב[66] שכותב שהוראה זו תמוה לרבים. וכן מתמה השערים מצויינים בהלכה[67] וכותב: והעכו"ם מקפידים מאד בזה וכשיראו בפרהסיא שהכלב נכנס עם הבעל הבית לבית הכנסת, איכא כאן ולא תחללו וכו' עיי"ש. וכ"כ הגרמ"מ כשר שליט"א [68] וז"ל: ואמרתי שיש ללמוד איסור מקרא בתורה, לא תביא וגו' ומחיר כלב בית ד' אלוקך. ובספרי תצא פ' רסא: יכול אפי' העבירו ברגליו בעזרה יהא חייב, ת"ל כי תועבה וכו' בזובח. והנה בקרא מיירי במחיר כלב היינו תמורת כלב, וגזירת הכתוב הוא. והחינוך מצוה תקעא כתב הטעם: שהכלבים ידוע שהן עזי נפש ושמא מתוך חשבו בהן וטבען החזק תחזק נפשו ותקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו, ע"כ. ואם בתמורת כלב כן, על אחת כו"כ כלב עצמו. והרי שיטת בעל יראים מצוה תט וכן דעת כמה מהראשונים שקדושת ביהכנ"ס מדאורייתא כקדושת המקדש, ויש לומר על זה: לא תביא וגו' כלב בית ד' אלוקך, עכ"ל.
סעיף כב יוצאים (יב) במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט, וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה, ואם נפלו מעליה לא יחזירנה וכ"ש שלא יתנם בתחלה אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאינם מרפאים הוו משוי, אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו, יכול לילך בו וקושרו ומתירו.
נשמת אברהם
(יב) וספוג שעל המכה. הפצוע מותר לצאת כשהוא חבוש בתחבושת, שכן התחבושת נחשבת לצורך הגוף ל"תכשיט", ואף מותר לכרוך ממחטה על גבי הפצע ולצאת בה[69], וגם מותר להדק את התחבושת בדבר שאין לו כל חשיבות כמו חוט אבל לא יהדקנה בדבר שיש לו חשיבות ושאין הוא זורקו בגמר השימוש, כגון מחט או ממחטה. ואם כורך כל דבר, אף שאין לו כל חשיבות, כגון חוט, על גבי התחבושת כדי להוציאו בדרך זו, ולא כדי להדק בו את התחבושת, אסור לצאת בו לרה"ר שכן במקרה זה, אין הדבר בטל לגבי התחבושת והוא נחשב למשא, ואסור עכ"פ מדרבנן [70].
תחבושת או כל דבר אחר הנתון על מקום דימום, אם אין כוונתו אלא לשמור על נקיונו של הבגד שלא יתלכלך (ולא לצורך הגוף), אסור לצאת בו לרה"ר [71].
סעיף כו נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא (יג) מומחה.
נשמת אברהם
(יג) מומחה. בנוגע לנאמנות הרופאים, ראה מה שכתבנו להלן סי' שכח סע' ו ס"ק כ, וסע' י ס"ק לא.
סעיף כז יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת, ואין בו משום דרכי האמורי. וכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה (יד) ואין ניכר בו שהוא משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי, אבל כל לחש, מותר. ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים. ויש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.
נשמת אברהם
(יד) ואין ניכר בו שהוא משום רפואה. והא דמותר בדברים הנזכרים בשו"ע כיון שיאמרו היודעים שהוא לרפואה מצד הסגולה הוי כניכר[72]. ומותר לענוד בשבת שרשרת בריאות (נגד כאבים רומאטיים)[73], ומותר לצאת בה לרה"ר גם במקום שאין בו עירוב[74]. ועיין בשש"כ[75] שכותב: וע"ע בפי' המשניות להרמב"ם, יומא פ"ח מ"ד, בהא דמי שנשכו כלב שוטה, וצ"ל דשאני לגבי אכילת איסורים, וצ"ע, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: משא"כ לגבי הוצאה כיון שרגילים ללובשו לסגולה חשיב כמו מלבוש. שוב אמר לי הגרש"ז שליט"א, שאם הסגולה הוא דוקא ע"י זה שאוחזו בידו, עיין בשפת אמת[76] שמותר, והראיה מחיגר שמותר לצאת במקל
שבידו[77] וכן תכשיט שנושאו בידו ליכא איסורא אלא משום מראית העין[78], עיי"ש.
תרופה סגולית – כתב הרמב"ם[79]: אין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך, כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצוות אלא ברפואה שמרפאין בטבע וכו', אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלש, עכ"ל. וכותב החיד"א בברכ"י[80]: משמע מדברי הרמב"ם, דאע"ג דאין ספק בסגולה זו שכבר הוחזקה שודאי תועיל, אפ"ה כל שאינו רפואה דרך טבע אסרו חכמים לעבור על דת משום רפואה בדרך סגולה, עכ"ל. והרדב"ז[81] העלה דדעת הרמב"ם דרפואות הסגוליות אינם רפואה כלל, ואפילו ספק רפואה אין בהם לחלל שבת באיסור תורה, ומה שהתירו לצאת בקמיעא מומחה וביצת החרגול וכו', מ"מ לא התירו איסור תורה, שכל אלו אין בהן אלא איסור דרבנן שאינו מוציא כדרך המוציאין. וכן ראה בחכמת שלמה[82].
אמנם בשו"ת אדמת קודש[83] הוכיח דהרמב"ן והרשב"א פליגי על הרמב"ם, ולא שאני להו בין כשהרפואה היא בדרך סגולה לכשהיא בדרך רפואה בטבע, וכתב דהלכתא כוותייהו להתיר בזה אפילו באיסורי תורה. והסתכלתי בשו"ת הרשב"א[84] וז"ל: שמעתי מפי ה"ר אהרן ז"ל, שכותבין כל קמיע אפילו בשבת לחולה שיבו"ס או ליולדת, היכא דאינהו תבעי ליתובי דעתייהו אע"פ שאין אנו יודעים אם הוא מומחה אם לאו, אבל אם אינם תובעים אלא שאמר חכם אחד יש לי קמיע אחד שמועיל לאותו חולי, אפשר שאין כותבין אותו בשבת מספק, אא"כ יודע דאתמחי קמיע או אתמחי גברא שרוצה לכתוב אותו קמיע, עכ"ל. ובברכ"י מסיים: איברא דצריך לעמוד יפה ולברר דעת הרשב"א והרמב"ן. ושוב כותב החיד"א[85]: ראיתי בספר כתיבת יד ישן, שרבינו פרץ ז"ל כתב בשבת שמות הקודש, סגולה בדוקה ליושבת על המשבר, עכ"ל. ושוב בברכ"י[86] על נכפה שאמרו המומחים לכתוב קמיע על קלף צבי ולא מצא רק מן ספר תורה, צדד הרב שער אפרים סי' צ לחתוך מהספר תורה ולגרור הכתב ולמחוק שמות וכו' עיי"ש. ועוד ראיתי דברי החיד"א בספרו כסא רחמים[87], שכותב שהרמ"ה בתשובה כ"י התיר ג"כ לכתוב קמיע בשבת אי אתמחי גברא ואתמחי קמיע, אמנם בסוף דבריו נשאר החיד"א בצריך ישוב.
וכן דן המהרש"ם[88] אם מותר לשלוח בשבת (ע"י שיעבור איסור תורה) לצדיק מפורסם שיתפלל עבור חולה שיבו"ס, וכותב: ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהיה חולה מסוכן, ובאותו זמן היה מו"ר הגה"ק מוהר"ש אבד"ק בעלז זצ"ל משובתי שבת קודש בבראד, והתיר דיין אחד לכתוב ע"י עכו"ם בשבת קודש שם החולה ואמו לשלח לבראד (כדי שהצדיק יתפלל עליו), והרעיש הגאון מהר"ש קלוגר ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד, וכבוד מו"ר הגה"ק הנ"ל נתרעם ג"כ על הכותב וכו', ובכל כה"ג אין להקל ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים, ועל כיוצא בזה אמרו שבת היא מלזעוק וכו' יכולה היא שתרחם וכו', עכ"ל.
וכן בשו"ת ובחרת בחיים[89] כתב הגאון ר' שלמה קלוגר שאף דבדין זה פשוט דפקוח נפש דוחה שבת, אך לא הותר רק ברפואה שהיא בדרך הטבע, ואף בזה שהיה מומחה ידוע בדוק ומנוסה, אבל בדרך נסיי ותפלה לא הותר בשום אופן, אפילו יהיה המתפלל כר' חנינא בן דוסא, לא ניתן שבת לדחות עבור זה. וכן ראה דבריו בשו"ת טוב טעם ודעת[90], וראה גם בשדי חמד[91]. וכן אוסר הציץ אליעזר[92] לחלל את השבת, לא רק באיסורי תורה אלא אפילו באיסורי דרבנן, כדי לבקש מצדיק מפורסם שיתפלל בעד חולה שיש בו סכנה, ואם החולה דורש זאת, אז צריכים לעשות כל טצדקי כדי שיאמין שהודיעו, ולא יודיעו. ואם אי אפשר, יש לצוות לשלוח המכתב או המברק ע"י עכו"ם.
לעומת זאת מתירים הצמח צדק[93], היסודי ישורון[94] והכל בו על אבילות[95]. וראה גם באשל אברהם אופנהיים[96], הארחות חיים[97], החת"ס[98], הפ"ת [99], הט"ז[100], והקצות השולחן[101].
וכתב הגרש"ז אויערבאך שליט"א[102] שמכיון שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, ממילא מובן שצריכים להימנע מעשות כדבר הזה בשבת.
סעיף כח מי שיש לו (טו) מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגלו, (טז) וגם הוא מרפא, מותר לצאת בו.
נשמת אברהם
(טו) מכה בפיסת רגלו. מי שאירע לו נקע והוא אינו חש בכאב חזק, מותר להביא את האבר שנקע למצב של מנוחה, למשל מותר לקשור (באופן המותר) יד שנקעה כדי להרימה, או לחובשה בתחבושת אלסטית[103]. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שאין הדין הזה שייך לגזירת חז"ל המובא במ"ב סי' שכח ס"ק קל, כי אין זה נחשב בעיני העם כדבר מרפא, וממילא לא יבואו בגלל זה גם לשחיקת סממנים, עכ"ד. ואסור לשים קומפרס באבר שנקע[104]. ואם חש בכאב חזק דינו כחולה שאין בו סכנה ועיין לקמן סי' שכח סע' יז.
(טז) וגם הוא מרפא. כותב המ"ב[105]: הוא מלשון הטור, ומשמע מזה דבדבר שאינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף ברגלו אסור, ואזיל לטעמיה בסכ"ב עי"ש, אבל בא"ר הביא בשם כמה פוסקים (וגם בסי"ג משמע דדעת המחבר הוא כן, וע"ז כתב הגרע"א בחידושיו דדברי המג"א האלו סותרים להא דבסעיף יג[106]) דאפילו אם אינו מרפא אלא שעושה כדי להגין מצער ג"כ מותר לצאת בו וכ"כ בתו"ש בשם מהרש"ק, ועיין לעיל בסעיף כב (מובא בס"ק יב) מה שכתבנו בשם הגר"א דדעת הרמב"ם הוא ג"כ הכי, וע"כ אם חתך אצבעו בשבת וכורך חתיכת בגד עליה שלא ישרט בבגדיו, מותר לצאת בו, מיהו יותר טוב שיכרוך על המקום הזה באיזה סמרטוט דבזה מצדד הפמ"ג דלכו"ע שרי לצאת בו דלא חשיב ובטיל לגבי המכה מיהו בכל גווני צריך לרחוץ מקודם הדם שבאצבעו כדי שלא יצטבע עי"ז, עכ"ל של המ"ב. ועיין בשעה"צ ס"ק קל ו-קלא.
סעיף לו מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה ע"ג זה בין לצרכו בין לצורך חבירו בין שהם שני חלוקים בין שהם שני סרבלים (פי' סרבל כסות העליון) בין שהם שתי חגורות זו ע"ג זו, ואפי' אין מלבוש מפסיק ביניהם. הגה (יז) ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה אא"כ מלבוש מפסיק ביניהם, וכן ראוי לנהוג. ומותר ללבוש שני כובעים זה על זה וכן שני אנפילאות.
נשמת אברהם
(יז) ויש אוסרים. ועיין במ"ב ס"ק קלג לגבי הוצאת ממחטה, ועיין בשש"כ[107]. ולגבי אדם מצונן ויש בו משום כבוד הבריות, י"ל התירו איסור דרבנן, וכ"ה בא"ר ס"ק מג ובשו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת סי' קלג בשם רב רבו החת"ם ושם יו"ד סי' קמא, ובהלכות פסוקות מן הגאונים סוסי' קלו[108].
סעיף נא מותר לצאת במצנפת שתולים בצואר למי שיש לו מכה (יח) בידו או בזרועו וכן בסמרטוטין הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה.
נשמת אברהם
(יח) בידו. מותר לצאת לרה"ר במשולש שתפקידו להחזיק יד שכואבת. וכן מותר ליתן צמר גפן באוזן הכואבת ולצאת לרשות הרבים[109], אולם הלבושי מרדכי אוסר[110]. ואסור לעשות פתילה בשבת וביו"ט מצמר-גפן[111] ולהכניסה לאוזן, אבל אם דוחס את צמר-הגפן כמות שהוא לתוך האוזן, כיון שאינו עושה את צמר-הגפן לכלי אלא רק דוחסו בפנים האוזן, לית לן בה[112]. וכן מותר לצאת בחגורת שבר או כל חגורת בריאות אחרת דהוה דומיא דמשקפיים דמותר לצאת בהם כיון שהם צורך הגוף[113].
[1] מ"ב ס"ק ז.
[2] ועיין בשו"ת מלמד להועיל או"ח סי' נג.
[3] שו"ת משנה הלכות ח"ז סוסי' נו; שש"כ פ"מ סע' ז; ועיין בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי'
מג.
[4] ועיין שש"כ שם הערה כג, בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[5] חי"ג סי' לד.
[6] וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לא ידעתי למה זה משאצל"ג, הרי רוצה ודאי בדרך
זה להנצל ממאסר ונכון לעיין במקור מהו הטעם, עכ"ל (ועיין גם להלן סי' שמו סע'
ב). והסתכלתי בתשובתו של המהר"ש ענגיל וז"ל: וגם חשוב משאצל"ג דהא אינו
נושאו רק להצילו מחשש מאסר ולא גרע מהוצאת מת דמפורש שם בש"ס דף צב
דאף במוציא מת לקוברו אפ"ה פטור לר"ש דחשוב מלשאצל"ג, ועיי"ש בתוס',
עכ"ל.
[7] ראה שבת קב ע"א; ספר חסידיס סי' רסה; או"ח סי' שנ סע' ג ומ"ב ס"ק יג; שש"כ פי"ח
סע' ב.
[8] שש"כ פ"מ סע' ז.
[9] מ"ב סוס"ק מד בשם הח"א כלל נו סע' ג.
[10] מנחת שבת סי' פד ס"ק ו: שו"ת לבושי מרדכי שנת תרצז סי' רסח; שו"ת בנין ציון
החדשות סי' לז; שש"כ פי"ח סע' טז.
[11] שש"כ שם סע' יז.
[12] שש"כ פי"ח סע' יח ס"ק א, ועיין בשו"ת הר צבי או"ה ח"א סי' קעג.
[13] שש"כ שם הערה עא.
[14] מהא דסי, שא מ"ב ס"ק קלה – שש"כ שם הערה קלב.
[15] סע' כג בביה"ל ד"ה שדרכו, ודוק שמיירי שאינו מכסה בו את ראשו עכשיו דאל"כ מה
החידוש, הלא הברדס הוא כאחד ממלבושיו דשרינן – שש"כ שם הערה קלב; שם סע'
יח ס"ק ב והערה עב.
[16] שם סע' יח ס"ק ג.
[17] שס הערה עג.
[18] שם סע' יח ס"ק ד.
[19] שם הערה ע.
[20] ח"ב סי' מז.
[21] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נח. ועיין גס בשו"ע הרב סע' י ובערוה"ש סע' סו.
[22] שמעתי מפיו.
[23] שם.
[24] שו"ת ציץ אליעזר שם, וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[25] מ"ב ס"ק נו.
[26] שש"כ פי"ח סע' טו.
[27] שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ה.
[28] שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קעג,
[29] ח"א סי' לז.
[30] ח"ב סי' קיג.
[31] שש"כ פל"ד הערה קח.
[32] שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קעג; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיב וח"ג סי' מא.
[33] שש"כ שם סע' כח.
[34] שם הערה קי.
[35] שש"כ שם סע' כח בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וכן מובא דעתו בשו"ת ציץ אליעזר
ח"ז סי' יא.
[36] ח"ו סי' ו ובמילואים שם.
[37] ח"א סימן לז, ח"ב סי' יז, יח, וקיג, וח"ג סי' מא.
[38] ח"א סוף סימן יט.
[39] סיני טבת תש"ח וקובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת, עמ' 37.
[40] סי' שז סע' ה.
[41] שש"כ פל"ד סע' כז; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיד ס"ק ג. וכן שמעתי מפי הראש"ל
הגר"ע יוסף שליט"א.
[42] שש"כ שם הערה קא בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין הערתו בלב אברהם ח"ב
עמ' יז שכתב דבמוליך את עצמו אין העגלה חשובה כטפלה לו.
[43] או"ח ח"א סי' קע.
[44] שש"כ שם, דומיא דעגלת ילדים – שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' סו. ועיין גם בשע"ת ס"ק ג;
שו"ת נו"ב מהד"ת סימן כח; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' עד; ערוה"ש סע'
עא.
[45] ח"ב סי' כה.
[46] וצ"ע מאי שנא מעגלת ילדים.
[47] שש"כ שם ועיין שם בהערה קג.
[48] שש"כ שם.
[49] שו"ת לב אריה ח"ב סי' ז.
[50] שם.
[51] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א ונימוקו עמו, שהקביים הם בגדר של נעלים שאינו לובשם
כעת והרי הם משא.
[52] מ"ב ס"ק סג.
[53] מ"ב ס"ק סד.
[54] שש"כ פי"ח הערה נט.
[55] מ"ב ס"ק סה.
[56] שש"כ שם הערה סג.
[57] מ"ב ס"ק סו. ועיין בשעה"צ ס"ק עג.
[58] מ"ב ס"ק סח.
[59] סע' עב.
[60] שש"כ פי"ח הערה סב.
[61] ח"ב סי' ב.
[62] שבת קנג ע"ב.
[63] ח"ב עמ' יח.
[64] שם.
[65] או"ח ח"א סי' מה ד"ה ולכן.
[66] ח"ג סי' פז.
[67] סי' יג ס"ק ב.
[68] תורה שלמה חט"ו פ' יתרו במילואים עמ' קמז.
[69] מ"ב ס"ק עז בשם הגר"א, וכן בס"ק קח ושעה"צ ס"ק קל.
[70] שמירת שבת כהלכתה פרק יח סע' יט, ועיין שם בהערה עח.
[71] שש"כ שם.
[72] מ"ב ס"ק קה בשם הרמב"ם.
[73] ועיין יו"ד סי' קעט סע' יא ואו"ח סי' שו סע' ז.
[74] שש"כ פל"ד סע' טו.
[75] שם הערה עד.
[76] שבת סב ע"א.
[77] כאן סע' יז.
[78] מג"א ס"ק כז.
[79] פי' המשניות יומא פ"ח מ"ד.
[80] או"ח כאז ס"ק ו.
[81] לשונות הרמב"ם סי' אלף תלו (סג) וסי' אלף תקכו (קנג).
[82] כאן סע' כה.
[83] ח"א יו"ד סי' ו הובא בברכ"י שם.
[84] ח"ד סי' רמה.
[85] שו"ת חיים שאל ח"ב סי' לח אות פא.
[86] יו"ד סי' רצ ס"ק ב.
[87] על מסכת סופרים פ"ה הי"ד.
[88] שו"ת ח"ה סוסי' רכה.
[89] סי' פז, מובא ביסודי ישורון ח"ד עמ' רמב.
[90] מהד"ק סי' רלט.
[91] מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק כד.
[92] ח"ד סי' ד אות יז, ח"ח סי' טו פ"ח אות ז, ח"ט סימן יז פרק ג אות א-ג, חלק יא סימן סא
אות ד.
[93] החדשות או"ח סי' לח מובא גם במנחת שבת סי' צב ס"ק יח (וראה גם בשיורי המנחה
שם).
[94] שם וח"ה עמ' פא,
[95] ח"א עמ' 18.
[96] בגליון או"ח סי' שכט סע' ג בשם הגינת ורדים. ועיין בשדי חמד שם ד"ה ועוד הביא
ראיה, שכותב: זאת אגיד השערת דעתי, כי מה שכתב הרב א"א בזה, הן הן דברי
הרב קול בן לוי, וכמדומה שבטעות נרשם בא"א גינת ורדים סי' ב, וצריך להיות קול
בן לוי סי' ב.
[97] סי' שא ס"ק ה.
[98] שו"ת יו"ד סי' שלט.
[99] יו"ד סי' קנה ס"ק ג בשם הזרע אברהם.
[100] יו"ד סי' פד ס"ק כד.
[101] סי' קלה סע' א בבדה"ש.
[102] לב אברהם ח"א עמ' יח.
[103] שש"כ פל"ה סע' לה, מהא דסי שכח מ"ב ס"ק קל ובמ"ב כאן ס"ק קפב.
[104] סי' שכח סע' ל.
[105] ס"ק קח.
[106] שעה"צ ס"ק קכח.
[107] פי"ח סע' מז.
[108] שש"כ פי"ח הערה קפח, עיין שם באריכות.
[109] עיין סי' שב סע' טו, ונראה דצמ"ג בזה"ז דומה למוך לנידתה, כיון דכי נפיל מאיס, לא
חיישינן דילמא שקלה ליה – שש"כ פי"ח סע' כ; מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב מובא
בשערים מצויינים בהלכה סי' פד ס"ק ז.
[110] שנת תרצ"ז סי' קצג.
[111] עיין סי' שכח במ"ב ס"ק קנב, וסי' תקיד בשעה"צ ס"ק נב.
[112] שש"כ שם בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[113] שש"כ שם.
אורח חיים סימן ש"א (עידכון) אורח חיים סימן ש"א (עידכון שני)