נשמת אברהם / אורח חיים סימן שו
סימן שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת
סעיף ה אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת, ויש מי שמתיר. הגה ואם שכרו (א) לשנה או לחודש, לכ"ע שרי.
נשמת אברהם
(א) לשנה. ומילדת בודאי מותרת לקח שכר שבת[1], ואסור לדבר על שכרה בשבת[2]. ועיין גם במ"ב[3] שכותב דיש שמתיר במקום מצוה, והשעה"צ שם[4] כותב לגבי מת ביו"ט שני של גלויות דיש שכתבו דהכא לכו"ע מותר אח"כ ליטול שכר דכיון דע"כ עשאו כחול בשביל כבודו של מת ממילא הוא כחיל גם להמקבל. ולכן רופא או אחות שנקראים להעניק טיפול רפואי בשבת, מותר להם לדרוש שכר על העזרה הרפואית שהעניקו בשבת[5] דהוה שכר מצוה דפקוח נפש[6], וכאמור יעשו זאת אחרי צאת השבת. וכן פוסקים המהרש"ם[7], המנחת שבת[8], ההר צבי[9], ההרי בשמים[10], הציץ אליעזר[11], היביע אומר[12], היסודי ישורון[13] והשערים מצויינים בהלכה [14]. ולפ"ז י"ל דדוקא בחולה יהודי התירו. אולם לגבי חולה נכרי, עיין ריטב"א ע"ז כו ע"א ד"ה אולודי, דנוטלו וזורקו לים ששכר שבת אסור, ועיין שו"ת חת"ס חו"מ סוסי' קצד ד"ה והנה (לגבי פקו"נ דנכרי), דאף כי מצוה איכא ליקח שכרו ומשום לא תחנם, אבל עכ"פ אינו ראוי ליהנות ממנו, ומחלקו לעניים. ועיין שו"ת יביע אומר ח"ה או"ח סי' כה בשם שו"ת פקודת אלעזר או"ח סי' כט, דאפילו כשמרפא נכרי כיון דאיכא איבה, הו"ל צורך מצוה ושרי[15]. ושמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, דלפי הטעם הנ"ל (דהוה שכר מצוה דפקו"נ), יל"ע בהא דשו"ע הרב סי' שלד סוסע' ז, דהא מצוה עליו להציל ממון חברו, ולמה אסור לקבל שכר, אך אפשר דהתם צריך מעיקר הדין להציל בחינם, עכ"ד. ועיין מנחת שבת סי' צ ס"ק יט, דמשמע דהטעם הוא דהתירו סופו משום תחילתו, דאם לא יתנו שכר, לא תבוא המילדת או תתעצל לבוא, והוה שכר במקום פקו"נ, ולפ"ז לק"מ משו"ע הרב. ועיין שו"ת הר צבי או"ח סי' רד, שהוא תולה שכר רופא במחלוקת דסי' שו סע' ה, ולדעתו י"ל שאם יקח שכר, אינו רואה סימן ברכה, ועיין שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ג[16].
ואם הרופא או האחות דורש את התשלום לאלתר עבור טיפול בחולה שיבו"ס, רצוי לתת משכון. ואם אין משכון לתת לו, או אינו מסכים לקבל משכון, מותר לשלם לו, אבל אל לו לקבל בשבת את עודף הכסף, וודאי אסור לו לבקש קבלה על התשלום, כי אין בזה משום צורך החולה[17].
כותב השש"כ[18]: אף לחולה שאבו"ס נראה דיש להקל בכה"ג [והראיה מסי' שכח במ"ב ס"ק קב בשם הח"א כלל סט סי' יב דמשמע דלאו דוקא לגבי לקיחת תרופות, אלא דה"ה בכל מלאכות דרבנן אם א"א ע"י נכרי, נמי הדין הכי דמותר היהודי לעשות אף בלי שינוי], ועיין בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קצה, דכל באקראי אינו בכלל דברי נחמיה ואסרוהו התלמודים, ע"ש, אולם לדעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א רק להאכיל את החולה מוקצה, או להביא עט ודיו לרופא נכרי הוא דמצינן דשרי, אבל תשלום של ממון אפשר דחשיב כמו"מ דאסור, ועוד, אם הרופא יהודי, הרי ממש מכשילים אותו בעבירה דרבנן אשר יש מהאחרונים שחששו בכגון דא לומר שעובר מדאורייתא על ולפני עור [ועיין בש"ך סי' קנא ס"ק ו דבמומר לא שייך מסייע ידי עוברי עבירה, ואין בו אפילו איסור דרבנן דלפני עור, אולם חולק עליו החו"י סי' קפה]. ועיין שם בפ"ת ס"ק ג ובדגמ"ר ובשש"כ פ"מ הערה כז, ולפי המחמירים בזה, צ"ע, עכ"ל של השש"כ.
סעיף ז מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, מותר דהוי (ב) מדידה של מצוה.
נשמת אברהם
(ב) של מצוה. דמדידה רפואה היא ורפואת הגוף מצוה היא וגזירת שחיקת סממנין לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל[19]. ולכן מותר למדוד ולשקול את כמות האוכל לצורך חולה שצריך לאכול ביוהכ"פ; מותר למדוד לו הדופק או לחץ הדם, ולשקלו או למדוד כל דבר שהוא לצורכו[20].
מדידת חום – מותר למדוד חום בשבת. וכותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א[21]: טעמא דאסרו חכמים מדידות ומשקלות בשבת ויו"ט מבואר דהוא משום עובדין דחול, ונראה דלא שייך טעם זה כי אם באלו המדידות והמשקלות שעפ"י רוב עוסקין בהן בימי החול בשעת מקח וממכר או שאר משא ומתן של חול וכיוצא בהם מהדברים האסורים בשבת ויו"ט, ולכן אם נתיר לו את המשקל והמדידה בשבת יבוא לעשות בהן כדרך שהוא עושה בחול והיינו דאסרום משום עובדין דחול, משא"כ מדידת חום בני אדם דליכא שייכא כלל מדידה זו לעובדין דחול והוי רק עובדין דחולי, לכן שרי גם בשבתות ויו"ט, עכ"ל. וכן פסקו החלקת יעקב[22], האגרות משה[23], המנחת יצחק[24], הציץ אליעזר[25] והשש"כ[26]. ולגבי הורדת הכספית אחרי מדידת החום, אמנם יש מי שכותב[27] שיש בזה חשש איסור דאורייתא של מכה בפטיש, אולם הציץ אליעזר דוחה את דבריו ומתיר, אם בדעתו לשוב ולהשתמש בו עוד בו ביום[28], וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין טעמו, מובא בשש"כ[29]: דאינו חשוב בכך כמתקן את המד חום להיותו ראוי למדידה הואיל ורגילין תדיר לעשות כן, ואף לדעת החזו"א בסי' נ נראה דהכא קיל טפי, עכ"ד.
גם אשה שצריכה לדעת את הימים הראויים להריון ומודדת את חום גופה יום יום, מותר לה לעשות כן בשבת כי גם זה נכלל במצות רפואת הגוף[30].
ואם המד חום נחשב כמוקצה שלא בשעת השימוש, עיין בשש"כ[31] שכותב בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אף שבסוסי' שח כתב השע"ת, דאמת מידה של אומנים חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס, מ"מ מדידה שאני, דהרי איסור מדידה הוא משום עובדא דחול, משא"כ הכא שזה רק לדעת מידת חום של איש מסויים בזמן מסויים, וגם נוגע רק לאיש זה בלבד, מהיכ"ת נימא דהוי עובדין דחול, וגם אפשר דחשיב ככלי שעומד למדידה של מצוה, ואע"ג דתרופות חשיבי מוקצה, היינו משום דרפואה הוי איסור שלא התירו אלא לצורך חולה, משא"כ מדידה זו שהיא רק למצוה ואין בה משום רפואה, ה"ז חשיב ככלי שמלאכתו להיתר ואין לחוש בזה למוקצה. וגם אין לחוש לזה שהכספית מתפשטת מפני החום, דהרי זה חשיב כחמה ולא כאור, וגם הרי אין זה מגיע לשיעור שהיד סולדת בו, עכ"ד.
מותר לנקות את המד-חום בכוהל ומותר לשפשפו ולנגבו בצמר-גפן, אבל אל לו להטביל לצורך זה את צמר-הגפן בכוהל כיון שבעל-כרחו יסחטנו[32]. ואל לו למרוח משחה במד-חום[33].
גלאי חום – או מבחין-חום (היינו רצועת צלולואיד שעובדה באופן כימי כך שכשמניחים אותה על מצחו של אדם צבעה משתנה בהתאם לחום גופו), אם החום ניכר ע"י שינוי צבע בלבד ולא מופיעה כל צורת אות, ספרה או סימן אחר, מותר. וכן אם יש צורת אות או סימן אך היא ניכרת כבר לפני השימוש, מותר [34]. ועיין בשש"כ [35] שמביא בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בגלאי-חום כזה שהאותיות כבר ישנן, נראה כיון דאין לחשוש לזה שמשתנה הצבע כאילו כותב דיו ע"ג סיקרא, דהואיל ולא מתקיים ואיסורו ודאי לאו מן התורה, אין לחשוש בזה לכותב כיון שהכל כבר היה קודם ולא הוסיף כלום והשינוי הוא רק בצבע. ומשום צובע ג"כ נראה דמכיון שאינו מתקיים והוא רק לשעתו[36], מסתבר דאף שאם אחד צובע אותיות שפיר חייב משום צובע, מ"מ כל זה דוקא אם מוסיף דיו או צבע, משא"כ הכא שאינו מוסיף כלום ורק משתנה מחמת החום, ולכן מסתבר דכיון שזה לצורך חולה קצת דשפיר מותר אפילו מדרבנן, עכ"ל.
אולם אם לא ניכרת צורת האות או הסימן לפני השימוש ומופיעה רק עם השימוש, אסור לפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, דאף שהנותן נייר ע"ג האש ופולט ממנו מה שנכתב ע"י חלב או מי-מילין פטור, וכמבואר סי' שמ בפמ"ג מ"ז ס"ק ג, מ"מ מדרבנן נראה דאסור לעשות כך אפילו לצורך חולה שאבו"ס, ואע"ג שהכתב נעלם תיכף ואינו מתקיים, מ"מ אפשר דגם זה אסור, וגם יתכן דבני"ד חשיב ככותב בתחילה בכל פעם על מקום שהוא רגיש להיות בולט וניכר כשנעשה חם[37]. וכן פסקו המנחת יצחק [38] והמחזה אליהו [39]. אולם עיין בציץ אליעזר [40] שכותב: יתכן לומר שאין כאן אפילו איסור דרבנן מפני שהא הרי הוא רק תיקון לשעה ודבר שאינו מתקיים והוא רק לשעה בלבד אינו אסור אלא מדרבנן, וא"כ י"ל איפוא דמתי יש לאסור בכגון זה מיהת מדרבנן משום דדומה לכותב, היינו דוקא היכא שהכתב נשאר מ"מ קיים, בדומה לנידונו של הפמ"ג, אבל היכא שיש לו גם קולא זאת שאינו מתקיים, בכל כגון זה אין לחוש אפילו לזה שדומה לכותב מכיון שבלא"ה ג"כ אינו מתקיים וחו"ל כעין גזירה לגזירה דלא גזרינן. ויעוין בפמ"ג סי' שטו ס"ק ח שכותב ג"כ בדומה לזה שכל היכא שאפילו לזמן מרובה אינו אסור מה"ת, כשעשאו לזמן מועט לא גזרו ע"ש. ובנוסף לכל זה הלא מדובר כאן בחולה שאבו"ס. ולכן יש להתיר ההשתמשות בשבת במד-חום זה לצורך חולה שלא מרגיש כ"כ בטוב, ואין לו מד חום רגיל או שיש לו קושי למדוד במד חום רגיל ובפרט לצורך תינוקות וילדים קטנים. אך אם יש אפשרות למדוד במד-חום רגיל, יש מקום לנהוג הידור ולמנוע את עצמו מלמדוד במד-חום כזה ולחוש משום מראית העין מה שנראה כאילו שע"י גרמת מעשהו נולדים אותיות בשבת, הגם שלמעשה אין הדבר כן, או לחוש משום גזירה אטו כתיבה גמורה הגם שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו, עכ"ל. וכן פסק הראש"ל הגר"ע יוסף שליט”א[41].
סעיף ח (ג) הרהור בעסקיו, מותר, ומ"מ משום עונג שבת, מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה.
נשמת אברהם
(ג) הרהור בעסקיו מותר. דכתיב ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר[42]. ועיין בשאילת יעב"ץ[43] שהרהור מתוך הכתב אסור. ועיין בשש"כ[44] שמביא ראיה לדבריו ממה שכתב המאירי, שבת קיג ע"ב סוד"ה היה, בטעם של הרהור: שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וזה לא שייך בהרהור מתוך הכתב. וכן ללכת במקום הנתוח למלאות ידו בחכמת הרפואה אסור בשבת[45]. ועיין בשאילת יעב"ץ[46] שכותב וז"ל: ואל תשב אצל העוסקים במלאכת הניתוח ביום שבת קודש כי אפילו בזה יש איסור גמור מחמת עצמו ועיצומו של יום כאשר הראת לדעת עם עיניך יפות, ולא שאני מפריז על המדה לאסור לכל אדם אף ראיה בעלמא, ולעמוד שם אצל המנתחים להביט במלאכתם דרך תענוג וטיול כי בזה לא די שאיני מחליטו לאיסור, אדרבא לא הייתי מוחה כלל וכו' אלא לכ"ע שרי ולדידך אסור מאחר שכוונתך ללמוד בזה ההסתכלות והעיון ולהשיג ע"י כך ידיעת אותה אומנות, דבר זה איסור מוחלט הוא בעיני מטעמים הנ"ל (גזירות חז"ל להרחיק מכל עסק ומעשה חול), ועוד שיש בו משום גזרה שמא יבא הדבר לידי חילול שבת במלאכה גמורה ג"כ וכו' וזכור נא מ"ש הרמב"ם ז"ל שאסור ללמוד בשבת אפילו בספרי חכמה כי אם בתורת ד' כל היום, ק"ו להתלמד במלאכה האסורה בו בלי שום ספק בעולם, עכ"ל. ועיין להלן בסי' שז סע' יז.
סעיף ט אסור לומר לא"י שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו, אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, (ד) ודאי שרי.
נשמת אברהם
(ד) ודאי שרי. אפילו לשכור א"י רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במוצאי שבת, ג"כ שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו[47]. וכ"כ המ"ב[48], ומוסיף הלבושי שרד דהוי בכלל פקוח נפש שדוחה שבת.
ועיין בשש"כ[49] שכותב דמשמע מהמ"ב דבכה"ג לא התירו אלא איסור אמירה לא"י דקיל טפי, ועי"ש בערוה"ש[50] שכותב: מ"מ שהישראל בעצמו יעשה איסור שבות לא הותרה שהרי אין זה רפואה אלא חששא בעלמא ולכן בענין דממצא חפצך ודבר דבר חיישינן לזה ולא בדבר איסור גמור, ונ"ל אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו הרי הוא ככל חולה שיבו"ס, עכ"ל הערוה"ש. וממשיך השש"כ שם: אבל עיין בביאור הגר"א שמציין כמקור להלכה זו את הגמרא בב"ב קנו ע"ב, וע"ש ברשב"ם ד"ה קונין, ושם היהודי עובר איסור דרבנן, ועיין בקצוה"ש סי' קלה בבדה"ש ס"ק א וילקוט הגרשוני סי' שו ס"ק ה שגם כתבו כן. ועיין שו"ת שו"מ מהדו"ג ח"ב סי' קפ דאפילו אין החולה שיבו"ס מבקש שיבואו אליו, ג"כ מותר לעבור, אפילו היהודי בעצמו, על איסור דרבנן שיהנה מזה החולה שיבו"ס, וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' סד, אלא דמסוף דבריו, בהביאו ראיה משבת קכח ע"ב, אם היא היתה צריכה לנר וכו', משמע דאפילו באיסורי תורה ג"כ התירו בכה"ג, ובזה יל"ע, שהרי לא מצינו דמחללין באיסורי תורה רק במקום שנוגע ממש לרפואה, דומיא דהא דשבת הנ"ל כדי שחברותיה רואות ועושות לה, אבל בכה"ג כמו בני"ד לא מצינו. ועיין בנפש חיה על שו"ע סימן רעח שמביא ראיה מהרמב"ם פי"א מהל' עכו"ם הי"א, דאפילו באיסורי תורה שרינן בכה"ג, והרי מבואר שם ה"י דבלחישה יש איסור תורה, וכן מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רמה, ועיין גם ערוה"ש סי' שו סוסע' כ (מובא לעיל). ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך שליט"א שתמה, וכי מותר להביא לו עתון או ספר קריאה במקום שאין עירוב כדי להפיס דעתו של החולה, וצ"ע, עכ"ל של השש"כ. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר[51] שגם מתיר רק חילול שבת דרבנן אולם לא דאורייתא. ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם[52], שו"ת הרי בשמים[53], שו"ת מחזה אברהם[54] וביסודי ישורון[55]. וראה גם לעיל סי' רפז ס"ק ב.
ולחלל את השבת כדי לשלוח לבקש מצדיק מפורסם שיתפלל בעד החולה שיבו"ס, עיין במנחת שבת[56] שדן בזה באריכות ומביא דיעות לכאן ולכאן. ועיין באשל אברהם[57] שכותב שאין לכתוב למי שיתפלל בעדו. וכן כותב הציץ אליעזר[58] שאסור בהחלט להתיר כל איסור שהוא בכדי לשלוח לבקש רחמים עבור החולה. וכ"כ הגרש"ז אויערבאך שליט"א[59] שצריכים להימנע מעשות כדבר הזה בשבת. ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם[60] וביסודי ישורון[61]. ועי' מה שכתבנו בענין זה לעיל בסי' שא סע' כז.
[1] מ"ב סוס"ק כד.
[2] מהא ופמ"ג מ"ז סוס"ק ד.
[3] סי' תקכו ס"ק לב.
[4] ס"ק מא.
[5] שש"כ פכ"ח סע' סז.
[6] פמ"ג סי' שו מ"ז ס"ק ד.
[7] דעת תורה ס"ק ה.
[8] סי' צ ס"ק יט.
[9] או"ח ח"א סי' רד.
[10] ח"א סי' נב.
[11] ח"ח סי' טו פי"ג.
[12] ח"ה סי' כה.
[13] ח"ד עמ' רעב.
[14] סי' צ ס"ק ו.
[15] וכן מתיר הדרכי תשובה יו"ד סי' קנד ס"ק ט.
[16] כל זה בשש"כ פכ"ח הערה קמז.
[17] שש"כ פ"מ סע' יב.
[18] שם הערה לט ו-כז ופל"ג הערה כג.
[19] מ"ב ס"ק לו.
[20] עיין שש"כ פכ"ט סע' לט ופ"מ סע' ב.
[21] מאורי אש דף לג ע"ב.
[22] ח"ג סף כד.
[23] או"ח ח"א סי' קכח.
[24] ח"ג סי' קמב.
[25] ח"ג סי' י.
[26] פ"מ סע' ב.
[27] שו"ת שבט הלוי ח"א או"ח סי' סא.
[28] חי"א סי' לח.
[29] שם הערה ז.
[30] ציץ אליעזר שם וחי"ב סי' מד ס"ק ה.
[31] שם הערה ג.
[32] שש"כ שם סע' ב, וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד אות יא וח"ט סי' יז פ"ב ס"ק
לג.
[33] שש"כ שם.
[34] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' לא. וכן שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[35] פ"מ הערה ח*.
[36] רמב"ם הל' שבת פ"ט הי"ג.
[37] שש"כ שם.
[38] ח"ז סי' כב.
[39] סי' סה-סו.
[40] חי"ד סי' ל-לא.
[41] יחוה דעת ח"ד סי' כט.
[42] מ"ב ס"ק לז.
[43] סי' קסב.
[44] פכ"ט הערה קעה.
[45] שע"ת ס"ק ג.
[46] סי' מא ד"ה לכן אהוב כבני.
[47] מג"א ס"ק יז.
[48] ס"ק מא.
[49] פל"ב הערה פב.
[50] סע' כ.
[51] ח"ח סי' טו פ"ט.
[52] ח"ד סי' נד.
[53] ח"ב סי' קפט.
[54] ח"א סי' מו.
[55] ח"ד עמ' רמג.
[56] סי' פד ס"ק כט.
[57] בוטשאטש או"ח סי' שכח אות יז.
[58] ח"ח סי' טז פ"ח אות ז וח"ט סי' יז פ"ג.
[59] לב אברהם ח"א עמ' יח.
[60] ח"ג סי' רכה.
[61] ח"ד עמ' רמב.