נשמת אברהם / אורח חיים סימן שיא

סי' שיא  דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד

 

סעיף א  מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, אם יש ככר או תינוק מטלטלו על ידיהם, ואם אין לו ככר או תינוק, אם יש לו שתי מטות מטלטלו ע"י שיהפכנו ממטה למטה דהוי טלטול מן הצד, ואם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו טלטול גמור, וכל זה באותו רשות. מת המוטל בחמה, מטלטלו מחמה לצל באותו רשות ע"י ככר או תינוק, ואם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה, דטלטול מן הצד שמיה טלטול  (וע"ל בסי' זה ס"ו מאי תקנתיה).

 

סעיף ב  מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו. הגה וי"א דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח, מותר להוציאו לכרמלית, ואם היה להם מקום לצאת בו, אין מוציאין אותו, אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם. וי"א שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק. ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק, כדי למעט בהוצאה. ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים ע"י תינוק, אבל לא ע"י ככר. וה"ה אם הוא בבזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו הא"י מתאספים שם וכן כל כיוצא בזה. הגה וה"ה דמותרים לומר לא"י לטלטלו, כמו ע"י ככר ותינוק. ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י א"י יש מתירין (וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה).

 

סעיף ג  יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש, חשוב כנותן ככר או תינוק.

 

סעיף ד  יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם הוא בכסותו א"צ ככר או תינוק.

 

סעיף ה  אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו, מותר לטלטלו מן הצד דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא לא התירו לטלטל ע"י ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל.

 

נשמת אברהם

 

טלטול המת

 

                  מותר לטלטל את המת על ידי ככר או תינוק והוא הדין שאר כל חפץ שאינו מוקצה, והטעם שהצריכו לכל זה ולא התירו לטלטלו להדיא כמו שמסיים בסוף, משום דכל מה דאפשר למעבד בקצת היתר, טפי עדיף[1].

                  ע"פ האמור בשו"ע יוצא, שאם המת מוטל במקום לא משומר או כשיש חשש לבזיון או השחתה, אזי אם יש לו כלי של היתר שיטלטלו על ידו יטלטלו, ואם לאו, אם הוא לבוש עדיין באחד ממלבושיו העתיד להתפשט ממנו, מטלטלין אותו אגב הבגד שלא הוקצה לו[2]. ואם הוא ערום או שלבוש בתכריכו או בבגדים שיקבר בהם, מטלטלין אותו ע"י דבר אחר. וכתב הגשר החיים[3]: אם ליכא דבר אחר, יש להקל לטלטלו גם בלי ד"א, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שדבריו תמוהים דהא בשו"ע מבדיל בסע' א בין מקום שיבוא לאיסור תורה של כיבוי האש לבין מקום שאין החשש הזה קיים, ובכה"ג לא מתירים באותו רשות בלי חפץ[4].

                  ואין להקשות, ולמה לא יוכל אף לכתחלה לטלטלו ע"י כסותו, והלא כיון שרצונו להפשיט את בגדיו מן המת אינו בטל למת, כי עיין בביה"ל[5] שאע"פ שעתיד לסלקו ממנו, כל זמן שהוא לבוש בהן טפלין לו ובטלין לגביה, כיון שהוא צריך להן עתה ולא נחשב כככר ותינוק, מק"ו ממטה, שאף שבודאי עתיד לסלקו ממנה, אפ"ה מוכח בגמ' דכל זמן ששוכב בה, אם רוצה לטלטלו צריך ככר או תינוק וכו', ולא התירו משום המטה גופא, מכיון שכל זמן ששוכב עליה חשיבה טפלה לו ובטלה לגביה.

                  עוד כתב הגשר החיים[6]: נוהגים להפשיט מהנפטר את כל בגדיו גם בשבת, ואין להקשות איך מותר להזיזו בשבת, הא תני אין מזיזין בו אבר, כי חדא שהרי זה טלטול מן הצד והבגדים לא איתקצאו[7], ושנית כבר אמרו שבמקום שא"א בדרך אחרת, נדחה איסור טלטול מפני כבוד הבריות[8], עכ"ל. ואם צריכים להפשיטו ובגדיו תפורים כך שא"א לפושטם כי אם ע"י שיקרעום, אזי אם חוששים שיסריח, כותב הגר"ח פלאג'י ז"ל שמותר לעשות כן ע"י נכרי[9]. אולם פרט לכל זה אין מזיזין את המת אפילו אבר אחד. וכותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאם אין חשש שיסריח, אסור להפשיט בגדיו בשבת, כי אין זה טלטול מן הצד אלא טלטול גמור[10], אבל אם מפשיט בלי טלטול, אלא רק מושך הבגדים ממנו מותר[11].

                  ואם היה פיו פתוח ומוסיף להפתח, מותר לקשור סנטרו גם בשבת כך שלא ייפתח הפה יותר [12], אולם יש לקשור רק קשר של עניבה ולא קשר כפול [13]. ומותר גם להוציא מחטים, אינפוזיות וצינורות מגוף הנפטר[14].

                  אם הנפטר מלוכלך בדם וכדומה, מותר לרחצו בשבת במים, אולם רק ביד או בפיסת ניילון ולא ע"י צמר גפן, מטלית או ספוגית[15]. ובנוגע לדם שיצא ממנו בשעת מיתתו, עיין פרטי דינים ביו"ד סי' שסד בט"ז ס"ק ג וש"ך ס"ק יא, בחכמת אדם כלל קנז סע' י ובקיצור שו"ע סי' קצז סע' ט.

                  ואם כל הדברים האלו ייעשו בשבת דוקא ע"י ישראל או דוקא ע"י א"י, עיין

במ"ב[16] שכותב בשם כמה ראשונים: ביו"ט לא התירו חכמים לישראל בזה בשום דבר, כיון דסוף סוף צריכים אנו לעכו"ם לעיקר עסק הקבורה (דהיינו באיסורי תורה של חפירת הקבר וכדומה), יעשה העכו"ם גם שארי דברים (אפילו שאיסורם אינם אלא משום שבות), וכן הוא דעת הרדב"ז[17], וכן נוטה ג"כ הגר"א בביאורו, עכ"ל. ושוב כותב המ"ב: ומ"מ מי שרוצה לנהוג כדעת השו"ע, בודאי אין למחות בידו כי יש כמה פוסקים העומדים בשיטה זו, עכ"ל. ולפי"ז, בשבת שאין הטעם הזה ש"סוף סוף צריכים לעכו"ם", יהיה עדיף ע"י ישראל. וכן מצאתי בארחות חיים [18] שכותב: בספר החיים התיר לטלטל מת מהמרחץ לצורך טבילת נשים ע"י ישראל ע"י ככר, ולהניחו על ביה"ק באהל המיוחד לזה ולא יעשו כן ע"י עכו"ם כיון דהוי בזיון המת, וכן הסכימו עמו חכמי עירו, עכ"ל. ועיין במג"א[19] שכותב שהמנהג לטהרו לגמרי בלי סיוע עכו"ם דלא כרדב"ז.

                  כותב הכל בו על אבילות [20] בשם הנמוקי אורח חיים להגאון ממונקאטש שהתיר להלכה ולמעשה להוציא ע"י ככר או תינוק, במקום שהיה עירוב, מת יהודי מבית חולים של המדינה שהיה מקום לחוש שאם יניחוהו שם ינתחוהו כדרכם.

 

                  אגב, עיין במג"א[21]  שמביא קושיא בשם השל"ה על מה שכתב הב"י דהכסות בטל לגבי המת: דאמרינן[22]  דוד איפחית דרגא מתותיה ומת, ומסתמא, היה מלובש בבגדיו ואפ"ה היה אסור לטלטלו אם לא ע"י ככר או תינוק, ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללבשן דשורפין על המלכים, אבל שאר בגדים של מת לאו מוקצין הן, עכ"ל. ובמחצית השקל מביא בשם התוספת שבת[23]  שכתב הקושיא בשם הגאון המרש"ק בחידושיו על הרא"ש, וכותב התוס' שבת דהא דשורפין על המלכים אינה חובה אלא רשות דקיי"ל דאין בזה משום בל תשחית, אבל אם רוצה יכול להניחם שילבש אותם מלך אחר, דמלך יכול להשתמש בשרביטו של מלך, וראיה מכסא של שלמה, עכ"ל. אמנם המחצית השקל דוחה את דבריו וכותב שמהידוע שמלבוש המתוקן לאדם אחד בקושי ימצא אדם שיהיה הבגדים כמדתו, כי זה ארוך וזה קצר, זה עב ושמן וזה דל ורזה, ואם אדם אחר ירצה ללבשן צריכים תיקון שיהיו כמדתו. וא"כ בשלמא אי בגדי דוד היו מותרים לכל אדם, ברוב עם א"א שלא ימצא אחד שיהיה כמדתו, אבל השתא דאסורים לכל אחד, ולא יהו ראויים כ"א לשלמה, אפשר לא היה כמדתו והיו צריכים תיקון, לכן בשבת דאין ראויים ללבישה בלי תיקון, הם מוקצים, עכ"ד. וכותב הדעת תורה:  עיין סנהדרין כא ע"ב דספר תורה קשור בזרועו של מלך, והשתא אמאי הוצרכו לככר או תינוק ותיפוק ליה משום ס"ת. וצ"ל דכיון שהדיוט אסור לקרות בו, כמ"ש הלח"מ בפ"ג ממלכים ה"א, א"כ הוי מוקצה, עכ"ל. ועיין שם בהוספות מהגאון נכד המחבר שמקשה שלמלך אחר מותר לקרות בו, דהא רק הדיוט אסור, עכ"ל. ולא הבינותי, כי הלא שלמה המלך היה אונן באותה שבת ואונן אסור בתורה בשבת[24], ואפי' שיש פוסקים שאונן מותר בד"ת[25], הלא הדעת תורה לשיטתיה שפוסק כהמג"א[26]. ולעצם קושית הדעת תורה, אולי אפשר לתרץ שבאותה שעה דוד המלך הוה יתיב וגריס כולי יומא, ולכן לא היה הספר תורה קשור בזרועו אלא מונח לפניו, וכשנפק למיחזי, השאיר את הס"ת לרגע על השולחן.

 

הוצאת המת

 

א. לכרמלית – מת שמסריח (ולדעת הרמ"א אפילו רק קרוב להסריח), מותר להוציאו לכרמלית, לדעת רש"י והטור דוקא ע"י חפץ, ולדעת הרמב"ן, וכן נראה דעת הרמב"ם, מוטב שלא בחפץ[27]. ועיין בא"ר שהכריע כדעה הראשונה, ומ"מ כשאין לו חפץ, מותר להוציא אף בלא חפץ[28], וכותב הביה"ל[29] שלדינא יש להקל[30].

ב. ברה"ר – לגבי טלטול ברה"ר, או מרה"י לרה"ר, מכיון דשם מלאכה עליה אלא שאצל"ג, לא התירו אף במת, ועיין בט"ז וא"ר דכן הלכה[31].

ג. ע"י נכרי – ולגבי הוצאה ע"י נכרי, עיין ברמ"א[32] שמתיר לומר לא"י לטלטלו כמו ע"י ככר ותינוק, וכותב המ"ב[33]: שר"ל כמו שהתירו בישראל ע"י ככר ותינוק, התירו ע"י א"י אף בלי ככר ותינוק, וממילא משמע קצת מלשון זה דדוקא לכרמלית, אבל לרה"ר (גמורה) דאסור לרוב הפוסקים ע"י ישראל אף ע"י ככר ותינוק, אפילו ע"י א"י אסור, וכ"כ במג"א, ובא"ר מצדד בשם כמה פוסקים שסוברים להקל גם ברה"ר[34]. וכותב השעה"צ[35]:  ונראה דברה"ר שלנו יש להקל ע"י א"י, ונוכל לצרף לזה גם דעת הרמב"ן שמתיר אפילו ע"י ישראל לרה"ר (גמורה) משום דהו"ל מלאכה שאצל"ג, ונהי דבזה לא קיי"ל כוותיה, עכ"פ ע"י א"י וברה"ר שלנו יש להקל, עכ"ל. ועיין בגשר החיים[36] בשם השעה"צ שבמקום הדחק כשאין נכרי להוציאו, יש להתיר אף ע"י ישראל לרה"ר. ודבריו צע"ג דהם נגד מה שכתב השעה"צ (מובא לעיל) שמתיר רק ע"י א"י[37].

                  מובא ברמ"א[38] שאסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים, ועיין שם במ"ב[39]. וכותב המג"א[40] דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופין הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא. ועיין גם ביו"ד סי' שעא סע' ד ובחידושי רעק"א ופ"ת שם.

 

 

[1] מ"ב ס"ק א.

[2] ועיין במג"א ס"ק טז ומ"ב ס"ק טז.

[3] ח"א פ"ה סי' ה ס"ק א-ג.

[4] וראה בביה"ל סע' א ד"ה לא, שזה לכו"ע.

[5] סע' ד ד"ה יש.

[6] פ"ג סע' ב ס"ק ג.

[7] כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לא התירו בכה"ג דהוה טלטול מן הצד ולא לצורך

דבר המותר.

[8] ועוד העיר לי מו"ר שליט"א: איזה כבוד הבריות יש כאן שיצטרכו להפשיטו, עכ"ד. ואולי

צ"ל כשבגדיו מלוכלכים וכדומה, ומכבודו של המת להפשיטו כדי להלבישו

תכריכין נקיים.

[9] שו"ת לב חיים ח"ב סי' עא, מובא גם בכף החיים ס"ק לב.

[10] לב אברהם ח"ב עמ' כא.

[11] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[12] שו"ע סע' ז.

[13] או"ח סי' שיז סע' ה, וראה שם במ"ב ובביה"ל.

[14] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א במדריך הלכתי לאחיות פי"א סע' י.

[15] או"ח סי' שיג במג"א ס"ק כ: גשר החיים פ"ה סי' ה ס"ק זו מדריך הלכתי לאחיות שם.

[16] או"ח סי' תקכו ס"ק יב.

[17] סי' תקז.

[18] ס"ק ד, והובא בכף החיים ס"ק לג.

[19] סי' תקכו ס"ק ג.

[20] ח"א עמ' 61.

[21] ס"ק טז.

[22] שבת ל ע"ב.

[23] ס"ק טז.

[24] או"ח סי' תקמח במ"ב ס"ק כא בשם המג"א ס"ק ח; וכן כתב הקיצור שו"ע סי' קצו סע' ט

והגרעק"א יו"ד סי' שמא, החכמת אדם כלל קנג סע' ו, כל בו על אבילות פ"ב סי' ב

סע' ד.

[25] דגול מרבבה סי' תקמח וספר בגדי ישע, מובאים במ"ב שם, וכן משמע דעת המחבר ביו"ד

שם סע' א.

[26] יו"ד סי' שמא סוסע' א.

[27] שו"ע סע' ב.

[28] מ"ב ס"ק ט.

[29] ד"ה וכל זה.

[30] ולכאורה משמע שדעת מרן שלרשות אחרת אסור (ועיין בט"ז ס"ק א בשם הלבוש שכתב

שיש כאן ט"ס), אמנם י"א שגם לדעת מרן מותר, ואפילו לרשות אחרת (שאינה 

רה"ר, ועיין להלן) שלא ערבו עם זו או כרמלית, מפני בזיון המת, ותלוי רק בשתי

הדעות המובאות לעיל אם צריכים ככר ותינוק או שמוטב להוציאו שלא בככר

ותינוק כדי למעט בהוצאה – מ"ב ס"ק ד.

[31] ועיין במ"ב ס"ק י, וע"ע דעת הרמב"ן מובא בשעה"צ ס"ק יח.

[32] סע' ב.

[33] ס"ק יב.

[34] ולכאורה צ"ע מהמ"ב סי' שב ס"ק לו ובשעה"צ שם ס"ק מד שכתב דבמלאכה שאצל"ג

                  ע"י א"י ומשום כבוד הבריות שרי, דהוי שבות דשבות. אולם  א"ל  מו"ר  הגרי"י

נויבירט שליט"א: שאני התם דעצם הטחינה לא ברירא אם אית ביה איסור, והראיה

דלא התירו לכבות אש ע"י נכרי אף דכבוי הוא משאצל"ג.

[35] ס"ק יח.

[36] ח"א פ"ה סי' ה ס"ק ד.

[37] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[38] סע' ב.

[39] ס"ק יג.

[40] סוס"ק יד.