נשמת אברהם / אורח חיים סימן שטז (עדכון)

סימן שטז צידה האסורה ומותרת בשבת

 

סעיף ח  שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן חייב (א) והחובל בהם, אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב. ושאר שרצים, אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם. והצדן לצורך חייב, שלא לצורך או סתם פטור אבל אסור, ולהרמב"ם חייב.

 

נשמת אברהם

                               

                (א) וההובל בהם. הולה סכרת המקבל אינסולין ע"י מזרק אוטומטי הדבוק לגופו במשך כל היום, או שמקבל כמה זריקות של אינסולין ביום, ועליו לבדוק את רמת הסוכר בדם כמה פעמים ביום, לוקח את הדם מאצבעו, שם אותו על נייר מיוחד ובודק את שינוי הצבע של נייר ע"י מכשיר חשמלי מיוחד (גלוקומטר) שיש לו בבית, שמתרגם את שינוי הצבע למספר של רמת הסוכר בדם, לפיה הוא יודע כמה אינסולין להזריק לעצמו. א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמותר לו לעשות את כל הפעולות האלה בשבת (מכיון שיש לו הגדרה של חולה שיש בו סכנה) ואפילו כמה פעמים, דהיינו לקיחת הדם מאצבעו וגם בדיקתו במכשיר. אך ישתדל, אם אפשר, להדליק את המכשיר ע"י שעון שבת או ע"י נכרי או בשינוי. והסכים עם כל זה הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

                ופשוט שאם צריך לבדיקה רק כמה ימים בכל שבוע, שיבחר בימים שלפני ואחרי שבת.

                חולה סכרת שמקבל אינסולין בצורה של הזלפה תת-עורית במשך כל היממה, מתהלך כשהמחט תחובה בגופו ומחוברת בצינור דק למכשיר שמתוכנת מראש להזליף כמות מסויימת של אינסולין בכל שעה. המכשיר יכול להיות תחוב בחגורתו או מונח בכיס של חגורה מיוחדת העשוייה מבד שלובש מסביב לבטנו מתחת לבגדיו כשגם המחט תחובה שם. אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין לצאת עם מכשיר כזה בשבת במקום שאין עירוב. וכתב לי הגאון שליט"א: וגם האינסולין עצמו לא קבוע שהרי מתרוקן ושוב ממלאים, ודומה למי שזקוק כל חצי שעה לאוכל או לתרופה, שאסור לילך עם זה ברשות הרבים, עכ"ל. ולכאורה צריך עיון מה ההבדל בין זה לבין שקית הקשורה לקטטר או לשקית שלובש החולה מסביב לפתיחה מלאכותית שעשו לו בניתוח (קולוסתומיה או איליאוסתומיה) [1]. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שהוצאת שקית של קטטר וכו' היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן מותרת בחולה, אבל כאן הרי הוצאת המכשיר עם האינסולין היא מלאכה שצריכה לגופה ולכן אסורה. אך מסתבר שיהיה מותר לחולה כזה לצאת עם המכשיר בשבת, גם במקום שאין עירוב, אם הוא לובש אותו בשינוי – כגון אם הוא כורך וקושר את תגורת הבד מסביב לרגלו או לידו ותוחב שם את המחט, כי התירו איסור מדבריהם משום כבוד הבריות [2]. ועיין בשמירת שבת כהלכתה [3] בשם השו"ת לבושי מרדכי שאדם שמצונן מאד מותר לו לצאת עם ממחטה הכרוכה לו מסביב לידו. ואמר לי מו"ר שליט"א שיש משום כבוד הבריות בחולה סכרת כזה שללא היתר כנ"ל לא יוכל אף פעם, כל ימי חייו, לצאת מביתו בשבת, עכ"ד.

                אדם שנעקץ ע"י דבורה וכד' ועקב אלרגיה נכנס למצב של הלם, צריך אח"כ לשאת תמיד מזרק אוטומטי ובו תרופה כנגד אלרגיה. אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שבשבת מותר לו לצאת גם במקום שאין בו עירוב כשהוא נושא את המזרק בשינוי, כגון שקושר אותו אל ידו או אל רגלו, ומטעם האמור לעיל.

                עוד שאלתי את מו"ר במה שונה המכשיר של האינסולין ממה שנפסק בשו"ע [4] שיוצאים בפלפל ובגרגיר של מלח, עי"ש. וכתב לי מו"ר שליט"א: במשנה [5] מובא יחד מוך שהתקינה לנידתה, והיא להציל את עצמה מצער (ולא להציל בגדיה, כי זה אסור, וכשיטת התוס' בגמרא), ואחר כן כתוב בפלפל ובגרגר מלח, והיינו גם כן להציל עצמה מצער, דהיינו ריח הפה. וכל זה בא להציל מצער כל הזמן שמוציאים אותו, וכמו כן גם מוך שבאזנה. אך המזרק, למי שנעקץ מדבורה, כעת אין לו תפקיד, רק לשעת הצורך, והוא דומיא לכדור רפואה לחולה לב לעת הצורך. ומכשיר של אינסולין, נכון שהוא בא להציל את גוף האדם מצער וכו', אבל רק טיפות אלה שכעת נכנסות לגופו, וכל שאר האינסולין שבמכשיר כעת אין כל צורך בו. ועוד, המכשיר עצמו אינו עוזר לרפואה והוא רק אמצעי כדי להכניס האינסולין לגוף האדם, עכ"ל.

 

 

[1] ראה בנשמת אברהם ח"א או"ח סי' שא ס"ק ד.

[2] סי' שיב סע' א. ועיין היטב בשעה"צ סי' שכב ס"ק יב.

[3] פי"ח סע' מז ס"ק קפח.

[4] סי' שג סע' טו.

[5] שבת סד ע"ב.