נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכח

, "נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכח" נשמת אברהם – אורח חיים, עמ' שכח.

נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכח

  • אורח חיים סימן שכ"ח (עידכון)
  • אורח חיים סימן שכ"ח (עידכון שני)

  • סימן שכח  דיני חולה בשבת

     

    סעיף א  מי שיש לו (א) מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו (ב) שום (ג) רפואה, (ד) ואפי' ע"י א"י, גזירה (ה) משום שחיקת סמנים.

     

    נשמת אברהם

     

                      (א) מיחוש בעלמא. למשל מי שיש לו כאב קל כגון כאב ראש, נזלת או שיעול[1] שאינו מחליש את כל גופו או שמכריחו לשכב[2], והכל לפי האדם.

                      ואם הוא מצטער הרבה, קיימת מחלוקת בין התפארת ישראל[3] שמחשיב אותו כחולה במקצת, וממילא מותר לומר לנכרי לעשות עבורו דבר לרפאותו כשיש בעשייתו רק איסור דרבנן, דהיינו שבות דשבות באמירה לנכרי[4], ובין המור וקציעה[5] שכותב: אם מצטער בו הרבה ואין חולי ממש, הו"ל חשאבו"ס, אומר לגוי ועושה לו חמין אם צריך להם, אבל ישראל אינו עושה לו אפי' דבר של שבות. מ"מ נ"ל דהיינו דווקא בדאפשר בגוי, מיהא בדליתיה, רשאי גם ישראל לעשות לו דבר שאין בו אלא שבות במקום שהכאב גדול, כגון קלקול מעים או פעמים שמיחוש ראש גורם כאב הרבה, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאולי אין הם חולקים אלא במציאות.

                      וראה בסי' שז ברעק"א, שמצטער מותר לרחוץ אפי' גופו בחמין שהוחמו מע"ש וקיל יותר משאר שבותים כיון שהוא רק מכח גזירה. אולם ראה בשש"כ[6] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א שמבדיל בין גזירת מרחצאות ובין יתר גזירות חז"ל כגון של שחיקת סממנים, שמעיקרא גזרו אותה על המצטער כמו"ש התוס'[7]. וכותב ע"ז מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א, שאמנם מצינו דמשום צערא דגופא לא גזרו על איסור מוקצה (בני"ד תרופות) בסי' שטז סע' ט וכן בתהל"ד סי' שכח ס"ק עט, עכ"ד. אולם דעת החות יאיר[8] היא שאין לנו אלא במקום שאמרו חז"ל, גונח יונק חלב בשבת[9], מתיר קשר שבבגדו[10], או בשאר צער גדול, ואין למדין ממנו לכל צער בעלמא. וכותב התפארת ישראל[11]: בכל דוכתא דאמרינן במקום צער לא גזרו היינו דוקא צער דלא שכיח, וגם דוקא במקום שאמרו חז"ל, וכ"כ הב"י[12], וכן פשוט דכל דבר דרבנן שגזרוהו להיות צער כגון תענית, אפי' מצטער בתעניתו אסור לעבור אם לא בחולה או בחולשה מאד, שרי, עכ"ל.

                      (ב) שום רפואה. היינו אפילו דברים שאין בהם משום מלאכה ג"כ אסור[13]. ומשמע מהארחות חיים[14] שבמקום צער ועל ידי שינוי היה מותר לקחת תרופות במצב זה, כגון שכורכו בנייר.

                      ובמיחוש שרפואתו לא תלויה בתרופות וסממנים, מותר לטפל בו בשבת[15], אולם אם לפעמים גם משתמש בתרופות לשם אותו מיחוש, אז אסור לרפאותו בשבת אפילו ללא תרופות[16]. ואם ערבב את התרופה במשקה מבעוד יום, ראה להלן סע' כא.

    (ג) רפואה. ואפילו דברים המותרים לבריאים אסורים כל היכי שמעשיו מוכיחים דלרפואה מתכוין[17], ולכן אסור לו לקחת ויטאמינים אף שמותר לבריא לקחתם לשם מניעת מחלה[18]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נלענ"ד אדם שעלול בקל להצטנן ולקבל דלקת ריאות או מחלה אחרת אשר לאחר שיחלה בה יהיה מותר ברפואה, למה לנו להמתין עד שיחלה אם אפשר למנוע, ולכן מותר ודאי להשתמש בויטאמינים אם הצורך הוא לקבל את זה בכל יום גם בשבת. ועיין להלן ס"ק פ.

                      ובנוגע למאכל בריאים שעשוי לרפואתו, ראה להלן סע' לז.

                      (ד) ואפילו ע"י א"י. לרבות דברים שהם רק משום שבות[19].

                      (ה) משום שחיקת סממנים. מקורו בגמ' שבת[20], וראה שם ברש"י ד"ה גזירה, שמסביר וז"ל: במידי דרפואה גזור רבנן, דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן, עכ"ל. וראה ברי"ף וברא"ש שם, שמשמע מדבריהם שטעם הגזירה, הוא משום דאדם בהול על רפואתו ולכן חששו לשחיקת סממנים. וכותב האגלי טל[21], שכל מה שהוא חולה ביותר שנופל למשכב, יגדל החשש דשחיקת סממנים. וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר[22].

                      כותב הקצוה"ש[23]: ונראה לומר דאיסור רפואה משום גזירת שחיקת סממנים קיל טפי בזמננו כיון שעכשיו אין בקיאין בשחיקת סממנים והרפואות נעשות ע"י הרוקחים בבית המרקחת, לא שייך למגזר דלמא אתי לשחיקת סממנים, והרי זה דומה למש"כ התוס'[24] והביא דבריהם הרמ"א[25] (ועיין במג"א[26] ובא"ר[27]). ועיין בנו"ב[28] בענין הגזירה שמא יעשה חבית של שייטין דאינו נמצא בזמננו והביא דברי התוס' הנ"ל וסיים דאין סברא זו מוסמכת. ועיין בתורת חסד להגאון מלובלין ז"ל[29] שמביא תשו' הרא"ש[30] שיש חילוק בין היכא שטעם האיסור ידוע, דבזה כשבטל הטעם בטל האיסור, משא"כ היכא שאין טעם האיסור ידוע כ"כ. דאז אף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו. וסיים שם (בתורת חסד) וז"ל: ועתה מי מאתנו יעיז בדעתו לשקול בפלס שכלו איזו גזירה חשיב הטעם ידוע שלא יצטרך מנין אחר להתירו, ואין לנו אלא דברים מפורשים בדברי הראשונים שהטעם ידוע, והותרה הגזרה ממילא כשנתבטל הטעם, עכ"ל. ולפ"ד (ממשיך הקצוה"ש) גם איסור רפואה בשבת יש לומר דאין הטעם ידוע שאסרו משום שחיקת סממנים, וצריך מנין אחר להתירו וכו'. ומכל מקום יש לפקפק בזה, דבזמן הזה דאין בקיאין בשחיקת סממנים בטל האיסור ממילא, דאף על גב שאין אנו בקיאין בשחיקת סממנים, אבל יש לומר שנמצאים מקומות בעולם שעדיין מעשה אבותיהן בידיהם לטפל ברפואות ביתיות ושוחקין בעצמם הסממנים, וכיון שהטעם לא בטל י"ל דעדיין הגזירה במקומה עומדת, עכ"ל. וכ"כ הציץ אליעזר[31]. וראה גם בפ"ת[32] שכותב בשם הישועות יעקב שדבר שהיה בכלל הגזרה אף שבטל הטעם אינו חוזר להיתר. ואמנם הט"ז[33] כותב: וא"ל דכיון שנאמר בזמן התלמוד אין לנו להתיר אפי' אם הטעם בטל האידנא, דהא איתא ביו"ד סי' קטז גבי גלוי שהיה אסור בימי התלמוד ועכשיו שאין נחשים מצוים בינינו מותר, ע"כ. אולם כותב שם בפ"ת[34] בשם היד המלך, שודאי כל דבר שבמנין היכא דבשעת האיסור היה אותו הדבר אסור מכח ודאי ולא היה אז שום אופן וזמן שיהא מותר, בזה אמרינן דאף אם נאסר מכח איזה טעם והטעם בטל אין לנו להתירו, משא"כ באותן דברים אשר גם בעת האיסור לא היה רק מכח ספק וכמו במים מגולים וכו'. וראה גם בשו"ת שו"מ[35].

                      ועל עצם דברי התוס' [36] המובאים לעיל ושנפסקו להלכה ברמ"א[37] צל"ע, כי הלא הדברים ידועים לכל מי שמנגן בכלי מתרים כגון כנור שכשנקרע אחד מהמתרים, בעל הכנור עצמו מכניס חוט חדש במקום זה שנקרע ואינו צריך לאומן, ובנוסף הרי לפני שהוא מנגן עליו הוא צריך לשנות את המתח במתרים כדי שקולם יתאים כמו שצריך, ולמה א"כ לא שייך בזה איסור משום קשירה או מכה בפטיש ? וכן כותב הערוה"ש[38] וז"ל: והדברים מתמיהים, חדא דקשירת נימי הכנור שכיחי טובא וכן לגלגלה על היתידות והיינו שמגלגלין היתד עד שתשוב הנימא להיות כנכון, ובשני הדברים יש חיוב חטאת משום קשירה ומשום מתקן מנא כדפירש"י בעירובין[39], ועוד דחלילה לבטל שבות דרבנן מפני טעמים כאלו, עכ"ל. וראה גם בשו"ת אגרות משה[40]  שגם מתמה על דברי התוספות. והשבתי לדייק תדברי התוס' שכותבים: ומיהו לדידן שרי, דדוקא בימיהן שהיו בקיאין "לעשות" כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין "לעשות" כלי שיר ולא שייך למגזר, עכ"ל, שאולי כוונתם הוא לעשות מחדש כלי שיר ולכן גזרו על טיפוח וריקוד שמא יעשה כלי שיר שכך היה נהוג בזמן הש"ס. ושמחתי כשב"ה מצאתי כדברי בשו"ת שער אפרים[41]  שכתב שאפילו לדברי התוס' שבזמן הזה יש להקל, היינו דוקא לספק ולרקד בלא כלי שיר וזהו שדייקו התוס' בדבריהם שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר, כי התוס' מפרשים דברי הגמרא גזירה שמא יעשה כלי שיר מתחלתו ועד סופו, ולכן גזרו על טיפוח וריקוד, אבל ודאי שגם בזמן הזה יודעים לתקן כלי שיר שכבר נעשו ע"י אומן, ומודים התוס' שאסור לנגן בכלי שיר, עכ"ל. ועיין עוד בדברי מרן בהל' כלאי בגדים [42]  ובט"ז [43]  ומג"א[44]. ועיין גם בכלאים[45]  ובתפא"י ומשנה ראשונה שם.

     

     

    סעיף ב  (ו) מי שיש לו (ז) חולי של סכנה, (ח) מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה משובח (ט) והשואל הרי זה שופך דמים.

     

    נשמת אברהם

     

                  (ו) מי שיש לו חולי של סכנה.

    עובר – ראה ברא"ש[46] שמביא בשם הרמב"ן שכותב שמשמע מתוך דברי הבעל הלכות דמשום סכנת וולד לחודיה, מחללין אפילו ליכא למיחש לדידה. אולם איכא דסבירא ליה דאין מחללין משום נפלים[47] אלא בחששא דידה. והקרבן נתנאל[48] מוסיף גם בשם הרמב"ן, שאפילו בהצלת עובר פחות מארבעים יום שאין בו חיות כלל, מחללין לדעת בעל הלכות. וכן ראה בטאו"ח סי' תריז ובב"י שם ובביה"ל[49]. אולם ראה בשעה"צ[50] שמסתפק על עובר פחות מארבעים יום. וראה גם בקובץ שיעורים[51], בדעת תורה[52] ובציץ אליעזר[53], וראה להלן סי' של סע' ז ס"ק יט.

    תינוק – ראה או"ח סי' של סע' ז. אולם בזמנינו מחללין את השבת על כל תינוק ואפילו בן

    ח'[54], גם בפחות מבן ז' מחללין את השבת במקום שיש אפשרות לטיפול ע"י אינקובאטור[55]. וראה בחזו"א [56] שגם פוסק כן מטעם שהשתנו הטבעים. גם על תינוק מונגולי או טריפה מחללין את השבת אם כלו לו חדשיו[57]. וכ"כ הציץ אליעזר[58] לענין אדם טריפה שמחללין עליו את השבת. וראה מה שכתבנו להלן סי' של ס"ק יט.

    מומר לחלל שבת – ראה בפמ"ג[59] שכותב בפשטות שמומר לחלל שבת בפרהסיא, אין מחללין עליו את השבת. והמ"ב[60] כותב שבעל עבירות להכעיס, אסור להצילו אף בימות החול וכ"ש דאסור לחלל עליו את השבת. ולהלן[61] הוא משוה מומר לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו לתיאבון, למומר להכעיס בשאר עבירות. וכן כותב גם הארחות חיים[62].

                      אולם אם בכלל אפשר לנו היום לדון את האדם שמחלל שבת בפרהסיא ולהגדירו כעכו"ם, ראה בחזו"א[63] שכותב: ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי', כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל וכו', אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן, אין דין זה נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת. וראה גם שם[64] שהוא מגדיר אותו כתינוק שנשבה וכותב: ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאי לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין, כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין, ולכן א"א לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לענין שאר הלכות, עכ"ל של החזו"א. וראה בשו"ת יעב"ץ[65] שגם כותב דבזמנינו בכל תלינן דלטעמא דלאיסורא לחוד קמכוון וקעביד, כמו שהוא מדרכן של עוברי עבירה שרובם עושים את זה להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון בעלמא, ומומר כזה פשיטא שאסור להורידו מחיים, אדרבה אנו מצווים להחיותו ולהחזיר אבידת גופו ונשמתו, וכן הסכים לדבריו הבית יצחק[66]. וכן פוסקים החלקת יעקב[67] והציץ אליעזר[68] שהאידנא מחללין את השבת אפילו על מומר לחלל שבת בפרהסיא.

                      ובשו"ת חת"ס[69] ושו"ת מהר"ם שיק[70] גם מתירים מטעם אחר, שמא הרהר בתשובה כשהרגיש במצבו. אולם הדין נכון גם אם אדם כזה איבד הכרתו באופן פתאומי וכעת נמצא במצב מסוכן, כך שלא היה כל אפשרות שהוא חזר בתשובה. וזה מכמה טעמים כפי שהובא בשו"ת חלקת יעקב[71]:  לא נקרא מחלל שבת בפרהסיא אם לא עובד עבודת הקרקע[72], או אם הוא מתבייש לחלל את השבת בפני אדם חשוב[73], גם שיטת האחרונים דמחלל שבת שדינו כעכו"ם אינו אלא מדרבנן, וגם כל שאין יודעים חומר האיסור של חילול שבת אינם נידונים כעכו"ם – והכל לפי ראות עיני הדיין, עכ"ל.

    וראה במאמרו של מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א בספר הלכה ורפואה[74], וראה גם בשו"ת מנחת יצחק[75] שמוכיח מהגמ'[76], השו"ע[77] והמג"א[78] דאף בישראל פושע איכא משום איבה.

    איבוד לדעת – איזהו מאבד עצמו לדעת, כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר, ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת, אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו, הרי הוא בחזקת כל המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר[79]. וכן מביא הבן איש חי[80] שיש שלושה תנאים הכרחיים שבהעדרות אחד מהם אין הוא נקרא מע"ל והם: שיאמר בפה מלא לעלות וכו' או שיאמר דבר כיוצא בדבר הזה, שיעלה מיד ויפול או כיוצא בזה, ושתהיה העליה וכיוצא בזה דרך כעס או מצר. אולם מוסיף על זה הבן איש חי עוד תנאי והוא, שלא נתברר שעשה תשובה כלל, וכותב שממילא מע"ל שממלא את כל התנאים האלה הוא דבר שאינו מצוי. ובדרכי משה [81] כתוב גם שדוקא אם התרו בו שלא לעלות, עיי"ש.

                      וראה ביד אברהם[82] שמסכם דעת הברכ"י, שקטן[83] או שוטה אין להם דין מע"ל, וכן אם ממית עצמו לכפר חטאיו, וכן אם ממית עצמו מחמת שירא מעינויים גדולים. ולפרטי דינים בענין זה ראה בפ"ת[84], בשו"ת שואל ומשיב[85], שו"ת מהרש"ם[86], שו"ת חיים שאל[87] ושו"ת חתם סופר[88] (ועל מה שכתב החת"ס על ספר בשמים ראש, ראה בשדי חמד[89]).

                      אולם כל זה בנוגע להלכות הספד ואבילות, ואם מותר להתעסק בו ולומר קדיש אחריו. אבל לגבי הצלתו (אפי' בחול), אמנם כתב המנחת חינוך[90] דאם אחד מע"ל ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו דלא תעמוד על דם רעך וכו'. אולם מביא בספר מרגליות הים[91] בשם ספר עין אליהו הוכחה שחייב להצילו: כי הנה בגמ'[92] נאמר, יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין ת"ל תעביטנו, ואפי' לר"ש דאמר התם דאין נזקקין לו היינו כיון שיש לו כל רגע יוכל לפרנס עצמו, אבל זה שהשליך עצמו לים ושוב אינו יכול לצאת, מחויב הרואה להצילו וז"ש פ' תצא והשיבותו לו אפי' מת עצמו אתה משיב לו. ועי' בפי' זרע אברהם שם שמוחק מלת "מת". ולהאמור הכוונה אפי' ממית עצמו. ומבואר בתשובת מהר"ם בר ברוך סי' לט, דדבר פשוט שאפילו צווח אל תצילוני אין שומעים לו, ועי' ברדב"ז[93] שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה שנאמר הנפשות לי הנה וכו', ועי' שו"ת דברי יששכר סי' קסט, עכ"ל של המרגליות הים.

                      גם בשבת, מי שהכנים את עצמו לסכנה או שניסה לאבד את עצמו לדעת ונמצא במצב מסוכן, מחללין עליו את השבת[94]. וראה בעיון יעקב על מעשה דהלל[95] ובפירושו של הגאון חיד"א[96].

                      והיום, רוב רובם מאלו שמנסים לאבד את עצמם לדעת עושים כן עקב מחלת הדכאון או מחלה נפשית אחרת, וגם המיעוט אינם עושים אלא מפחד יסורים או סבל קשה (שלדעת הרבה מהפוסקים המובאים לעיל לא נקרא מע"ל), וגם המיעוט דמיעוטא שעושים זאת מחמת כעס וכו' אינם נקראים מע"ל לפי התנאים המובאים בשו"ע ובן איש חי. וממילא לא מיבעיא לפי יתר הפוסקים הנ"ל, שמותר וגם חייב לנסות להצילו ואפילו בשבת, אלא יש לומר דאפילו לדעת המנחת חינוך גם יהיה מותר (וחייב) להצילו מכיון שלא נקרא מע"ל.

     

    ואגב, במה דשגור בפי כל, דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, לא נמצא כן מפורש בשום מאמר חז"ל, ואינו לא משנה ולא גמרא, כמו שכתבו השואל ומשיב[97], המהר"י אסאד[98]  והתשובה מאהבה[99], וראה שם בפלפולם על מקור המאמר. וראה גם בכל בו על אבילות[100]  ובשם הגדולים[101]  שגם דנים על המאבד עצמו לדעת.

     

    ממזר – מחללין עליו את השבת, דהא מצווין אנו להחיותו כמבואר ביו"ד סי' רנא סע' ט'[102], וכ"כ הציץ אליעזר[103].

    בדין חרש ושוטה, חיי שעה וגוסס, חייב מיתה והבא במחתרת, ראה להלן סי' שכט סע' ד.

    עכו"ם ראה להלן סי' של סע' ב.

                      (ז) חולי של סכנה. לפי דעת רופא (ראה להלן סע' י), או כשאין המחלה מסוכנת כעת, אולם יש חשש שבמשך השבת יתגבר ויסתכן אם לא מטפלים בו באותו יום[104], או לפי דעת החולה[105], ואפילו כשהרופא אומר שאין חשש[106], או, במקום שאין רופא, לפי דעת כל מי שמתמצא קצת שאומר שמכיר במחלה זו[107], והוא שניכר מתוך דבריו שהוא מדבר ברצינות[108].

                      בנוגע לספק פיקוח נפש ראה להלן סע' ה.

                      (ח) מצוה לחלל. כתב המג"א[109], שמיו"ד[110] רואים שצריך שתהא הרפואה ידועה או עפ"י מומחה. וכן בהגהות מיי'[111] מפורש, דאף בחשיבו"ס בעינן שתהא הרפואה ידועה. וכותב השו"ע הרב[112], ומ"מ אפי' בודאי סכנה אין מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה לכל או ע"פ מומחה, וכשהיא רפואה ידועה אף שאין ידוע אם זה יתרפא בה או לאו, מחללין מספק. אולם הפמ"ג[113] מסתפק בזה וכותב שצ"ע דבספק נמי, ספק פקו"נ להקל, וביו"ד י"ל דמיירי בחולה שאב"ס דאיסור דרבנן אין מתירין בספק כה"ג, ע"כ. אולם דוחה דבריו התהל"ד[114], כי באו"ה[115] השיב מהר"ם נכפה הוא חולי גדול וכמכה של חלל דמי וכו', אם הרפואה ידועה מותר ואם אין הרפואה ידועה אין בידי להתיר, ע"כ. וכ"כ הים של שלמה ס"פ א"ט והביאו הט"ז[116]. ומתרץ שם התהל"ד, שרפואה ידועה היינו שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא צריך לאותה רפואה, אבל במסופקים לא, ומ"ש הרמ"א והמג"א "או אפילו מומחה" היינו אף שהוא מסופק.

                      אולם ראה בדעת תורה שמתרץ בשם שו"ת עט"ח[117] שצ"ל דשם לא נאמרה הרפואה באכילת שרץ מפי רופא רק מעכו"ם שלא היה רופא, ע"כ לא רצה מהר"ם להתיר על סמך דבריו רק אם ידועה רפואה זו בלעדיו. ודעת לנבון נקל שכל הרפואות שעושין במאכלות אסורות שיש עליהם כרת או מיתה לחשיבו"ס וכו' ואף כשיש רק ספק סכנה וגם ספק ברפואה, מ"מ מותר דגדול כח הצלת נפש מישראל, עכ"ד.

                      והשש"כ מוסיף[118], שגם מותר לרופא לערוך ניסויים לצורך הטיפול בחשיבו"ס, וגם אם תועלתם של נסיונות אלה מוטלת בספק לגבי חולה זה, ואפילו כאשר נסיונות אלה קשורים בחילול שבת באיסורי תורה.

                      ולגבי טיפולים סגוליים שכרוכים בחילול שבת, וכן לגבי לשלוח (ע"י שעוברים באיסורי תורה בשבת) לצדיק מפורסם שיתפלל על חולה שיבו"ס, ראה לעיל סי' שא ס"ק יד.

                      (ט) והשואל. כותב המ"ב[119] בשם הרדב"ז[120]: פי' אותו האיש הוא מתחסד וירא לחלל את השבת בחולה כזה כ"א ע"י מורה, הרי הוא שופך דמים, שבעוד שהוא הולך לשאול, יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן, והרי הכתוב אומר לא תעמוד וגו', ובירושלמי[121] איתא הנשאל הרי זה מגונה, פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל, כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו. ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת, כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות, עכ"ל. וראה גם ברמב"ם[122], בתרומת הדשן[123] ובשו"ת רשב"ץ[124]. וכ"כ הקיצור שו"ע[125]: אם החולה אינו רוצה, כופין אותו על כך ועון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור, ועליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ע"כ[126]. אולם בעינן שתהא הרפואה ידועה או ע"פ מומחה (כפי שמוזכר לעיל)[127], וגם שזמנו בהול שהוא מסוכן גדול וכל רגע חשוב אצלו, בזה ודאי אין שאלה ואין תשובה ועושים כל מה שביכולת לבלי לדקדק ויהיה שבת כחול ממש, אבל בחולה שאין זמנו בהול ודאי יש שאלות[128].

                      וכותב המטה אפרים[129] יש לו למורה להיות דינים אלו שגורים בפיו שלא יצטרך לשהות בעיון בספרים, ואם יזדמן שאלה והמורה צריך לעשות שהות לעיין בזה, ועומד אצלו איש חכם ובקי, שיודע הדין על בוריו שמותר להאכילו (ביוהכ"פ) או ההנהגה בזה איך להאכילו, אין לו לחלוק כבוד לרב ולהמתין עד שישיב, אלא אומר הוא להשואל התשובה מיד משום פקו"נ.

     

     

    סעיף ג  כל מכה של חלל דהיינו (י) מהשינים ולפנים, (יא) ושינים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת, ודוקא שנתקלקל אחד מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים אין נקראים מכה. הגה מיהו מי שחושש בשיניו (יב) ומצטער עליו להוציאו, (יג) אומר (יד) לא"י להוציאו.

     

    נשמת אברהם

     

                      (י) מהשינים. וכ"ש החניכים[130]. מי שחש בכאב קל בשן, אל לו לעשות שום טיפול בשבת[131] ואם חלה כל גופו מחמת הכאב, מותר לחלל עליו את השבת באיסורי דרבנן ע"י שינוי, אולם אם א"א יעשה כדרכו [132]. וכן מותר לקחת תרופות[133]. ומותר לו בשעת הצורך לקבל כל טיפול ע"י רופא נכרי[134]. אולם אם סובל מכאבים חזקים ביותר[135] כך שיש חשש של דלקת או מוגלה, או אם יש נפיחות בחניכיים, ואפילו ללא כאבים, מותר לחלל את השבת לפי הצורך, ואפילו באיסורי תורה.

                      (יא) ושינים עצמם. מחלת הצפדינא[136] שמובא במ"ב[137], לא ברור לי מה טיבה. ועיין לקמן סע' ו ד"ה כותב הפמ"ג.

                      (יב) ומצטער עליו להוציאו. ואף דמתחלה מבואר דחולי השינים מקרי של חלל, מ"מ אינו מותר ההוצאה ע"י ישראל דהוצאת השן אינה רפואה ידועה[138] אולם האידנא, הוצאת השן היא רפואה ידועה ומותרת אפילו ע"י רופא ישראל, כשהוא קובע שזה הכרחי משום סכנת נפשות[139]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, חושבני דבזמננו מותר אפילו אם זה רק ספק הצלה, כיון דבזמננו אין שום סכנה בעקירת שן.

                      (יג) אומר. ראה' בט"ז[140] שכותב שאם העכו"ם יכול לעשות גם בלי סיוע של הישראל אז מותר, שבזה אומרים מסייע אין בו ממש. וכ"כ המג"א[141] והאגלי טל[142]. והחכם צבי[143] והמהרש"ם[144] מתירים סיוע רק באיסורי דרבנן, וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה[145] וכ"כ הרדב"ז[146]. ועיין בשו"ת רעק"א[147] וז"ל: האמת מלישנא דרש"י מכות כ ע"ב ד"ה במסייע, מזמין שערות להקיף, משמע קצת שמזמין שערו קודם ההקפה, וביותר נשמע כן דהריטב"א ס"ל כך בכוונת רש"י ממה דהקשה על רש"י הנ"ל מההיא דביצה דמסייע אין בו ממש, ואם נפרש דדוקא בשעת גילוח ממש איירי, ממילא ליכא קושיא מההיא דביצה, דהתם פותח עינו שישים הכוחל את הכחול והוי רק הכנה קודם העבירה, ומה"ט נראה דהקדים הריטב"א לשון רש"י משום דבפשוטו היה מקום לומר במזמין, היינו בשעת גילוח ממש מטה ראשו שיהיה הגילוח טוב ביותר. אך מ"מ לא אבין דמנ"ל זה, ומה"ת יהיה משעה שקודם העבירה נקרא לאו שיש בו מעשה וכו' אבל הכא מה ענין הכנה שמזמין ראשו לכך לדונו למעשה כיון דאינו תחילת גילוח ולא תחילת עבירה וכו' וצע"ג. והכי משמע לישנא דהט"ז יו"ד סי' קצח ס"ק כא במ"ש דא"א שלא תטה אצבעה, ולא נקט בפשוטו דבודאי בתחילה צריכה לפשוט אצבעה, אלא משמע דזה לא היה מעשה, אבל בשעת חיתוך הצפורן ג"כ היא מטה ומקרב אצבעה, עכ"ל. ועיין בט"ז[148] ובש"ך[149].

                      ומחדש החזו"א[150] דהחזקת הגוף במצב משונה מתכניתו הרגיל, כמו מרים ראשו יותר מרגילות האדם, או כופף ראשו יותר מהנוח לו לאדם, חשיב כמחזיק דבר בידו, וכשמחזיק ראשו במקום זה אשר הוא נגד רגילות, וברצונו הוא מכריע את ראשו שלא לנטות מכאן, מקרי מעשה וכו' וזו כוונת הריטב"א דלא דמי להא דאמרו ביצה כב ע"א, דהתם מסייע אין בו ממש. וכתב עוד, דעין המעמץ ופותח שאני שדרך העין בכך, ור"ל אף אם יהיה שבות במסייע במעשה להיות בכחל מותר, דלא מקרי מסייע כלל דכל מתייחס להכוחל, כיון דהעין רגיל בכך להיות מעמץ ופותח, עכ"ל ההזו"א.

                      ולפ"ז פתיחת הפה באופן מקסימאלית (כפי שצריך לעשות בזמן טיפול בשיניים) והחזקתו כך, שפיר נקרא מסייע גם לפי הריטב"א וגם לפי החזו"א.

                      אולם הש"ך[151], חולק על הט"ז, וס"ל דמסייע אין בו ממש בכל התורה כולה חוץ ממקיף וניקף, וכן משמע מפסק הרמ"א[152]. ומסכם המ"ב וכותב[153]: ואע"ג דהוא פותח פיו וממציא את שינו להוציאו, קי"ל דמסייע אין בו ממש, ובט"ז מאריך בענין זה ודעתו להחמיר אבל הרבה אחרונים דעתם כהשו"ע.

                      (יד) לאינו יהודי. כותב המג"א[154]: והוצאת השן מלאכה דאוריי' דהא חובל לרפואה, וכבר כתב[155] דחובל לרפואה חייב. ומסביר המ"ב[156] דבזה חייב אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור דזה מתקן הוא. אולם שואל המ"ב, הא הוא אינו מכוין רק להוציא השן והדם ממילא קאתי, ואף דהוי פ"ר, הא הוי עכ"פ פ"ר דלא איכפת ליה, ואין איסורו אלא מדרבנן, והנה למ"ד מקלקל בחבורה חייב[157] חייב גם בזה כמו שכתב הגר"א[158], אבל למ"ד פטור אמאי חייב בזה. ואף דע"י ישראל בודאי יש ליזהר בזה, עכ"פ ע"י א"י אפשר דיש להקל אף באינו חולה כל גופו. וראה גם בשו"ת מהר"ם שיק[159]. והערוה"ש[160] כותב שעקירת שן הוא אב מלאכה דעוקר דבר מגידולו, וראה גם בחיי אדם[161]. והאבני נזר[162] דן בה משום גוזז. אמנם כותב הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א[163] שנעלם ממנו מה שכתב הרמב"ן בחידושיו לשבת[164], שהעוקר דבר מגידולו הוא תולדה דקוצר, וכי היכי דקיימא לן כרבנן שאין דישה אלא בגידולי קרקע ה"ה לקצירה, דתרוייהו ילפינן להן מהמשכן. ואפי' ר' יהודה יודה בקצירה שהיא ממש מן הקרקע דוקא, ואינה נוהגת בבעלי חיים, שהרי תולש מן העוף מחיים אינו חייב משום עוקר דבר מגידולו. ומה שאמרו[165] הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו, היינו שחייב משום נטילת נשמה, שמכיון שגידולו תלוי בנשמת אמו, העוקרו הרי הוא נוטל נשמתו ממנו. וכ"כ בחידושי הרשב"א והריטב"א שם. ולפי זה ברור, שהעוקר שן אין בו משום עוקר דבר מגידולו, וכן מוכח מדברי הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד[166] ואף שגם הגאון מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב[167] כתב שיש בהוצאת שן משום עוקר דבר מגידולו, אין ספק שלא ראה דברי הראשונים הנ"ל, וראה בשו"ת מהר"ם שיק[168], עכ"ל של הראש"ל שליט"א. וראה גם בשו"ע הרב, שהוצאת שן ע"י נכרי אפי' כשלא חלה כל גופו מותר, ומשמע שלדעתו הוצאת שן אין בה אלא איסור דרבנן והתירו שבות דשבות במקום צער. והגר"מ הרשלר שליט"א[169] מסביר את המ"ב והשו"ע הרב, שמדובר כשאין צריכים להוצאת דם, אולם בהוצאת שן רגילה שמעונין בדימום כדי למנוע דלקת אין להקל.

     

     

     

    סעיף ד  מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו (טו) כל שרגילים לעשות לו בחול, אבל כשיודעים (טז) ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, (יז) אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל.

     

    נשמת אברהם

     

                      (טו) כל שרגילין. ממאכלים ורפואות (רמב"ן), ומשמע אע"פ שאב"ס במניעת הדבר ההוא, כיון שהחולי יש בו סכנה, ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול, עושין גם בשבת[170]. וזה דוקא בשיש צורך קצת, דאילו צורך הרבה אפילו לדעת המחמירין שרי, וכההיא דתניא ביומא פ"ג, מחממין לו חמין בין להשקותו בין להברותו[171]. ובתוספתא [172] מובא: מחממין חמין לחולה בשבת בין להשקותו ובין לרפאותו (להברותו). וכותב ע"ז בספר תוספת יוהכ"פ[173]: בין להברותו דהיינו רחיצה, וי"ל דרחיצה שעושין לו אין במניעתה סכנה, ומכאן ראיה למ"ש ה"ה פ"ב דשבת וכו', ע"כ. וכ"כ החזון יחזקאל (על התוספתא שם): פי' להשקותו אפילו אם אין במניעת הדבר סכנה לחולה, דאם יש במניעת החמין לצורך השקאתו סכנה, א"כ הוי כמו לרפאותו, ולמה לי למתני עוד לרפאותו, ע"כ. וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר[174]. וכדעת המ"מ כותב גם בתשב"ץ[175].

                      והב"י הביא בשם רש"י[176] דלא שרי לחלל שבת בשביל חשיבו"ס אלא דוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו, הוא מסוכן למות בשבילו, אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו, אינו מסוכן למות בשבילו, אין עושין אותו ע"י ישראל [177]. וכן פוסקים ר"ת, ר"י, תוס' ישנים, רשב"א, או"ז בשם הר"ר אליעזר, הר"ן והרמב"ן[178]. ולכן פוסק המ"ב[179] שאיסורי תורה עושין רק ע"י א"י, ואיסורי דרבנן עושים גם ע"י ישראל, אולם אם אפשר יעשהו בשינוי[180].

                      ובסיכום: חולה מסוכן מותר לישראל לחלל עליו את השבת אפי' באיסורי תורה אם במניעת הדבר שקשור בחילול שבת הוא יסתכן יותר, או אפילו כשבמניעת הדבר ההוא אין חשש להחמרת מצבו אלא שהדבר זקוק לו לחיזוק איבריו, או שיש בו צורך הרבה[181]. אולם אם יש בו רק צורך קצת, אז יש מחלוקת ראשונים אם גם מותר לישראל לחלל עליו את השבת באיסורי תורה, או האם רק מותר לחלל עליו את השבת באיסורי תורה ע"י נכרי. וראה מה שכתב הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו על ספרי.

                      ולכאורה יש סתירה בשו"ע בין מה שכתוב כאן ומה שהוא מחמיר להלן (סי' תריח סע' ז) שמאכילים חשיבו"ס ביוהכ"פ מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור (וכן סתירה, לכאורה, במגיד משנה בין הל' שבת פ"ב הי"ד והל' שביתת עשור פ"ב ה"ח ד"ה ואם). וראה במג"א[182] שכבר הרגיש בזה. וכותב על זה השואל ומשיב[183]: ודוחק לומר דדוקא לענין אכילת האיסורים הוא דקפדינן ולא בעשיית שאר איסורים, ולומר דאיסור אכילה חמור יותר, וכעין שכתבו התוס' בכמה מקומות לענין בהמתן של צדיקים דזה דוחק. ולחומר הנושא (ממשיך השו"מ) יש לי לומר לפמ"ש התוס' בפסחים (מו ע"ב ד"ה רבה), דאם נימא הואיל בטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה, וכתבו דחשיבו"ס לא שכיח, וא"כ כל שיש כאן חשיבו"ס שוב אף שאין במניעת אותו הדבר סכנה, אפ"ה ל"ש איסור מלאכה, דשייך הואיל אם היה צריך להדבר הלז דוקא, וא"כ אין בו רק איסור דרבנן ומותר אף שאין במניעת הדבר סכנה (ועל עצם קושית התוס' ראה במהר"ם חלאווה שם, שו"ת שואל ומשיב מהד"ת ח"ב סי' טו וספר מאורי אש להגרש"ז אויערבאך שליט"א עמ' 24).

                      ובשו"ת אבני נזר [184] כותב וז"ל: וע"כ ניחא שעושין כל צורכי חולה שאין במניעת הדבר סכנה, דלא שייך לחלל שבת ונסמוך על שלוחי מצוה אינן נזוקין, כיון שהוא לאחר, בשגם שהמצוה עושין אנחנו שנשבות בשביעי, וההיזק יהיה לחולה שיסתכן, ולא שייך בזה כלל שלוחי מצוה אינן נזוקין, אבל ביוהכ"פ שפיר מתענה, כיון דלא שכיח הזיקא, ויסמוך על שלוחי מצוה אינן נזוקין שלא יסתכן ע"י התענית[185].

                      וראה בשו"ת ציץ אליעזר[186] שמביא בשם הגר"ח מבריסק שמדייק מלשון השו"ע[187] "חולה שצריך לאכול וכו' אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן", שמדובר על חולה שאין בו סכנה אלא שאם לא יאכל אפשר שיסתכן, וחולה כזה מאכילים אותו מעט מעט, ע"ש. וראה גם בהעמק שאלה[188] ובקצות השולחן[189]. ובספר מועדים וזמנים[190] מסביר את פסק הגר"ח שחולה מסוכן וחלש מאד שצריך לפי דעת הרופאים לאכול כדי שיתחזק כוחותיו ויהיה לו יותר סיכויים להתגבר על מחלתו, כה"ג לכ"ע חייב לאכול כדרכו ואין צריך אומד או שיעור, שאכילתו היא רפואתו ולכ"ע מתרפאין בכל האיסורים לרבות עינוי יוהכ"פ. אבל אם אין רפואתו באכילה, רק הוא חולה שיבו"ס ואם יתענה ביוהכ"פ ייחלש ויסתכן, כה"ג להמ"מ אין צריך אומד וכן דעת הגאון מבריסק. ועיין להלן סי' תריח ס"ק ב.

                      ובנוגע לחולה מסוכן שצריכים לפייסו ע"י דבר שדורש חילול שבת או שיש חשש שמא תיטרף דעתו אם לא יעשו לו דבר שכלול בחילול שבת, ראה לעיל סימן שו סע' ט.

                      (טז) ומכירים. ר"ל שמכירים בבירור שלא יתגבר החולי יותר ע"י שנמתין עד הלילה במוצאי שבת[191].

                      (יז) אסור לחלל. באיסורי תורה ומותר באיסורי דרבנן, אולם, אם אפשר, יעשהו בשינוי [192]. ולכן, דוחים ניתוח וכן כל טיפול אחר בחולה שבסכנה למוצאי שבת, אם אין לחשוש שמצבו יחמיר והוא יבוא לידי סכנה. גם אין לבצע בשבת בדיקות מעבדה וצילומים לצורך ניתוח שיבוצע למחרת היום (או כל הכנה אחרת של החולה כגון גילוח וכדומה), אא"כ הניתוח דחוף[193]. וראה בשעה"צ[194] שכותב שפשוט דכל טצדקי דאית ליה שלא יצטרך לחלל שבתות וכן לעבור שאר עבירות, מחוייב לעשות.

                      וכותב הרש"ש[195] וז"ל: אם נדע בבירור דנוכל להמתין עד הערב, אז לא נחלל עליו השבת בחנם. ואם נצרך לעשות לו הרפואה היום דוקא, אבל אינו מוכרח לעשות תיכף רק דנוכל לאחרה עוד איזו שעות, בכזה אמרינן הזריז ה"ז משובח (ונ"ל דהא דתניא לקמן, ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא, ר"ל דאפי' נוכל להמתין בטח עוד איזו שעות, ואז נוכל להבחין אם נצרך לחלל עליו את השבת או לא, אפ"ה לא ימתינו אלא מחללין עליו מיד הואיל דעתה הוא ספק, ניתן עליו שבת להחלו). ואם נצרך לעשות לו הרפואה ב' פעמים, פעם א' ביום דוקא והב' נוכל להמתין עד לאורתא, מ"מ מותר לעשות לו גם פעם הב' בשבת הואיל דכבר ניתן עליו לחלל את השבת, מה לי חילול אחד מ"ל ב"פ, עכ"ל. וראה

    בשש"כ[196] שתמה על דבריו בנוגע לשני טיפולים, וכן תמה עליו הגרש"ז אויערבאך שליט"א ע"ש.

     

     

    סעיף ה  מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה ואין מחללין עליו שבת, עד שיאמר (יח) אחד מהם שהוא צריך לחילול, או שיעשה אצל אחד מהם (יט) סכנת נפשות (וע"ל סי' תריח).

     

    נשמת אברהם

     

                      (יח) אחד מהם. פי' ב' רופאים, א' אומר צריך ואחד אומר אינו צריך, או לאו דוקא צריך שימות אפילו רק יכבד החולי[197]. וראה פרטי דינים בסי' תריח.

                      (יט) סכנת נפשות. צ"ל ספק סכנת נפשות[198], ור"ל דאפילו אומרים רק שמא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי שרי, וזהו שסיים הרמ"א וע"ל סי' תריח דכן מבואר שם לענין אכילת יוהכ"פ, וה"ה כאן[199], וכ"כ בב"י בשם הרמב"ן.

                      ומפורסמים דברי התוס'[200]: אר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם, ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל, ע"כ. אולם לא נקרא ספק פקו"נ בדברים העתידים, שבהווה אין להם כל זכר[201]. אא"כ סיבת הסכנה כבר ישנה לפנינו, אבל היכי שהסכנה איננה עוד, אלא שהיא יכולה להתפתח אח"כ ממצב הענינים, אין זה בגדר פקו"נ[202]. ולפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, היכי שהרודף (המחלה) כבר נמצא בגוף האדם, הר"ז בכלל פקו"נ. אולם לא מקרי רודף אא"כ מצבו של החולה הולך ורע, משא"כ אם אין שינוי, כי אז נעשה כאילו פסקה הרדיפה לאותה השבת, ואסור לחלל שבת אם יודעים ברור שאפשר לדחות את הטיפול למחר בלי שום נזק[203]. וכל דבר שהעולם נוהגים לעשות כן ולא לחוש, מותר אדם לסמוך על "שומר פתאים ד'", ממילא דבר שהעולם חוששין לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה[204]. וכותב הבנין ציון[205]: אע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקו"נ ואין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו, כגון בנפל עליו הגל, דאז חוששין אפי' למיעוטא דמיעוטא, אבל בשעתה אין כאן פקו"נ רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא, עכ"ל. ולכן במחלה קלה ופשוטה כגון הצטננות, אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא [206]. ואולי יש לחלק בין הצטננות פשוטה לבין דלקת ריאות קלה, מ"מ קרוב הוא לפקו"נ, ואז יתכן דאמרינן הכלל שהוזכר לעיל בשו"ת הבנין ציון [207], אא"כ אין שינוי במצבו וכנ"ל.

     

     

    סעיף ו  מכה שעל (כ) גב היד וגב הרגל, וכן מי שבלע עלוקה, וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו, הרי הם כמכה של חלל.

     

    נשמת אברהם

     

                  (כ) גב היד וגב הרגל. פי' התוס'[208], היינו חולי שעלה שם מאליו או שלא ע"י מכת חרב. וראה בשו"ע הרב[209] שכותב אפילו עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת ברזל, וכ"כ בשמו הכף החיים[210]. וראה גם בתוס'[211], שמבארים דחשבינן כמכה של חלל לחלל את השבת אע"ג שפעמים מתרפא מאליו.

                      מובא בערוה"ש [212] שגב היד וגב הרגל, היינו היד והרגל שאחרי האצבעות בצד של הצפרנים, עכ"ל, וכנראה שהוא בא לאפוקי מכל אורך היד והרגל. אולם הקצות השולחן[213] כותב שגם האצבעות אינם בכלל גב היד לענין זה. וכותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לדעתי יתכן שגם הערוה"ש מודה להקצוה"ש שהאצבעות אינם בכלל גב היד.

                      ובנוגע למחלוקת בהגדרת מחלה או מצבו של חולה, שבין חז"ל ומידע הרפואי שבכל דור ודור, כותב הרשב"א[214] כשנשאל על בהמה שנולד בה טרפות ברור ועברו עליה י"ב חודש, וז"ל: ואם תשיב ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יתרת ברגל ששהתה י"ב חודש, זו היא שאמר ריב"ל לר' יוסי בן נהוראי, על דא את סמיך, כלומר א"א וכאילו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך או סיבה אחרת יש, וכן בכאן אנו שואלין אותו שמעיד, מאין אתה יודע ששהתה זו, שמא שכחת או שמא טעית או שמא נתחלף לך זמן בזמן או שמא נתחלפה בהמה זו באחרת וכו' ואם יתחזק בטעותו וכו' נאמר לו, להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר, ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני. וכ"כ הריב"ש[215]: אין לנו לדון בדיני תורתנו ומצותיה ע"פ חכמי הטבע והרפואה, שאם נאמין לדבריהם אין תורה מן השמים חלילה, כי כן הניחו הם במופתיהם הכוזבים, ואם תדין בדיני הטרפות ע"פ חכמי-הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים וכו', עכ"ל. אולם ראה בש"ך[216] שמביא בשם המהרש"ל פרק אלו טריפות סי' פ, שכתב דהטעם דטרפה היא שאין כמוה חיה רובא דרובא, אבל מיעוטא דמיעוטא חיה אע"ג דטרפה היא ע"ש, וכותב ע"ז הש"ך ומשמע מדבריו דבמקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אי חזינן דחיה י"ב חודש כשרה, ודברים נכונים הם עי"ש.

                      והרמב"ם[217] כותב: שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. ושוב הוא כותב[218]: וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך.

                      וכותב החזו"א[219]: מיהו שאר טריפות לא ידענו באדם וכמש"כ הרמב"ן, ופי' אחרונים ז"ל דאדם מקבל רפואה יותר מבהמה, ובזה ישבו הא דמשמע בגמ' דאדם ובהמה שוין, דהיינו בלא רפואה גם אדם אינו חי, ובזה נתישב הא דמעשים בכל יום בזמנינו שמנתחים הרופאים במעים ומתרפא החולה וחי חיים שלמים וקיימים. ולכן נפל בבירא בזמנינו דין עדות בשאר טריפות. ואם הרופאים אומרים שאין כיום רפואה ידועה לטריפה ההיא ג"כ א"א לסמוך, כיון שבעצם יש לה רפואה, אולי נזדמן לו סם רפואה ע"י איזה רופא. ואף בטריפות דמן ארכובה ולמעלה אין מעידין בזמנינו דמנתחים הרופאים וחיים, ואין לתמוה ע"ז, דבאמת נראה דברא הקב"ה רפואות אף לטריפות וכו' אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום וכו' ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קדשם שהופיע עליהם. והנה היה צריך להקבע בב' אלפים תורה וכו' ואין לנו תורה חדשה אחריהם, והיו קביעות הטריפות כפי השגחתו ית' בזמן ההוא, ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכא דמותא בזמן ההוא שלא נתן הקב"ה לברואיו אז רפואת תעלה להן, המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים, שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם. ואפשר עוד שלא בהתגלות סמי הרפואה ואופניהם לבד נשתנתה בזמנינו, אלא גם בשינויי הגופים החיים, כמו שינוי מיעוטי הדם, שהראשונים הוכרחו להקזה והאחרונים הקזה סכנה להם, וכן בשינוי האקלימים ושאר עניני הטבע וכו' ואפשר דהנתוחים שבזמנינו לא היו מועילים בימים הראשונים וכו'. וז"ל הרמב"ם פ"י מה"ש הי"ג וכו' ודבריו ז"ל סתומים, שכנראה הוא מקיים אמתת דברי הרופאים, וא"כ איך נתישבו דברי חכמים אשר המה כמסמרות נטועים לעד ? אבל למש"כ ניחא, עכ"ל החזו"א. אולם לפי מה שהבאנו לעיל משו"ת הרשב"א נראה שגם כוונת הרמב"ם כן.

                      וראה בדעת כהן[220], שכותב לגבי אלה המערערים על המציצה: אם יאמרו שלפי הרפואה אין שייך כלל במניעת המציצה סכנה בשום אופן, הנה דבריהם מוכחשים מחז"ל שאמרו, האי אומנא דלא מייץ, סכנתא הוא ומעברינן ליה, ואין אנו שומעים להם כלל וכו' ואם יאמרו שלפי טבע האדם בימים האלו ובארצותינו נראה להם שאין המציצה מוכרחת כדי להסיר הסכנה וכו' שבזה אין הכחשה לדחז"ל, כי דבריהם ז"ל יתכן שלא אמרו כ"א לפי טבע הזמן אז, ועתה כשנשתנו הטבעים היה מקום לחוש לדבריהם; אבל זה אינו מועיל, אלא אם נחליט שדברי הרופאים הם מוחזקים אצלינו כודאי, אבל באמת נראה שדבריהם בכלל אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש אחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד מחכמת הרפואה (והה"ד בכל החכמות), ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כי אם באסמכתא ואומדנא וכו' א"כ יש לכל דבריהם דין ספק. ומה שסומכין עליהם להקל באיסורים לענין יוהכ"פ ושבת, היינו משום דאפילו בספק נפשות ג"כ נתנו כל איסורי תורה להדחות (בר מהני תלת). וא"כ בנ"ד שחז"ל אמרו דבהעדר המציצה הוא סכנה, הרי הדבר עומד לנו בחזקת סכנה, ואפי' אם כל הרופאים אומרים שאינה סכנה, א"א להם להוציא הדבר מכלל ספק סכנה וכו' ע"כ אע"פ שיש חילול שבת במציצה, הדבר פשוט שאנו חייבים בה, שספק נפשות היא לעולם, וכל ספק נפשות דוחה את השבת, עכ"ל.

                      וראה בתפארת ישראל[221] שכותב: אף שלפי דברי הרופאים עתה, דאדרבא ע"י המציצה אפשר שיסתכן וכו' וא"כ היה מן הראוי לכאורה לסמוך על דבריהם לכל הפחות בשבת שלא לעשות חבורה, אבל חלילה לזוז מדברי חז"ל ויש למצוץ גם בשבת.

                      ועל אף שבסכנת נפשות אנו הולכים לפי המיקל ואפי' נגד חז"ל, כאן שנאמר לנו הלכה למשה מסיני שהתינוק יסתכן ללא מציצה, על אף שמצד הרפואה יש ספק סכנה במציצה מחשש מחלה מדבקת, אין ספק מוציא מידי ודאי. אולם קיים דיון בפוסקים אם מותר לקיים מצות מציצה דרך ספוג או דרך צנור של זכוכית (כדי למנוע מגע ישיר בין הפה של המוהל ובין האבר של התינוק, וסכנה של העברת זיהום ממנו לתינוק), וראה בשו"ת מהר"ם שיק[222], שדי חמד[223], זוכר הברית[224], שו"ת אבני

    נזר[225], שו"ת דברי מלכיאל[226], שערי תשובה[227], שו"ת מהר"י אסאד[228], שו"ת בית יצחק[229], שו"ת בנין ציון[230], שו"ת זכר שמחה[231], משנה ברורה[232], שו"ת הר צבי[233], שו"ת מנחת

    יצחק[234], יסודי ישורון[235] ושו"ת שבט הלוי[236] שדנים בענין.

                      כותב הפמ"ג[237] לגבי צפידנא (וראה לעיל סע' ג ס"ק יא), שאף שרופא או חולה אומרים אינו צריך, אין שומעים להם, ששקר אומרים, מאחר שבגמרא אמרו דיש סכנה, ולא אמרינן נשתנה הזמן, ע"כ. וכן הובא במ"ב[238] וכ"כ במנחת

    שבת[239] על זה שמחללין את השבת כשיש סכנה לעין וז"ל: ויש לעיין הלא בזה"ז אין שכיח כ"כ שיהיה בחששת עיניו חשש סכנת נפשות אפי' בתחלת החולי, אך אולי כיון שמוזכר בגמ', ובגמ' אמרו שיש בזה חשש סכנת נפשות לא אמרינן בזה דנשתנה הטבע.

                      ובשו"ת מהר"ם שיק[240] כותב לחלק: (א) בדבר שהוא הלכה למשה מסיני א"א לומר שינוי עיתים כי דבר אלקינו קיים לעולם, וא"כ כיון שנמסר לנו על פי ד' לכל הזמנים ובכל המקומות, א"כ ד' הוא היודע אם יהיה עתיד שישתנו העתים, איך מסר דבר זה למשה מסיני לאסור לעולם ? ועל כרחין או שלא נשתנו, או שאפי' נשתנו מכל מקום אסור, כגון שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני א"א שנשתנו, ואף אם אנו רואים שינוי שהוא חי ורבותינו אמרו טרפה אינה חיה, מוכח רק שהטריפות אינם תלויים בחיות, ואפי' חי כיון שיש בו חסרון וריעותא זו היא טרפה, והראיה שיש לחכמינו ז"ל האומרים דטרפה חיה[240*];  (ב) בדיני התורה אזלינן בתר חזקה וכל דיניה מיוסדים על רובא וחזקה וכו', ושייך זה בדבר דסגי ליה ברוב ולא הוי הלכה למשה מסיני, דאז כיון שהנסיון מעיד שעל פי רוב נשתנה ואין דבר זה הלכה למשה מסיני, שפיר יש לומר דנשתנה וכו' ולכן בההיא דתוס' ע"ז וכן באבן העזר סימן קנו דמוכרח שנשתנה, על כרחין דלא הוי הלכה למשה מסיני, אבל בטריפות דמבואר בש"ס דהן הל"מ וכן במציצה דהוא לענין פקוח נפש דאין הולכין בתר הרוב ע"כ א"א להעיד שנשתנה, ושוב אזלינן בתר חזקה ובחזקה שלא נשתנה, עכ"ל[241].

                      אולם מצאנו גם דעת אחרת, דהנה כותב המאירי[242] : ואע"פ שאין דברינו מסכימים עמהם מכל וכל ולא עם דברי המפרשים, כך הסכמתי בו עם קצת חכמי הרפואה הבקיאים בניתוח האיברים וציורם, עכ"ל. ויותר מזה כותב רבינו אברהם בן הרמב"ם[243] וז"ל : לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלימות תכונתם בפי' התורה ובדקדוקיה ויושר אמריה בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפי' התורה שתכלית חכמתם בידם, ולהם נמסרה להורותם לבני אדם וכו' ודי בזה ראיה ומופת ולא נענעין להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא ענינים רבים וכו' שבחנו אותם הבוחנים ונשמעו ביניהם וסמכו הם עליהם ולא יודה על אמתת עיון רופא אמתי ולא שכל, עכ"ל.

                      ואחרי כל האמור לעיל, יש להבין מדוע אנשים ואפי' החרדים לדבר ד', אינם מקפידים לחלל את השבת לפי הצורך על כל פצע או מכה שעל גב היד או הרגל. והלא בדבר שחז"ל הגדירו כמסוכן וכמכה של חלל, מה יועיל מחשבת הרופא או החולה ? ונראה לי שיש לחלק, כי גם במכה של חלל (שהוא דבר כללי ולא מוגדר) חילקו חז"ל בין כשהרופא או החולה אומרים שאין צריך שאז אין מחללין[244], ובין כשאין רופא בנמצא והחולה אינו אומר כלום שמחללין[245]. אולם כשמדובר על מחלה מיוחדת ומוגדרת כמו צפידנא שהיא מחלה מוגדרת ומפורטת בחז"ל, אז חייבים לטפל בחולה ככל חולה מסוכן ואפי' נגד אומדנא של הרופאים. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמאחר ואנחנו לא יודעים ברור מה זה מכה על גב היד או גב הרגל, ומאידך מבואר שכשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין וא"צ חילול – אסור לחלל עליו אע"פ שהוא מכה של חלל.

                      ובנוגע למושג של השתנו הטבעים, ראה בתוס'[246], רא"ש[247], שו"ת

    הרשב"ץ[248], תרומת הדשן[249], תפארת ישראל[250], ים של שלמה[251], מרן הב"י[252], הרמ"א[253], הגאון חיד"א[254], שו"ת חת"ס[255], שדי חמד[256], מג"א[257], חזו"א[258] ושו"ת ציץ אליעזר[259].

     

     

    סעיף ז  מחללין שבת (כא) על כל מכה שנעשית מחמת ברזל, (כב) ועל שחין הבא בפי הטבעת, ועל סימטא והוא הנקרא (כג) פלונקר"ו בלע"ז, ועל מי שיש בו קדחת (כד) חם ביותר או עם סימור.

     

    נשמת אברהם

     

                      (כא) על כל מכה שנעשית מחמת ברזל. אפילו אינה בחלל הגוף ואפילו שלא על גב היד והרגל [260], ומשמע שלא שנא מה גודל ומה עומק הפצע. ומחללין את השבת על כל חתך ע"י סכין או אפי' מחט ואפי' כשהחתך הוא קטן והמכה בנחת, וכ"כ בחידושי רעק"א כאן בשם התב"ש[261], וכן הוא בכף החיים[262] ובביה"ל[263]. אולם ראה בערוה"ש[264] שפשיטא ליה שמדובר דוקא בכח. והמור וקציעה כותב[265] וז"ל: ואם החתך קטן ואין בו חשש כל כך, יכול לעצור הדם בלא"ה בקל ע"י דחיקת אצבעו וכו' אם אינה חבלה גדולה ועמוקה כי אם מעט בעור ובבשר האצבע וכדומה וכו'. וכן פוסקים הקצות השולחן[266] והשש"כ[267]. אולם אם החתך נעשה על ידי דבר מלוכלך או מזוהם, או אם יש חשש למחלת הטטנוס, מחללין את השבת לפי הצורך כדי לקבל את הטיפול המתאים[268]. ואם הדבר קרה קרוב למוצאי שבת, יחכה ואל יחלל את השבת[269], אם אין שום ספק סכנה בעיכובו[270].

                      (כב) ועל שחין. מי שסובל מטחורים, מותר לו לעשות בשבת תרופה המונעת עצירות, מכיון שאין שתיה זאת לשם רפואה, וכל כוונתו בזה היא רק כדי לשמור עי"כ שלא יוזקו הטחורים, בדומה למה שכתוב להלן סע' כג. גם אחרי שנתרפא, מותר לו להמשיך בלקיחת התרופה, מהא דסע' כז להלן[271]. ומותר לשבת בשבת בכלי המכיל מים חמים שהוחמו מע"ש, כדי להקל מעליו יסוריו, מהא דסי' שכו סע' א שמותר לרחוץ גם שאר אברים, ומכיון שלבריא מותר, ליכא הוכחה דלרפואה קא עביד[272]. וסברא זו לא מובנת לי, כי הלא אין דרך בריאים לשבת בכלי מים ולרחוץ פניהם של מטה, וכן מצאתי בקצוה"ש[273], שזה נקרא ניכר לרפואה ואינו מותר אא"כ חלה כל גופו עקב הדלקת בטחורים.

                      מותר להשתמש בפתילה בשבת כטיפול לטחורים כשיש כאבים חזקים[274]. והקצוה"ש כתב[275] שאסור להשתמש בפתילה אפילו מצטער הרבה מפני שהיא רפואה, וצריך לעשות בשינוי, כגון להפוך הפתילה ולהכניסה, אם אפשר מצד הרחב, ואם הכאבים חזקים עד מאד, אז יש לו דין של חולה שיבו"ס[276]. וראה במנחת שבת[277].

                      ואין הטיפול בפתילות כאן דומה למה שכתב מרן להלן בסע' מט (וראה גם במ"ב ס"ק קנא ובביה"ל ד"ה לשום), מכיון שהפתילות שלנו אין הדרך להכניסן ושוב להוציאן, וליכא החשש של השרת נימין[278]. ואסור להכין את הפתילה בשבת ויש בו איסור תורה משום מכה בפטיש[279], אולם מותר לו לחותכה לשני חצאים שווים כדי להשתמש רק בחצייה, ואין בזה משום איסור מחתך, דאף שמקפיד על המדה, מ"מ מלאכת מחתך שייכת רק אם רוצה אח"כ להשתמש בדבר החתוך ולא כשרוצה להכניסה לתוך הגוף דחשיב לענין זה כאוכל, ועוד, שעיקר הקפידא היא לכמות של התרופה ולא למדה, ואינו מקפיד על מידת האורך והרוחב, שהרי לא איכפת ליה אם החתך יהיה באורך, ברוחב או באלכסון[280].

                      ולענין קינוח אחרי היציאה כשיש טחורים שמדממים, עיין במנחת שבת[281] שכותב שאפשר שצריך להחמיר שלא לקנח את עצמו בבגד או אפי' בנייר מפני שהדם יצבע אותן ואעפ"י שהוא בדרך לכלוך, ולכן נכון יותר שירחוץ אותו מקום במים. אך אם א"א בענין אחר, כגון שאין לו מים, אפשר דיש להקל משום כבוד הבריות, דהוא דרך לכלוך. ועיין במג"א[282], בשו"ע הרב[283] ובחיי אדם[284]. וכ"כ המ"ב[285].

                      (כג) פלונקרו בלע"ז. צ"ל פרונקלו, ובאמת יש ממין זה הנקרא קרנבאנקול שהיא מכה מסוכנת מאד אבל לא בסתם[286].

                      (כד) חם ביותר. קיימים חילוקי דעות בין הפוסקים על איזה חום מחללין את השבת, וראה בשו"ת אגרות משה[287] שמתיר בחום של מאה ואחת מעלות פרנהייט (דהיינו קרוב ל37.9- מעלות צלזיוס), ואפי' פחות מזה אם החולה חושש, וכ"כ בשמו היסודי ישורון[288]. אולם יש מחמירים[289] שאפילו בשלושים ושמונה מעלות צלזיוס מותר רק לחלל את השבת באיסור דרבנן. וברוב המקרים, עצם החום אינו מסוכן אלא כשהוא גבוה מאד (ואפשר להורידו ע"י כדורים ככל חולה שאין בו סכנה) ורק אם יש חום גבוה והחולה מרגיש רע וסיבת החום אינה ידועה, אז נוהגים בחולה כדין חושיבו"ס[290], ובתינוק או אדם זקן נוהגים בהם כחושיבו"ס אפילו אם החום לא כל כך גבוה כל שסיבת החום לא ברורה[291].

     

    סעיף ח  מי שאחזו דם, (כה) מקיזין אותו אפילו הולך על רגליו ואפי' ביום הראשון.

     

    נשמת אברהם

     

                      (כה) מקיזין אותו. לגבי הוצאת דם בשבת לשם בדיקתו וכן לגבי זריקות בשבת, ראה לעיל סי' שטז סע' ח.

     

    סעיף ט  (כו) החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פי' תחלת חולי), מחללין עליו את השבת.

     

    נשמת אברהם

     

                      (כו) החושש בעיניו. ואע"ג דמשום סכנת אבר אין מחללין באיסורי דאורייתא לכו"ע וכדלקמן סע' יז, עין שאני, דשורייני דעינא באובנתא דליבא תליא[292] ואיכא סכנת נפש[293]. ומקרים בהם מותר (וחייב) לחלל את השבת הם דלקת חריפה וחזקה, חבלה, כאבים חזקים (שעלולים להיות עקב לחץ תוך-עיני מוגבר) וירידה חדה בראייה, וכל זה אפי' כשמדובר על עין אחת.

                      מותר במקרה של דלקת, ואפי' לא חזקה, להשתמש בטיפות עינים[294], או אפי' במשחה, ולא שייך בכה"ג משום איסור ממרח כיון שאין שום כוונה למרוח חלק את המשחה בתוך העין [295]. ואם יש לו רק כאב קל, אל לו לעשות שום טיפול לרפואה[296].

     

     

    סעיף י  כל חולי (כז) שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת, ואם (כח) רופא אחד אומר צריך, ורופא אחד אומר אינו צריך, מחללין. ויש מי שאומר (כט) שאין צריך מומחה, (ל) דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל. הגה וי"א (לא) דוקא ישראלים, אבל סתם א"י שאינן רופאין לא מחזקינן אותם כבקיאים. (לב)  מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו (עיין לעיל סי' ש"ו).

     

    נשמת אברהם

     

                      (כז) שהרופאים. אפי' א"י, כיון שרופא אומן הוא, וספק נפשות להקל, וכתב הרדב"ז[297] אם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אומר א"צ, שומעין לחולה אם לא שהרופא אומר שאותה תרופה תזיקהו, אזי שומעין לרופא[298], וראה להלן סי' תריח.

                      ואם הרופא אומר צריך, ולא רצה החולה לקבל התרופה, כופין אותו[299]. וראה גם ברמב"ם[300] וברמב"ן[301]. וחולה שיבו"ס שמחמיר על עצמו נגד עצת הרופאים, נקרא שופך דמים ומתחייב בנפשו[302]. וראה בש"ך[303] שכותב שהוא מושבע ועומד מהר סיני על מצות פיקוח נפש. וראה בלב אברהם[304].

                      (כח) רופא אחד אומר צריך. וכשרופא אחד אומר צריך ושנים (או יותר) אומרים א"צ, והאומר צריך הוא מופלג בחכמה, שומעין לו להקל אבל לא להחמיר כשאומר אינו צריך[305]. והרופא האומר א"צ, רשאי וחייב גם הוא בעצמו לחלל את השבת לפי הצורך עבור חולה זה, מכיון שלפי הוראת השו"ע חייבין לעשות לחולה זה הרפואה הצריכה ע"י חילול שבת, א"כ אין כאן חילול שבת כלל[306]. אולם כל זה כשהמחלוקת היא ביחס לחריפות המחלה ומידת סכנתה, אבל אם חולקים הם על התרופה או הטיפול שיש לעשות בשבת, ורופא אחד מציע טיפול הכרוך באיסור תורה, והשני טוען שאפשר לתת לו תחליף בדרך שאיננה כרוכה בחילול שבת דאורייתא, אזי אין לחייב על כל פנים את הרופא המחמיר (דהיינו הרופא השני) שיעשה דוקא בדרך הכרוכה באיסור תורה[307].

                      וראה בביה"ל[308] דאם המחלה ידועה, והחולה אומר שתרופה זו מועילה למחלה זו והרופא אומר שאינה מועילה, אין סברא לשמוע לחולה לחלל שבת בחינם, אם לא שהחולה טוען שלפי נסיונו במחלה זו תועיל לו תרופה פלונית, או אם איכא חשש שמא תיטרף דעתו עליו אם יראה שאין עושין כדבריו. ודע כי ודאי שאין החולה נאמן בקביעת סוג המחלה כשהיא נוגדת את דעת הרופא, דאף שהרופא עלול לטעות, מ"מ החולה עצמו הוא ממש בור בענין זה[309]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, אך יש להזהר עד כמה שאפשר להראות לו שמתחשבין בדבריו ולא להרגיז אותו.

                      (כט) שאין צריך מומחה. ומ"מ דוקא כשיאמר שמכיר באותו חולי, וגם אינו נאמן להכחיש מומחה ואפילו להקל[310].

                      (ל) דכל בני אדם. ואפי' למכה שאינה של חלל, ומ"מ אם אפשר לעשות ע"י א"י, טוב יותר[311].

                      אדם שהוא בחזקת בריא והוא יודע מרת נפשו, ומבקש אוכל ביוהכ"פ או שיחללו עליו את השבת, אף דאנו לא מאכילים אותו ביוהכ"פ ולא מחללים עבורו את השבת, אם אין רואים על פניו שום שינוי בדבר שבדרך כלל צריך להיות ניכר, מ"מ מותר לומר לו שיקח בעצמו אוכל או שיחלל שבת קודש לצרכיו, כי דרכיה דרכי נועם[312], וראייה[313] מהמשנה באבות[314] לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, וכתב שם התיו"ט בשם פירש"י דאולי הריחה ונתאותה, לא היו מאכילים אותה וכו' ולכאורה יפלא, הא אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ וכו' אע"כ מיירי בסתם אשה שלא הוכר עוברה, וע"כ מיירי שלא נשתנו פניה וכו' עיי"ש. אולם הגרש"ז אויערבאך שליט"א[315] דוחה את דבריו וכותב: כל זה דוקא במי שמתאוה לאכול, כיון שלכל העולם אין זה סכנה, לכן אין אחרים חייבים להאמין לו ולעבור על איסור תורה, אבל אם אשה אומרת שהיא מעוברת אע"ג שאין עוברה ניכר, מסתבר שגם אחרים מאכילים אותה ביוהכ"פ ומבשר קודשים, אם יש איזו סבה שאינה יכולה ליקח בעצמה, אפי' אם לא נשתנו פניה כי למה לא נחשוש לדבריה שהיא מעוברת. ואף אם חשודה לשקר, מ"מ ספיקא מיהו הוה. והנס שהיה בביהמ"ק נראה דהיינו באשה שהיא עצמה לא ידעה עדיין שהיא מעוברת, דבכגון דא ודאי אין מאכילין וכו'. ומעתה במי שיודע מרת נפשו וחושש להתקפת לב, כיון דאין זה ענין של תאות מאכל או חיתון, מצוה גם על אחרים להסיע אותו בשבת מספק וכו', עכ"ל.

                      (לא) דוקא ישראלים. אבל בסתם א"י שאינם רופאים לא, וכן פוסק המ"ב[316]. ובשו"ת הרשב"ץ[317] כותב, שאין סומכין על רופא עכו"ם אא"כ יש ספק בעיני החולה או העומדים עליו. וכותב התפארת ישראל[318], דיש להתיישב בדבר דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן. וראה בהלכתא גבירתא[319], שה"ה ברופאים מחללי שבת, דבזדון לבם מייעצים כמעט עוד יותר להדיח מעכו"ם. וכן הפריז על המדה בשו"ת דברי חיים[320], וכתב דהאידנא נתקלקלה מאד ונסרחה חכמתן וא"י כלום, וצריך בדיקה רבה מאד אם לסמוך עליהם באיזה שום דבר, ועיין בעמ' שנב.

                      אולם הרב חיד"א[321] כתב, שרופא נכרי יש לו דין מומחה מכיון שאין שום אדם יכול לרפאות כי אם ברשות חכמיהם, סתם כל עוסק ברפואה נקרא מומחה (מהרי"ל ואלי) והרב דיבר לפי זמנו, עכ"ל של החיד"א. וכ"כ השו"ת פנים מאירות[322] והשבות יעקב[323], שרופא נכרי נאמן במקום סכנה דאפי' ספק פקו"נ דוחה את האיסורים. וכ"כ הכף החיים[324] שסומכים על רופאים גוים. וראה בפנים מאירות שם, שכותב שלא מצינו בשום מקום לסמוך אדברי רופא באיסורי תורה אלא בענין פקו"נ להאכיל ע"פ ביוהכ"פ או לחלל שבת, אבל בשאר איסורים לא סומכים אדברי הרופא, ע"כ. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק[325]. וכותבים הציץ אליעזר[326] והשש"כ[327] שהכל תלוי בשיקול דעתו של מורה הוראה. וכן מובא בביה"ל[328].

                      ומענינים הם דברי החת"ם[329] וז"ל: איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופיהו, מימי תמהתי אחר שבעו"ה אין לנו מדרש חכמות הרפואות וכל רופאי ישראל לומדים בבית מדרש לאומים וחכמיהם, וכל חכמתם בנויה על טבעי גופיהם דאכלי שקצים ורמשים ולא דאיגי במצות, ואיך ישפוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקצים ודאיגי במצות, הרי קמן אלו מסתכנים בגילוי ואלו שתו וחיו, ושכבת זרע של אלו מסריח משא"כ אלו, והוא איבעיא דלא איפשטא פר"ע (שבת פג ע"א). ובודאי לענין רפואות הגוף מה נעשה, נסמך על רופא חנם ית"ש, ויתן בפי הרופא ומחשבתו לרפאות נפש עד דכא, ושומר פתאים ד', ולענין פק"נ שבת ויוהכ"פ לא יהא אלא ספק נמי מותר, אבל לענין איסור נדה צ"ע, ואם חז"ל סמכו על הרופאים שהעלה מטבעין ליבנה וכדומה, בזמניהם היו רופאי ישראל אשר שקלו זה בדעתם, אבל רופאי זמנינו אינם עוסקים אלא בטבעי או"ה, צל"ע מאוד עכ"ל.

                      והשדי חמד מקיל עוד בכותבו[330] שגם ברופאים שמצד אפקרתא אין מתענין, מ"מ יש בהם רבים אשר אף כי אינהו בדידהו בהפקרא ניחא להו, לא יאבו שאחרים יכשלו על ידם ורק הנראה לדעתם באמת יגידו, ויש לצדד להקל משום פקו"נ, עכ"ל. וכ"כ הגר"מ פיינשטיין שליט"א[331], אבל רובא דרובא מאלו כל הרופאים בין נכרים ובין רשעי ישראל עושין מלאכתן ואין להם עסק בהסתה והדחה, שלכן אין לחוש לזה אלא כשיודע שהוא מסית ומדיח, עכ"ל. וכן פוסק בשש"כ[332]: כל דבר שהרופא אומר שצריך לעשותו לצורך רפואתו של החולה המסוכן, או של החולה שיש בו חשש סכנה, או דבר שהרופא אומר שצריך לעשותו כדי למנוע את החמרת מצבו של החולה הזה, ושאין לדחות את עשייתו עד לאחר צאת השבת, יש לציית לפקודתו, ואפילו באיסורי תורה, גם כשאין הרופא שומר שבת או שהוא נכרי. גם מותר לפנות לרופא שאינו שומר שבת או שהוא נכרי, אם הוא מומחה, גם אם יש רופא דתי במקום, וגם אם יודע שהרופא יחלל את השבת ללא כל צורך[333]. ומובא שם בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א[334]: עדיף טפי לעשות המלאכה ע"י שומר מצוות, כי ע"י עבריין שכוונתו רק עבור בצע כסף, אע"ג דקעביד מצוה, מ"מ הו"ל כנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, דמבואר בקדושין לב ע"א תוסד"ה דמחיל, דגם ע"ז יש משום לפני עור, וגם אפשר דבני"ד גרע טפי, כיון שבאמת יש כאן חילול שבת, ויתכן דאינה נדחית אלא אם כוונתו להצלה ולא עבור תשלום. וראה בספר בית הלוי עה"ת פ' שמות, על הפסוק וירא א' את בנ"י, דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ד', אע"ג דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה, מ"מ לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא היה אונס, אבל המחלל שבת כשאינו אונס גם במלאכה שהוא אונס מקרי מחלל, וכן הוא בכל האיסורים עיי"ש, עכ"ל. וקשה לי, כי למעשה גם הרופא הלא דתי מכוון להציל וזה וזה גורם, ומאידך הלא גם הרופא דתי יודע שיקבל שכר במוצאי שבת ? אולם ההבדל הוא שהרופא הלא דתי אינו מחלל את השבת בגלל שהתורה חייבה אותו, ולכן אינו נקרא אונס[335]. ומבואר שם[336] גם בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א דאם מותר לחלל שבת עבור חשיבו"ס, כל שכן דמותר נמי לעבור על לאו דולפני עור, עכ"ל. ובנוגע לחשאבו"ם ראה להלן סע' יז.

                      (לב) מי שרוצים לאונסו וכו' אין מחללין עליו השבת. דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, אך אם הכפיה היה באחד מג' עבירות ע"ג וג"ע וש"ד, והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה, אפשר דצריך לחלל כדי שלא יבוא, לזה[337]. ואין סתירה ממה שהובא לעיל סי' שו סע' יד, כי כאן מיירי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה פעם אחת, ואפי' אם מדובר בע"ז, אין צריך לחלל כדי להצילו דמחלל שבת ג"כ כעע"ז, משא"כ התם שתשאר מומרת ותחלל שבת לעולם[338], וכן מצאתי בלבוש[339].

                      וראה במשנה למלך[340] שמסתפק אם מותר לחלל את השבת ולהרוג אדם שרודף אחר אחת מכל העריות, דאף דהתורה התירה דמו אפשר שלא לחלל שבת, ודומה להא דאין עונשין בשבת. והוא תולה את הספק במחלוקת הרי"ף והתוס' בפסחים[341]: א"ר אלעזר, ע"ה מותר לנוחרו ביוהכ"פ שחל להיות בשנת, שלפי הרי"ף מיירי כגון שהיה רץ אחרי הזכור או אחר נערה המאורסה שמותר להצילו בנפשו, וכן מדברי רב שרירא גאון שהביא הר"ן שם. אך לפי מ"ש התוס'[342], שמדובר בע"ה שכופר להכעיס דהו"ל הריגתו כמו פקו"נ, שהוא לסטים וחשוד על הדמים וכו', אין ללמוד דין זה משום דשאני פקו"נ, וכיון שהתורה התירה דמו של רודף פשיטא דנהרג אף בשבת, אך ברודף אחר אחת מכל העריות, עדיין אפשר שאין מצילין אותו בנפשו בשבת, שלא הותר לנו לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה והדבר צריך תלמוד, עכ"ל. (וראה בפמ"ג[343];  ובפתיחתו להלכות שבת כתב, ויש להסתפק במכות מרדות באין עושה סוכה וכדומה דמכין עד שתצא נפשו, אפשר כה"ג בשבת ויו"ט עונשין אותו). וכל זה דוקא לגבי אחרים, אמנם גבי נרדף עצמו, פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת[344]. אולם ראה שם בהגהות מעשה חושב שכותב: לענ"ד זה צ"ע דהא אשה קרקע עולם היא, ואונס רחמנא פטרה כשאינה עושה מעשה, וכיון דשבת הוא, הרי רציחה בשבת שהוא עושה בידים הוי עבירה גדולה טפי מבעילת אונס שהיא בשב ואל תעשה, ואפי' אי נימא דלא פטרה רחמנא אלא מעונש מיתה, אבל עבירה יש גם בלא מעשה, מ"מ מהיכא פשיטא ליה להגאון ז"ל דמותרת לחלל את השבת בשביל עבירה קלה כזה. (ונלע"ד שיש לכאורה לפשוט ספיקא דהמל"מ מדהקיש הכתוב נערה לנרצח, י"ל כמו שברודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו של רוצח אפילו בשבת וכמ"ש המל"מ, ה"נ הדין כן בנערה, אפי' ע"י אחרים משום דאין היקש למחצה). והא דאמרינן בש"ס דנערה ניתן להצילה בנפשו, אין הכונה להצילה מהעבירה אלא להצילה מפגמא וכו' ולמה ליה להש"ס למינקם להצילה, דמלשון זה משמע שמצילין את הנרדף ולא מצילין את הרודף מן העבירה שהוא רוצה לעשות, עכ"ל המעשה חושב.

     

     

    סעיף יא  חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, (לג) אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו שתי שבתות. ולכבות הנר בשביל שיישן ע"ל סימן רע"ח.

     

    נשמת אברהם

     

                      (לג) אין אומרים נמתין. ואין סתירה מזה להא דסוף ס"ד דהתם הלא מיירי שיודע ומכיר שע"י המתנתו עד הערב לא יגיע שום ריעותא להחולה, משא"כ הכא[345].

                      ואם התחיל טיפול ביום חול וצריך להמשיך טיפולו בשבת – ראה לעיל סי' שכא סע' יח.

     

     

    סעיף יב  כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין (לד) שלא לעשות ע"י א"י וקטנים ונשים אלא ע"י (לה) ישראל גדולים ובני דעת. הגה וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי (לו) ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי, ואם אפשר לעשות ע"י א"י בלא איחור כלל, עושין ע"י א"י (לז)  וכן נוהגים, אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הא"י, אין לעשות ע"י א"י.

     

    נשמת אברהם

     

                  (לד) שלא לעשות ע"י א"י. הטעם כתב הרא"ש משום דזימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבוא לידי סכנה, וטעם זה שייך גבי קטנים וא"י, ואצל נשים איכא טעם אחר שמא יאמרו שלא ניתן שבת לדחות אף בפקו"נ ולכך מוסרין אותה להן, ויתעצלו בדבר ומתוך כך יבוא לידי סכנה, או שמא יקילו הנשים בדבר ויבואו לחלל שבת במקום אחר[346].

                      ולגבי א"י, מביא המ"ב[347] טעם נוסף בשם הט"ז, כי היהודי יעשנה בזריזות יתר, ולטעם זה אם היהודי עומד על גבי הנכרי ומזרזו לחילול, עדיף טפי ע"י א"י ולא יעשנה היהודי, אולם לפי טעם של הרא"ש, אפי' הגוי נמצא לפנינו ג"כ לא יעשה על ידו. וראה קצוה"ש סי' קלה בבדה"ש ס"ק ט, דאפי' בא להחמיר על עצמו לעשות ע"י נכרי יש איסור מדברי סופרים לדעה זו. ועיין בט"ז ס"ק ה דלטעם זה האחרון, הבא לעשות על ידי נכרי המזומן, לכל הפחות יגלה לרבים באותה פעם שיש היתר לישראל עצמו לעשות[348]. וראה בארחות חיים[349] שכותב: ועיין מה שציינתי בסי' שו סע' ט בחשיבו"ס ששלח לעיר אחר רופא עכו"ם, דמותר לישראל אחר ליסע עם הרופא, וה"ה בשולח ליקח תרופות מבית המרקחת.

                      אשר לנשים, ראה בקצוה"ש[350] דכל שמוטל עליה לעשות לחשיבו"ס, כמו אחות בבית החולים, עושה, ואין חשש שמא תתעצל. ועיין גם בר"ן על הרי"ף[351] שכותב: שאני פיקו"נ דחיה שהיא אומנות המסורה לנשים והן בקיאות יותר מהאנשים. ועיין במאירי שבת קט ע"א ד"ה במסכת יומא[352]. וברור שאי ליכא שם אנשים ויש נשים שם, בודאי אין להם להמתין והן זריזות ונשכרות[353].

                      (לה) ישראל גדולים. עיין בב"י וט"ז[354] על מה שהובא ברמב"ם[355]: אלא ע"י גדולי ישראל והכמיהם, שלפי הב"י בא לאפוקי קטנים ולדעת הט"ז מדובר על גדולים בחכמה, וכותב הארחות חיים[356] וז"ל: ואני מצאתי בפיה"מ להר"מ סופי"ח דשבת מ"ג וז"ל, ואין עושין חילול שבת וכו' ולא עמי הארץ כדי שלא ינהגו עצמן בחילול שבת ויקל עליהם, כי לא ידעו שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח, אלא עושין אותו גדולי ישראל, עכ"ל הר"מ. הרי מפורש דגדולים בתורה יעשוהו ולא ע"י קטנים ונכרים ועמי הארץ, וכן מצאתי בתוס' רי"ד ליומא פד ע"ב, אבל בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' נד, חולק ע"ד רמב"ם וס"ל דהכונה בגדולים בשנים ושכ"נ בירושלמי ע"ש. ובמהרי"ל הל' יוהכ"פ כתב דכשמאכילין חולה באונס, מאכילין אותו חשובי גדולי העיר, מפני שאין הכל בקיאים שמא יפשעו בדבר ויסברו שא"צ וימות ח"ו, עכ"ל הארחות חיים.

                      (לו) ובלא איחור ע"י שינוי. דכל כמה דנוכל לעשות בהיתר לא שבקי התירא ונעשה באיסור, ונראה דה"ה אם ע"י השינוי מתאחר הדבר מעט רק דאין החולי בהול, נמי מתאחרין מעט כדי לעשות ע"י שינוי, דאינו אלא איסור דרבנן[357].

                      (לז) וכן נוהגים. וכן פוסק החיי אדם[358]. וראה בט"ז שם שדוחה את דברי הרמ"א ופוסק כהמחבר שגם באפשר לעשות ע"י נכרי בלא איחור כלל, אפ"ה יש לעשות זה ע"י ישראל דוקא. וכן פוסקים הא"ר[359] והתוס' שבת[360]. וכן כותב בשו"ע הרב[361]: ישראל שמחמיר על עצמו לעשות דוקא ע"י נכרי או קטן עובר על איסור מד"ס. אולם הוא מוסיף: המנהג במדינות אלו כסברת הרמ"א, אבל טוב שלא לנהוג כן מחשש שמא לא יהיה נכרי ולא יחללו את השבת ויסתכן החולה ; ועכ"פ הרוצה לעשות ע"י נכרי יגלה דעתו לרבים באותה פעם שיש היתר לישראל עצמו וכו', עכ"ל. גם הערוה"ש תמה על פסק הרמ"א וכותב[362]: זהו נגד רוב הפוסקים, ולכן למעשה ודאי נכון לעשות דוקא ע"י ישראל גדול. וכן פוסק הציץ אליעזר[363] והשש"כ[364].

                      וכל זה אם הדבר בהול, אולם צורכי החולה שבסכנה שעשייתם אינה נחוצה בו ברגע וגוי נמצא במקום, אז אם אפשר טוב לעשותם על ידו[365].

     

     

    סעיף יג  כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, (לח) וכן כל כיוצא בזה.

     

    נשמת אברהם

     

                      (לח) וכן כל כיוצא בזה. כגון נפל תינוק לבור, עוקר חוליא ומעלהו אע"פ שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו. ננעל הדלת בפני התינוק, שובר הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שעושין כמין נסרים, שמא יבעת התינוק וימות ולא אמרינן שאפשר לקרקש להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח, ואפי' אם היה צריך להחוליא או להנסרים שרי[366]. וטוב שלא יכוין לעשיית איסור זה כי רוב הראשונים סוברים שאסור לו לכוין לזה[367]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א אבל לא שהם אוסרים אם כיון.

                      לכן מכיון שמותר לפתוח מקרר חשמלי בשבת להוציא ממנו לצרכי החולה המסוכן, גם אם הנורה תידלק ע"י כך (וברור שלכתחילה יש להוציא את הנורה לפני שבת כדי שלא יגיע לידי כך), מותר גם להוציא באותה הזדמנות מאכלים לצורך אחרים[368]. אמנם, אסור לסגור את דלת המקרר אח"כ, שכן בכיבוי הנורה אין שום צורך לחולה. אולם אם יש צורך לשמור במקרר עוד אוכל או תרופות לצורך החולה המסוכן לאותה שבת, ואלה עלולים להתקלקל אם דלת המקרר תשאר פתוחה, ואין מקום אחר כגון במקרר של שכן שיוכל לשמור אותם שם, ואין לו אחרים שיוכל להגיש עבור החולה, אז מותר לו לסגור את הדלת. אך קודם לכן יוציא את הנורה כדי שרק פעולה אחת של כיבוי תיעשה ולא כמה פעולות של הדלקה וכיבוי, דאין הבדל בין כיבוי הנורה בידים לבין כיבויה בפסיק רישא ע"י סגירת הדלת. ולדעתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א גם סגירת הדלת נקראת בשם מעשה בידים ולא פסיק רישא. ומותר לעשות כן גם כשרק ספק הוא אם יצטרך להם עוד בו ביום, או ספק אם בכלל יצטרך להם עוד[369].

                      כמו כן מכונית אשר פתיחת הדלת גורמת להדלקת נורה (והוא לא הוציא את הנורה לפני כניסת השבת), מותר לפתחה כדי להיכנס לתוכה בשבת ולנסוע (עבור חשיבו"ס). אולם טרם יסגור את הדלת, יכוון את המתג תוך כדי שינוי, כך שהאור יישאר דלוק גם לאחר שיסגור את הדלת. לא עשה כן או אם אי אפשר, אז אחרי סגירת הדלת יסובב את הנורה במעט תוך כדי שינוי, או אם זה א"א יוציא את הנורה לגמרי, כדי שעם פתיחת הדלת בסוף הנסיעה לא תדלק הנורה. לא עשה זאת, אסור לו בגמר הנסיעה לסגור את הדלת, כיון שאז תכבה הנורה ואין זה לצורך החולה, אלא יכוון המתג תוך כדי שינוי בזמן שהדלת פתוחה, כך שהאור יישאר דלוק גם לאחר סגירת הדלת[370].

     

     

    סעיף יד  היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר, (לט) שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבילה, אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבילה.

     

    נשמת אברהם

     

                  (לט) שוחטים לו. והטעם שמא יהיה קץ באכילת נבילה ולא יאכל ויסתכן, ובב"י הביא עוד טעם בשם הר"ן, דבנבלה עובר על כל כזית ממנה וחמיר מאיסור לאו דשבת. ולפי הטעם דבנבילה עובר על כל כזית וכזית ממנה וכו', מוטב לעבור ולהושיט לו איסור דרבנן משנחלל שבת באיסור סקילה. ואם החולה אומר שאין קץ באכילת נבלה ויש נבלה מזומן לפניו, עיין באחרונים אם מותר לשחוט עבורו[371].

                      ובשו"ת ציץ אליעזר[372] מובא עוד טעם, והוא שידוע שמאכלות אסורות מטמטמים את הלב ועלולים להזיק את נשמת האדם[373]. וכותב הנצי"ב[374]: אבל יותר נראה הטעם משום דמאכלות אסורות מזיק לנפש יותר מאיסור הבא מחמת היום וכמוש"כ התוס' בחולין[375] ונראה עוד דזהו עיקר הטעם שהביא הרא"ש בשם הר"מ מרוטנברג, דבשחוטה המאכל מותר ואריה רביע עלה, אבל בנבלה המאכל עצמו אסור וכו', אבל עיקר הטעם הוי משום דמאכל אסור מזיק לנפש, עכ"ל הנצי"ב. וכותב הציץ אליעזר[376], ולכן מהאמור יש לפסוק בכל גוונא להעדיף לחלל שבת עבור חולה שיבו"ס, מלהאכילו דבר אסור מה"ת וכדמשמע גם מסתימת לשון השו"ע  (וכותב הצפנת פענח[377] דנבלה האיסור על האוכלו ושבת הוא רק על העושה זה, וכיון שצותה לנו התורה שנציל אותו בכל מה שאפשר, ממילא צריכין אנו לחלל שבת בשביל החולה משא"כ באכילת נבלה, לנו אין איסור במה שהחולה אוכלה, א"כ ע"ז אין שייך שהתורה צותה לנו לעשות זה, וא"כ ממילא יותר טוב שנדחה שבת מלהאכילו נבלה, עיי"ש[378]).

                      ואם מותר למלוח הבשר בשבת או יאכלנו בלא מליחה, פסק המהר"ם שיק[379] למלחו. וכן פסק בספר מגן אבות בחי' למס' חולין, וכן פסק הארחות חיים[380]. והמהרש"ם[381] כתב בשם השו"ת אבני צדק (או"ח סי' לח): אם אפשר לעשות ע"י נכרי כשישראל עומד על גביו ואין איחור בדבר, ודאי נכון לעשות על ידו, ע"כ. וזה לפי מה שפסק מור"ם לעיל סע' יב, אבל לפי מ"ש מרן, יותר טוב לעשות ע"י ישראל[382].

                      ממשיך המ"ב (שם): ועכ"פ לענין קטן בודאי נראה דטוב יותר להאכילו בשר נבילה ולא ישחוט אדם עבורו בשבת. וכ"כ בשו"ת אחיעזר[383]. ולפי מה שהבאתי לעיל בשם הנצי"ב קשה, דמאי שנא גדול או קטן כשמאכל האסור יזיק את נשמתו, וגם המחבר לא חילק בין גדול לקטן, וצ"ע. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שבשביל זה ודאי אסור לחלל שבת, ולא קשה, עכ"ל.

                      לענין כיסוי הדם ראה ביו"ד סי' כח סע' טז.

                      ואם יש הבדל בין שחיטת תרנגולת או שחיטת שור גדול, תלוי במחלוקת אחרונים – לדעת האור שמח[384], השו"ת הר צבי[385] והגרש"ז אויערבאך שליט"א [386] אין כל הבדל. לעומת זאת, המנחת חינוך[387], הערוה"ש[388], הבן איש חי[389] והכף החיים[390] מחמירים לשחוט דווקא תרנגולת.

                      עוד ממשיך המ"ב (שם): כתב הדגמ"ר, אם צריך להרתיח יין עבור חולה, ימלא ישראל ויחם הא"י ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת, והטעם עיין בד"מ שכתב כיון שאיסור סתם יינם אינו אלא מדרבנן וגם איסורו קל ואין החולה קץ בו, לא דמי לנבילה ולכך מוטב שיחם הא"י אם הוא מזומן לפניו שלא ישהא עי"ז, ותו דקי"ל ביו"ד סי' קכה סע' י דא"י המוליך כלי פתוח וישראל משמרו שלא יתנסך שרי, א"כ אפשר לחממו ע"י א"י בלי נסוך. ומ"מ המיקל בחולה שיבו"ס להחם בעצמו, אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך, עיין בט"ז בס"ק ו, עכ"ל המ"ב. וכותב הט"ז דלמאי דקיי"ל דטוב יותר לשחוט לו וכו', א"כ ה"נ לא יחמם עכו"ם כי אם יתנסך יעבור החולה על כל טפה וטפה ששותה, ושכן פסק הב"ח. והעיר במש"ז דמ"ש שעובר על כל טפה וטפה, בב"ח כתב על כל רביעית, וגם קשה דהא מגע עכו"ם רק מדרבנן הוא, ומ"מ י"ל דחצי שיעור בדרבנן נמי לוקה מכת מרדות, ודוקא כל שהוא ממש אינו לוקה וכו' ע"ש. וראה בתוס' חולין[391] דבפסול הגוף דרבנן לא החמירו בחצי שיעור, ועי' בספר יראים[392] שכותב: ומנלן דאיכא שיעורא דרבנן, דאמרינן בפ' מי שמתו, כגון שאכל שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן, וכי מחייבין מדרבנן כגון חצי זית, אבל פחות מכחצי זית לאו כלום הוא, ומסברא אני אומר וראיה אין לי, עכ"ל.

                      ומה שכתב המ"ב שימלא הישראל ויחם הא"י, עיין מה שכתב להלן[393] שבכל אופן יש כאן איסור דרבנן.

     

     

    סעיף טו  אמדוהו (פי' התבוננו במחלתו ושיערו) הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה' (מ) אפילו הבריא בראשונה.

     

    נשמת אברהם

     

                      (מ) אפילו הבריא בראשונה. פי' והביאו מרשות הרבים (או תלשו בשבת) בזה אחר זה, וכבר אכל ממה שהביא לו הראשון והבריא, אפ"ה כולם פטורים מחטאת משום דכל אחד חשב שהוא יקדים, ולא לבד שפטורים, אלא יש להם גם שכר טוב עבור מחשבתם הטובה[394]. ומיירי בחולה בהול, דאל"כ מסתברא שאסור להרבות בגברי, אלמא דהיכא דאינו בהול חשבינן בכל דבר להקל החילול[395].

     

     

    סעיף טז  אמדוהו לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד, כורתים העוקץ שיש בו ג', ואם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד, (מא) לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים. הגה ואם הדבר בהול, אין מדקדקין בכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב.

     

    נשמת אברהם

     

                      (מא) לא יכרתו אלא. דריבוי בשיעורא שלא לצורך אסור. ומכאן נראה פשוט דה"ה לענין שאר מלאכות כגון בישול וכדומה[396], וראה פרטי דינים להלן.

                      ומחלוקת ראשונים היא אם ריבוי בשיעורין דאורייתא[397] או דרבנן[398]. וראה גם בב"י[399], במג"א[400], תוס' שבת[401] ובמ"ב[402]. וראה גם בשו"ת הרמ"א[403] שאינו מזכיר דברי הר"ן, ומשמע שלדעתו הוה דרבנן. וכותב מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א[404] וז"ל: ודע כי יש חילוקים בדין זה של מרבה בשיעורין: א) מלאכות שיש בהן שיעור לחייב את העובר עליהן, שבהן שייך האיסור בכל אופן, כגון המבשל בשביל חולה, יבשל את הכמות הדרושה לו, אבל לא יותר ממנה [405]. ב) מלאכות שאין בהן שיעור ושיעורן בכל שהו, באלה לא שייך האיסור של מרבה בשיעורין אא"כ מתחלקת המלאכה למספר גופים יותר מן הדרוש, כגון המדליק במתג חשמלי שתי נורות, בו בזמן שבמתג אחר היה יכול להדליק רק נורה אחת, והרי ע"י פעולתו נעשה האיסור פעמיים והוה כעין נטילת שתי נשמות בפעולה אחת[406]. ג) מלאכות שאין בהן שיעור, וכנ"ל, אבל נמשכת מעשיית האיסור פעולה גדולה מן הנחוץ בשביל החולה, כגון המדליק נר גדול יותר, בו בזמן שאין לו צורך רק בנר קטן, כי אז לא יעשה אלא לפי השיעור הנחוץ לחולה שבסכנה בלבד ולא יותר[407]. ד) אבל במלאכות שאין בהן שיעור ושיעורן בכל שהו וכנ"ל, ואין המלאכה מתחלקת לגופים יותר מן הדרוש ולא נמשכת מן המלאכה פעולה גדולה יותר, אין בזה משום מרבה בשיעורין, אפי' אם עצם הפעולה נעשית בחפץ גדול יותר, כגון השוחט לצורך החולה, אין הבדל בין שחיטת תרנגולת או שחיטת שור גדול (וראה לעיל סע' יד מחלוקת הפוסקים בענין זה), עכ"ל.

                      בנוגע למרבה בשיעורין בבישול עבור חולה שיבו"ס, צריך אדם להיזהר לבשל רק את כמות האוכל או השתיה הדרושה ולא יותר ממנה[408]. ואסור להוסיף על הדרוש אפי' באותה קדירה שבה הוא מבשל בשביל החולה, אפי' אם עושה כן לפני שמדליק את האש[409]. אולם אם הדבר בהול אין מדקדקין בכך[410].  וראה בערוה"ש[411] שכותב וז"ל: ודע ששמעתי מי שרצונם לומר דהאידנא כשמעמידים מוליאר שקורין סאמעוואר לחולה בשבת, דמותר לבריא לשתותו כמו בשחיטה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, כמו כן ידוע שא"א לבשל מעט חמין בהמוליאר רק למלאותו כולו וכו' וא"כ אין כאן חשש שמא ירבה בשבילו וכו' ומ"מ לא נראה להתיר דזה קרוב מאד שאם נתיר לבריאים ישתו כמה בני אדם ובזה ודאי יש לחוש שמא ירבה וכו' ומימינו לא נהגנו היתר בזה ואפי' העמיד ע"י א"י אסור, עכ"ל. ומה שמבשלין בביה"ח עבור חשיבו"ס, אסור אפילו לחולה שאבו"ם לאכול ממנו[412].

                      ולגבי מרבה בשיעורין בהוצאה, ראה בספר מחנה ישראל (להחפץ חיים)[413] שבזה"ז דאין לנו רשות הרבים גמורה, אפשר דיש להקל אפי' לדעת הר"ן. וא"כ יהיה מותר, בשעת הצורך אם אין המקום ההוא רשות הרבים גמורה, לנהג לצרף את האוכל שלו לזה של החולה המסוכן ולהוציא שניהם ביחד[414]. ולפי זה בערים הגדולות כמו בחו"ל לא שייך היתר זה לדעת הר"ן[415]. וראה שם במחנה ישראל וגם בשו"ת חלקת יעקב[416], שמותר לחייל לקחת בשבת את התפילין שבאמתחתו כשהוא יוצא למרחק של כמה ימים.

                      וראה באור שמח[417] שכותב שחייב כשמרבה בהוצאה (שלא לצורך, יחד עם הוצאה לצורך[418]) עבור חולה מסוכן, אולם מתמה עליו בשו"ת הר צבי[419] וכותב: כשהוא מוציא בהיתר בשביל חולה או ביו"ט ומרבה על השיעור יותר מכפי צורך החולה, להרשב"א או להר"ן שמרבה ביו"ט יותר מכפי צרכו, אמרינן דפשט ההיתר בכל המלאכה. והוא ממשיך: הנה כנראה יסוד ההיתר הוא דמכיון דכל פעולת המלאכה זקוקה לו בשביל העיקר, שוב אנו רואים את חלק של הריבוי כאילו הוא נעשה מאליו, ומה"ט מותר לו להרבות, וזה לא שייך אלא במקום שהעיקר, היינו שיעור הראשון, הותר לו, אבל כשכל המלאכה היא של עבירה, מה שייך לדון אם ריבוי שיעורא הוא אסור או לא, הא ודאי שהוא עושה עבירה בכל שיעור ושיעור.

                      וראה עוד במחנה ישראל (שם) שמסתפק אם צריך דוקא לישא את החפצים הנוספים באותה היד שבה הוא נושא את החפצים שמוכרח עליהם, דאל"ה אפשר דגם הרשב"א מודה דהוא איסור דאורייתא דהוא ענין בפני עצמו, או דילמא כיון דאיש אחד הוא אין לחלק בזה, ועיי"ש שכותב שמהנכון שישא אלו החפצים הנוספים בצירוף אלו החפצים שמוכרח עליהם, ולא ביד בפני עצמה, עכ"ד. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שספק של המחנה ישראל לענין יד שניה לא שייך כלל להאור שמח, דלדידיה ודאי חייב בשני כלים נפרדים (ואפי' ביד אחת) וכ"ש דחייב בשתי ידים נפרדות, ורק לדעת ההר צבי יש לדון בזה דכיון דאיש אחד הוא הנושא הכל, אפשר דחשיב רק כמרבה בשיעורין.

     

     

    סעיף יז  חולה שנפל מחמת חליו למשכב (מב) ואין בו סכנה, הגה או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי, (מג) אומרים לא"י (מד) לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, (מה) אפילו יש בו סכנת (מו) אבר. ולחלל עליו ישראל (מז) באיסור דרבנן בידים, יש מתירים (מח) אפילו אין בו סכנת (מט) אבר. ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין. ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר (נ) עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי. ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר. ודברי (נא) הסברא השלישית נראין. הגה (נב) מותר לומר לא"י לעשות (נג) תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם (נד) צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי. וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור; אבל כשעושה לו הא"י (נה) מותר לחולה (נו) לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש.

     

    נשמת אברהם

     

                      (מב) ואין בו סכנה. ר"ל סכנת מות, ובין יש בו סכנת אבר או לא[420].

                      (מג) אומרים לא"י. ודוקא כשצריך להרפואה בשבת עצמה, הא כשא"צ לה בשבת ימתין עד מו"ש[421]. ולדעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א[422], אם על ידי העשיה בשבת מקדימים את הרפואה במוצש"ק ג"כ שרי. והתהלה לדוד[423] כותב שמיירי דכשיעשו הרפואה במוצש"ק יצטרכו לשהות יותר מחצי שעה, ומה שהתירו שבות דאמירה לנכרי בחשאבו"ס, היינו שבות קרובה אבל לא שבות רחוקה.

                      (מד) לעשות לו רפואה. אפי' במלאכה דאורייתא, וה"ה שאר צרכיו כגון לאפות ולבשל וכיוצא באלו אם צריך לכך[424].

                      (מה) אפילו. דלא הותר לישראל לעבור על איסור דאורייתא כ"ז שאין נוגע לפק"נ ממש[425], ואפי' בשינוי שלא כדרך עשייתו בחול אסור[426]. אולם יש מגדולי הפוסקים המתירים ליהודי לעשות צורכי רפואתו של חולה שאבו"ס גם אם עשייתם קשורה במלאכה דאורייתא, והוא שיעשה שלא כדרך עשייתה בחול[427]. ומובא בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א[428] דמכיון דכל אלה הגדולים מתירים, מסתבר דיכולים ודאי להקל אם א"א ע"י נכרי. ואם יש סכנת אבר נראה דיש להקל גם אם אפשר לטרוח ולעשות ע"י א"י. ולענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון דלא נזכר להחמיר אלא בחולה שאבו"ס, וגם בסי' שב סע' י בביה"ל ד"ה דלא, רואים דאין זה כ"כ פשוט אצלו, לכן נראה דאם יש סכנת אבר, הואיל וביו"ד סי' קנז מתיר הש"ך בס"ק ג לעבור על איסור תורה, ממילא נראה דאף שאיסור שבת חמור יותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה דקיי"ל שהוא רק מדרבנן, אפשר נמי להקל, עכ"ד. ויש לצרף, לכל זה גם דעת כמה ראשונים (ראה להלן) שעל סכנת אבר מותר לישראל לחלל את השבת אפי' באיסורי תורה ככל חולה שיש בו סכנה.

                      (מו) אבר. ואם הרופא אומר שאם לא ירפאו האבר יכול לבוא לפק"נ, הרי הוא כשאר חולי שיש בו סכנה[429]. ובזמנינו שכמעט אין לך סכנת אבר שלא כרוכה גם בסכנת כל הגוף, ע"י הרעלה וכדומה, נקרא זה סכנת כל הגוף ומחללין את השבת על חולה כזה, גם ע"י ישראל ואפי' באיסורי תורה[430].  וסכנת אבר איננה דוקא סכנה של איבוד האבר לגמרי, אלא אפי' הסכנה שהאבר ישאר חלש כל ימיו ולא יהיה ראוי למלאכתו כדרך העולם, כגון שיהיה צולע על ירכו או שהיד לא תפעל כראוי, גם זה בכלל סכנת אבר[431].

                      ולכמה ראשונים מותר לחלל את השבת ואפי' באיסורי תורה כשקיימת סכנת אבר בלבד, וראה בתוס'[432], וכ"כ התוס' רא"ש (שם). וכן כתב האגודה בפרק

    הישן[433] : אפי' חש בעיניו, אין בו סכנת עין, דאי סכנת עין סכנת אבר אחד כסכנת נפש אפי' לחילול שבת עכ"ל, וכ"כ המאירי[434]. וכן כתב האור זרוע[435] בשם ר"ת שאפי' דאבוד אחד מאיבריו אני קורא סכנה ומחללין עליו את השבת. ועל אף שבפסקי התוס'[436] מובא סכנת עין כסכנת נפשות (ולא סכנת אבר), וכן ברש"ש (שם) כתב על התוס' ונראה דטעות סופר הוא וצ"ל דסכנת עין כסכנת נפשות, קשה לומר שבכל המקומות הנ"ל נפלה טעות. וראה גם בשו"ת מלמד להועיל[437], ובשו"ת יביע אומר[438].

                      (מז) באיסור דרבנן. וראה במאמר בספר הלכה ורפואה ח"א עמ' רג.

                      (מח) אפילו אין בו סכנת אבר. דאם יש בו סכנה אפי' רק לאבר אחד, לכל הדעות (לבד מדעה האחרונה בשו"ע) מותר לישראל לחלל עליו בכל השבותים לרפואתו ואפי' אינו חולה כלל בכל הגוף. וכתב הח"א[439] כל דבר שמותר לעשות ע"י ישראל בחולי שאבו"ס אפי' יכול לעשות ע"י א"י מותר[440]. וראה במנחת שבת[441] שכותב: כשיש א"י עדיף שיעשה הא"י את השבות כדרכו משיעשה הישראל את השבות שלא כדרכו אלא בשינוי. ויש לעיין, היכא דיש היתר לעשות מלאכה גמורה ע"י שינוי, אם אמירה לעכו"ם שיעשה המלאכה כדרכה חמורה ממנו. ובתהלה לדוד[442] הוכיח, דמהרב המגיד והמג"א משמע דאמירה לעכו"ם במלאכה חמור ממלאכה ע"י ישראל ע"י שינוי, ועיי"ש שהאריך הרבה בזה והניח הדבר בצ"ע. ובסי' שז ס"ק ה הוא כותב וז"ל: אמירה לעכו"ם בשבות (כדרכו) לכאורה פשיטא דקיל ממלאכה ע"י ישראל בשינוי, עכ"ל של המנחת שבת. אולם יש חולקים ע"ז ולדעתם אמירה לנכרי קיל ממלאכה דאורייתא שיעשה יהודי ע"י שינוי[443], וכן נפסק להלכה בסע' שלנו.

                      (מט) אבר. ואם בכל גופו אינו חולה כלל רק שהוא חולה באחד מאבריו וגם באותו האבר אין סכנה, לכו"ע לא שרי לחלל כ"א ע"י א"י, וגם דוקא בדבר שהוא משום שבות בעלמא, דאז ע"י א"י נעשה שבות דשבות ושרי במקצת חולה[444].

                      (נ) עושין בשינוי. היינו האיסור דרבנן וא"צ לחפש אחר א"י[445]. ולא שייך למגזר על לקיחת תרופות ע"י שינוי[446].

                      (נא) הסברה השלישית. היינו שמותר לעשות אפילו כל השבותים ורק על ידי שינוי, אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר, ואם יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל, וזה דעת רוב הפוסקים[447].

                      (נב) מותר לומר. ואם אין התינוק רוצה לאכול כ"א על ידי אמו, מותר לאם להאכילו אפי' חלבו א"י ובשלו אע"ג דמטלטלת מוקצה, ועיין בפמ"ג דמצדד קצת דבעי שינוי [448]. וראה במנחת שבת[449] שכותב: נתרפא החולה והסמים מרים שאינם ראויים לאדם ולא לבהמה, כפי הנראה דהוי מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלם אפי' לצורך גופם ומקומם. ואפי' הם מתוקים, יש לעיין בהם כיון דאינם מוכנים ועומדים לבריאים, הן לאדם והן לבהמה וראוי להחמיר בהן. אבל אם החולה עדיין לא נתרפא וראויים הם עדיין בשביל החולה, לכאורה יש לומר דשוב מותרים גם לבריאים לטלטלם אפי' שלא לצורך החולה וכו' וא"כ בכה"ג לכאורה דאפי' בסמים מרים מותר לטלטלם, וצריך עיון עוד בזה, ואולי יש להחמיר שלא לטלטלם כ"א לצורך החולה, עכ"ד, וראה שם באריכות. אולם האשל אברהם בוטשאטש[450] כותב: קורי עכביש נראה שהם מוקצה בשבת ויו"ט גם שעומד לרפואה לעצור דם, וכדקיימא לן בשארי מילי דרפואה, כשאין לפניו חולה הם מוקצים, וכשיש מי שחתך אצבעו אין זה מוקצה עוד. כי גם שעשה העכביש אחר כניסת שבת קודש ולא היה דעתו עליו, וכן החיתוך נעשה אח"כ, מ"מ במקום צערא הרי התירו חז"ל שבות וצל"ע.

                      (נג) תבשיל. צריך ליזהר שלא ליתן המאכל בעצמו לקדרה דאחד נותן מים ואחד שופת את הקדרה, הראשון פטור אבל אסור[451], ועיין מה שכתבנו לעיל סוסע' יד.

                      (נד) צרכי קטן. ועד איזה גיל נקרא קטן כדי להחשיבו כחולה שאבו"ס ? הקצות השלחן[452] כותב דהיינו כל זמן שנותנים לו מאכל המיוחד לקטנים הוי קטן לענין זה, ואפילו יותר מבן שלש אם מזונו מאכל מיוחד. ובשו"ת מנחת יצחק[453] מתיר עד גיל תשע, בהסתמך על מה שכתב האו"ה[454], אמרינן במס' יומא דכל מידי דאית רבותא לינוקא לא גזור ביה רבנן, והלכך יכול לומר לעכו"ם לעשות לתינוק אש ושאר כל צרכיו אפילו בשבת וכו', ונראה א"כ מתוך דבריו שלמד דין שבת מדין יוהכ"פ. אולם ביסודי ישורון[455] דחה את זה, כי יש לומר דזה דוקא שאין לו מן המוכן, משא"כ היכא דאית ליה מן המוכן, בודאי אסור לבשל אפילו ע"י א"י. גם הציץ אליעזר[456] דוחה את דברי המנחת יצחק וכותב שאולי יש להקל עד בר שית, וראייתו ממה שכתב המור וקציעה[457], ננעל דלת בפני התינוק וכו' שתינוק נקרא כל שצריך לאמו, וסתמו כבר שית שיוצא בעירוב אמו. אולם גם השש"כ[458] כתב שיש להקל עד גיל תשע או עשר. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שדעתו כדעת החזו"א[459], דהיינו עד לבן שתים או שלש שנים, גם לגבי אוכל וגם לגבי כל דבר אחר, עכ"ד. ואולי צ"ל שהכל לפי הקטן.

                      (נה) מותר לחולה. לאו דוקא חולה וה"ה אחר אלא דאורחא דמלתא

    נקט[460], וכ"כ הא"ר[461] והערוה"ש[462] שאין חילוק בין עצמו לישראל אחר, דכל שמותר לעשות בעדו מותר גם לישראל אחר.

                      (נו) לסייעו קצת. היינו היכא שבלא"ה נמי מתעבדא, אלא שמסייע מעט וכו' אבל אם אינו יכול לעשות בלתי ישראל, אסור. ומשמע דאפילו במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש[463]. וראה לעיל סע' ג ס"ק יג.

     

     

    סעיף יח  הקיז דם (נז) ונצטנן, עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.

     

    נשמת אברהם

     

                      (נז) ונצטנן. משום דסכנה הוא בסתמא, ואפי' ע"י ישראל שרי, וה"ה לשאר חולי שיבו"ס, אם קר לו עושין מדורה להתחמם, דסתם חולה מסוכן הוא אצל צינה. ואם אפשר ע"י א"י, יעשה ע"י א"י[464] (כי אין בזה בהלה ואין נחוץ לזה כרגע[465]). ולכן כאשר קר לו לחולה שבסכנה, אם אמנם אין נכרי נמצא במקום, מותר להדליק תנור חימום בשבילו, אם אכן החימום בתנור יפה לו יותר מאשר החימום ע"י ריבוי שמיכות[466].

                      אשר לזמן שרב, ראה תוס'[467] שחום יותר קשה לאדם מקור, ולכן בימי שרב שהחום מעיק ומכביד על החולה שבסכנה, אם אין נכרי נמצא במקום, מותר להפעיל מכשירי איורור, ואם אפשר יעשה זאת בדרך שינוי[468]. ולא זו בלבד, אלא גם לאדם בריא, מותר לומר לנכרי, בימות הקיץ החמים, להפעיל עבורו את המאוורר החשמלי או את מזגן האויר[469]. ואם מזגן האויר מופעל ומזג האויר השתנה בשבת, כך שהאויר הקר עלול להזיק לאדם, מותר לומר לנכרי להפסיקו [470]. וראה בפמ"ג[471] שאין בענין הוצאות נצוצות הבערה גמורה, וא"כ בנד"ד הולדת כח הזרם, בלא הבערה כלל, לא הוי רק איסור דרבנן[472]. וראה בחזו"א[473] שגם כותב שאין איסור תורה משום מבעיר אלא יש בו משום שבות שאין מוציאין האור מן האבנים וכיו"ב, אולם לשיטתו אית ביה משום איסור בונה, עיי"ש.

     

     

    סעיף יט  חולה שאין בו סכנה (נח) מותר בבישולי א"י.

     

    נשמת אברהם

     

                      (נח) מותר בבישולי א"י. ואע"ג דשאר איסורי דרבנן אסורים לחולה שאב"ס לאכול ולשתות כדאיתא ביו"ד סי' קנה, שאני בישול א"י שאין איסורו מחמת עצמו (פמ"ג) וגם החולה מברך עליו דבהתירא קאכיל. ומה שנשאר למו"ש, אסור אפי' לחולה עצמו כיון שאפשר לבשל לו אז ע"י ישראל[474].

                      ולמעשה קיימת מחלוקת ראשונים אם מותר לישראל לאכול את האוכל הזה במוצאי שבת – הר"ן בשם הרא"ה מתיר אפי' לבריא, והרשב"א אוסר ואפי' לחולה עצמו[475]. הרמ"א פוסק כדעת הרא"ה וכותב (ביו"ד סי' קיג): עכו"ם שבישל לחולה בשבת, מותר למוצאי שבת אפי' לבריא ואין בו משום בישולי עכו"ם, דכל כה"ג היכרא איכא. וראה גם בט"ז[476] ובש"ך[477]. וראה בספר שו"ת זכרון יהודה[478] שכותב דבחולה שיבו"ס דשרי לבשל לו גם ע"י יהודי, י"ל שפיר דמודה הרשב"א להרא"ה, דכיון דלא שכיחא, לא גזרו ביה רבנן משום חתנות.

                      המ"ב לעיל[479] כותב שבמוצאי שבת מותר מיד (דהיינו דעת הרא"ה) וטעמו דכיון דהא"י בישל בהיתר (לחולה שאבו"ס), לא בעי להמתין בכדי שיעשו וגם לא גזרו בזה משום בישולי א"י. אמנם כאן הוא אוסר במוצאי שבת (דהיינו דעת הרשב"א), וכן פוסק גם הבן איש חי[480]. וראה בשש"כ[481] שמנסה לתרץ את הסתירה בשם ספר תולדותיו של החפץ חיים מכתיבת יד בנו, דמרוב טרדות הזמן נאלץ הח"ח למסור חלק ממלאכת החיבור לבנו, והוא חולק על אביו. אולם ק"ל ההסבר הזה, מכיון שגם הערוה"ש מביא את שתי השיטות

    להלכה[482], וצע"ג.

                      כותב דמ"ב[483]: והכלים של בישולי א"י צריכים הכשר, ואפי' כלי חרס, כיון דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן, דיו אם מגעילו ג"פ, ובדיעבד אם בישל בו בלי הגעלה ויש רוב בתבשיל מותר, ויש מקילין דאין צריכין הכשר כלל, והסומך עליהן לענין כלים שבישלו בהן לחולה בשבת, לא הפסיד, עכ"ד. והוא מסביר בשעה"צ[484]: דבלא"ה הרמ"א סתם[485] כהרא"ה, דאף לבריא מותר דאין ע"ז שם בישול א"י, וכן דעת הנקה"כ שם. ונהי דלמעשה אין להקל וכמו שכתב התוס' שבת בשם כמה אחרונים דס"ל כהט"ז, עכ"פ לענין כלים יש לסמוך עלייהו וכ"מ בח"א[486]. וכותב השו"מ[487] שבבית חולים, אולי אפשר לצדד להקל שלא יאסרו הכלים. וכלי שני (כמו צלחות) שעלול להתקלקל ע"י ההגעלה, כותב הבן איש חי[488] דאין צריך להגעילו אלא לא ישתמשו בו כי אם אחר עבור עשרים וארבע שעות.

                      וברור שאסור ליהודי לסייע בשום דבר בשעת הבישול כפי שעושים בחול, ואפילו ליתן את האוכל לתוך הסיר לפני שפיתתו על האש אסור[489]. וראה בקצוה"ש[490] שחולק על זה. וכן אסור לכסות את הסיר כל זמן שהתבשיל שבו לא נתבשל כל צורכו[491], וגם לבחוש בקדירה אסור[492]. בשבת עצמה אסור לבריא לאכול מתבשיל זה, שמא הרבה או ירבה הנכרי בשבילו[493], ועוד משום שיש בתבשיל זה גם איסור מוקצה[494] אם לא היה אפשר לאוכלו לפני הבישול[495]. ולא מחלקינן בין חלה מאתמול או היום כמו אצל בישול עבור חולה שיבו"ס [496], דשאני כאן שההיתר לבשל הוא רק ע"י נכרי ולכן שפיר חשיב מוקצה משא"כ בחולה שיבו"ס[497]. אולם לחולה עצמו, יש מקום להתיר לו להמשיך ליהנות בשבת מהנעשה עבורו ע"י נכרי גם לאחר שהבריא[498], כי אפילו לדעת האוסרים, אין הטעם בכלל משום החששא לשמא ירבה, אלא משום דלמוצאי שבת חוזר וניעור בזה טעמא דאיסור חתנות[499], וכן מבואר בהדיא במקור הדין ברשב"א במשמרת הבית[500]. וראה בערוה"ש[501] וכ"כ בספר עקרי הד"ט על או"ח סי' יד אות ג דהמבשל בשבת לחולה והבריא, מותר לו לחולה לאכול ממנו[502].

     

     

    סעיף כ  אין נותנין יין (נט) לתוך העין, וליתנו על גביו, אם פותח וסוגר העין אסור, ואם אינו פותח וסוגר, מותר. ורוק תפל, אפילו על גביו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה עביד.

     

    נשמת אברהם

     

                      (נט) לתוך העין. דכל מילי דהוא לרפואה, גזרו רבנן משום שחיקת סממנים[503]. ולכן מי שחש בכאב קל בעיניים, אל לו לעשות שום טיפול לרפואה. אולם אם קיימת דלקת עיניים, מותר ליתן טיפות בעיניים[504], וה"ה חולה שזקוק לטיפול בעין יום יום כדי למנוע סיבוך רציני[505].

     

     

    סעיף כא  שורה אדם קילורין בערב שבת ונותן ע"ג העין, שאינו נראה אלא כרוחץ, והוא דלא עמיץ ופתח, (ס) ולא חיישינן משום שחיקת סמנים, דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מע"ש איכא היכרא.

     

    נשמת אברהם

     

                      (ס) ולא חיישינן. אם מוכחא מילתא דלרפואה עושה, אסור[506]. וכאן על אף שהוא יודע דלרפואה קעביד, אעפ"כ לדידיה איכא היכרא, מדמצריך לשרותו מע"ש, וצ"ל דהא דלא חששו בסע' כ משום הוא עצמו, שאני התם דכיון שדרך לרחוץ ביין לתענוג בעלמא, לכן ליכא משום חשש כלל, אבל הכא שאין עושין כן אלא לרפואה צריך הכירא[507]. וצ"ע ממה שכתוב לעיל[508] שכל דבר שהוא משום רפואה אסרו חז"ל לעשות, ואפי' היה עשוי מערב שבת אסור לשתותו. אולם יש להבדיל, שכאן התירו מכיון שבדרך כלל אין רגילין להשתמש בקילורין ע"י שריה (מבעוד יום) ולכן ליכא למגזר לגבי דידיה, לעומת זאת לעיל בסי' שכא מדובר בדבר שהוא רגיל לעשות גם בימות החול, ולכן אין כל היכר גם כשהוא מכינם מע"ש ולכן אסור[509]. וכותב האגרות משה[510] שלכן מותר לערבב מבעוד יום טיפות תרופה במים (בדבר שלא רגילים בכך) או במשקה אחר ולשתותם בשבת. ובשש"כ[511] כותב שמותר להמיס מבעוד יום גלולות בתוך מים או משקה אחר ולשתותו בשבת. אולם ראה באגרות משה שם שכותב דרק ברפואות שהחולה צריך לעשות בשעת לקיחת הרפואה כקילורין שצריך לשרות, וכן הרפואות שצריך החולה ליתנם למאכל ולמשקה בשעת לקיחת הרפואה, מותר לעשות זה מע"ש, עכ"ל.

                      אין היתר לערבב טיפות תרופות במשקה או להמיס גלולות במשקה בשבת עצמה ולשתותו בו ביום[512].

                      תרופות כמו סוגי אנטיביוטיקה שבאים בצורת אבקה ומוסיפים מים עד לצואר הבקבוק לפני השימוש, מותר להכינם בהוספת מים בשבת עבור ילד או חולה שאין בו סכנה, ואין בו משום לש[513], וגם לא משום הכנה משבת לחול, כי זקוק הוא לכל כמות המים כעת כדי שידע רכוז התרופה בנפח מסויים של הנוזל, וגם מכיון שהוא נותן את כל המים לתוך הבקבוק בבת אחת[514].

     

     

    סעיף כב  מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן (סא) אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח, ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא, שרי. אבל אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבים יחד, ולא ע"ג מוך ליתנו עליה, אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת ויורד לתוכה.

     

    נשמת אברהם

     

                      (סא) אבל לא בחלב מפני שהוא נמוח. חולה המרותק למיטתו לזמן ממושך ויש צורך למרוח מדי יום ביומו חומר בחלקים מגופו כדי למנוע פצעי לחץ – ישתדל למרוח לו, ביד או בחומר סינטטי לא ספוגי, נוזל ולא משחה. ואם מוכרח או רצוי דוקא להשתמש במשחה, ישתדל שימרחו לו כן לפני כניסת השבת ואחרי יציאתה ולא יחללו את השבת במריחת המשחה (דכל שאפשר לעשות מבעו"י, מחוייב לעשותו ולא יסמוך על מה שבדיעבד יימצא במצב של פקו"נ[515]). לא עשה כן או שצריך לעשות כן גם במשך השבת, מותר למרוח לו משחה אף בשבת כדין חולה שיש בו סכנה[516].

                      מותר להשתמש במשחה נוזלית בשבת עבור חולה שאבו"ס ואם אפשר יעשה זאת בשינוי[517]. וכן מותר לחמם משחה עבה על דוד שבת עד שתימס ואז למורחה, ומשום נולד לא חיישינן, דעיין סי' שיח סע' טז במג"א, דבמקום הצורך יש לסמוך להקל[518].

                      השימוש במשחה עבה לחולה שאבו"ס אסור לדעת השש"כ[519], אלא א"כ הוא זורק את המשחה על הפצע ואינו מורחה כלל[520]. וראה בשש"כ שם[521] שדן באריכות בדבר, כי במג"א[522] כותב שממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו ולא כשרוצה שיבלע בקרקע. והמהרש"ם כותב[523] וז"ל:  נשאלתי אם מותר לשפשף על מכה וניפוח במשחה עבה שנימוח ונבלע, והוא חושאבו"ס וכו' והנה נ"ל דהוי ממרח וכו' והא דסכין בשמן, י"ל עפמ"ש מג"א סי' שטז ס"ק כד, דאם רוצה שיבלע בקרקע ליכא משום ממרח וה"נ בנ"ד. אך לפימ"ש הא"ר סי' שטז דלשיטת רש"י ור"ן וטור גם בכה"ג איכא משום מירוח, צ"ע. ועי' ירושלמי פי"ד דשבת ה"ג, זה שהוא לוחש נותן שמן על ראשו וכו' מה ביניהון מאיסה וכו' ע"ש, ומבואר דמותר למשוח הראש בשמן ולסוך לכאן ולכאן שלא לרפואה, ומוכח דליכא משום ממרח. ואולי הירושלמי מיירי בשמן שאינו עב, ואיכא רק משום גזירת שחיקת סממנים. ועכ"פ במקום חולי אף שאבו"ס יש לסמוך ע"ד מג"א ותליא בדיעות דלעיל סע' יז וחילוקים הנזכרים שם (בדיני רפואה לחשאבו"ם ע"ש), עכ"ל. וכותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א[524] : אם ממרח את המשחה עד שכולה נמסה ונבלעת בגוף, לא מיקרי ממרח, ולא אסור אלא כשהמשחה נשארת והוא רוצה להחליק על פני הגוף, עכ"ד. גם מלשון מרן המחבר כאן משמע שהאיסור הוא רק משום נולד, אולם צ"ע כי הלא מרן לא ס"ל נולד[525]. כן ראה בשו"ת ציץ אליעזר[526] שמגדיר את שימת המשחה כאיסור דרבנן; והוא מתיר שימושו בחולה שאבו"ס אם כוונתו שיתמרח עד שתיבלע בתוך העור, אולם אוסר אם כוונתו בעיקר על שפשוף העור בזמן המירוח, כי אז יש חשש איסור דאורייתא[527]. וראה בשו"ת מטה לוי[528] שפוסק גם דלא שייך משום ממרח במשחה הנמרחת על המכה[529]. גם המנחת שבת[530] כותב שכשכוונתו להבליע המשחה, אין בו משום מירוח, ובמנחה חדשה (שם) מביא בשם הגהות מהגאון מברעזאן תמיכה לדבריו ושבחולה אף שאבו"ס יש לסמוך על המג"א.

                      יוצא לנו א"כ שדעת רוב הפוסקים היא כדלהלן:

                      א) חולה מסוכן, מותר למרוח בשבת אפי' משחה עבה לרפואתו כשיש צורך בדבר, כגון למנוע התפתחות של פצעי לחץ.

                      ב) חולה שאין בו סכנה, מותר למרוח אפי' משחה עבה לרפואתו כשיש צורך בכך, אולם רק אם כוונתו להבליע את המשחה לתוך הגוף.

                      ג) לדעה שאסור למרוח משחה עבה בחולה שאבו"ס, מותר לשים אותה בדרך של השלכה. ומותר למרוח דבר נוזלי על חולה כזה אפי' לדעה המחמירה.

      מותר להוציא את המשחה משפופרתה (דאין כוונתו לצורה היוצאת מן השפופרת שייקרא בשם ממרח[531]) ולתתה על גוף החולה שאבו"ס על הפצע, או על גבי הגזה, וכן מותר להוציאה ממיכלה במקל וליתן אותה במקום הדרוש[532]. ומותר לשים תחבושת על המשחה שעל גוף האדם, ולית לן בה אם אמנם נמרחת ע"י זה כי י"ל דהוה ממרח כלא"י, ועוד דהרי כוונתו רק שתתפשט המשחה בכל מקום ולא להחליקה[533].

     

     

    סעיף כג  נותנין ספוג (סב) וחתיכות בגדים יבשים וחדשים, שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה, אבל לא ישנים, שהם מרפאים. וה"מ ישנים, שלא נתנו מעולם על המכה, אבל אם היו כבר על המכה אפילו ישנים שרי, דשוב אינם מרפאים.

     

    נשמת אברהם

     

                      (סב) וחתיכות בגדים.

    חבישת פצעים – מותר לחבוש פצע בשבת או להחליף תחבושת ישנה בחדשה וגם זה ללא משחה[534], ועיין לעיל סע' כב. ומותר לקרוע את הנייר העוטף את התחבושת[535] ובלבד שיקפיד שלא לקרוע במקום האותיות[536], ומותר לקרוע בין שתי אותיות של מלה אחת[537]. ואסור לחתוך תחבושת שהיא ארוכה מדי, וגם לחתוך אותה באורכה כדי לקשור קצותיה, אסור[538].

                      את התחבושת יש לקשור בעניבה, בסיכת ביטחון או במהדק תחבושת מיוחדים, ואם רגילים להחליף אותה בכל יום, מותר אף לקושרה בקשר כפול[539]. ואסור לחתוך איספלנית (פלסטר) לחתיכות[540] או להדביקה על קצות התחבושת כדי להדקה[541], ואף אם ידביק אותה בחלקה על גוף האדם, אוסר השש"כ[542], אולם כשיש הכרח לכך מתיר הציץ אליעזר[543]. וראה בשש"כ[544] שהגרש"ז אויערבאך שליט"א אוסר אפילו בכה"ג, משום שבשעה שמוריד את התחבושת אינו מוריד את האיספלנית רק מן היד ולא מן התחבושת, וחשיב א"כ כאגד של לולב דחשיב קשר של קיימא – וראה בסי' שיז מ"ב ס"ק כט.

                      מותר להשתמש בפלסטר המכוסה גזה (כגון אילסטופלסת) לשם חבישת פצע, אך צריך להסיר את הגזה לפני שבת כי בשבת אין להסירה[545]. ואם הוא מכין את הפלסטר לפני כניסת השבת ע"י הסרת הגזה והחזרתה למקומה מיד אח"כ, יהיה מותר לו להסיר את הגזה שוב בשבת בעת הצורך[546] וכן פוסק השש"כ[547].

                      תחבושת שהודבקה באיספלנית כדי להדקה, לא יורידנה בשבת[548], אולם אם מפריעה לו מותר לחותכה דרך קלקול, גם עם מספריים[549].

     

     

    סעיף כח  המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה, הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, (סג) ואם הפיסה כדי להוציא (סד) ממנה הליחה שבה, (סה) הרי זה מותר.

     

    נשמת אברהם

     

                      (סג) ואם הפיסה. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, ואף דהוא מקלקל מ"מ אסור הוא לכו"ע. ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא, הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם, אין לעבור איסורא בכדי[550]. וה"ה כל דבר שהוא יודע שעקב עשייתו יגרום להוצאת דם, כגון לגרד במקומות רגישים שבגוף שיודע שיצא דם עקב הגירוד[551]. אולם גם בהוצאת קוץ או רסיס שחדר לתוך הגוף, מותר להוציאם ואפי' אם יצא בהכרח קצת דם, כל שאי אפשר אחרת[552].

                      (סד) ממנה הליחה שבה. ואפי' אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה מותר, דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה, ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם

    מחדש[553].

                      (סה) ה"ז מותר. ואע"ג דממילא נעשה פתח, מלאכה שאין צריך לגופה היא והוי דרבנן, ובמקום צער לא גזרו [554]. ואפי' למ"ד דמלאכה שאינה צריכה לגופה

    חייב[555], ג"כ יש לומר דכשעושה רק להוציא הליחה אין זה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש[556]. וסיים שם במג"א, א"נ דהוי דבר שאינו מתכוין, ודבריו מבוססים על מה שכתב המ"מ[557], שכל שאינו מתכוין לעשות פה אין על זה שם מלאכה כלל ולא שייך לומר ע"ז פסיק רישא ; וכעין זה כתב המג"א גם בסי' שיח ס"ק לו[558]. ומה שכתב שמשאצ"ל גרע משאר איסורי דרבנן ומותר במקום צער, הוא לשיטת התוס'[559]. אולם ראה בתהל"ד[560] שכותב שד"ז צריך ביאור כיון דמשאצ"ל יש סברא דחמור משאר שבותין[561], ועכ"פ שוה לשאר שבותין, וכיון דבמצטער לא התירו אפי' שבות דאמירה לעכו"ם כ"ש שאר שבותין ע"י ישראל וכ"ש משאצ"ל. וראה שם שמביא ראיות מהתוס'[562] ובשם הרשב"א[563], שמה שהתירו כאן הוא לפי שאינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא, וגם אינו נהנה ממנו, עיי"ש.

     

     

    סעיף כט  מי (סו) שנגפה ידו או רגלו, (סז) צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה, ואם הוא מעונג, אף היין לו כמו החומץ ואסור.

     

    נשמת אברהם

     

                      (סו) שנגפה ידו. שנכשלה ולקתה, ומיירי שלא היה ע"י ברזל וגם שלא על גב היד או הרגל[564] דאלו נגפו על גבן או שהיה ההכאה ע"י ברזל, כבר מבואר לעיל בסע' ד ו-ז דהוא בכלל מכה שיש בה סכנה ומחללין עליהן את השבת[565].

                      (סז) צומתה ביין. ומותר לפזר אבקה צהובה (דרמאטול) על הפצע כדי לעצור בעד שטף הדם[566].

     

     

    סעיף ל  (סח) מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו, לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.

     

    נשמת אברהם

     

                      (סח) מי שנשמטה. דהיינו שיצא העצם מפרק שלו[567] ולהלן בסע' מז מובא שעצם שיצא ממקומו מחזירין אותו. ועיין שם במ"ב[568] שכותב: המג"א חולק ע"ז וס"ל דדוקא עצם הנשבר מותר להחזירו כדאיתא בגמרא, אבל העצם הנשמט ממקומו אסור להחזירו, דאפי' לשפשף הרבה בצונן אסרו, וכ"ש חזרה, ומ"מ ע"י א"י נראה שאין להחמיר. ובספר עצי שטים, חולק על המג"א וכותב, דכל שיצא ממקומו לגמרי חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד, ושרי להחזיר אפי' ע"י ישראל וכבסע' יז, עכ"ל, והאי דסע' ל איירי לדעתו בלא נשמט לגמרי ממקומו. ונראה דגם לדעת המג"א, אם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויכול לבוא לידי סכנת אבר, שמותר למשוך ולהחזירו למקומו כדרך שעושה בחול, עכ"ל המ"ב. וראה בערוה"ש[569] שמתפלא על הרמב"ם שהשמיט לגמרי את שני הדינים האלו כששניהם מפורשים במשנה ובגמ', ומתרץ[570] שמכיון שהרמב"ם ראה שדינים אלו תלוים כפי טבעי בני אדם, לכן א"א לפסוק בהן הלכה קבועה, ותלוי באמירת הרופאים. ואולי הרמב"ם עצמו שהיה רופא וידע שלפעמים יש סכנה בזה, ובהכרח להשתמש ברפואות ואין ליתן בזה כלל קבוע והשמיטם, ונכלל בכלל מה שכתב בפ"ב, אם רופא אומר צריך מחללין, וכמדומני שגם עתה מחזיקים זה לסכנה, ולכן אם יארע ח"ו כזה ידרושו מרופאים ויעשו כדבריהם, עכ"ל של הערוה"ש. ולכן, עצם שנתפרקה מחיבורה, מותר להחזירה מכיון שיש בזה סכנת אבר, ולפעמים גם משום סכנת נפשות[571]. ולכן במקום הצורך מותר לחלל עליו את השבת באיסורי דאורייתא כל שאי אפשר בלי זה. אולם אם לפי דעת הרופא אין בזה אלא סכנת אבר, ויש צורך להרדים את החולה, יש לעשות את ההרדמה באופן שיש בו רק איסור דרבנן. אבל כל שיש בו משום סכנת נפשות או רק חשש סכנה, מותר לעשות את ההרדמה אפי' אם יש בעשייתה משום איסור תורה[572]. וכמובן שגם מותר לצלם את האבר כדי לדעת את האבחנה המדוייקת. ועצם שנשברה, מותר לחלל עליו את השבת ואפי' באיסורי תורה כל שיש צורך בדבר[573].

                      במקרה של נקע או צביטה עם כאב חזק עד שנחלש כל הגוף, מותר לעשות קומפרסים[574], וישתמש במטליות שהורטבו מבעוד יום[575]. אין לו מטליות כאלה, יתן את המטליות, נקיות מכל לכלוך, במקום המתאים בגוף החולה וירטיבן שם, ואם אי אפשר לעשות כן, יש מקום להקל ולהתיר הרטבת המטליות אף במים נקיים לפני נתינתן על גוף החולה, והוא שתהיינה נקיות לגמרי[576]. ובכל אופן צריך להיזהר שלא לסחוט את המטליות (משום איסור ליבון[577]). ומותר לחבוש יד או רגל שנקעה בתחבושת אלסטית, ועל אף שזה מיקל על הכאבים, אין בזה שייכות לגזירת שחיקת סממנים[578].

     

     

    סעיף לא  צפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע, סביב הצפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה (סט) ומצערות אותו, להסירן ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת. ופירש"י כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו ור"ת פ' דהיינו כלפי הגוף, וצריך לחוש לשני הפרושים.

     

    נשמת אברהם

     

                      (סט) ומצערות אותו. מובא להלן בשו"ע[579] שאסור ליטול את הצפרניים בשבת או ביו"ט הן במספריים הן בפצירה הן בכל כלי אחר, וגם לכרסם אותם בשיניים אסור[580]. כותב השש"כ[581]: ואין לתלוש את רצועות העור הקטנות שנקלפו מסביב לצפורן, או בכל מקום אחר בגוף האדם ועודן מחוברות בקצותיהן, לא בכלי ולא ביד ואף יא בשיניים[582] . וראה בח"א[583] ובביה"ל[584] דאפשר דחיובא נמי איכא ואפי' ביד. ואין להסיר אפי' אותו חלק של העור שכבר נקלף, כי סוף סוף הן עוד מחוברות לגוף[585]. אבל צפורן שפרשה רובה והיא קרובה להינתק, והדבר מצערו או עלול לצערו[586], מותר להסירה כולה, גם את החלק של הצפורן שטרם ניתק, ביד או בשיניים[587] אבל לא בכלי[588] . ומה שמחמיר בשו"ע, אינו אלא בציצין של עור, וכ"ה בקצוה"ש[589]. ויזהר ליטול את הצפורן באופן שלא יהיה פ"ר שיצא

    דם[590]. וראה בשו"ת חת"ס[591] דאסור מדאורייתא למוהל לתקן את הצפורן לצורך המילה, ומוטב לדחות המילה לאחר השבת, עכ"ל של השש"כ. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, צ"ע כשאפשר ע"י גוי, חושבני דמותר שהרי לצורך מילה מותר שבות של אמירה לעכו"ם אפילו באיסורי תורה[592].

     

     

    סעיף לב  (ע) החושש בשיניו (עא) לא יגמע בהם חומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו. (עב) החושש בגרונו, לא יערענו בשמן אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא.

     

    נשמת אברהם

     

                      (ע) החושש בשיניו. ואסור לומר לא"י לעשות לו איזה דבר לרפואה ואפילו דבר שהוא רק משום שבות, כיון שהוא רק מיחוש בעלמא, אך אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ונחלש כל גופו, מותר לעשות על ידו אפילו מלאכה דאורייתא[593], וגם מותר לו לקחת תרופות[594]. וראה לעיל סע' ג.

                      (עא) לא יגמע. דמוכח שהיא לרפואה ואפילו לשהות ואח"כ יבלע אסור[595], אלא במקום צער גדול אפשר לסמוך ביי"ש דמותר לשהותו בפיו ולבלוע אח"כ[596].

                      (עב) החושש בגרונו. לא יגרגר ואפילו אם יבלע לבסוף דמוכחה מילתא דלרפואה עביד, וכ"ש אם יפלטנו, אולם יש מתירין כשבולעו לבסוף[597].

     

     

    סעיף לג  גונח, מותר לינק חלב מהבהמה, (עג) דבמקום צערא לא גזרו רבנן. וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת.

     

    נשמת אברהם

     

                      (עג) דבמקום צערא. היינו דאף דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא משום מפרק דהוא תולדה דדש, וכמו שכתוב בריש סי' שכא[598], מ"מ בזה שהוא ע"י יניקה דהוא כלאחר יד לא הוי רק איסור מדרבנן והתירו בזה, ואף דקי"ל דבכל חולי שאבו"ס אומר לא"י ועושה, הכא שאני דרפואה שלו הוא לינק בעצמו[599]. ואפי' לדעת אותם הפוסקים המובאים לעיל סע' יז, שמותר לישראל לעשות אפי' מלאכה דאורייתא עבור חולה שאבו"ס אם עושה אותה דרך שינוי, עדיין צריכים אנו לטעם נוסף של המ"ב, כי כאן בגונח יונק מעצמו י"ל דכלאחר יד שלו לא קיל, שהרי הטעם דקיל כתב רש"י[600] לפי שמלאכה כלאחר יד לא שכיחא, והיינו שאין מצוי כלל שהאדם יעשה מלאכתו בחול בשינוי, ורק בשבת תהיה מציאות שיעשה כלאחר יד שאין איסור מה"ת, ובאו חכמים ואסרו גם כלאחר יד, אבל אין איסורו חמור כשאר שבותים, משא"כ בגונח יונק הרי גם בחול דרכו לינק לפי שכן היא רפואתו, וכלאחר יד זה דיונק הוי שכיח אצל הגונח[601].

                      וזה שהיניקה נקרא כלאחר יד הוא דוקא בגדול, אולם לגבי תינוק הלא הקושיא מפורסמת והובאה בשדי חמד[602] בשם הגר"א גורדון זצ"ל וז"ל: לפי דעת רוב הפוסקים דחולב הוי איסור דאורייתא, האיך תינוק יונק עד ה' שנים, הא נותן לקטן לעבור איסור דאורייתא ועובר על לא תאכילום, והגם דסתם תינוק מסוכן אצל חלב היינו עד ב' שנים, דהא אחר ב' שנים שוב אין ביניקה חשש סכנה, עכ"ל. וראה בספר הישר[603] שכותב ר"ת וז"ל: ועל המאכילים קטנים שלא הגיעו לחינוך (ביוהכ"פ) נראה היתר גמור, דאמרינן מדיחה אשה ידיה במים ונותנת פת לבנה קטן. ועוד גזרו על שמאי להאכיל בשתי ידיו וכו' ולדבריהם (לדברי האוסרים) נתנו דבריהם לשיעורין, דמותר להניק ואסור ליתן פת דמסוכן אצל חלב. אלא ודאי תרווייהו שרו, דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים לא שייך בדברים אסורים ואפשר (בלעדם), כמו דם ותרומה ביבמות, אבל אכילה ושתיה אי אפשר, דאע"ג דלא סכנה היא חיישינן ולא גזור, ולא דמי לשרצים. וסיכה ורחיצה נמי אע"ג דאפשר, כיון דרבותא דינוקא הוא, לא גזור, עכ"ל של ר"ת.

                      ולכן, כותב המחזה אליהו[604] שי"ל שיניקת תינוק משדי אמו דהוי דבר שבשנים הראשונות של חיי התינוק יש במניעתו סכנה לתינוק, ורק דחז"ל שיערו דאחר ב' שנים כבר עבר הזמן של חשש סכנה, מ"מ לא יחול על פעולה כזו איסור ספינן (דספינן ליה איסור דישה) דלא חילקה התורה בההיתר שנתנה לדבר כזה. וכמו שמותר להאכיל תינוק בן ח' שנים מיד בתחילת יוהכ"פ אע"פ שודאי אין בזה צורך, כמו כן מותר ליתן לתינוק לינוק כל זמן דהוי רביתיה דינוקא אע"פ שכבר עברו שנות הסכנה, עכ"ל. גם מהפרי חדש[605] אפשר לתרץ קושיא זו לפי מה שהוא כותב דלא ראו חכמים להחמיר אלא במידי דאיסור, אבל הכא כשהמאכל הוא מותר אלא שהשעה אסורה, ראו חכמים להקל בו כיון דרביתייהו בהכי, והכתוב מסר הדבר להם, עכ"ל. ולפי דבריו יהיה מותר ליתן לתינוק לעבור על איסורי שבת כיון שהן איסור גברא וגם הוי רביתיה דינוקא, ומשמע מדבריו שאיסור ספינן אע"פ שהוא מן התורה, מ"מ מסרה התורה לחכמים להגדיר מתי אסור ומתי מותר, וכמו שמצאנו באיסור מלאכה בחול המועד. עוד תירוץ כותב החלקת יואב[606] וז"ל: ובזה ניחא לי מה דשרי להניק התינוק בשבת ואין בו משום מפרק במה שהאשה מעמידה התינוק על הדד, כיון שזה אכילתו של תינוק אין זה מקרי מפרק כלל, עכ"ל. גם ההר צבי[607] מתרץ קושיא זו, אולם באופן אחר בכותבו: שאני חולב דחיובו משום מפרק דבעינן שיעור כגרוגרת ובן ח' ואפי' קטן עד ד' ו-ה' שנים נמי, לאו אורחיה לינק ולמצוץ כשיעור גרוגרת בב"א וכו' ואף דבאיסור מלאכת שבת אינו תלוי בהפסק כדי אכילת פרס וכו' מ"מ הא בעינן שיצטרף לשיעור חיוב בב"א וכו' ובנ"ד הא כל פורתא ופורתא דתינוק חוזר ובולע הוי כמאן דליתיה, ולעולם לא יצטרף לשיעור כגרוגרת בבת אחת. וכבר נחלקו הפוסקים אם בשאר איסורין מלבד איסורי אכילה נמי חצי שיעור אסור מן התורה, ודעת רדב"ז ח"ה סי' שני אלפים רב הובא דבריו בברכ"י (או"ח סימן שכח ס"ק יג), דבשבת חצי שיעור מדרבנן. ואפי' לפי מה שהוכיחו מלשון רש"י (שבת עד ע"א ד"ה וכי) דחצי שיעור אסור מה"ת גם במלאכת שבת, אכתי יש לדון דבדרך יניקה שאני, דקמא קמא בטיל מן העולם ולא חזי לאיצטרופי וכו' וכה"ג דלעולם לא יצטרף לשיעור שלם, שפיר י"ל דאינו אלא מדרבנן ומשום צערא דינוקא מותר וכו' אבל להקל בידים אסור, והיינו משום דהיכא דקא עביד בידים גם חצי שיעור אסור, עכ"ל ההר צבי. וראה גם בשביתת השבת[608].

                      אולם ראה בקצוה"ש[609] שכותב שחזי לאצטרופי עד שיעור שלם דלא הוי לאיבוד, וקיבת התינוק מצרפתם, וכ"כ האבני נזר[610] דהמעיים מצרפין.

                      והמחזה אליהו[611] מביא עוד תירוץ המבוסס על שו"ת הרשב"א[612] דלא רק מלאכת בורר מותר בשנעשה סמוך לסעודה, אלא גם שאר מלאכות אם דרכן הטבעית לעשות סמוך לסעודה. ובעיקר חידש הרשב"א דגם טחינה דנעשית שלא בכלי המיוחד לכך מותרת סמוך לסעודה (והביאו הרמ"א מי' שכא סע' יב), וכן דישה ומכה בפטיש באוכלין, אם נעשות סמוך לסעודה. ולפ"ז, כותב המחזה אליהו, מתורצת הקושיא של הגר"א גורדון זצ"ל דיניקת תינוק דרך אכילה היא, ואין דרך אכילה גדול מזה, ולפי המבואר ברשב"א דישה דרך אכילה מותרת. וא"כ דישת תינוק ע"י יניקה, אין עליה שם מלאכה כלל ואין בה חשש איסור ספינן.

                      וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: באור שמח פרק ח משבת הלכה י כתב, דלמסקנת הגמ' בכריתות יג ע"א דחלב בפי תינוק חשיב אוכל ניחא, דלפיכך ליכא חיוב חטאת משום דהוי כחולב לתוך האוכל, ועיין בשש"כ פל"ו הערה סב שהעירנו שם דדוקא בחולב מפרה ועז שהם עצמם אוכל, הוא דלא חייב אלא כשהחלב נשתנה מאוכל למשקה, משא"כ אם חולב לתוך אוכל הו"ל כאוכלא דאיפרת, משא"כ ביונק משדי אמו דומה ממש למלאכת דש שהוא אוכל מתוך פסולת.

     

     

     

    סעיף לד  לא תיקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה (עד) ותניק את בנה.

     

    נשמת אברהם

     

                      (עד) ותניק את בנה. עיין בפמ"ג דלחלוב מאדם לתוך כלי, יש בו איסור דאורייתא משום מפרק, ואסור בשביל חולה שאבו"ס אם לא ע"י א"י, וכן מוכח מדעת כמה ראשונים[613]. וראה בתוס' שבת[614] שמשמע מדבריו שלחלוב מאדם אפי' לתוך כלי לא הוי כ"א מפרק כלאחר יד, דגבי אדם אין דרך רק לינק, וחולק עליו בשעה"צ[615] מהתוס'[616] וראה בסע' הבא.

     

     

    סעיף לה  מותר לאשה (עה) לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק. הגה אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו (עו) רוח רעה דלית בו סכנה.

     

    נשמת אברהם

     

                      (עה) לקלח מהחלב. לתוך פי התינוק[617] משום דהוי מלאכה שאצ"ל[618]. אולם חולק עליהם התוס' שבת[619] שלדעתו כן נקרא מלאכה שצ"ל, וההיתר של השו"ע (מהשבולי הלקט בשם התוספתא) הוא מכיון שזה הוי מפרק כלאחר יד, דהא אין דרך לחלוב מדדי אשה רק לינק, וראה בסע' הקודם. וראה בקצוה"ש[620] שחולק על המ"ב וכותב שלא יעשו כן בשבת (דהיינו לחלוב קצת חלב ישר לפי התינוק), כי גם חצי שיעור אסור מה"ת באיסורי שבת לדעת כמה פוסקים[621], וגם לאצטרופי אם תחלוב לפי התינוק עד כשיעור שלם (וראה לעיל בסע' לג בסוס"ק עג מה שהבאנו בשמו). וראה גם בשו"ע הרב[622] שמשמע מדבריו שמדובר דוקא על קילוח לאיבוד.

                      ואם יש להמינקת עודף חלב, והיא סובלת בשל כך, מקלחת את החלב העודף לתוך כיור או על הרצפה[623]. ואם קשה לה בדרך זו, מותר לה להוציא את החלב העודף אף במשאבה המיוחדת לכך, אבל יש להקפיד להריק את המשאבה לעתים קרובות כדי שלא יצטבר בה חלב הרבה. ונראה דשיעור של "הרבה", ר"ל כגרוגרת שהיא כשליש ביצה (דהיינו חמש עשרה סמ"ק)[624]. וצריכה להריק את המשאבה למקום שהחלב הולך לאיבוד דוקא[625].

                      ואם התינוק אינו יכול משום מה לינוק משדי אמו, או שהוא נמצא בביה"ח והיא חייבת להביא לו כל יום חלב טרי משלה, וחלב זה הוא המזון העיקרי של התינוק, תוציא את החלב משדיה לתוך כלי גם בשבת, כי הרי התינוק עלול להסתכן אם ישקוהו חלב אחר[626]. וגם אם התינוק עדיין לא התרגל לחלב-אם, ג"כ מותר לחלוב עבורו לתוך כלי, הואיל וזה המזון הטבעי שלו, ואין להתחשב בספק סכנה בתחליף של מזון אחר. גם מותר להניק תינוק סמוך למוצאי שבת אף אם יכולים להמתין עד הלילה[627].

                      ואסור לאשה להוציא את עודף החלב שלה בשבת לתוך כלי כדי להעבירו אח"כ במוצאי שבת לבנק חלב[628], כיון דאפשר להוציאו במוצאי שבת[629].

                      (עו) רוח רעה. וז"ל הארחות חיים[630]: עי' בספר מנחת פתים שכ' דצ"ע דבתשו' הרשב"א, שהובא בב"י יו"ד סי' רכח, איתא דרוח רעה אית בו סכנה (וכן במשנה שבת פ"ב מ"ה), ועי' לעיל סי' רפח סע' ט משמע ג"כ דאית בו סכנה, ועי' רש"י תענית כב ד"ה מפני ר"ר, ועפ"י דבריו שם יש לחלק, ועי' בשו"ת חת"ס יו"ד סי' עו לענין חולה נכפה אם מיקרי סכנה יעו"ש, עכ"ל.

     

     

    סעיף לז  כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אע"פ שהם קשים (עז) לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי, (עח) וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, (עט) אבל אם (פ) אין לו שום מיחוש, מותר. הגה וכן (פא) אם נפל למשכב, שרי.

     

    נשמת אברהם

     

                      (עז) לקצת בריאים. צ"ל דברים, וכלומר אע"פ שהדבר הזה מזיק קצת לשאר אברים שבגוף, כגון הטחול שיפה לשיניים וקשה לבני מעיים וכה"ג, וא"כ מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה לשיניים, דאל"ה לא היה אוכל כיון שהוא מזיק למעיים, אפ"ה שרי, דמ"מ אוכל הוא[631]. וכותב הערוה"ש[632]: ודע דבברכות[633] משמע להדיא דאם מכוין לרפואה אסור, שאמר שם על הך דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה, גברא לאכילה קמיכוין ורפואה ממילא קא הוי, והרמב"ם בפכ"א הכ"ב כתב, ואוכלן כדי להתרפאות בהן מותר, ומשמע דאפי' עיקר אכילתו לרפואה, וכן לשון הט"ו, וצע"ג, עכ"ל. וכן פוסק השו"ע הרב[634] שכשמתכוין לרפואה אסור אע"פ שהוא בריא גמור ואין לו שום מיחוש. והתהל"ד[635] מתרץ שמה שכתב הט"ו ומוכחא מילתא דלרפואה קעביד היינו דס"ד הכי, וקמ"ל כיון שדרך בריאים לאכלן לא מוכחא מילתא. והקצות השולחן[636] מתרץ באופן אחר, דהנה יל"ע מדוע התירו כל האוכלין לרפואה כיון שבעצם הוא מתכוין לרפואה, הרי יש לחוש לשחיקת סממנים שיחשוב שרפואה ממש גם כן מותרת, וי"ל עפ"י מש"כ הצל"ח[637] על מ"ש הגמ' שם דאסור לטבול כלים בשבת משום מתקן מנא, ואדם מותר לטבול מטומאתו דנראה כמיקר ואינו מתקן [638] והק' הצל"ח הא הוא בעצמו מכוין לתקן עצמו מטומאתו ואיכא למיחש לתקוני מנא. ותי' דממ"נ, אם הוא ע"ה הרי לא ידע מתקנת חכמים אפי' אם יאמרו דאדם אסור לטבול, ואם יבוא לשאלנו נגיד לו שאדם מותר וכלי אסור לתקן, אלא שהחשש הוא מפני הרואים שיאמרו מדמותר לטבול מטומאה מותר גם לתקן מנא, וכיון שהרואים יחשבו שטובל להקר, ליכא למגזר מידי. ולפ"ז ה"ה בנ"ד, וכיון שהרואים חשבו דלאכילה קמכוין ולא לרפואה, ליכא למיחש שמא יבואו לעשות רפואה, ע"כ. וכותב המהרש"ם[639] בשם השיטמ"ק[640], דגם אם מערב המאכל בדבר אחר, ואין דרך בריאים לאכול או לשתות בדרך זו, אפ"ה שרי, כיון דגוף המאכל הוא של בריאים. מיהו י"ל דהיינו דוקא אם כל מאכל לבדו מאכל בריאים, אלא שאין דרך בריאים לערבבם יחד, משא"כ אם מאכל אחד אינו מאכל בריאים, אסור.

     

                      אגב, לגבי טבילה בשבת ראיתי בשו"ת לבושי מרדכי[641] וז"ל: מ"ש בירושלמי מס' ביצה דאדם מותר בטבילה וליכא משום מתקן שכן אדם טובל משום קריו בשבת, וזו תימה דלמה מותר לטבול מקריו, ונ"ל בפשיטות דטבילת קרי לאו משום טהרה הוה, ועזרא תקן כמ"ש בגמרא (ברכות כב ובירושלמי) שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, והא חזי' אפי' טמאים כגון נדה ומצורעים חייבים בטבילה זו אע"ג דליכא טהרה כלל, ועוד הא בט' קבים מהני ג"כ, וכן שאובים כשרים כדאיתא במתניתן פ"ח מס' מקוואות, וא"כ ל"ש תתקן דהא איתא אפי' בלא טהרה כלל אלא תקנה תקנו כן וכו' ולזה גם טבילת טהרה ממש ג"כ מותר כמ"ש בגמ' דאדם נראה כמיקר, הה"ד הכא נאמר יותר דאדם נראה בטבילת קריו דאינו מתקן, ושוב אפילו טובל לטהרה אינו נראה כמתקן, עכ"ל.

     

                      (עח) וכל שאינו מאכל. ומפני זה אסור לשתות משקה המשלשלין (רמב"ם) (או כדורי לקסאטיבה או פחם), אם לא שמצטער וחלה כל גופו עי"ז, או שנפל למשכב אפי' הוא חולי שאבו"ס שרי[642].

                      (עט) אבל אם אין לו שום מיחוש. והיכא דיש לו שום מיחוש אפי' הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון אסור, והטעם דכיון שהוא חולה וזה הוא רפואתו, יאמרו שלרפואה עושה זה[643]. וראה בביה"ל ד"ה אבל אם, שמסכם שדין זה תלוי בפלוגתת ראשונים וצ"ע למעשה.

                      (פ) אין לו שום מיחוש מותר. דהיינו שאוכל ושותה לרעבונו ולצמאונו. אבל אם הוא עושה לרפואה דהיינו כדי לחזק מזגו, כתב המג"א[644] דאפי' בבריא גמור אסור[645]. וראה באגלי טל[646] שחולק עליו ודוחה ראיותיו, אולם כותב בסוף שלדינא אין בידו להכריע. וכן האגרות משה[647] חולק על המג"א ומתיר לבריאים שמטרתם שלא יחלו בנקל אם אוכלים את זה באופן קבוע. ומצאתי במאירי[648] שכותב: וכן הדין בכל המרקחות הרפואיים או המחזקים (שכולם אף הבריאים אוכלין אותם דרך הנאה וחיזוק), אבל העשבים שאין אכילתם לעולם אלא לרפואה, אסור לאכלן בשבת, עכ"ל.

                      ולגבי לקיחת ויטאמינים בשבת, כותב השש"כ[649] שחולה אפי' שאבו"ס מותר לו לקחתם. ואם הוא בריא, אז אסור לו לקחתם ואפי' אם הוא רגיל לקחתם מידי יום ביומו. אולם במקומות שבהם רגילים לקחת ויטאמינים יום יום, יש מקילים לקחתם גם בשבת[650]. ולפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א[651] כל זה דוקא כשלוקח אותם כתחליף למיני מזון, כי אז הר"ז חשיב כמאכל, אבל לא כשלוקח אותם לחיזוק מזגה ועי' לעיל ס"ק ג.

                      (פא) אם נפל למשכב שרי. פי' לאכול ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול. ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפי' שיהיה א"י מושיט לו, אלא מותר לו ליקח בעצמו. ואע"ג דפסקינן לעיל סע' יז כדעת ג' דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי, צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה, אבל הכא דאין בזה משום סרך מלאכה דהא לבריא מותר (כ"ז שאינו מתכוין בפירוש לרפואה לפי דעת המג"א בס"ק מג[652]), ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים, בחולה גמור לא גזרו[653].

     

     

    סעיף לח  (פב) מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול.

     

    נשמת אברהם

     

                  (פב) מותר לאכול. אסור לשתות תמיסת סודה (דהיינו שהוכנה ע"י נתינת אבקת סודה במים)[654] דמכיון דבזמננו אין זה מאכל בריאים ואין שותים משקה זה אלא למנוע צרבת, ולכן אית ביה משום שחיקת סממנים[655].

                      אולם מותר לשתות מי סודה שהוכנו ע"י הוספה של גז (כגון בקבוקי סיפולוקס) כי זה ודאי שתיית בריאים. וראה בשו"ת יביע אומר[656] ובשש"כ[657] שהתירו הכנתו בשבת, אולם בשו"ת ציץ אליעזר[658] אוסר.

     

     

    סעיף לט  (פג) אין עושין אפיקטוזין (פי' הערוך אפיק טפי זון כלומר להוציא עודף המזון) דהיינו גרמת קיא אפי' בחול, משום הפסד אוכלים, ואם מצטער מרוב מאכל, בחול מותר אפילו בסם, ובשבת, (פד) אסור בסם ומותר ביד.

     

    נשמת אברהם

     

                      (פג) אין עושין. דהיינו כדי שיהא רעב ויחזור אח"כ לאכול הרבה[659].

                      (פד) אסור בסם. דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סממנים[660], וביד מותר שהוא שינוי[661] ואפילו במצטער אסור בסם דהא אפשר ביד[662]. וראה בשש"כ[663] ששואל למה לא נאסר אפילו ביד משום חשש דיעשה ע"י רפואה. וראה ברש"י[664] שכותב, ואע"ג דלא גזור בה משום שחיקת סממנים דהא לא לרפואה היא, אסור משום דמתקן גברא. אולם להלן[665] כותב רש"י דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סממנים. וראה בתהל"ד[666] שכותב וז"ל: צריך לדעת מה טעם לחילוק זה ואף לדעת הב"י בסע' יז דבעי נסמך למלאכה דאור', מ"מ דבר שדרך לעשות לו רפואה בסם אף ביד אסור. ולכאורה הכא עיקר האיסור משום שדומה לרפואה כמ"ש רש"י קמז ע"ב, אבל רפואה ממש אין בזה כמ"ש בדף קכו ע"ב, ולכן חילקו בין בסם דהגזרה קרובה לביד[667].

     

     

    סעיף מ  החושש במעיו, מותר (פה) ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין, אע"פ שעדיין יש בו הבל.

     

    נשמת אברהם

     

                      (פה) ליתן עליהם כוס. ומותר ליתן בגדים חמים למי שחש בבטנו[668]. וראה בסי' שכו ס"ק ג ומה שכתבנו שם לגבי שימוש בבקבוק חם. ובחולה שאבו"ס או לילד, מותר לומר לנכרי להדליק כר-חשמלי כדי להניחו על הבטן (אחרי עצת רופא)[669]. וגם מותר לומר לו להגדיל או להחליש את הזרם, ואסור ליהודי לעשות כן. מותר ליהודי לטלטל את הכר לצורך שימושו בו ככל כלי שמלאכתו לאיסור[670] ועיין גם לעיל סי' שכו ס"ק ג לגבי שימוש בשמיכה חשמלית.

     

     

    סעיף מא  מי שנשתכר, שרפואתו (פו) לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן (ומלח), מותר לסוכם בשבת.

     

    נשמת אברהם

     

                      (פו) לסוך. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה[671] גם מותר לשיכור לשתות קפה שחור חזק[672].

     

     

    סעיף מב  אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, (פז) בכח (פח) כדי שייגע ויזיע, ואסור (פט) לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי.

     

    נשמת אברהם

     

                      (פז) בכח. ר"ל שפושטים ומקפלים זרועותיהם לפניהם ולאחריהם ומתחממים ומזיעים[673]. ולכן אין לעשות פיזיותרפיה בשבת אא"כ הוא נמצא במצב של חולה

    שאבו"ס[674]. ומי שצריך לעשות תרגילי הנשמה וחייב לעשותם יום יום, מותר לעשותם גם בשבת[675]. וכן אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה[676]. ובמלמד להועיל[677] אוסר אפי' לבריא שכוונתו רק לחזק מזגו, ולא דמי לאכילה. וכן אין לעשות תרגילים בכלי קפיצי לשם חיזוק שרירי הגוף[678], אבל מותר לעשות תרגילים פשוטים ביד, גם אם עושה כן כדי לסלק את הכאבים או למעטם, כי לא מצאנו לאיסור רק בשפשוף בכוח כדי שייגע ויזיע, והאיסור הוא משום הזיעה, ועיין בביה"ל ד"ה כדי שייגע ובשעה"צ ס"ק צ. ועיין בקצוה"ש סי' קלח סע' י שמתיר לשפשף בלי כוח אלא ברפיון ידים, והאיסור אינו אלא אם עושה בכוח [679] ועיין לעיל סי' שא סע' ב.

                      (פח) כדי שייגע ויזיע. אסור גם לעשות מסז' בשבת[680] וכן פסקו השו"ת שרידי

    אש [681] והיסודי ישורון[682]. אולם היסודי ישורון כותב שלחולה המצטער ושוכב במשכב שהתחיל בזה לפני השבת ונעשה ע"י נכרי אין להחמיר.

                      וכותב המ"ב[683]: ואין להקשות כיון שאין כאן שייכות לשחיקת סממנים, היה לנו להתיר כמו בסעיף שאח"ז, י"ל דכיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה ג"כ ע"י סממנים, חיישינן שיעשה רפואה אחרת, משא"כ בסעיף שאח"כ שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סממנים כלל, לא גזרינן. ודע דלפי מה דפסקינן לעיל בסע' יז דע"י ישראל אין עושין שבות דרבנן לחולה שאבו"ס כ"א ע"י שינוי, ה"נ בעניננו אפי' הגיע לכלל חולה שאבו"ס, אין עושין ד"ז כ"א ע"י שינוי[683*], וכ"ש אם הוא רק בריא שחושש, דאז אפי' ע"י שינוי אין עושין[684].

                      (פט) לדהוק כריסו של תינוק. ראה בקצוה"ש[685] ובשו"ת מנחת יצחק[686] דלדחוק כריסו של קטן אין זה בכלל צרכי קטן, דגם בעצמו יוציא הריעי, אבל אם רואה שהתינוק צריך להוציא ריעי והוא דוחק עצמו ובוכה ומצטער, בזה ודאי שרי לדחוק כריסו, דזה בכלל צרכי קטן שדינו כחולה שאבו"ס, ואפי' להשקותו סם יש להתיר.

     

     

    סעיף מד  (צ) רוחצין במי גררה, ובמי חמתן, ובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול אע"פ שהם מלוחים, שכן דרך לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה קא עביד, אבל לא במים הרעים שבים הגדול, (צא) ובמי משרה שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, ודוקא ששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם, מותר, שאינו נראה אלא כמיקר.

     

    נשמת אברהם

     

                      (צ) רוהצין. פי' אף שכונתו לרפואה, כיון שרוחצין בו בריאים מותר, אך בזמן שאין דרך לרחוץ בחמי טבריה אלא לרפואה, אסור בשבת אם שוהא [687]. וכן כותב המ"ב לעיל [688], וכן פוסקים השו"ע הרב [689] והקצוה"ש [690]. וראה בשע"ת[691] שאותן מרחצאות חמים שהם לרפואה, אסור לרחוץ בתם, וקרוב שבאים לידי חילול שבת דאורייתא ופורץ גדר וכו'. ולדעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א[692] כיון שרגילים לומר דרחיצה בחמי טבריה יש בה משום בריאות הגוף, וכיון שגם בריאים רוחצים בחמי טבריה, אפשר דהו"ל כמו זיעה, עיין שבת לט ע"ב בפנ"י על תוד"ה מתירין (דרחיצה אינה אלא לתענוג אבל זיעה אינה תענוג אלא לבריאות).

                      (צא) ובמי משרה. וה"ה בימה של סדום[693]. והאידנא נוהגים גם לא להתרחץ בים או בבריכה[694] ואפי' מבלי לשחות[695].

     

     

    סעיף מח  לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, (צב) ואין בכך משום צידה.

     

    נשמת אברהם

     

                      (צב) ואין בכך משום צידה. כותב המ"ב[696]: אע"ג דע"י הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתפסו, מ"מ מותר דאין זה צידה טבעית, ואע"ג דפסקינן בסי' שטז סע' ז דאפי' לצוד להדיא מותר כדי שלא ישכנו, צ"ל דהכא מיירי דליכא אלא חששא רחוקה כגון דאינו רודף אחריו כלל, ועיין לעיל בסי' שו סע' ז במ"ב שם, עכ"ל. ובסי' שו כותב המ"ב[697] גם בשם הא"ר, שגזירת שחיקת סממנים לא שייך אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל. ולכאורה קשה מה שכתב המ"ב כאן, כי הלא מרן המחבר כותב ביו"ד[698], מי שרודפים אחריו נחש ועקרב, מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו. וכותבים שם הט"ז והש"ך שמכיון שמדובר על סכ"נ, מותר לו לעבור על הלאו דחובר חבר. וא"כ צ"ע למה מותר לו כאן לפי המ"ב לעבור על הלאו דחובר חבר מאחר שאינם רודפים אחריו כלל. ולמעשה מה שכתב המ"ב כאן הוא לשון רש"י[699], וראה בתוס'[700] שמקשים: ותימה ה"ד אי דאיכא סכנה פשיטא, דאין לך דבר שעומד בפני פק"נ, ואי ליכא סכנה אמאי שריא, ע"כ. והמר"ץ חיות בסנה' מתרץ וז"ל: ונ"ל דהו"א דחובר חבר כיון דזדונו בסקילה ע"כ דיש בו סרך ע"ז ואביזרא דע"ז יהרג ואל יעבור ואפי' במקום סכנה אסור, קמ"ל דמותר בסכנה[701]. והרא"ש כותב[702] ודוקא נחשים ועקרבים גופייהו אבל לחישתן על נשיכתן שריא כדאמר לקמן בפרק חלק[703] לוחשין לחישת עקרבים ונחשים בשבת, ואם אין יודע לחש ורצין אחריו אף לחבר מותר מפני פק"נ כמו שמותר להורגו, וכ"כ הרי"ף.

                      ועיין בב"י ביו"ד שם שכותב: ומה שהוצרכו להתיר זה בשבת, היינו משום דאסור להרבות בשיחה בשבת כמו שנתבאר בטור או"ח סי' שז (בשם הירושלמי), לכך באו להשמיענו דשיחה זו שריא, עכ"ל.

     

     

     

    סעיף מז  עצם (צג) שיצא ממקומו, מחזירין אותו.

     

    נשמת אברהם

     

                      (צג) שיצא ממקומו. המג"א חולק ע"ז וס"ל דדוקא עצם הנשבר מותר להחזירו כדאיתא בגמ', אבל עצם הנשמט ממקומו אסור להחזירו דאפי' לשפשף הרבה בצונן אסרו כדאיתא בסעי' ל וכ"ש חזרה, והעתיקוהו כמה אחרונים, ומ"מ ע"י א"י נראה שאין להחמיר. ובספר שלחן עצי שטים חולק על המג"א וכתב שיצא ממקומו לגמרי חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד ושרי להחזיר אפי' ע"י ישראל וכבסע' יז, עכ"ל. והאי דלעיל סע' ל איירי לדעתו בשלא נשמט לגמרי ממקומו, ונראה דגם לדעת המג"א אם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויוכל לבוא לידי סכנת אבר שמותר למשוך ולהחזירו למקומו כדרך שעושה בחול[704]. גם הח"א[705] והערוה"ש [706] פוסקים כהשלחן עצי שטים, ולפי מה שהבאנו לעיל סע' יז בשם כמה פוסקים שבסכנת אבר יש הרבה פעמים גם סכנת נפשות, ודאי שרי לישראל לעבור אפי' על איסורי תורה לפי הצורך.

     

     

    סעיף מח  אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם (צד) יצבע אותו (צה), ואסור להוציא דם מהמכה, לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה. וי"א שכורך (צו) קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואח"כ כורך עליו סמרטוט.

     

    נשמת אברהם

     

                      (צד) יצבע אותו. ואע"ג דמקלקל הוא ופטור, מ"מ אסור לכתחלה, ובבגד אדום פשיטה דאסור[707]. ובמקום הדחק, הסכימו האחרונים דיש להקל דהוא דרך לכלוך[708]. וראה מה שכתבנו לעיל סע' ז סוס"ק כב לענין קינוח למי שסובל מטחורים מדממים. וכן ראה בשו"ע הרב[709] שמביא כראיה לכך שאשה שפירשה נדה בשבת מותר לה ליתן מוך שהתקינה לנידתה[710], וכן לענין בדיקת ז' נקיים בשבת.

                      (צה) ואסור להוציא דם. הוא ענין בפני עצמו, דהיינו שאסור לדחוק בידיו על המכה כדי להוציא דם, או כשכורך איזה דבר על המכה, אסור להדקה כדי שיצא דם דהוא חובל והוי אב מלאכה, ויש שסוברים דה"ה אם מניח על המכה דבר שמושך ליחה ודם, ג"כ הוי מלאכה דאורייתא כיון שנתכוין לזה, ועכ"פ איסור בודאי יש. וע"כ אסור בכ"ז לכו"ע לעשות ע"י ישראל לחולה שאבו"ס אלא ע"י א"י[711]. והיינו אפילו לסוברים בסע' יז דאיסור דרבנן מותר ע"י ישראל לחולה שאבו"ס, הכא יש להחמיר בכל זה דהוא ספיקא דאורייתא[712]. ועל מה שכתב המג"א[713] והובא במ"ב[714] לגבי העמדת עלוקה, עיין באבן האוזר כאן

    ובביה"ל[715].

                      ולגבי הוצאת דם לבדיקה ולגבי זריקה תוך-ורידית עיין לעיל סי' שטז סע' ח ובדברינו שם.

                      כתב המ"ב[716], המוצץ דם בפיו מן החבורה חייב, ולכן אסור למצוץ דם שבין השיניים. וכתב השו"ע הרב[717] שאע"פ שהוא (דהיינו המוצץ דם מבין השיניים) מפרק כלאחר יד, מ"מ אסור, אולם המג"א[718] כתב דאפשר דהוי אב מלאכה.                        

                      (צו) קורי עכביש. בזמננו שידוע הענין של זיהום, אין להשתמש בזה. וכ"כ לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

     

     

    סעיף מט  אסור לשום (צז) פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת.

     

    נשמת אברהם

     

                      (צז) פתילה. מותר להכניס לגוף האדם החולה פתילות מוכנות[719], ולא דמי למה שכתב מרן כאן או למה שכתב המ"ב בס"ק קנא ובביה"ל ד"ה לשום, מכיון שהפתילות שלנו אין הדרך להכניסן ושוב להוציאן, וליכא החשש של השרת נימין[720]. אולם חולק על זה הציץ אליעזר[721], וראה בקצוה"ש[722].

                      ומותר לעשות חוקן המכיל תרופות לחולה שאבו"ס לפי הצורך. וכן חולה הסובל מעצירות קשה ועקב זה נחלה כל גופו, מותר לו לעשות חוקן במי-מלח או מי-סבון[723], ומכיון שא"א ע"י שינוי, מותר בכל אופן[724]. ומותר גם להכין את מי-המלח בשבת[725], וכן מותר להכניס את הסבון מוצק (שהוא מבושל) או נזיל לתוך מים ואפילו חמים אם הם בכלי

    שני[726].

                      ולענין הרכבת המכשיר, טוב להכינו אם אפשר מבעוד יום, כי קיימת מחלוקת הפוסקים אם אסור[727] או מותר[728] להרכיבו בשבת. וראה גם בשו"ת יביע אומר[729].

     

     

     

    [1] ערוה"ש סי' שכח סע' יט.

    [2] מ"ב ס"ק א.

    [3] כלכלת שבת דיני אמירה לנכרי סע' ז (א).

    [4] סימן שז סע' ה, וסימן שכח מ"ב ס"ק נב.

    [5] סימן שכח על המג"א ס"ק ט.

    [6] פל"ד הערה ז.

    [7] שבת לט ע"א ד"ה מפני.

    [8] שו"ת סימן קסד.

    [9] סימן שכט סע' לג.

    [10] סי' שיז סע' א.

    [11] ברכות פ"ב מ"ו.

    [12] יו"ד סימן קכג ד"ה כתב הרשב"א.

    [13] מ"ב ס"ק ב.

    [14] סי' תקלב סע' ב.

    [15] סי' שכח סע' מג ומ"ב ס"ק קל ושעה"צ ס"ק קד; וכן בסי' שו מ"ב ס"ק לו.

    [16] מ"ב ס"ק קל.

    [17] תו"ש ושו"ע הרב כאן,

    [18] שו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' נד.

    [19] ב"י ומ"ב ס"ק ג.

    [20] נג ע"ב.

    [21] מלאכת טוחן ס"ק טז.

    [22] ח"ח סי' טו פט"ו.

    [23] סי' קלד בבדה"ש ס"ק ז (2).

    [24] ביצה ל ע"א ד"ה תנן.

    [25] סי' שלט סע' ג.

    [26] סי' שלח ס"ק א.

    [27] שם ס"ק ג.

    [28] מהד"ת סי' מט.

    [29] או"ח סי' יז.

    [30] כלל ב אות ח.

    [31] שם סוף או"ק ד.

    [32] אהע"ז סימן יג ס"ק ד.

    [33] שם סימן קמה ס"ק ז.

    [34] ס"ק ט.

    [35] מהד"ק ח"א סימן קיא ד"ה הנה שח לי.

    [36] ביצה ל ע"א ד"ה תנן.

    [37] סימן שלט סע' ג.

    [38] שם סע' ח.

    [39] קנ ע"א ד"ה אף וד"ה משלשל.

    [40] או"ח ח"ב סימן ק.

    [41] סימן לו בהגהת הרב בן המחבר, ומובא גם בשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן מט.

    [42] יו"ד סי' רצח סע' א.

    [43] או"ח סי' שלט ס"ק ג.

    [44] סי' ט ס"ק ז.

    [45] פ"א מ"ב.

    [46] יומא פ"ח סי' יג.

    [47] בגלל נפל ודאי שאין מחללין, ויש להגיה ולכתוב עוברים ולא נפלים, ובנוגע להספק של

    בעל שעה"צ, יתכן ולדידן הו"ל כספק נפשות להקל – מהגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [48] שם ס"ק י.

    [49] סי' של סע' ז סוד"ה או ספק.

    [50] סי' תריז ס"ק א.

    [51] כתובות סי' קלה.

    [52] סי' תריז סע' א.

    [53] חי"א סי' מג.

    [54] יסודי ישורון ח"ד עמ' רלה; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קכג.

    [55] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בלב אברהם ח"א עמ' טו ושש"כ פל"ו הערה כד.

    [56] יו"ד סי' קנה ס"ק ד ואהע"ז סי' קטו ס"ק ד.

    [57] שש"כ שם בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [58] ח"י סי' כה פכ"ז.

    [59] מ"ז ט"ק ו.

    [60] סי' שכט ס"ק ט. וראה ביו"ד סי' רנא סע' א ו-ב ובט"ז וש"ך שם, מה נקרא מומר לתיאבון

    ומומר להכעיס. וראה גם באו"ח סי' שפה סע' ג ומ"ב שם.

    [61] סי' שפה ס"ק ג, סי' נה מ"ב ס"ק מו.

    [62] כאן ס"ק ד.

    [63] יו"ד סי' ב ס"ק טז.

    [64] סי" ב ס"ק כח.

    [65] ח"א סי' ל.

    [66] יו"ד קו"א להלכות טרפות סי' כט.

    [67] ח"א סי' מה.

    [68] ח"ח סי' טו פ"ה ופ"ו, וח"ט סי' יז פ"ב אות ח.

    [69] יו"ד סי' שמא.

    [70] או"ח סי' קמ.

    [71] ח"א סי' מה.

    [72] דעת העיטור, וראה ביו"ד סי' ב סע' ה בחידושי רע"ק ,וכן בב"י אהע"ז סי' מד.

    [73] ראה עירובין סט ע"א ואו"ח סי' שפה סע' ג ומ"ב ס"ק ו.

    [74] ח"א עמ' קס.

    [75] ח"א סי' נג וח"ג סי' כ.

    [76] ע"ז כו ע"א.

    [77] יו"ד סי' קנח.

    [78] סי' של ס"ק ד.

    [79] יו"ד סימן שמה סע' ב.

    [80] שו"ת רב פעלים ח"ג יו"ד סי' כט, וראה גם שם סי' ל.

    [81] יו"ד שם. וראה בספר חסידים סי' תרעז.

    [82] יו"ד שם.

    [83] וכן מובא בשו"ע שם סע' ג.

    [84] שם ס"ק ב.

    [85] מהד"ק ח"ג סי' ריז.

    [86] ח"ו יו"ד סי' קכג.

    [87] ח"א סי' מו.

    [88] יו"ד סי' שכו ואהע"ז ח"א סי' סט.

    [89] כללי הפוסקים סי' יא ס"ק ז.

    [90] קומץ למנחה מצוה רלז.

    [91] סנהדרין עג ע"א או"ק יב.

    [92] ב"מ לא ע"ב.

    [93] על הרמב"ם הל' סנה' פי"ח ה"ו.

    [94] ארחות חיים סי' שכח סע' יט; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' עב; שו"ת אגרות משה או"ח

                      ח"א סי' קכז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ד וח"ט סי' יז פ"ב אות ו. וראה להלן

    סי' שכט סע' ד.

    [95] יומא לה ע"ב.

    [96] פתח עינים שם.

    [97] בספרו יוסף דעת על יו"ד סימן שמה.

    [98] יו"ד סוסי' שנה.

    [99] ח"ג על יו"ד סי' שמה ותשובה תט.

    [100] פ"ד סי' ג סע' מט.

    [101] ערך רבינו יהודה בן הרא"ש.

    [102] שערים מצויינים בהלכה סי' צב סוס"ק א בשם שו"ת חיים שאל.

    [103] ח"ח סי' טו סוף פ"ג.

    [104] מ"ב ס"ק יז; סי' רעח ביה"ל סוד"ה בשביל; סי' תריח סע' א ביה"ל ד"ה חולה.

    [105] סע' ה, מ"ב ס"ק כה.

    [106] סע' י ביה"ל ד"ה ורופא.

    [107] סע' י מ"ב ס"ק כז; וראה בסע' כח ביה"ל ד"ה ויש, שאם אפשר לעשות ע"י א"י יעשה

    ע"י א"י.

    [108] שש"כ פל"ב סע' י.

    [109] ס"ק א.

    [110] סי' קנה סע' ג בהגה בשם האו"ה.

    [111] פי"ד ממאכלות אסורות.

    [112] סע' ב.

    [113] א"א ס"ק א.

    [114] ס"ק ב.

    [115] כלל נט דין לה.

    [116] יו"ד סו"ס פד.

    [117] אהע"ז סו"ס ל.

    [118] פל"ב סע' לו.

    [119] ס"ק ו.

    [120] ח"ד סי' סז (סימן אלף קלט).

    [121] יומא פ"ה ה"ה.

    [122] הל' שבת ס"ב ה"ג.

    [123] סי' גח.

    [124] ח"א סי' נד.

    [125] סי' צב סע' א.

    [126] וראה גם באו"ה כלל ס סע' ח.

    [127] מג"א ס"ק א.

    [128] ערוה"ש סע' ב.

    [129] סי' תריח סע' טז.

    [130] מ"ב ס"ק ז.

    [131] להלן סע' לב.

    [132] חיי אדם כלל סט סע' יב.

    [133] מ"ב סוס"ק קב; להלן סע' לז בהגה.

    [134] שו"ע כאן בהגה וסע' יז ומ"ב ס"ק מז.

    [135] מ"ב ס"ק ח.

    [136] ע"ז כח ע"א.

    [137] ס"ק ח ועיין בשעה"צ ס"ק ב.

    [138] מ"ב ס"ק י בשם הא"ר.

    [139] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י. וכן שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

    [140] ס"ק א.

    [141] ס"ק טז.

    [142] מלאכת טוחן ס"ק לח אות כה ו-כו.

    [143] סי' פב.

    [144] ארחות חיים סי' שכח סע' א ודעת תורה יו"ד סי' ב ס"ק סה.

    [145] סי' קלד ו-קלה,

    [146] סי' רמג.

    [147] פסקים סי' צו.

    [148] או"ח סי' שכח ס"ק א,

    [149] יו"ד סי' קצח, בנקודות הכסף על הט"ז ס"ק כא.

    [150] חו"מ ליקוטים סי' כג על מכות כ ע"ב.

    [151] נקודות הכסף יורה דעה סי' קצח על הט"ז הנ"ל.

    [152] סע' ג וסע' יז.

    [153] ס"ק יא.

    [154] ס"ק ג.

    [155] סי' שטז ס"ק טו.

    [156] ביה"ל ד"ה ומצטער.

    [157] ראה רש"י ב"ק לד ע"ב ד"ה חוץ מחובל ומבעיר.

    [158] סי' שלא סע' י.

    [159] או"ח סי' קנה ס"ק טז.

    [160] סע' כג.

    [161] זכרו תורת משה סי' טז סע' א שכותב הנוטל דג חי מן הספל של מים י"א דחייב משום

    קוצר, וראה שם בפי' קהלת יו"ט מנכדו, ס"ק ו, שמביא מהירושלמי שהתולש כנף

    או רגל מן הזבוב או בשר מכל בעל חי חייב משום קוצר.

    [162] או"ח סי' קלא או"ק ה.

    [163] לב אברהם ח"ב עמ' יא.

    [164] קז ע"ב.

    [165] שבת שם.

    [166] או"ח סי' יב אות ו.

    [167] סי' מא.

    [168] או"ח סי' קנה אות טז.

    [169] הלכה ורפואה ח"א עמ' קטז.

    [170] מ"ב ס"ק יד בשם המ"מ.

    [171] שעה"צ ס"ק יא.

    [172] שבת פט"ז הי"ב.

    [173] יומא פב ע"ב.

    [174] ח"ו סי' יד.

    [175] ח"א סי' נד, מובא בביה"ל ד"ה כל.

    [176] שבת קכט ע"א ד"ה דבר.

    [177] וכן מובא במג"א ס"ק יז.

    [178] מובאים בביה"ל ד"ה כל.

    [179] ס"ק יד וביה"ל ד"ה כל.

    [180] מ"ב ס"ק קב.

    [181] משום דמסתברא זה גם יזרז הצלתו דאל"כ למה יהא מותר – הגרש"ז אויערבאך

                      שליט"א.

    [182] ס"ק ה.

    [183] מהדורא רביעאה ח"א סי' מב.

    [184] או"ח סי' תנד.

    [185] וראה גם שם בסימן תנה ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' יד.

    [186] ח"ו סי' יב.

    [187] סי' תריח טע' א.

    [188] על שאילתא קסז או"ק יז.

    [189] סי' קלה בבדה"ש ס"ק י בד"ה כתב הב"י.

    [190] ח"א סימן ס.

    [191] מ"ב ס"ק טז.

    [192] מ"ב ס"ק קב.

    [193] שש"כ פ"מ סע' לח.

    [194] סי' שמד ס"ק ה.

    [195] יומא פד ע"ב ד"ה אשר.

    [196] שם הערה פב.

    [197] פמ"ג א"א סוס"ק ה.

    [198] הגהות רעק"א.

    [199] מ"ב ס"ק יז.

    [200] יומא פה ע"א ד"ה ולפקח.

    [201] חזו"א אהלות סי' כב ס"ק לב ד"ה בפ"ת, וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' ס ד"ה ולענ"ד.

    [202] שבט מיהודה ח"א בהערות נוספות לפרק ח-ט-י , מובא בשש"כ פל"ב הערה ב.

    [203] שש"כ שם.

    [204] שבט מיהודה ח"א סי' יט ס"ק ב, וכן דעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א – מובא בשש"כ

    שם.

    [205] סימן קלז – מובא בשש"כ שם.

    [206] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז או"ק ז.

    [207] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

    [208] ע"ז כח ע"א ד"ה מכה שע"ג היד.

    [209] סע' ו.

    [210] ס"ק ל.

    [211] ע"ז יב ע"ב ד"ה הבולע.

    [212] סע' כה.

    [213] סי' קלו בבדה"ש ס"ק א.

    [214] שו"ת ח"א סי' צח.

    [215] סי' תמז.

    [216] יו"ד סי' נז ס"ק מח.

    [217] הל' שחיטה פ"י הי"ב.

    [218] שם הי"ג.

    [219] נשים, הל' אישות סי' כז ס"ק ג.

    [220] סי' קמ.

    [221] שבת פי"ט מ"ב.

    [222] יו"ד סי' קנב, רמד ו-רמח.

    [223] אסיפת דינים מערכת המציצה.

    [224] סי' יב סע' לו.

    [225] יו"ד סי' שלה.

    [226] ח"ד סי' פז.

    [227] או"ח סי' תריב ס"ק ז.

    [228] יו"ד סי' רנח.

    [229] יו"ד ח"ב סי' צח.

    [230] ח"א סי' כג ו-כד.

    [231] סי' קלד.

    [232] סי' שלא בביה"ל ד"ה ופורעין.

    [233] יו"ד סי' ריד.

    [234] ח"ה סי' כד אות ב.

    [235] ח"ד עמ' קצ.

    [236] ח"ב יו"ד סי' קל.

    [237] סי' שכח מ"ו ס"ק ב.

    [238] שם ס"ק ח.

    [239] סי' צב ס"ק לב,

    [240] יו"ד סי' רמד.

    [240*] יו"ד סי' נז סע' יח ש"ך ס"ק מח,

    [241] וראה גם שם סי' קנה ובלב אברהם ח"ב פ"ג.

    [242] נדה יז ע"ב במשנה.

    [243] במאמרו על אודות דרשות חז"ל המודפס בהתחלת עין יעקב.

    [244] מ"ב ס"ק טו, וכן בסי' של מ"ב ס"ק יג.

    [245] כאן סע' ד.

    [246] מו"ק יא ע"א ד"ה כוורא; ע"ז כד ע"ב ד"ה פרה; חולין מז א ד"ה כל.

    [247] חולין שם.

    [248] מובא בב"י אהע"ז סי' קנו ד"ה כתוב.

    [249] סי' רעא ובכתבים סי' קסז.

    [250] שבת פ"ט ס"ק א.

    [251] חולין פ"ח סי' יב.

    [252] אהע"ז סוסי' קעח.

    [253] אהע"ז סי' קנו סע' ד.

    [254] ברית עולם על ספר חסידים סי' תעז.

    [255] יו"ד סי' קא, קנח ו-קעה.

    [256] מערכת טי"ת כלל ה.

    [257] סי' קעג ס"ק א וסי' קעט ס"ק ח.

    [258] נשים סי' כז ס"ק ג ויו"ד סי' קנה ס"ק ד, והובאו דבריו לעיל בהתחלת הסעיף.

    [259] ח"ח סי' טו פ"י.

    [260] מ"ב ס"ק יח.

    [261] הל' טרפות סי' מד אות ד.

    [262] ס"ק לד.

    [263] ד"ה מחמת.

    [264] סע' כו.

    [265] כאן ד"ה ולתת קורי עכביש.

    [266] סי' קלו בבדה"ש ס"ק ב.

    [267] פל"ב סע' יא ס"ק ז ופל"ה סע' לא.

    [268] קצוה"ש שם; שש"כ פל"ה סע' מ.

    [269] שש"כ שם.

    [270] כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [271] שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' לז.

    [272] שם חי"ב סי' מד.

    [273] סי' קלח בבדה"ש סוס"ק לא,

    [274] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י אות ה.

    [275] סי' קלח בבדה"ש ס"ק לא.

    [276] שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' מג אות ד.

    [277] סי' צב ס"ק כה.

    [278] שש"כ פל"ג הערה מט בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א,

    [279] מ"ב ס"ק קנב בשם הח"א.

    [280] שש"כ שם סע' ד והערה ל בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [281] סי' צא ס"ק ל.

    [282] סי' שכ ס"ק כד.

    [283] שם ס"ק כז.

    [284] כלל סט סוסע' יט.

    [285] סימן שכ ס"ק נט, ובסימן שכח ס"ק קמו. וראה גם שם סוס"ק צ.

    [286] תהל"ד ס"ק ט.

    [287] או"ח ח"א סי' קכט.

    [288] ח"ד עמ' רמו,

    [289] קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש ס"ק לא; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז אות ג; הגר"פ

    עפשטיין זצ"ל בסידור ירושלים בהגהותיו על קונטרס הרפואה, הערה 17.

    [290] שש"כ פל"ב סע' יא ס"ק א בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [291] ראה בשש"כ שם.

    [292] ע"ז כח ע"ב.

    [293] מ"ב ס"ק כב.

    [294] שש"כ פל"ד סע' ח בשם האגלי טל, מלאכת טוחן סע' יז.

    [295] שש"כ שם הערה מ בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [296] להלן סע' כ מ"ב ס"ק סד.

    [297] ח"ד סי' סו (אלף קלח).

    [298] מ"ב ס"ק כה ו-כו.

    [299] מג"א ס"ק ו, ומ"ב ס"ק ו בשם הרדב"ז ח"ד סי' סז (אלף קלט) וח"ג סי' תמד (תתפה).

    [300] הל' שבת פ"ב ה"ג.

    [301] מלחמת ד' סנהדרין עד.

    [302] ר"ן יומא פב ע"א ד"ה חוץ.

    [303] יו"ד סי' רלח ס"ק ה.

    [304] ח"ב פ"א.

    [305] מטה אפרים סי' תריח באלף המטה ס"ק ב; מ"ב שם ס"ק י; ערוה"ש סע' יד; יסודי

                      ישורון ח"ד עמ' רלט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו או"ק טז.

    [306] יסודי ישורון שם; ציץ אליעזר שם או"ק יח.

    [307] ציץ אליעזר שם ס"ק יט.

    [308] כאן ד"ה ורופא.

    [309] שש"כ פל"ב הערה כה בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וראה גם שם סע' נב.

    [310] מ"ב ס"ק כז.

    [311] מ"ב ס"ק כח.

    [312] שו"ת חת"ס אהע"ז ח"ב סי' סב סוד"ה הנה בהאמנת.

    [313] שם סי' פב.

    [314] פ"ה מ"ה.

    [315] מוריה סיון תשל"א עמ' לא.

    [316] ס"ק ל.

    [317] ח"ג סי' רעא.

    [318] יומא פ"ח ס"ק כו.

    [319] שם מ"ה ס"ק א.

    [320] ח"א יו"ד סוסי' לא.

    [321] שיורי ברכה ס"ק א.

    [322] ח"א סי' יב.

    [323] ח"ב סי' עו.

    [324] ס"ק מח ו-נז בשם האו"ה כלל נט סי' ו ותו"ש אות יג.

    [325] ח"א סי' קכה ס"ק ו וסי' קכו ס"ק ב.

    [326] ח"ח סי' טו סופ"ח.

    [327] פ"מ הערה א.

    [328] סי' תריח סע' א ד"ה חולה.

    [329] חידושיו על ע"ז לא ע"ב.

    [330] מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק ה.

    [331] ספר הלכה ורפואה ח"א עמ' קל.

    [332] פל"ב סע' כא.

    [333] שם סע' מח.

    [334] הערה קכה.

    [335] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

    [336] הערה קכו.

    [337] מ"ב ס"ק לא.

    [338] מ"ב סי' שו ס"ק נח.

    [339] סי' שו סע' יד וסי' שכח סע' יג.

    [340] הל' שבת פכ"ד ה"ז.

    [341] מט ע"ב.

    [342] ד"ה ויש.

    [343] א"א סי' שלט ס"ק ג.

    [344] שער המלך שם.

    [345] מ"ב ס"ק לב.

    [346] מ"ב ס"ק לג.

    [347] ס"ק לז.

    [348] שש"כ פל"ב הערה טז.

    [349] ס"ק יג.

    [350] סי' קלה בבדה"ש סוס"ק ט.

    [351] פ"ח דיומא דף ד ע"ב ד"ה ואין.

    [352] שש"כ פל"ב הערה ה,

    [353] מ"ב ס"ק לד.

    [354] ס"ק ה.

    [355] הל' שבת פ"ב ה"ג.

    [356] כאן ס"ק יב.

    [357] מ"ב ס"ק לה,

    [358] כלל סח סע' ב.

    [359] ס"ק יב.

    [360] ס"ק טו.

    [361] סע' יג.

    [362] סע' ז.

    [363] ח"ח סי' טו פ"ב.

    [364] פל"ב סע' ו.

    [365] שש"כ פל"ח סע' ב.

    [366] מ"ב ס"ק לח.

    [367] שעה"צ ס"ק יז.

    [368] וראה גם בסי' רעו סע' א בביאור הלכה ד"ה אין.

    [369] שש"כ פל"ב סע' עא. ואף שכיבוי זה אינו כלל לצורך החולה, אפי"ה מותר כיון

    שמכבה גם אם יסגור ולכן יש למנוע מלאכות נוספות – כתב לי הגרש"ז

    אויערבאך שליט"א, גם אין לחשוש שהמאכל אסור, דעיין בסוסי' תקיח במג"א ס"ק

    יד, ואפילו לפי מה שהביה"ל שם בד"ה בית, אינו מיקל אלא בשעת הדחק, מ"מ

    הכא שאני כיון שאפשר להוציא את האוכלין מן המקרר ע"י קטן שיוציא את התקע

    מהקיר בזמן שהמקרר איננו מופעל (עיין שש"כ פ"י סע' יד), ולפיכך לא אמרינן

    דאיתקצאי לכולי יומא – הגרש"ז אויערבאך שליט"א בשש"כ שם הערה מד.

    [370] שש"כ פ"מ סע' נד.

    [371] מ"ב ס"ק לט.

    [372] ח"ח סי' טו ס"ק כג.

    [373] יו"ד סי' פא סע' ז בהגה, וש"ך ס"ק כה ו-כו, ט"ז ס"ק יב ופמ"ג בש"ד שם; שו"ת מהר"ם

    שיק או"ח סי' קסג; העמק דבר דברים ו י ובהרחב דבר שם; שו"ת חת"ס או"ח סי'  פג.

    [374] מרומי שדה יומא פג ד"ה במשנה.

    [375] ה ע"ב.

    [376] שם ס"ק כד.

    [377] על הרמב"ם הל' שבת פ"ב ה"א.

    [378] וע"ע בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפט שחולק וכותב שאמרינן לגוי לשחוט. וראה גם

    בשו"ת חת"ס או"ח סי' פב. ועיין בשדי חמד מערכת חית כלל טו ובמקראי קודש,

    הימים הנוראים, עמ' קנו בהררי קודש. ואכמ"ל.

    [379] או"ח סי' קלח.

    [380] ס"ק יד.

    [381] שו"ת, ח"ז סי' נא ודעת תורה כאן.

    [382] כף החיים ס"ק פט.

    [383] ח"ג סי' פא ס"ק י.

    [384] הל' שבת פי"ח ה"א.

    [385] או"ח סי' קעז.

    [386] מובא בשש"כ פל"ב הערה צ; וראה גם בקצה המטה על המטה אפרים סי' תריח ס"ק יד.

    [387] סוף מוסך השבת ד"ה והנה.

    [388] סי' שיח סע' טז.

    [389] שנה ב פ' תצוה סע' טז, ושו"ת רב פעלים ח"א סי' כא.

    [390] ס"ק פז.

    [391] לד ע"ב ד"ה והשלישי.

    [392] סי' כד.

    [393] ס"ק נח בשם החיי אדם.

    [394] מ"ב ס"ק מב.

    [395] ביה"ל שם.

    [396] מ"ב ס"ק מד.

    [397] ר"ן ביצה יז ע"א ד"ה ומיהא משמע.

    [398] תוס' מנחות סד ע"א ד"ה שתים; רשב"א חולין טו ע"ב ור"ן שם.

    [399] סי' שיח ד"ה כתוב בא"ח, וסי' שלא ד"ה ומ"ש וכן אם היה לא"י.

    [400] סי' שיח ס"ק ו.

    [401] שם ס"ק ח.

    [402] שם ס"ק יג.

    [403] סי' עו.

    [404] שש"כ פל"ב הערה צ.

    [405] סי' שיח סע' ב; סי' שכח במ"ב ס"ק מד.

    [406] סי' שכח סע' טז.

    [407] עיין שו"ת הר צבי או"ח סי' קעז.

    [408] מ"ב ס"ק מד.

    [409] סי' שיח סע' ב ומ"ב ס"ק יג.

    [410] מ"ב כאן ס"ק מד.

    [411] סי' שיח סע' טז.

    [412] שש"כ פל"ב הערה קצג.

    [413] פל"א סע' ב בהערה,

    [414] שש"כ פ"מ סע' סה.

    [415] שש"כ שם הערה קלח.

    [416] ח"א סי' מו.

    [417] הל' שבת פי"ח ה"א.

    [418] כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [419] או"ח ח"א סי' קעז.

    [420] מ"ב ס"ק מה.

    [421] מג"א ס"ק יא, ומ"ב ס"ק מו.

    [422] שש"כ פל"ג הערה יג.

    [423] ס"ק יט.           

    [424] מ"ב ס"ק מז.

    [425] מ"ב ס"ק מח.

    [426] סי' תצו בשעה"צ ס"ק ט.

    [427] שו"ע הרב סע' יט; אגלי טל מלאכת טוחן סע' יח; תהל"ד סוס"ק כב; קצוה"ש סי' קלד

    סע' ד ובבדה"ש ס"ק ו.

    [428] שש"כ פל"ג הערה יז*.

    [429] משבצות זהב ס"ק ז; משנה ברורה ס"ק מט; ערוך השלחן סע' יח.

    [430] וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י ס"ק ט.

    [431] קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש סוס"ק יח.

    [432] סוכה כו ע"א ד"ה ואפילו.

    [433] דף קמח ע"ג.

    [434] ע"ז כח ע"א ד"ה עין.

    [435] הל' יוהכ"פ סי' רפ.

    [436] סוכה שם.

    [437] ח"ב סי' לב.

    [438] ח"ג יו"ד סי' כג ס"ק כט.

    [439] כלל סט סע' יג.

    [440] מ"ב ס"ק נא.

    [441] סי' צא ס"ק מג.

    [442] סי' שכח ס"ק נז.

    [443] קצוה"ש ס" קלד סע' ד בבדה"ש ס"ק ו; סי' תצו שעה"צ ס"ק טו חזו"א סי' נו סוס"ק ד.

    [444] מ"ב ס"ק נב.

    [445] מ"ב ס"ק נד.

    [446] דעת תורה סי' תקלב סע' ב.

    [447] מ"ב ס"ק נז.

    [448] מ"ב ס"ק נח.

    [449] סי' פח ס"ק טז.

    [450] סי' שכח סע' מח.

    [451] מ"ב ס"ק נח בשם החיי אדם.

    [452] סי' קלד בבדה"ש ס"ק יח.

    [453] ח"א סי' עח.

    [454] דיני פקו"נ בשבת אות כח.

    [455] ח"ד עמ' רנז. והמנ"ח עצמו ג"כ כתב כך בפירוש – הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [456] ח"ח סי' טו פי"ב אות ז.

    [457] על המג"א ס"ק ח.

    [458] פל"ז סע' ב.

    [459] סי' נט ס"ק ג. ועיין תוס' שבת קכא ע"א ד"ה ש"מ. ועיין בתהלה לדוד סי'

            שח ס"ק מז וסי' שכח ס"ק כד.

    [460] מ"ב ס"ק נט.

    [461] סוס"ק א.

    [462] סע' כ.

    [463] מ"ב ס"ק ס.

    [464] מ"ב ס"ק סב.

    [465] ערוה"ש סע' כח.

    [466] שש"כ פל"ב סע' פג, וראייתו מהא דביה"ל סי' רעח סע' א ד"ה מותר, תפא"י שבת פי"ח

    ס"ק לג וחזון יחזקאל תוספתא שבת פט"ז הי"ב. וראה בשו"ת שו"מ מהדו"ד ח"א סי'

    מב ד"ה אחר כמה שנים.

    [467] כתובות ל ע"א ד"ה הכל וב"ב קמד ע"ב ד"ה חוץ.

    [468] שש"כ שם סע' פו.

    [469] שש"כ פי"ג סע' לד; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' כג ו-כד.

    [470] שו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סוסי' מב; שש"כ פ"ל סע' יא.

    [471] סי' תקב מ"ז ס"ק א; וראה גם במנחת יצחק ח"ב סי' יז אות ג.

    [472] וראה במג"א סי' שז ס"ק ז שכותב ששבות שלא כדרכה שרי על ידי ישראל רק בהפסד

    גדול.

    [473] סי' נ אות ט.

    [474] מ"ב ס"ק סג.

    [475] מובא בט"ז יו"ד סי' קיג ס"ק טו.

    [476] יו"ד סי' קיג ס"ק טו וסי' קכג ס"ק יח.

    [477] יו"ד סי' קיג סע' טז בנקה"כ, וסי' קכג ס"ק נ.

    [478] מובא בשש"כ פל"ח הערה מד.

    [479] סי' שיח ס"ק יד.

    [480] שנה ב פ' חקת סע' כה.

    [481] מהד"ק פכ"ח הערה רג ומהד"ב פל"ח הערה מד

    [482] סי' שיח סע' יב וסי' שכח סע' כח.

    [483] ס"ק סג.

    [484] ס"ק מא.

    [485] יו"ד סי' קיג סע' טז.

    [486] כלל סט סע' טז.

    [487] מהד"ת ח"ב סי' טו.

    [488] שם.

    [489] מ"ב ס"ק נח בשם הח"א; שש"כ פל"ח סע' יא.

    [490] סי' קלד בבדה"ש ס"ק ג.

    [491] סי' רנד סע' ד ומ"ב ס"ק כג.

    [492] סי' שיח סע' יח ובמ"ב ס"ק קיד – כל זה בשש"כ פל"ח סע' יא.

    [493] סי' שיח סע' ב בהגה.

    [494] סי' שכח מ"ב ס"ק נח,

    [495] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בלב אברהם ח"א עמ' טז. וכן הוא בכף החיים סי' שיח ס"ק

    כח.

    [496] עיין סי' שיח סע' ב.

    [497] שש"כ פל"ב הערה רה* בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [498] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"א.

    [499] ראה בט"ז יו"ד סי' קיג ס"ק טו.

    [500] בית ג שער ז.

    [501] יו"ד שם סע' נב.

    [502] שו"ת ציץ אליעזר שם או"ק ג ו-ד.

    [503] מ"ב ס"ק סד.

    [504] עיין אגלי טל מלאכת טוחן סע' יז; שש"כ פל"ד סע' ח.

    [505] ראה סי' שכא סע' יח.

    [506] מ"ב ס"ק סה.

    [507] מ"ב ס"ק סט.

    [508] סי' שכא מ"ב ס"ק ע.

    [509] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בשש"כ פל"ד סע' ה והערה כז.

    [510] או"ח ח"ב סי' פו. וראה גס בקצוה"ש סי' קלח בבדה"ש ס"ק לא ד"ה כ' המנחת שבת.

    [511] שם בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [512] שש"כ שם; דעת תורה סע' לז סוד"ה וכל.

    [513] חזו"א או"ח סי' נח ס"ק ט.

    [514] עיין במ"ב סי' שלו ס"ק לג בשם התוספת שבת – ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

    [515] עיין סי' שמד במ"כ סוס"ק יא, שעה"צ ס"ק ט וביה"ל ד"ה מצומצמת, ועיין שו"ת חת"ס

    יו"ד סי' שלח סוד"ה גם מ"ש, דאנו מצווים להכין בע"ש כל ההכנות כדי שלא

    נצטרך לחלל שבת.

    [516] שש"כ מ"מ סע' ה.

    [517] סי' שכז סע' א ברמ"א.

    [518] שש"כ פל"ג הערה נח*.

    [519] פל"ג סע' יג.

    [520] מהא דחזו"א סי' נב ס"ק טז.

    [521] בהערה נח.

    [522] סי' שטז ס"ק כד ומובא גם במ"ב ס"ק מט.

    [523] סי' שכח ס"ק כ ודעת תורה כאן.

    [524] בשש"כ שם.

    [525] סי' שכ סע' ט ושעה"צ ס"ק לה (וע"ע בסי' שיח סעיף טז ובמשנה ברורה ס"ק קב); סי'

    שכו סע' י.

    [526] ח"ז סי' ל סע' ב, וראה גם ח"ח סי' טו פי"ד.

    [527] שמעתי מפיו.

    [528] הורוביץ ח"ב סי' כא.

    [529] וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז הנ"ל.

    [530] סי' צב ס"ק ל.

    [531] שש"כ פי"א הערה מד בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [532] שש"כ פל"ג סע' יד בשם החזו"א סי' נב ס"ק טז.

    [533] שש"כ שם והערה סג בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [534] שש"כ פל"ה סע' כ.

    [535] סי' שיד במ"ב ס"ק כה.

    [536] סי' שמ במ"ב ס"ק מא.

    [537] שש"כ פרק ט הערה מח בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [538] שש"כ פל"ה סע' כא. וראה בסי' שכב מ"ב ס"ק יח, וחיי אדם כלל כה סע' ז.

    [539] שש"כ שם סע' כב. וראה בשעה"צ סי' שכח ס"ק נב. אולם לכאורה קיימת סתירה כאן

    ולמה שכתב לעיל בסי' שיז טע' ד בביה"ל ד"ה שאינם, להקל במקום הצורך דאפי'

    יותר מיום אחד לא מקרי של קיימא כלל עדיין וצ"ע.

    [540] שש"כ שם סע' כג.

    [541] שש"כ שם סע' כה והערה סג בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וראייתו מהא דסי' שמ

    סע' יד וסי' תרנא סע' א ומ"ב ס"ק ח.

    [542] שם.

    [543] ח"ח סי' טו פי"ד ס"ק ו.

    [544] שם הערה סד.

    [545] שש"כ שם סע' כו והערה סו בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א; מנחת יצחק ח"ה סי' לט

    אות ב, וכן בשו"ת מחזה אליהו סי' ע סע' ב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א.

    [546] מפי הגר"י אברמסקי זצ"ל.

    [547] שם סע' כו.

    [548] מהא דסי' שמ סע' יד.

    [549] שש"כ שם סע' כח.

    [550] מ"ב ס"ק פח.

    [551] שש"כ פל"ה סע' לג.

    [552] ראה בשעה"צ שם ס"ק סג בשם המג"א ס"ק לב ובסימן שח סע' יא ביה"ל ד"ה הקוץ

    ותהל"ד ס"ק מז.

    [553] מ"ב ס"ק פט בשם הפמ"ג.

    [554] ומלאכה שאצ"ל גרע משאר איסור דרבנן – ראה סי' שיד מ"ב ס"ק יא.

    [555] דהיינו הרמב"ם הל' שבת פ"א ה"ז.

    [556] מ"ב ס"ק פט בשם המג"א ס"ק לג.

    [557] הל' שבת פי"ב הל"ב.

    [558] שעה"צ ס"ק סה.

    [559] שבת קז ע"א ד"ה וממאי ושם ג ע"א ד"ה הצד.

    [560] ס"ק מט.

    [561] ראה בסי' רעח ביה"ל ד"ה מותר,

    [562] כתובות י ע"א ד"ה האי, ושבת קג ע"א ד"ה ל"צ.

    [563] כתובות שם, מובא בשיטה מקובצת.

    [564] ובאופן שאין סכנה של שטף דם – מהגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [565] מ"ב ס"ק צא.

    [566] שש"כ פל"ה סע' יב.

    [567] מ"ב ס"ק צד בשם רש"י, שבת קמז ע"א במשנה.

    [568] ס"ק קמה.

    [569] סע' לט.

    [570] סע' מ.

    [571] שש"כ פל"ג סע' יז.

    [572] שם.

    [573] וראה לעיל בסע' יז.

    [574] עיין סי' שב סע' י בביה"ל ד"ה דלא.

    [575] מהא דסי' שכח סע' כא ובמ"ב ס"ק סט, ועיין סי' שא סע' מו ברמ"א ובמ"ב ס"ק קעב.

    [576] מהא דסי' שב סע' י בביה"ל ד"ה דלא, ראה שם דאם אפשר טוב שיעשה ע"י נכרי, וכן

                      פסק הגרש"ז אויערבאך שליט"א בשש"כ פל"ג שם.

    [577] סי' שב מ"ב ס"ק לט – כל זה משש"כ שם סע' יט.

    [578] שש"כ פל"ה סע' לה מהא דמ"ב ס"ק קל וסי' שא סע' נא ובמ"ב ס"ק קפב בציינו לסע'

                      כח ובמ"ב ס"ק קח. וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [579] סי' שמ סע' א.

    [580] שם מ"ב ס"ק א.

    [581] פי"ד סע' נד והערה קמג.

    [582] שו"ע ומ"ב ס"ק צט.

    [583] כלל כא סע' ג.

    [584] סי' שמ סע' ב סוד"ה יבלת.

    [585] עיין סי' שג במ"ב ס"ק פו.

    [586] אשל אברהם בוטשאטש

    [587] שם.

    [588] ח"א כלל כא סע' ד; קצור שו"ע סי' פ סע' נה; ועיין בא"א הנ"ל.

    [589] סי' קמג סע' א ובבדה"ש ס"ק ג; ועיין גם במאירי שבת צד ע"ב ר"ה צפורן.

    [590] פמ"ג מ"ז סוס"ק כג ומ"ב ס"ק צו.

    [591] או"ח סי' עא.

    [592] ועיין היטב בסי' שלא סע' ו ומ"ב ס"ק כב, וכן סי' שז סע' ה ברמ"א ובמ"ב ס"ק כד,

    ועיין בביה"ל סי' שלא שם ד"ה וע"ל.

    [593] מ"ב ס"ק ק.

    [594] סע' יז ומ"ב ס"ק נ.

    [595] מ"ב ס"ק קא.

    [596] מ"ב ס"ק קב בשם הח"א.

    [597] מ"ב ס"ק קג.

    [598] נ"ל שט"ס וצ"ל סי' שה סע' כ ומ"ב סוס"ק עא.

    [599] מ"ב ס"ק קז בשם הר"ן.

    [600] פסחים סו ע"ב.

    [601] קצוה"ש סי' קלד בבדה"ש ס"ק ו.

    [602] סוף קונטרס באר בשדי.

    [603] חלק שו"ת סי' נב סע' ב.

    [604] סי' סד או"ק מח.

    [605] או"ח סי' תריא סוס"ק א.

    [606] סי' ט.

    [607] או"ח סי' רא.

    [608] מלאכת דש ס"ק פ.

    [609] סי' קלח בבדה"ש ס"ק ל, וכ"כ בסי' קלב בבדה"ש ס"ק א (יז) בשם הפמ"ג (פתיחה להל'

    שבת ד"ה נסתפקתי אם בעינן).

    [610] או"ח סי' רלב ס"ק ו.

    [611] סי' פד או"ק נ.

    [612] ח"ד סי' עה.

    [613] ביה"ל ד"ה ותניק.

    [614] ס"ק נט.

    [615] ס"ק פא.

    [616] שבת קלה ע"א ד"ה ומפני.

    [617] מ"ב ס"ק קיב.

    [618] לבוש, ומג"א ס"ק מא. וראה בתוס' שבת קלה ע"א ד"ה ומפני.

    [619] ס"ק נט.

    [620] סי' קלח סע' טז ובבדה"ש ס"ק ל.

    [621] וע"ע בברכ"י ס"ק יג. וראה גם בדברינו לעיל ס"ק עג.

    [622] סע' מא.

    [623] סי' של סע' ח ובמ"ב ס"ק לבו שש"כ פל"ו סע' כ.

    [624] שש"כ שם בשם האבני נזר או"ח סי' מז וקצוה"ש סי' קלח בבדה"ש ס"ק ל.

    [625] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בשש"כ שם הערה סא וכן בלב אברהם ח"א עמ' יז.

    [626] שש"כ שם סע' כא, מהא דסי' תריז סע' א בביה"ל ד"ה עוברות.

    [627] שם הערה סב בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [628] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

    [629] כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [630] ס"ק כד.

    [631] מ"ב ס"ק קיז.

    [632] סע' מז.

    [633] לח ע"א.

    [634] סע' מג.

    [635] ס"ק סב.

    [636] סי' קלד בבדה"ש ס"ק טז.

    [637] ביצה ו ע"א.

    [638] ועיין בביה"ל סי' שכג סע' ז ד"ה ימלאנו, לגבי ברכה על הטבילה שאין מברכין על

    טבילת כלים בשבת אפילו כשהוא כלי שראוי למלאות בו מים, אולם אשה שטובלת

    בשבת כן מברכת על אף שהטעם הוא משום דנראית כמיקר.

    [639] דעת תורה כאן.

    [640] ברכות לח ע"א ד"ה ושוין.

    [641] מהו"ק או"ח סי' א.

    [642] מ"ב ס"ק קיח ו-קמ.

    [643] מ"ב ס"ק קיט.

    [644] ס"ק מג.

    [645] מ"ב ס"ק קכ ו-קל.

    [646] מלאכת טוחן ס"ק מז.

    [647] או"ח ח"ג סי' נד.

    [648] שבת קט ע"א ד"ה כל מאכל.

    [649] פל"ד סע' כ.

    [650] שו"ת אגרות משה שם, וראה גם לעיל סע' כז ומ"ב ס"ק פו.

    [651] שש"כ פל"ד הערה פה.

    [652] שעה"צ ס"ק צ.

    [653] מ"ב ס"ק קכא בשם הרדב"ז וכ"מ בביאור הגר"א בשם תה"א להרמב"ן והבית מאיר.

    [654] דעת תורה סע' לז ובהערה שסו שש"כ פל"ד סע' ד.

    [655] שש"כ שם הערה כ וכן בהערה כא בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א. וראה מחלוקת

    אחרונים לגבי הכנתו בשבת – הבית יצחק (ח"ב במפתחות) ושו"ת הרי בשמים

    (מהדו"ת סי' קד), המהרש"ם (שו"ת ח"א סי' קמ), מנחת שבת (סי' פ ס"ק צא

    ובמנחה חדשה שם, וסי' צח ס"ק קיב) מחמירים. לעומתם עיין בשו"ת יביע אומר

    ח"ג סי' כא שסותר כל ראיותיהם, וגם המהרש"ם (ח"ג בהשמטות) חזר בו וכתב

    וכיון שכל העולם נוהגין להקל ובשערי צדק (שו"ת או"ח סי' לו) הסכים להתיר,

    בטלה דעתי, וכ"ה בהר צבי (מודפס בטור הוצאת פרדס) וכן פסק הגרש"ז

    אויערבאך שליט"א (כל זה בשש"כ מהד"ק פ"ח הערה נב).

    [656] ח"ג סי' כא וח"ד סי' לא ו-לב.

    [657] פי"א הערה קלג.

    [658] ח"ז סי' כד.

    [659] מ"ב ס"ק קכג.

    [660] מ"ב ס"ק קכד.

    [661] כף החיים ס"ק רכח בשם הלבוש.

    [662] כף החיים ס"ק רכט בשם הב"י.

    [663] פל"ד הערה צ.

    [664] שבת קכג ע"ב ד"ה אפיקטויזין.

    [665] קמז ע"ב ד"ה אלא סם.

    [666] סי' שכח ס"ק סח.

    [667] כל זה הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

    [668] מ"ב ס"ק קכה.

    [669] שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' מ וח"ג סי' קפא; שו"ת אגרות משה או"ח ח"ג טי' נ.

    [670] שש"כ פל"ח סע' ז.

    [671] מ"ב ס"ק קכז.

    [672] שש"כ פל"ד סע' כא. כי הוא גם משקה של בריאים – הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

    [673] מ"ב ס"ק קכט.

    [674] שו"ת מלמד להועיל או"ח סימן נג; יסודי ישורון ח"ד עמ' רצז.

    [675] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מה.

    [676] סי' שא במ"ב ס"ק ז וראה שם ס"ק א מה שכתבנו.

    [677] או"ח סי' נג.

    [678] שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' ד.

    [679] שש"כ פל"ו סע' כב וע"ש בהערה צג באריכות.

    [680] מהא דמ"ב סוס"ק קל.

    [681] ח"ב סי' ל.

    [682] ח"ה עמ' שפח.

    [683] ס"ק קל.

    [683*] עיין מ"ב ס"ק קב בשם הח"א דאם א"א בשינוי מותר בלא שינוי.

    [684] שעה"צ ס"ק צה.

    [685] סי' קלה בבדה"ש ס"ק כ.

    [686] ח"ד סי' קכד.

    [687] מ"ב ס"ק קלז. וראה גם בביה"ל ד"ה אלא.

    [688] סי, שכו ס"ק ח.

    [689] סח שכח סע' מח.

    [690] ס" קלח בבדה"ש ס"ק כב.

    [691] סי' שכו ס"ק ב.

    [692] שש"כ פי"ד הערה כ.

    [693] מ"ב ס"ק קלט.

    [694] סי' שכו מ"ב ס"ק כא; קיצור שו"ע סי, פו סע' ד; קצוה"ש סי' קלד בבדה"ש סוס"ק ח.

    [695] סי' שלט סע' ב; וראה בשש"כ פי"ד סע' יב.

    [696] ס"ק קמג בשם הא"ר.

    [697] ס"ק לו.

    [698] סי' קעט סע' ז.

    [699] סנהדרין סה ע"א.

    [700] כריתות ג ע"ב ד"ה ואי.

    [701] וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין חובר חבר חייב רק מלקות ולא סקילה –

    רמב"ם פי"א מע"ז ה"י.

    [702] בסנהדרין שם.

    [703] קא ע"א.

    [704] מ"ב ס"ק קמה.

    [705] כלל סט סע' ז.

    [706] סע' מ.

    [707] מג"א ס"ק נב.

    [708] מ"ב ס"ק קמו וכן בסי' שכ מ"ב ס"ק נט.

    [709] סי' שב בקונטרס אחרון.

    [710] סי' שג סע' יח.

    [711] מ"ב ס"ק קמז, וכן בסי, שטז מ"ב ס"ק ל.

    [712] שעה"צ ס"ק קי.

    [713] ס"ק נג.

    [714] ס"ק קמז.

    [715] סי' רגב סע' ה ד"ה להשמעת.

    [716] סוס"ק קמז.

    [717] סע' נד.            

    [718] סוס"ק נג.

    [719] שש"כ פל"ג סע' יא.

    [720] שם הערה מט בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וכן מובא בשמו בשו"ת ציץ אליעזר

    ח"ט סי' יז פ"ב ס"ק כה.

    [721] ח"ח סי' טו פט"ו ס"ק כ.

    [722] סי' קלח בבדה"ש ס"ק יג.

    [723] מהא דמ"ב ס"ק קנ, וכן בשש"כ פל"ג סע' יב.

    [724] קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש ס"ק יד. וראה גם במ"ב ס"ק קב בשם הח"א.

    [725] סי' שכ מ"ב ס"ק לח.

    [726] שש"כ פרק יב סע' ו מהא דסימן שיח מ"ב ס"ק כג.

    [727] קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש ס"ק ידו שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פט"ו ס"ק כ.

    [728] הגרש"ז אויערבאך שליט"א והגרי"י נויבירט שליט"א, שש"כ פל"ג סע' ט והערה מג.

    [729] ח"ג סי' כא ס"ק ו ו-ז.

     

     


  • אורח חיים סימן שכ"ח (עידכון)
  • אורח חיים סימן שכ"ח (עידכון שני)
  • powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.