נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכח (עדכון)

הקדמה לסימן שכח

 

נשמת אברהם

 

סוגי החולים וכללי ההיתרים בשבת

                               

                בהלכה מוכרים ארבעה סוגים של חולים, כשלפי חומרת מצבם ישתנה הדין לגבי שבת, יום הכפורים, פסח, מאכלות אסורות וכו'. ברצוני כאן לנסות בע"ה להגדיר את ארבעת הסוגים אלו ולדון באופן כללי, על מה ועל ידי מי מותר לעשות עבורם מלאכה בשבת, דאורייתא או דרבנן, או מתי אסור בכלל לעשות כל דבר. כמובן שאין להוציא שום מסקנות למעשה מהכתוב כאן, ועל כל מקרה ומקרה – פרט לחולה שיש בו סכנה שזמנו בהול (דהיינו שצריכים לטפל בו מיד וללא כל דיחוי, אפילו של כמה דקות) שעליו צריכים לחלל את השבת מיד ובדיוק כמו שעושים ביום חול – חייבים לשאול למורה הלכה מובהק כיצד לנהוג.

ארבעה סוגי חולים הם:

                1. חולה עם מיחוש בעלמא.

                2. חולה עם מקצת חולי או שמצטער הרבה.

                3. חולה שאין בו סכנה.

                4. חולה שיש בו סכנה.

                               

1. מיחוש בעלמא. מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה ואפילו על ידי אינו יהודי, גזירה משום שחיקת

סממנים [1]. וכותב המ"ב[2] היינו אפילו דברים שאין בהם משום מלאכה שהם רק משום שבות, גם כן אסור ע"י אינו יהודי כיון שהוא רק מיחוש בעלמא, עכ"ד. ובהגדרה של מיחוש בעלמא נכללים כל הדברים הקלים כגון נזלת קלה, שיעול קל, מחלות עור קלות וכו', כל שאין הדבר גורם להחלשת כל גופו של הסובל או שיהיה חייב לשכב מחמתו [3].

                לכן, אדם כזה אסור לו לקחת שום תרופה או לעשות כל פעולה אחרת אם ניכר שכוונתו לרפואה [4], כגון לגרגר [5] או להשתמש בבקבוק חם [6] [אא"כ הוא או אנשי מקומו רגילים להשתמש בבקבוק חם גם כשהם בריאים [7]]. ועיין פרטי דינים בשמירת שבת כהלכתה [8].

2. מקצת חולי או מצטער הרבה [9], כגון מי שיש לו שיעול מטריד, נזלת חזקה, כאב ראש חזק, אך עדיין אין הוא במצב שצריך לשכב מחמת מחלתו. מותר לומר לנכרי לחלל עליו את השבת באיסורי דרבנן בלבד, ואסור לישראל לעבור על שום איסור עבור החולה אפילו איסורי דרבנן וכש"כ איסורי דאורייתא [10]. ומובא בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א [11]: הגזירה של שחיקת סממנים מעיקרא גזרו אותה על מצטער כדי שלא יבואו לידי עבירה וכמו"ש התוס' שבת לט ע"א ד"ה מפני, דכל איסורי דרבנן הם גזירה אטו דאורייתא, ורק בגזירה דמרחצאות שהיא רק מפני עוברי עבירה, הוא דקיל וכדמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש שהביאם הרעק"א בעצמו, עכ"ד. ועיין בשמירת שבת כהלכתה [12]. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמה שכתב הגרעק"א [13] דכל שאסרוהו משום גזירה שרינן במצטער, הכוונה הוא בדברים אחרים כגון פירות שנשרו או רחיצת כל גופו בחמין, ולא לגבי רפואה.

                לכן מותר לבקש מנכרי, למשל, להביא לחולה כזה אוכל או דבר אחר שנחוץ לטיפולו (ע"י נכרי) דרך כרמלית, או שיעשה לו מסז', או שישים לו טיפות עינים וכו'. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ואע"פ שמסייע היהודי, מותר.

3(א). חולה שאין בו סכנה. כלולים בהגררה זו: מי שנפל למשכב או שחלה כל גופו [14]; מי שיש לו חום שכרגיל אין יוצאים מפתח הבית מחמת מחלה זו ואפילו לא נפל למשכב [15]; הסובל מכאב חזק (לא באבר פנימי) עד שנחלש כל גופו ואפילו לא נפל למשכב [16]; המתהלך כבריא אך יפול למשכב אם לא יקבל טיפול בזמנו [17] כגון מי שסובל ממיגרנה: ויולדת מיום השמיני ללידתה עד סוף שלושים יום ללידתה [18]; וכן צורכי קטן כלולים בהגדרה של חולה שאין בו סכנה [19]. ובנוגע לסכנת אבר עיין להלן 3(ב).

                לחולה כזה מותר לעשות לו כל צרכיו הרפואיים ע"י נכרי ואפילו באיסורי תורה אם צריך לכך [20]. בנוסף, מותר לישראל לעבור, לעת הצורך, על איסורי ררבנן ע"י שינוי, וזה לפי הדעה השלישית בשו"ע שהיא דעת רוב הפוסקים [21]. ואין צריך לחפש אחרי אינו יהודי [22].

                ואם לעשות מלאכה בידו השמאלית נקרא שינוי, עיין בחיי אדם [23] שכותב: נ"ל דבין שעשה בימינו או בשמאלו חייב, חוץ מהכותב דפטור בשמאל (וראיה מהתוספתא שבת פ"י הי"א התולש בין בימינו ובין בשמאלו ה"ז חייב), עכ"ל.

                ובדעת תורה [24] מביא את הא"ר ומסכים עמו, שגם במוחק ביד שמאל נקרא בשם שינוי ופטור, וזה לא כהאבני נזר [25] שחולק על הא"ר. וראה מה שכתב הגר"י אברמסקי

ז"ל [26].

                ומלאכה שאי אפשר לעשותה ע"י שינוי מותר לו לעשותה גם ללא שינוי כשיש בדבר איסור דרבנן [27]. וכותב השמירת שבת כהלכתה [28]: דמשמע מהחיי אדם, כלל סט סע' יב, דלאו דוקא לגבי לקיחת תרופות, אלא דה"ה בכל מלאכה דרבנן, אם אינו יכול ע"י נכרי נמי הדין הכי דמותר להיהודי לעשות אף בלי שינוי וכ"ה בתיו יהושע סוסע' כז וכו',

עכ"ל [29].

                (i) איסורי דאורייתא ע"י שינוי. המ"ב [30] אוסר, אך עיין בשו"ע הרב [31], תהלה

לדוד [32], אגלי טל [33] וקצות השולחן [34] שכולם מתירים. וכותב השמירת שבת כהלכתה [35] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א דמכיון דכל אלה הגדולים מתירים, מסתבר דיכולים ודאי להקל אם אי אפשר ע"י נכרי, עכ"ל. לכן חולה שאין בו סכנה שהולך בשבת לרופא שאינו שומר תורה ומצות ורואה שהרופא עומד לעשות עבורו דבר שאיסורו מן התורה, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאם לא ישמע לו הרופא לעשותו בשינוי, אז מוטב שהחולה (או אדם אחר) יעשה את הפעולה בשינוי במקום שיעשנה הרופא כדרכה, עכ"ל. ואם יש בעיא של כבוד הבריות, גם לפי המ"ב מותר לעשות איסור דאורייתא ע"י שינוי [36].

                (ii) מלאכה שאינה צריכה לגופה. אמנם מותר לישראל לעבור על איסורי דרבנן ע"י שינוי, אך מלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון כיבוי נר, ודאי אסור לעשותה עבור חולה שאין בו סכנה, ולכאורה נראה דאסור אפילו ע"י שינוי [37], ועיין גם בשמירת שבת

כהלכתה [38]. ואמנם המ"ב לא כותב במפורש שאסור לכבות את הנר עבור חולה שאין בו סכנה ואפילו ע"י שינוי, אך נראה לכאורה שכן כוונתו, כי הלא עבור חולה שאין בו סכנה מותר ליהודי לעשות כל מלאכה דרבנן ע"י שינוי, וא"כ במה חמורה יותר מלאכה שאינה צריכה לגופה מכל מלאכה דרבנן אחרת. ועיין בביה"ל סי' שב סע' י ד"ה דלא, שכותב שם בפשיטות דיש להתיר לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה עבור תינוק שיש לו דין של חולה שאין בו סכנה, וגם שם לא כותב שצריך בשינוי, וצ"ע. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ברור הדבר שאם מכוין ממש לכבות דוקא אסור כמבואר בגמ' ובשו"ע, אולם בכיבוס המטפחות שאין זה בכוונה רק ע"י פסיק רישא, שפיר מתיר המשנ"ב בנקיים, ולהפמ"ג גם במלוכלכים בשעת הדחק, עכ"ל. ובקצות השלחן [39] כותב: ואסור לכבות נר בשביל חולה שאין בו סכנה שיוכל לישון כמפורש בגמ' שבת ל ע"א, אפילו להמתירים שבות לחולה שאין בו סכנה אסור לכבות דכיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וחמירא משאר שבותים, עכ"ל. אולם בדעת תורה [40] כותב: עשו"ת גור אריה יהורה חאו"ח סי' קז שפסק דגם לצורך חולה שאבו"ס מותר לכבות הנר ע"י שינוי כיון דהוי רק איסור דרבנן, ושכן פסק בס' שלחן עצי שטים והוא חוכך קצת בזה ע"ש, עכ"ל.

3(ב). סכנת אבר. מובא בשו"ע [41], דאם יש בו סכנת אבר, מותר לעשות עבורו איסורי תורה ע"י נכרי, וגם מותר ליהודי לעשות עבור החולה איסורי דרבנן בלא שינוי. ודעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים [42]. ואין ליהודי לעבור על איסורי תורה כל שאין חשש של סכנת נפשות העלולה להתפתח מזה [43]. לעומת זאת בסכנת עין, ואפילו סכנה שיאבד רק עין אחת, מחללין את השבת אפילו באיסורי תורה דהוא כחולה שיש בו סכנה [44]. ועיין בהגהת חכמת שלמה על השו"ע כאן שמיקל גם בסכנת איבוד ראיה בשתי העינים, אף על פי שאין כאן סכנה לכל הגוף.

                (i) איסורי דאורייתא ע"י שינוי. ראה מה שכתבנו לעיל בסעיף 3(א)(1), וכאן יש להקל גם אם אפשר לטרוח ולעשות ע"י נכרי [45].

                (ii) מלאכה שאינה צריכה לגופה. מובא בשמירת שבת כהלכתה[46] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א: כיון דלא נזכר להחמיר אלא בחולה שאין בו סכנה, וגם בסי' שב סע' י בביה"ל ד"ה דלא, רואים דאין זה כ"כ פשוט אצלו, לכן נראה דאם יש סכנת אבר, הואיל וביו"ד סי' קנז מתיר הש"ך בס"ק ד לעבור על איסור תורה, ממילא נראה דאף שאיסור שבת חמור יותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה דקיי"ל שהוא רק מדרבנן, אפשר נמי להקל, עכ"ל.

                ועיין בקצות השולחן [47] דדינו של השו"ע הוא לאו דוקא בסכנת אבר ממש, כלומר שהאבר יפסיק לתפקד לגמרי, אלא אפילו ישנו רק חשש שהאבר לא יתפקד כמו אצל כל אדם, כגון שיצלע על ירכו [48]. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ויש מקום לומר שסכנת אבר אין זו רק באבר אדם מרמ"ח איברים שבו, אלא כל חלק מסוים של גוף האדם אשר אם לא יטפלו בו כעת, יש חשש שיצא מפעולתו, גם זה נקרא בשם סכנת אבר, כגון רחם האשה אשר מתפקידה ללדת ילדים, אם לא יטפלו בו כראוי ע"י לקיחת תרופות, קיים חשש שלא תוכל להיכנס להריון, גם זה נקרא בשם סכנת אבר, עכ"ל.

4. חולה שיש בו טכנה. ואפילו ספק סכנה. ועיין בתוס' [49]: שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל, עכ"ל.

                וכלולים בהגדרה זו: חולה אשר לפי הרגשתו הוא מחלתו מסוכנת ואפילו אם דעת הרופא אינה זהה עם זו של החולה [50] (אבל אם מנוגדת לו, אין זה חולה שיש בו סכנה [51]); חולה שלפי דעת רופא יש סכנה או אפילו ספק סכנה לחייו, או גם אם אין מחלתו מסוכנת לפי שעה אך יש לחשוש שתגבר ותסכן את חייו אם לא יינתן לו טיפול מסויים בו ביום [52]: וכן המהלך כבריא אך יסתכן אם לא יקבל טיפול מסויים בזמן [53] כגון חולה סכרת המקבל אינסולין: מצבים או מחלות שחז"ל הגדירו כמסוכנים, כגון יולדת משעת לידה ועד סוף יום השביעי, כל שיש צורך בכך (אמנם קיימים הבדלי דינים בין השלשה ימים הראשונים ובין הארבעה ימים האחרונים, עיין בשו"ע [54]).

                לחולה כזה, אם זמנו בהול וחייבים להגיש לו טיפול מיד (דהיינו תוך זמן קצר), אז צריכים לעשות לו כל מה שצריך וכמו שעושים ביום חול, ללא שינוי וללא היסוס, ועל זה נאמר: מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים [55]. אך אם זמנו אינו בהול, צריכים בכל מקרה ומקרה לשאול שאילת חכם איך ובמה מותר לחלל את השבת [56].

                ובכל חילול שבת לשם חולה (לפי הפרטי דינים הנ"ל) עלינו לזכור את דברי האור החיים שכותב [57]: שמחלל שבת על חולה, אין זה קרוי חילול – אדרבא זה קרוי שמירת שבת, עכ"ל.

 

                               

 

 

סימן שכח  דיני חולה בשבת

 

סעיף ב  מי שיש לו חולי של סכנה, (א) מצוה (ב) לחלל עליו את השבת, והזריז, הרי זה משובח, והשואל הרי זה שופך דמים.

 

נשמת אברהם

                               

                (א) מצוה. פי' לעשות לו רפואה והטעם משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם [58]. וראה בחידושי רעק"א [59] שכותב בשם הספר תיבת גומא (מהפרי מגדים): בבן נה מסוכן אם שרי לישראל להושיט לו אבר מן החי לרפאותו דיש לומר ד"וחי בהם" ולא שימות בהם בישראל נאמר, אבל בבן נח לא הותר במקום פקוח נפש ואיכא משום לפני עור, עכ"ל. ולא הבינותי, הלא פוסק הרמב"ם [60]: בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור וכו' עכ"ל, ומה ההבדל בין אונס דאנס ובין אונס של סכנת מחלה?

                שוב ראיתי שגם הדרכי תשובה [61] כותב: ועיין בספר תיבת גומא עה"ת פ' שמות אות א' שעמד על המחקר בבן נח מסוכן, אי שרי לישראל להושיט לו אבר מן החי לרפאותו דיש לומר ד"וחי בהם" ולא שימות בהם רק בישראל נאמר אבל בבן נח לא הותר במקום פקוח נפש ואיכא משום לפני עור עיי"ש, עכ"ל.

                וכעת ראיתי בספר תיבת גומא [62] וז"ל: בפסוק ויהי בדרך במלון וכו' שאלה, בן נח מסוכן אי שרי להושיט לו אבר מן החי לרפאותו, עיין רא"ם בהא דאמול ואצא סכנה וחי בהם בישראל דווקא וליכא מידי דלישראל שרי, אפשר פקוח נפש דחויה היא לא מישרי עיין או"ח סימן שכח, עיין פרשת דרכים דף ה ע"ד, ושם צידד בשפיכות דמים אי בן נח יהרוג ואל יעבור עיין ר"מ פ"י מה' מלכים אנס שאנס לבן נח על אחת מז' מצות אפילו עבודה זרה פטור, משמע כל זיי"ן מצות שפיכת דמים גם כן [63], ומעבודה זרה אין ראיה כל כך דלבו לשמים משא"כ שאר מצות, ולרש"י סנהדרין לא איפשיטא בעיין, עיין כסף משנה שם, עכ"ל. וכותב שם הפתח התיבה: ע"ז פשט לה להיתר מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים וכו', נשמע דמותר לרפאות עצמו באיסור, דמה לי אונס זה או אנס, אף שיש לפקפק ולומר דוקא ע"ז מותר לו לעבור במקום אונס דיש לו תקנה שיהא לבו לשמים ובע"ז תליא העיקר במחשבה שבלב, אבל לעבור שאר איסורין וכל שכן שפיכות דמים דיש בו סברא דמאי חזית יש לומר דאסור, אך מדסתם ליה הרמב"ם וכתב סתם ז' מצות משמע דאכולהו מותר לעבור במקום אונם, עכ"ל.

                ואמנם שמחתי מאד לראות את דברי התיבת גומא שאכן למסקנה פושט את השאלה לקולא, דהיינו שמותר לבן נח לעבור על מה שנזהר במקום פקוח נפש, וכדבדי הרמב"ם. אך קשה לי למה גם הגרעק"א וגם הדרכי תשובה הביאו רק את ההוה אמינא של התיבת גומא ולא את המסקנה, ובלי לציין לרמב"ם מפורש.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: יש הבדל בין אונס של אנס ובין אונס של מחלה וכמו שפסק הרמב"ם על ישראל שעבר ולא נהרג על ג' עבירות שחייב להיהרג דמ"מ אם עבר פטור מפני שהוא אנוס ואפי"ה פסק בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ו בחולה שעובר ונתרפא בהם (ג' העבירות החמורות) שהוא בעונש הראוי לו, והיינו מפני שהוא עצמו בחר בזה ואין מי שאנסו על כך, עכ"ל.

                וז"ל הרמב"ם [64]: כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם וכו' ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס וכו'. ובהלכה ו שם הוא כותב: כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד, מי שהלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו, עכ"ל.

                וכותב האור שמח [65] הא ודאי דלא דמי למה שפסק בהלכה ד' דבמקום אונס אף במידי דיהרג ואל יעבור אם עבר אין עונשין אותו דאונס רחמנא פטריה, דסברא הוא, דוקא אם אונסין אותו שיהרוג את פלוני, או לגלות עריות (באופן שהוא מוקשה מכבר) דאינו עושה מרצונו רק ברצון אחרים שרוצה שיהרוג את פלוני, ואם לאו ייהרג על דבר שאינו הורג פלוני. א"כ מסיבת מי באה הריגתו אם יהרגנו המאנסו, מסיבת שאינו רוצה להרוג פלוני, אבל כאן החולי הבאה אליו הוא בלא סיבת שום דבר, רק יכול להציל את עצמו בדם פלוני או בע"ז פלונית, א"כ זה מיקרי חפץ גמור מרצונו בחייו, וכמו שכל רוצח רוצה לשפוך חמתו לראות נקם. ולכן כאן חייב, באם נתרפא, בכל עונשי בית דין. וכיוצא בו תמצא להפוסקים בחו"מ סי' שפח בש"ך ס"ק כב וכו'. אבל מנין יצא לרבינו זה, נראה דמקורו בירושלמי פרק אין מעמידין, ואין דוהין נפש מפני נפש, לא סוף דבר וכו', נכרי בנכרי נכרי בישראל חייב, ישראל בנכרי פטור, וכפי הנראה קאי על מה דאמר בסמוך שאין מתרפאין על שפיכת דמים, ועל זה קאמר דנכרי בנכרי חייב, אף אם הרג איש לרפואתו אבל ישראל בנכרי פטור כדינו, ואם ישראל נתרפא ברציחת ישראל ג"כ חייב, וקמ"ל רבותא דאף נכרי חייב (אע"ג דאינו מצווה על קידוש השם), או משום שבן נח נהרג אף אם אומר מותר להתרפא ברציחה כדינו. יהיה איך שיהיה מפורש דבנתרפא עונשין אותו עונש הראוי לו ודו"ק, עכ"ל. וכ"כ המנחת חינוך [66] וכ"כ הש"ך [67]. ולכאורה מתורץ לפי זה קושיית הט"ז [68] והמג"א [69] על הרמ"א [70], והם הם דברי המ"ב [71].

                ושמחתי מאד כשראיתי אחרי כן מה שכתב הגרש"ז אויערבאך שליט"א [72] וז"ל: אך בעיקר ההשגה של המג"א ראיתי במ"ב סי' רד ס"ק מה דמחלק חילוק יפה דלא דמי לאוכל איסור מפני הסכנה דשאני התם שהאונס איננו על האכילה גופא, משא"כ הכא שהאכילה גופא היא ע"י אונס שאונסים אותו לאכול, ולכך אין מחייבין אותו בזה לברך על ההנאה הואיל ואנוס הוא על גוף האכילה. ונלענ"ד ליתן דוגמא נכונה לזה, מהא דפסק הרמב"ם בפ"ה מיסוה"ת ה"ד וכו' ובהלכה ו' שם פסק וכו'. וראיתי ביד המלך ובהגהות טורי אבן שתמהו על מפרשי הרמב"ם שלא שמו לב להני תרי מילי סתראי כיון דהכא גם כן הרי עשה מתוך אונס החולי, והביאו מהפר"ח דמפרש כונה רחוקה בדעת הרמב"ם דעונש הראוי לו היינו לא מיתה ולא מלקות עי"ש. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי. דהנה הרמב"ם פ"ח מחובל ומזיק ה"ד פסק שאם נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם אע"פ שהמלך אנסו להביא, והראב"ד השיג על זה וכתב שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ופטור מדין אונס. ועיין בש"ך חו"מ סי' שפח ס"ק כד שכתב לדחות את הראיות שהביאו נגד דעת הראב"ד והעלה דאם אנסוהו על ממון סתם אז אף שאנסוהו להביא חייב כשנשא ונתן ביד דזה מיקרי מציל עצמו בממון חברו, משא"כ אם אנסוהו להביא ממון פלוני שהאונס הוא מתחלה על אותו פלוני, שפיר חשיב אונס ופטור. והיינו ממש כההיא דהכא דמחלק הרמב"ם בין אנסוהו על אחת משלוש העבירות לבין היה חולה וריפא את עצמו באחת מהם. ונהניתי כשמצאתי באבן האזל שם שהרגיש בזה (גם ראיתי באור שמח שכתב כדברינו), אבל פלא גדול שלא ראה שדבריו הם דברי הש"ך על אתר. ומ"מ אין הרמב"ם סותר את שיטתו ביסוה"ת משום דשאני תשלומי ממון דכל כמה דאפשר לתקן אמרינן דישלם ולא יפסיד את ממון חברו ואינו אנוס כלל להיות פטור מתשלומין וכו', עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

                (ב) לחלל עליו את השבת. וז"ל הגמ' [73]: וכבר היה ר' ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן, נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת וכו'. א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם [74] ולא שימות בהם, אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו', עכ"ל הגמרא.

                ולכאורה צ"ע כי התרגום אונקלוס כותב [75] וחי בהון בחיי עלמא, וכ"כ התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל. וכ"כ רש"י והוא מהתורת כהנים: וחי בהם לעולם הבא שאם תאמר בעולם הזה והלא סופו הוא מת, עכ"ל. וכן ראיתי שואל הרש"ש [76]: ק"ל דהא אונקלוס תרגמו וחי בהון בחיי עלמא ועי' פרש"י שם, עכ"ל.

                ומצאתי שכותב החיד"א [77]: והשתא לא לבד דאיכא לדחויי לדשמואל אלא לקושטא דמילתא קרא אתא לעולם הבא ודלא כשמואל. ויראה דהיינו מאי דאמור רבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהגם דאיכא למדרשיה לעולם הבא וכדתרגמוה אנקלוס ורש"י, מ"מ הפשט בעולם הזה איירי וכו', ועל כן זאת היתה לרבא לומר לשמואל לית ליה פרכא כלומר אם יעלה על לב למפרק, דוק ותשכח דלית ליה פרכא, עכ"ל החיד"א. וכ"כ הבן איש חי [78]. וצ"ע שלא הרש"ש ולא החיד"א ולא הבן איש חי הביאו שכן כתב בפשטות

הרמב"ן [79]: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ורבותינו אמרו וחי בהם ולא שימות בהם ללמד על פקוח נפש שדוחה המצות, ומדרשו עוד וחי בהם לעולם הבא שאם תאמר בעולם הזה והלא סופו הוא מת וכו', עכ"ל.

 

 

סעיף לז  כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אע"פ שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי. (ג) וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר. הגה וכן אם נפל למשכב, שרי.

 

נשמת אברהם

 

                (ג) וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים. כותב המ"ב [80] בשם הרמב"ם: ומפני זה אסור לשתות משקה המשלשל כגון לענה וכיוצא בו וכו'. ושוב כותב המ"ב [81] בשם המג"א: איתא ברמב"ם אין רוחצין במים המשלשלין וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג, עכ"ל. וכ"כ הסמ"ג, וא"כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה וכו', עכ"ל של המ"ב.

                ראש חודש מנחם אב שחל ביום שני וחולה שחייב לעבור ניתוח מעיים באותה שבוע, כשניתן רק לנתחו או ביום א' (ערב ר"ח) או ביום ד' (ג' מנחם אב). כהכנה לניתוח החולה צריך לשתות סם המשלשל ביום הקודם (דהיינו או ביום שבת קודש או ביום שלישי). ההולה מפחד לעבור ניתוח ביום ד' כיון שנכנס לתשעת הימים. האם מותר לו לעבור את הניתוח ביום א' כשיהיה חייב לשתות סם המשלשל בשבת קודש. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין לו לחלל את השבת אפילו באיסור דרבנן אם לא יהיה שום הבדל מבחינה רפואית לדחות את הניתוח ליום ד' ועל אף שזה בתוך ט' הימים, עכ"ד. ואמנם

באו"ח [82] מבואר שבענין שצריכים להיזהר בימים אלו, אין הבדל בין ט' הימים ובין כל הג' שבועות החל מי"ז בתמוז, אך בסי' תקנא[83] משמע שיש הבדל.

                ואמנם כותב מרן [84] דשלושה ימים לפני השבת – שאסור לצאת בשיירא שמא יארע לו סכנה ויצטרך לחלל את השבת – כוללים יום רביעי. וכן עיין במ"ב [85] שמביא בשם המג"א דביום ד' אסור, אך ממשיך שם המ"ב בשם הגר"א שהביא בשם הרבה ראשונים דהשלושה ימים נחשבין עם השבת גופא וביום רביעי מותר ושכן מוכח בתוספתא ובירושלמי. לכן, כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שגם כשלא מדובר בט' הימים, אין לחלל את השבת אפילו באיסורי דרבנן, כמו עונג שבת, כדי שלא לעבור ניתוח ביום ד' מחשש שמא יצטרכו לחלל עליו את השבת הבא, ומה עוד שיש מחלוקת הפוסקים אם יום ד' נכלל בתוך הגזירה. ועוד א"ל מו"ר שליט"א דאין זה שייך למחלוקת הפוסקים [86] אם מותר או אסור למול תינוק (מילה שלא בזמנה) ביום ה' או ו' בשבת ולכאורה למה לא נחלקו גם לגבי יום ד', כיון ששם יש פסוק מיוחד: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו' [87], דוקא יום השלישי, ולא קודם, עכ"ד.

                               

 

[1] סי' שכח סע' א.

[2] ס"ק ג וס"ק ק.

[3] עיין במ"ב ס"ק א.

[4] עיין סי' שכח סע' לז.

[5] שם סע' לב.

[6] סי' שכו מ"ב ס"ק יט.

[7] שמירת שבת כהלכתה פל"ד סע' יא.

[8] פל"ד.

[9] עיין בתפארת ישראל, כלכלת שבת דיני אמירה לנכרי סע' ז (א) שמביא את המושג של

                "מצטער הרבה".

[10] סי' שז סע' ה וסי' שכח מ"ב ס"ק נב.

[11] שמירת שבת כהלכתה פל"ד הערה ז.

[12] שם בהערה.

[13] סי' שז סע' ה ובשו"ת רעק"א סי' ה.

[14] סע' יז.

[15] ערוה"ש סי' שכח סע' יט.

[16] סי' שכח סע' יז בהגה.

[17] אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

[18] סי' של סע' ד. ועיין פרטי דינים בשמירת שבת כהלכתה פל"ו סע' טו.

[19] סי' שכח סע' יז בהגה – ועיין פרטי דינים בשמירת שבת כהלכתה פל"ז סע' ב וכן

                בנשמת אברהם כרך א, או"ח סי' שכח ס"ק נד.

[20] סי' שכח סע' יז ומ"ב ס"ק מז.

[21] סי' שכח שם ומ"ב ס"ק נז.

[22] מ"ב שם ס"ק נד.

[23] כלל ט סע' ב מובא במ"ב סי' שמ סוס"ק כב.

[24] סי' שמ סע' ג.

[25] או"ח סי' רט ס"ק ט.

[26] תוספתא שבת פ"י מי"א בחדושים.

[27] מ"ב ס"ק קב בשם החיי אדם.

[28] פל"ג הערה כג.

[29] וממשיך השמירת שבת כהלכתה: ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך שליט"א דבכה"ג שמותר

                לעבור אדרבנן, צריכים לעשות הכל כראוי, גם להקפיד שלא להשאיר שום פגם

                ביופי של האדם (כגון חתך בפנים)  וכו', מ"מ מסתבר דבדרבנן שפיר שרי, ורק לענין

                דאורייתא ודאי אסור להרבות במלאכה.

[30] סי' תצו שעה"צ ס"ק ט.

[31] סי' שכח טע' יט.

[32] ס"ק כב.

[33] מלאכת טוחן סי' יז ס"ק לח (י).

[34] סי' קלד ס"ק ד בבדה"ש ס"ק ו.

[35] פל"ג הערה יז*.

[36] סי' שכב שעה"צ ס"ק יב – שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[37] סי' רעח מ"ב ס"ק ג.

[38] פל"ג הערה כב.

[39] ח"ז עמ' לז.

[40] סי' רעח ד"ה שיש בו סכנה.

[41] סי' שכח סע' יז בדעה שלישית.

[42] מ"ב ס"ק נז.

[43] מ"ב ס"ק מט. ועיין בנשמת אברהם כרך א או"ח סי' שכח ס"ק מו.

[44] סי' שכח סע' ט ומ"ב שם ס"ק כב.

[45] שמירת שבת כהלכתה פל"ג הערה יז* בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

[46] שם.

[47] סי' קלח בבדה"ש סוס"ק יח.

[48] מובא גם בשמירת שבת כהלכתה פל"ג סע' א ס"ק ה.

[49] יומא פה ע"א.

[50] שמירת שבת כהלכתה פל"ב סע' ט לפי סי' שכח סע' י בביה"ל ד"ה ורופא. ועיין שם

                פרטי דינים.

[51] שמירת שבת כהלכתה שם הערה רו.

[52] שמירת שבת כהלכתה שם סע' ח מסי' שכח מ"ב ס"ק יז.

[53] או"ח סי' שכא סע' יח. ועיין שם במ"ב ס"ק עה. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א

                שלפי הפירוש השני בחידושי הר"ן על שבת קמ ע"א, מה שכתוב בגמ' שם "מיסתכן"

                לאו דוקא, אלא מצטער מחמת חליו, ועיין לעיל 3,א).

[54] סי' של סע' ד.

[55] סי' שכח סי' ב ו-יג.

[56] עיין סע' ד ומ"ב ס"ק טז וסע' יב בהגה.

[57] שמות לא, יג.

[58] מ"ב ס"ק ד.

[59] יו"ד סוסי' סב.

[60] הל' מלכים פ"י ה"ב.

[61] יו"ד שם ס"ק יח.

[62] ריש פ' שמות.

[63] עיין במשנה למלך שם שעל רציחה כן יהרג ואל יעבור.

[64] הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד.

[65] שם ה"ו – הראה לי ידידי הדגול הרב דוד פוקס שליט"א.

[66] מצוה רצה-רצו ד"ה ולכאורה. וראה גם ברמב"ן, מלחמות סופ"ח דסנהררין.

[67] חו"מ סי' שפח ס"ק כד.

[68] או"ח סי' רד ס"ק יב.

[69] שם ס"ק כ.

[70] שם סע' ח.

[71] שם ס"ק מח.

[72] מנחת שלמה סי' יח סע' ה ד"ה אך.

[73] יומא פה ע"ב.

[74] ויקרא יח, ה.

[75] שם.

[76] יומא שם.

[77] פתח עינים על יומא שם.

[78] בספרו בן יהוידע על יומא שם.

[79] ויקרא יח, ד.

[80] ס"ק קיח.

[81] ס"ק קמ.

[82] סי' תקנא סע' יח.

[83] סע' א.

[84] סי' רמח סע' ד.

[85] שם ס"ק ד.

[86] עיין נשמת אברהם כרך א או"ח סי' שלא ס"ק ה (עמ' רלו).

[87] בראשית לד, כה.