נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכח (עדכון שני)

, "נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכח (עדכון שני)" נשמת אברהם – אורח חיים, עמ' שכח.

נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכח (עדכון שני)

סימן שכח  דיני חולה בשבת

 

סעיף ב  מי שיש לו חולי של סכנה, (א) מצוה (ב) לחלל עליו את השבת והזריז, הרי זה משובח והשואל, הרי זה שופך דמים.

 

נשמת אברהם

 

(א) מצוה לחלל עליו את השבת. ידועה המחלוקת אם חולה שיש בו סכנה צריכים לחלל עליו את השבת לפי הצורך ע"י יהודי (ראה בתוס' יומא פד ע"ב שכתבו הטעם שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה, עכ"ל, ולפי זה לכאורה גם ביום חול יהיה אסור ע"י נכרי, וצ"ע) כרגיל דווקא [דעת הרמב"ן [1] ומרן השו"ע [2]] או – אם אפשר – ע"י גוי או בשינוי [הרמ"א [3] והמ"ב [4]]. והסתפקתי, האם בדעת הרמב"ם והשו"ע צריך יהודי לעשות, ללא שינוי, כל דבר עבור חולה שיש בו סכנה, גם דברים שאינם נוגעים ישירות לחולה ולטיפולו? למשל, רופא שמנתח או מטפל בחולה שיש בו סכנה צריך לעשות הכל בעצמו (בלי לבקש מגוי) וגם כפי שהוא עושה ביום חול (ללא שינוי). ואחרי הפעולה, חייב הוא, אף בשבת, לרשום בגליון החולה את פרטיה כדי שרופא אחר ידע, לעת הצורך באותה שבת, מה נעשה בחולה ולטפל בו בהתאם. האם גם יכתוב כרגיל? וכן כשהוא נגש לטפל בחולה כזה והחדר חשוך, חייב הוא להדליק את האור ללא שינוי, אך אחרי גמר טיפולו והחולה מבקש ואינו יכול לישון בחדר מואר, האם גם כאן עליו לכבות את האור כרגיל, או האם נאמר שבזה יודה מרן להרמ"א שדבר שאינו מהווה טיפול בגוף החולה ממש, צריך – אם אפשר – לעשותו ע"י גוי או בשינוי? וראיתי שכותב הגרב"צ אבא שאול שליט"א [5]: נראה דעת מרן, דוקא צרכיו ממש אבל לרשום מידת חומו וכדומה, אף במקום פקוח נפש לא יעשה לכתתילה אלא ע"י גוי וכו', עכ"ל. וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שדברים שאינם חלק מהטיפול הישיר בחולה, כגון כתיבת דו"ח או כיבוי נר כדי שהחולה שיש בו סכנה יוכל לישון, צריכים להשתדל – גם לדעת מרן – לעשותם ע"י גוי או בשינוי, ע"כ. והנה כותב המ"ב על הדין בשו"ע [6] וז"ל [7]: עיין ברמב"ם בפירוש המשניות שכתב דדוקא בשאי אפשר להוציא החולה למקום אחר או להסתיר האור ממנו, ור"ל ע"י כפיית כלי על גביו או ע"י הוצאה לחדר אחר, דאל"ה בודאי יותר טוב לטלטל מוקצה מלעבור על איסור כביה, עכ"ל.

                וכותב השו"ת מהרש"ג [8]: נ"ל לומר דבר חדש, דאם יש כאן חולה שיש בו סכנה בשבת ובדרך משל צריך הוא לאכול תאנה אחת ויש כאן תאנה תלושה, והלך איש אחד וקצר לו תאנה אחרת מן המחובר ונתן לו לאכול ולא נתן לו התאנה התלושה, אזי נהי שבוודאי עשה שלא כדין כיון דהיה יכול ליתן לו התאנה התלושה א"כ היה אסור לקצור לו התאנה המחוברת, מ"מ אם עבר ועשה לא עשה איסור דאורייתא וממילא במזיד אינו חייב סקילה או כרת ובשוגג אינו תייב תטאת, כיון דסוף כל סוף עשה מלאכתו בשביל חולה שיש בו סכנה לא חשוב חילול וכו', עכ"ל.

                והנה כותב האבני נזר [9]: והא דמבואר במנחות (סד ע"א) דחולה שאמדוהו לשני גרוגרות ויש שנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד, כורתין העוקץ שיש בו השנים ולא שיש בו השלש, היינו משום שהגרוגרת השלישי אינו לצורך החולה. ועל כן לא נתבאר בפוסקים דאם יש שנים בעוקץ אחד ושנים בשני עוקצין אסור לכרות השנים בשני עוקצין, דבאמת מותר בזה כיון שהכל לצורך אף שמרבה בבצירה. ועיין היטב בשו"ע סי' שכח סע' טז ותראה שכן הוא. וכן משמע ברשב"א ור"ן בחידושיו ריש פרק ר"א דמילה שתירצו קושיות התוס' שאפשר לשאת התינוק אל האיזמל משום דסוף סוף יצטרך לחלל שבת במילה, לא איכפת לן בתוספות חילול. ואף התוס' לא הקשו אלא משום שעדיין לא חילל שבת במילה, וכהאי גוונא מחלק פרק אלו דברים (פסחים סט ע"א) דשאני מכשירי מצוה שלאחר שחיטה שכבר דחתה שחיטה את השבת וכו' עכ"ל. וק"ל, הלא במנחות ובשו"ע שם כתוב דאפילו "שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד כורתים העוקץ שיש בו ג'", ולכאורה כל שכן במקרה של האבני נזר שצריכים לכרות דוקא את העוקץ עם שתי הגרורות. אלא צריך לומר דכיון שהוא לצורך חולה שיש בו סכנה, אין זה נקרא חילול שבת.

                וראה בקרית ספר [10] שכותב: וכן כל מי שמסוכן מאכילין אותו דברים אסורים, ונראה דהא דאמרינן מאכילין הקל קל תחלה, לא הוי אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לך דבר חמור שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז, ג"ע וש"ד, עכ"ל. וראה מה שכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בספרו מנחת שלמה [סי' ז (עמ' מג) ד"ה וגם נלענ"ד].

                כותב קובץ שעורים [11]: ובהא דחולה מסוכן מאכילין אותו הקל הקל, נראה דזהו רק כשההיתר מזומן לפניו אסור לו לאכול את החמור, אבל להזמין לו את הקל ליכא חיובא מדאורייתא משום לאפרושי מאיסורא, דהא בשעה שיאכל החמור אכילתו מותרת כיון שלא הזמינו את הקל. והא דשוחטין לחולה בשבת ופירש הר"ן משום דזה מיקרי קל לגבי זיתים הרבה של נבילה, אפשר דאין כוונת הר"ן דחייבין לשחוט מה"ט אלא דרשאין לשחוט. ואפשר, כיון שבתוך ג' ימים קודם אסור מדרבנן לפרוש בשיירא, והטעם דנראה כמתנין לחלל שבת, ה"נ נראה כמתנה לאכול נבילות, ומדרבנן צריך להזמין לו הקל קל. ומ"מ אין ראיה זו מכרחת, דהתם כיון שעושים כן בקום ועשה נראה כמתנה לחלל שבת, אבל הכא מה שאין מזמינין הקל אינו עושים בידים אלא בשב ואל תעשה, והיכן מצינו דזה נראה כמתנה על אכילת איסור, עכ"ל.

                וראה בביה"ל [12] שכותב: ועיין במאירי על שבת בסוגיא זו ומשמע לכאורה דהוא סובר דהסוגיא איירי בשאפשר להפסיק במחיצה ואפילו הכי מותר בחולה שיש בו סכנה אף לרבי יהודה ויש לדחות קצת, עכ"ל [13]. רואים שלדעת המאירי אפילו אם ניתן לטפל בהיתר בחולה שיש בו סכנה, מותר בכל זאת לעבור על איסור תורה [מלאכה שאינה צריכה לגופה לדעת רבי יהודה [14]] כדי לטפל בו.

                ושוב, הערה קטנה: למה כותב מרן (כאן) מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת, ע"כ. היכן מצאנו מצוה כזו? והאם כותב מרן שמצוה לבשל עבור תולה שיש בו סכנה ביום חול? אלא ודאי המצוה היא להציל נפש מישראל ואפילו ע"י חילול שבת. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בכוונת מרן שודאי אינו צריך להגיד לנו שיש מצוה להציל נפש מישראל, אלא בא להשמיענו שיש גם מצוה וחובה לחלל את השבת עבורו לצורך הצלתו, ואין להתמהמה ולהסס, וכל דבר שהייתי עושה ביום חול עבור הצלת חולה כזה חייב אני ומצווה אני גם לחלל את השבת כדי לטפל בו כפי שהייתי עושה ביום חול.

                כללו של דבר, בזמן שמטפל בפועל בחולה שיש בו סכנה, עליו להתרכז אך ורק בחולה ובמה שעליו לעשות עבורו כדי להצילו, מבלי לחשוב שהיום הוא שבת קודש, כי "מצוה לחלל עליו את השבת". מאידך, ברגע שגמר לטפל בו כדי להצילו, וכעת רק עושה לו או בעבורו דברים שימנעו ממנו סכנה נוספת או שעושה דברים שיוסיפו לחולה כח, רעננות ורגיעה – ישתדל לעשות הכל ע"י גוי או בשינוי. וראה בהסכמתו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א לספר תורת היולדת. ולכן כשמטפלים בחולה שיש בו סכנה, כל דבר שיעשו עבור הצלתו ביום חול, חייבים לעשותו גם בשבת, ואפילו אם יש ספק (אצל המטפל) אם מותר לחלל את השבת מדין תורה כדי לעשות פעולה זו, אזי אם הפעולה נוגעת לעצם הצלתו ולצורכו של החולה ממש, צריכים לעשותה גם בשבת.

                ולכן ק"ל להבין למה נתקלתי (וכן שמעתי מעמיתי) בכה הרבה מקרים בהם יהודים, שומרי תורה ומצות ויודעי ספר, דוקא החמירו בחילול שבת וחיכו עד מוצאי שבת כדי לטפל בחולה שיש בו סכנה שהיה זקוק, מעל לכל ספק, לטיפול בשבת עצמה.

                (ב) לחלל עליו את השבת. חולה שבערב שבת שהוא גם יום-טוב נמצא במצב שדי סביר שמחר, בשבת, יהיה בסכנת נפשות אך יהיה ניתן אז באופן ברור להציל את חייו. אמנם גם היום, יום-טוב, כשעדיין אינו בסכנת נפשות ניתן לעשות אותה פעולה כדי למנוע מצב של סכנת נפשות מחר. אם הפעולה דורשת חילול שבת דאורייתא, האם רצוי מבחינה הלכתית לעשותה היום, ביום-טוב, שאיסורה בלאו כדי לא לבוא לחילול שבת שאיסורה במיתת בית דין, או אסור לחלל את היום-טוב כיון שאין היום הוראה רפואית לבצע פעולה זאת? למשל, חולה עם מחלת כליות חריפה שמצבו הולך ומדרדר, וברור שבקרוב יצטרך לדיאליזה לפחות פעם אחת כדי להציל את חייו, כשבערב שבת שהוא גם יום-טוב אינו בסכנת נפשות ואינו זקוק לדיאליזה, אלא לפי מהלך המתלה כמעט ובטוח שיצטרך לדיאליזה מחר, שבת קודש, האם מבחינה הלכתית רצוי לבצע את הדיאליזה היום תוך כדי חילול יום-טוב כדי להימנע מחילול שבת מחר, או האם אסור לעשות כן כי אין סיבה רפואית היום, ביום-טוב, לעשות את הפעולה וממילא יצטרכו מחר לתלל את השבת לפי הצורך? וראיתי שכותב העמק דבר [15] : טוב לעשות איסור חמור כשיגיע לידי פיקוח נפש מלעשות איסור קל בשעה שיכול להיות שאין כאן פיקוח נפש. ובהרחב דבר [16] הוא כותב: מזה יש ללמוד ביום-טוב שחל בערב שבת, ובשבת יהיה ענין סכנת נפשות ונצטרך לעשות מלאכה ביום-טוב או בשבת משום פיקוח נפש, אם ברור שתהיה הסכנה בשבת, יותר טוב להקדים המלאכה ביום-טוב דקיל משבת, ואם אין הדבר ברור, יותר טוב להשהות וכשתבא הסכנה אז יחללו שבת קודש מפני פיקוח נפש, עכ"ל. וכותב על זה האג"מ [17]: ובדבר חידוש של הגאון הנצי"ב ז"ל בספר העמק דבר פ' קרח, במי שברור שתהיה לו ענין סכנה למחר בשבת ויצטרך לעשות מלאכה בשבת וכשיעשה המלאכה בערב שבת לא יצטרך לעשות המלאכה בשבת שאף כשערב שבת הוא יו"ט יעשה בערב שבת שהוא רק באיסור לאו כדי שלא יצטרך לעשות המלאכה בשבת שהוא איסור סקילה, ודאי הוא מילתא דתמיהא, דכיון דהיום ליכא סכנה ומחר אם תהיה סכנה יוכלו להצילו אז מהסכנה ע"י מלאכה, אין טעם להתיר לחלל יו"ט אף שהוא קיל משבת מאחר דעדיין ליכא ענין הפיקוח נפש לדחות שום איסור. והענין שלהציל מסכנה מאכילין הקל הקל תחלה שאיתא ביומא דף פג הוא בכל איסורין שצריך להציל בהקל הקל תחילה, היא כשאיכא כבר הסכנה שאז הוא זמן ההצלה, ויש להציל באיסור קל ואיסור חמור, צריך להציל בהקל. וכן היה הדין כשאיכא חשש סכנה למחר ולא ידוע אם יהיה אפשרות למחר להציל אם לא יעשו המלאכה היום, שודאי אף שלמחר יהיה חול והיום הוא שבת יהיה מותר לעשות בשבת, אף שעדיין ליכא סכנה, מאחר שלפי דרך הטבע והאומדנא תהיה למחר סכנה וספק אם יוכלו אז להציל. ואם כה"ג יהיה כשהסכנה אומדין שתהיה ביום ראשון ואז לא יוכלו להצילו ואף רק בספק אם יוכלו להצילו, וכשיעשו המלאכה לזה בערב שבת שהוא יו"ט או בשבת יוכלו להצילו, ודאי יצטרכו לעשות בערב שבת ולא בשבת שהוא בדין הקל הקל תחלה, אבל כשהסכנה תהיה בשבת באופן שברור שגם בשבת יוכלו להצילו באיסור מלאכה, אין לעשות ביום-טוב אף שהוא קל, כיון שעדיין ליכא סכנה ולא ניתן יום-טוב לידחות ממנה אף שהוא איסור קל משבת, עכ"ל.

                ועיין בשמירת שבת כהלכתה [18] שמשתמע מדבריו שהלכה כהעמק דבר. ושמעתי ממו"ר שליט"א (בעל השמירת שבת כהלכתה) שכן דעתו, ונימוקו עמו שכיון שכמעט ובטוח שמחר, בשבת, החולה יהיה בסכנת נפשות אז גם היום ביום ששי כשעדיין אין הוא בסכנה, ה"רודף" כבר נמצא ולכן מוטב לחלל היום את היום-טוב שהוא איסור קל כדי למנוע ממנו את הסכנה של מחר מלחכות למחר ולחלל את השבת שהוא איסור חמור, אעפ"י שאז יהיה ודאי מותר משום סכנת נפשות. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: גם אני סובר כמותו דכיון שהאדם מסוכן וצריכים ודאי לעשות דיאליזה וא"כ מסתבר שצריכים לבחור ביו"ט מבשבת.

                וראה להלן קונטרס דיני הרופא בשבת סע' קד.

 

 

סעיף ד  מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול, אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי (ג) שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל.

 

נשמת אברהם

                               

                (ג) שממתין וא"צ חילול. אדם שצריך לעבור ניתוח דחוף אך ניתן גם לדחות את הניתוח ל72-48- שעות כשיש חולים אחרים יותר דחופים לנתח, ואין ההמתנה מוסיפה מאומה לסכנה שכבר קיימת, מה הדין כשזה קורה בשבת ויש אפשרות לנתח אותו מיד, האם חייבים לנתת אותו תוך כדי חילול שבת או אדרבא חייבים לחכות עד מוצאי שבת?

                ועיין בשו"ע (כאן). וכותב המ"ב [19]: ר"ל שמכירים בבירור שלא יתגבר החולי יותר ע"י שנמתין עד הלילה במוצאי שבת, עכ"ל. וכ"כ הרש"ש [20]: אם נדע בבירור דנוכל להמתין עד הערב, אז לא נחלל עליו השבת בחינם, עכ"ל.

                ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שבמקרה כזה שניתן לחכות עד מוצאי שבת ללא כל תוספת סכנה לחולה, אסור לנתח אותו בשבת וימתינו עד מוצאי שבת. וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה [21]: ולכן דוחים ניתוח וכן כל טיפול אחר בחולה שבסכנה למוצאי שבת, אם אין לחשוש שמצבו יחמיר והוא יבוא לידי סכנה.

                אך שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שבכל מקרה שהוא של מחלה חריפה מסוכנת שנבהלים עליו ביום חול, חייבים לטפל ולנתח בשבת אם ניתן לעשותו מיד, גם אם ביום חול דוחים את הטיפול או את הניתוח ביום-יומיים עקב ניתוחים אחרים שהם יותר דחופים. ומה שכתוב בשולתן ערוך מדובר במחלה לא חריפה שאין נבהלים לנתח מיד, כגון סרטן. וכן בזמן לידה, כשחותכים בקצה דופן הפרוזדור כדי למנוע קרע לא מבוקר (אפיזיוטומיה), צריכים לתפור את החתך מיד אחרי הלידה, גם אם כמעט ולא מדמם, ואפילו אם נשאר רק קצת זמן ליציאת השבת, עכ"ד.

                האם מחללים את השבת באיסורי תורה בחולי שיש בו סכנה עבור כאבים, כשלדעת הרופא הכאבים עצמם לא יחישו את קיצו? וראה בשמירת שבת כהלכתה [22] שכותב: ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל, דבזריקת מורפיום שאינה באה אלא להרגיע ואינה רפואה, נראה לכאורה שזה דומה לעקירת שן ע"י ישראל, דמבואר סי' שכח סע' ג ברמ"א ובמ"ב ס"ק יב דאסור מפני שאינה רפואה ידועה, ע"ש במ"ב ס"ק י, וא"כ בזה אין לחלל השבת לצורך הזרקת מורפיום, אך אעפ"כ יש מקום לומר שמותר לחלל, שהרי גם כאבים עלולים לסכן חיי האדם, עכ"ל. אך אח"כ אמר לנו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שבחולה שיש בו סכנה כל דבר שמרענן ומרגיע אותו יש בו משום ספק הצלה לחיי שעה ולכן חייבים לטפל במכאוביו בכל מקרה.

 

סעיף יז  חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, הגה או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי, אומרים לא"י לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר. ולחלל עליו ישראל (ד) באיסור דרבנן בידים, יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר. ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין. ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי. ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר. ודברי הסברא השלישית נראין. הגה מותר לומר לא"י לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם (ה) צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי. וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור, אבל כשעושה לו הא"י מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש.

 

נשמת אברהם

 

                (ד) באיסור דרבנן. כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [23]: הנה יש לחקור לשטת הרמב"ם [24] דכל איסורי דרבנן אסורים הם מן התורה משום לא תסור, א"כ אמאי שרי שבות במקום חולי והא לדעת הרמב"ם איסור דאורייתא הוא ולא שרי כי אם במקום חולי של סכנה, וע"כ צריך לומר כמו שכתב השב שמעתתא בשמעתא א פ"ג בשם זהר הרקיע ליישב קושית הרמב"ן על הרמב"ם [25], דכיון דכל איסורי דרבנן בכלל לא תסור הוא אם כן איך הקילו באיסורי דרבנן לומר ספיקא דרבנן לקולא כיון דכל מה שאסרו חכמים הרי הוא אסור מן התורה, וכתב בספר זהר הרקיע ליישב שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לדברי תורה הם אמרו והם אמרו, ולפי זה הכא נמי כאן ע"כ צריך לומר דמעיקרא בשעת הגזירה לא גזרו כלל על השבות במקום חולי ולגבי חולה לא היתה שום גזירה והרי הוא היתר גמור ולא דחיה, והוי כמו מלאכת אוכל נפש ביום-טוב דחשיב היתר גמור וכו', עכ"ל.

                אגב, ראיתי בשו"ת הרדב"ז [26] שנשאל אם מותר לחולה שאין בו סכנה לשתות סם משלשל [27], ותוך כדי תשובתו כותב: אמירה לעכו"ם שבות, והא (שחיקת סממנים) נמי גזירה דרבנן בעלמא היא וקילא טפי מאמירה לעכו"ם ומשום שבות דרבנן, ואפילו מאמירה לעכו"ם בשבות דרבנן עכ"ל, וע"ש שמדייק כך גם בדברי הרמב"ן, הרשב"א המגיד משנה והר"ן. ולכאורה זה לא כפסק השו"ע [28] שבחולה במקצת מותר רק אמירה לנכרי באיסור דרבנן. וצ"ל שמה שכותב הרדב"ז דגזירה של שחיקת סממנים קיל טפי מאמירה לנכרי ואפילו מאמירה לנכרי בשבות דרבנן הוא דוקא בחולה שאין בו סכנה ולא בחולה במקצת כי הגזירה של שחיקת סממנים מעיקרא גזרו אותה על המצטער [29].

                (ה) צרכי קטן. ראה מה שכתבתי בנשמת אברהם [30] בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. וזה לשון

התוס' [31]: שמע מינה קטן אוכל נבלות, בית דין מצווין עליו להפרישו. צ"ל וכו' דהא במסקנא מפרש טעמא משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, והאי טעמא לא שייך אלא בבן שתים או שלש שנים, עכ"ל. וכותב החזו"א [32]: יבמות קיד, סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, נראה דאיירי דיש לו דברים להאכילו אבל חלב טהור אין לו, ומותר להאכילו חלב טמא, דחסרון חלב סכנה הוא לו שיבוא לידי חולי וכל חולי הוא ספק סכנה. ואי אפשר דאיירי בתינוק רעב ואין לו מה להאכילו דא"כ אף נבלות וטרפות ושארי (איסורים) מותר, וברייתא מחלקת בין חלב לשאר איסורין. ושיעור תינוק בזה כתבו תוס' שבת קכא ע"א ד"ה ש"מ דהיינו בן שתים או בין שלש, עכ"ל. ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאין זה דומה למה שמובא בשולחן ערוך כאן לגבי קטן שהוא נחשב כחולה שאין בו סכנה, ולא כפי שכתבתי בשמו שם, כי התוס' והחזו"א מדברים על תינוק – אפילו שהוא בריא – אבל נחשב כחולה שיש בו סכנה אם חסר לו חלב או כל דבר אחר הצריך לו.

                ובאשר לשאלה של גיל הקטן (ראה בנשמת אברהם שם) ראיתי כעת שכותב השו"ת אור לציון [33]: קטן עד גיל שלש עשרה, כך נראה מסתימת כל הפוסקים שכל קטן עד יג שנה דינו כחולה שאין בו סכנה ומותר לעשות לו כל מה שמותר לעשות לחולה שאין בו סכנה, עכ"ל.

 

סעיף מב  (ו) אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי.

 

נשמת אברהם

                               

                (ו) אין מתעמלין. חולה שיש לו סכנת אבר, כגון שיתוק של יד או רגל [34], מותר ליהודי לעשות לו פיזיותרפיה בשבת כרגיל [35] אך מה הדין באדם עם חולשת שרירים שעדיין זקוק לשיקום אך אינו במצב של סכנת אבר וגם לא של חולה שאין בו סכנה.

                ויש להבדיל בין שני סוגים של פיזיותרפיה: א. עיסוי (מסז'), שם לוחצים בכח על שרירים של חולה כדי לשחררם ממצב של התכווצות הגורם לכאבים, כגון חולה עם כאבי גב עקב דיסקוס. ב. חולים עם שיתוק או חולשה של שרירים מסויימים בגוף. בחולים אלו הטיפול הוא ללמדם להפעיל שוב השרירים החלשים ולחזק אותם בתרגילים וגם בשימוש בקפיצים. אין עושים שום דבר בכח ואין שום כוונה שהחולה יזיע, ואין שום דמיון למה שאוסר השו"ע כאן. וכיון ששני סוגים אלו של חולים מוגדרים כחולים שאין בהם סכנה או כחולים עם סכנת אבר, פשוט שבשניהם מותרים לטפל ע"י תרופות בשבת וממילא מותרים גם בשני הסוגים של פיזיותרפיה הנ"ל [36].

                אלא יש לדון, מה יהיה הדין בשלב יותר מאוחר כשהחולה כבר מסתובב, אך עם חולשה קלה או כאבים קלים ולכן עדיין ממשיך עם פיזיותרפיה להשלמת ההבראה. וכותב השמירת שבת כהלכתה [37]: אין להתעמל בשבת וגם אין לעשות תרגילים בכלי קפיצי לשם חיזוק שרירי הגוף, אבל מותר לעשות תרגילים פשוטים ביד, גם אם עושה כן כדי לסלק את הכאבים או למעטם. וממשיך בסע' כג: אין לעסוק בשבת בריפוי בעיסוק (פיזיותרפיה), אלא אם כן הוא נמצא במצב של חולה שאין בו סכנה.

                וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: הרי כל איסור של רפואה הוא משום גזירה דשחיקת סממנים, וגזירה זו שייכת במקום שקיים חשש זה של שחיקת סממנים, אבל רפואה כזו (פיזיותרפיה מהסוג השני) שאי אפשר לעשות ע"י שחיקת סממנים – לא גזרו רבנן, וכמבואר בסי' שכח במ"ב ס"ק קל. ואמנם במ"ב כאן סוס"ק קל, בסי' שא במ"ב ס"ק ז ובשעה"צ ס"ק ט לא משמע כן. וגם מצאנו סי' שכז סע' ב ובמ"ב ס"ק ז, ולא ימשמש בכוח אלא ברפיון ידים, ומשום עובדין דחול, ושם סע' ג ובמ"ב ס"ק ח, אין מגרדין בכלי העשוי לכך, ומשום עובדין דחול. וגם באחרונים מצאנו לכאורה שהם אוסרים בכל גווני, והם מסתמכים על הרבינו חננאל שבת קמז ע"א, אין מתעמלין – פושטין ומקפלין זרעותיהן לפניהם ולאחריהם וכן רגליהם ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור, ע"ש, וכן נראה מדברי שו"ת מלמד להועיל סי' נג, שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' צג, וכן מביאים בשם שרידי אש ח"ב סי' ל, שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' ד. ועיין גם שו"ע הרב סי' שכח סע' מז, אסור לשפשף על הגוף בכוח אפילו לתענוג בעלמא ואין צריך לומר כדי שייגע ויזיע וכו'. ומ"מ בכה"ג של נידון השאלה, י"ל דקיל טפי, כיון שמדובר בתולה ושיש לשקמו, עכ"ל.

                והסתכלתי בשו"ת מהרש"ג [38] שדן בשאלה אם מותר לנערי בני ישראל לילך בשבת קודש לעשות ג'ימנאסטיק (התעמלות) וכדומה, ואמנם כותב לאסור אך אין זה שייך לנדוננו כי הוא מדבר על בריאים ואוסר משום עובדין דחול.

                והשו"ת שרידי אש [39] שנשאל לגבי מסג', כותב שזה תלוי במתלוקת רש"י ורמב"ם בפירוש של אין מתעמלין דלרש"י אסור לשפשף בכח משום עובדא דחול ולרמב"ם אסור רק אם כוונתו להזיע משום רפואה. ומביא הספק של המג"א (ס"ק מו) בשם השלטי גבורים בשפשוף שעושים ליגיעי כח כדי להשיב כחן עליהם ולבטל מהם עיפותן, צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפרש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפילו לתענוג אסור, עכ"ל. ואין זה נוגע לפיזיותרפיה מהסוג השני וכפי שהסברתי לעיל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: אין מחלוקת רש"י ורמב"ם כי בסי' שכז הוא נוקט כרש"י ובסי' שכח כרמב"ם, עכ"ל.

                ובשו"ת ציץ אליעזר [40] אוסר תרגילי הגוף ע"י שימוש ב"אקספנדר" המורכב מכמה קפיצים (לחיזוק ולפיתוח שרירי החזה והידיים) כיון שברור שמגיעים לידי יגיעה רבה וזיעה, אולם מתיר שימוש בכלי תרגיל קטן המשמש רק לשם אימון כף היד והאצבעות שאין מתעייפין כמעט כלל ואינו מביא בהחלט לידי זיעה, עכ"ל. ובשו"ת אחר [41] מתיר הציץ אליעזר לאדם שהוא כבד פה וכבד לשון לעשות תרגילי נשימה (ריפוי בדיבור) כיון שאין בזה כל כוונה להזיע, לא שייך בו הטעם דלפעמים מביאים הזיעה ע"י סממנים וכבר התתיל בתרגילים אלה לפני שבת.

                ובשו"ת מלמד להועיל [42] כותב דהמתעמל שטורח את עצמו אף שאין לו מיחוש וכוונתו רק לחזק מזגו, אסור ולהכי דייק רבינו חננאל וכתב דהוי כמין רפואה ולא כתב דהוי רפואה וע"כ אין להתיר וכו', אך במקום שנהגו היתר מכבר אפשר דאין לאסור להם, עכ"ל. ושוב, מדובר על בריאים.

                כותב היסודי ישורון [43] להעיר שבסי' שכז סע' ב כתב כרש"י דלא ימשמש בכת וטעמו משום עובדין דחול משא"כ בסי' שכח פסק כהרמב"ם שאיסורו הוא מפני שהוא נעשה כדי שייגע ויזיע מפני שהוא כרפואה וכו' והלבוש הלא כבר כתב (סי' שא סע' ב) דבכל אופן להתעמל אסור אפילו בלטייל ולא לרוץ וכדביאר דבריו האליה רבה (ס"ק ז) שהכל תלוי בכוונה ואם כוונתו להתעמל אסור וסתם דבריו שהרי ככה נראה מדברי התוספתא (שבת פי"ז הט"ז), עכ"ל. והסתכלתי בלבוש שם וז"ל: וכן מותר ללכת ברחובות ושווקים לטייל כדרכו אבל לא להתעמל. ומסביר האליה רבה: והנה משמעות הלבוש אף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור אבל במג"א כל שאינו רץ מותר. ודברי הלבוש נראין מדאיתא בתוספתא פי"ז הט"ז בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותה וכו', משמע דאדם אסור וכ"מ מרמ"א, עכ"ל. וראה בפמ"ג [44] שכותב דאין מוכרח כדברי הלבוש וי"ל כדברי המג"א (ס"ק ה שכותב דאסור רק אם הוא רץ כדי להתחמם אם עושה לרפואה). וכן ראיתי במ"ב [45] שכותב: א"ר שמצדד כהלבוש אף דראיתו מהתוספתא אינה מוכרחת להמעיין, אמנם ברמב"ם פכ"א מהל' שבת הכ"ח משמע קצת כוותיה, עכ"ל.

                אך מה שלמד מזה היסודי ישורון דבכל אופן להתעמל אסור, לא הבינותי, הלא הלבוש עצמו כותב בסי' שכח סע' ב וז"ל: אין מתעמלין בשבת, איזהו עימול שדורסים על גופו בכח כדי שיגיע ויזיע שאסור לחולה לייגע עצמו בשבת כדי שיזיע מפני שהוא רפואה ואסור. וכותב שם האליה רבה: ומ"מ נראה דוקא כשמתכוין להזיע לרפואה, עכ"ל.

                ותשבתי שאולי האיסור בסי' שא הוא בבריאים ומשום עובדין דחול, ובחולה, אם אינו עושה כדי להזיע, מותר דאין לאסור עליו משום עובדין דחול רק משום גזירת שחיקת סממנים, וממילא כשזה לא שייך יהיה מותר, וצ"ע.

                וכעת ראיתי בספרו של הגרב"צ אבא שאול שליט"א [46] שמתיר פיזיותרפיה בשבת גם כשמשתמשים במשקלות ובקפיצים. וכן מתיר הגאון שליט"א שם [47] עיסוי (מסז') בחולה עם כאבים מטעם שאין כוונה לגרום להזעה ואין שייכות לרפואה.

                וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמותר לעשות פיזיותרפיה בשבת, גם אם משתמשים במשקלות כדי לחזק את השרירים של חולה כזה. וכן כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמותר, כיון שמדובר בחולה שאין בו סכנה שמתרפא והוה דומיא דאנטיביוטיקה כשכבר התרפא אלא שממשיך על פי פקודת רופא, עכ"ל.

 

 

[1] הל' שבת פ"ב ה"ג.

[2] וראה סי' של מ"ב ס"ק ה וסי' שכח סע' יב. וראה בתורת האדם להרמב"ן המובא במ"מ (הל' שבת פ"ב

                הי"א), שכך מדייק מהגמ' בשבת קכח ע"ב.

[3] שם.

[4] שם ס"ק לה.

[5] שו"ת אור לציון ח"ב פל"ו הערה ב.

[6] סי' רעח סע' א.

[7] ס"ק א. וע"ע בסי' שב סע' י בביה"ל ד"ה דלא.

[8] ח"ב סי' יד.

[9] או"ח סי' קנז אות י.

[10] על הרמב"ם סוף פרק י"ד מהל' מאכלות אסורות.

[11] כתובות ס"ק יג.

[12] סי' רעח סע' א ד"ה מותר.

[13] ובמאירי על הסוגיא שבת כט ע"ב לכאורה רואים ההיפך מהנ"ל, וצ"ע.

[14] וראה בפני יהושע שבת מו ע"ב על התוסד"ה דכל, שגם לר' שמעון, אמנם אינו חייב חטאת במלאכה

                שאינה צריכה לגופה אבל יש בה איסור תורה. וראה בדעת תורה סי' רעח ס"ק א שדוחה דבריו.

[15] במדבר יז, יב.

[16] שם או"ק א.

[17] או"ח ח"ג סי' סט.

[18] פל"ב הערה קג.

[19] ס"ק טז.

[20] יומא פד ע"ב ד"ה אשר.

[21] פ"מ סע' לח.

[22] פל"ב הערה קן.

[23] ספר מאורי אש פ"א דף יח ע"א ד"ה עוד ראיתי.

[24] ספר המצות שרש ראשון.

[25] שם.

[26] סי' תרמ (ח"ג סי' אלף סח).

[27] ראה במ"ב סי' שכח ס"ק קיח.

[28] או"ח סי' שז סע' ה. וראה שם סי' שכח במ"ב ס"ק נב.

[29] ראה בשמירת שבת כהלכתה פרק ל"ד הערה ז בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. וראה גם שם פ"ל

                הערה מו בשם מורנו ורבנו הגאון זצ"ל.

[30] כרך א חאו"ח כאן ס"ק נד (עמ' קצז).

[31] שבת קכא ע"א ד"ה ש"מ.

[32] או"ח סי' נט ס"ק ג.

[33] ח"ב פל"ו סע' ד.

[34] ראה בקצות השולחן סי' קלח בבדה"ש סוס"ק יח דגם איבוד תיפקוד של אבר נקרא סכנת אבר.

[35] מהא דסי' שכח סע' יז דעה שלישית.

[36] והסכים אתי מו"ר הגרי"י  נויבירט  שליט"א.

[37] פל"ד סע' כב.

[38] ח"ב סי' צב.

[39] ח"ב סי' ל.

[40] ח"ו סי' ד.

[41] חי"ב סי' מה.

[42] ח"א סי' נג.

[43] ח"ד עמ' רצז.

[44] א"א ס"ק ה.

[45] סי' שא שעה"צ ס"ק ט.

[46] אור לציון ח"ב פל"ו שאלה יב.

[47] שאלה יא.

 

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.